שורש התוקף ההלכתי ד”דינא דמלכותא”

מהו שורש הכח שנותן לדינו של המלך את התוקף של דין הלכתי, והיינו מאי טעמא דדינא דמלכותא הוי דינא?

מצינו בזה כמה שיטות בראשונים כמלאכים ז”ל, ובעניינו נשתדל בעזר ממרום להביא את עיקרי השיטות בזה בקצרה, ונרחיב קצת יותר בשיטת הרמב”ם מפני שמרן השו”ע הביאו לדינא. ובתחילה נביא בעהי”ת את השיטות כאילו כולן הם “טעם” (כפי שמקובל בספרי האחרונים), אך בהמשך יבואר בס”ד מדברי הראשונים ז”ל שהשיטות הראשונות באמת אינם “טעם” אלא “גדר”.

[ובטרם אחלה לדבר, אבהיר הבהרה חשובה: אם באיזה מקום במאמר הנוכחי או בכל מקום אחר יתברר שבאופנים מסוימים לא נאמר “דינא דמלכותא דינא”, אין הכוונת הדברים להורות לעבור על חוקים כל שהן בכל מדינה שהיא, אלא שלגבי חלק מהחוקים – העובר עליהם עובר גם על התורה הקדושה (להבדיל בין קודש לחול), ואילו לגבי שאר החוקים – העובר עליהם הרי הוא עובר על החוק החולין ולא עובר בנוסף לכך גם על התורה הקדושה (להבדיל אלף אלפי הבדלות)].

וארדוף אצי”ג בעניי לפי הסדר המתאים יותר לבניית הבנת הסברות לפקצ”ד, ועכ”פ עקב חבילי טדרי”ן דרמיין עלן בעוונות, אקצ”ר והם אומרים לו קצ”ר, ואידך זיל גמור:

ענף א’. המלך הוא בעל הקרקעות

א (א). ולכן יכול לחייב במשפטים הנוגעים לקרקעות

הרא”ש בפסקיו פ”ג דנדרים סי’ י”א כתב וז”ל: “והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומי ששכר המכס מן המלך אסור לגנוב לו המכס וכההיא דפרק חזקת הבתים (דף נ”ה ע”א) אריסא דפרסאי עד ארבעים שנין (שם דף נ”ד ע”ב) ומלכא אמר מאן דיהב טסקא ליכול ארעא וגם כרגא דקרקפתא דאמר מלכא לא יהא בארצי אם לא יתן כך וכך. והיינו טעמא דדינו דינא, שארץ שלו היא. ואף הדיוט שיש לו קרקע כך דינו שלא יהנה אדם מארצו אלא מדעתו ובקצבתו.” עכ”ל.

וביתר אריכות כתב באור זרוע ח”ג פסקי בבא קמא סי’ תמ”ז בשם רבינו אליעזר ממיץ ז”ל, וז”ל: “ולי נראה דלא אמרינן דיניה דינא אלא בקרקעות ובמשפטים התלוים בקרקעות, כגון מכס שאומרים לא יעבור אדם בארצו אם לא יתן מכס, וכדאמרי בחזקת הבתים דאריסתא דפרסאי עד ארבעין שנין, ואמר נמי דמלכא אמר דיהיב טסקא ליכיל ארעא וגם כרגא דאקרקיף גברא שאמר לא יהא בארצי אם לא יתן כך וכך, והיינו טעמא ודדיניה דינא, שהארץ שלו היא, ואינו רשאי אדם שיעבור בארצו אם לא כמצותו. אבל אם קוצב על מלכות שאינו שלו ושכבשו בגזילה כי ההיא דסיקריקון דגיטין או אדם שאינו חפץ בארצו לאו כל כמיניה למיגזליה. ומלכי ישראל אין דיניהם דין שארץ ישראל נתחלקה לכל אחד ואחד מישראל ואינה של מלך. אבל באוה”ע כן דינם שכל הארץ למלך, והוא הדין בכל ההדיוטות שהם קצבו שלא יהנה אדם מארצם אלא בקצבתם שדיניהם דין. [א”ה, ועפ”ז נתקשה הרא”ם, א”כ מה החידוש של שמואל שאמר דדינא דמלכותא דינא, הרי גם בהדיוטות הוא כך, שכל אדם שיש לו קרקעות יכול להתנות לאחרים שאינם יכולים להנות מקרקעות אם לא שיעשו כגזירותיו, ועל זה כתב:] ושמואל הא קמ”ל דכל הארץ למלך היא[1], והיינו דאמר בהגוזל בתרא דקטלי דיקלי וגשרי גישרי שהדקלים והקרקעות שלו הם.” עכ”ל. ודברי הרא”ם בזה הובאו גם במרדכי “השלם” (מכון ירושלים) ב”ק שורש ק”ן[2].

[אך יש לדעת דכתב הגאון החזו”א בחו”מ בליקוטים סי’ ט”ז אות י’ (עפ”י מאי דקשיא ליה מבבא בתרא דף נ”ה ע”א דאפי’ שערי דכדא משתעבד מדינא דמלכותא) לחדש בזה, דאפשר דמה שכתב המרדכי (דהיינו הרא”ם וכל הנ”ל) דדינא דמלכותא הוא מחמת בעלות המלך על הקרקע (וממילא כתבו לצמצם דינא דמלכותא למשפטים התלוים בקרקעות) אינו כי אם לענין שיחשב המכס חוב על הגברא, אך מודו דיש דין נוסף בזה, ד”מצוה לשמוע דבר המלך ולחפוץ בשלומו”[3], מכח זה איכא דינא דמלכותא על הנכסים (כלומר גם מטלטלין) להפקיר ולהפקיע (אך לא כחוב על הגברא וכנ”ל). ובהמשך מילתין בעזר ממקום נביא מחבל נביאים שכתבו דדברי הראשונים הנ”ל שנקטו דכחא דדינא דמלכותא הוא מחמת בעלות בקרקע, היינו רק לענין הזכות של המלך לגבות מיסים לעצמו, אך לגבי לתקן תקנות לטובת הציבור לא גרע מז’ טובי העיר וכו’, ולדעת החת”ס שנביא בהמשך אי”ה אף ללא דין דז’ טובי העיר אם החוק הוא לטובת הציבור מודו הראשונים הנ”ל דשייך מדינא דמלכותא משום קבלת העם (ויבואר במקומו בעזר ממרום), ובדומה לזה נביא בעהי”ת מדברי הרש”ל בים של שלמה לענין תקנות למניעת אנרכיה, דגם הראשונים הנ”ל מודו דאמרינן דינא דמלכותא דינא. ועל זה הדרך בשו”ת כבוד יעקב סי’ ט”ו (בתשובת מוהר”ח בלייח זלה”ה) דף ס”ב ע”א כתב לענין תקנת המדינה (שהוא דין שונה מטובת הציבור) דאפי’ שלא מטעם ז’ טובי העיר, אף הראשונים הנ”ל דבקרקע תליא מילתא מודו דבדבר שהוא לתקנת המדינה הוי דינא דמלכותא, ועפ”ז כתב ליישב את הסתירה בדברי מור”ם עיי”ש. וכן הוא בעוד אחרונים חביבים. וראה גם למוהר”ר אליעזר סתהון זלה”ה בקרבן אליצור דף ל’ ע”א אות ד’ מה שכתב באופן אחר להרחיב את המגבלה של הרא”ם ז”ל עיי”ש].

א (ב). המלך הוא בעל הקרקעות ולכן יכול להתנות תנאים להיתר השהייה בארצו

וכעין דברי האו”ז בשם הרא”ם הנ”ל, אך עם הדגשה קצת אחרת (וכפי שנדייק בעהי”ת), כתב בחידושי הרשב”א לנדרים דף כ”ח ע”א בשם התוס’ בשם הרא”ם, וז”ל: “ופירשו בתוס’ בשם ה”ר אליעזר דדוקא במלכי אומות העולם אמרו דינא דמלכותא דינא ומשום דמצי אמר להו אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם, שהארץ שלו היא אבל במלכי ישראל לאו דינא דאינו יכול ליטול מהם משלהם כלום לפי שא”י כל ישראל שותפין בה ואין בה למלך יותר מלאיש אחר. ותדע לך דהכי הוא דהא איכא מ”ד (סנהדרין כ’ ב’) כל האמור בפרשת מלך מלך אסור בו ולא נאמר אלא ליראם ולבהלם ואמאי תיפוק לי משום דדינא דמלכותא דינא אלא דלא נאמרו דברים אלו במלכי ישראל אלא במלכי האומות.” עכ”ל. וכ”כ הר”ן בנדרים דף כ”ח ע”א בשם התוס’ (ולכן שיטה זו מוזכרת באחרונים על שמו של הר”ן) וז”ל: “וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא”י כל ישראל שותפין בה וכי אמרינן דינא דמלכותא דינא ה”מ לענין שאם קנה אחד מכס זה חייבים ליתן לו את המכס וכן נמי אם לא קנה אותו אלא שהוא ממונה לגבות את המכס שאינו רשאי ישראל חבירו לישבע שהן תרומה דליכא אונסא כיון דדינא דמלכותא דינא.” עכ”ל.

ועכ”פ יש לדעת שישנו הבדל קצת בין העולה מנוסח האור זרוע, לעולה מנוסח הרשב”א והר”ן (הגם שכולם אליבא דהרא”ם ז”ל). דאמנם גם או”ז (והרא”ש) כתב לשון “שאינו רשאי אדם לעבור בארצו וכו'” מ”מ כתב להדיא דדינא דמלכותא דינא אינו אלא “בקרקעות ובמשפטים התלוים בקרקעות” (ועיין שו”ת מהריב”ל ח”ג סי’ כ”ט שהבין להדיא בדעתם דהדברים הם כפשוטם, דרק בקרקעות, ובעבדים שהוקשו לקרקעות, שייך דינא דמלכותא), ואילו לפי נוסח הדברים כפי שהם בחי’ הרשב”א, מקום יש בראש לומר דאפי’ גזירות שאינם תלויות ישירות בקרקע, צריכים לציית לחוקי המלך, דכיון שהמלך יש לו בעלות על הקרקעות וממילא בידו לגרש ממנה, יכול להתנות שאי אפשר לעמוד בארצו אם לא שישמעו לכל מצותיו. [וכ”כ לבאר הגאון מהר”י זאמירו זלה”ה בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בשו”ת נחפה בכסף ח”ב חחו”מ סי’ ב’ (סי’ א’ הנכפל, בד”ה תשובה) אפי’ בדעת הרא”ש. וכ”כ בקצרה בשו”ת דבר יהושע ח”ו סי’ י”ד ד”ה ואני בעניי]. ועכ”פ משמע מהלשון הנ”ל דאילו מה שהיה לאל ידו של המלך לגרש לא היה מתוך זכות אמיתית הנובע מבעלות הארץ (וכגון שליט שהארץ איננה שלו אלא שיש ביכולתו בכל זאת לגרש ע”י חילייו וכדומה) ג”כ לא היה דינו דין, אלא דווקא מפני שהוא מגרש מתוקף היתו בעל הארץ לכן הוא דקיי”ל דינא דמלכותא דינא, דהכוונה היא כנ”ל שהשהייה בארצות מותנית בציות לחוקיו (והיינו ששורש החיוב בדינא דמלכותא הוא כדי לא לעבור על גזל דקרקעות המלך כאשר שוהה בארצו שלא על דעתו, ואולם יש לפרש באופן נוסף וכפי שנזכיר להלן בעזר ממרום). וכדמשמע נמי מלישנא דהרשב”א בתשובותיו ח”ד סי’ ס”ד: “כל בני המדינה מתמשכנין על כל אחד ואחד מבני המדינה בערכין, על הכרגא ועל הטסקא. שכך דעת המלך – שכל בני המדינה יהיו אחראין זה ע”ז, אם ירצו לישב בארצו.” עכ”ל. וע”ע שם בח”ו סי’ קמ”ט שכתב הרשב”א וז”ל: “ואף על פי שהראשון נתן מעות וקרקע נקנה בכסף מלכא אמר לא ניכול ארעא אלא בשטרא וכן כל כיוצא בזה כאותם שאמרו באריסא דפרסאי ובטסקא. והטענה בזה לפי שהארץ של מלך היא ומי שבא לגור בארץ ע”ד כן הוא בא.” עכ”ל (וע”ע לקמן במילתין).

ובכן, למרות שהרשב”א בחידושיו הנ”ל נראה כשר המסכי”ם לדברי התוס’ שהביאם בשתיקה, שאין דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל (וכ”כ גם בתשובותיו ח”א סי’ תרל”ז), מצינו דכתב הרשב”א בתשובה ח”א סי’ תתצ”ה דדינא דמלכותא דינא שייך אפי’ במי שהתחייב בשטרי גויים לזון בת אשתו, וגם בדבר שאין הנאה למלך ג”כ דינא דמלכותא דינא עיי”ש, ועיי”ש בח”ג סי’ ס”ט דה”ה במטלטילין, וכן מצינו להרשב”א בדוכתי טובא בתשובותיו שנקט בהנח”ה סובר”ת דדינא דמלכותא דינא שייך גם במטלטלין (הבט היטב היטב הבט בשו”ת הרשב”א ח”ב סי’ רי”ג, וח”ג סי’ ל”ד, וח”ד סי’ רנ”ד, ובחדשות בכמה דוכתי, ואכמ”ל). וכבר כתב מרן החבי”ב זלה”ה בשו”ת בעי חיי חחו”מ ח”א סיק ר”ד ובכנה”ג חו”מ סי’ שס”ט הגהב”י סי’ ל”ג, דהרשב”א סובר כהרא”ם בחדא ופליג עליה בחדא, כנ”ל. וההסבר לכאו’ הוא כאמור, דלכן מודגש בתשובת הרשב”א ענין האפשרות שהמלך יכול לגרש מארצו.

והבט נא וראה לרבינו יהושע בועז זלה”ה בעל שלטי הגיבורים בספרו “ספר המחלוקת” הל’ גזלה סי’ ל”ד (עמ’ תקכ”ו בנדמ”ח) שכתב בזה לקרב את דעת הרא”ש הנ”ל לנאמר כאן בדעת הרשב”א, עיי”ש.

א (ג). משום שהוא בעל הקרקעות, הגרים בארצו גרים על דעת קנין הגוף

ובקושטא יתירה מזו מצינו בחידושי הרשב”א ליבמות דף מ”ו ע”א וז”ל: “ופשט ליה דמוהרקינהו דהני בטפסאי דמלכא מנח דעל דעת כן הן באים לדור בארצו וכאלו לקחם במלחמה שיש לו בהן קנין גוף דכתיב וישב ממנו שבי.” עכ”ל (ועפ”ז כתב לפרש שם מסקנת הגמ’ ביבמות דאם נמכר ע”י גבאי המלך לעבד אצל אחרים, צריך גט שחרור). והנה לעיל כתבנו לבאר בדעת הרשב”א, דכיון דהמלך הוא בעל הקרקעות, יכול להתנות תנאים למי שרוצה להשהות בארצו, וממילא מי שלא מציית לחוקיו ומשפטיו עובר על גזל הקרקע. אך לפי המבואר כאן, ההגדרה היא הרבה יותר רחבה מזה, דלא צריכים להגיע לדין “גזל הקרקע”, אלא כיון שהמלך הוא בעל המקום ממילא כאשר מתגוררים בארצו הציבור מקבלים על עצמם שיעבוד הגוף, ובדומה קצת לשיטת הרשב”ם שנזכיר בהמשך מילתין. (ואין לומר דהיא גופא התנאי שמתנה המלך לשהייה בארצו, שיקבלו שיעבוד הגוף כדי לא לעבור על גזל הקרקע, דאם כן רק ה”צדיקים” דאיכפת להו כולי האי מגזל הגוי יהיה להם גמירות דעת לקבל על עצמם שיעבוד הגוף, אלא משמע יותר שהמציאות הזו שהוא בעל הקרקע ויש לאל ידו לגרש היא זאת שגורמת לגמירות דעת דקבלת עול מלכותו אף בשיעבוד הגוף[4]).

ותמיהה מילתא קצת דהרי כבר דייקנו בעניינו לעיל מלשון חידושי הרשב”א בנדרים, דאם המלך יכול לגרש ע”י חילייו, לא מועיל להחיל דינא דמלכותא דינא, ורק מפני שיש למלך באמת זכות ממוני בארץ לכן הוא דחלין דיניו, ואילו לפי הסברא הנ”ל לכאו’ העיקר היא המציאות שהמלך שיכול לגרש ומאי איכפת לן מאיזה טעם. ובאין אומר ואין דברים איכא למימר דאם מגרש ע”י חייליו ללא זכות, אין אדם גומר ומקנה שיעבוד הגוף עבור זה, כי אינו אלא גזלנותא, ואין גמירות דעת כשיש חוסר צדק, דהרי לעולם אין תוקף לדינא דגזלנותא אף שיש למלך קרקעות כמו שהסכימו הראשונים וביניהם הרשב”א בבבא בתרא דף נ”ה ע”ב, וכן רוח הדברים מדברי רבא בב”ק דף קי”ג ע”ב דבגוונא שאין למלך זכות מן הדין אין העם מתייאשים ממה שהוא גוזל מהם.

ואה”נ דלא יבצר לומר דהרשב”א בנדרים (שסוף סוף כתב דבריו בשם הרא”ם) לא אתי כהרשב”א ביבמות הנ”ל (בשם עצמו), דטפי מסתברא לפי הרא”ם דהיסוד הוא מצד גזל הקרקע (אלא דלאור זרוע בשם הרא”ם הגזל הוא רק כלפי “משפטים התלויים בקרקעות” ואילו לרשב”א בשם הרא”ם גזל מהנאת הקרקע הוא אפי’ לגבי משפטים שאינם תלויים בקרקעות – מכח התנאי שהתנה המלך לחפצים להשהות בארצו), והרי צא ולמד דהאו”ז בשם הרא”ם אפי’ נתקשה מה החידוש בדינא דמלכותא דינא מאחר ודבר זה שייך אצל כל הדיוט שיש לו קרקעות, ונצרך ליישב (גם בשם הרא”ם) דכל החידוש בדינא דמלכותא דינא אינו אלא בזה שהקרקעות שייכים למלך עיי”ש, ואילו לסברת הרשב”א ביבמות חידוש גדול יש כאן שהציבור מקבלים עליהם שיעבוד הגוף, ודוחק לומר דיש מרחק כל כך גדול בין הרא”ם לפי הרשב”א לרא”ם לפי האו”ז.

[ובשו”ת ארחותיך למדני ח”ג חחו”מ סי’ קס”א אות ג’ כתב בדעת ראשונים אלו (הר”ן בשם התוס’ והרשב”א והרא”ש וכו’) דדינא דמלכותא דינא היא גזירת חכמים שמא המלך יגרש את היהודים מארצו אם לא ישמעו לו. עיי”ש. ולפקצ”ד לא נראה כלל דזו כוונת הראשונים, דאין כאן גזירה אלא דין בעצם. וראה נא לקמן ענף ו’ בענין אי “דינא דמלכותא דינא” אם הוא דאורייתא או דרבנן].

א (ד). דינא דמלכותא דינא מטעם כיבוש

עוד רגע אדבר דהנה מצינו בחידושי הריטב”א ביבמות דף מ”ו ע”א, ומובא בנמוקי יוסף שם דף ט”ז ע”א ד”ה גרסינן, שהביא כעין דברי הרשב”א דיבמות הנ”ל אך באופן שונה קצת, וז”ל: “ופשיט ליה דמכירת הגזבר מכירת עבד גמור כי המלך קנאם במלחמות ועל מנת כן הניחם בארצו שאם לא יפרעו המס שיוכל למוכרם לעבדים הילכך הרי הם עבדים גמורים וצריכים גט חירות ממנו כדין עבד שגופו קנוי” עכ”ל, וכן הוא בריטב”א החדשים למציעא דף ע”ג ע”ב: “כי כשיפרעו הכרגא של אלו למלך קנאום באותו כרגא כקונה עבד עד שיפרעום ואין המעות חוב, והמלך יכול הוא למכרם שכן זכה בהם בכבוש הארץ וגוי קונה ישראל במלחמה כדאיתא בפרק השולח (גיטין דף ל”ח ע”א)” עכ”ל. וברבינו קרשקש בגיטין דף ל”ז ע”ב התייחס לסוגיא דיבמות הנ”ל וכתב וז”ל: “ואמרינן התם ביבמות דלכי נפקי צריכי מנייהו גיטא דחירותא וכו’ משמע דבמלך אית בהו קנין הגוף, ולא נפקי במחילה אלא בשטר, והא התם המלך לא קנאם בדמים אלא זכה בהם בחזקה שהחזיק בהם מחמת מלחמה, ששבה אותם מתחלה, מכל הני משמע דגוי יש לו בישראל קנין הגוף ואצ”ל בעבד.” עכ”ל. ואפשר לפרש דבריו שאע”פ שלא כבש ארצו ” עכ”ל. והיינו דאינו רק “כאילו לקחם במלחמה” מחמת קבלת עול המלך (כלומר דלא כפי שנתבאר באות הקודם עפ”י לשון הרשב”א), אלא בפועל לקחם ע”י כיבוש, ואע”ג דלא מוזכר שם דמיירי דוקא במלך חדש שכבש את אותם הארצות, ככל הנראה ס”ל דכל הארצות הן בחזקת שנכבשו בשלב מסוים, והמלך הנוכחי גם אם לא כבש בעצמו מ”מ בא מכח אבותיו שכבשו[5].

ונמצא מדברי הריטב”א, דאין ביאור הענין כפי שהיה נראה מהרשב”א הנ”ל שבני הארץ קיבלו על עצמם שיעבוד הגוף ע”י גמירות דעת, אלא קנאם מכח הכיבוש, אלא שעל זה כתב הריטב”א דאף שקנאם במלחמה מ”מ לא עד כדי כך שיהיה להם דין עבדים אלא א”כ יעברו על מצוות המלך ולא יפרעו את המסים שאז יכול המלך למוכרם לעבדים ממש כי על דעת כן הניחם בארצו. עכ”ד הריטב”א. ואפשר דיש לפרש על דרך זו גם הרשב”א דלעיל, דלפ”ז מה שכתב הרשב”א “כאילו לקחם במלחמה” פירושו שאמנם כבש אותם בפועל במלחמה מ”מ לא נעשה כ”לקח” במובן של זכיה כעבד ממש אלא רק כאילו לקחם כעבד, ולכן אם לא יפרעו את המס אז ימכרו אותם לעבדים ואז יהיה באמת שיעבוד הגוף, ואה”נ שאם יפרע את מס המלך אין כאן שיעבוד הגוף אלא רק חיוב מצד גזל קרקעות. ולפ”ז ניתן שוב להשוות בין דברי הרשב”א בנדרים לרשב”א ביבמות. ועיין.

ובספר דבר אברהם ח”א ענף ב’ סק”ה וסי’ י”א סק”ז קבע בזה כלל גדול, דטעמא דדינא דמלכותא דינא הוא משום כיבוש, עפ”י הריטב”א הנ”ל (וכן הרשב”א). ומן האר”ש הזאת יצא ליישב את החילוק שהזכיר הרמב”ן והרשב”א ושאר הראשונים, בין חוקים ישנים (שבהם אמרינן דינא דמלכותא דינא) לחוקים חדשים (דלא אמרינן בהם דדמ”ד), והיינו משום דרק המלכים הראשונים שהם היו הכובשים, הם אלו שיש לאל ידם לקבוע את החוקים, כי על דעת כן חילקו את האדמות להתיישבות העם. עיי”ש.

והגאון החזו”א חו”מ בליקוטים סי’ ט”ז סק”ט כתב ג”כ דטעמא דדינא דמלכותא דינא הוא מטעם כיבוש (ובלשונו: “כעין קנין מלחמה”), אבל לאו דוקא כיבוש ע”י מלחמה אלא עצם העובדה שהמלך שולט בעמו זהו כיבושו (ובלשונו: “והכי נמי כח המלכות תמיד על מה שהיא שולטת”), אלא דאין זה כיבוש על הגופים ממש אלא בעיקר כיבוש כלפי ההמון שבמדינתו (כיון שאינו כיבוש ממש אלא רק “כעין” קנין מלחמה, ונהי דלא מצינו במקראות התורה גדר אמצעי כזה, “כן קיבלו רבותינו ז”ל”). ואע”פ שכתבו הראשונים ז”ל שאין גזלנותא דמלכותא דין, מה שמשיג המלך ע”י כיבוש ושליטה לא נחשב גזלנותא, כיון שמלחמה הותרה לו מידי פעם בפעם כדרך המלכים.

אלא דכיון שלמד החזו”א דאין שיעבוד בגופים רק זכות על הממון, נתקשה החזו”א על נפשיה (מבלי לפרש להדיא קושיותיו) דא”כ הסמכות של המלך תהיה מוגבלת מאוד ולא יתיישבו כל הסוגיות העוסקות בדינא דמלכותא. דכיצד יכול המלך להורות חוקים אשר לפיהם צריכים להעביר ממון מראובן לשמעון (כגון להכשיר שטרות כדאיתא בגיטין דף י’), הרי בשלמא לקחת את ממונו של ראובן אתי שפיר כיון שהמלך יכול להפקיע לעצמו בדבר כזה שנחשב צורך מלכותו (כי קיום החוקים שקבע הם צורך מלכותו), אבל כיצד יכול דינו של המלך לגרום לשמעון לזכות בזה הרי אין לו למלך אלא זכות ממונית ולא כח ליצור הקנאה, ועל זה הביא החזו”א דבריו של רבינו יונה ז”ל בב”ב דף ה”ן ע”א דאה”נ דינא דמלכותא דינא יכול רק להפקיר אבל לא להקנות[6], ולכן שמעון הנ”ל צריך לעשות קנין בכסף שהופקר עבורו מדינא דמלכותא, וממילא כתב החזו”א דכיון שכך הוא מכח דינא דמלכותא ממילא יכול לזכות אפי’ בלי קנין המועיל מדאורייתא כי אם מדין סיטומתא (כלומר שהשטר עצמו יקנה לשמעון למרות שלפי דין תורה שטר זה הוא חספא בעלמא). אלא דבהגדרות אלו לחוד עדיין לא יתיישבו כל הסוגיות וגם לא יתיישבו כל לשונות הראשונים שלכאו’ כתבו נימוקים אחרים למאי דקיי”ל דינא דמלכותא דינא, ולכן כתב החזו”א (בד”ה והנה) לשלב בכל זה לכאורה גם סברת רש”י (עיין לקמן ענף ד’) לענין שיחשבו חוקי המלך כ”דינים”, וגם את סברת הרשב”ם והרמב”ן (עיין לקמן ענף ב’) דמילתא תליא בקבלת העם כדי לתת תוקף למשפטי המלוכה, הב”ט היטב היטב הב”ט שם כי כל הנ”ל מוזכר בחזו”א במילים בודדות.

וראוי לציין בכל זה לשיטת הראב”ד בהשגות פ”א מהל’ עבדים ה”ח, ובשיטה מקובצת במציעא דף ע”ג, דאין שייך כלל מצד של עבדות לישראל ע”י דינא דמלכותא, ומה שנאמר שם בסוגיא ביבמות בענין בי פפא, היינו רק שמותר להעבידם כ”פועלים” מעבר לכדי חובם ואין בזה איסור ריבית, דדינא דמלכותא דינא הוא להעביד באופן זה כאשר לא שילמו את המיסים, עיי”ש.

א (ה). עוד בנוגע לכל האמור בענף זה

ולאחר שהתבאר בכל הנ”ל שיטת הרשב”א ז”ל, ראוי להזכיר בזה לכאו’ רוח אחרת בדברות הרשב”א בתשובות המיוחסות, דלפום ריהטא נקט דאפי’ אין צורך בבעלות על הקרקע (רק לרווחא דמילתא) ולא לכיבוש ולא למידי, וז”ל במיוחסות סי’ כ”ב: “דכל שיש טעם במה שהמלך מצוה, ומנהיג דבר לתקון הנהגת המדינה, יכול הוא לומר ממון שראוי להיות לזה מן הדין, יהא לחבירו. ולא אמרינן חמסנותא הוא, ולאו דינא, אלא כשנוטל בלא טענת דיני המלכות. וכ”ש במדינות שהארץ כולה שלו, ויכול הוא לעשות בה חוקים כמו שירצה. שעל מנת כן הוא מחלקה להם, ועל פי חקי המלך קבלוה יושביה. וכל שכן כשהכריזו [א”ה התם מיירי שטרם העבירו את הנכס מראובן לשמעון עפ”י המלך, הכריזו אי איכא למאן דהוא מה לערער שיבוא ויערער, ורק אחרי שהעבירו הגיעו המערערים], ויש כח למלך להפקיע ממון בכי הא, דתקוני מדינה הם. ואפילו ישראל תיקנו והנהיגו בו בכמה מקומות, ועושים מעשה בכל יום.” עכ”ל. וכל זה לכאו’ אינו עולה בקנה אחד עם כל מה שמובא לעיל בשם הרשב”א, דס”ל דרק מפני שיש למלך בעלות בקרקע אזי הוא דשייך דינא דלמכותא דינא. אך אפשר דמה שכתב בזה הסברא השניה הוא רק לבאר מדוע אינו חמסנותא, וק”ל. [והגר”א מאיר שליט”א מבחירי בית מדרשנו מח”ס דין תורה כתב לנו דאפשר ליישב דהרשב”א ס”ל דיש בזה תרי דינים, חדא, דכל שהוא “דבר לתקון הנהגת המדינה” כלומר למנוע קטטה וכיו”ב דינו דין משום דמלך יסודו וכחו כי מלך במשפט יעמיד ארץ (וכעין הדרך שכתב בשו”ת חת”ס ח”א חאו”ח סי’ ר”ח עפ”י שו”ת רמ”א סי’ יו”ד), ולענין זה אין צורך להגיע לעובדה שהמלך הוא בעלים על הקרקעות, ואילו לענין מסים וארנוניות וכיו”ב לכך הוא דצריכים להחידוש שהארץ שלו, עכ”ד, והוא דומה לרוח הדברים שכתבנו לעיל בשם החזו”א ועוד כיו”ב בדברי הפוסקים ז”ל].

