פרשת ויגש – משיב כהלכה

אתר משיב כהלכה- שאלות ותשובות לפי פסקי מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל

“ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו”

מה גרם ליוסף לשבר ליבו לחשוף בפני אחיו את זהותו למרות שלא רצה להתוודע אליהם?

פירוש א’

שראה שאם עתה לא יתוודע אל אחיו ולא יניח את דעתם יחריבו את כל מצרים!

במדרש (בר”ר סימן צ”ג) איתא: “אדוני שאל את עבדיו”, אמר יהודה ליוסף מתחילה באת עלינו בעלילה, הרי כמה מדינות ירדו למצרים לשבור אוכל ולא שאלת אחד מהם, שמא בתך באנו ליקח או אתה סבור לישא את אחותנו?! אף על פי כן לא כיסינו ממך!

אמר לו אני רואה בך שיש לך יתרון הדיבור, יש באחיך כמותך?, אמר לו כל זה שאתה רואה שאני מדבר כך משום שאני ערבתי את בנימין ומוכרח אני להשיבו אל אבי. א”ל מפני מה לא עשית כן את אחיך כשמכרת אותו לישמעאלים בעשרים כסף וציערת את אביך הזקן ואמרת לו (בראשית ל”ז) “טרוף טורף יוסף”, כיון ששמע יהודה כך צעק ובכה בקול גדול אמר “כי איך אעלה אל אבי”, אמר יהודה לנפתלי לך וראה כמה שווקים יש במצרים, קפץ וחזר אמר לו שנים עשר, אמר יהודה לאחיו אני אחריב מהם שלשה וטלו אתם כל אחד ואחד אחד ולא נשאר בהם איש. אמרו לו אחיו, יהודה, מצרים אינה כשכם אם אתה מחריב את מצרים תחריב את כל העולם!

מיד באותה שעה “ולא יכול יוסף להתאפק”, כיון שראה יוסף שהסכימה דעתם להחריב את מצרים אמר יוסף בליבו מוטב שאתודע להם ואל יחריבו את מצרים, אמר להם יוסף לא כך אמרתם שאחיו של זה מת אני אקראנו ויבא אצלכם, והיה קורא יוסף בן יעקב בוא אצלי, יוסף בן יעקב בוא אצלי, והיו מסתכלין בארבע פינות הבית, אמר להם מה אתם רואים אני יוסף אחיכם!

ומבואר שיוסף לא יכול היה להתאפק עוד, מפני שראה שאם עתה לא יתוודע אל אחיו ולא יניח את דעתם, יחריבו את כל מצרים!

פירוש ב’

הוכרח יוסף שלא להתאפק עוד מפני שהיה ירא מהם שלא יהרגוהו!

רבינו בחיי מביא ממדרש תנחומא (סימן ה’): “ולא יכול יוסף להתאפק”, אמר רבי שמואל בר נחמני בצרה גדולה הביא יוסף נפשו באותה שעה, שאלמלי הרגוהו אין כל בריה יכולה להצילו ואין כל בריה תובעו. ומבואר להדיא שהטעם שהוכרח שלא להתאפק עוד ולחשוף בפני אחיו את זהותו, מפני שחשבוהו לאיזה מלך גוי ולכן רצו להורגו, ועל כן התוודע יוסף אל אחיו כדי שלא יהרגוהו!

פירוש ג’

כיון שהגידו לו את צערו של יעקב אביו מיד “ולא יכול יוסף להתאפק”!

בילקו”ש (רמז קנ”א) עה”פ “כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי” איתא שכיון שהגידו לו את צערו של יעקב אביו מיד “ולא יכול יוסף להתאפק”! וכן מצאתי במדרש (שכל טוב) שפירש כאמור: “ולא יכול יוסף להתאפק” להתחזק ולעמוד מכיון שהזכיר יהודה את צערו של אבא!

