כיצד שומרים על כבוד הנפטר – דיני אבלות
על פי פסקי מרן רבינו הרב עובדיה יוסף זצוק”ל
תוכן העניינים
תוכן העניינים
פתח דבר
על בריאת האדם נאמר (בראשית ב, ז): “וייצר ה’ אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים” – באדם ישנם שני חלקים: חלק רוחני, אלוקי, וכמו שאמרו חז”ל: “מאן דנפח מדיליה נפח” (מי שנושף אויר זה מתוכו) – הקב”ה נפח באדם נשמה כביכול ממנו עצמו. ויש גם חלק גשמי – עפר מן האדמה.
ישנה ברכה מיוחדת על יצירת האדם – “אשר יצר את האדם בחכמה”, אותה אנו מברכים מספר פעמים ביום. חתימת ברכה זו היא: “רופא כל בשר ומפליא לעשות”. וכתב הרמ”א (או”ח סימן ו’): “ומפליא לעשות – במה ששומר רוח האדם בעצמו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי”. וודאי שכל מעשי ה’ יתברך הם פלאי פלאים, כל פרט ופרט בבריאה – הכל פלא אחד מופלא ועצום. אולם הפלא הגדול מכולם, עליו נתיחדה ברכת “מפליא לעשות”, הוא חיבור הנפש עם הגוף היוצר את היצירה ששמה “אדם”. הגוף הוא דבר גשמי, עפר מן האדמה כעצים ואבנים, לעומתו הנפש היא דבר רוחני. הרי אלו שתי מציאויות שונות שאין שום קשר ביניהן. א”כ, כיצד ניתן לחבר גשמיות עם רוחניות? כיצד יתכן שהמושג הרוחני הנקרא “נשמה” יתחבר לאברים ולכוחות גשמיים? לכן דווקא על חיבור מופלא זה בין הגוף לנשמה נאמר “ומפליא לעשות”. כי הביטוי “פלא” מורה על דבר שיש בו סתירה לחוקי הטבע. הפלא הגדול ביותר הוא האדם. המילה “אדם” מורכבת משני חלקים: א’ – דם. האות א’ בכל מקום מבטאת אלוקות, רוחניות, עוצמה וקדושה. ואותיות “דם” מבטא בשר וגשמיות. אולם החיבור בין האות א’ לדם, בבחינת “הדם הוא הנפש”, הוא היוצר את ה”אדם”. האדם, בחיר הבריאה, יכול לבחור בין טוב לרע, בין דבר המביא לו תועלת רוחנית או גשמית לבין דבר הגורם לנזק. האדם יכול לעלות למדרגה הגבוהה ביותר, וכן גם להיפך, לרדת לתחתית המדרגה. האדם נברא מגוף ונשמה, הגוף מהווה משכן לנשמה, ושני הפכים אלו ביחד יוצרים את השלמות. הגוף נמשך לחומריות, לתאוות ולהנאות העולם הזה, ואילו הנשמה נמשכת לרוחניות. הנשמה דורשת רוחניות וכל הנאה גשמית לא תספק אותה.
אולי חשבתם פעם לשם מה אדם בא לעולם? כדי לאכול, לשתות, לישון, ללמוד, לסבול, ליהנות, או אולי כדי “לעשות חיים”? התשובה – כדי “לעשות חיים” כלומר לעשות כאן בעולם הזה את החיים הנצחיים לעולם הבא. נסביר במשל: במדינה אחת פרימיטיבית היה מנהג, מי שמגיע אליהם שמים אותו למלך עליהם, מכבדים אותו, נותנים לו עבדים ושפחות, וממלאים כל משאלות לבו, אך כל זה לשנה אחת בלבד. ביום השנה, לוקחים אותו בלי לומר לו מילה מראש ובלא שום הכנה, מפשיטים אותו מבגדי הפאר, מוליכים אותו לנמל ומעלים אותו לספינה שלוקחת אותו לאי בודד בחוסר כל.
כל המלכים שהיו “ניצלו” את מעמדם – אכלו, שתו ונהנו, אבל בסוף סבלו. יום אחד הגיע לאותה מדינה אדם זר. מיד לקחוהו וכיבדוהו כמנהגם. גם הוא בהתחלה עשה כמו כולם, אולם לאחר חודש החל לחקור מדוע כיבדוהו להיות מושל עליהם, היכן כל המלכים הקודמים וכו’. התושבים ניסו להסתיר ממנו את המידע, אך כאשר גזר עליהם כמלך לגלות לו, סיפרו לו את הנהגתם. המלך לא היה יכול לשנות את החוק, אבל לאחר מחשבה גזר על עבדיו לבנות בית באי הסמוך, לנטוע בו עצי פרי, להעביר לשם עבדים, בהמות וחיות, כסף וזהב. כך לאחר תום השנה כאשר גרשוהו מהמדינה, היה לו לאן לברוח והמשיך לחיות שם כמלך. הנמשל – אנו נמצאים בזה העולם זמן מוגבל. כאשר תם הזמן ומגיע הרגע להפטר מן העולם האדם אינו יכול לקחת אתו כלום לעולם הבא. אך כאשר אדם עושה מצוות ומעשים טובים, לומד תורה ועושה מעשי חסד, יוצר מלאכים בעולם הבא שיהיו לו שם לעזר.
בראשית חיבורי ראיתי לנכון לכתוב דברי עידוד לאותם שנפטרו להם קרוביהם, שבאמת הצער הוא גדול מנשוא, כי האבל אינו מצליח לקלוט בשכלו כיצד יתכן שאותו קרוב שהיה איתו לפני כמה ימים, פתאום איננו, כי לקח אותו אלהים. כדי להקל מעליו את הצער, צריך לדעת כמה שיותר יתחזק באמונתו בהקב”ה שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, שזה לטובתו של האדם ולטובת המנוח, ויש חשבונות שמים שלנו אין השיגים כאפס קצהו להבין. כי לבורא יש שיקולים וסיבות שונות מדוע להנהיג כך את האדם, ורק הוא שמכיר ויודע מה האדם עבר וצריך לעבור בחייו בגשמיות וברוחניות, רק הוא יודע את הטובה שתצמח מכל דבר. האדם אינו יכול לראות את הטובה בזמן הנסיון, כי א”כ לא יהיה זה נסיון כלל. הדרך היחידה לעמוד בנסיון היא רק ע”י אמונה שהכל לטובה. וכשיאמין שאין הקב”ה עוזב אותנו אדרבא תומך ועוזר לנו, כי הוא אבי יתומים ודיין אלמנות – הוא אוהב ודואג לנו גם במצבים הכי קשים אלו, זה נותן תקוה ואין לנו להתייאש כלל, כי אבא טוב ורחמן זה שמשגיח עלינו, ו”החלש יאמר גיבור אני”.