ובמקום אחר (להלן) נביא בזה לשון זהורי”ת של מו”ז הרש”ל זלה”ה בים של שלמה פ”ו סי’ י”ד שהבין דאף לדעת הר”ן הנ”ל (תוס’) דזכותו של המלך שיהיו דיניו דין הוא מכח בעלותו על הארץ, הכוונה היא שיש לו בעלות על ה”מדינה” (“הארץ”) ולא רק על הקרקעות, ולכן יכול לקבוע גם נימוסים ודינין שבין אדם לחבירו, מפני שזה מענייני “הארץ”, “דאם לא כן לא תעמוד הארץ ותהרס.” עכ”ל.

עוד שיטה שראוי להזכיר בכל זה, מצינו בשו”ת בעלי התוספות סי’ ק”ל, בתשובת רבינו יצחק ב”ר אהרן ז”ל, כתב וז”ל: “ולפ”ז נראה לומר דכל מתנות שלנו [לאו] גזילא דמלכותא הן, רק דינא, דעל מנת כן מתיישבין תחת השרים, שיהא גופם וממונם כרצון המלך, לגבות מהן גפי רצונו”. עכ”ל (ומ”מ מה שכתב “מתיישבין תחת השרים” אפשר דאין הכוונה בארצם אלא הכוונה היא תחת סמכותם, וכעין סברת הרשב”ם שנביא לקמן).

ענף ב’. בני המדינה מקבלים עליהם דינא דמלכותא

ב (א). מקבלים מרצון את “חוקי” המלך

ז”ל הרשב”ם בבבא בתרא דף נ”ד ע”ב בביאור הדין ד”דינא דמלכותא דינא”: “כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם – דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, והלכך דין גמור הוא, ואין למחזיק בממון חבירו ע”פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל.” עכ”ל. וכ”כ הרמב”ן בתשובה שנדפסה בחידושיו לבבא בתרא דף נ”ה ע”א[7], וכן הוא בשו”ת הרמב”ן מכת”י (ירושלים תשל”ה) סי’ מ”ז, וכן מביא בספר התרומות שער מ”ו חלק ח’ בשם תשובה שקיבל מהרמב”ן. וכ”כ בפירוש רבינו יהודה אלמנדארי על בבא בתרא שם. וכ”כ בשו”ת התשב”ץ ח”א סי’ קנ”ח. והובאו דברי הרשב”ם גם באו”ז גיטין סי’ תש”ה ובכמה דוכתי, ובשו”ת מהר”ח או”ז סי’ פ’ ועוד.

וטעמא דהאי טעמא, בפשטות הוא מפני שכל בני המלכות מבינים “שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו” (אבות פ”ג מ”ב)[8] וכדומה מצורכי העם לבל תהיה כל הארץ “הפקר”, ולכן אנן סהדי דכל אזרחי הארץ מקבלים מרצון את חוקי המלך ומשפטיו. [ואולם בתרומת הדשן סי’ שמ”א כתב נימוק אחר, שמקרב שיטה זו לשיטת התוס’ ודעימייהו שהובאו לעיל ענף א’: “ונראה קצת טעם לדבר, משום דחזינן דכל המושלים רגילים בפשיטות בזה שהם תדירים לתבוע בקשות ולהטיל אנגריא, אדעתא דהכי אנו קובעים דירה תחתיהם ומקבלים עלינו את עולם ומשאם, והוו כולהו מעתה דינא דמלכותא דינא, דהכי פרשב”ם פ’ חזקת דדינא דמלכותא דינא היא משום דמקבלים בני מלכות עלייהו.” עכ”ל מהרא”י ז”ל. ומ”מ משמעות הדברים דאינו ממש כשיטת התוס’, דלתוס’ דינא דמלכותא דינא הוא משום שיש למלך את הזכות העצמית לדרוש “בעל כרחם” שקיבלו את חוקיו בשל העובדה שהשהייה באדמתו היא על תנאי כן (ואחרת יכול לגרשם וכנ”ל), ואילו לתרומת הדשן (דקאי בדעת הרשב”ם) דינא דמלכותא דינא הוא מחמת קבלת העם “מרצון” (כמוזכר להדיא בלשון הרשב”ם שהוא “מרצונם”), אלא שהסיבה שהעם מוכנים מרצונם לקבל על עצמם את מלכותו, הוא מפני שמבינים שכך יש לעשות למי שקובע דירה בארצו של המלך. ולטעם זה משמע דאפי’ אם האדמות אינם בבעלות הממונית של המלך, מ”מ כיון שמקובל במקום הזה שהארץ הזאת היא תחת סמכותו של מלך מסוים, זה לבד סיבה שיקבלו על עצמם מרצון את “עולו ומשאו” של אותו המלך, שכן נוטה סברת בני אנוש שהמתגורר במקום שהינו תחת סמכות של מלך מסוים צריך לקבל על עצמו את עולו, בבחינת “עלת לקרתא הלך בנימוסה”. וע”ע בשו”ת חת”ס חחו”מ סי’ מ”ד שכתב דאף לדעת הר”ן (התוס’) דדינא דמלכותא הוא משום בעלות המלך בקרקעות, היינו דוקא לגבי מסים ומכס שמטיל המלך על בני המדינה בעל כרחם דבזה ס”ל להר”ן דלא שייך לומר דבני מדינה ניחא להו משא”כ לגבי חוקים הנוגעים למנהגי ונימוסיה בזה מודה ר”ן לרשב”ם דהטעם דדינא דמלכותא דינא הוא משום דניחא להו לעם וממילא גם אין לחלק בין מלכי ישראל לאו”ה עיי”ש].

אלא דבעיקר תוקף הקבלה הזו איכא לעיוני, דמנא לן כח כזה ליצור דינים הלכתיים ע”י קבלה מרצון, אי לאו מכח נדר, ולא מוזכר בזה ענין נדר כלל. אלא דיש לחלק חוקי המלך לשלושה תחומים, ובשני התחומים הראשונים אפשר למצוא סברא דמהני הקבלה, ואילו בתחום השלישי יש לעיין יותר, ואפרש שיחתי:

א) ויצא הראשון: לענין חיוב מסים וארנוניות, י”ל דהמלך זוכה מאליו ע”י תוקף קבלתם כדין מכירי כהונה, כיון שיש כאן גמירות דעת בשלמות וכדעת הט”ז וכו’. איברא דקצת קשה לפ”ז אם עינינו הרואות שרוב העם משתלים להבריח את המכס וכו’, עד כמה ניתן לומר סברא כזו, דגם אם אנן סהדי שלמרות שמנסים להבריח את המכס בתוך המסגרת הפרטית שלהם בכל זאת חפצים שתהיה מלכות במסגרת הכללית אע”פ שעי”ז יהיו מחוייבים במכס, מ”מ מכאן ועד לומר שתהיה בזה עד כדי כך גמירות דעת שיחול זכיה מאליה בו בזמן שעינינו הרואות שכל העם מקצה עושים כל טצדקי לא לשלם, דבר זה מחודש ביותר.

ב) על ידו השנ”י: לענין משפטים ממוניים בין איש לרעהו, י”ל דהרי שכל התעסקותם בממון הוא על דעת כן הוא מתעסק וכדין תנאי בדבר שממון וכמו שכתב בשו”ת הרשב”א ח”ו סי’ רנ”ד בביאור התירוץ הראשון בגמ’ בגיטין דף י’ ע”ב דשטרי קנין של גוים כשרים משום דדינא מלכותא דינא וז”ל: “ואיכא דאמרי משום דינא דמלכותא דינא – כלומר אף על פי שמצד דיני המלך אינו מועיל כיון שבמתנה אין בו תועלת למלך (א”ה היינו כדעת הרמב”ם), כיון שזה מדעתו עשה מתנתו בערכאות, הרי קבל עליו לילך בזה בדיני המלכות שאמר שכל שטר שיעלה בערכאות שיועיל ויקנה. ובדבר שבממון יכול לשעבד עצמו וליתן משלו שלא מן הדין, כמ”ש מתנה שומר חינם להיות כשואל, וכענין ערב דמשתעבד אף על גב דהוי אסמכתא.” עכ”ל. וכן שמצינו לרבינו שלמה ב”ר יעקב דקרקשוה ז”ל בתשובות חכמי פרובינציה סי’ מ”ח שצידד שיהיה חיוב שמירת חוקי המלך בדיני ממון דייקא מכעין טעם זה: “אבל עניני משא ומתן המתחדשים בכל יום יצדק לומר עליהם כי על דעת התנאים נשאו ונתנו בענינים וחדשום ע”מ כן, ואולי יתכן לומר כי מה ששם המלך חק בארץ כל אנשי המדינה יקבלו עליהם בתנאי גמור בכל עניניהם ומשאם ומתנם והוי תנאי בדבר שבממון ותנאו קיים אף על פי שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה.” עכ”ל עיי”ש.

אלא דקצת קשה על כל זה (בבחינת “הערה” ולא “קושיא”) דא”כ שמו של הדין “דינא דמלכותא דינא” במקרים אלו אינו באמת כמשמעות הלשון, כי הרי בקושטא אין כל תוקף לדינו של המלך, אלא שבני אדם עשו ביניהם תנאי שבממון ואילו חוקי המלך אינם אלא כמראי מקום הוא להם כיצד לעשות את התנאי. (והערה זו לא כתבנו לפני כן בעיקר סברתו של הרשב”ם, דנהי דבאמת כתב הרשב”ם שהציבור הם אלו שמקבלים עליהם את הסמכות, סוף סוף לאחר הקבלה הפשטות היא שחלה סמכות ממש, ואולם לפי האמור כאן כעת דהכל הוא משום תנאי שבממון, אין בזה אלא דמיון של סמכות).

ובשו”ת חתם סופר חחו”מ סי’ מ”ד נראה דקצת הרגיש בקושי שיש בשיטת הרשב”ם בזה, וכתב וז”ל: “מ”מ כל נימוסיו וחקיו מקבלים עליהם ברצונם ומחילה גמורה הוא“. עכ”ל. והיינו דדינא דמלכותא דינא הוא מדין מחילה, וזה לכאו’ ביאור בין לענין מסים וארנוניות, בין לענין משפטים ממוניים בין איש לרעהו. (ובספר דין תורה מאיר כת”י כתב דככל הנראה אין הכוונה שחלה מחילה בדבר של בא לעולם, אלא דבכל רגע ורגע יש מחילה, עיי”ש. אלא דלפ”ז לכאו’ יוכלו לחזור בהם מקבלתם, וגם אם היחיד בטלה דעתו מ”מ יוכלו הציבור לחזור בהם, ובדוחק י”ל דלאו כל כמיניה לומר דחוזרים בהם מאחר ואנן סהדי שלכולם חשוב שתהיה מלכות).

ג) ויבוא השלישי: אבל מה שכתב הרשב”ם “ומנהגות של משפטי מלכים” אם הוא גם לעניינים שאינם ממוניים (כגון חוקים התנהגותיים – בהניח שבאמת הרשב”ם סובר שהם בכלל מנהגות של משפטי מלכים), לא יובן כיצד הקבלה משעבדת את גופם לזה. ובפרט דמדברי הרמב”ן הנ”ל להדיא מבואר עפ”י שיטת הרשב”ם, דחל בזה סוג של שיעבוד הגוף ממש, ולזה אין כל הבנה לפי כל הסברות הנ”ל (“מכירי כהונה”, “תנאי שבממון”, “מחילה”). ועכ”פ בעהי”ת להלן ענף ג’ (אות ב’) יבואר דרך ליישב כל זה בס”ד (וממילא יבואר שם דכל האמור כאן בדברי הרשב”ם בקושטא אינו ה”טעם” דדינא דמלכותא דינא אלא רק גדר חלות התוקף דדינא דמלכותא, עיי”ש).

ב (ב). מקבלים עליהם את ה”מלך”, בשיעבוד הגוף

ומצינו להנשר הגדול הרמב”ם ז”ל בפ”ה מהל’ גזילה, דלאחר שהביא בהל’ י”א שדין המלך דין הוא (ולא עוד אלא שהמבריח ממכס “גוזל את מנת המלך”) והאריך בפרטי דינים בענין זה, כתב בהלכה ח”י וז”ל: “במה דברים אמורים, במלך שמטבעו יוצא[9] באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים, אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר.” עכ”ל (והובאו דבריו בשו”ע חו”מ סי’ סי’ שס”ט סע’ ב’). אתה הראית לדעת דמשמע דדעת הרמב”ם היא כעין דעתו של הרשב”ם שהבאנו לעיל בארוכה[10], אלא שלפי הרשב”ם לא נאמר אלא שהעם מקבלים את “חוקי” המלך ואילו לרמב”ם מקבלים את ה”מלך” בעצמו[11] עליהם להיות “לו עבדים”, והיינו שמשעבדים את גופם למלך[12]. ואם באמת חל שיעבוד על הגוף עצמו, יהיה מובן גם דעת הרשב”ם הנ”ל שיהיו בני המלוכה מחוייבים לעשות ככל חוקיו ומשפטיו גם בדברים שאינם דבר שבממון. (אלא דדוקא הרמב”ם שמיע ליה כלומר סבירא ליה דדינא דמלכותא דינא נאמר רק לגבי מסים וארנוניות וחוקים שהם להנאת המלך, ועכ”פ לא לחוקים שהם בבין אדם לחבירו, כמו שכתב בדעתו הרב המגיד בהל’ פכ”ז מהל’ מלוה ה”א, ולכאו’ הוא תמוה דהרי אם הגדר הוא שמקבלים עליהם את מלכותו א”כ הוא הדין לכל חוקיו ומשפטיו כולם[13], ובפרט דמן הסתם מה שמקבלים מרצון עצמם את מלכות המלך הוא מפני שע”י חוקי המלך ופעולותיו תצמח טובת המדינה, ובכלל זה החוקים שבין אדם לחבירו, ואדרבא דווקא החוקים שהם “להנאת המלך” הם החוקים שרחוק יותר לומר שקיבלו עליהם מרצון [וכ”כ במנחת שלמה אוייערבאך על נדרים דף כ”ח ע”ב ריש עמ’ קע”ב, דלפי הראשונים הסוברים דדינא דמלכותא דינא הוא בחוקים שהם לתועלת המלך, בעל כרחין דס”ל דדינא דמלכותא דינא אינו מפני שהעם מקבלים על עצמם את החוקים ואת המלכות עיי”ש, ונהי דחזינן להגאון החת”ס חו”מ סי’ מ”ד ועוד אחרונים שכתבו בדעת הרשב”ם שהעם מקבלים עליהם מרצון גם הטלת המיסים וארנוניות ומכסים (והגאון מוהר”י בירדוגו זלה”ה בכתונת יוסף ח”ב מע’ דיינים שורש ב’ ענף ב’ הבין כן גם בדעת מרן השו”ע) – היינו משום דנקטו דדינא דמלכותא דינא הוא “אפי'” להנאת המלך, אבל אי נימא דהוא “רק” להנאת המלך א”כ דחוק יותר לומר דהכל המבוסס על קבלת העם לחוד], ומכאן כבר מתחילים אנו להבין שקושיית האחרונים על מרן מוהר”ר עובדיה יוסף זלה”ה (שהובאה בתחילת הדברים כאן) היא בעצמם קושיא על הרמב”ם ועל השו”ע, ובהמשך שוב אשוב לעסוק בנקודה זו בעהי”ת.

אלא דבדומה למה שהערנו לעיל בדברי הרשב”ם (וכאן ביתר שאת ויתר עוז), ענין זה טעון הבהרה טובא, דמנא לן דיש כח לאדם לשעבד את גופו להיות עבד למלך (או עכ”פ “כעבד” דהיינו כפי סוג שיעבוד הגוף המקובל בין האזרחים למלכיהם), וזאת ללא שום מעשה קנין[14], רק מפני שהמלך הזה מקובל כמלך באותם ארצות. ולהלן באות ב (ג) נציע בזה תחילת ביאור, אך להלן ב”ענף ג'” בעהי”ת יבואר הטעם הנכון מפי כתבו של הרמב”ם והראשונים גופייהו, ואזי יבואר בס”ד דכל האמור כאן בדעת הרמב”ם באמת אינו ה”טעם” דדינא דמלכותא דינא אלא הוא רק ה”גדר” בחלות התוקף בדינא דמלכותא.

ב (ג). כל הנ”ל עולים בקנה אחד

וצאינה וראינה מה שכתב בזה בחידושי הרמב”ן (שכאמור סובר כהרשב”ם) ביבמות דף מ”ו ע”א לגבי הא דבי פפא, וז”ל: “ויש לפרשה, משום דקנין המלך עדיף דמשוי להו עבדים בלא טבילה, משום דכיון דמקבלים הם מלכותו ומקבלין הם גזרותיו הרי הם כנמכרים לדעת עצמם והוה ליה גוי גופיה, והיינו דקאמר מוהרקייהו דהני בספטא דמלכא מנח, וכיון דגופיה משתעבד לכרגא הפורע מס שלהם כלוקח גופם מהם, דהא לדידהו משתרשי זוזי ואינהו פרעי להו חובייהו, וזהו הנכון.” עכ”ל. הא קמן שקבלת בני המלכות מועילה לקנין הגוף ממש, והרמב”ן בזה מוסיף דמלבד שמקבלים “חוקיו” של המלך, מקבלים גם “מלכותו” (דהיינו את המלך עצמו – כדברי הרמב”ם)[15]. וממה שכתב שהרי הם “כנמכרים לדעת עצמם” ניתן לפרש דגמר ומקני נפשיה מפני שבאמת מקבל “תמורה” בההיא הנאה שיש לו מלך להגן עליו ולדאוג לצרכיו (אם כי אין בזה מכירה ממש אלא כעין שיעבוד). ומ”מ להלן ב”ענף ג'” יבואר מדברי הראשונים עצמם דרך נכונה יותר להבנת מקור כח ה”כעין עבדות” המוזכרת בזה.

ובהגלות נגלות דברי הרמב”ן ז”ל ביבמות, דכאמור לתשובותיו העלה כהרשב”ם, דבר נאה ומתקבל על הדעת לומר דא”כ הרשב”ם הנ”ל והרמב”ם הנ”ל עולים כולם בקנה אחד.

ב (ד) אין בזה קבלה גמורה

עוד רגע אדבר, דבבית הבחירה להמאירי ז”ל בבבא בתרא דף נ”ה ע”א שכתב ענין של קבלת חוקי המלך בכ”ף דהדמיון, וז”ל: “למדת שהדין שהמלך חוקק, בפרט בנימוסיו, על הכל בשוה, ואינו מחדשו לאחד בפרט דרך תואנה וכעס, וכן שאינו בא עליו מחמת ספריהם, אלא מחמת דין גמור הוא סתם הדברים, הרי הוא כקבלוה עליהם.” עכ”ל. ומשמע דאין בזה ממש קבלה אלא רק “כקבלוה”. וצ”ב דאפי’ על קבלה גמורה כתבנו לתמוה כיצד יתכן להחיל על זה חיובים עפ”י קבלה זו, ועתה כל שכן אם הקבלה רפיא. ועיין להלן ענף ג’.

ב (ה). דינא דמלכותא הוא מדין שבעה טובי העיר, ושבעה טובי העיר גופא היינו משום הפקר בית דין הפקר, ואפשרויות שונות בזה

ביאור נוסף אליבא דהרשב”ם ודעימיה (והוא ביאור נאה ומתקבל על הדעת מצד הדמיון בין הסברות, אבל קצת דחוק מצד רוח דברי הראשונים ז”ל בהתייחסותם למימרא ד”דינא דמלכותא דינא” דמשמע יותר דנקטו דהוא חידוש בפני עצמו הנאמר ב”מלך” דוקא ולא דין כללי השייך בכל הסכמה קבוצתית) כתבו לצדד כמה אחרונים חביבים (כפי שיצויין להלן), והוא, להשוות בין “דינא דמלכותא דינא” למאי מצינו בכמה דוכתי בחז”ל דיש לאל ידם של בני העיר לתקן תקנות ולהעמיד עליהם מנהיגים, ונקדים בזה עיקרי המקורות בקצ”ר אמיץ.

בירושלמי מגילה פ”ג ה”ב לגבי החלטת מכירת ביהכנ”ס: “ג’ מבית הכנסת כבית הכנסת (פירוש קרבן העדה: ג’ יחידים שקיבלו אותן אנשי בית הכנסת לגבאין, דינן כאילו הסכימו כולן), וז’ מבני העיר כעיר (פירוש קה”ע: שבעה מבני העיר – שקיבלו אותן עליהן בני העיר, דינן כאנשי העיר כולן, ומכירתן מכירה). מה אנן קיימין, אם בשקיבלו עליהן – אפי’ אחד, אם בשלא קיבלו עליהן – אפילו כמה. אלא כן אנן קיימין בסתם” ע”כ (פירוש קה”ע: “הכא במאי עסקינן בסתם שהפקידו עליהן שבעה טובי העיר לפקח על עסקי הציבור סד”א דלמכור תשמישי קדושה ובית הכנסת לא עלה על דעת בני העיר מעולם שימכרו שלא מדעתן קמ”ל דאפ”ה ממכרן ממכר” עכ”ל). ובבלי שם במגילה דף כ”ו ע”א לגבי שאין להוריד ביהכנ”ס או תשמישי קדושה מקדושתן: “אמר רבא: לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר – אפילו למישתא ביה שיכרא שפיר דמי”. ע”כ (וע”ע שם בדף כ”ז ע”א. ובדף כ”ז ריש ע”ב מובא גם ד”חבר העיר” יכול לתקנן אפי’ על בני עיר אחרת הנמצאים כאורחים בעיר זו שיתנו צדקה לעניי עיר זו). אלא דבכל זה לכאו’ לא מבואר אלא דאפשר להעמיד נציגים לקבל החלטות על ממון הקהל, אבל עד כה לא מבואר שאפשר להעמיד נציגים שגם יחייבו את הציבור בכללי ממון מסויימים.

ומצינו בבבא בתרא דף ח’ ע”ב דיש אפשרות של הסכמת הקהל לתקנות בענייני ממון (לאו דוקא עם נציגות): “ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן.” עכ”ל, ולכאו’ י”ל דאין כאן אלא תנאי בדבר שבממון (והחידוש הוא בכך שחל התנאי למרות שהוא כלפי מעשים ובדבר שלא בא לעולם ואפשר גם דחב לאחריני), ועכ”פ רש”י שם פירש דיש בזה גם חידוש נוסף: “ולהסיע על קציתן – לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה”. עכ”ל. ומפורש יותר בתוספתא במציעא פרק י”א הל’ כ”ג: “ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלין רשאין לעשות קיצתן רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך וכל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך כל מי שתרצה או מי שתרעה פרתו בין הכרמים יהא נותן כך וכך וכל מי שתראה בהמת פלנית יהא נותן כך וכך רשאין לעשות קיצתן.” ע”כ. ויתירה מזו מבואר שם בהל’ כ”ד, דלאו דוקא בני העיר אלא גם בני קבוצה אחת יכולים להסכים להטיל על עצמם הסכמה כנ”ל: “ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבוא לעיר נהא כולנו שותפין בו” ע”כ.

וכן נהגו הקהילות ובפועל וכמו שכתב בשו”ת הרשב”א ח”ד סי’ קפ”ה וז”ל: “דבר ברור הוא, שהציבור רשאים לגדור ולתקן תקנות ולעשות הסכמות, כפי מה שיראה בעיניהם, והרי הוא קיים כדין התורה. ויכולים לקנוס ולענוש כל העובר בכל אשר יסכימו ביניהם, ובלבד שיסכימו בכך כל הציבור, באין מעכב. וכן אם יסכימו כל בני מלאכה אחת שבעיר וכו’, ובלבד שיהיה בהסכמות אלו תלמיד חכם שבעיר, אם ישנו בעיר, או אדם חשוב שנתמנה פרנס על העיר. וכן כל ציבור וציבור, רשאים לעשות לעצמן כן, ולקנוס ולענוש שלא מדין התורה, וכו’ וכן נהגו בכל קהלות הקדש, ולא נסתפק אדם בזה מעולם”. עכ”ל. וע”ע בשו”ת הריב”ש סי’ שצ”ט.

עד כה הבאנו רק את עצם הנושא שקיימות תקנות אנשי העיר והממונים וכיו”ב. ועתה נרדה נא ואראה בקצרה מהו טיבם ויופיים של תקנות אלו.

הנה דעת ר”ת (כפי שנראה מהאופן שהובאו דבריו במרדכי בב”ב סי’ ת”פ-תפ”ב, ודרכי משה חו”מ סי’ ב’ סק”ב ובתשובותיו סי’ ע”ג, וכן הבין בשו”ת מהר”ם אלשיך ועוד אחרונים בדעת ר”ת, אם כי לא כו”ע מודו בהבנה זו וכמבואר בחזו”א חו”מ סי’ י”ד ואכמ”ל) דבאמת אין כח מיוחד לשבעה טובי העיר וכיו”ב, דאין להם באמת החלטה עצמית ולא שום כח להחיל תקנות מעצמם, ולעולם כל הנושא של ז’ טובי העיר ומה שרשאים הקהל להסיע על קציתן וכיו”ב – אינו אלא דיש בכל זה תנאי בדבר שבממון שעושים על פיהם ותו לא, ונ”מ דלר”ת כל תקנה צריכים הסכמת כל אנשי הקהילה כולם לתקנה עצמה, מלבד חבר העיר, ולא סגי ברוב, עיין תשובות מיימוניות לסדר נשים סי’ י”ז ובשו”ת מהר”ם דפוס פראג סי’ רס”ח, עיי”ש. ואולם בשו”ת הרא”ש כלל ו’ סי’ ה’ וסי’ ז’ כתב דסגי ברוב יען כי שייך גם בזה “אחרי רבים להטות” כמו בבית דין. וכן בראשונים כמלאכים (שנציין בהמשך) מצינו הרחבה לסמכות של טובי העיר ושל הסכמות בני העיר, שיכולים להפקיע אפי’ נכסי אדם יחיד ולאו דוקא נכסי ציבור, ושיכולים להפקיר למגדר מילתא, ושיכולים אפי’ להעניש ע”י הכאה וכדומה, וכפי שנראה בסמוך. ובכן לשיטתם איכא לעיוני, מנא לן שיהיה כח ביד אנשי העיר או ביד טובי העיר כולי האי (ובפרט להעניש ע”י הכאה וכיו”ב, דלא שייך בזה טענת תנאי בדבר שבממון).

ויש להקדים לזה מה שנאמר במועד קטן דף ט”ז ע”א בענין הכח שיש לבית הדין (בלשון המקרא “השרים והזקנים” – ובלשון חז”ל “גדולי הדור”), שלומדים מפסוקים שיש לבית הדין כח להפקיר ממון (הפקר בית דין הפקר) וגם להעניש אפי’ פיזית, דשם נאמר: “ומנלן דמפקרינן נכסיה – דכתיב וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. ומנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שיער ומשבעינן – דכתיב ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם”. ע”כ. וע”ע בגיטין דף ל”ו ע”ב: “אמר ר’ יצחק מנין שהפקר ב”ד היה הפקר שנאמר וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים וגו’ רבי אליעזר אמר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וגו’, וכי מה ענין ראשים אצל אבות? לומר לך, מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצו.” ע”כ.

ועתה נתנה ראש ונראה מה שכתבו הראשונים המלאכים בטעמא דיש לטובי העיר כחות אלו:

בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג דפוס קרימונה סי’ ר”ל כתב וז”ל: “וטעמא נראה לי דטובי העיר הוו בעירם כחבר עיר למה שהוזכרו כמה גדולי הדור בכל מקום, כמו שגדולי הדור הפקירן הפקר בכל מקום במגדר מילתא ותקנתא הכי נמי טובי העיר בעירם, דעלייהו סמכו כל בני העיר וכל הנסמכים עליהם. וכמו חבר עיר דאמרינן פרק בני העיר (הנ”ל במגילה דף כ”ז ע”א) בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהן צדקה נותנין וכשהן באין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בהן עניי עירן, במה דברים אמורים בשאין שם חבר עיר אבל יש שם חבר עיר תנתן לחבר עיר, וטעמא הוי משום דבתרייהו גרירי בעל כרחן. הלכך מכל הני טעמי דפרישנא אין לו לראובן על שמעון כלום.” עכ”ל. והיינו דיש לטובי העיר דין בית דין (“השרים והזקנים”), מפני שבני העיר סומכין עליהם, וממילא כל מה שלמדו חז”ל מהמקראות שיש כח ביד בית דין לעשות, ישנו לכח זו (מחמת הפסוקים) גם לבית הדין. [ותשובת מהר”ם זו מייתי נמי בשו”ת מהר”מ אלשיך סי’ נ”ט].