פירוש ד’

לפי שראה יוסף שרצו השבטים להרוג את בנימין

עוד איתא במדרש (הביאו באוצר המדרשים) שלא יכול יוסף להתאפק לפי שראה שרצו להרוג את בנימין, ואמרו לבנימין גנב בן גנבת – רחל שגנבה את התרפים של אביה, כל זה אתה גרמת לנו, לכך לא יכול היה יוסף עוד להתאפק והתוודע אל אחיו.

פירוש ה’

לא יכול היה יוסף להתאפק עוד מפני רחמנותו על אחיו!

במדרש החפץ (כת”י) פירש “ולא יכול יוסף להתאפק” שלא יכול היה להתחזק מן הבכי ולעודד את עצמו מפני רחמנותו על אחיו!

פירוש ו’

מפני שיוסף ראה היאך יהודה נותן את נפשו על בנימין שהיה מבניה של רחל!

הרמב”ן (בפרק מ”ב) מפרש שיוסף הסכים בסופו של דבר להתוודע אל אחיו ולא יכול היה להתאפק עוד להסתיר זהותו מהם מפני שראה היאך יהודה נותן את נפשו על בנימין שהיה מבניה של רחל!

פירוש ז’

לפי שהבחין יוסף שעשו אחיו תשובה על דבר מכירתו

מהר”י אברבנאל מבאר כפי מה שהזכיר הכתוב למעלה בפעם הראשונה שבשעה ששמע יוסף את אחיו אומרים “אבל אשמים אנחנו על אחינו” נכמרו רחמיו עליהם ויסוב מעליהם ויבך וישב אליהם. ובפעם השנית משהביאו את המנחה נאמר “וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם”. אמנם בפעם הזאת השלישית נתמלא עליהם רחמים מפני הראשונות.

כיוצא בדבר פירש בספר ליקוטי יהודה (בפרשתן) בשם האדמו”ר מגור זצ”ל שלא יכול היה יוסף להתאפק משום שמתחילה היה סבור שהשבטים עדיין לא עשו תשובה על דבר מכירתו, אבל בעת שיהודה אמר ליוסף שהוא מוכן להיות לו לעבד, ראה שעשו תשובה, כי יהודה יעץ על מכירתו ואמר (לעיל ל”ז כ”ז) “מה בצע כי נהרוג את אחינו, לכו ונמכרנו”, וזה שהוא רוצה עתה להיות עבד הוא תשובת המשקל על חטאו. ויש להוסיף עוד כי יותר רואים שעשו תשובה ממה שאמרו “אבל אשמים אנחנו על אחינו”, וכאמור! 

פירוש ח’

מפני שראה איך שיהודה ביטל עצמו לגמרי לפניו

השפת אמת מבאר שלא יכול היה יוסף להתאפק עוד מפני שראה איך שיהודה ביטל עצמו לגמרי ליוסף, ואמר “ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני”. כי הנה יוסף לא ביקש אלא רק שיהודה יקבל על עצמו את מלכותו, ובכל זאת יהודה אף שלא הבין הענין איך יהיה משועבד לזה האדון שהיה סבור שהוא איש נוכרי, עם כל זאת הסכים לשעבד עצמו אליו לגמרי, לאשר היה איש אמת. [אך לכאו’ עומק כוונתו, כפי שהבאנו בפירוש הקודם בשמו].

פירוש ט’:

יוסף הצדיק הרגיש והתרגש מדבריו של יהודה אליו שבתוכן נשא תפילה חרישית ונוראה להקב”ה

בספר מבשר טוב (פ”א עמ’ ל”ז) כותב לבאר מדוע לא הצליח יוסף להשית עצות בנפשו להתאפק עוד, ומה היה בטענותיו של יהודה כח ועוצמה חזקים כל כך שלא היה יכול יוסף לעמוד כנגדם, והיינו משום שיוסף הצדיק היה חש ומרגיש שטמונים בדיבוריו של יהודה תמצית דם ליבו ונפשו, שכל דבריו היו תפילות ובקשות נוראות להקב”ה.