ידוע שר’ עקיבא היה אומר “כל דעביד רחמנא לטב עביד”, מה שאין כן נחום איש גם זו היה אומר “גם זו לטובה”, מה הבדל ביניהם? יש להסביר יש כאן שתי דרגות – נחום איש גם זו מתייחס אפילו לרע עצמו כטוב – “גם זו לטובה”, אבל ר’ עקיבא אינו רואה את הרע עצמו כטוב, הוא אומר: “כל מה שה’ עושה לטובה”, כלומר באופן כללי ה’ עושה טוב. לכן הרע, אע”פ שהוא כשלעצמו אינו טוב, מ”מ אכן הוא חלק מ”פאזל” גדול שבכללותו ובסופו (בתמונה השלמה) רואים שהוא טוב. לכן גם ר’ עקיבא צריך להזכיר את הקב”ה – כאשר ילד מקבל סוכריה, או מבוגר מקבל מתנה, לא משנה ממי, זה טוב. ואם מקבל מכה, אין זה טוב, אבל אם המַכֵּה זה אביו שרוצה לטובתו, זה טוב. דקירת סכין היא דבר רע, אבל אם ה”דוקר” הוא רופא מנתח שמציל חיים, זה טוב. ר’ עקיבא מזכיר “רחמנא” כדי לשנן ולזכור שהמכה מאבינו שבשמים שהוא רחום וחנון, זה לטובה. ר’ עקיבא אומר בהתחלה “כל דעביד רחמנא לטב” בארמית, משום ששפת לעז היא מוסכמה חברתית ואין בה אמת (ארמית אותיות רמאית), משא”כ בלשון הקודש. כל זמן שאין אנו רואים את הטוב שבמכה, אנו כביכול משקרים לעצמנו שזה טוב ולכן נאמר בלשון לעז. ולפי זה מובן שכאשר הגמרא בברכות דורשת מאתנו: “לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד” וכן נפסק גם ב’שולחן ערוך’ (או”ח סימן ר”ל, ה) וזהו דבר מחייב, שכל אחד יכול לעמוד בו, הכוונה לדרגה של ר’ עקיבא ולא של נחום איש גם זו.
ואם כן עלינו להתחזק באמונה שבעזה”י בקרוב תחיית המתים בפתח. ושנזכה לראות כל אותם הקרובים שנפטרו, [אותם שקיימו בחייהן תורה ומצוות קמים לתחיה], ותתגלה מלכותו בעולם, ימחה ה’ דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר ובא לציון גואל, לאקמא שכינתא מעפרא, ונזכה ונחיה לראות את פני משיח צדקנו בבנין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו, אמן.
חיוב אנינות
מי שמת לו אחד משבעה קרוביו שהוא חייב להתאבל עליו, והם אביו ואמו, בנו ובתו, אחיו ואחותו ואשתו, וכן האשה על בעלה, כל עוד שלא נקבר המת, קרוביו נחשבים אוננים ופטורים מכל המצוות, ואפילו נשתהה המת מלבוא לקבורה ימים רבים.
אשה אוננת
- דין אנינות נוהג גם באשה ואפילו היא נשואה.
קטן אונן
- לא שייך מצוות חינוך לקטן בדברי אנינות, אלא מצוות חינוך עדיין ממשיכה כדי שיאמר קריאת שמע, תפילה ושאר מצוות. וקטן שמת אביו או אמו והגדיל – נעשה בר מצוה בתוך ימי השבעה, אף על פי כן בטלה ממנו כל דיני אבלות – שבעה ושלושים ומנהגי י”ב חודש.
- אונן פטור מכל המצוות משום כבודו של המת, אף על פי שאינו צריך להתעסק בצרכי המת. ועל כן אינו מניח תפילין, ולא מתעטף בציצית, ולא קורא קריאת שמע ולא מתפלל כל ג’ תפילות, ולא מצטרף למנין, אינו מברך קודם אכילה ואחריה, אפילו שנקבר מתו ועדיין לא נתעכל מזונו אין לו לברך, ולא מברך ברכת אשר יצר אחר שעשה צרכיו, ואינו עונה אמן אחר שמיעת ברכות מאחרים, ובכל אלו אף אם רצה להחמיר אינו רשאי
לעיין בהלכה בזמן אנינות
- אונן אסור בתלמוד תורה. ואם נצרך לו לעיין בהלכה בקשר לדיני אנינות או אבלות מותר לו לעיין כדי לדעת מה יעשה. הוא הדין שיכול לפתוח ספר כדי להכין הספד ולומר בשעת הלוויה.
לעבור איסור בזמן אנינות
- אף על פי שאונן פטור מכל המצוות אבל אסור לו לעבור על איסורי תורה ודרבנן. וכשמתוכנן שהקבורה תהא למחרת יום המיתה, האונן חייב בקריאת שמע על המיטה וברכת המפיל.
להודיע על הפטירה לפני תפילה
- מי שמת לו אביו או אמו ועדיין לא נודע לו ולתומו הלך לבית הכנסת להניח תפילין ולהתפלל אין להודיע לו עד לאחר שיתפלל, שאם יודיעו לו יעשה אונן וימנע מן התפילה והתפילין.
כשנודע לו באמצע שמנה עשרה
- המתפלל תפילת שמנה עשרה או המברך ברכת המזון ונודע לו שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, הואיל והתחיל בהיתר יגמור התפילה או את ברכת המזון, ואחר כך תחול עליו אנינות.
לאכול פת בזמן אנינות
- אונן אם רוצה לאכול פת, רשאי לאכול משל אחרים ולא משלו וחייב ליטול ידיו לפני אכילה בלא ברכה, וכן עושה מים אחרונים אף על פי שאינו מברך ברכת המזון. אמנם המנהג לא לאכול סעודת קבע לפני הקבורה. אבל רשאי לאכול פירות ולשתות שאר משקים.
ליטול ידים בשחרית
- אונן חייב לעשות נטילת ידים לאחר שקם בבוקר משינת לילה ללא ברכה.
תפילת תשלומין בזמן אנינות
- מי שקם בבוקר ונטרד באיזה עסק ואחר כך אירע לו אבלות ונקבר אחר הצהרים, חייב להתפלל תשלומין של שחרית, כיון שבבוקר קודם פטירת המת היה לו חיוב להתפלל שחרית, לא התבטל חיובו, ומתפלל מנחה שתים.
אכילת בשר בזמן אנינות
- אונן אסור באכילת בשר ושתיית יין.
רחיצה בזמן אנינות
- אונן אסור ברחיצת כל גופו אפילו בצונן. וכן אסור בתשמיש המיטה, בשאילת שלום, בעשיית מלאכה, בתספורת הראש ובגילוח הזקן, וכן אין לו להחליף את בגדיו לבגדים מכובסים.