וכן מצינו בשו”ת הרא”ש כלל ו’ סי’ כ”ז, דדרשת חז”ל מהפסוק “ואכה מהם אנשים ואמרטם” האמורה לענין בית דין, שייכא נמי לגבי “בני העיר” (איברא דאמנם פתח הרא”ש בלשון ב”בני העיר”, ואף הזכיר את הגמ’ דרשאין בני העיר להסיע על קיצותן וכו’, ומ”מ מסיים שם בלשון “בדין דין בכל עיר”, וא”כ ניתן לפרש בדוחק דכוונתו לבני העיר ע”י בית הדין). וגם בכלל נ”ה סי’ י’ נקט הרא”ש להשוות בין הנהגת בני העיר לבין כח בית דין, והוסיף שבדיני איסור והיתר אין להם כח לבטל הלכה כיון “דאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה”, אבל בענין ממון, יש כח ביד בית דין לתקן תקנות וכו’ וכדתניא בפ”ק דבתרא דרשאין בני העיר להתנות על השערים וכו’ ולהסיע על קיצתן, פי’ להסיעו – להעביר [אדין] מדברי תורה על קיצתן שעשו, עיי”ש.

וכ”כ הרשב”א בתשובות המיוחסות סי’ ר”פ עכ”פ לגבי הציבור בכללותו וז”ל: “דע שכל ציבור וציבור, יש להם רשות על יחידיהם, שכל ציבור רשאין לגדור ולתקן בעירם, כמו שבית דין הגדול יכולים לגדור ולתקן על כל ישראל. ומקרא מלא דבר הכתוב במארה אתם נארים, הגוי כולו. והרוב, ככולם. כדאיתא בע”ז, פרק אין מעמידין (דף ל”ו ע”ב).” עכ”ל (ואח”כ הביא שם הא דב”ב דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן, והיינו דהכל בכלל הכח הנ”ל “כמו בית דין הגדול”). וכן מבאר בשו”ת הרשב”א ח”ה סי’ קכ”ו לגבי רוב בני העיר או עשרת הנבחרים עיי”ש.

וכן בתשובת הראבי”ה שנדפסה בשו”ת מהר”ח אור זרוע סימן רכ”ב ובמרדכי ב”ב רמז תפ”ב נקט ג”כ דכח תקנת הקהל הוא מקרא דעצת השרים והזקנים כנ”ל, אלא דלמד דכמו לענין טבחי קיי”ל דצריכים שילוב של הסכמת רוב הקהל לתקנה עצמה יחד עם החלטת “ראשיהם” (ומסיק שם מהר”ח אור זרוע דכל זה הוא דלא כדעת ר”ת וכפי שהזכרנו לעיל).

וראה בשו”ת הריב”ש סי’ שצ”ט, דכל בית דין קבוע בעירו דינו כבית דינא רבה, ויכול להפקיע ממון, “כל שכן” שהקהל יכולים להפקיע, דעדיפי מבית דין. ובשו”ת הרשב”ש סימן תקס”ו בין יתר נימוקיו בנידונו כתב בזה”ל: “ואלים כחא דצבורא ככח ב”ד, ואם באנו לבטל מכירתם אם כן מה כח בית דין יפה” עכ”ל.

וכן הביא מור”ם בחו”מ סי’ ב’ סע’ א’ (והביא גם דעת ר”ת שהזכרנו לעיל דפליג וס”ל דאין הקהל נחשבים כבית דין הגדול, והכריע מור”ם ביניהם עפ”י המנהג) וז”ל: “וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב”ד הגדול, מכין ועונשין, והפקרן הפקר כפי המנהג; אעפ”י שיש חולקין וס”ל דאין כח ביד טובי העיר באלה, רק להכריח הצבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם, אבל אינן רשאים לשנות דבר במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי, או להפקיע ממון שלא מדעת כולם (מרדכי פ’ הגוזל בתרא), ומכל מקום הולכין אחר מנהג העיר; וכל שכן אם קבלום עליהם לכל דבר, כן נראה לי.” עכ”ל. [וכן האחרונים כתבו דהמנהג כסברא זו שיכולין לכוף ליחיד אפילו במידי דאיכא רווחא להאי – ראה שם בב”ח חו”מ סי’ ס’ ב’ ובשו”ת מהר” ן’ לב ח”ב סי’ ע”ב ובשו”ת דברי חיים חחו”מ ח”א סי’ כ”ג ושאר ספרן של צדיקים ואכמ”ל].

וביתר ביאור (ובעצם הרחבה לנאמר לעיל בשם שו”ת מהר”ם), הטעם שיש כח לגדולי ישראל (כלומר הגדר של האנשים שעליהם הפוסקים מעניקים כח) הוא משום שהעם סומך עליהם, וממילא גם טובי העיר בכלל זאת: כ”כ בשו”ת רבי אליהו מזרחי סי’ ז”ן וז”ל: “ואם כן, מי יאמר לנו שיש להם לטובי הקהל כח להפקיע ממון ולהעניש לכל מי שירצו איזה עונש שירצו. אבל הרמב”ן ז”ל (א”ה הכוונה למיוחסות הנ”ל) הביא ראיה על זה ממה שכתוב בעזרא ואריב עמם ואקללם ואכה בהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים וזאת הראיה אף על פי שיש לטוען לטעון דאין להביא ראיה מזה אלא דוקא לגדולי הדור שבכל דור ודור דומיא דעזרא ובית דינו דיפתח בדורו כשמואל בדורו אבל לטובי העיר שיש גדולים מהם בדור ואף על פי שאינם נמצאים באותה העיר מאן לימא לן דאית להו הכח הזה מיהו יש לומר דסבירה ליה להרמב”ן ז”ל דטובי העיר בעירם הוו כגדולי הדור בדורם משום דדברי הגדול בעירו לאנשי עירו כדברי הגדול בדור לאנשי דורו וכי היכי דגדולי הדור יכולין להפקיע ממון ולגזור ולתקן ולהנהיג לכל אנשי דורם כמבואר מהמקראות שבעזרא וטעמא משום דכל אנשי הדור הם סומכים כל מעשיהם וכל תקנותיהם בין במילי דשמייא בין במילי דידהו על ידם ואף על פי שלא פירשו בו דאנן סהדי דעלייהו סמכינן לכל מילי והוה ליה כאלו בררום והסכימו בם שכל מה שיעשו ויגזרו ויתקנו וינהגו יהיה קיים הוא הדין נמי יש לומר דטובי העיר יכולים להפקיע ממון ולגזור ולתקן ולהנהיג לכל אנשי עירם משום דחד טעמא הוא ומשום הכי אייתי הראיה מעזרא דמיירי לגדולי הדור לטובי העיר דחד טעמא הוא.” עכ”ל.

[ויש מן הראשונים כמלאכים שאפשר שנקטו מהלך אחר בביאור מקור הכח של ז’ טובי העיר, דבשו”ת הרשב”א ח”ה סי’ קכ”ה כתב “לפי שהן כאפוטרופין ופרנסים שהעמידו עליהם, והם מסכימין מן הסתם” עכ”ל, ובשו”ת הרשב”ש סי’ תקע”ג כתב “שטובי העיר כם כשלוחים של בני העיר” עכ”ל, ואין להאריך].

ע”כ עיקרי הדברים בנושא סמכות בני העיר ושבעה טובי העיר וכיו”ב לתקן תקנות ולגזור גזירות ואף להעניש גופנית.

והשתא הכא אחזה בנועם דבריו של שו”ת דברי מלכיאל ח”ו (הנדמ”ח מכת”י) סי’ ס”ה שמבין ד”דינא דמלכותא דינא” (עכ”פ לראשונים שסוברים דנאמר דין זה “בכל גוונא” כלומר גם במשפטים שאינם תלויות בקרקעות) ודין הנהגות בני העיר וז’ טובי העיר – כולי חדא מילתא היא, מאותה סברא בדיוק, וז”ל: “ונראה גדר הדברים (דדינא דמלכותא דינא), שכמו שבהנהגות העיר מבואר בכמה מקומות שהולכים אחר רוב דעות העיר וכו’ וז’ טובי העיר יש בהם כח להנהיג העיר באין מוחה וכו’, שכל דינים אלו אינם מדין גמור רק מצד שע”מ כן נתיסדה העיר ונתקבצו ונשתתפו בישיבה, והוי כתנאי השותפין והאומנין, ודין זה ג”כ בכל בני המדינה, שכל מדינה נתיסדה ע”ד כן שהמלך ינהיגה ויעשה כרצונו לתקנת המדינה, וכפי שכלו, ויוכל לשלוח שלוחיו, ולמלאת ידיהם, לעשות צרכיו, ולהעריך מיסים, וכדומה, וכו’, וכמה פעמים נמצא שהמלך חטא נגד בני מדינתו והעבירוהו, כי הוא נתמנה להשגיח עליהם לטובתם, ואף כי לפעמים יתראה לפי שכלינו שהוא קלקלה אבל כיון שכוונתו לתקן תקנתו תקנה, משא”כ אם כוונתו לקלקל וכו’, וזוהי שיטת הפוסקים דהוי דינא דמלכותא דינא בכל גוונא וכו'”. עכ”ל עיי”ש.

ולמעלה בקודש כבר מצינו בשו”ת רבי משה פרובינצאלו ח”ב סי’ ר’ שהביא דין דז’ טובי העיר במסכ”ת עירובי”ן כי הדדי עם “דינא דמלכותא דינא”, ולא עוד אלא דמביא ראיה מסוגיות הש”ס שנאמרו לענין דינא דמלכותא לנידון שאלתו בנושא סמכות הקהילות לחייב במיסי צדקה מי שאינו מהקהל של אותה העיר, וז”ל: “ביחיד המדיין עם הציבור להוציא בתחילה, דאמינא דוקא עם קהלו ולא עם קהל אחר וכו’, דאי במיסים לחוד דברי המרדכי שם מנהג הקהילות וכו’, ואי בכל מילי דינא הכי, עד שנקח משם ראיה לדין הצדקה בין קהל ליחיד, דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ומה במיסים דוקא עם קהלו, בין דנפיק לן מדין האילן של יחיד שרדם לעיר דקוצץ תחילה ואח”כ נותן דמים, כבמרדכי דם, בין דנפיק ממוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעביד למאן דיהיב, דדינא דמלכותא דינא כלרבי מאיר שם [במרדכי], כן בכל דגמרינן מיניה דוקא עם קהלו, מפני שהקהל או ראשיו וטובי העיר הם בעירם כגדולי הדור למה שהובררו, כבהררי”ק שם, הכח בידם לעשות ולהסיע וכו’.” עכ”ל.

ובשו”ת דבר אברהם ח”א סי’ א’ דף ז’ ע”ב ד”ה ואפי’, כתב לפרש דעת הרשב”ם בג’ דרכים: א. לעולם עיקר היסוד הוא משום כיבוש המלך, דכל בני המלכות גופם קנוי למלך מדין כיבוש, אלא שהיה קשה לרשב”ם שהכובשים רבים הם ואינם המלך בעצמו, ועל זה כתב שכולם קיבלו עליהם מרות המלך ולכן הכובשים כובשים על דעת שיהיה הכל למלך (וצ”ע לכאו’ דא”כ העיקר חסר מן הספר בלשון הרשב”ם, ואף הטפל קשה להולמו), ב. קבלתם מועילה שיחשב המלך כבית דין וזקנים, כך שיש למלך כח להפקיר כמו בית דין. ג. חז”ל תיקנו “הפקר בית דין הפקר” על כל קבלות בני העיר כמו שכתב המרדכי פ”ק דב”ב הנ”ל, וכאן הוי כקבלות בני העיר, כך שהמלך פועל מהכח שקיבל מבית הדין, ובכל זאת נחשב דין דאורייתא כיון שהפקר בית הפקר הוא מדברי קבלה עיין לבוש סי’ ס”ז. עכ”ד.

וכיו”ב צידד בשו”ת ספר המאור (להגרא”מ פרייל זצ”ל) סי’ כ”ה דף ק”א ע”א דדינא דמלכותא הוא משום דלציבור יש כח בית דין, ולבית דין יש כח לתקן תקנות, ולמלך וכל מי שיש לו ששרה על הציבור יש לו את כח הציבור וממילא כח בית דין ולכן דינא דמלכותא דינא עיי”ש.

וכן הגרש”ז אוייערבאך זצוק”ל במעדני ארץ ח”א פרק כ’ סקי”ג כתב דהטעם דדינא דמלכותא דינא הוא משום דין טובי העיר, וז”ל: “סברת הרשב”ם היא דדמי למה שאמרו בגמרא (ב”ב דף ח’ ע”א) דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן ופרש”י לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיע מכח דין תורה, ואם יש אדם חשוב בעירו הוא עושה להם תקנות, וכל בני העיר מחויבים להתנהג עפ”י תקנותיו, והיינו משום דסברא הוא, שכל קבוץ אנשים רוצים ודאי לטובתם במנוי טובי העיר לשמוע להם בכל מה שימצאו לנכון לתקן לטובת הצבור, ואף אם יש מי שמתנגד לזה בטלה דעתו אצל כל אדם, וא”כ ה”ה נמי שכל בני המדינה רוצים שפיר במוראה של מלכות ובדיניהם כיון שהוא לטובת המדינה. והנה בריב”ש סימן שצ”ט וברא”ש כלל נ”ה סימן י’ מבואר דהוא מטעם שבני העיר בעירם חשיבי כבי דיני דר’ אמי ור’ אסי ועדיפי מינייהו שיכולים הם להפקיע ממון מכל העובר על תקנתם ולהפקירו בהפקר גמור לכל אדם, עיי”ש ובתשובות צמח צדק שבסוף שו”ע הרב ז”ל לחו”מ, וחושבני דהיינו נמי מכח הטעם דאמדינן דעתייהו דאינשי דניחא להו בהא וה”ה נמי בדינא דמלכותא אע”פ שהוא מלך עכו”ם.” עכ”ל.

ובספרו שו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ פ”ז אות ב’ כתב כן בקצ”ר אמיץ: “ועיין ברשב”ם ב”ב נ”ד ע”ב דטעמא דדינא דמלכותא דינא הוא משום דדמי להא דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן”. עכ”ל. וראה גם בשו”ת יחל ישראל ח”א סי’ ז’ ד”ה ובודאי יהיה בסיס, שהבין עפ”י הרשב”ם דמה שמתקנים ז’ טובי העיר יש לזה דין של “דינא דמלכותא דינא” (ומשמע דפשיטא ליה דהמלך גופא כחו עפ”י הנאמר לענין ז’ טובי העיר).

וחובה רמיה גבן לציין בזה גם לנועם אמריו של הרב ערך ש”י חו”מ סי’ ע”ג סע’ י”ד ד”ה ולענ”ד, שנקט דגם אי נימא ד”דדינא דמלכותא דינא” הוא משום טעמים שונים, מ”מ לענין אותם הדינים שהם לטובת בני המדינה, בזה דינא דמלכותא דינא מטעם דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן (ונקט שם דיש על זה תורת “דינא דמלכותא”), דלענין זה המלכות שליחותייהו דבני המדינה עבידי, ואע”ג דאין שליחות לעכו”ם שאני הכא דאי”צ שליחות ממש אלא הסכמה וכמו שמצינו כיו”ב בתוס’ רי”ד עיי”ש.

ועכ”פ בכל ספרי דבי רב שלמים וכן רבים נקטו בהנח”ה סובר”ת וכמילתא דפשיטא דדין “שבעה טובי העיר” לחוד ודין “דינא דמלכותא דינא” לחוד, וגם ברוב דברי הראשונים כמלאכים ז”ל (פרט לרשב”ם) אין מתק לשונם סובל פירוש זה, ואף פרטי הדינים שנאמרו לענין דינא דמלכותא (כגון לדעת הראשונים דדינא דמלכותא דינא נאמר רק במלכי אומות העולם, ולדעת הסוברים דנאמר רק בחוקים שהם להנאת המלך, וכיו”ב) אינם מובנים כלל אם משום דינא דשבעה טובי העיר נגעו בה. וכמו כן לפי מה שהורה מור”ם על המפה חו”מ סי’ ל”ז סע’ כ”ב שטובי הקהל הממונים צריך שיהיו בני אדם כשרים, א”כ לכאו’ אין לפרש דמלך מאומות העולם יהיה כל כחו מצד היותו ממונה על הקהל, וכן לנפסק בשו”ע חו”מ סי’ רל”א סע’ כ”ח דבעינן אישור חכם, ואיכא דאמרי אף לעיכובא, ואכמ”ל בכל זה.

ומ”מ ראה נא להלן ענף ה’ אות ד’ בענין דברי עליות דרבינו יונה ז”ל בב”ב דף נ”ה ע”א ד”ה ואריסה, ובפירוש רבינו יצחק קרקושא ז”ל בב”ב שם, דיש שהבינו מדבריהם דס”ל ד”דינא דמלכותא דינא” מועיל רק כדי להפקיע ממון ולא כדי להקנות, ולכאו’ היינו ככח ד”הפקר בית דין הפקר”, ולשיטתם ז”ל שפיר מסתברא ככל האמור דבין דינא דמלכותא בין דינא דשבעה טובי העיר הכל מכח הפסוק ד”וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים וגו'” דמשם ילפינן דהפקר בית דין הפקר. [איברא דשם בענף ה’ כבר כבתנו ביאורים אחרים בדברי רבינו יונה עיי”ש]. ובדרשות הר”ן דרוש י”א כתב שבהעדר מלך מסורה מסמכותו לבית הדין עיי”ש, ויש לחלק וז”פ.

ורב חביב”א ויקירא פה מפיק מרגליות הגאון רבי אלחנן פרץ שליט”א אב בתי הדין “חקי משפט”, בשיעור שנשא בבית מדרשנו “ברכת אברהם”, יצוא יצא לבאר דברות קודש דמרן הגרע”י זצ”ל דהא דס”ל דאמרינן דינא דמלכותא דינא במדינת ישראל, הוא משום דאזיל עפ”י רבינו יונה דדינא דמלכותא הוא משום דכל “שררה” יש בה כח בית דין, והפקר בית דין הפקר, עכ”ד. ולולי נועם אמריו אמינא בעניי דאין צורך לזה לפקצ”ד, כי כפי שיבואר בס”ד להלן ענף ג’ (ב’) מרן הגרע”י לא נסמך על איזה ביאור בדעת רבינו יונה (שלכאו’ אפי’ לא מוזכר ביחוה דעת) אלא יצאה הוראת”ו בקדושה עפ”י דעת מרן השו”ע שפסק כהרמב”ם בהגדרת דינא דמלכותא, ונ”מ נמי דלפקצ”ד אין בזה “ישוב” בעלמא לסברת מרן הגרע”י אלא כך היא פשטות ההלכה ממש, וככל שיבואר בעזר ממרום.

ובחי’ רבי ראובן סי’ י”ג אות ג’ כתב לפרש בדעת הרמב”ם דעכ”פ באופנים דלא נאמר “דינא דמלכותא דינא” (כגון חוק שאינו להנאת המלך עצמו – לשיטת הרמב”ם דלא דייך “דינא דמלכותא דינא” אלא בדבר שהוא להנאת המלך) אמרינן שיהיה למלך מיהא כח דשבעה טובי העיר, עיי”ש. [וקרובים הדברים למה שכתבנו לעיל בשם בשו”ת חת”ס חחו”מ סי’ מ”ד בדעת הר”ן].

ענף ג’ – דינא דמלכותא דינא נלמד מפרשת המלך – וישוב שיטת הרב יחוה דעת

ג(א). ביאור דברי הרמב”ם בהל’ מלכים

הנה לעיל נתבאר מדברי הרמב”ם בהלכות גזלה פ”ה הי”ח, דהטעם דדינא דמלכותא דינא הוא מסברא (לפום ריהטא), משום שהעם מקבלים על עצמם מרצון את המלכות המלך. ואולם מדברי הרמב”ם בהלכות מלכים פ”ד ה”א מתבאר דדינא דמלכות דינא נלמד מפסוקים ואינו מסברא. ובכן בענף זה בעהי”ת ארדה נא ואראה דברות קודשו של הרמב”ם שבהל’ מלכים, ובתר הכי באות ג(ב) בעזר ממרום נתנה ראש ונשובה לשלב בין הדברים שנאמרו בס”ד לעיל בענף ב’ (עפ”י הלכות גזלה) עם הדברים הנאמרים באמת בס”ד השתא הכא בענף הנוכחי (עפ”י הלכות מלכים).

ונקדים בזה דהנה בספר שמואל א’ פרק ח’, לאחר שהעם ביקשו משמואל הנביא להמליך עליהם מלך, מבאר להם שמואל (מפסוק י”א עד י”ז) את כל הזכויות של המלך: “ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלך עליכם – את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו וגו'”, ראה שם בארוכה [וכסיום לרשימת זכויות המלך נאמר שם בפסוק י”ז: “ואתם תהיו לו לעבדים”]. ועל זה נאמר בגמ’ בסנהדרין דף כ’ ע”ב: “אמר רב יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך (פרש”י בספק שמואל), מלך מותר בו. רב אמר לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם (פרש”י אבל אינו מותר לעשות) שנאמר שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך. כתנאי: רבי יוסי אומר כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו, רבי יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך”. ע”כ.

ופסק הרמב”ם בפ”ד מהל’ מלכים ה”א כשמואל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, וז”ל הרמב”ם: “רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות, וקוצב לו מכס, ואסור להבריח מן המכס, שיש לו[16] לגזור שכל מי שיגנוב המכס ילקח ממונו או יהרג שנאמר (בספר שמואל א’ הנ”ל) ואתם תהיו לו לעבדים[17], ולהלן (דברים כ’ י”א) הוא אומר יהיו לך למס ועבדוך, מכאן שנותן מס וקוצב מכס, ודיניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן דין, שכל האמור בפרשת מלך מלך זוכה בו.” עכ”ל. וכ”כ הסמ”ג עשין סוף קט”ו. והנה מה שנקט הרמב”ם בלשונו הזהב “ודיניו בכל אלו וכו’ דין” לכאו’ כוונתו רצויה ל”דינא דמלכותא דינא” (וכ”כ בפירוש הרדב”ז על אתר, ובמגדל עוז שם, וכ”כ הגאון האדר”ת זלה”ה בספרו חשבנות של מצוה במצוה תצ”ז, וכ”כ הרב בעל ברוך טעם בספרו מרגניתא דר”ב עמ’ ת”ה בנדמ”ח, וכ”כ הגרח”ק זצ”ל בספרו קרית מלך על הרמב”ם שם, ועוד), והיינו דלפי הרמב”ם יש קשר ישיר בין מה שפסק שמואל דסנהדרין הנ”ל דכל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, למה שחידש שמואל עצמו (בנדרים כ”ח ובגיטין י’ ובב”ק קי”ג ועוד) דדינא דמלכותא דינא[18].

ומעתה יאמר נא ישראל, דלפי הרמב”ם, מה שיש לדינא דמלכותא תוקף של דין, הוא מפני שכך נלמד מפרשת המלך בספר שמואל, כמו שכתבו להדיא האדר”ת הנ”ל והרב ברוך טעם הנ”ל ועוד, וכבר כתב בזה דברים מפורשים המבי”ט בקרית ספר הלכות גזלה פרק ה’ וז”ל: “דדינא דמלכותא דינא, כדילפינן מקראי דמשפט המלוכה, כדנילף בהלכות מלכים בס”ד, ואפילו מלך גוי” עכ”ל. וכ”כ מהר”ץ חיות (אף שלא בדעת הרמב”ם) בנדרים דף כ”ח ע”א (על הר”ן ד”ה במוכס) ד”פרשת המלך” היינו “דינא דמלכותא דינא”. וכ”כ בשו”ת מעשה חייא סי’ י”ב ד”ה נאמר לו. וכ”כ לבאר ג”כ בדעת הרמב”ם בחידושי רבי ראובן גיטין סי’ י”ג סק”ב, וכן מסיק בשו”ת אוהל משה צווייג ח”ג סי’ ט”ז סוף אות א’ וריש אות ב’, ועוד. ואגב חביבותא גבן אזכיר בזה דכן העלה אבן יקרה בבית מדרשנו הרה”ג ר’ דוד מועלם שליט”א בספרו שו”ת מנחת דוד ח”א סי’ ל”ח אות א’, וכ”כ אחד מבחירי בית מדרשנו הרה”ג ר’ אריאל מאיר בספרו דין תורה כת”י. ועיין בהערה[19].

וכן היא פשטות דברי המאירי בבבא קמא דף קי”ג ע”ב עיי”ש[20].

ואע”פ שכל המוזכר בספר שמואל נאמר לגבי מלך ישראל, צריכין לומר דהבין הרמב”ם דהכי נמי הוא לענין מלך גוי[21], וכמו שנקט גם בשו”ת הרשב”א ח”ב סוף סי’ קל”ד שכתב לגבי מלך מאומות העולם “ופורץ לעשות לו דרך, וכל האמור בפרשה, מלך מותר בו” עיי”ש (ואם כי הרשב”א גופיה לכאו’ יושב בסת”ר על מה שנקט בדוכתי אחריני[22], מ”מ לענין דעת הרמב”ם שפיר יש ללמוד מהתשובה הנ”ל דיש למקום לסברא כזו בראשונים כמלאכים ז”ל), ומרן החבי”ב זלה”ה בכנה”ג חו”מ סי’ שס”ט הגהת הב”י אות ז”ך העלה להדיא וז”ל: “מה שאמרו כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו, הוא אפי’ במלכות אומות העולם” עכ”ל. וכן מבואר בתשובת רבינו יצחק בן מרן הב”י בשו”ת אבקת רוכל סי’ מ”ז, דפרשת המלך שייך גם במלך גוי עיי”ש[23].

ויש לבאר הסברא בזה כיצד ניתן ללמוד דיני מלך גוי מפרשה שנאמרה לגבי מלך ישראל, דהוא יען כי כל המושג של מלך הוא מושג שהתחיל אצל הגוים דוקא (וכגון במאי דמצינו במדרש שמות רבה דדורשים מהפסוק “ויצום אל בני ישראל” שנצטוו עם ישראל במצרים על כבוד המלכות, ובימים ההם אין מלך בישראל עד לזמן שאול המלך), אלא שהתורה נתנה למושג הזה תוקף אף אצל ישראל בפסוק שום תשים עליך מלך[24], וא”כ אם בישראל הוזכרו זכויות המלך (שהם בעצם “דינא דמלכותא דינא”) עפ”י ספר שמואל, יש ללמוד דאיכא “דינא דמלכותא דינא” גם בגוי (אלא דדיו לבא מן הדין להיות כנידון, ולכן לדעת הרמב”ם גם במלך גוי אין דינו דין כי אם לדברים הנצרכים להנאתו ולמלחמותיו כפי העולה מפרשת המלך). וביותר יובן סברא זו עפ”י המבואר בפסיקתא זוטרתא פרשת שופטים דף כ”ט ע”א: “שום תשים עליך – שתהא אימתו עליך כנגד משפט המלוכה שהודיעם שמואל”. ע”כ, כלומר שמשפטי המלוכה המבוארים בספר שמואל הם “גילוי מילתא” מה הם משפטי ה”מלך” המוזכר בתורה (כלומר, בתורה הרי מוזכר “שום תשים עליך מלך”[25], ובוודאי שיש לאותו מלך אפשרויות וזכויות כל שהן כי אחרת אין בזה מלכות כלל, אלא שלא נתפרש בתורה עד היכן מגיעים זכויותיו, ועל זאת התפרשה בפרשת המלך בספר שמואל[26], ראה עוד להלן ענף ו’), וכיון שאין בפרשת המלך “חידוש דין” אלא רק “גילוי מילתא” מה הם משפטי ה”מלך”, ו”מלך” הוא מושג כללי שקיים אצל הגוים אף לפני ישראל, ממילא דבר נאה ומתקבל על הדעת שיש ללמוד מה”גילוי מילתא” הלזה ממלכות דישראל למלכות דאומות העולם[27].

[ושו”ר דכ”כ בשו”ת מנחת אשר וייס ח”ב סי’ קכ”א אות ב’ בדעת הרמב”ם ואף בדעת שאר הראשונים (ויותר בקצרה שם בסי’ קכ”ג), שהתורה והנביאים והכתובים מלאים בהכרת המושג של “מלך” גם אצל אומות העולם, כי המושג של “מלכות” הוא מושג כללי השייך בין בגוי בין בישראל, וממילא אפשר ללמוד מדברים האמורים במלך לישראל לדיני “דינא דמלכותא” דגוי, כמו שמצינו גם בביאור הגר”א חו”מ סי’ שס”ט אות ט’ דעל מה שכתבו הרמב”ם והשו”ע לגבי מלך גוי שצריך שיהיה מטבעו יוצא באותם הארצות, הביא הגר”א כמקור את הגמ’ במגילה דף י”ד ע”ב בענין דוד המלך ע”ה. עיי”ש].