וכמו שאמרו במדרש (ב”ר צ”ג ו’) “ויגש אליו יהודה” רבי יהודה אומר הגשה למלחמה, רבי נחמיה אומר הגשה לפיוס, רבנן אומרים הגשה לתפילה. ופירש בספר דברי בינה (בפרשתן דף שמו.) שכל ג’ השיטות הם בעניין תפילה, אלא שיש תפילה בבחינת דורון, שהוא דרך ריצוי כתפילת שבח והודאה. ויש דרך תפילה, כפשוטה. ותפילה כמלחמה, היא בקשה בחוזקה.

וביאר מהספרים הקדושים שלכן יהודה הטמין בדיבוריו אל יוסף תפילות גדולות להשם יתברך, בהתלהבות ובלב בוער עד אין שיעור. ועל כן רמז “ידבר נא עבדך דבר באוזני א-דני” שהוא קודש, וכוונתו היתה להשי”ת, שהצניע כאן הרבה תפילות באוזני השי”ת. וכן מה שאמר “יש לנו אב זקן” רמז לאבינו שבשמים הנקרא (מכילתא בשלח ד’) “זקן מלא רחמים”, “וילד זקונים קטן” רומז לנשמות ישראל העתידים לצאת, וכן על זה הדרך בכל דיבוריו היה מסתיר ומצניע תפילות רבות ונשגבות להשי”ת, ולכך יוסף הצדיק שהרגיש בכל זה לא יכול היה עוד להתאפק!

פירוש י’

הצלחת השבטים בהכנעת ליבו של יוסף היתה בכוח השירה והנגינה המרטיטה נימי לב ונפש!

אסיים בפירוש נפלא שמצאתי בספר טיב הקהילה (ח”ב עמוד קמ”ב) בשם ספר דברי ישראל (מודז’יץ, בפרשת מקץ) שהצלחת השבטים בהכנעת ליבו של יוסף, היתה בכוח השירה והנגינה, המרטיטה נימי לב ונפש!

ופירש שעשו זאת על פי עצתו העמוקה של יעקב אבינו ע”ה שאמר לבניו (מ”ג, י”א) “אם כן אפוא זאת עשו, קחו מזמרת הארץ בכליכם, והורידו לאיש מנחה” שרמז להם בזה שיקחו מן הזמירות של ארץ ישראל, (ליקוטי מוהר”ן מהדו”ב סי’ ס”ג). “והורידו לאיש מנחה” שתשבו עימו בשעת מנחה של שבת קודש בסעודה שלישית, ותזמרו יחדיו מזמירות הארץ, ובזה בודאי תכריעו את ליבו, שיש בכח הנגינה והשירה בקרבת אלוקים, לחדור עמוק לפנימיות ליבו של האדם, כמו שהניגון נקרא “קולמוס הלב”…

ואכן הגיעו האחים הקדושים לשבת קודש אצל יוסף הצדיק, כמו שרמוז בפסוק (מ”ג, ט”ז) “הבא את האנשים הביתה וטבוח טבח והכן”, שזו הכנת שבת, כמו שנאמר (שמות ט”ז, ה’) “והיה ביום השישי והכינו” (מד”ר י”ד ב’). וסעודת מנחה של שבת שהיא סעודה שלישית, סעודתו של אביהם הזקן ישראל סבא, עשו בצוותא כמו שנאמר (שם) “כי אתי יאכלו האנשים בצהריים”.

וכך באותה סעודה שלישית ישבו השבטים הקדושים ושרו וניגנו מזימרת הארץ, כסדר הזמירות שהיו רגילים בבית אבא, ובתשובה שלימה על מכירת יוסף, וכמים הפנים אל הפנים, באותו מעמד נכבש גם ליבו של יוסף, בגעגועים וכיסופים עזים לבית אבא, עד שהגיע למצב שלא יכול היה יוסף להתאפק עוד, כי אותם ניגוני השבטים הקדושים הכריעו את ליבו!*        

קולו של רבינו זימר עריצים והכרית את הקוצים!