לשבת על הכסא בזמן אנינות
- אונן אסור בישיבה על גבי כסא רגיל, אלא יושב על גבי כסא נמוך פחות מג’ טפחים – 30 ס”מ. ובמקום חולי יש להקל לו לישב על גבי כסא רגיל.
לנעול נעלים בזמן אנינות
- אונן מותר להשאר עם מנעליו ואינו חולץ אלא לאחר הקבורה בעת שיגיע לביתו.
לומר תהלים בזמן אנינות
- מותר לאונן לומר תהלים לע”נ הנפטר, וכן אומר קדיש בעת הלוויה, וכן מותר לו להספיד ולומר דברי אגדה בהספדו.
ברכות השחר לאחר אנינות
- מי שמת לו מת בלילה ונעשה אונן והמת נקבר למחרת אחר חצות היום, על האונן לברך כל ברכות השחר אחר הקבורה, מפני שזמן ברכות השחר נמשך כל היום.
לא הספיקו לקבור את המת לפני שבת
- אין דיני אנינות בשבת ויו”ט, ועל כן אם נפטר אחד מקרוביו קודם השבת ולא הספיקו לקוברו חייב להתפלל מנחה בערב שבת. וכן הדין אם אחד מקרוביו מת בשבת, מותר לאכול בשבת בשר או לשתות יין וחייב בכל המצוות ומקדש כרגיל ומתפלל בבית הכנסת, אמנם אסור בלימוד תורה ובתשמיש המיטה.
אנינות במוצ”ש
- כשנפטר אחד מקרוביו בשבת, יתפלל תפילת ערבית של מוצ”ש בפלג המנחה – לפני השקיעה, ויבדיל בתפילה ועל הכוס, ולא יברך על הנר ועל הבשמים. ואם לא התפלל ערבית מבעוד יום וגם לא הבדיל, רשאי לאכול במוצ”ש ללא הבדלה. ולאחר הקבורה יתפלל וכן יבדיל על הכוס. אם קובר מתו ביום ראשון, לא יתפלל שחרית בבוקר קודם הקבורה, אלא לאחר הקבורה יתפלל שחרית כולל כל ברכות השחר, אמנם לא יתפלל תפילת תשלומין לשם ערבית, ולעניין הבדלה יבדיל אחר הקבורה בברכה.
הבדלה בזמן אנינות
- אונן ששמע הבדלה במוצ”ש ונתכוון לצאת ידי חובה, מהני ואין צריך לחזור ולהבדיל אחר כך. והוא הדין אם הבדיל בטעות במוצ”ש בזמן אנינות.
אנינות במוצאי יו”ט
- מי שהיה אונן במוצאי יו”ט יבדיל ביום אסרו חג אחר הקבורה, ואם שכח ולא הבדיל ביום אסרו חג, יכול להבדיל בלילה שאחריו.
אונן בחול המועד סוכות
- האונן בחול המועד סוכות נוהג דיני אנינות, הלכך יאכל פחות משיעור כביצה פת שבלאו הכי אינו צריך לאכול בסוכה. ואם רוצה לאכול בסוכה לא יברך ברכת ‘לישב בסוכה’. וכמו כן פטור ממצות נטילת לולב – ארבעת המינים, אמנם אם כבר המת נמסר לחברא קדישא, יטול ארבעת המינים בברכה, וכן יכול לברך על אכילתו בסוכה, ‘לישב בסוכה’.
אונן בליל א’ חנוכה
- אונן בליל א’ חנוכה, מן הדין פטור ממצות הדלקת נרות חנוכה, ומכל מקום טוב שיאמר לאשתו שתדליק נרות חנוכה בברכה, והוא בעצמו לא יענה אמן. ואם הוא יחידי ואין איש אחר אצלו, טוב שידליק נר חנוכה משום פרסומי ניסא, ולא יברך. ואחר שנקבר מתו, בלילה השני של חנוכה כשמדליק בעצמו יברך גם שהחיינו.
אונן בליל פורים
- אונן בליל פורים – שמתוכנן לקבור את מתו רק למחרת ביום פורים, חייב בלילה בכל המצוות ויתפלל תפילת ערבית ויקרא את המגילה, ובבוקר אחר הקבורה יתפלל שחרית ויקרא מגילה.
אונן באכילת בשר בפורים
- אונן בפורים מותר בבשר ויין. משום שפורים הוי עשה דרבים ודוחה עשה דיחיד. וכן לגבי קריאת המגילה, שרשאי לשמוע מגילה באנינותו, שקריאת מגילה עדיף מאכילת בשר ושתיית יין גם שהינו אונן בפורים.
אונן בליל י”ד ניסן
- אונן בליל י”ד ניסן אין לו לבדוק החמץ שבביתו, שהרי הוא פטור מכל המצוות, לפיכך יאמר לאחר שיבדוק חמצו. והשליח מברך קודם בדיקתו ברכת ‘על ביעור חמץ’. ואם נמסר המת לחברא קדישא, רשאי האונן לבדוק בעצמו ולברך.
אונן בליל פסח
- אונן בליל פסח – שמתוכנן לקבור מתו במוצאי יו”ט, בליל פסח חייב בכל המצוות, וצריך גם היסבה, ויכול לברך ברכות ההגדה והמצה והמרור, וברכת ההלל. וטוב שישמע ההגדה וההלל מפי אחרים.
אנינות בימי ספירת העומר
- אונן בלילה בימי ספירת העומר, באופן שיקבר למחרת, יספור ספירת העומר ביום אחר הקבורה ויועיל לו שיוכל לספור מהלילה שאחריו בברכה. ואם הוא אונן ברציפות – בלילה ועד למחרת לאחר צאת הכוכבים, באופן שאי אפשר לקבור את מתו לפני כן, כדי לא להפסיד – יספור העומר בלי ברכה, ולילות שאחר מכן יספור בברכה.
- אם נעשה אונן ביום שעליו למול את בנו, מצות קבורת המת קודמת למילה, מפני שהאונן פטור מכל המצוות ולאחר קבורת המת הוא חייב בכל המצוות. ואם אי אפשר לו לטפל בקבורת המת ימסור את קבורת המת בידי החברא קדישא ואחר כך ימול את בנו עם הברכות – להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, ושהחיינו. אמנם אונן אינו רשאי להיות סנדק.
אנינות בזמן פדיון הבן
- מי שהגיע זמן פדיון של בנו הבכור ואירע לו אנינות, יפדה את בנו מיד לאחר הקבורה, ולא ידחה הפדיון לאחר ימי אבלות, שנאמר: ‘מצוה הבאה לידך אל תחמצנה’.
סעודת הבראה היא סעודה הראשונה שהאבלים אוכלים אחר קבורת המת בהגיעם לביתם והיא צריכה להיות משל אחרים. על כן מוטל על שכניו של האבל להביא לביתו את הסעודה ראשונה, כי לאבל אסור לאכול משלו.