ועתה התייצבו וראו דברים מפורשים בתשובות הגאונים מכת”י קמברידג’ (מהדורת אסף, ירושלים תש”ב) סי’ ס”ו עמ’ ע”ה, בתשובה מגאון בבלי שלא התברר שמו (לפי המו”ל מסתמן שהוא רבינו סעדיה או ר”ש בן חופני ז”ל), אודות הגמ’ בגיטין דף י’ ע”ב בנושא כשרותם של שטרי מתנה עם חתימות של גוים, וז”ל: “תירוצין ראשון אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, ואילו ע[מד] לנו תירוץ זה לבדו, היו המתנות אשר בשטרי הגוים גם הם כשרות, כי כן היתה מאמר שמואל כי כאשר השליט הקב”ה את המלכויות בעולמו כך השליטן על ממון בני אדם לשלוט בו כרצונם, ואפילו ישראל ככתוב ‘ועל גויתינו מושלים ובהמתינו כרצונם’ (נחמיה ט’ ל”ז).” עכ”ל. ואע”ג דלדינא נקט שם דלפי התירוץ השני לא אמרינן דינא דמלכותא דינא, מ”מ לדידן דקיי”ל דינא דמלכותא דינא (ושאני שטרות דאינו הנאה למלך וכו’), התברר הטעם להכשיר שטרי מתנה משום “מאמר שמואל” (בפשטות הכוונה היא לשמואל הנביא, דהגם שלפני כן הזכיר את שמו של האמורא שמואל בעל המימרא דדינא דמלכותא דינא, מ”מ מהנוסח שבהמשך דבריו משמע שהכוונה היא לפרשת המלך, ומ”מ אינו מוכרח), שהקב”ה נתן למלכים בעולמו זכות שליטה על ממונם של בני אדם לעשות בהם כרצונם[28]. [ובסוף הביא גם ראיה לכך שהשליטה היא אפי’ על ממונם של ישראל, מהפסוק בנחמיה שהתמרמרו על כך שבגלות עם ישראל נתונים תחת המלכים שיעשו בממונם כרצונם. וככל הנראה נצרך לראיה זו מפני שאילו מפרשת המלך לחוד קס”ד לומר שמלך ישראל יש לו שליטה על ממון ישראל ואילו מלך גוי יהיה לו שליטה על ממון הגוים בלבד. ועכ”פ מה שהביא מנחמיה נראה לפקצ”ד דהוא רק בגדר “ראיה” ולא “ילפותא”, כי לפום קושטא ילפינן מפרשת המלך אף לענין ממון ישראל לטובת מלך גוי, והבן]. וכיון שמצינו כן בתשובות הגאונים, הרי שיש לתלות שזו באמת ההבנה בדברי הרמב”ם וכמו שהבינו בדעתו המבי”ט והרדב”ז והמגדל עוז ושאר אחרונים חביבים הנ”ל, דהרי דרך הרמב”ם ז”ל להדבק בתורתם של הגאונים ז”ל כמו שהביא מרן הב”י במגיד מישרים פרשת ויקהל מהדו”ב עיי”ש. וכן בספרו שו”ת אבקת רוכל סי’ קכ”ט כתב וז”ל: “הרי”ף והרמב”ם מן הסתם כדעת הגאונים הם סוברים” עכ”ל. וכ”כ בערוך לנר מכות דף י”ט ע”ב ד”ה הוא בפנים, דדרך הרמב”ם להורות כהגאונים. וראה גם להגאון הנצי”ב בהעמק שאלה בהקדמה פרק א’ אות ט”ז שכתב שאילו היה נגלה לאחרונים כתבי הגאונים ז”ל, היו מבינים נכונה יותר שיטתו של הרמב”ם בדוכתי טובא. עיי”ש. ולא ע”ט האס”ף בפרק כל”ל גדול הלזה לעת עתה. וע”ע בדברי אבן יקרה בבית מדרשנו ברכת אברהם הרה”ג ר’ שמואל כהן שליט”א בספרו צלותא דשמואל שורש ב’ ענף ב’ אות ה’ הערה כ”ו. [ובענין שיש להורות כהגאונים ראה נא בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ב סי’ ג’ מעמ’ ח”ן עד עמ’ ס”ג].

ובכן אפי’ לדעת הראשונים החולקים על הרמב”ם, דסבר”י מרנ”ן ד”דינא דמלכותא דינא” אינו מדין “פרשת המלך”, עכ”פ מודו דיש להשוות את הרעיון הכללי של פרשת המלך (שיש למלך משפטי מלוכה) עם המציאות דדינא דמלכותא אצל מלכי הגוים (אלא דכיון דסוברים דאין למדין זה מזה ממש, א”כ הדינים ב”דינא דמלכותא” הם שונים מהדינים הנאמרים בפרשת המלך), וכמו שכבר הבאנו מלשון הרמב”ן בבבא בתרא דף נ”ה ע”א (והוא מתשובותיו סי’ מ”ו) בהקשר למה שכתב דדינא דמלכותא דינא הוא רק בדינים המקובלים אצל המלכים ולא בכל חידוש דין של המלך גוי, וז”ל: “אלמא דינא דידיע לכולהו מלכי קאמרינן, ולא מה שהמלכים עושים מעצמם באונס, ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה על ידי שמואל הנביא, ואמרו רבותינו (סנהדרין כ’ ב’) כל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו” עכ”ל. וכ”כ בשו”ת הרשב”א ח”ג סי’ ק”ט : “אלא כמו שאנו יש לנו משפטי מלוכה, כמו שאמר להם שמואל לישראל, דמלך מותר בו, כך בשאר האומות, דינין ידועים יש למלכים, ובהם אמרו דדיניהם דין.” עכ”ל. וכ”כ בשו”ת תשב”ץ ח”א סי’ קנ”ח וז”ל: “אם גזר וצוה מה שאינו נהוג, אפילו צוה כן בכל מלכותו, שאין דינו דין בזה, לפי שמשפטי המלוכה ידועים הם לכל וחקוקים הם כבר, וכמו שיש לנו חקי המלוכה כמו שאמר להם שמואל לישראל וכמ”ש בסנהדרין כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, כך בשאר אומות יש דינים ידועים למלכים ובהם אמרו דינא דמ”ד.” עכ”ל. (ולפ”ז אתי שפיר טפי לשון המאירי בבא קמא שהזכרנו לעילא). וכיון שכל אלו הראשונים כמלאכים ז”ל סוברים דמשפטי המלוכה (אשר בהם אמרו חז”ל דדינא דמלכותא דינא) הם מקבילים לפרשת המלך בספר שמואל, לא נפלאת היא ולא רחוקה ההבנה בשיטת הרמב”ם דס”ל דפרשת המלך היא בנין אב גם לכל משפטי המלוכה לתת להם תוקף הלכתי, ואין הבדל בין מלך ישראל למלך גוי לענין זה מפני שאצל כולם שייכים משפטי המלוכה. וק”ל.

ובהמשך מילתין באות ג(ב), אדרה נא עוד בענין זה דלפי הרמב”ם ילפינן מלך גוי ממלך ישראל.

נ”מ מעשית בכך ש”דינא דמלכותא” הוא מפרשת המלך, ועד היכן – לדעת הרמב”ם

ואחד הרואה עיניו יחזו בספר שמואל שם, דלא מובא משפטי המלך אלא זכויות של המלך, מהדברים שמותר לו לקחת לעצמו, וגם דברים שמותר לו לקחת לצורך המלחמות [וכפי שמבאר המאירי בסנהדרין דף כ’ ע” עיי”ש היטב] ומסתברא דמכאן מסיק הרמב”ם דא”כ דינא דמלכותא דינא הוא רק בדברים שהם “לצרכיו או לצורך המלחמות” כלשונו לעיל, ואף דמוזכר בספר שמואל “ואתם תהיו לו לעבדים”, שמתוקף אמירה כזו היה אמור לכלול שכל מה שיבקש המלך יהיה חובה אף מה שאינו לצרכיו או לצורך המלחמות, על זה הוסיף הרמב”ם דאין הכוונה עבדות ממש אלא רק שיהיה שיעבוד הגוף לענין לשלם את המיסים, וכמו שמצינו בפסוק בדברים לענין כיבוש “יהיו לך למס ועבדוך”.

ואולם יתכן לבאר בכל זה (ונ”מ להמשך דברינו), דנהי דזכות המלך במיסים הם “לצרכיו ולצורך מלחמותיו”, אם יחפוץ לגבות מיסים עבור איזה צורך שהוא טובת מלכותו ועמו, לא יבצר מקום לומר דלא יגרע חלקו מפני זה, דפשיטא דגם בשנים קדמוניות רוב סכומי המיסים והארנוניות לא היו נועדים לשימוש האישי ממש של המלך אלא עצם הדבר שמגיעים למלך משאבים שיכול להפנות אותם לצורכי מלכותו וממשלתו (ויתכן אף צרכי עמו על דרך “תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות” בשבת דף ל”ג ע”ב) וזה גופא מה שמוגדר הנאת המלך, כי בכך תיכון מלכותו וזהו רצונו וכבודו וזהו חלק ממהותו כמלך. והארכנו בדלותינו ביסוד זה בתשובה אודות “כלפי איזה חוקים והנחיות נאמר דינא דמלכותא דינא”.

ולא עוד אלא דאף בפרשת המלך גופא מוזכר בחלק מהדברים שהמלך זכאי לקחת “לעצמו לצורך אחרים”, דשם בפרק ח’ פסוק י”ד נאמר: “את שדותיכם וגו’ יקח ונתן לעבדיו”, ובפסוק ט”ו, “וזרעיכם וכרמיכם יעשר ונתן לסריסיו ולעבדיו” (וכמובן דכל זה לא בתורת חסד אלא שבכך הוא מחזק את מלכותו), ולא עוד אלא דתוס’ בסנהדרין דף כ’ ע”ב באחד מהתירוצים (עכ”פ לגבי שדות וערם) כתבו לדרוש “יקח ונתן לעבדיו – ולא לעצמו” עכ”ל, וא”כ נהי דברמב”ם בוודאי מפורש שהמלך לוקח “לצרכיו” (ואח”כ משלם) מ”מ לאפושי פלוגתא לא מפישינן ומסתברא בוודאי דזכויותיו של המלך מנטילת מיסים הינם אף עבור אחרים כל עוד שיש לזה שייכות לתועלת הכללית של ממשלתו שתהיה מתוקנת ומסודרת.

ובאמת בתשובה הנ”ל בענין האופנים שיש בהם דין “דינא דמלכותא דינא” כתבנו בעניינו לדייק מהרב המגיד ועוד ראשונים דגם לשיטת הרמב”ם והסוברים דדינא דמלכותא דינא הוא רק בדברים שהם לצורך המלך, אין הכוונה אלא לאפוקי חוקים שבין אדם לחבירו וכיו”ב, אך דינים שהם לצורך המדינה י”ל דהם ג”כ בכלל צורך המלך, עיי”ש באורך.

ג(ב). ישוב בין הדברים שנאמרו בענף זה, לדברים שנאמרו בענף הקודם, בדעת הרמב”ם, ונ”מ גם לממשלה דמוקרטית.

ומיהו, כפי שכבר רמזנו לעיל, מקופיא יש להקשות מכל זה לאמור לעיל ענף ב’ בדעת הרמב”ם, דמפורש יוצא מפי כתבו בהלכות גזלה, דמה שדינו של המלך הוא דין היינו מפני “שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים” עכ”ל, והיינו שהוא מחמת שהעם מקבלים עליהם את המלך, ולא מפני שהתורה (מדברי קבלה – ספר שמואל) נתנה כח למלך להיות דינו דין. ברם כפי שכבר הערנו במקומו, הנחה זו דמועיל קבלת העם צריכה תלמוד, דכיצד חלה התחייבות זו ללא קנין, ובפרט דחל אפי’ שיעבוד הגוף “והם לו עבדים” לענין המיסים. ובעל כרחין ביאור הענין הוא, דמה שזקוק המלך ל”קבלת העם” היינו כדי שיהיה תחת ההגדרה של “מלך” שעליו נתנה התורה את הכח בספר שמואל, וכפי שבאמת היה אצל שמואל שהעם הם אלו שדרשו לשים עליהם מלך (וגם ההמלכה התחדשה בתורה בציווי שום תשים עליך מלך, והיינו שכל המושג של מלך לפי התורה מתחיל מזה שהעם ממליכים אותו, ואח”כ צאצאיו נחשבים כמקובלים על העם). ובאמת עיקר עיסוקו של הרמב”ם באותה הלכה בהלכות גזלה שם היה לבאר את החילוק בין מלך שדינו דין למלך שנחשב כגזלן, ולא שנחת לבאר מהיכן מגיע התוקף לדינו של המלך. ואילו בהלכות מלכים הביא את שורש הדין מן הפסוקים בספר שמואל. ונמצא א”כ, דלעולם לדעת הרמב”ם הכח שמעניק תוקף הלכתי לדינא דמלכותא והסיבה שנחשבים העם כעין עבדים של המלך, הוא מפני שלומדים זאת מהפסוקים בספר שמואל (“ואתם תהיו לו לעבדים” ושאר פסוקים), אך הגדר כיצד מוגדרת “מלכותא” לענין זה, הוא עפ”י קבלת העם. [והיינו שאינו נכון כלל לומר דדינא דמלכותא דינא הוא מחמת “טעם” מסויים, דהרי סוף סוף למדו מהפסוקים, ואם יש לזה טעם וכגון שתהיה עליהם אימת המלכות כדי שלא יבלעו איש את רעהו, אין זה אלא טעמא דקרא בעלמא ואינו נוגע לגדרי הדין].

ושו”ר בספר המקצוע סימקאוויטש ח”א ענין קמ”ז שכתב וז”ל: “אמנם יש מקום לפרש בדעת הרמב”ם שהוא משום פרשת המלך, ואין לו שם מלך אלא כשמקבלים עליהם למלך, ואין מלך בלא עם.” עכ”ל. ושם כתב כן מסברא ולא נחת לדקדק בלשונות הרמב”ם, ולפי האמור כאן אין זה רק בגדר “יש מקום לפרש” אלא הן הם הדברים המפורשים בלשונות הרמב”ם לפקצ”ד.

וממילא מתיישבת היטב קושיא שהזכרנו לעיל, דאם ב”קבלת העם” תליא מילתא א”כ מדוע דינא דמלכותא דינא רק כלפי הדינים שהם להנאת המלך או לצורך מלחמותיו, והרי מה שהעם מקבלים על עצמם מלך הוא לצורך עצמם ולא לצורך המלך (ע”כ הקושיא), ולאור האמור לא קשיא מידי כלל, דבאמת מה שהעם מקבלים את המלך על עצמם זה רק תנאי כדי שיהיה מוגדר כ”מלך” שעליו דיברו הפסוקים בספר שמואל, והפסוקים בספר שמואל העניקו למלך זכויות שיהיה דינו דין רק כלפי הדברים שהם להנאתו או למלחמותיו, כפי שכבר הזכרנו שמבואר למעיין בפסוקים אלו[29].

ויש להוסיף על כל זה, דבאמת אין כאן סתירה גמורה בין “רוח הדברים” של “מקור” הכח של המלך (פרשת המלך) ל”רוח הדברים” של “גדר” המלך (שמקובל על העם), דכבר הקדמנו שעיקר הנאתו של המלך היא בכך שתכון מלכותו, ורוב המיסים המוגדרים כ”הנאת” המלך הם למטרה זו, כך שה”אינטרס” הוא משותף, שהעם מעוניינים במלך לטובת הסדר הטוב בארצם, וגם המלך גופא עיקר רצונו וכבודו והנאתו הוא הסדר הטוב בארצו, ואתי שפיר דהתורה בפרשת המלך נתנה תוקף הלכתי ליחסי גומלים אלו, אע”פ שהתוקף הזה הוענק בצורה של “זכות המלך לעצמו” ולא בתור גדר של “טובת העם” ישירות, והבן.

אלא דאכתי איכא לאקשויי, דמדוע באמת לדעת הרמב”ם יש להצריך שהמלך יהיה מוגדר כמי שהתקבל על העם, הרי אם “דינא דמלכותא דינא” נלמד מפרשת המלך, וא”כ כל שהוא “מלך”, ישנו בפרשה זו, ומנא לן להצריך שיהיה דוקא מלך שקיבלהו העם. וצריכים לומר לכאו’, דכיון שכל הנושא של פרשת המלך נאמר בהקשר זה שהעם ביקשו משמואל להמליך עליהם מלך, צריך להיות מלך דומיא דפרשת המלך. אך עדיין תקשי, דגם אם מצינו משמעות לתלות את הצורך ב”קבלת העם” ברוח הפסוקים בספר שמואל, מנא להו להרמב”ם לחדש חידוש זה דבעינן מלך שקיבלו אותו, הרי אין דרך הרמב”ם לדרוש מעצמו את הפסוקים, אלא כל דבריו מיוסדים עפ”י הש”ס, ויש לדעת מה דחק את הרמב”ם להכריע בזה דמלך האמור בזה הוא דוקא מלך שקיבלהו (ואם מפני הגמ’ ביבמות דיש הבדל בין חמסן למלך, לא היה צריך להגביל כל כך את ההגדרה של מלך). אלא לפי מך ערכי עלה במחשבה לבאר בס”ד, דכיון שהרמב”ם למד עפ”י הסוגיא בסנהדרין ד”דינא דמלכותא דינא” נלמד מפרשת המלך, ופרשת המלך הרי נאמרה במלך ישראל, ואילו “דינא דמלכותא דינא” שייך בוודאי גם במלך עכו”ם כניכר ברוב הסוגיות (כגון בגיטין דף י’, בבא קמה דף קי”ג ע”ב, ועוד), הוקשה לו להרמב”ם כיצד לומדים מלך גוי ממלך ישראל הרי ישנו הבדל מהותי בין מלך ישראל שצריך מינוי בסנהדרין וכו’ למלך לגוי שהגויים קובעים מיהו המלך אצלם כל אומה לפי העולה על רוחה (וכפי שכבר הקשה קושיא זו הרב מעדני ארץ שהבאנו לעיל), ועוד הוקשה לו להרמב”ם דבבבא קמא שם (בדברי רבא) משמע דכל שליט שהעם משתף פעולה מרצון עם החלטותיו שייך אצלו בגדר דינא דמלכותא דינא (ולשיטת הרמב”ם הרי דינא דמלכותא דינא היינו פרשת המלך), ועל כן הסיק מזה הרמב”ם דבעל כרחין דהבינו חז”ל דהגדרת “מלך” לענין פרשת המלך אינו דוקא מלך עם שמן המשחה וכיו”ב אלא הוא “השליט” על כל הארץ שקיבלוהו העם (וחז”ל מצידם למדו זאת מרוח הפסוקים בספר שמואל וכנ”ל).

ואפשר דיש לחדד עוד בזה עפ”י מה שכתב הרמב”ם בהל’ גזילה דה”מלך” האמור בזה יש בו תנאי והוא שיהיה “מטבעו יוצא באותם הארצות” ואבאר בהערה בעהי”ת[30].

ומעתה יאמר נא ישראל (וכסיוע למה שכתבנו בעניינו בתשובה אחרת שיש “דינא דמלכותא דינא” גם במדינה דמוקרטית), דאם כבר נחתינן להכי דהבין הרמב”ם ד”מלך” האמור לענין זה אינו מושג מוחלט, אלא הוא מושג כללי של שליט שקיבלוהו העם (או ש”הכירו” בו כפי שביארנו בהערה), א”כ מי יימא לן דלא סגי ב”נשיא” או “ראש ממשלה” לענין זה, או אפי’ מלך שהוא גוף קבוצתי (“כנסת” – פרלמנט בלע”ז)[31], הרי העם המליכם עליהם לנהל אותם ואת מלחמותיהם כעין שרצו העם בזמן שמואל, והרי בזמנינו העם לא יחפצו כלל ב”מלך” כפשוטו שמולך כל ימי חייו ולא ע”י בחירות מידי פעם בפעם (אי לאו מלך המשיח בב”א), אלא זהו דמות ה”מלך” שרוב העמים ברוב הארצות מוכנים לקבל על עצמם, מלך שמלכותו מוגבלת לכמה שנים עפ”י כל כללי הדמוקרטיה, וכיון שרק מלך כזה (שליט דמוקרטי) “יוצא מטבעו בארצות אלו” (כלשון הרמב”ם, והיינו שמכירים בו שהוא השליט כמו שנתבאר במקום אחר), הרי הוא בכלל הלימוד הכללי של פרשת המלך בספר שמואל[32]. ואמת נכון הדבר שכאשר לומדים חידוש מפסוקים, יש למעט כמה שיותר בחידוש, ולכן היה מקום לומר דרק מי שסוף סוף הוא “מלך” כפשוטו (שלא עפ”י בחירות) הוא זה שנכלל בפרשת המלך[33], ואולם נראה דכיון דעיקר ההבדל בין “מלך כפשוטו” ל”שליט דמוקרטי” היא העובדה שהעם בוחרים מפעם לפעם את מי להמליך[34] (ואם כי ישנם הבדלים אחרים אבל זהו ההבדל המהותי והוא ג”כ שורש ההבדלים האחרים[35]), וחז”ל הרי לומדים מרוח הפסוקים בספר שמואל דמלך האמור כאן הוא מלך שבא מכח העובדה שהעם חפצים להמליך עליהם מלך, א”כ לומר דהפרשה מדברת “דוקא” במלך שלא שייך בו בחירת העם הוא כדבר והיפוכו ולא יתכן, כך שההבדל המרכזי בין מלך רגיל למלך דמוקרטי איננו חילוק נכון לומר דאיננו נכלל בפרשת מלך (ובשלמא אילו היה ניתן לומר ד”מלך” האמור בפרשת המלך הוא מושג מוחלט, אזי אה”נ דדוקא מלך שהוא ממש דומיא דמלך המוזכר בפרשה הוא זה ששייך לגביו את הכלל ד”דינא דמלכותא דינא”, אך לאחר שבלא”ה התברר שפרשת המלך לא קאי על מושג מוחלט של מלך, כי הרי לומדים מכאן למלכי אומות העולם שהיה להם גם בזמן שמואל הנביא הרבה סגנונות והרבה דרגות, א”כ הכי נמי דאין סברא נכונה לחלק בין מלך תמידי למלך דמוקרטי), ואדרבא אפשר לומר שהדברים קל וחומר, אם אפי’ מלך גוי רגיל (דשכיחא גבייהו שיהיה שוטה רשע וגס רוח, באופן שרמת שביעות הרצון של העם בהם לא היתה גבוהה במיוחד) לומדים ממלך ישראל צדיק וישר כשאול ודוד שהמליכם שמואל הנביא לטובת העם, על אחת כמה וכמה מלך דמוקרטי (שיותר קרוב להיות מרוצה אצל העם שהרי בחרו בו[36] וגם הוא מצידו חפץ לרצותם ולהטיב לארצו כדי להאריך ימים על ממלכתו) ששייך בו טפי ללמוד ממלך ישראל[37].

ושוב ראיתי אחרי רואי בספר ברכת אהרן וולברשטיין פרק איזהו נשך בקו’ דינא דמלכותא אות ז’ שכתב בקצרה בדומה לדברים אלו בדעת הרמב”ם, והשיג בזה על הגר”י סילמן שליט”א במה שנקט אחרת בספרו דרכי חושן, וז”ל: “וראיתי בדרכי חושן ח”א[38] שדעתו דבמלך ישראל אין לו כח לגבות מיסים אם לא מפרשת המלך וכיון דאין לנו היום מלכות ישראל אין דינא דמלכותא דינא. ולענ”ד נראה דלא זו הדרך וכו’, דבפרשת המלך נלמד הסברא הנכונה להנהיג המלכות, וכמו שכתבו הראשונים דילפינן ממלך ישראל למלך גוי כנ”ל, הוא הדין למילף אף למלכות ישראל שאף שאין דין מלך, דזהו ההנהגה הראויה לגבות מיסים הנצרכים ואף שאין לו רשות לגבות מיסים לגינת ירק וכו’.” עכ”ל. ודפח”ח.

[וידוע תדע דאפי’ אם הוא מלך דמוקרטי פורק עול בארץ ישראל, שאין החרדים לדבר ה’ שומרי התורה מרוצים כלל ממלכותו, סוף סוף הוא המושל עפ”י קבלת העם אזרחי הארץ, ולא מבעיא לפי המבואר ברא”ש ועוד ראשונים שהבאנו בענף ב’ אות ה’ דאפי’ לגבי שבעה טובי העיר שייך בנושא קבלת שררה דעת ה”רוב” (דעל זה יש לטעון מיהא דקשר רשעים אינו מן המנין כמש”כ בדרכי חושן הנ”ל ועוד), אלא אף אי נימא דבעינן הסכמה כללית, סוף סוף יש כאן כעין הסכמה “בדיעבד” מכח הנסיבות, דלאחר שאין אפשרות מעשית לציבור נאמני תורת ישראל להעמיד מושל המקובל עליהם[39] ברור הדבר שאינם חפצים בבחינת מציאות של “איש את רעהו חיים בלעו”[40], ועכ”פ בוודאי לא גרע ממלך גוי[41] המולך בארצו עפ”י רצון גויי הארצות דעל זה אמרו חז”ל דינא דמלכותא דינא אף כלפי היהודים אזרחי ארצו (ולענין סברא זו דייקא אין נ”מ בכך שהוא בארץ ישראל כי אין ממשלתו מצד הקרקע לדעת הרמב”ם ומרן השו”ע, ודעת הרמב”ם בהל’ מלכים ובפירוש המשניות דשייך דינא דמלכותא דינא במלך ישראל ולא חילק בין מלך רשע לצדיק ובין הארץ לחו”ל, איברא דאכתי יש לדון מכמה צדדים נוספים אך לעת עתה לא אשנה מסכת ארכי”ן זו), ועפ”י רובא דרובא מושל דמוקרטי יהודי עדיף על פני מלך גוי אכזר שונא ישראל[42], והזועקים במרה דאדרבה אוי לנו שגלינו לארצנו תחת גלותא דערב רב וכו’, אומרים כן דרך מוסר כדי להרחיק את לב העם מאותם פורקי עול ומאהבתם וכו’, ויפה הם עושים, אבל לענין דינא אין בדבריהם אמת לאמיתה אלא ברור שמלכות דמוקרטית של פורקי עול היא עדיין הרע במיעוטו ובבחינת מלכות של חסד “ביחס” לרבים ממלכי הגויים האכזריים שהיו במהלך ההיסטוריה אשר אף עליהם הרי נאמר הדין דדינא דמלכותא דינא, ויש להפריד בין זהירות השקפתית (אף כי רצויה) לבין הלכה למעשה[43]. ומלבד כל זה, כבר נתבאר לעיל בהערה דלדעת הרמב”ם (ומרן השו”ע שהעתיק את לשונו הזהב לדינא) לא בעינן ממש “קבלת” העם אלא סגי בזה שהעם “מכיר” בכך שהוא השולט, וכפי שהגדיר הרמב”ם שגדר “מלך” לענין “דינא דמלכותא” נמדד לפי העובדה שהמטבע שלו יוצא באותם הארצות, ורק אם אין מטבעו יוצא אז אפי’ שהמליך את עצמו לא מוגדר כמלך, וממילא כל עוד שהציבור משתמש ב”שקלים חדשים” ולא מתעקשים להשתמש רק בדולרים, סוף סוף יש בזה משום הכרה בממשלה לענין זה. וע”ע בתשובתנו בס”ד בענין דינא דמלכותא במדינת ישראל].

ביאור דעת מרן הרב יחוה דעת

ויהי אחר כל הדברים האלה בביאור דעתו של הרמב”ם ז”ל בס”ד, מתבררת מאליה משנתו של מרן הרב יחוה דעת זיע”א, ליישבו מה שהקשו עליו בשו”ת שמע שלמה ח”ט חחו”מ סי’ ג’ (ותשובתו היא ל”ו נדפס”ה גם בקובץ ויען שמואל כרך ח”י עמ’ ק”ח, ובקובץ שערי צדק כרך ט”ז עמ’ שי”ח) בשם ספר דינא דמלכותא להג”ר דוד שור נר”ו,, דכיצד פסק בשו”ת יחוה דעת ח”ה סי’ ס”ד דאיכא דינא דמלכותא דינא במדינה דמוקרטית, והרי איהו גופיה בשו”ת יחוה דעת ח”ד סי’ ס”ה פסק כהרמב”ם ד”דינא דמלכותא דינא” נאמר רק לענין חוקים שהם להנאת המלך, והרי במדינה דמוקרטית אין החוקים להנאת המלך כי ראש הממשלה והשרים יש להם זכויות כמו כל אזרח אחר ואדרבא אסור להם להנות לעצמם מתקציבי הממשלה. ע”כ קושייתם. והנה לפי המבואר, באמת לא על מרן הגרע”י תלונותיכם, כי בקושטא ברמב”ם גופיה (שהוא מקור הוראותיו של מרן הגרע”י בנושאים אלו וכמפורש בתשובות יחוה דעת) ישנה בחינה של דבר והיפוכו: שמצד אחד מבואר ברמב”ם (הל’ מלכים) שכח “דינא דמלכותא דינא” הוא זכות המלך לצרכיו משום “פרשת המלך” בספר שמואל, ומאידך מבואר ברמב”ם (הל’ גזילה) שגדר מלך לענין “דינא דמלכותא דינא” הוא בכך שעם מקבלים אותו כמלך עליהם (וכמובן שמה שהעם מקבלים על עצמם מלך הוא לטובת עצמם דהיינו לטובת המדינה כי אילולי אימתה של מלכות וכו’), והפשר בין הדברים הוא כנתבאר בס”ד דמה שכתוב בספר שמואל הוא המקור שמעניק למלך את הזכות לגבות מיסים ואילו גדר מהו “מלך” הוא השליט שהתקבל לטובת העם, ונתבאר בס”ד (עפ”י לשון הרמב”ם ובשילוב מה שעלה מביאור הדברים כיצד למד הרמב”ם דין מלך גוי ממלך ישראל) ד”מלך” האמור בזה הוא סוג השילטון המקובל באותם ארצות באותם זמן (אשר בימינו הם הנשיא או הפרלמנט) ולאו דוקא מלך מחמת ירושה עם כתר על ראשו, וגם נתבאר עפ”י לשון הרב המגיד בהל’ מלוה ועפ”י הב”י בחו”מ סי’ שס”ט בדעת הרמב”ם דמה שיש ל”מלך” זכות לגבות מיסים “לצרכיו ולצורך מלחמותיו” לאו דוקא לשימוש הפרטי שלו אלא כל שהוא לצורכי ארצו וצורכי עמו הרי הם בכלל הנאת המלך ובכלל זכותו לגבות, ונאמר באותם מיסים “דינא דמלכותא דינא” (וכן מוכח דלמד בשו”ת יביע אומר ח”י חיו”ד סי’ מ’ בהערה, וכן ניכר גם ביחוה דעת ח”ד סי’ ס”ה מדהביא דברות בעל התרומות ומהרי”ק בשיטה אחת עם דברי הרמב”ם). ומעתה, אתה הראת לדעת דאם לומדים דברי הרמב”ם במכלול הנכון (תוך השוואת דבריו בהל’ גזילה עם דבריו בהל’ מלכים), עולה בידינו בדיוק הפסקים שנאמרו בשו”ת יחוה דעת: א. דשייך שפיר “דינא דמלכותא דינא” גם במשטר דמוקרטי, ב. דעיקר “דינא דמלכותא דינא” נאמר לענין גביית מיסים וארנוניות לצורך המלך (ובכלל זה לצורכי המלכות והעם) ולצרכי המלחמות. ונתבאר לעיל דאין אפי’ סתירה בין “רוח הדברים”, כי בין המבואר ברמב”ם בהל’ גזלה בין המבואר ברמב”ם בהל’ מלכים הם מתוך הבנה שמהות המלך הוא להיטיב לעם אלא שהתורה העניקה לו את הכח להיטיב ע”י שנתנה לו זכויות של “מלך” לעצמו, וכנ”ל.