חוש הנגינה היה לשם דבר אצל רבינו הגדול זצוקל”ה – על ידה עורר ופתח הלבבות וחולל פלאות בעוברו לפני הדוכן בתפילותיו, ובפרט בסדר הסליחות ותפילות הימים הנוראים!

“קולו זימר עריצים והכרית את הקוצים” בקולו הנורא והקדוש זימר והעריץ לאל ההודאות, והכרית הקוצים – בכוח שיריו ותפילותיו!

כמה מתאימים לרבינו דברי המקובלים שכתבו (פלא יועץ בספרו בית תפילה עמ’ י”ט, והביאו בקונ’ תהילת שמואל עמ’ כ’), שיש בשמים שערים לתפילה ושערים לשירה, לפעמים שערי התפילה נעולים אך שערי השירה נפתחים!

מספרים שהיה מעשה בירושלים תובב”א שהתפללו בעת עצירת גשמים ולא נענו, הרבו בתעניות ולא נענו. ביקשו מתוך שירה וזימרה ונענו, זכר לדבר “מוציא אסירים בכושרות” אמרו רבותינו ז”ל (סנהדרין כב.) בכי ושירות!

זכורני שפעם אחת רבינו הגדול זצוקל”ה דיבר בשבח השירה והזימרה, והתבטא ואמר: “מסכן מי שאינו מבין בשירה”. ואומרים עוד בשם רבינו, שאמר כי מי שיש בו רגש לשירה נשמתו היא מעולם האצילות.

מה נאמנו בזה דברי הקדמת פאת השולחן אודות השגת הגר”א בחכמת הנגינה: “רוב טעמי התורה וסודות שירי הלווים ותיקוני הזוהר אי אפשר לידע בלעדיה, ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם בנעימותיה, ולהחיות המתים בסודות הגנוזים בתורה, כי כמה ניגונים וכמה מידות הביא משה רבינו ע”ה מהר סיני”.

רבינו היה בקי בתורת הנגינה כידוע ליודעי דבר חיבב רבות את שירי הבקשות, וגם הקדיש מזמנו לשוררם בקול נעים. במשך תקופה קצרה אף הנהיגו בביתו בלילות השבת של החורף שירי בקשות.

השירה והזימרה אצל רבינו היתה בעלת ערך רב כי כולה היתה אצלו קודש לה’ לשיר ולזמר מן הלב ודרכה ליתן תודה להקב”ה!

באחת מדרשותיו, נשא את הדברים הבאים: “מי שהולך לבקשות בשבת, שורה עליו רוח השראה טובה, זה לא ביטול תורה. אדרבה ילך יאמר שירים ותשבחות, או ישמע, וכך כל השבוע יהיה לו השראה של שירה, שמחה של שירה. כשהיינו צעירים היינו הולכים לבקשות, בשעה שתיים בלילה יושבים ושומעים שירים עד שעה שבע, בשעה שבע הולכים להתפלל שחרית, כל השבוע כולו היינו לומדים ומרגישים כאילו מישהו מזמזם באוזן את כל השירים והתשבחות  האלה”.

בהקשר לזה ראוי לציין שרבינו סיפר בעצמו שבימי בחרותו היה הולך בלילות שבת לבקשות יחד עם עמיתו הגאון רבי יהודה מועלם זצ”ל, ובכל הדרך בהלוך ובחזור היו נושאים ונותנים בדברי תורה, ובסוגיות הש”ס.

על אף שהיה מנהגו של רבינו לקצר בסעודות שבת, היה מכבד אותן בזמירות ובתשבחות בנועם ובחן, פעמים שאף פצח בעצמו בשירה מתוך שמחה עצומה וטוב לבב, ובפרט בשנתיים האחרונות לחייו, ואף היה מבקש מבני ביתו להצטרף לשירה ולשיר עימו יחד.