הסעודה על חשבון אחרים
- אחר הקבורה אסור לאבל לאכול משלו סעודה ראשונה, ומצוה על שכניו שיאכילוהו משלהם סעודת הבראה – סעודה ראשונה כדי שלא יאכל משלו. אבל סעודה שניה מותר לאכול משלו אפילו ביום הראשון לאבלו.
אחרים לא הביאו לו סעודה
- האבל שלא הביאו לו השכנים סעודת הבראה, או שאין לו שכנים שיעשו לו, אינו חייב להתענות באותו יום, אלא מותר לאכול משלו.
לאכול משל אביו
- אב שאירע לו אבלות, מותר לבנו הסמוך על שולחנו לעשות לו סעודת הבראה משלו. וכן בן הסמוך על שולחן אביו ואירע לו אבלות יכול לאכול סעודה ראשונה משל אביו, וכפי שיעקב אבינו עשה סעודת הבראה לאביו יצחק משום שאירע לו אבלות, כי אברהם אבינו נפטר.
לאכול משל בעלה
- אשה נשואה אבלה אסור לה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה, כיון שחייב במזונותיה, הרי היא כאוכלת משלה.
כשלא אוכל ביום הקבורה
- אבל אסור לאכול משלו דוקא לאחר הקבורה באותו היום, אבל כשנקבר לפני בין השמשות וחזרו האבלים לביתם לאחר בין השמשות, פטורים מסעודת הבראה ורשאים לאכול משלהם. וכן אם רצה האבל לא לאכול ביום הקבורה, מותר לו לאכול בלילה משלו אפילו בסעודה ראשונה.
כשהנפטר נקבר בלילה
- מי שנקבר מתו בלילה עושים לו סעודת הבראה בלילה ואם לא אכל בלילה מברים אותו ביום שלאחריו, כי עדיין הוא יום הראשון ונחשב סעודה ראשונה.
סעודת הבראה על תינוק שמת
- אין מברין על תינוק שמת תוך שלושים יום ללידתו. אבל אם מת אחר שלושים יום שלמים או שידוע שכלו לו חודשיו, חובה לקיים סעודת הבראה.
סעודת הבראה בערב שבת
- מי שנקבר בערב שבת סמוך לבין השמשות טוב שלא להברותו אז, וגם לא צריך להברותו במוצ”ש.
סעודת הבראה בחול המועד
- בירושלים נוהגים שלא להברות בחול המועד, זולת על אב ואם, והוא הדין שלא להברות בפורים זולת על אב ואם, ובשאר מקומות עושים הבראה בפורים. אך טוב להברות רק בעוגות וקפה, ולא בביצים ועדשים.
התנהלות סעודת ההבראה
- בסעודת הבראה האבל יושב בראש, נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, וגדול המסובים בוצע מן הפת ונותן הפרוסה ביד של כל אחד מהאבלים. ומכל מקום אם אחרים שאינם אבלים משתתפים בסעודה זו, הגדול מאותם המשתתפים יבצע ויחלק את הלחם לאבלים.
מה אוכלים בסעודת הבראה
- נוהגים להביא בסעודת ההבראה, לחם – פיתה, ביצים קשות קלופות [אם לא קלופות האבל בעצמו לא יקלף אלא מי שאינו אבל יקלף להם] או תבשיל עדשים, ולאחר מכן אפשר לאכול דברים אחרים. ויש מוזגים לאבל יין.
לעשות סעודת הבראה ללא פת
- אם האבל אינו מסוגל לאכול לחם או שאין להם לחם, יעשו את הסעודה במזונות, ואם אי אפשר במזונות יעשה בתבשיל.
דיני זימון
- האבל מצטרף לזימון כדי לברך ברכת המזון בין לשלשה בין לעשרה. ונוסח הזימון – המזמן אומר: נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו. ועונים: ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו הגדול חיינו. ואם היו עשרה יוסיפו: ברוך אלוהינו מנחם אבלים וכו’.
זימון על ידי אבל עצמו
- מותר לאבלים לזמן בעצמם, בין שיש שם שלושה אבלים בין שיש אחרים המצטרפים עמהם, ולא צריך דוקא לכבד אחרים שיזמנו. ומותר אף לזמן על הכוס.
נוסח ברכת המזון
- בכל שבעת הימים בבית האבל בסוף ברכה שלישית של ברכת המזון – אחר “ומלכות בית דוד משיחך תחזירנה למקומה במהרה בימינו, על האבלים והמנחמים שאוכלים עמהם להוסיף: נַחֵם יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֶת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת הָאֲבֵלִים הַמִּתְאַבְּלִים בָּאֵבֶל הַזֶּה נַחֲמֵם מֵאֶבְלָם וְשַׂמְּחֵם מִיגוֹנָם. כָּאָמוּר: כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ, כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלַיִם תְּנֻחָמוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מְנַחֵם אֲבֵלִים בְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם אָמֵן. בְּחַיֵּֽינוּ תִּבְנֶה עִיר צִיּוֹן וְתִכּוֹן הָעֲבוֹדָה בִּירוּשָׁלַיִם.
נוסח ברכה רביעית
- נוסח ברכה רביעית של ברכת המזון בבית האבל – לאבלים ולמנחמים האוכלים עמהם: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, לָעַד הָאֵל אָבִֽינוּ מַלְכֵּנוּ אַדִּירֵנוּ גֹּאֲלֵנוּ קְדוֹשֵׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב. הַמֶּלֶךְ הַחַי הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב אֵל אֱמֶת שׁוֹפֵט בְּצֶדֶק לוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת שַׁלִּיט בְּעוֹלָמוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנוֹ, וַאֲנַחְנוּ עַמּוֹ וַעֲבָדָיו, וְעַל הַכֹּל אֲנַחְנוּ חַיָּיבִים לְהוֹדוֹת לוֹ וּלְבָֽרְכוֹ, גּוֹדֵר פְּרָצוֹת, הוּא יִגְדּוֹר אֶת הַפִּרְצָה הַזֹּאת מֵעָלֵֽינוּ וּמֵעַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים. עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ , וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
כשאבל מברך לבד
- גם כשהאבל מברך ברכת המזון לעצמו בכל שבעת הימים אומר בברכה רביעית את כל הנוסח שתקנו לאבלים.
ברכת המזון בשבת
- ביום שבת כשהאבל מברך ביחיד בינו לבין עצמו אף אם בני ביתו (בניו, בנותיו, חתניו, נכדיו…) שאינם אבלים אכלו עמו, או שלושה אבלים שאכלו יחד, מברכים כדרך שמברכים בחול.