[וכמובן דאין כוונתינו לומר דמרן הגרע”י נכנס לכל השקלא וטריא המדוייק הנ”ל בדברי הרמב”ם בכל פרט ופרט, אלא דמרן הגרע”י בעין עיונו הבין את דברי הרמב”ם בדרך הישרה וכפי שכתבו בדעתו המבי”ט והרדב”ז ושאר גדולי קמאי, וממילא גם הבין ברוח מבינתו דאין סתירה בין ההוראות שהעלה לדינא, ורק אנו נצרכנו לאריכות דברים כדי לאפוקי מהבנות אחרות, וק”ל].

וכידוע בשער בת רבים, בפתגמא דנן איכא נמי נושא נוסף, אשר עמד עליו בשו”ת יחוה דעת הנז’, דגם אחר עלות דאיכא דינא דמלכותא דינא בשילטון דמוקרטי, עדיין צריכין דרישה וחקירה האם הוא הדין והוא הטעם במדינת ישראל, וכתבנו בענין זה במקום אחר, דשם התבאר בס”ד דאיכא דינא דמלכותא במדינת ישראל עיי”ש.

אם יש לפרש גם דברי הרשב”ם כדעת הרמב”ם (ועוד בדברי הרב יחוה דעת)

ולאחר דאתינן להכי לבאר כל זאת בדעת הרמב”ם (והם דברים מפורשים וברורים בדברי הרמב”ם לפקצ”ד), אפשר דיש לפרש כן אף אליבא דהרשב”ם והרמב”ן ודעימייהו (דלעיל ענף ב’). (וכן משמע בשו”ת תשב”ץ ח”א סי’ קנ”ח, שציטט לדברי הרשב”ם הנ”ל, ואח”כ שילב בזה הלכות מתוך הרמב”ם, ובסוף הזכיר השוואה בין פרשת המלך להלכתא דדינא דמלכות דינא, ושכן מבואר ברשב”א וברמב”ן, עיי”ש היטב). ושו”ר שכ”כ בשו”ת מנחת אשר וייס ח”ב סי’ קכ”א אות ב’, דיש לפרש גם דעת הרשב”ם, דמה שמועילה קבלת העם – היינו מכח פרשת המלך, ושכן יש לפרש אף דעת הרא”ם (דלעיל ענף א’), דמה שהקרקעות שייכות למלך הוא מפרשת המלך. עיי”ש.

איברא דלא ניתן למהר לומר כן בדעת ראשונים אחרים, כי דברי הרמב”ם בזה לא אזלי כרוח הנושבת בהרבה בתי מדרשות דהראשונים כמלאכים ז”ל, דהרי הרשב”א והר”ן הביאו בשם התוס’ שנתקשו למ”ד כל האמור בפרשת מלך מלך אסור בו דתיפוק ליה להתיר לו משום דינא דמלכותא (קושיא אשר לפי הרמב”ם אין לה מקום כלל כי כולא חדא מילתא היא)[44], והנמוק”י פסק דמלך אסור בו ובכל זאת לא פליג על מימרא דשמואל דדינא דמלכותא דינא, וכל שכן דלפי הראשונים הסוברים דאין אומרים דינא דמלכותא דינא במלכי ישראל דפשיטא דס”ל דלא נלמד “דינא דמלכותא דינא” מהנאמר בספר שמואל לגבי מלכי ישראל.

ועכ”פ בכל האמור, מובן היטב גם מה שנקט בשו”ת יחוה דעת ח”ה סי’ ס”ד שהביא דברי הרשב”ם בפתיחת דבריו בטעמא דדינא דמלכותא דינא, דמשמע שנקט שהוא כעין הקדמה לכל הנושא, כי כאמור עצם דברות הרשב”ם אינם סותרים את דברי הרמב”ם (וצא ולמד גם מנועם אמריו שבשו”ת יביע אומר ח”י חיו”ד סי’ מ’ בהערה דמייתי לדברי המהרי”ק שלמד מהרשב”ם דדינא דמלכותא דינא הוא רק בחוקים שהם לתועלת המלכות, ואח”כ הביא דברי הרב המגיד בדעת הרמב”ם שכתב כעי”ז, והכל כי הדדי), כך שעכ”פ בתור מבוא לנושא ניתן שפיר לצטט מתק לשונות של הרשב”ם ובכל זאת אח”כ להורות לדינא כהרמב”ם, וק”ל. ומה גם דעיקר התשובה בשו”ת יחוה דעת נסובה לבאר דדינא דמלכותא דינא נאמר לענין המיסים והארנוניות, ולענין זה באמת דברי הרשב”ם עולים בקנה אחד עם דברי הרמב”ם, וכמו שכתב להדיא בשו”ת מהר”י קולון שרש קפ”ז בדעת הרשב”ם, וכמובא בשו”ת יביע אומר ח”ז חחו”מ סי’ ה’ וח”י חיו”ד סי’ מ’ בהערה. ודו”ק בכל זה.

ענף ד’. דינא דמלכותא משום דהגוים נצטוו על הדינים (א”נ מאותו שורש של דינים דבני נח)

והסכת ושמע דברות מו”ז רש”י ז”ל בגיטין דף ט’ ע”ב, לתירוץ הגמ’ דשטרי עכו”ם כשרים חוץ מגיטי נשים, שכתב וז”ל: “חוץ מגיטי נשים – דלאו בני כריתות נינהו הואיל ולא שייכי בתורת גיטין וקידושין אבל על הדינין נצטוו בני נח וכו’. עכ”ל. וכן הוא בתוס’ רי”ד בגיטין שם, ופירוש רבינו יונתן מלוניל בגיטין שם. והקשה באבן האזל הלכות נזקי ממון פ”ח ה”א, דכיצד כתב רש”י דשטרי ערכאותיהם כשרים מטעם דבני נח נצטוו על הדינים, הרי בגמ’ שם דף י”ב ע”ב מבואר הטעם לפי שמואל (דקיי”ל כוותיה להלכה) משום דדינא דמלכותא דינא (וגם רש”י עצמו לעיל מיניה בדיבור הקודם ממש כתב כן, וז”ל: “כשרין – דדינא דמלכותא דינא ואף על פי שהנותן והמקבל ישראלים הם” עכ”ל). וכתב לתרץ בזה וז”ל: “ונראה דמה שכתב רש”י דעל הדינים נצטוו בני נח הוא חד טעמא עם דינא דמלכותא דינא, והיינו דכיון דבני נח נצטוו על הדינים וממילא יכול המלך לעשות תקנות מועילות לתיקון המדינה, כמו לחייב יושבי המדינה במס לתיקון המדינה.” עכ”ל. וכן למד הגר”ש שקאפ זלה”ה בשערי יושר שער ה’ פרק ד’, עיי”ש. וכ”כ בשו”ת פאת שדך ח”א סי’ צ”א, וכ”כ הגר”ב ז’ולטי זלה”ה בפד”ר ח”ה עמ’ רס”ח, וכ”כ בחדושי רבי נחום פרצוביץ גיטין דף ט’ ע”ב סקר”ב בדעת התוס’ רי”ד אליבא דרש”י, וכ”כ הגרש”א יודלביץ זצ”ל בספר מעיל שמואל בגיטין דף י’ שם (אלא דכתב דגם רש”י מודה דיש עוד אופן ד”דינא דמלכותא” והוא בדברים הנוגעים לקרקעות המלך עיי”ש), וכ”כ הגר”ש דייכובסקי זצ”ל בקובץ תחומין חי”ח עמ’ י”ט, וכ”כ מדיליה להגר”י סילמן שליט”א בקובץ הישר והטוב ניסן תשס”ז עמ’ מ”ח והניף ידו שנית בספרו דרכי חושן ח”א עמ’ שנ”ט, ועוד. והבט וראה בשו”ת קנין תורה בהלכה ח”ה חחו”מ סוס”י קנ”ה מש”כ בדעת האבני מילואים עיי”ש.

ומודעת זאת דאין הכרח בהבנה זו בדעת רש”י (וכתב בחי’ רבי שמואל בגיטין שם דלא משמע מלשון רש”י שבא לפרש טעמא דדינא דמלכותא דינא), דרש”י לא בא אלא לבאר את ההבדל בין גיטי נשים דלא מועיל בהם דינא דמלכותא, דהיינו משום דלא שייכי בתורת גיטין וקידושין, לבין שטרי ממון דעכ”פ שייכי בדיני ממון מפני שנצטוו בני נח על הדינין, ולכן אם המלך מכשיר שטרות אלו הרי הם כשירים מכח דינא דמלכותא דינא, אבל אין ללמוד מכאן דמאי דקיי”ל דינא דמלכותא דינא דהוא מכח שנצטוו הגויים על הדינים. וכ”כ בשו”ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן ע”א ד”ה וכיון שמצווים, ובשו”ת ציץ אליעזר חי”ג סי’ ק”ה בתשובה השלישית, ושם בחט”ז סי’ נ”ה אות י’, עיי”ש. ובדומה לזה בדברות משה על גיטין פ”א הערה פ”ג, עיי”ש.

וישנה גם הבנה שלישית בדעת רש”י, עפ”י המוזכר בתוס’ ב”ק דף פ”ח ע”א ד”ה יהא עבד, לכו חזו נא בשו”ת הרד”ך בית כ’ ד”ה וכן נמי, ובקצות החושן סי’ ס”ח סק”א, ובתומים סי’ ס”ח סק”ח, ובהגהות מהר”ב רנשבורג על התוס’ בב”ק הנ”ל, ובטיב גיטין על גיטין דף ט’ ע”ב, ובשיירי קרבן על הירושלמי סנהדרין פ”ג ה”ה ד”ה ועבדים, ובשו”ת באר יצחק ספקטור חאה”ע סי’ ה’ ענף ו’ ד”ה והמהרי”ק, ועוד, ואכמ”ל. וכדבריהם כן נראה דהבין בתוס’ רא”ש גיטין דף ט’ ע”ב אליבא דרש”י. וראה גם בספר מצעדי גבר גיטין סי’ י”ז ובמה שהקשה שם על האבן האזל.

ועכ”פ להבנתו של הרב אבן האזל וסייעתו ז”ל בדעת רש”י, יש לתמוה, דהרי גם אי נימא דרש”י סובר כהראשונים דדינא דמלכותא דינא שייך רק במלך גוי ולא במלך ישראל (דאילו במלך ישראל לא שייך שיהיה כחו מכח דהגויים מצווין על הדינין[45]), אכתי יש לעיין במלך גוי גופא סוף סוף “דינא דמלכותא דינא” היא הלכה כלפי עם ישראל, שגם ישראל צריכים לשמוע לחוקי המלך (הגוי או אפי’ ישראל – תלוי במח’ הראשונים), וא”כ אפי’ אם המלך הוא גוי, מאי איכפת לן בכך שנצטוו בני נח על הדינים, הרי כלפי דידן הדינים הם דיני התורה. ובשערי יושר הנ”ל במתק לשונו התכוין ליישב זאת קצת, שכתב וז”ל: “וכמו שכתב רש”י בגיטין י’ ע”ב לגלות לנו מקור הדין שדין של דינא דמלכותא דינא, משום דבני נח מצווים על הדינים, היינו כיון שמצווים מן השמים לעשות משפט, הרי הסכימו מן השמים שמה שיעשה שיהא כן באמת.” עכ”ל. ורצונו לומר, דהסכמת השמים מועילה אף כלפי ישראל. אלא דחידוש גדול הוא.

ובאורחא אחרינא (ליישב שיטת האבן האזל) שפר קדמי לשלב לזה מה שכתב באור שמח הלכות מלכים פ”ג הל’ י’ ביני שיטי, וז”ל: “בחוקים תורנים שמצוה עליהן לדון, צותה התורה דבעי שני עדים, אבל בגואל הדם ומלך ישראל דרשות ניתן להם, והוא לתיקון המדינה, דינם כמו שנתנה התורה הנימוסית לבני נח, וזה ענין מושכל.” והיינו שגם לגבי מלך ישראל כלפי עם ישראל, מה שיש למלך רשות לתקן תקנות לטובת המדינה, הוא מאותו כח שהגויים נצטוו בשבעה מצוות בני נח, שהוא ענין מושכל שכך צריך העולם התקין להתנהל, ולכן מה שמצינו בשעה מצוות בני נח שהגויים מצווים על הדינים, סברא זו מחייבת גם כלפי ישראל שעליו לשמוע לחוקי המלך בין מלך מאומות העולם בין מלך ישראל.

ועל זה הדרך צאינה וראינה נמי בספר מלמד התלמידים (לרבינו יעקב ב”ר אמא מרי ב”ר שמעון ב”ר אנטולי ז”ל – מהראשונים כמלאכים ז”ל) פרשת משפטים, ד”דינא דמלכותא דינא” הוא מאותו שורש של מצוות הדינים לבני נח (כלומר דדינא דמלכותא דינא אינו “מטעם” דינים דבני נח, אלא גם דינא דמלכותא דינא וגם דינין בבני נח הינם דין מאותו שורש), משום שהקב”ה חפץ שתהיה אפשרות לקביעת משפט בין איש לרעהו בכל האנושות, ומושכל הוא הוא שהקב”ה נתן כח למלך לגזור בארצו ולקבוע דינים בין איש לרעהו בדברים שלא סותרים את התורה, ואין לכל זה מקור מפורש במקראות מפני שהוא דין קדום עוד לפני מתן תורה, עיי”ש בארוכה.

וידועים בזה דברי שו”ת חת”ס ח”א חאו”ח סי’ ר”ח שכתב כעין סברות אלו (אבל עם שינויים ניכרים), וז”ל: “ומסתמא גם אילו לא ניתנה תורה וקודם מתן תורה היו דינין ונימוסים וכל מלך במשפט יעמיד ארץ יעיין תשו’ רמ”א סי’ יו”ד, וניתנה תורה וחידשה אלה המשפטים (וקבע) [וקבעה] חוק גנב ישלם כפל, ושור תם חצי נזקו, שומרים כך וכך, אבל מה שלא הזכירה תורה כגון היזק שאינו ניכר לא הותר חלילה, דרכיה דרכי נועם, אלא איננו בכלל משפטי תורה והמלך וסנהדרין יראו לפי המקום ולפי הזמן ואין להתורה עסק בזה, והוא הדין ומכ”ש להסיר המזיקים הרבים הרוצחים בלא עדים וכדומה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.” עכ”ל[46].

[ובהקשר כעי”ז שגור בפומייהו דמחברי זמנינו לצטט בזה נועם אמריו של מו”ז הרש”ל זלה”ה בים של שלמה פ”ו סי’ י”ד שכתב בענין דינא דמלכותא דינא במלך גוי וז”ל: “ומשום הכי נראה דיכול לעשות נמי חוקים ונמוסים במדינה שלו במידי דתלוי בתקנת ארצו, ולהעניש העובר על קצתו, וכ”ש הדינין שבין אדם לחבירו שדינו דין, דאם לא כן לא תעמוד הארץ ותהרס.” עכ”ל. ומבינים מכאן דס”ל להרש”ל דדינא דמלכותא דינא הוא מכח סברא, שלא תהרס הארץ, ואולם אחד הרואה עיניו יחזו בדברי הרש”ל כשהוא כלול עם מקורו, דמיירי שם לדעת הר”ן ז”ל שכתב דדינא דמלכותא דינא הוא מכח בעלות המלך על הארץ, ועל זה חידש הרש”ל דבכל זאת יכול המלך לעשות חוקים בנימוסים שבין אדם לחבירו כיון שזה נחשב דבר הנוגע לארץ יען כי אחרת לא תעמוד “הארץ” ותהרס (והיינו שמבין שאינו רק ענין של בעלות על הקרקעות אלא יש בעלות על המדינה). ועכ”פ דברי הרש”ל אינם ענין כלל לסברא האמורה בזה עפ”י רש”י וכל הנ”ל והבן].

וע”ע שם באבן האזל שכתב דלגבי קניינים יש טעם אחר להא דדינא דמלכותא דינא, והוא יען כי דיני קניינים תלויים במנהג ולא דוקא קנינים שמצינו בתורה קונים אלא כל קנין שנהגו בו ישראל קונים וכדאמרינן האי סיטומתא קניא, וכתב כן להדיא המהרי”ט בחדושיו לקדושין על הרי”ף בדף ג’ בהא דאמרינן למעוטי חליפין וז”ל, וכיון שכן הא אין עליך לומר דסודרא משום דהוי ממון ע”מ להחזיר הוא אלא שהסודר קנין לעצמו שמסירתו לבדה היא הקונה וגמר דבר כדאמרינן האי סיטומתא באתרא דרגילי מקנא בי’ קניא והאי סודרא נמי כך היו רגילין להקנות בו כדכתיב וזאת לפנים בישראל וכו’ לקיים כל דבר וכו’ עכ”ל, ואיתא נמי בירושלמי דקדושין פ”א הלכה ה’ בראשונה היו קונים בשליפת מנעל הדא הוא דכתיב וזאת לפנים בישראל וכו’ חזרו להיות קונים בקצצה וכו’ חזרו לקנות בכסף ובשטר ובחזקה וכו’ אלמא דעיקר קנינים הוא בקנין שנהגו ישראל א”כ לא באה התורה להפקיע קנינים שקובע המלך דלא גרע מקנינים שנהגו ישראל, ולכן שפיר מה דמהני דינא דמלכותא דינא לענין קנינים. עכ”ד שם.

והנה כל הנ”ל י”ל דעולה בקנה אחד עם שיטת הרשב”ם דדינא דמלכותא דינא הוא מפני שמקבלים עליהם את חוקי המלך, בדרך דומה למה שכתבנו לעיל בדעת הרמב”ם, דהנה כבר כתבנו להקשות דלפי הרשב”ם נהי דהעם קיימו וקיבלו על עצמם ועל זרעם לשמוע לחוקי המלך, איך חלה התחייבות בזה ובפרט לענין שיעבוד הגוף לעשות ככל אשר יצוו המלך. והנה לפי דברי רש”י (עפ”י הביאור דלעיל) אתי שפיר, דהחיוב שחל מכח הקבלה הוא החיוב המושכל שבא מכח מצוות בני נח, וגם רש”י יוד”ה יוד”ה לרשב”ם שמה ש”מגדיר” את המלך להיות הסמכות לקבוע מה הם הדינים שעליהם לשמוע, היא העובדה שקיבלוהו עליהם למלך.

והבט וראה גם בשו”ת ברית הלוי מחפוד ח”ב סי’ קס”א ד”ה אבל הא, שהבין ג”כ דעת רש”י ככל הנ”ל, ונקט ג”כ דכל זה אמור רק לענין מלך מאומות העולם (ובפרט זה הרבה מהאחרונים הנ”ל נקטו כן כמילתא דפשיטא), אך במלך ישראל חידש לומר דגם רש”י מודה לשיטת הרמב”ם דמה שצריכים לשלם לו מיסים וארנוניות הוא פרשת המלך (ראה נא לעיל ענף ג’ בארוכה), והבין שגם הרמב”ם מודה לרש”י לגבי מלך מאומות העולם, עיי”ש.

ענף ה’. שיטות ואפשרויות נוספות בשורש הדין דדינא דמלכותא דינא, בקצרה

א) פי מלך שמור

לעיל ענף ג’ כבר הבאנו מדברי המדרש במדבר רבה אודות הפסוק בקהלת (ח’, ב’) “אני פי מלך שמור על דברת שבועת אלהים אל תבהל מפניו תלך אל תעמוד בדבר רע”. ודברים מבוארים יותר מצינו במדרש תנחומא פרשת נח סי’ י’, ושם נאמר: “אמר הקב”ה לישראל, משביע אני עליכם שאם תגזור עליכם מלכות גזירות קשות, אל תמרדו עליה בכל דבר שהיה גוזר עליכם, אלא פי מלך שמור. אבל אם תגזור עליכם לבטל התורה ואת המצות, אל תשמע לה, אלא אמור לה אני פי מלך שמור בכל מה שאתם צריכים, אבל על דברת שבועת אלהים אל תבהל מפניו תלך, לפי שאין מבטלין אתכם מן המצות אלא שתכפרו בהקב”ה לפיכך על דברת שבועת אלהים. וכן עשה חנניה מישאל ועזריה וכו’ אלא אמרו לו נכובדנצר לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך, אם למסים אם לארנוניות ולכל מה שאתה גוזר אני פי מלך שמור ואתה מלך עלינו, אבל לכפור בהקב”ה אתה נבוכדנצר לא חשחין אנחנא וגו’ שכן אנו מצווין על דברת שבועת אלהים אל תבהל מפניו תלך אל תעמוד בדבר רע” ע”כ. והגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ”ל בנחל יצחק ח”א סי’ ט”ל ענף ט’ דף ע”ג ע”ג הביא להאי קרא דפי מלך שמור כהיות המקור העיקרי למאי דקיי”ל דינא דמלכות דינא, עיי”ש.

ב) מפני שבני אדם מתייאשים מול כח המלכות

בשו”ת גאוני מזרח ומערב סי’ קע”ט ובאוצר הגאונים סנהדרין סי’ תתל”ב (בתשובת רבינו משה ב”ר ברוך ז”ל) יש משמעות שהבין בדברי הגמ’ ב”ק דף קי”ג ע”ב שגם רבא מודה לאביי דמה שיש למלך כח להפקיע ממון הוא מטעם יאוש הבעלים מול אימת המלכות ומשמע ממרוצת לשונו שזה גופא מה שאמר שמואל דדינא דמלכותא דינא, עיי”ש. וכן משמע בתשובות הגאונים גנזי שכטר כרך ב’ עמ’ רי”ג (בתשובת רבינו משולם ב”ר קלונימוס ז”ל) דמה שמותר לקנות מנכסים שהפקיע המלכות הוא “לפי שהסיח הנגזל דעתו מהן” עכ”ל (ויש לחלק). וגם הרב נתיבות המשפט סי’ קמ”ט סק”ד וסי’ קס”ג סק”א משמע קצת דנקט כעין סברא זו אם כי יש לדחות. וראה בזה אריכות בספר דינא דמלכותא שור פרק ט”ז, ובספר דינא דמלכותא דינא שילה עמ’ נ”ו.

ג) נתן את הכרם לנוטרים

בשו”ת חתם סופר חאו”ח סי’ ר”ח כתב וז”ל: “במלכי אומות העולם דאמר שמואל פ’ חזקת (נ”ד ע”ב) דינא דמלכותא דינא, נראה לי דנפקא ליה מקרא דדברי קבלה, והוא: ‘נתן את הכרם לנוטרים’ (שיר השירים ח’ י”א), ושמואל לטעמיה במסכת שבועות ל”ה ע”ב מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענש דכתיב ‘ומאתים לנוטרים את פריו’, ואף על גב דכתבו תוס’ למלחמת רשות, לאו דוקא אלא לצורכו וכבודו, לאפוקי ברצחן וחמסן בעלמא דגזלנותא דמלכותא לא דינא, אלא דינא דמלכותא ובמשפט יעמיד ארץ.” עכ”ל. והניף ידו שנית בח”ה חחו”מ סי’ מ”ד, אלא דשם סיים “כנלע”ד, דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא” – שמשמע דרק בדרך כרמ”ז הרומ”ז על האר”ש כתב להאי מילתא. ועיין חי’ מהר”ם שיק למציעא דף פ”ג ע”ב ד”ה אבל מדברי.

ד) מלך במשפט יעמיד ארץ ודרכיה דרכי נועם

ומן הראוי לציין בזה גם למש”כ בשו”ת חתם סופר חאו”ח סי’ ר”ח, אם כי יש לחלק בין הנושאים, וז”ל: “ונ”ל דרשות ביד המנהיגים להרוג ולענוש מקרא והיה עליך דמים [דברים י”ט י’] כמו שדרשו בזה במסכת מועד קטן ה’ ע”א, ומסתמא גם אילו לא ניתנה תורה וקודם מתן תורה היו דינין ונימוסים וכל מלך במשפט יעמיד ארץ יעיין תשובות רמ”א סי’ יו”ד, וניתנה תורה וחידשה אלה המשפטים (וקבע) [וקבעה] חוק גנב ישלם כפל, ושור תם חצי נזקו, שומרים כך וכך, אבל מה שלא הזכירה תורה כגון היזק שאינו ניכר לא הותר חלילה, דרכיה דרכי נועם, אלא איננו בכלל משפטי תורה והמלך וסנהדרין יראו לפי המקום ולפי הזמן ואין להתורה עסק בזה, והוא הדין ומכ”ש להסיר המזיקים הרבים הרוצחים בלא עדים וכדומה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.” עכ”ל.

ה) הפקר בית דין הפקר

לעיל ענף ב’ אות ה’ בשם כמה אחרונים אליבא דהרשב”ם, דדינא דמלכותא דינא הוא משום ז’ טובי העיר, וז’ טובי העיר היינו משום הפקר בית דין הפקר. ואולם יש שהבינו (כפי שהבאנו במקום מדברי הרב דבר אברהם, ועוד) בדעת רבינו יונה ז”ל בעליותיו בב”ב דף ה”ן ע”א ד”ה ואריסא, שנקט דגם אם “דינא דמלכותא” אינו מדין ז’ טובי העיר, מ”מ הוא משום הפקר בית דין הפקר (או עכ”פ שכחו הוא כיסוד הפקר בית דין הפקר), “אפקעתא דמלכא”, דכתב רבינו יונה וז”ל: “פי’ שאין המוכר יכול לחזור בו עוד, שכבר הופקעה ממנו השדה בדינא דמלכותא, וכשיחזיק בהן הלה יזכה בה, ולא בשטר עצמו זוכה בה, וכמו שאתה אומר בשטרי מכר, דבזוזי קני” עכ”ל. והיינו דס”ל ד”דינא דמלכותא דינא” מועיל רק להפקיר אבל לא להקנות, וממילא משמע דהוא כדוגמת כח דהפקר בית דין הפקר (וכן הבין בשו”ת ציון לנפש חיה סי’ צ”א[47], ובשו”ת מהריא”ז ענזיל סי’ ד’ אות ב’, ובשו”ת הר צבי חלק זרעים ענייני שביעית סי’ מ”ט, ובשיעורי רבי שמואל לגיטין אות קע”ה, ועוד), וכדעת רבינו יונה גופיה שם ב”ב דף ק’ ע”א שהפקר בית דין הפקר מועיל רק לענין רשות להחזיק אבל אינו זוכה אם לא מחזיק. (וראה גם בשו”ת בית שערים חאו”ח סי’ רי”ט ד”ה אלא). אך בחזו”א חו”מ בליקוטים סי’ ט”ז סק”ט פירש דאינו משום הפקר בית דין הפקר, אלא משום דלרבינו יונה “דינא דמלכותא דינא” הוא מטעם כיבוש (עיין לעיל במילתין ענף א’ אות ד’), וכיבוש הרי מועיל רק לענין שהמלך זוכה לעצמו בכל אבל אין למלך כח מיוחד ליצור בגזירותיו חלות הקנאה לאחרים עיי”ש. וכמו כן לא יבצר מקום לפרש נועם אמריו של רבינו יונה באופן אחר, דהנה מעט לפני אותיות מחכימות אלו שהזכרנו, כתב רבינו יונה וז”ל: “ולי נראה דלהכי אמרינן התם תני חוץ מכגיטי נשים, דלא משנינן לה משום דדינא דמלכותא דינא, לפי שאין המלך מפקיע ממון ישראל אצל חברו אלא כל זמן שהוא בא לדון בערכאות שלהם, הלכך אע”פ שעשה ישראל שטר לחבירו בערכאות שלהם, לא הופקעה השדה מן המוכר ע”י אותו שטר כל זמן שלא בא לדון בערכאות שלהם, ולפום היא לישנא קאמר התם דטעמא דמתני’ משום דדינא דמלכותא דינא, פי’ שאין המכור יכול לחזור וכו’.” עכ”ל (וככל האמור הוא ג”כ בפירוש רבינו יצחק קרקושא ז”ל בב”ב שם עיי”ש). והיינו דיש לפרש דהכא מיירי במלך שהוא עצמו לא תיקן שהשטר יהיה קנין, אלא המלך תיקן שהשטר יועיל לענין שאם יבוא בפני הערכאות שלהם (או שיחזיק בשדה) אז יזכה בשדה, ואה”נ דאפשר דאילו המלך היה מתקן שהשטר יהיה קנין, היה קונה ע”י השטר ממש.