כמדומה ששמעתי מרבינו הגדול זצוקל”ה שסיפר בעצמו את הסיפור הידוע אודות אחד מגדולי ישראל זצ”ל שהעיד על עצמו שלא זכה שבנו ימשיך בדרכו בדרך התורה והמצוות בעמלה של תורה, מפני שלא היה משורר שירי שבת על השולחן, אלא כשהיה מסיים לאכול ולומר דברי תורה על שולחן שבת, היה מיד פונה לתלמודו.

רבינו זצוקל”ה קידש והעלה את השירה והזימרה, – לימודו בשבת היה מתוק מדבש, בעוד בימי החול היה רבינו בעיקר כותב וכותב, הרי שבשבתות היה לומד בנעימה, ומנגן את המילים במנגינה השמורה לשבת קודש – העומדים מן הצד התרפקו לקול נעימת לימודו של רבינו וחשו עונג שבת אמיתי!

ידוע שבמשך תקופה מסויימת מלפני כעשור שנים ויותר היה רבינו רגיל ללמוד ולכתוב כשפעמים רבות ברקע היו מתנגנים להם מנגינות ושירים – לפתוח ליבו ולהתרפק ולהתענג על דברי התורה!

פעם שאלתי את אחד מבני ביתו של רבינו אם זה נכון מה שמייחסים לרבינו ששומע שירים בערבית בעת לימודו?, והשיבני כי נכונים הדברים, ואף פעם אחת שוחח בעצמו על כך עם רבינו הגדול זצוקל”ה, ורבינו השיבו שאף על פי שהוא מבין היטב את השפה הערבית, מכל מקום מתוך שהוא עמל ושקוע בלימודו צולל הוא בים התורה ואינו מרגיש ומבחין כלל במילים של השיר!

זכורני שפעם באחת הישיבות החשובות בירושלים החלו בחורים רבים לשמוע ולזמר מאותם השירים בערבית, ונתלו באילן גדול שהלא גם רבינו הגדול שומע את אותם השירים, – לא השכילו להבין עוצמת החילוק בינם לבין רבינו שכל כולו שקוע וצולל בים התורה לאורכה ולרוחבה.

כמה שהפציר והתחנן ראש הישיבה לתלמידיו שיפסיקו לשמוע את אותם השירים ולהתעסק בהן, לא שעו לדבריו והמשיכו בדרכם. פשטה המספחת אצל עוד ועוד בחורים ואף נגרם מזה ביטול תורה רב.

משראה כך ראש הישיבה עלה למעונו של רבינו זצוקל”ה ושח בפניו את צערו. כבר באותו היום שיגר רבינו מכתב בכתב יד קודשו לראש הישיבה, אותו הקריא ראש הישיבה במעמד כל תלמידי הישיבה, ואחר כך צילמו ומסר ממנו העתק לידי.

באותו מעמד סיפר ראש הישיבה שבשעה שהגיע לביתו של רבינו, המתין על ידו למשך כעשרים דקות, והיה רבינו צולל בלימודו, ובתוך הסלון המתינו עוד כעשרה אנשים ויותר והיו כולם הולכים ובאים ומדברים ביניהם, והיה רעש גדול, ורבינו לא הבחין ולא שם ליבו כלל לכל ההמולה והרעש, והיה שקוע בלימוד ובכתיבה! 