כשאחרים אוכלים עם אבלים
- אם בשבת אכלו אנשים אחרים שאינם אבלים עם האבל, אין האבלים אומרים את נוסח ברכת המזון של ימי החול, וכן לא אומרים “נחם” בברכה שלישית, כי אין אבלות נוהגת בפרהסיה.
הדברים האסורים בימי השבעה הם: איסור רחיצה, סיכה, כביסה, גיהוץ, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, תספורת, גזיזת ציפורניים, מלאכה, הנחת תפילין ביום ראשון, לימוד תורה, שמחה ושאילת שלום.
רחיצה וסיכה
- אסור לאבל לרחוץ כל גופו אפילו בצונן בכל ימי השבעה, אמנם פניו, ידיו ורגליו מותר לרחצם בצונן, אך במים חמים או פושרים אסור אפילו פניו, ידיו או רגליו. וכן הדין שאין להתרחץ כל גופו בצונן אפילו לכבוד שבת.
רחיצה שאינה לתענוג
- רחיצה שאינה לתענוג מותר. כגון שגופו מלוכלך בטיט או צואה, ואם יש צורך מותר גם במים חמים.
רחיצה לאסטניס
- אסטניס מותר לו לרחוץ כל גופו. ולא כל מי שיאמר אסטניס אני מתירים לו להתרחץ, אלא דוקא מי שידוע שאסטניס הוא ומתנהג בנקיות שאם לא יתרחץ יצטער הרבה ויבוא לידי מיחוש.
רחיצה ליולדת אבלה
- בשבעת ימי אבלות אשה יולדת מותר לה להתרחץ אפילו במים חמים, אפילו ביום הראשון לאבלה.
לטבול במקווה
- אסור לטבול בימי השבעה אפילו שהוא בעל קרי ורוצה לטבול לטהרתו כדי להתפלל בטהרה. מה שאין כן אונן אף על פי שגם אסור ברחיצה, אם רוצה להתעסק בקבורת אביו המת ורוצה לטבול לטהרתו מטומאת קרי, הואיל ורחיצה זו היא לצורך המת ולכבודו, מותר לו לטבול בצונן.
רחיצה למצטער
- אבל שסובל מטחורים ומצטער מכאביו, מותר לו לשבת באמבטיה של מים חמים להקל מצערו בימי אבלו, כיון שרחיצה זו אינה לשם תענוג.
רחיצה לחולה עור
- אבל שסובל ממחלת גרדת מותר לו להתרחץ בימי השבעה.
רחיצה למינקת אבלה
- מינקת אבלה שאין הוולד יונק ממנה מותר לה להתקלח בימי השבעה במים חמים כדי שיתרככו דדיה, שאם לא כן תסבול מדדיה בגלל הגודש.
היתר רחיצה לקטן
- קטן שהוא פחות מגיל בר מצוה שמת לו אביו או אמו אין עליו דין אבלות כלל ופטור מלהתאבל וממילא מותר לו להתקלח.
רחיצת ידים לנטילה
- בבוקר כשניעור משנתו נוטל ידיו ג’ פעמים לסירוגין כדרכו בכל יום, וכן מברך על נטילת ידים.
רחיצת ידים עם סבון
- היוצא משירותים מותר לו לרחוץ ידיו כהרגלו וליטול בכלי, אף מותר לרחוץ ידיו בסבון.
נטילת ידים לאכילה
- הסועד פת יטול ידיו עד סוף כף היד כהרגלו ויברך על נטילת ידים.
נטילת ידים לנשיאת כפיים
- כהן אבל שנושא כפיו בשבת – כשאין כהן אחר, ומברך ברכת כהנים, לפני שנושא כפיו נוטל ידיו נטילה גמורה עד סוף כף היד.
רחיצה בתום השבעה
- מנהג הספרדים שביום השביעי אחר שחזרו מבית הקברות, רוחצים כל גופם במים חמים עם סבון, ומי שהחמיר יכול לבטל מנהגו.
רחיצה גופו בחמין בשבת
- המסיים אבלותו בשבת בבוקר מדין מקצת יום ככולו, אסור לו להתקלח כל גופו במים חמים (אפילו שהוחמו על ידי דוד שמש, משום “גזירת הבלנים”) אלא רוחץ פניו ידיו ורגליו במים חמים שהוחמו על ידי דוד שמש. אך מותר להתקלח כל גופו במים קרים, ולהזהר מנשירת שערות גופו וראשו.
רחיצה בערב יום טוב
- כשהרגל מבטל את ימי השבעה, בערב יום טוב אסור לו להתקלח כל גופו במים חמים, אלא ימתין עד הלילה אחר כניסת יום טוב (כשאינו שבת) ואז יתקלח כל גופו במים חמים שהוחמו על ידי דוד שמש. מכל מקום אם חל יו”ט בשבת, כיון שאסור להתרחץ במים חמים בלילה, מותר לפני השקיעה – לפני כניסת החג והשבת, להתרחץ כל גופו במים חמים. וכן כשחל אחד מימי האבלות בערב יום הכיפורים, מותר לו להתרחץ במים חמים לאחר חצות היום.
רחיצה בערב יום טוב שחל בשבת
- המסיים אבלותו (דהיינו חל יום השביעי) ביום טוב שחל בשבת, מותר לו להתקלח כל גופו במים חמים לפני השקיעה – לפני כניסת החג ושבת.
איפור ותכשיטים לכלה
- כלה אבלה – כל שלושים יום אחר חופתה מותרת להתקשט בתכשיטים ולהתאפר בימי השבעה.
היתר איפור לבוגרת
- בוגרת רווקה שקרובה לגיל נישואין (מגיל שבע עשרה) והיא אבלה, מותרת להתאפר ולהתקשט בימי השבעה, אף על פי שאסורה להתרחץ במים חמים.
איפור ותכשיטים לנשואה
- אשה נשואה אבלה אסורה להתאפר (לשים פודרא או מייקאפ על פניה, או אודם על שפתיה) בכל ימי השבעה. ולא תתקשט בתכשיטים בשבעת ימי אבלה. אבל לאחר שבעה מותרת בכל הנ”ל.
לשים בושם על הגוף
נעלי עור
- האבל – בין איש ובין אשה אסור בנעילת הסנדל כל שבעת ימי אבלו. ולא אסרו אלא בנעליים של עור אבל של גומי או בד וכדו’ מותר, משום שקושי הארץ מגיע לרגליו. ומכל מקום האבל רק לאחר שמגיע לביתו מהלוויה, חל עליו איסור נעילת נעלי עור, אבל לפני כן עדיין יכול להשאר עם נעליו.
נעלי גומי
- אם תחתית הנעל עשויה מגומי או חומר אחר שאינו עור אך הנעל מחופה עור – החלק העליון של הנעל הינו עור, אסור לנעלו. אמנם כשהנעל הוא מעץ או מגומי ורק יש רצועת עור להחזיק את הנעל, מותר.