וראה גם בדבר הג”ר גבריאל טולידאנו בספר מצעדי גבר גיטין סי’ י”ז ד”ה ביותר, שבתחילה רצה לומר בדעת הרמב”ם פ”א מזכיה הט”ו דס”ל דדינא דמלכותא דינא הוא משום כיבוש מלחמה, ולמסקנה כתב שם עפ”י הרמב”ם פ”ה מגזילה הי”א דהוא משום הפקר בית דין הפקר (פרט לענייני עונשים עיי”ש) כדעת רבינו יונה עיי”ש. ובמחי”כ לא זכיתי לרדת לסוף דעתו מדוע נצרך לגדרים אלו ברמב”ם ולא נצמד ללשונות הרמב”ם שהזכרנו בענף ב’ ובענף ג’.

וראה גם להגר”ש ישראלי ז”ל בשו”ת עמוד הימיני ח”א סי’ ח’ מה שכתב בזה אליבא דכמעט כל הראשונים ז”ל עיי”ש.

ענף ו’. דינא דמלכותא דינא היא תקנת חכמים (מפני תיקון העולם ודרכי שלום)

ב”תשובות בעלי התוספות” (ניו יורק תשי”ד) פרק ז’ סי’ י”ב כתב רבינו תם ז”ל[48] בביאור יסוד הדין ד”דינא דמלכותא דינא” וז”ל: “כללו של דבר, אין דינא דכל מלך ומלך העומד ומשנה דינא, דינא דלכותא בדברים שהנהיגו קדמוניהם, דהפקיעו חכמים ממון במנהג המלכות, כדרך שהפקיעו מפני תקנת השבים (ב”ק דף צ”ד ע”ב), ומפני תיקון העולם (גיטין דף ל”ד ע”ב), ומפני דרכי שלום (גיטין דף נ”ט ע”ב), וכן הא דלתאה וקדיש (ב”ב דף מ”ח ע”ב), וההיא עובדא דהוי בגרש (יבמות דף ק”י ע”א) שהפקיו קידושי תורה. וכן גבי שטר מתנה, דינא דמלכותא, וכו'”. עכ”ל. (וכיון דתקנת חכמים היא, מסתברא דהוא באמת מטעמים כעין שהביא לדוגמת הפקעת ממון ע”י חכמים, כגון תיקון העולם ודרכי שלום וכיו”ב, או מהטעם שאזכיר בסמוך בשם הריב”ם).

וכן בתשובות הריב”ם ז”ל שבשו”ת חכמי פרובינציה סי’ מ”ט משמע דהוא דין מדבריהם, מפני ששקדו חז”ל להקל מעל עם ישראל את האפשריות לחיות בגלות החל הזה בארץ אויביהם, וז”ל: “אם כן הגענו במאמר שמואל [דדינא דמלכותא דינא] וסברתו [של רבא] שסמך אליו תדע דקטלי דקלי ועבדי גשרי כו’ לבאר, שלא השתרשה זאת הסברא אלא מן ההכרח המגיענו מפני שאנו מונהגים מהם, ואי אפשר במדיניות כמו דיני ממונות מזולת שנתנהג במנהג מנהיג המדינה, ומניח נימוסיה בהכרח יהיה מי שיהיה, וזה במה שלא יסתור מצוה ממצות התורה אף על פי שיסתר אי זה דבר מדברי סופרים, ובלבד שיהיה בממון, והם אמרו והם אמרו.” עכ”ל. ולכאו’ ענין הדין עפ”י ה”הכרח” לכאו’ לא מתפרש אי לאו דנימא דהוא דין מדרבנן (וגם בסיפא דמילתא הזכיר לשון “הם אמרו והאם אמרו”, אם כי מלשון זה לחוד אין לביא עולת ראי”ה כלל יען כי נסוב על מה שסיים שם דאם סותר אי זה דבר מדברי סופרים דבכל זאת דינא דמלכותא דינא, והיינו דחז”ל שתיקנו את האיסור מדברי סופרים הם אלו שמתירים מול דינא למלכותא דינא).

וידועים דברות קודש של הב”ש ז”ל באה”ע סי’ כ”ח סק”ג שכתב אודות המקדש בחפץ שנגזל לאחר יאוש: “ובזה”ז מחמת דינא דמלכותא צריכה להחזיר מ”מ מדאורייתא קנתה החפץ ודמי החפץ צריך הנגזל ליתן לה והוי קידושין דאורייתא”. עכ”ל. דמשמע דפשיטא ליה ד”דינא דמלכותא דינא” אינו אלא מדרבנן (ע”ע להלן). וכן משמע מדברי הרמ”א בתשובה סי’ פ”ז וכמו שדייק מדבריו בשו”ת בנין ציון החדשות סוף סי’ ט”ו (דהרמ”א שם כתב דסיטומתא קניא מדרבנן, בקנין שלכאו’ היה אמור להועיל מחמת דינא דמלכותא, לשיטת הסוברים דאמרינן בכה”ג דינא דמלכותא דינא, וי”ל). וכן מבואר בשו”ת מהר”מ מינץ סי’ ה’. וכן נקט בהנח”ה סובר”ת בשו”ת מהרשד”ם חחו”מ סי’ רכ”ד (בתשובה הראשונה שם) ובסי’ ש”נ מול סו”ף. וכ”כ בשו”ת ציון לנפש חיה סי’ צ”א. וכ”כ בשו”ת חבצלת השרון חחו”מ סי’ ח’ (עכ”פ מצד דלא עדיפא מתקנתא וע”ע בהמשך מילתין). וכ”כ בגנזי חיים כללי קי”ל אות כ”ז בשם הרב בית שלמה. וכ”כ בשו”ת תשובות והנהגות ח”ג סוס”י תע”ו. ועוד.

ואף גם זאת הנה כבר הבאנו לעיל ענף ה’ דיש שהבינו מדברי רבינו יונה ז”ל בב”ב דף ה”ן ע”א ד”ה ואריסא (ובפירוש רבינו יצחק קרקושא ז”ל בב”ב שם), דס”ל ד”דינא דמלכותא דינא” מועיל רק כדי להפקיע ממון ולא כדי להקנות, ולפ”ז אפשר להבין שפיר מדבריו דחז”ל תיקנו מדין הפקר בית דין הפקר שיהיה למלך כח להפקיע, וא”כ היינו מדרבנן, ואולם כבר הבאנו נמי עפ”י מהר”ם מרוטנבורג (לענין ז’ טובי העיר) ועוד די”ל דהשררה שיש למלך (גם אם הוא מלך גוי) היא זאת שנותנת לו סמכות להפקיד דומיא דבית דין, וילפינן מקרא, ועוד כתבנו דיש לפרש נועם אמריו של רבינו יונה באופן אחר ראה נא לעיל ואין צורך במשנ”ה התורה הזאת.

ולעצם הדין אם דינא דמלכותא דינא הוא דרבנן או דאורייתא, כבר העלה מרן מלכא זלה”ה בשו”ת יחוה דעת ח”ה סי’ ס”ד בהערה, דדינא דמלכותא הוי דינא מדאורייתא, כדמוכח מהתוס’ ומהרשב”א ומרוב הראשונים כמלאכים ז”ל עיי”ש. והנה לעיל ענף ג’ הבאנו דברות קודש של הרמב”ם הנ”ל דלמד דין “דינא דמלכותא דינא” מהפסוקים בספר שמואל, ולכאו’ לפ”ז הוי “מדברי קבלה” שהוא חמור כדאורייתא אבל לאו דוקא דאורייתא ממש, ומיהו י”ל דאף לרמב”ם הוי דאורייתא ממש מאחר שמצינו מקרא שכתוב שום תשים עליך מלך (דברים י”ז ט”ו) וכי יתכן מלך בלא זכויות מלכות הרי לא יוכל לעשות מאומה, אלא בעל כרחין דהפסוקים בשמואל לא באו אלא לגלות מה הם זכויות המלך, אבל עצם הזכויות הם מן התורה. וכך מפורש לכאו’ בדברי חז”ל (שכבר הזכרנו לעיל במקומו) בפסיקתא זוטרתא פרשת שופטים דף כ”ט ע”א: “שום תשים עליך – שתהא אימתו עליך כנגד משפט המלוכה שהודיעם שמואל”. ע”כ. ושו”ר שכן פירש בשעת הרמב”ם בשו”ת אהל משה צווייג ח”ג סי’ ט”ז אות ב’ עיי”ש. ועכ”פ כן כתבו גם רבים מן האחרונים חביבים ז”ל דדינא דמלכותא הוא מדאורייתא, דכ”כ באבני מילואים שם באה”ע סי’ כ”ח סק”ב בד”ה אלא, וכ”כ בשו”ת חתם סופר חיו”ד סוס”י קל”ד וסי’ קכ”ז ד”ה והנה בטור וסוס”י שי”ד וחו”מ סוס”י קפ”ז, וכ”כ בפני יהושע בגיטין דף י’ ע”א ד”ה איכא בינייהו, וכ”כ בשו”ת הרמ”ץ חיו”ד סי’ ע”ח, וכ”כ בשו”ת יהודה יעלה אסאד ח”א חיו”ד סי’ שמ”א ד”ה ואם איתא, וכ”כ בהערות מהרי”מ (נדפס”ו באו לך בסוף שו”ע מהדורת פרידמן) בגליון כת”י תקס”ט אה”ע סי’ כ”ח, וכ”כ בשבילי דוד או”ח בהוספות לסי’ תמ”ח סקי”ז, וכ”כ בשו”ת דבר אברהם ח”א סי’ א’ סוף ענף ב’, וכ”כ בשו”ת הריב”ד פרידמן חיו”ד סי’ ס”ה ד”ה ד”ה ועכ”פ אם (דנראה כמסכי”ם הולך לדברי החת”ס הנ”ל), וכ”כ בשו”ת ויגד משה ויזגאן חחו”מ סי’ י”א ד”ה עוד כתב, וכ”כ בשו”ת דובב משירים ח”א סי’ ק”ב, וכ”כ בשו”ת אשר לשלמה ילוז ח”א חאה”ע סי’ י”א אות ו’, וכ”כ בשו”ת דברי יהושע ח”ו סי’ י”ד, וכ”כ בשו”ת השבי”ט ח”ו חחו”מ סי’ י”א ד”ה באמת גדר, וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק ח”ה סי’ מ”ז אות ג’, וכ”כ בשו”ת ציץ אליעזר חט”ז סי’ מ”ט אות ד’, וכ”כ בשו”ת שמרו משפט זעפראני ח”ד סוף סי’ צ”ח, ועוד שלמים וכן רבים, ואין להאריך דהוי מלאכה שאינה צריכה להרחיב את היריעה בדברים שכבר נתבארו בשו”ת יחו”ד הנ”ל.

[וע”ע בשדי חמד אסיפת דינים מע’ בכור בהמה סי’ ד’ סק”ג, ובערך שי או”ח סי’ תרנ”ח ד”ה מפני שהקטן, ובשו”ת לחם שלמה חיו”ד סי’ נ”ט אות ד’, ובשו”ת ויען דוד ויס ח”ב חו”מ ריש סי’ ר”ל, בשו”ת דברות אליהו אברג’ל ח”ו סי’ ק”א, ובשו”ת יחל ישראל ח”ג סי’ ק”ח עמ’ קל”ה, ובשו”ת והיה העולם להגר”ב שרגא שליט”א חו”מ סי’ מ”ב וספרו שו”ת ברוך אומר חאו”ח ח”א סי’ כ”א, ובשו”ת עטרת פז ח”א כרך ג’ חחו”מ סי’ ד’ ד”ה ואולם גבי, ובשו”ת ארץ אפרים כהן ח”א חחו”מ סוס”י ה”ן, ובשו”ת מראות ישרים ח”ב חחו”מ סי’ מ”ד, ובשו”ת בארות שלמה חו”מ סי’ א’ עמ’ ז’, ובשו”ת שערי ציון בוארון ח”ג חאו”ח סוס”י ח’, ובמשנת שלמה שלוש קידושין סי’ ל”ה אות ז’, ובספר ילקוט שיעורים להגר”נ נוסבויום שליט”א הל’ קידושין סי’ כ”ח סע י”ג, ובשו”ת ושב ורפא ח”ד חחו”מ סוס”י ס”א, ובשו”ת יאיר נתיב חזן ח”א חחו”מ סי’ ס”ה ענף ב’, ושאר אחרונים. ואבן יקרה בבית מדרשנו “ברכת אברהם” הרה”ג ר’ יוסף חי סימן טוב שליט”א בספרו כרם יוסף על גיטין דף י’ ע”א הזכיר דברי הרב יחו”ד הנ”ל והוסיף לפלפל אם יש בזה בראיה מדברי הרשב”ם עיי”ש. וצאינה וראינה גם לבוגר בית מדרשנו הרה”ג ר’ אברהם מיימון שליט”א (כיום ראש כולל “היכל התורה” בעירנו עוב”י ס. פאולו יע”א) בספרו דרך האתרים מהדו”ב ח”א סי’ מ”ט אות ז’ עמ’ תקי”א ושם עמ’ תקמ”ד].

ואף לדעת הב”ש וסייעתו הסכת ושמע גם מה שכתב הגר”ז אוייערבאך זצ”ל בשו”ת מעדני ארץ ח”א סי’ כ’ אות י”ג, דגם הב”ש שנקט דדינא דמלכותא דינא אינו מדאורייתא, לא כתב כן אלא לענין חוקים שהם בין אדם לחבירו וכיו”ב, יען כי לא עדיפי מתקנות חז”ל, משא”כ לענין מסים וארנוניות וכדומה יוד”ה יוד”ה הב”ש דהוא מדאורייתא. עיי”ש. ובשו”ת מהרי”ץ דושינסקיא ח”א סי’ קי”ג כתב לחלק כיו”ב אך בין חוקים שהם דלא כדין תורה לחוקים שאינם סותרים דין תורה עיי”ש. ובשו”ת בית אב”י ח”ד חאה”ע סי’ קמ”ז אות כ”ג כתב דגם הב”ש מודה דדינא דמלכותא דינא הוא מדאורייתא אלא דהוא חיוב על הגברא ולא חלות דין על החפצא ולכן לענין קניינים (נ”מ לקידושין דזה מיירי הב”ש הנ”ל) אינו נחשב שיש לו בעלות אמיתית ורק הנהגה של בעלות עיי”ש.

ואם כי אינו נוגע לעיקר הנ”ד מ”מ אציין בקצרה מה שכתבו כמה אחרונים וכגון בשו”ת עטרת טוביה (למוהר”ר טוביה יהודה טביומי – גוטנטג זצ”ל, אבד”ק סוכוצין) בתשובות שאחרי ההשמטות סי’ ב’ דף צ”ו ע”א, דאמנם דינא דמלכותא דינא הוא מדאורייתא מ”מ לענין ספיקות וכדומה י”ל דאין לזה כח כדין דאורייתא יען כי לא עדיפא מתקנת חכמים שגם לחכמים הרי כחם מהתורה ובכל זאת דינם קיל מדיני תורה וכל שכן לענין כח המלכים, ובכך מתיישבים גם דברי הב”ש הנ”ל, עיי”ש, וכעין זה כתב בשו”ת חבצלת השרון הנ”ל, ובשו”ת להורות נתן ח”ח חחו”מ סי’ ק”ח, ועוד שלמים וכן רבים, ואכמ”ל בזה.

והרחמן הוא יזכנו בקרוב לעול מלכותא דרקיעא ע”י מלכא משיחא בב”א.

הערות:

[1] ומנא ליה לשמואל שבאמת כל הארץ שייכת למלך – זו אכן נקודה מרכזית מאוד להבנת כל הענין, ועיין להלן בענף ג’, קחנו משם וצרף לכאן, וראה גם בענף זה אות ג’ בשם הריטב”א דאפשר דהוא מטעם כיבוש (דגם אם המלך הזה עצמו לא כבש את הארץ מ”מ אבותיו כבשו והוא בא מכחם), וא”נ משום שעצם השילטון נחשב כבעלות על הקרקע, ואה”נ דיש בזה גם עוד אריכות ולא נעסוק לעתות כאלו במסכת ארכי”ן זו.

[2] ובנימוקי יוסף בנדרים דף י’ ע”א ג”כ הביא שיטה זו לחלק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם, אך לא התברר בדבריו להדיא סיבת החילוק (וקצת נראה ממתק לשונו דהוא מפני שאצל מלך ישראל ישנם חוקי התורה וממילא לא ניתן לו הזכות ליצור חוקים אחרים, אך אינו מוכח שכוונתו בזה לנתינת טעם, ועכ”פ נ”מ למלך יהודי שאינו בארץ ישראל), והביא ראיה שאין למלך יהודי זכויות מיוחדות ממ”ד דכל האמור בפרשת המלך מלך אסור בו, וז”ל: “ומלכי ישראל אין דנין דין אלא על פי התורה דקי”ל במס’ סנהדרין כל הכתוב בפרשת המלך בספר שמואל מלך אסור בו ולא אמרה תורה אלא ליראם ולבהלם שלא ישאלו להם מלך.” עכ”ל. (ובשו”ת יחוה דעת כבר עמד על כך שהנמוק”י נקט כעיקר לדינא מ”ד דכל הכתוב בפרשת המלך מלך אסור בו, שהוא לכאו’ נגד כללי הפסיקה ועיי”ש מש”כ בזה). וראה גם בספר “תשובות בעלי התוספות” סי’ י”ב, דגם דעת ר”ת לחלק בין מלכי אוה”ע ולמלכי ישראל, אלא דמהלך אחר יש לו בדבר עיי”ש.

[3] מה שכתב ד”מצוה לשמוע דבר המלך” לכאו’ כוונתו רצויה למה שנביא בעהי”ת להלן ענף ה’ אות א’ ממקרא קהלת ח’ ב’: “אני פי מלך שמור”, ולכו חזו שם מדברי חז”ל במדרשים על כך עיי”ש. ומה שהוסיף החזו”א “ולחפוץ בשלומו” לכאו’ היינו דברי חז”ל במשנה באבות פ”ג: “רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו”, ולכאו’ הוא מטעם סברא אך אפשר דהמקור לזה הוא עפ”י מקרא שכתוב בירמיה כ”ט ז’: “ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה’ כי בשלומה יהיה לכם שלום”, דדרשו חז”ל בפסיקתא זוטרתא שיר השירים פ”א סי’ ו’: “דבר אחר שמוני נוטרה את הכרמים. שמוני בארצות הגוים ולבקש רחמים על שלום ארצם, כענין שנאמר (שם) ושאלו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה כי בשלומה יהיה לכם שלום, וישראל מבקשין בשלום המלכות ומבקשים רחמים על ארצות הגוים ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה.” ע”כ. והתייצבו וראו ג”כ בשו”ת אדרת אליהו למוהר”ר רפאל עמנאל חי ריקי זלה”ה ח”ב סי’ כ”ג.

[4] דברים אלו היו למראי עיני של אבן יקרה בבית מדרשנו הרה”ג ר’ אריאל מאיר שליט”א (מחבר הספר דין תורה כת”י על דיני דינא דמלכותא) והוסיף בזה דיש לפרש נמי שכח החרב הוא שגורם לגמור דעתם כי כן ראוי אחר שעושה דין כי הארץ שלו. עכ”ד.

[5] ובקו’ “היתר מכירה בשביעית לאחר קום המדינה” (לרב זלמן קורן נר”ו) סי’ י”ד לאחר שפירש בדעת הר”ן הנ”ל דעצם הכיבוש נחשב כבעלות על הקרקע, הזכיר דברי הריטב”א כסייעתא לדבריו. ולפקצ”ד אם כי הדברים נאים מצד הסברא וניתנים לאמרם בדעת הר”ן בשם התוס’, מ”מ בלשון הריטב”א “כי המלך קנאם במלחמות” משמע דהכיבוש האמור בזה הוא כפשוטו.

[6] בדברי רבינו יונה עצמו אין הדברים מוכרחים כפי שיבואר לקמן ענף ה’ אות ד’, דמשמע שם בדברי רבינו יונה דבא לפרש דמיירי שהמלך תיקן ששטר אינו מקנה אלא רק נותן זכות שאם יבוא בפני הערכאות שלהם או שיחזיק בשדה אז יזכה, והיינו שהמלך עצמו גזר שאין השטר קנין אלא ראיה, ואה”נ דאילו היה גוזר שהשטר מקנה היה מועיל.

[7] ועפ”ז כתב לחדש הרמב”ן שם דרק בחוקים הישנים דינא דמלכותא דינא, אבל לא בגזירות חדשות עיי”ש (והרבה ביאורים נאמרו בחילוק הזה, דמה לי חדשים מה לי ישנים, ומפשטות לשונות הראשונים נראה דהחילוק הוא בין דינים שמקובל בעולם שמלכים מתקנים אותם לבין דינים זרים ומחודשים של מלך מסוים, והחזו”א פירש דהחילוק הוא בין חוקים שנחשבים בעיני הישרים כחוקים של טעם לבין חוקים שנחשבים אוון, ועוד ישנם ביאורים אחרים ואכמ”ל), ואפשר דלכך נתכוין גם הרשב”ם גופיה שכאמור כתב: “כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם – דינא הוא.” עכ”ל. וכ”כ בשו”ת מהר”ח אור זרוע סי’ פ’ עפ”י הרשב”ם, דאם המלך מעלה את המיסים לאחד ומוריד לשני אין בזה דינא דמלכותא כי לא קיבלו על עצמם בכה”ג. וכ”כ בשו”ת התשב”ץ ח”א סי’ קנ”ח עפ”י נימוקו של הרשב”ם. וכן בשו”ת בנימין זאב סוף סי’ קצ”ד ונחת להדיא לדייק מלשון הרשב”ם כנ”ל, אלא שדייק דבא לאופקי דינא גדזלנותא עיי”ש.

[8] ובעבודה זרה דף ד’ ע”א: “מה דגים שבים – כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם – אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו”. ע”כ.

[9] ויש להרחיב מעט בנושא זה ש”מטבעו יוצא”, ובעזר ממקום אעבור לפני התיב”ה בזה להלן ענף ג’.

[10] ועיין שו”ת יחל ישראל ח”ג סי’ ק”ח ד”ה ומעתה נוכל. ומ”מ בהמשך דברינו (ענף ג’) נבאר דבאמת יש הבדל גדול מאוד בין הרמב”ם לרשב”ם.

[11] ובשו”ע הגר”ז חו”מ הל’ גזלה סע’ ט”ו הבין (בדעת הרמב”ם שהרי הוא מקור הסעיף) דהקבלה היא לאדם ממש ולא למושג של מלך, וגם צירף לזה שהוא בעל הארץ, וז”ל: “שאין המלך יכול למכור לו חזקתו שהוא מוחזק במכס זה, כי חזקתו היא מחמת גופו, שהוא מלך, וכל הארץ שלו, ועבדיו וכל אשר להם משועבדים לו, דבר זה אינו יכול למכור, כי רק אותו לבדו קבלו למלך עליהם, ואינו יכול למכור רק הדין ממון שיש לו עליהם וכו'” עכ”ל.

[12] ומ”מ מבואר מיניה וביה מדברי כל הראשונים בסוגיא דבי פפא, דאינם “עבדים” ממש למלך, אלא רק אם לא משלמים את המיסים אז מגיעים למצב של עבדים כפשוטו. וצריכים לומר א”כ דהעבדות המוזכרת בזה היא גדר בינונים של שיעבוד הגוף לעניינים מסויימים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

[13] ובכן זיל קרי בשו”ת מנחת יצחק ח”ב סי’ פ”ו סק”ט שכתב דלפי מה שכתב הרשב”ם ש”דינא דמלכותא” הוא מחמת קבלת העם, א”כ בהכרח דדינא דמלכותא הוא בכל החוקים ולאו דוקא חוקים שהם לטובת המלך, עיי”ש.

[14] ויש הרצו ליישב עפ”י דברי מור”ם בחו”מ סי’ כ”ב סע’ א’ ובסי’ קס”ג סע’ ו’, ד”כל דברי הקהל אינן צריכין קנין”, וכשענ”י לעצמי נדמה לומר  דירדו להציל ולא הצילו, דהרי הרמ”א הנז’ שם מקור”ו טהור משו”ת הרא”ש כלל ו’ סי’ י”ט ושם מיירי מכח הפקר בית דין הפקר, משא”כ הכא לענין דינא דמלכותא דינא דלרוב ככל השיטות אינו מדין הפקר בית דין הפקר (לבר משיטת כמה אחרונים שהזכרנו במקום אחר דשפירשוהו כן, עפ”י מה שנקט רבינו יונה דדינא דמלכותא הוא רק להפקיר אבל לא להקנות, ואולם הרמב”ם בפשטות רוח אחרת עמו מפני שהחילוקים שהזכיר בנושא דינא דמלכותא הם שונים מהחילוקים שהזכיר רבינו יונה, ואולי אה”נ דלפי דבריהם צריכים לפרש דדברי הרמב”ם הם משום הפקר בית דין הפקר וכעין שיבואר לקמן בשם שו”ת דבר אברהם שצידד כן אליבא דהרשב”ם).

[15] ולפ”ז איכא לאקשויי מקופיא על מה שכתב הרמב”ן גופיה בתשובתו הרמת”ה שהבאנו לעיל (בהערה) דהעלה דמועילה קבלה זו רק לדינים הישנים והידועים ולא גזירות חדשות, ותתמ”ה האר”ש דהרי אם קיבלו “מלכותו” (וכל שכן שקיבלו כעין עבד) הרי שבכלל זה כל אשר יאמר כי הוא זה, אך אשיב אל לבי בעניי דאיכא למימר דקיבלו “מלכות” המלך (בקנין הגוף) “לענין” החוקים הידועים והמקובלים (כדקל לפירותיו), ובכלל זה אף עבדות במקרה שלא משלמים המיסים, וק”ל.

[16] כלומר שמותר למלך, שכן דרך הרמב”ם לכתוב “יש לו” כשמתכוין ש”מותר לו”, והרחבנו מעט בכלל”א נמרצת זו בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ו עמ’ י”ד, ראה שם כל הצוג”ה בשושנים בס”ד.

[17] וכוונת הרמב”ם בזה לבאר ד”עבדים” אינו כפשוטו אלא לענין שיהיו מחוייבים לשלם מס, שעל זה מביא הרמב”ם בסמוך את הפסוק בספר דברים בענין כיבוש העממים בארץ ישראל “יהיו לך למס ועבדוך” [וכן מבואר היטב במאירי בסנהדרין דף כ’ ע”ב שהביא לשון הרמב”ם בארוכה יותר וז”ל: “וכן יש לו רשות להטיל מס לצרכיו וצרך מלחמותיו כפי כח הסבל ודחק הצורך שנאמר ואתם תהיו לו לעבדים ועיקר עבדות היא העלאת מס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך” עכ”ל]. אלא דצ”ע דהרי אדרבא חז”ל בספרי דורשים מפסוק זה דבעינן גם “מס” וגם “עבדוך”, דכך נאמר בספרי פרשת שופטים פיסקא ר’: “יהיו לך למס ועבדוך – אמרו מקבלים אנו עלינו מסים ולא שיעבוד, שיעבוד ולא מסים, אין שומעים להם עד שיקבלו עליהם זו וזו”, וכן פסק הרמב”ם גופיה בפ”ו מהל’ מלכים הל’ א’: “קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס, אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם.” עכ”ל.

[18] ונמצא לכאו’ דמח’ רב שמואל בסנהדרין שם (ומחלוקת התנאים בברייתא) היא בענין זה גופא אי דינא דמלכותא דינא אי לאו. וכ”כ מהרי”ץ חיות בנדרים דף כ”ח ע”א. וכ”כ בשו”ת מעשה חייא סי’ י”ב ד”ה נאמר לו. וכ”כ בשו”ת וחידושים רבינו שלמה קלוגר סי’ ל”ב ד”ה אם כן תינח. ובשו”ת ציץ אליעזר חט”ז סי’ מ”ט מדייק כן גם מהריטב”א והנמוקי יוסף בנדרים על הרי”ף (והיא תשובת הרמב”ן סי’ מ”ו ובחי’ הרמב”ן לב”ב דף נ”ה ע”א), שכתב שם הריטב”א בהקשר לדינא דמלכותא וז”ל: “אף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועים כמו שכתוב בקבלה ע”י שמואל הנביא וארז”ל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו” עכ”ל (אלא דהריטב”א שם לא אזיל כהרמב”ם לעיקר הדין ואכמ”ל), וכן הנמוקי יוסף כתב “ומלכי ישראל אין דנין דין אלא על פי התורה דקי”ל במס’ סנהדרין כל הכתוב בפרשת המלך בספר שמואל מלך אסור בו ולא אמרה תורה אלא ליראם ולבהלם שלא ישאלו להם מלך”, ודייק מזה הרב ציץ אליעזר: “הרי יוצא מדבריהם שדבר זה אי דד”ד במלכי ישראל תלוי בפלוגתא דאי כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, או לא”. עכ”ל. וכן בשו”ת אוהל משה צווייג ח”ג סי’ ט”ז אות א’ (ד”ה והנמוקי) דייק כנ”ל מהריטב”א, עיי”ש.