וזה לשונו הטהורה של רבינו זצוקל”ה במכתבו: “בתשובה לשאלת כת”ר אודות שמיעת קלטות שירים, ובפרט שירים בערבית, הנני להשיב, כי בחורי החמד אשר בישיבתו הקדושה, זמנם יקר מזהב ומפז רב, ולגדולות נוצרו, ואין לי ספק שעתידים להיות בעזהי”ת למורי הוראות בישראל, ולכן הדבר ברור מאד שעליהם להתחזק ולהתאמץ בשקידה ובהתמדה נפלאה בעמלה של תורה בכל נפשם ומאודם, וחבל על כל רגע שהולך לאיבוד. וכידוע מלשון הזהב של הרמב”ם סוף פ”ג מהל’ תלמוד תורה: אין דברי תורה מתקיימים באלו שלומדים מתוך עידון ואכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהם ומצער גופו תמיד בעמל התורה, לא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה וכו’. והרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהם בשינה ובשיחה בטלה וכו’. אלא בתלמוד תורה בלבד. לכן אני פונה אל בחורי החמד שלנו שלא יפנו ח”ו לשירים שאינם של קודש. אזרו חיל ברוב עוז ותעצומות להקדיש כל זמנכם ללימוד תורתינו הקדושה אשר היא חיינו ואורך ימינו ובה נהגה יומם ולילה. וחלילה להפנות לבכם אל שירים שאינם של קדש. ואני מברך את ראש הישיבה שיראה ברכה בעמלו להגדיל תורה ולהאדירה. אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו, בברכת התורה ובאהבה רבה, עובדיה יוסף”.

מיותר לציין שלאחר שהקריא ראש הישיבה את איגרתו של רבינו המעולפת ספירים, נתקעה אהבת התורה יותר ויותר בלב תלמידי הישיבה, פסקו מלהתעסק באותם הבלים והחלו לעלות ולהתעלות בתורה ויראת השם טהורה!

בהיות ורבינו היה מחבב מאד את השירה, חזנים וזמרים גדולים בעלי יראת שמים קשרו עצמם לרבינו והיו עולים לביתו לשמחו בקטעי חזנות ותפילה, אחר כך כשהיו ניגשים לרבינו היה אומר להם: “השירה והזימרה, הכל טוב ויפה, אבל העיקר זה לימוד תורה, ותלמוד תורה כנגד כולם, תשבו ותעסקו בתורה, אתם לא פטורים מלימוד התורה”…

כשהיו באים לבקש מרבינו ברכה לקראת יציאה לחוץ לארץ לשמש כחזנים היה רבינו מברך בחום מעודד ומפטיר: “אל תשכחו שאתם בני תורה, חייב כל הזמן ללמוד תורה”…   

כך נטע רבינו זצוקל”ה אהבת תורה גם בקרב החזנים וזמרים רבים שאין להם בעולמם אלא שירה וזימרה – ולאור אהבת התורה שהחדיר רבינו אף בהם, אחד הזמרים שהיה פעמים נכנס ויוצא אצל רבינו החל להלך תמיד עם ספר בחיקו – ספר מספריו של רבינו – ובכל רגע פנוי מנצלו ללימוד התורה, ורבים מהמון העם המתחקים אחר מעשיו למדו קל וחומר לעצמם לנצל זמנם לעסק התורה!   

בעת בר המצוה לבן נעים זמירות ישראל החזן המהולל רבי משה חבושה שליט”א, הלא הוא ידידי הרה”ג דוד חבושה שליט”א, רבינו פנה אליו וציווהו שלא יתעסק במוזיקה כלל, ואמר לו בזה הלשון: “מר אביך יש בו גם תורה וגם שירה, אבל אני רוצה שאתה תהיה כולך רק לתורה, ולא לנגן כלל, אלא אם תרצה תשיר בפה, אבל לא בכלי נגינה, כי זה יוציא אותך מהלימוד, אם אני הייתי מנגן, מה היה יוצא ממני”?!… 