יולדת אבלה
- יולדת תוך שלושים יום מלידתה מותרת בנעליים של עור. והוא הדין לכל חולה אף על פי שאין בו סכנה. וכן מי שיש לו מכה ברגליו ואינו יכול ללכת עם נעלי גומי וכדו’ מותר לו לנעול נעליים של עור.
ברכת שעשה לי כל צורכי
- האבל מברך בברכות השחר ברכת “שעשה לי כל צרכי”, למרות שהוא אסור בנעילת הסנדל בימי אבלו.
לקנות נעלי גומי
- מותר לנעול נעלי גומי בימי השבעה אף על פי שאינו מרגיש קושי הקרקע (ולא כמחמירים). אם אין לאבל נעלי גומי או נעלי בד, מותר לשלוח אחר שיקנה לו, כדי שינעל אותן בימי השבעה.
לנעול נעלי שבת
- מותר לאבל סמוך לכניסת שבת לנעול נעלי שבת, וכן רשאי האבל לצחצח נעליו בערב שבת לכבוד שבת.
לנעול נעלי הנפטר
- מותר לאחר השבעה לנעול נעליים של הנפטר. כי דוקא נעליים של מת שהיה נעול בהם בשעת המיתה יש להקפיד לא לנעול אותם, בלאו הכי מותר ואין לחוש.
דיני הרחקות באבל
- אבל אסור בתשמיש המיטה – חיי אישות במשך כל השבעה. אבל בשאר ענייני הרחקות, כגון מזיגת הכוס, הצעת המיטה מותר, בין באבלות שלו בין באבלות שלה. וכן מותר לאכול עמה אפילו בקערה אחת. אבל יש להחמיר לא לישון יחד במיטה אחת, אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה, ואף על פי שמן הדין מותר בחיבוק ונישוק, מכל מקום המחמיר בזה קדוש יאמר לו ותבוא עליו ברכת טוב.
איסור שינה עם אשתו אבלה
- אשה אבלה לא תישן במיטה אחת עם בעלה.
תשמיש המיטה בשבת
- תשמיש המיטה אסור לאבלים גם בשבת.
תשמיש המיטה ביום השביעי
- מותר לשמש מיטתו ביום השביעי (כגון שמאפיל בטליתו) אחרי שקם מאבלותו, דקיי”ל שמקצת היום ככולו, והלכך מותר בתשמיש המיטה.
כשאינה יודעת שהיא אבלה
- איש שיודע שנפטר קרובת אשתו והיא אינה יודעת, מותר לו לשמש מיטתו עמה, וכן להיפך.
הפסק בטהרה בימי אבלות
- אשה אבלה שצריכה להפסיק בטהרה בימי אבלה, תרחץ פניה של מטה בחמין ולאחר הבדיקה מותרת ללבוש בגד נקי ומכובס.
לטבול בימי אבלות
- אשה אבלה שגמרה ימי שבעה נקיים בתוך ימי השבעה, אסור לה לטבול בימי אבלותה, אלא תטבול כשמסיימת ימי אבלותה, ולפני הטבילה תבדוק את עצמה. וכיון שהיא אסורה ליטול ציפורניה כל שלושים יום, תאמר לאחרת ליטול ציפורניה בכלי ולטבול, ואם בנטילת ציפורניה על ידי אשה אחרת יש לחוש שלא תוכל ליטלן יפה, מותר ליטול ציפורניה בעצמה.
איסור אמירת שלום לאבל
- בשלושה ימים הראשונים אין האבל שואל בשלום כל אדם, ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו לא ישיב להם שלום, אלא יודיעם שהוא אבל.
שאילת שלום לאחר ג’ ימים
- משלושה ועד שבעה ימים, הוא אינו שואל בשלום אחרים אבל אם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו, משיב להם שלום.
שאילת שלום לאחר ז’ ימים
- משבעה ועד שלושים שואל בשלום אחרים – כי הם שרויים בשלום, ואין אחרים שואלים בשלומו עד סוף השלושים, וכל שכן שמשיב שלום למי ששואל בשלומו. ולאחר שלושים יום הרי הוא כשאר כל אדם.
לדרוש בשלום המנחמים
- הבאים לניחום אבלים מותר לאבל לדרוש בשלומם אפילו בתוך שלושה ימים, ולומר להם לכו לבתיכם לשלום.
לשאול בשלום אבל
- מכל מקום מי שאבל על הוריו, אף על פי שהוא שואל לאחר שבעה בשלום אחרים, אין אחרים שואלים בשלומו עד אחר שנים עשר חודש.
לומר שלום איש לרעהו בבית אבל
- מנחמים שבאים לבית האבל, מותר להם לומר שלום איש לרעהו בצנעה. אבל קודם הקבורה אותם אנשים שבאים לבית האבל ללוות את המת, אין לשאול בשלום זה לזה.
לומר שלום איש לרעהו ברחבת הספדים
- ברחבה של הספדים ששם מספידים את המת, אין נותנים שלום זה לזה כל זמן שהמת שם, ואין הבדל אם יש שם חברה קדישא אם לאו. כל שכן שאין אומרים שלום כשמלווים את המת בבית הקברות.
לשאול בשלום אונן
- אין שואלים בשלום האונן וכל שכן שהוא לא שואל אחרים, ואם שאלוהו לשלום ינענע בראשו בלא אמירת שלום. ואם הושיטו לו יד ילחץ את ידם בחזרה.
לברך את האבל
- מותר לברך את האבל בכל הברכות אפילו בתוך שבעת ימי אבלות.
לעשות “מי שברך” לאבלים
- מותר לעשות “מי שברך” לאבלים בתוך השבעה.
לומר לאבל בוקר טוב
- מותר לומר לאבל בתוך השבעה בוקר טוב, ערב טוב, כל טוב או חיים טובים.
לחיצת יד לאבל
- לחיצת יד לאבל – דהיינו המנחמים שבאים לנחם ולוחצים להם ידים ומאחלים להם אריכות ימים או השתתפות בצער, אין זה בכלל האיסור של שאילת שלום ומותר.
לאותת שלום לאבל לסימן שלום
- מותר לאבל להחוות קידה בראשו לשם שלום, הוא הדין לאותת לסימן שלום שמותר.
לשאול בשלום האבלים בשבת
- המנהג לשאול בשלומם של האבלים בשבת.
לומר הפזמון “שלום עליכם”
- פשוט שהאבל מותר לו לומר בליל שבת הפזמון “שלום עליכם מלאכי השרת”.
לומר שלום עליכם לאחר ברכת הלבנה
- מותר לומר לאבל לאחר ברכת הלבנה שלום עליכם, וגם לו מותר לומר לאחרים, ואין בזה דרישת שלום האסורה באבל.