ויש שהקשו דא”כ כיצד שמואל חולק על התנא של הברייתא בסנהדרין, ומפני קטנות דמוחין דילי לא זכיתי להבין מאי קשיא להו דהרי הגמ’ שם קבעה דתנאי היא, ומה שתקשה כאן תקשה על כל “תנאי היא” שבש”ס (וכמובן לאו קשיא היא, אי מפני דפסק כאידך תנא אי מפני דלא שנו ברייתא זו קמיה). ומה שהקשו עוד מדברי רבא בב”ק דף קי”ג ע”ב שהוכיח ממנהג העולם דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו, אלמא דאין שום מקום לחלוק ולומר דדינא דמלכותא לאו דינא – גם זה לא הבנתי דא”כ מדוע דין זה נאמר על שמו של שמואל אם הוא כל כך פשוט וברור עד כדי כך שאין כל אפשרות שיהיה מ”ד שיחלוק על דין זה, ואם מפני ש”מוכרחים” העולם להקל כדי לעבור על גשרים י”ל דרבא איהו דס”ל דיש בזה ראיה אך למ”ד דאין דינא דמלכותא דינא אימא לך דשאני גשירי דמפני שא”א בלא”ה כו”ע מחלי אהדדי משא”כ בעלמא לא אמרינן דינא דמלכותא דינא. ופוק חזי בתוס’ ביבמות דף מ”ו ע”א ד”ה כי נפקי, שכתבו בדעת רב פפא וז”ל: “מספקא ליה אי דינא דמלכותא דינא או לא” עכ”ל. וראה גם בשו”ת עדות ביעקב סי’ ע”ב השנית, ובקרבן אליצור מזרוק על ע”ז דף מ”ז ע”א, וקצרתי.

[19] לפי קוצר השגתי והדברים ברורים כי תרד העינ”ה, ולכאו’ לחינם דחיק והדר דחיק בזה בספר דינא דמלכותא שור פרק י’ (ומה שהיה לו קצת “קושיות” להוכיח צדקת דרכו, אחר הקידה, יש ליישבם בנקל כפי שעיני כל תחזינה, וחלקם כבר כתבנו בדלותינו ליישב לעיל בסמוך, וחלקם יתיישבו לקמן בעהי”ת), וככל הנראה נצרך לדחקים אלו כדי לקיים שיטתו בפרק כ”ד ובפרק נ’ ח”א שהעלה בדעת הרמב”ם לומר דבמלך גוי אין הגבלה שיהיו חוקיו להנאתו ולמלחמותיו, ולאפוקי מהבנת מרן מוהרע”י בשו”ת יחוה דעת אליבא דהרמב”ם ושו”ע. ועכ”פ אף הרב דינא דמלכותא שור שם בהערה כתב לדייק מבעל העיטור בסוף מאמר ח’ בקיום טופסין וחתמין דף ל”ג ע”א דשמיע ליה כלומר סבירא ליה דדינא דמלכותא דינא ופרשת מלך כולא חדא מילתא (ולאחר שנתבאר שיש שיטה כזו בראשונים, ובפרט בדברי בעל העיטור שמשנתו מהגאונים, שוב אין כל מקום להדחק לומר דאין זו דעת הרמב”ם).

וע”ע להלן אודות דעת הגרש”ז אוייערבאך זצ”ל בספרו מעדני ארץ.

[20] וז”ל “כל מה שאמרנו בדין המלכות שהוא אצלנו דין גמור הוא בחקים שחקק הן לתועלתו הן לתועלת נכסיו, אפילו חקק שיהא כל אדם נותן לו כך וכך בשנה או כך וכך ממשאו ומתנו או כל שיעשה כך יטול המלך ממנו כך וכך או כל שכיוצא בזה, אף על פי שהוא כנגד דינין שלנו – דין הוא, ואסור לגזלו או לעבור על מה שתקן, שכך הוא ראוי לו מצד מלכותו על הדרך האמור במלכי ישראל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, וזהו שאמר דינא דמלכותא ולא אמר דינא דמלכא כלומר דינים הראויים לו מצד המלכות.” עכ”ל. הא קמן דלמד דדינא דמלכותא דינא היינו זכות המלך מצד מלכותו כדמצינו בספר שמואל לגבי פרשת המלך, ונהי דמעיקרא נראה כאילו הבדיל בין המושגים (מפני שפרשת המלך נאמרה בסתמא במלכי ישראל, ואילו המושג דינא דמלכותא הנאמר בחז”ל נאמר בסתמא במלכי הגויים), מ”מ למעשה למד אחד מהשני כלומר דילפינן מפרשת המלך גם למלכי הגוים וזהו מה שאמרו חז”ל דדינא דמלכותא דינא, וכן דייק בחי’ רבי ראובן הנ”ל מדברי המאירי הנז’ אם כי אינו מוכח. ונהי  דיד הדוחה נטויה מדנקט המאירי לשון “על הדרך”, דמשמע דאינו ילפותא ממש אלא דימוי שאיננו מדוייק (וממילא גם למעשה יש כאן שני מושגים ולא מושג אחד), מ”מ יתכן דשפיר יש בזה ילפותא ממש אלא דכך דרכו דרך המלך של המאירי ז”ל זימנין סגיאין להשתמש בלשון “על הדרך” אף במשמעות של הפניה מדוייקת לדבר עצמו, ולדוגמא בברכות דף י”ג ע”א שאחרי שביאר את המשנה סיים המאירי וכתב: “זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו” והרי לא מתכוין שביאור המשנה הוא “דומה” לביאור שכתב בעצמו אלא הן הן הדברים שכתב, וכן שם בהמשך: “על הדרך שנתפרשו שם וכו'”, ושם בדף י”ז ע”ב, ושם דף כ’ ע”ב, ושם בדף כ”ט ע”ב, ושם בדף מ”ה ע”ב, ובשבת דף ד’ ע”א, ושם דף ז’ ע”ב, ושם דף כ”ז ע”ב, וכהנה רבות עד מאוד בכל ספר בית הבחירה.

ובדברי המאירי מסכת בנדרים דף כ”ח ע”א ניכר ג”כ דנקט דלפי הרמב”ם “דינא דמלכותא” ו”פרשת המלך” הם ענין אחד, וז”ל (בשילוב דברינו בסוגריים): “כבר ביארנו בהרבה מקומות שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שהמלך עושה חק קבוע דרך כלל, ולא שיחדש דבר לאיזה יחיד בפרט (א”ה עד כאן היינו דינו של הרמב”ן ועדיין לא דברי הרמב”ם, ומכאן ואילך לכאו’ הם דברי הרמב”ם בהל’ מלכים שכאמור כתב הרמב”ם: “שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל” עכ”ל הרמב”ם). וכל שעשהו דרך כלל, דין גמור הוא, ואסור בהעלמתו או בהברחתו כגניבה גמורה, ודבר זה אין בו חלוק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם (א”ה ע”כ מהרמב”ם בהל’ גזילה, ומה כתב המאירי לישנא ד”אין בו חלוק”  לקוח לכאו’ מלשון הרמב”ם בפירוש המשניות לנדרים, ומכאן ואילך הוספה מדברי המאירי עצמו, לפום ריהטא עפ”י הרמב”ם בהל’ מלכים) שהרי אף במלכי ישראל פסקנו בשני של סנהדרין שכל האמור בפרשת מלך על יד שמואל הנביא מלך מותר בו (א”ה עד כאן משיטת הרמב”ם, ומעתה מביא שיטת הנמוקי יוסף עפ”י המובא בראשונים בשם התוס’, שמחלק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם מפני שסובר כמ”ד כל האמור בפרשת המלך מלך אסור בו וממילא מוכרח לסבור דדינא דמלכותא אינו פרשת המלך), ובתוספות כתבו שלא נאמר כן אלא במלכי אומות העולם, אבל מלכי ישראל אין ידם תקפה לחדש בדינין כלום, והביאם לכך דעת האומר שכל האמור בפרשת מלך אף הוא אסור בו ולא נאמר אלא ליראם ולבהלם ואם כן תפוק ליה משום דדינא דמלכותא דינא. (וכאן דוחה המאירי דברי הנמוקי יוסף) ואין צורך בכך שהרי פסקנו כל שבפרשת מלך מלך מותר בו.” עכ”ל. הרי כל האר”ש לפניך, דעכ”פ בדעת הרמב”ם נקט דמה ש”אין חילוק” בין מלכי אומות העולם למלכי ישראל, הוא משום דקיי”ל כמ”ד דכל האמור בפרשת המלך מלך מותר בו.

[21] ובאמת הרדב”ז והמבי”ט הנ”ל כתבו בדעת הרמב”ם דדינא דמלכותא דינא הוא “אפילו” במלך גוי, והיינו דלשיטת הרמב”ם דדינא דמלכותא דינא נלמד מפרשת המלך, החידוש הגדול יותר הוא לומר כן במלך עכו”ם (ואע”פ שבפנים בסמוך נבאר דיתכן דמה שלומדים מלך גוי ממלך ישראל הוא עפ”י קל וחומר, מ”מ בלי פרשת המלך בספר שמואל לא היה שייך ללמוד מידי למלך גוי, ולכן שייך בזה לשון “אפילו” כלפי מלך גוי), וכל זה הוא ההיפך משאר הראשונים כמלאכים ז”ל שהבינו דסתם דינא דמלכותא דינא הוא במלך גוי ועל זה נחלקו אם “אפילו” במלך ישראל ג”כ אמרינן דינא דמלכותא דינא, דאזלי לשיטתייהו דמאי דקיי”ל דינא דמלכותא דינא אינו מכח פרשת המלך.

והגרש”ז אוייערבאך זצוק”ל ספרו מעדני ארץ שביעית סי’ כ’ סקי”ב נתקשה בזה עד מאוד כיצד יתכן ללמוד שיהיה למלך גוי תורת פרשת המלך באופן שיהיה לאותו גוי את הכח שיהיה דינו דין כלפי עם ישראל, ולכן באין אומר ואין דברים דחק ונכנס שם לומר דהרדב”ז והמגדל עוז לא התכוונו אלא שמכח זה שגילתה התורה בפרשת המלך שיש דין מלך אצל ישראל מזה אנו יודעים דסברא הוא דגם העכו”ם יכולים לעשות להם מלך משלהם עפ”י נימוסיהם, אבל לא שלומדים מפרשת המלך שיהיה למלך גוי כח שיהיה דינו דין כלפי ישראל, עיי”ש נפלאות מתורתו. ואולם ככל הנראה בעת ההיא הגרשז”א זצ”ל השיב את תשובתו בהיותו בטלטול הדרכים ולא היה במחיצתו שו”ת הרשב”א ח”ב סי’ קל”ד שנקט דלומדים זכויות מלך גוי (אף כלפי רכוש ישראל) מפרשת המלך. [ובהמשך בפנים ה”ן עוד נבי”א כן גם מתשובות הגאונים]. ולכן אחר נשיקת עפרות רגליו, לכאו’ אין צורך לדחוק כולי האי בכוונת הרדב”ז ומגדל עוז. מה גם דבלא”ה הבאנו בפנים נועם אמריו של המבי”ט ועוד מגדולי האחרונים זלה”ה שלא שייך לפרשם עפ”י דרכו של הגרשז”א, וממילא גם אין צורך להטות ההבנה הפשוטה בדברי הרדב”ז והמגדל עוז.

ומה שהקשה עוד הגרשז”א שם, מדברי התוס’ בסנהדרין דף כ’ ע”ב ד”ה מלך מותר, שנקטו דאפי’ אחאב לא היה לו דין מלך לענין לזכות בזכויות האמורות בפרשת המלך ספר שמואל, מפני שלא נתמנה עפ”י שבעים זקנים ועפ”י נביא (וכיו”ב כתב הגר”י סילמן שליט”א בדרכי חושן ח”א עמ’ שצ”ג כהשגה על הגאון יחוה דעת בדעת הרמב”ם, וכן בשו”ת דברות יעקב דאהן ח”ד חחו”מ סי’ ל”ד אות ד’ ד”ה ואם אחרת) – בתר דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אורייתיה, התוס’ כתבו שם חמישה תירוצים, ובארבעת התירוצים הראשונים נקטו כדבר פשוט דאף אחאב שייך בפרשת המלך, וממילא אין להקשות על הרמב”ם מתירוץ בתרא דהתוס’ (ובפרט דכבר הבאנו לעיל ענף א’ דשיטת התוס’ בכל הסוגיא דדינא דמלכותא דינא היא אחרת לגמרי משיטת הרמב”ם, דהם סוברים דכח הדינים של המלך הוא מחמת בעלות על הקרקעות וכו’), ואף לתירוץ זה האחרון של התוס’ בסנהדרין י”ל דהקפידא להמלכה ע”י הזקנים היא למלך מזרע היהודים שאז צריך להיות עפ”י כללי המלכות דישראל משא”כ במלך גוי וכפי שאבאר יותר להלן בסמוך. [ובסמ”ג עשין סוף קט”ו הביא דברי הרמב”ם הנ”ל ומיד לאחר מכן הביא את התירוץ הראשון של התוס’ אשר לפיו שייך פרשת המלך באחאב, ודו”ק. ובר מן דין לכו חזו להרמב”ם בפ”ה דהל’ גזילה הל’ י”ג נראה להדיא שהוקשה לו קושיית התוס’ הנ”ל ולא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה כהני תירוצים של התוס’ בסנהדרין אלא יש לו תירוץ מדיליה מתוך ההנחה דשייך שפיר פרשת המלך גם באחאב וכיוצא בו עיי”ש, וכן דייק  מחותננו היקר הרה”ג ר’ זמיר כהן שליט”א בשו”ת נזר כהן ח”ב חחו”מ סי’ מ”ב בהערה ל”ד מדברי הרמב”ם הנ”ל].

וע”ע בדרכי חושן הנ”ל עמ’ שצ”ד שהקשה על עצמו דאם דינא דהרמב”ם (דמלך ישראל יכול לגבות מיסים, משום פרשת המלך) שייך רק במלך שנתמנה ע”י נביא ושבעים זקנים, א”כ למה זה ועל מה זה שמרן השו”ע העתיק את לשון הרמב”ם והרי בזה”ז אין אפשרות למלך כזה והוי הלכתא למשיחא, וכתב לתרץ דמרן השו”ע מעתיק את לשון הרמב”ם גם כאשר זו הלכתא למשיחא עיי”ש. ולולי שאיני כדאי אמינא לנפשאי, דקושייתו יפה מתירוצו, והאמת יורה דרכו דמרן השו”ע הבין דדינו של הרמב”ם לא בעי לא נביא ולא ע’ זקנים ושייך שפיר בזה”ז שליט מזרע היהודים שדינו כמלך לענין פרשת המלך.

וע”ע להלן ענף ד’ דה”ן עוד נבי”א מדברי שו”ת ברית הלוי מחפוד שרצה לומר דאה”נ הרמב”ם לענין פרשת המלך מיירי רק לענין מלך ישראל, ואילו במלך גוי מאי דקיי”ל דדיניה דינא הוא מטעם אחר, משום ז’ מצוות בני נח כשיטת רש”י, עיי”ש. וכמו כן ישנם מחברים נר”ו שרצו לפרש נמי דדברי הרמב”ם הנ”ל (דדינא דמלכותא הוא משום פרשת המלך) נאמרו רק לענין מלך ישראל, ואילו במלך גוי מאי דדיניה דינא הוא כסברת הרשב”ם, וכ”כ בספר דינא דמלכותא שור הנ”ל. [וכעי”ז כתב בספר דרכי חושן להגר”י סילמן ח”א עמ’ שצ”ג ונתייחס לדבריו יותר בפרטות בהמשך מילתין]. ובאמת להלן בהערה זכור אזכור מדברי כמה ראשונים דמשמע ג”כ דנקט (אליבא דנפשיה) דאצל מלך ישראל איכא פרשת המלך וכנגד זאת אצל מלכי אומות העולם איכא דינא דמלכותא. אך בדעת הרמב”ם לא ניתן להאמר כן, דבסיום דברי הרמב”ם שם בהל’ גזילה (פ”ה הל’ י”א), באותה הלכה עצמה שחידש הרמב”ם דקיי”ל דינא דמלכותא דינא (אשר על הלכה זו כתבו המחברים הנ”ל דהיא רק למלכי אומות העולם), כתב הרמב”ם דברים מפורשים לעיני כל ישראל דכל האמור הוא בין במלך גוי בין במלך ישראל [וז”ל: “שדין המלך דין הוא, ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל” עכ”ל], וגם בדברי הרמב”ם בפירוש המשניות לנדרים משמע דגדר אחד ממש להם: “דהעיקר אצלנו דדינא דמלכותא דינא ואין הפרש בזה בין מלך עכו”ם ומלך ישראל”, וי”ל. ומה גם דאם כבר באנו לידי סברת הרשב”ם (להבנתם דסברת הרשב”ם היא אכן סברא בפני עצמה – מה שיבואר להלן בס”ד שאינו ברור לכאו’) מי מעכב על ידו לומר כן גם במלך ישראל, וע”ע בדברי מרן הב”י בחו”מ סי’ שס”ט דפשיטא ליה דדברי הרמב”ם בהל’ מלכים ובהל’ גזילה הכל עולה בקנה אחד עיי”ש היטב. ועכ”פ כאמור ממשמעות לשונו הזהב של הרמב”ם שמעינן דעצם המימרא דשמואל ד”דינא דמלכותא דינא” (שנאמרה בוודאי בעיקר לגבי מלך מאומות העולם) הינה מכח פרשת המלך, וכהבנת גדולי האחרונים המבי”ט והרדב”ז ועוד וככל האמור.

[22] ובין היתר ראוי לציין לשון שו”ת הרשב”א בח”ג סי’ ק”ט, דמצד אחד אנו למדין מדבריו ד”פרשת המלך” אינו דין נוסף על דינא דמלכותא אלא הוא הוא דינא דמלכותא אצל מלכי ישראל, אבל מצד שני משמע מדבריו דאצל מלכי הגויים לא נאמר פרשת המלך אלא ישנם משפטי מלוכה משלהם שזהו הנקרא דינא דמלכותא, וז”ל: “ולענין דינא דמלכותא דינא שאמרת, בודאי לא אמרו אלא במאי דאיכא הרמנא דמלכא, ובדברים שהם מדיני המלכות, דדינא דמלכותא אמרו, דינא דמלכא לא אמרו. אלא כמו שאנו יש לנו משפטי מלוכה, כמו שאמר להם שמואל לישראל, דמלך מותר בו, כך בשאר האומות, דינין ידועים יש למלכים, ובהם אמרו דדיניהם דין” עכ”ל. וראה גם בשו”ת הרשב”א ח”ב סוף סי’ קל”ד, עיי”ש. וראה היטב גם בחי’ הריטב”א לנדרים דף כ”ח ע”א, ובמאירי שם (הזכרנו לשונו בהערה לעיל), ויש מקום להסתפק בכוונתם, וכבר הזכרנו הבנת הרב ציץ אליעזר בזה ואכמ”ל.

[23] ואגב גררא לא אכחד כי מדברי רבי יצחק בן מרן הב”י משמע מקופיא דדינא דמלכותא דינא לחוד, ופרשת המלך לחוד, ולאו חדא מילתא היא, והוא לכאו’ דלא כמבואר כאן בדעת הרמב”ם, ואולם המעיין שם בעין יפה יראה דאינו מוכרח, דמה שכתב שם “גדולה מזו” קאי אלקיחת הבנים והבנות ביחס ללקיחת הבתים, ואין כוונתו לומר דפרשת המלך היא “גדולה מזו” ביחס לדינא דמלכותא, ודו”ק.

[24] וגדולה מזו כתב הגר”ש ישראלי ז”ל בשו”ת עמוד הימיני ח”א סי’ ט’ ד”ה מכל זה נראה, דהתהלך באר”ש לומר דכיון שנאמר בפסוק “אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי” (ועל הפסוק הזה מצווה התורה להעמיד מלך) וכן נאמר ג”כ בספר שמואל, א”כ ילפינן מיניה דעכ”פ לענין פרשת מלך המדד להגדרת “מלך” הוא כמו שמקובל בגויים, וממילא גם אפשר ללמוד אחד מהשני עיי”ש. ומ”מ בדברים שהזכרנו בפנים אין צורך “לדרוש” כן מהפסוקים, אלא זו הבנה כללית בנושא של מלכות מתוך רוח התורה בכל מקום.

[25] והרמב”ם בספר המצות עשה קע”ג הביא זאת כמצוה לא רק לענין מינוי המלך אלא גם כמו שדורשים בסנהדרין הנ”ל שתהא אימתו עליך ולא למרוד במלכות ו”הנה אנחנו חייבים לשמוע מצוותו” עכ”ל הרמב”ם (אלא דאילו מהתם לחוד היה אפשר לומר דדוקא מה שהמלך מצווה באופן מפורש כלפי היחיד, ודוקא לענין מה שעליו לעשות או לא לעשות, ובזה הוא דחייבים לקיים משום ביטול מצות עשה, אבל לא התברר משם מה הם זכויות המלך כלפי הרבים ואם מותר לו לקחת ממונם וכדומה, שהם פרטים במשפטי המלוכה, וזה התפרש בספר שמואל כפי שיבואר בפנים).

[26] ושו”ר כעי”ז כתב בקצרה בשו”ת ספר המאור (להגרא”מ פרייל זצ”ל) סי’ כ”ה דף ק”א ע”א, אלא דכתב שם מהלך קצת שונה מפני שעסק בשיטת רבינו יונה ולא בשיטת הרמב”ם.

[27] ואע”פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר מדברי חז”ל בבמדבר רבה פרשת נשא פרשה י”ד שמשווים בין “שום תשים עלך מלך” לחיוב שמירת ציווי מלכי הגוים: “אני פי מלך שמור וגו’ (קהלת ח’) – אם יאמר לך המלך שיהא מוראו עליך ותשמור גזירתו – שמור גזירת פיו, וכה”א (דברים יז) שום תשים עליך מלך שיהא מוראו עליך ואומר (יהושע א) כל איש אשר ימרה את פיך וגו’, ואין אני האמור כאן אלא אימת מלכות כשם שאמר פרעה ליוסף הה”ד (בראשית מא) ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ומבלעדיך לא ירים איש את ידו וגו’ מהו אני פרעה כך אמר פרעה ליוסף אף על פי שאמרתי לך אתה תהיה על ביתי וגו’ שעשיתיך מלך על כולם הזהר שתנהוג בי כבוד והמליכני עליך לכך אמר אני פרעה כלומר שתהא אימת מלכותי עליך.” ע”כ. וע”ע להלן ענף ה’ בענין האי קרא בהקהלת ד”פי מלך שמור”.

[28] ומ”מ פליג בחדא על הרמב”ם, דהרמב”ם ס”ל דכמו שהפסוקים בפרשת המלך עוסקים לגבי דברים שהם להנאת המלך או למלחמותיו, כך גם דינא דמלכותא דינא נאמר רק לענין זה, ואילו הגאון נקט דיש ללמוד מפרשת המלך שיש רשות ביד המלך לעשות בממון העם ככל אשר יחפוץ, ולכן הבין הגאון דלפי התירוץ בגמ’ ששטרי ערכאות פסולים, דינא דמלכותא לאו דינא.

[29] איברא דיש ליישב גם באורחא אחרינא, על דרך שכתב מהר”צ חיות בתורת נביאים פ”ז במאמר דין מלך בישראל (לאו דוקא בדעת הרמב”ם), דמה שהתורה העניקה זכויות למלך, הוא ג”כ מקבלת העם, כי העם מעוניינים שיהיה למלך זכויות שנותנים לו כבוד ועוצמה כי כך הוא יכול להטיל את אימתו על הבריות טוב ויותר ולהגן על ארצו במלחמות, והכל בכלל טובת הציבור עיי”ש. ואף בדעת הרמב”ם מסתברא הכי כלפי טעמא דקרא, אך אחרי שנתחדש בתורה (בנביא) פרשת המלך שוב זהו הכח ההלכתי לכאו’, וכפי שכבר דייקנו בפנים מדברי הרמב”ם דסוגיא בדוכתא היא פרשת המלך, וא”כ לדידיה קבלת העם איננה המקור לכח ההלכתי אלא ההגדרה והרי זה כמבוא”ר בס”ד.

[30] הנה בעינן מה שכתב הרמב”ם שמלך לענין דינא דמלכותא היינו מלך ש”מטבעו יוצא באותן הארצות”, הוא לכאו’ כדמצינו בעבודה זרה דף ב’ ע”ב: “אמר רבי יוחנן זו רומי חייבת, שטבעה יצא בכל העולם”, ופרש”י “טבעה – שמעה”, ומהרש”א שם פירש “המטבע שלה” והיינו מלשון כסף ולא מלשון טבע, והוא קרוב יותר לפשטות לשון הרמב”ם כאן, אם כי י”ל דכולא חדא מילתא היא דהכוונה היא דפקע שמייהו וביטוי לכך שמטבעם יוצא, והטור בחו”מ סוס”י שס”ט כתב בשם הרמב”ם “במלך שטבעו יוצא באותן הארצות” (ולא מטבעו), וכ”ה בשלטי הגיבורים בבא בתרא דף כ”ט ע”א מדפי הרי”ף (ולמד מזה נ”מ, דמלך ש”גזל” ארץ ממלך אחר, אם העם לא קיבלו את המלך החדש, אין שינו דין, מפני שאין “טבעו” יוצא באותן הארצות, עיי”ש, וע”ע מש”כ בזה בשו”ת עדות ביעקב סי’ ע”ב השני דף רט”ו, ובכנה”ג חו”מ סי’ שס”ט הגה”ט אות ל”ו, ובספר המעלות לשלמה לאנייאדו בדרוש ב’ לפורים דף נ”א, ובנוכח השלחן למוהר”ח לבטון זלה”ה חו”מ סוס”י ט”ל ד”ה באופן, ובספר החפץ חיים פאלג’י סי’ מ”ו אות ל”ב), ואפשר דהכל עולה בקנה אחד כאמור. וכן משמע מבין ריסי עיניו של הסמ”ע סי’ שס”ט סק”ט ועוד אחרונים שנקטו דאין נ”מ בין גירסת “מטבעו” לגירסת “טבעו”.

וכפי שכבר הוזכר, בביאור הגר”א לשו”ע חו”מ סי’ שס”ט הביא כמקור לדברי הרמב”ם את הגמ’ במגילה דף י”ד ריש ע”א דטענה אביגל לדוד שעדיין אין דינו כמלך מפני ש”עדיין שאול קיים, ולא יצא טבעך בעולם”, ולכאו’ פשטות הכוונה במגילה שם היא לשמעו ולא למטבעו (על דרך שאמרו חז”ל במדרש תנחומא פרשת לך לך ופרשת שלח לענין אברהם אבינו שהקב”ה רצה “להודיע טבעך בעולם”), מ”מ במדרש שמואל פרשה כ”ג נאמר: “אמרה ליה אף על פי שמשחך שמואל עדיין מטבעו של שאול קיים, ולא יצא מטבעך לעולם”. ע”כ. וראה גם בירושלמי סנהדרין פ”ב ה”ג במעשה דאביגיל הנ”ל: “אמרה לו עדיין מוניטה דמרן שאול קיים” ופירש הפני משה: “עדיין מוניטה דמרן שאול קיים – מטבע שלו, ועדיין לא יצא טבעך בעולם” עכ”ל. (והוא על דרך האמור במדרש אסתר רבה פרשה י’: “מה המלך מוניטה שלו הולכת בכל הארץ כך מרדכי מוניטה שלו הולכת, ומה מוניטה שלו מרדכי מכאן ואסתר מכאן” ע”כ, ובבראשית רבה פרשת לך לך פרשה ל”ט: “ואעשך לגוי גדול יצא לו מוניטין, ומהו מוניטין שלו זקן וזקנה מיכן בחור ובתולה מיכן” – וזאת לכאו’ במקביל לנאמר בתנחומא פרשת לך לך סי’ ג’: “אני אודיע טבעך בעולם”).

ולפום ריהטא היה ניתן לומר דכוונת הרמב”ם דאם יצא מטבעו הרי שיצא שמו כמלך באותם ארצות ובזה (שהתפרסם) הוא מוגדר כמלך באותם המקומות, ויתכן דגם זה נכון אך כאמור הרמב”ם מפרש ואזיל בזה”ל: “במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וכו'”, ועל כן משמע יותר דכוונתו רצויה דאם מטבעו יוצא הוא “סימן” שהסכימו עליו בני אותה מדינה, כי אילו לא היו מסכימים לא היו משתמשים במטבעו [וכבר האריך למעניתו ברוח מבינתו מחותני היקר מזכה הרבים הגדול הרה”ג ר’ זמיר כהן שליט”א בשו”ת נזר כהן ח”ב חחו”מ סי’ מ”ב ומסיק וז”ל: “אמנם האמת תורה דרכה דלהרמב”ם והשו”ע – כל שהעם משתמש במטבע שהנפיק המלך, הרי זה האות לקבלת מלכותו עליהם, וכבר נצינו בגמ’ בבא מציעא (דף צ”ז ע”ב) בענין המלוה את חבירו על המטבע ונפסל המטבע, שיש שהמלכויות מקפידות שלא להשתמש במטבע המדינה האחרת, ופעמים דבחשי דהיינו בודקין ומחפשין אחר הדבר למצוא ולענוש את המשתמש במטבע המלך האחר, ומבואר דשימוש המטבע היה סימן לנאמנות למלך זה או אחר.” עכ”ל]. ואפשר דיש בכל זה הגדרה כוללת (שהיא גם “טבעו” וגם “מטבעו”), שגדר מלך לענין זה הוא מי ש”הכירו” בו שהוא המלך, והאות להכרה זו היא ששמו ושמטבעו יוצאים באותם הארצות. ומשמע קצת לפ”ז, דזכותו של המלך אינו מכח מה שקיבלוהו כמלך, אלא מה שקיבלוהו כמלך נותן לו את ההכרה שהוא מלך [וכ”כ בקו’ דינא דמלכותא ליבוביץ עמ’ מ”ט ש”מטבעו יוצא” האמור ברמב”ם היינו ש”מכירים” במלכותו], ועצם התואר “מלך” הוא זה שמעניק לו את הזכות לגבות מסים ולא יהיה דינו כגזלן, וא”כ הדברים מתאימים מאוד לנאמר כאן דעיקר דינא דמלכותא הוא משום פרשת המלך, דעצם היותו מוגדר כמלך נותן לו (מפרשת המלך) את הזכות לגבות מסים ולחוקק חוקים שהם להנאת המלכות, ואילו קבלת העם שהוזכרה בדברי הרמב”ם היא רק ההיכי תמצי להגיע לגדר מלך.