באחד הביקורים של החזן והפייטן ר’ ציון יחזקאל הי”ו בארץ, פנו אליו בני ביתו של רבינו וביקשוהו שמכיוון שכבר שוהה בארץ, בהזדמנות זו ישב בבית רבינו לשעה אחת לשמחו. הביאו נגן וישבו בבית רבינו לשעה אחת של פיוטים, שרו ושמחו ורבינו הצטרף בעצמו לשירה ולזימרה, לאחר כשעה רבינו כבר רצה לחזור ללימודו, פנה אליהם ואמר: “כל הראשונים והאחרונים מחכים לי, רש”י ומרן הבית יוסף, צריך אני ללכת ללמוד”…

“פניתי לרבינו וביקשתי שאולי נשיר רק עוד שיר אחד, השיר הידוע ‘לילת אל וודעא’ ובעברית ‘חי אל נאדר’, שיר שרבינו אהב מאוד, השיר במקורו בערבית הוא על ‘ליל הפרידה’, ואמרתי לרבינו שאני נוסע למחרת לארצות הברית, אז אולי נשיר את השיר הזה כשיר פרידה שלי מרבינו” – סיפר ר’ ציון יחזקאל. רבינו התקרב אליו ואמר לו “אני לא נפרד ממך, ומיד שב לתלמודו”…       

מספרים שאחד מנכדיו של רבינו הביא לפניו דיסק של שירים שאהב לשמוע, נענה רבינו ואמר לו: “אתה יכול לקחת את זה בחזרה, אני כבר לא שומע שירים, חזרתי בתשובה, תמיד שמעתי שירים לשמח את ליבי אבל עתה אני לא צריך וברוך ה’ אמרתי שאני כבר לא שומע אותם, אני מסתדר בלי זה”…

אומרים על אחד מגדולי ישראל בדורות הקודמים שאמר כי היה מוכן ליתן מחצית חלקו בתורה, עבור חוש הנגינה! – על רבינו זצוקל”ה יש לומר כי היה מוכן ליתן כל חושיו בנגינה כדי לטעום עוד טעם אחד של תורה, עוד סברא אחת בלימוד, עוד תשובה אחת בהלכה! 

* יש להקשות בעניין סעודתו של אחשורוש שפיאר סעודתו בכל מכל כל, הושיבם בארמונותיו, מיטות זהב וכסף, אבן טובה יש בכרכי הים ודרה שמה והושיבה באמצע הסעודה והאירה להם כצהרים, וקרא דרור לכל בעלי סחורה. “והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים” הוציא לפניהם כלי בית המקדש, “ויין מלכות רב”, כל אחד ואחד השקהו יין שגדול הימנו בשנים. “והשתיה כדת אין אונס”. ולכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו, (מגילה יב. ע”ש). וקשה אם כן למה לא מצינו שהביא אחשורוש גם כלי זמר בסעודתו, דבר העולה בטירתם וסעודתם של כל מלכים ורוזנים? ובס”ד בחיבורי “אשכול יוסף” על המועדים (כת”י) הבאתי בזה כמה תירוצים, וגם זכיתי להעלותם על שולחנו של רבינו הגדול זצוקל”ה בפורים הקודם, וכעת נתמקד בתירוץ הנוגע לעניננו:

כבר ידעת שקול הזימרה והנגינה הוא דבר רוחני עד למאד, והטיב להגדירו רבינו הרמב”ן בשער הגמול: “כי כנור וכלי זמר במקדש רמז להשגת המחשבה שהיא נתלית ברוח, ואין בגשמיות דק כמוזיקה, כענין שאמרו קול ודבור ורוח וזהו רוח הקודש”. ומצינו עוד שהנגינה בכוחה להשרות על האדם רוח טהרה כמו שנאמר (מלכים ב’ ג’ ט”ו) “והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'”. ובספרים הקדושים כתבו שהיכל הנגינה סמוך להיכל התשובה, ואחד האדמורי”ם רגיל היה לומר (ספר ישא ברכה פרשת נשא בשם האדמו”ר ממאדזיץ זצ”ל) שכך אומרים העולם אך לדעתו היכל הנגינה הוא עצמו היכל התשובה! ואשר על כן יש לומר שהיה אחשורוש מפחד פן על ידי הנגינה יתעורר ליבם של ישראל לתשובה שלימה לאביהם שבשמים, והרי כל מגמתו ומגמת המן הרשע בסעודה זו היתה היפך זה כנודע. כי על ידי הניגון מתעורר ליבו של האדם ומחשבותיו, ומי שמילא כריסו בתורה תשובה ויראת ה’ טהורה – על ידי הנגינה יתעורר ליבו לתורה ולאהבת השי”ת, ומי שמילא כריסו בהבלי העולם – על ידי הנגינה יתעורר ליבו לדברי הבל ורעות רוח. ולכך ממילא היה ירא אחשורוש שכיון שישראל קדושים הם – כשישמעו קול הניגונים יתעורר ליבם לתשובה ואהבת השי”ת ותתבטל כל מחשבתו הרעה להחטיאם!