לשלוח דורון לאבל
- אין לשלוח דורון לאבל תוך שלושים יום לאבלו או בתוך שנים עשר חודש על פטירת אביו או אמו, ומכל מקום כיון שבשבת נוהגים היתר בשאלת שלום מותר לשלוח לו דורון בשבת. וכן מותר לבעל לקנות מתנה לאשתו האבלה בגד או תכשיט לכבוד החג. כיון שהינו מחויב לקנות לה בג’ רגלים אין בזה משום שאילת שלום.
לשלוח משלוח מנות לאבל
- מכיון שאין אבלות נוהגת בפורים, מותר לשלוח משלוח מנות לאבל. ומכל מקום לא ישלחו לו מנות של תפנוקי מעדנים ודברי מתיקה, אלא בשר ודגים, פירות וירקות וכיו”ב. ואם האבל עני מותר לשלוח לו מעות או בגד או דבר מאכל בתורת צדקה. ואם הוא תלמיד חכם מותר לשלוח לו דורון דרך כבוד שאינו אלא כתשלום חוב ולא משום שמחה.
האם אבל חייב במשלוח מנות
- האבל אפילו בתוך ימי השבעה חייב במשלוח מנות לרעהו, וטוב לשלוח מנות של בשר ודגים וכיו”ב, ולא תפנוקי מעדנים ומיני מתיקה.
איסור ישיבה על כסא
- אסור לאבל בימי השבעה לשבת על גבי כסאות רגילים – מוגבהים, אלא עליו לשבת על מצע נמוך כגון מזרון, כרית, או על כסא נמוך שגובהו פחות מ24 סנטימטר.
כשאין מנחמים אצל האבלים
- רק בזמן שהמנחמים אצלו, חובה על האבל לשבת על מצע נמוך, וכשילכו רשאי לעמוד וללכת בתוך ביתו.
היתר ישיבה לזקן או חולה
- זקן או חולה שיש להם צער, הוא הדין מעוברת מותרים לשבת על כסא רגיל.
לשבת על הכסא בליל אזכרה
- כשבאים האבלים לבית הכנסת בליל השבעה לאזכרה, המנהג שהאבלים יושבים ע”ג כסאות או ספסלים של בית הכנסת, כמו כל יתר הקהל, וא”צ לישב על הארץ.
לשכב ולישון על מיטה מוצעת
- מותר לאבל לשכב ולישון על מיטה מוצעת, ואין צורך לשים מזרון על הרצפה לישון.
לישון על מיטה שנפטר בה המת
- מותר לישון על מיטה שנפטר בה המת, ולא כאותם אנשים שמקפידים לא לישון כלל באותה מיטה שנפטר בה המת כל שבעת ימי אבלות.
לישון בביתו שאינו בית האבלים
- כאשר יש צפיפות בבית שיושבים שבעה ואין די מקום שינה עבור כל האבלים, או שלאבל קשה לישון באותו מקום, מותר בסוף היום ללכת לישון במקום אחר, ועליו לשוב לבית האבלים מוקדם בבוקר. כמובן שבזמן המעבר מבית לבית יעשה זאת בזריזות ללא כל שהות ודיבורים מיותרים כדי שלא יסיח דעתו מאבלות, וכן רצוי שילכו אתו שני מלווים.
מנהג טעות לא לישון בבית האבלים
- יש שנהגו להקפיד לא ללון בלילה הראשון בבית האבל, ונימוקם שאם יישן שם, חייב הוא ללון שם כל השבעה בעל כורחו. ואין זה נכון אלא כמו שנתבאר שאם לאבל קשה לישון באותו מקום, אף על פי שישן בליל הראשון שם, מותר בסוף היום ללכת לישון במקום אחר ולשוב לבית האבלים מוקדם בבוקר.
איסור הנחת תפילין
- אסור לאבל ביום ראשון לאבלו שהוא יום מיתה וקבורה, להניח תפילין.
כשיום הקבורה לא ביום המיתה
- אם הקבורה היתה למחרת יום המיתה, נחלקו הפוסקים אם יניח תפילין ביום הקבורה, לדעת רוב הפוסקים אינו מניח תפילין, אבל כמה פוסקים כתבו שיניח תפילין. ולהלכה הבא להימלך אומרים לו שיניח תפילין בצנעה בלא ברכה, כי קיי”ל ספק ברכות להקל.
הנחת תפילין ביום שני דאבלות
- ביום השני לאבלו רק לאחר הנץ החמה רשאי להניח תפילין. דהיינו ביום שני דאבלות אינו יכול להתפלל בנץ החמה, כי הרי במציאות צריך להניח תפילין לפני שקורא קריאת שמע ועומד להתפלל, ועדיין לא רשאי להניח תפילין. הלכך ביום שני יתפלל לאחר נץ החמה, וכמובן בשאר ימים מותר להתפלל בנץ החמה.
כשהקבורה היתה בבין השמשות
- אם הקבורה היתה בבין השמשות למחרת היום יניח האבל תפילין בברכה.
כשמתחילים ימי אבלות לאחר חול המועד
- מי שאירע לו אבלות בחול המועד, אף על פי שלא מתחילים ימי השבעה אלא לאחר חול המועד, מכל מקום ביום ראשון דאבלות – שיושב לאחר חול המועד מותר לו להניח תפילין בברכה.
מי שמת לו מת בשבת ונקבר במוצ”ש
- מי שמת לו אחד מקרוביו בשבת ונקבר במוצאי שבת אינו מניח תפילין למחרת ביום ראשון, אלא יניח תפילין ביום שני לאחר נץ החמה.
הנחת תפילין ר”ת
- בימים שהאבל מניח תפילין, אם היה דרכו להניח תפילין ר”ת בכל ימות השנה, אף בימי אבלו יניח תפילין דר”ת מלבד תפילין דרש”י.
כשמת לפני פורים ונקבר ביום פורים
- מי שמת לו אחד מקרוביו לפני פורים ונקבר ביום פורים חייב בהנחת תפלין בברכה ביום פורים אפילו הוא יום ראשון של האבלות, שהוא יום הקבורה. ומיהו אם הוא גם יום המיתה לא יניח תפלין אפילו לאחר קבורה.
חתן שמת אביו לאחר החופה
- חתן שמת אביו לאחר שנכנס לחופה, ונקבר למחרת בבוקר, כיון שהמיתה והקבורה היו ביום אחד, אף על פי שהחתן מונה שבעת ימי המשתה תחילה ורק לאחר מכן שבעת ימי אבלות, מכל מקום ביום הקבורה שהוא מצטער על מתו ומר לו מאוד, לא יניח תפילין, וביום השני יניח תפילין אחר הנץ החמה.