וכך משמע באמת מלשון הרמב”ם בהל’ גזילה, דקבלת העם אינו טעמא דדינא דמלכותא דינא (דלא כהרשב”ם) אלא כיון שקיבלוהו ממילא יש בו תואר מלך (שמטבעו יוצא) וממילא זכאי לגבות מסים. (ולא כפי מה שכתבנו לעיל בענף ב’ שהקבלה היא כטעם לכך דדינו דין). כי לשון הרמב”ם “שהרי הסכימו” בא כנתינת טעם לכך שהוא שמטבעו יוצא (שמכירים בו), ומה שמטבעו יוצא (שמכירים בו) כתב הרמב”ם כטעמא דמילתא שיכול לגבות מיסים ולא נחשב כגנב על כך.

ומונח בכל זה יסוד גדול בגדר דינא דמלכותא ופרשת המלך, שהמדד לגדר “מלך” לענין זה אינו בטיב המלך עצמו (אם הוא היורש, ואם הוא הכובש, ואם התמנה ע”י נביא וסנהדרין, ואם אמור למלוך כל ימיו או רק לתקופה, ואם הוא צדיק או רשע, ואם יושב על כסא רם ונישא וכתר מלכות על ראשו, וכל כיו”ב מההשערות השונות שהעלו בספרי אחרוני זמנינו) אלא המדד הוא מבחן התוצאות אצל העם, שהעם מכירים בו או שעכ”פ משתפים פעולה עם הנהגתו (היינו שבפועל משתמשים במטבעותיו “עובר לסוחר”), ואי”ה אדברה נא עוד בענין זה לקמן בענין דינא דמלכותא דינא בשילטון דמקורטי.

ובאמת בבבא קמא הנ”ל משמע מדברי רבא (אם כי יתכן לדחות) דהמדד לגדר “מלך” לענין דינא דמלכותא אינו אם יש נמשח בשמן המשחה וכיו”ב אלא אם העם משתף פעולה עם החלטותיו (שהוא או הממונים מטעמו עוקרים עצים פרטיים לעשיית גשרים והעם משתמשים בגשרים אלו), ואפשר שהרמב”ם בשילוב הגמ’ במגילה הנ”ל קבע כהגדרה מדייקת יותר את השיתוף פעולה עם המטבע שמפיק.

[31] דהכי מסתברא לענין ממשל פרלמנטרי, שה”מלך” היא “הכנסת” ולא ראש הממשלה, ובזה סרו מהר תלונות כמה מחברים נר”ו שכתבו דלא שייך דינא דמלכותא בראש הממשלה מפני שהוא לא יכול לנהל לבד מאומה ובכל דבר נזקק להסכמת הקואליציה וכו’. ובפרט אם נאמר דדינא דמלכותא (ואפי’ פרשת המלך) אינו דין בבן אדם או בקבוצת בני אדם שהם “מלך” אלא הוא ד’ין ב”מלכותא” דהיינו הממסד (הממשלה) שמיוצג ע”י המלך (או ע”י הכנסת) אשר עליה אמרו חז”ל דדינא “דמלכותא” דינא (וכדרך שדייק הר”ן בב”ב דף נ”ה ע”א וז”ל: “וזהו שאמרו דדינא דמלכותא דינא ולא דינא דמלכא” עכ”ל, ואם כי כאמור לעיל ענף א’ הר”ן יש לו הבנת אחרת בכל הסוגיא, מ”מ המאירי בבבא קמא דף קי”ג ע”ב הביא דיוק זה גם אליבא דהשיטה הסוברת דדינא דמלכותא היינו פרשת המלך כלומר שיטת הרמב”ם), וממה נפשך אם הרמב”ם מודה להגדרה זו, הא קמן הממסד דהיינו הממשלה, ואם לא מודה מפני שצריכים דווקא בני אנוש שיהיו בעלי הזכות של פרשת המלך, הא קמן חברי הכנסת, אבל לומר דלרמב”ם צריכים דוקא בן אדם יחידי שהוא יהיה בעל הזכות של פרשת המלך, לזה אין סברא מאחר ובלא”ה יתברר בפנים שה”מלך” לענין זה אינו מושג מוחלט ואינו תלוי במי שכתר על ראשו אלא בגדרי קבלת העם.

וזיל קרי בשו”ת בית שלמה הנדמ”ח חאו”ח ח”א סי’ כ”ד בהערה אות ג’ עפ”י מהרש”ם בתשובה ח”א סי’ י’ (ועיין שו”ת מחזה אברהם ח”א סי’ ח”י ד”ה ועוד יש עצה) דשייך דינא במלכותא במערכת דמוקרטית מפני דזה גופא דינא דמלכותא, שהמלכות קבעה שמי שקיבל יותר פתקים בבחירות הוא המלך, עיי”ש, והיינו שהממסד הוא המלך, אלא דהממסד מוסר את כחו כל פעם למלך הנבחר (או לכנסת) וזה גופא מדיני דינא דמלכותא.

ובשו”ת נזר כהן לגאון מחותני היקר שליט”א ח”ב חחו”מ סי’ מ”ב כתב וז”ל: “ומה שכתב בספר דרכי משפט דהיכא שבכל כמה שנים מחליפים את הממשלה ואת העומד בראשה אין לומר בהם דינא דמלכותא, זו אינה טענה ל]י שאינו דין באנשים מסויימים אלא במוסד הממשלתי השולט וחוקיו, אשר מתוקפם מחליפים הממונים הזמניים לפי בחירת העם. ואף הרב דרכי משפט חזר וכתב לבסוף ששין ממשלה זו כדין מלך ע”ש טעמו.” עכ”ל.

[32] דמה שכתב הרמב”ם “שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ” אינו רק תאני מגביל (שרק מלך שהוא מקובל באופן שיוצא מטבעו רק הוא נחשב כמלך) אלא היא גם הגדרה מרחיבה ל”מלך” דפרשת המלך (דכל אדם שהוא מקובל לשלוט באופן שיוצא מטבעו וטבעו הרי הוא נקרא מלך לענין זה אע”פ שאין לו מינוי מטעם נביא ואינו מלך במובן העתיק שהוא תמידי וכיו”ב, “שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ” עכ”ל הרמב”ם), וכן הבין (ש”מטבעו יוצא” היא גם הגדרה מרחיבה) הגאון מוהריק”ש זלה”ה בערך לחם על חו”מ סי’ שס”ט סע’ ב’, וכ”כ מוהר”י נחמולי זלה”ה בשו”ת אשדות הפסגה חחו”מ סי’ ט”ז דף צ”ג ע”ג.

[33] וכבר עלה ונסתפ”ק בזה הרב השואל בשו”ת דובב מישרים ח”ג סי’ פ”ט, לפי הרמב”ם דדינא דמלכותא דינא הוא משום פרשת המלך אפי’ במלך גוי, האם שייך דין זה רק במלך כפשוטו או גם במושל כמו המושלים של ימינו, עיי”ש. והגאון המשיב זלה”ה לא ראה מן הצורך לפשוט את הספק מפני שכתב ש”כל המפרשים חולקים על זה”, ואנן בעניותין פשפשנו ולא מצאנו מי הם “כל המפרשים” הללו (בדעת הרמב”ם מיהא), ואדרבא כבר הבאנו דכן פירשו הרדב”ז והמגדל עוז והמבי”ט והאדר”ת ומעשה חייא ועוד אשלי רברבי טובא.

[34] כלומר זהו ההבדל המהותי בפועל ובמציאות. ובעיקרון התאורטי והאידאולוגי, יתכן שההבדל הוא גדול יותר, שבדמוקרטיה כביכול העם הם השולטים (דמקורטיה הוא בלשון יוונית “שלטון העם”), אבל ההלכה כמובן נקבעת לפי המציאות האמיתית ולא לפי המילים היפות של הוגי הרעיונות, וא”כ בפועל אחרי שהעם הצביעו בשליט (וכאמור “השליט” יכול להיות ה”כנסת” על כל חבריה) והוא עלה לשלטון, קשה מאוד לעם להדיחו עד למועד הבחירות הבאות בעוד ארבע או חמש שנים (וכל שכן שקשה להדיח את כל הכנסת), ויש ביד השליט סכמות לחוקק חוקים ולקבל החלטות מבלי לעשות משאל עם על כל דבר (ואם כי מן הסתם ירצה לעשות את רצון העם כדי שיצביעו בו שוב פעם ולא יפקד מושבו בקדנציה הבאה, זהו ענין של אינטרסים אישיים אבל איננו הכרח מצד המציאות, כך שסוף סוף הוא המחליט, וכבר היו דברים מעולם שהשליט הדמוקרטי החליט אפי’ בדברים משמעותיים להנהיג נגד רצון מצביעיהם – וכגון ב”התנתקות”, והשתמש אפי’ בכחות הצבא נגד עמו כדי לגרשם מהארץ שבבעלותם ובכך להוציא לפועל את החלטתו), והוא למעשה ה”מנהל” של הארץ ועל פיו ישקו כל הפקידים מבצעי ההחלטות, וכל זה מכח קבלת העם שקיבלוהו עליהם פעם בארבע או חמש שנים.

(ורק ביוון העתיקה, באותם העיירות המועטות שהיו מתנהלות עפ”י ב”דמוקרטיה” המקורית, היו כל העם מתאספים ומצביעים על כל החלטה והחלטה באופן ישיר הם בעצמם, וזו היה “שלטון העם” כהגדרתו האמיתית, ואה”נ דהיה אפשר לדון באותם המקומות שיש לעם עצמו דין מלך וכולם ביחד (בהצטרפם יחד) הינם בכלל פרשת המלך ודינם דין).

ואה”נ דלסוברים דדינא דמלכותא דינא הוא משום בעלות על הקרקע, אז יש יותר מה לדון בדמוקרטיה של ימינו אפי’ בחו”ל, אבל כאמור אין כן דעת הרמב”ם ומרן השו”ע.

[35] ולא דמי לדיני ברכה על ראיית המלך וכדומה, ששם מהות ההלכה היא מצד ההתפעלות בראיית אדם שנחשב כמיוחד ביחס לשאר העם, ולענין זה באמת ההבדלים המהותיים יותר הם עוצמת הסמכויות והכבוד והלבוש וכיו”ב, כי בכך תלויה ההתפעלות (והברכה היא על ההתפעלות), משא”כ לענין פרשת המלך, שהנושא הוא הזכויות שהעניקה התורה לאדם שהעם מקבלים אותו עליהם להיות להם המנהל שידאג לצורכי העם ולמלחמותיהם, לענין זה כבר הארכנו לעיל דלכאו’ עיקר המאפיין לגדר “מלך” הוא קבלת העם לצורכי ניהול, כפי שהביא הרמב”ם שהסימן למלך לענין דינא דמלכותא אינו בטיב המלך עצמו אלא שיהיה “מטבעו יוצא” והיינו שבמבחן התוצאות המעשיות יהיה שילטונו מקובל על דעת העם וישתפו פעולה עם הנהגתו (ואפי’ אין צורך ב”מקובל” ממש אלא סגי ב”מוכר” על העם, שסוף סוף יצא שמו של השילטון שהוא השולט ומשתמשים במטבעות שהוצאו מטעמו – כפי שנבאר במקומו בס”ד).

[ואה”נ דאף לפי דברינו, בכלל “מטבעו יוצא” שיהיה עכ”פ חשיבות כל שהיא לשילטון, כפי שהוא בשלטונות המתוקנים והמקובלים באותם הארצות ובאותם הזמנים, ולא כל הסדר זמני וערטילאי יחשב כ”מלכות” לענין פרשת המלך, וממילא אין להביא ראיה לנ”ד ממה שכתב בשו”ת מהרשד”ם חחו”מ סוף סי’ ש”נ אודות העיר ארגוזה, ודו”ק].

[36] ואף אלו שלא בחרו בו מ”מ מתרצים מיהא במהלך הכללי שהמלך יהיה הנבחר (ולענין ארץ ישראל השתא הכא די”ל דהחרדים לדבר ה’ אינם מתרצים גם לא מהמלך הכללי – אדרבה נא בהמשך, בפנים בסמוך). ועיין ספר מנהגי החיד”א (לג”ר ראובן עמאר נר”ו) חחו”מ בקו’ דינא דמלכותא דינא פרק י’ עמ’ ל”ו סוד”ה מיהו לא כתבנו.

[37] וכ”כ בשו”ת להורות נתן ח”א סי’ ס”ט אות ד’ לפי גדר הרשב”ם (שהבאנו לעיל ענף ב’) ולפי מה שכתב הרמב”ם בהל’ גזילה דמילתא תליא בקבלת העם, דלפ”ז “כל שכן” במלך דמוקרטי דדינו כמלך, יותר מהמלכים בעלי כתרים של ימי קדם. וכ”כ במנוחת אליהו קווינט ח”ב תשובות סי’ ט”ז עמ’ קכ”ה במוסגר. וכן הוא באחרונים שנזכיר להלן. אלא שהוספנו בזה דאף דלרמב”ם הכל נלמד מפרשת המלך, מ”מ היות וגדר “מלך” לענין זה הוא קבלת העם, סוף סוף שייך בזה ה”קל וחומר” הנ”ל.

[38] והוא בעמ’ שצ”ג, שכתב שם דגם לרמב”ם אין דינא דמלכותא דינא במלך ישראל (רק פרשת המלך, כי לפי הבנתו, גם לדעת הרמב”ם “פרשת המלך” הוא ענין נפרד מ”דינא דמלכותא דינא”), ודברי הגר”י סילמן שליט”א שם נכתבו כהשגה לדברי שו”ת יחוה דעת (הנ”ל) שהזכיר שם עיי”ש, וכבר רמזנו לעיל דדברי הרב דרכי חושן בזה אינם מובנים כלל מפאת קוצר מזג הבנתנו, דבמה שייך לחדש חידושים (ועל סמך זה להשיג השגות) בהבנת דברי הרמב”ם נגד פשטות לשון הרמב”ם בעצמו, דכפי שכבר הזכרנו לעיל הרמב”ם כתב בזה דברים ברורים לעיני כל ישראל בהל’ גזלה ואבדה פ”ה הל’ י”א וז”ל “לפי שדין המלך דין הוא וכו’ בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל”, ולשון “לפי שדין המלך דין הוא” הוא תרגום לעברית של המילים בארמית “דינא דמלכותא דינא” כדרכו של הרמב”ם שמביא את הדינים שבגמ’ בלשון עברית ולא בארמית, והוא גם נגד דברי הרמב”ם בפירוש המשניות כמו שהרגיש שם הגר”י סילמן ונדחק לומר דאין כוונת הרמב”ם כפשוטו עיי”ש, והוא נגד הבנת כל גדולי האחרונים שהבינו דדעת הרמב”ם דשייך “דינא דמלכותא דינא” ממש (לא רק חיוב מיסים) גם במלכי ישראל וכמבואר להדיא בשו”ת בית דינו של שלמה חחו”מ סי’ כ”ה ד”ה ובמאת דאיכא, ובשו”ת חתם סופר חחו”מ סי’ מ”ד, ובשמע יעקב אלגאזי דף נ”א ע”א, ובשושנים לדוד פארדו נדרים פ”ג מ”ד על הרע”ב ד”ה ולמוכסין (למעיין היטב), ובשו”ת וחידושים רבינו שלמה קלוגר סי’ ל”ב ד”ה אם כן תינח, ובצמח צדקה על מסכת ידים פ”ד מ”ח ד”ה ודבר זה, ועוד שרים רבים ונכבדים עד מאוד, והוא מלבד מה שכבר הבאנו מדברי אשלי רברבי (המבי”ט והרדב”ז והמגדל עוז והאדר”ת ומעשה חייא וברוך טעם ואוהל משה ועוד) בדעת הרמב”ם דפרשת המלך היינו דינא דמלכותא דינא (כפי שהבאנו לעיל בארוכה, וכאמור שם הדברים כמעט כמפורשים בלשון הרמב”ם בהל’ מלכים ריש פ”ד דביחס לפרשת המלך השתמש בלשון “ודיניו וכו’ דין” שניכר היטב שהוא ג”כ לקוח מלשון “דינא דמלכותא דינא”).

ובשלמא אילו היה להגאון דרכי חושן עולת ראי”ה או הכרח של ממש כדי להתעלם מכל הלשונות האלו ולחדש חידושים בהבנת הרמב”ם נגד כל האחרונים, היה מקום גם לקטנים אשר כמונו להבין אורח מישור דידיה, אבל אנחנו לא נדע מה נעשה כי עינינו הכהות הרואות דהטעם לשבח שהביא הגאון הנז’ שליט”א לכך הוא טעמא קלישתא וז”ל: “שהרי לא הוזכר באף אחד מכל הראשונים שישנה שיטת הרמב”ם לחלוק עליהם ויש דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל ובכל שאר דוכתי דרכם של הראשונים הנ”ל להזכיר שיטת הרמב”ם אלא פשוט דנקטו שאין בזה מחלוקת”. עכ”ל, ואחר הקידה, הדברים ידועים שאף הראשונים שדרכם מידי פעם בפעם להביא את הרמב”ם כאשר חולק עליהם, אינם מדקדקים לעשות כן תמיד, ואפי’ רבינו יעקב בעל הטורים דקאי אסיפ”ה ודרכו להביא זמינין סגיין דברי הרמב”ם, שכיחא טובא דלא מביאו אף דחולק, וכמו שכתב מרן החבי”ב בכנה”ג חו”מ סי’ רמ”ח הגה”ט אות ז’ בענין מתנת שכיב מרע וז”ל: “דבכמה מקומות מצינו שחולק [הטור] על סברתו [של הרמב”ם] ואינו מביא דבריו.” עכ”ל.

ומכל הנ”ל תשובה מוצאת ג”כ למש”כ בשו”ת דברות יעקב דאהן ח”ד חחו”מ סי’ ל”ד אות ד’, שכמעט כיון לכל דברי הרב דרכי חושן הנ”ל. [ומה שכתב עוד בתחילת דבריו שם, די”ל דמה שכתב הרמב”ם דאיכא דינא דמלכותא דינא במלך ישראל, מיירי רק בחו”ל, משום דס”ל להרמב”ם כהטעם של התוס’ (שהבאנו לעיל בדבריו כאן ענף א’) דדינא דמלכותא דינא הוא מפני שיש למלך בעלות על הקרקע משא”כ בארץ ישראל עכ”ד עיי”ש. וכ”כ הגר”י טופיק נר”ו בספר עמודי שש לב”ק דף קי”ג ע”א כהשגה לדברי הגאון יחוה דעת עיי”ש. והנה מלבד דסתימת דברי הרמב”ם לא משמע הכי כלל (והרב דברות יעקב נר”ו הרגיש בזה אך לא ראה בסתימה זו הוכחה גדולה עיי”ש, ובעניי תמהני לעצמי, שהרי הביא שם כהוכחה לדבריו את העובדה שהראשונים האחרים סתמו ולא הביאו את דברי הרמב”ם, וכדברי הרב דרכי חושן הנ”ל, ואילו סתימת הרמב”ם גופיה – לא איכפת ליה, ונמצא דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא), יתירה מזו, דכיצד אפשר להעמיס בדעת רמב”ם גם את טעמו של התוס’ כאשר הרמב”ם בעצמו שפתותיו ברור מללו טעמים אחרים, דכאמור בהל’ גזלה כתב הרמב”ם כטעמו של הרשב”ם, ובהל’ מלכים כתב דהוא משום פרשת המלך, ועל כן די לנו במה שהוצרכנו כאן להסביר בס”ד כיצד שני הטעמים האלו משתלבים ביחד, אך מכאן ועד להוסיף טעם שלישי אשר אין לו כל רמ”ז הרומ”ז בכל לשונות הרמב”ם, הרי זה בבל תוסיף לפקצ”ד.

[39] וכמובן קיימת אפשרות ע”י תשובה ותפילה על משיח בן דוד, בב”א, וכמו שהארכנו בדלותנו בספרי הקטן יפרח כשושנה פרק א’ ופרק ב’, אך כל עוד שאין זו המציאות, מבחינה דינית חשיב כאין אפשרות.

[40] וכמו שכתב הגרש”ז אוייערבאך זצ”ל בספר מעדני ארץ שביעית ח”א פרק כ’, דלאחר שהביא דברי הרשב”ם דדינא דמלכותא דינא הוא מפני שהעם מקבלים עליהם את חוקי המלכות, כתב וז”ל: “ולפי”ז פשוט הוא דה”ה נמי בא”י, אע”פ שעינינו נשואות לה’ כי במהרה ירום קרן ישראל ויגאל אותנו וארצנו, מ”מ כל עוד חושך יכסה ארץ צריכים אנו למוראה של מלכות, וכל בני א”י מקבלים עליהם מרצונם הטוב בכל דיני המלכות שהם לטובת הארץ. עכ”ל (ונהי דדברים אלו נכתבו עדיין בזמן שלטון הבריטים, עצם הסברא עומדת גם ניצבה גם בזמן שילטונא דערב רב וכפי שנקט הגרשז”א בדוכתי אחרינא דאיכא דינא דמלכותא גם במדינת ישראל וזכור אזכרנו עוד להלן, וע”ע במילתין בהמשך בסמוך דכל הנאמר לגבי קבלת עול מלכי אומות העולם מסתברא דכל שכן לענין מלכי ישראל הרשעים. ומה שהוסיף הגרש”ז “שהם לטובת הארץ” אינו הגבלה אלא טעם דהרי קאי אדברי הרשב”ם).

וכל הנ”ל היינו אפי’ בהניח דצריך שהקבלה תהיה מרצון, אך כבר התבאר לעיל ענף ב’ אות א’ דברות התרומת הדשן סי’ שמ”א דקבלת המלך סגי אפי’ בעל כרחם (אם כי גם בתרומת הדשן אפשר לפרש דהכוונה היא “מרצון מכח הנסיבות” כדרך שנאמר כאן).

[41] וכעי”ז כתב בשו”ת ציץ אליעזר חט”ז סי’ מ”ט אות ח’ וז”ל: “אנו למדים מדברי הרשב”ם דס”ל דהך דינא דדינא דמלכותא דינא אין הבדל בו בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם, ואף במלכי ישראל נאמר הדין הזה דד”ד, דזיל בתר טעמא, שהרי הרשב”ם כותב הטעם דד”ד מפני “שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו”, וטעם זה שייך אף ובמכ”ש במלכי ישראל שכל בני ישראל שמחים לקבל עליהם עול מלכיהם הרבה ביותר ממה שמסכימים לקבל עליהם עול מלכי זרים, והכי ס”ל להרמב”ם שם בפ”ה מה’ גזילה הי”א” עכ”ל. [ואע”ג דהציץ אליעזר כתב סברא זו באופן כללי, מ”מ תשובתו נכתבה בוודאי בהקשר למדינת ישראל כי זו כל הנ”מ במלכי ישראל כיום].

ויתירה מזו כתב בשו”ת ציץ אליעזר ח”ה סי’ ל’ אות ד’ (בהקשר למדינת ישראל) דאפי’ עדיפא מדינא דמלכותא דינא בעלמא, וז”ל: “עוד זאת. בכגון הנהוג כאן באופן קבלת ההחלטות בכנסת, עדיפא קבלת החקים ותקפם עוד יותר משאר דוכתא של דינא דמלכותא דינא. כי הרי החקים מתקבלים אחרי הצבעת ההסכמה עליהם ע”י רוב חברי הכנסת, וכידוע חברי הכנסת המה נבחרים שנבחרו ע”י רובו ככולו של הציבור בארץ ונבחרו לשם ענינים כאלה בעמידה על המשמר לטובת אנשי המדינה ולטובת האינטרסים של בוחריהם, וא”כ הרי כל חק המתקבל ע”י החלטת רובם נחשב זה כנתקבל ברצון ע”י קהל שולחיהם הבוחרים, וכל בכה”ג דהוו כסברו וקבילו בודאי יודו כו”ע שמהני דבר ההסכמה לכך גם כשזה נגד דין תורה וכו'”. עכ”ל.

וראה גם להר”מ פיינשטיין זצ”ל המובא בספר מסורת משה ח”ד עמ’ תל”ט, שהעלה בענין מדינת ישראל: “ואין לטעון שהם (האזרחים) לא קיבלו את המדינה שהיא תנהל אותם, דזה ענין של מציאות.” עכ”ל (ובהמשך מילתין נביא גם מה שכתב בעיקר הנושא של דינא דמלכותא במדינת ישראל).

[42] ומודעת זאת דמרן מלכא זלה”ה בשו”ת יחוה דעת הנ”ל כבר הביא מש”כ בשו”ת פאת שדך ח”א סי’ צ”א לצדד דלגבי הכנסת שנבחרים בה כמה מפריצי עמנו ושונאי הדת, לא שייך לומר בחוקים שלהם דינא דמלכותא דינא (ובהמשך דברי הרב פאשת שדך הדר ביה במקצת, ונתן תוקף לחוקי המדינה מדין “לב בית דין מתנה” אך לא משום דינא דמלכותא עיי”ש), ודחה דבריו מרן מוהרע”י: “שהרי אפילו במלך רשע ועובד עבודה זרה שייך הכלל דינא דמלכותא דינא, וכמבואר בתוספות סנהדרין כ’ ע”ב, ובזוהר הקדוש פרשת וישב דף קצ”ב ע”ב.” עכ”ל. והארכנו בזה בעניינו בתשובה בנושא דינא דמלכותא במדינת ישראל, קחנו משם וצרף לכאן.

[43] ודומה הדבר לאותם רבנים מזכי הרבים המורים אל העם שמי שמחזיק מכשיר טלפון שאינו כשר – שהוא פסול לעדות, שזו דרשה נאה ואשרי חלקם וזכות הרבים תלויה בהם (כי אמת ויציב הדבר שמכשירים אלו הם שורש פורה ראש ולענה, ואין צורך להאריך בזה), אבל להלכה למעשה לא ימלא לבם אף לרגע כמימריה להתיר לעלמא אשת איש ללא גירושין אף אם שני עדי הקידושין שלה היו בעל מכשירי טלפון כנ”ל, כי סוף סוף לא משמע לאינשי איסורא ואי אפשר לפסול לעדות מחמת זה, כך שמוסר לחוד והלכה לחוד אף כאשר המוסר הוצג בלבוש הלכתי. והאל הטוב יגדור פרצות עמו ישראל וישלח לנו גואל צדק בב”א

[44] ושו”ר בשו”ת אוהל משה צווייג ח”ג סי’ ט”ז אות א’ שדייק כנ”ל בדעת הרשב”א, דבעל כרחין דהרשב”א ס”ל דדינא דמלכותא דינא אינו מטעם פרשת המלך.

[45] וכן דייק מדברי רש”י בדברי חושן הנ”ל. ואולם בשו”ת מהריט”ץ החדשות סי’ ל”ב הנכפל ד”ה אע”ג דכתבו הפוסקים פשיטא ליה דרש”י מודה דשייך דינא דמלכותא במלכי ישראל.

[46] ואפשר דלרוח דברים אלו מתפרשים גם דברי הראב”ד ז”ל בשו”ת תמים דעים סי’ נ’ ובשו”ת ראב”ד סי’ קל”א ובספר התרומות שער מ”ט ח”ה ס”ג שכתב וז”ל: “במשכונה של קרקע במקום שאין מנהג לישראל הולכין אחר מנהג של גוים, והם נהגו שאם לא התנה בשעת הלואה אינו יכול לכופו לפרוע, וכן אני אומר בכל דבר שאין דינו מפורש אצלנו ואין לנו בו מנהג ידוע שהולכים בו אחר מנהגות שלהם שקרוב דבר זה לדינא דמלכותא דינא והם דנין על פי המנהגות.” עכ”ל, אך יש לחלק בין הנידונים והדינים מכמה אנפי וכמה טעמי וז”פ, וכבר הרבה דיו נשפך בספרן של צדיקים אודות דברי הראב”ד בזה ולא כאן המקום.

[47] ונהי דכתב דברים אלו אליבא ד”הרשב”א בשם הרמב”ן”, הכוונה היא לרבינו יונה, מפני שבחי’ הרשב”א הביא את דברי רבינו יונה בשם מורי ורבי.

[48] ובעיקר מה שתשובה זו מיוחסת לרבינו תם, איכא לעיונא, דבתשובה זו כתב להכשיר גם שטרות מכח דינא דמלכותא דינא, ואילו הר”י מצוריך ז”ל בפירושו לסמ”ק מצוה קנ”ו כתב “וכן פסק רבינו תם בתשובותיו, שאין גובין בין במתנות והלואות בשטי גוים, שדיניהם אינם כדינינו וכו’.” עכ”ל עיי”ש.