* יש להקשות בעניין סעודתו של אחשורוש שפיאר סעודתו בכל מכל כל, הושיבם בארמונותיו, מיטות זהב וכסף, אבן טובה יש בכרכי הים ודרה שמה והושיבה באמצע הסעודה והאירה להם כצהרים, וקרא דרור לכל בעלי סחורה. “והשקות בכלי זהב וכלים מכלים שונים” הוציא לפניהם כלי בית המקדש, “ויין מלכות רב”, כל אחד ואחד השקהו יין שגדול הימנו בשנים. “והשתיה כדת אין אונס”. ולכל אחד ואחד השקהו מיין מדינתו, (מגילה יב. ע”ש). וקשה אם כן למה לא מצינו שהביא אחשורוש גם כלי זמר בסעודתו, דבר העולה בטירתם וסעודתם של כל מלכים ורוזנים? ובס”ד בחיבורי “אשכול יוסף” על המועדים (כת”י) הבאתי בזה כמה תירוצים, וגם זכיתי להעלותם על שולחנו של רבינו הגדול זצוקל”ה בפורים הקודם, וכעת נתמקד בתירוץ הנוגע לעניננו:

כבר ידעת שקול הזימרה והנגינה הוא דבר רוחני עד למאד, והטיב להגדירו רבינו הרמב”ן בשער הגמול: “כי כנור וכלי זמר במקדש רמז להשגת המחשבה שהיא נתלית ברוח, ואין בגשמיות דק כמוזיקה, כענין שאמרו קול ודבור ורוח וזהו רוח הקודש”. ומצינו עוד שהנגינה בכוחה להשרות על האדם רוח טהרה כמו שנאמר (מלכים ב’ ג’ ט”ו) “והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'”. ובספרים הקדושים כתבו שהיכל הנגינה סמוך להיכל התשובה, ואחד האדמורי”ם רגיל היה לומר (ספר ישא ברכה פרשת נשא בשם האדמו”ר ממאדזיץ זצ”ל) שכך אומרים העולם אך לדעתו היכל הנגינה הוא עצמו היכל התשובה! ואשר על כן יש לומר שהיה אחשורוש מפחד פן על ידי הנגינה יתעורר ליבם של ישראל לתשובה שלימה לאביהם שבשמים, והרי כל מגמתו ומגמת המן הרשע בסעודה זו היתה היפך זה כנודע. כי על ידי הניגון מתעורר ליבו של האדם ומחשבותיו, ומי שמילא כריסו בתורה תשובה ויראת ה’ טהורה – על ידי הנגינה יתעורר ליבו לתורה ולאהבת השי”ת, ומי שמילא כריסו בהבלי העולם – על ידי הנגינה יתעורר ליבו לדברי הבל ורעות רוח. ולכך ממילא היה ירא אחשורוש שכיון שישראל קדושים הם – כשישמעו קול הניגונים יתעורר ליבם לתשובה ואהבת השי”ת ותתבטל כל מחשבתו הרעה להחטיאם!