ביום שמועה קרובה
- מי שמת לו מת בעיר אחרת ושם ישבו האבלים עם גדול הבית, וכשנודע לו בא מיד אליהם בתוך ימי אבלם, ביום הראשון לידיעתו אינו מניח תפילין, כיון שהיא שמועה קרובה, ולמחרת אחר הנץ החמה מניח תפילין בברכה. ואם הגיע רק ביום השביעי ועדיין לא הלכו המנחמים – כשהיו אצל גדול הבית, עדיין מצטרף עמהם להתאבל ואסור לו להניח תפילין, כיון שנחשב יום ראשון לאבלו, אף על פי שבאותו יום קם משבעה כמו גדול הבית. אבל אם לאחר שהלכו המנחמים הצטרף לגדול הבית שסיים את אבלו, מניח תפילין בו ביום בלא ברכה, ויושב שבעה לבדו.
הנוסע במטוס כדי לקבור מתו
- הנוסע במטוס עם המת שלו כדי לקוברו בארץ ישראל, במשך הנסיעה לא חל עליו דיני אנינות מכיון שאינו עוסק כלל במת עד שיגיע למחוז חפצו ויתחיל לטפל בקבורת המת הלכך חייב בקריאת שמע ותפילה ותפילין ובכל המצוות. וכן הדין הנוסע ברכבת.
אם אי אפשר לקבור את המת מחמת אונס
- אם אי אפשר לקבור את המת מחמת איזה אונס או מפני פחד הגויים, לא חלה עליו אנינות, שדומה למי שהוא נמצא במאסר ואינו יכול לעשות דבר לצורך המת. וכן במדינה שעל פי פקודת השלטון אסור לקבור את המת שם עד יום השלישי למיתתו, לא חלה אנינות עד יום הקבורה, לכן בימים אלו – לפני הקבורה חייב בקריאת שמע ותפילה ותפילין ובכל המצוות.
בן מאומץ שמתאבל על הוריו המאמצים
- בן מאומץ שמתאבל על הוריו המאמצים – שאינם הוריו הביולוגים, חייב בכל המצוות, בקריאת שמע, תפילה ותפילין ביום הראשון, ואין דיני אבלות חלים עליו. אמנם יכול להחמיר על עצמו לשבת שבעה דהיינו לשבות ממלאכה, לא להתקלח ולא להתגלח ועוד…, וזה לא מצד הדין הוא אלא מצד הכרת הטוב.
להניח תפילין של הנפטר
- תפילין של הנפטר מותר להניחן לאחר פטירתו ואין צורך להעבירם לאחר, ואין בכך כל חשש.
איסור כיבוס לאבל
- האבל אסור לכבס כסותו בכל שבעת ימי אבלות – ואין הבדל בין שמכבס במכונה או ביד או בניקוי יבש, אפילו במים לבד אסור. ולאחר שבעה מותר.
איסור כיבוס בגדי האבל
- בתוך השבעה גם לאחרים אסור לכבס את בגדי האבל, אפילו להניח לאחר שבעה אסור. אמנם בגדיו שהיו במכבסה קודם אבלו, מותר לכבסם.
כיבוס בגדי בני ביתו שאינם אבלים
- אשתו ובני ביתו שאינם אבלים מותרים לכבס בגדיהם בימי השבעה.
איסור ללבוש בגדים מכובסים
- כשם שאסור לאבל לכבס בגדיו כן אסור לו ללבוש בגדיו המכובסים קודם לכך.
סדינים ומצעים מכובסים
- סדינים ומצעים של המיטה, אסור לכבסם ולהציעם לאבל, כמובן אסור להשתמש במצעים מכובסים, אף לכבוד שבת שבתוך אבלות.
אבלים ששוהים בבית מלון בימי אבלות
- אבלים ששוהים בבית מלון כל שבעת ימי אבלות, אף על פי שדרכם של בתי מלון להחליף כל יום את הסדינים וכלי מיטה, ומציעים אותם לאחר כיבוסם, מותר לאבלים להשתמש בסדינים ומצעים המכובסים, אמנם יתנם קצת על גבי קרקע לפני שישתמש בהם. ואם מלכתחילה יכול לבקש מבעלי המלון שלא יחליפו הסדינים והמצעים כל ימי שהותו בימי אבלו בבית מלון וישמעו לו, ישתדל בכך.
ללבוש לבנים מכובסים
- בגדים התחתונים שעל הגוף (גופיה, לבנים, גרביים) שנחשבים בגדי זיעה, אם הזיע בהם בפרט בימות הקיץ, מותר להחליפם בבגדים אחרים המכובסים.
מי שצריך להחליף חולצתו בתוך שבעה
- החלפת בגדים בימי השבעה לצורך – על שאר קרובים אם בא להחליף את בגדו הקרוע לבגד אחר, מחליף ואינו קורע. אבל על אביו ואמו אם מחליף חולצתו בתוך שבעה קורע את החולצה שהוא מחליף, ואינו מאחה לעולם.
כשמחליף חולצתו והינו אבל על שאר קרוביו
- מכל מקום גם כשמחליף חולצתו הקרועה לחולצה אחרת לצורך, כגון שהתלכלך או מצטער להשאר עם אותם בגדים הרבה ימים וכדו’, כשהינו אבל על שאר קרוביו, צריך לתת למישהו אחר שילבש אותם במשך שעה שלא יהיה בגדר בגד מכובס. ואחר כך הוא לובשו. [כיון שעל אביו או אמו קורע את חולצתו כשמחליפו, הסברא אומרת שפוקע ממנה שם בגד מכובס ואינו צריך לתת לאחר ללובשו כלל, מה שאין כן על שאר קרובים שאינו קורע כשמחליף חולצתו צריך לתת לאחר ללובשו כשעה].
היתר לבישת בגדים מכובסים לקטן
- קטן פחות מגיל בר מצוה שמת לו אחד מקרוביו, מותר לו ללבוש בגדים מכובסים כי אין מנהג אבלות אצל הקטנים. אך לכתחילה עדיף שהכיבוס יעשה על ידי אחרים ולא על ידי אבלים, ואם אין מישהו אחר מותר לאבלים לכבס את בגדיהם של הקטנים, כי אי אפשר לשלחם לתלמוד תורה ללמוד בצורה כזאת.
להעביר את הכתם מחולצתו
- בגד שהוכתם בכתם בימי אבלו מותר להעביר את מקום הכתם- הלכלוך בחומר ניקוי או לנקות במגבת רטובה.
כשאירע לו אבלות נוספת
- אם האבל אירע לו אבלות נוספת, מותר לו להחליף את חולצתו בחולצה נקיה ומכובסת, ולאחר מכן יעשה קריעה.
כשמפסיק הרגל את האבלות
- אם חל אחד מימי האבלות בערב הרגל הואיל והרגל מוציאו מגזרת שבעה, מותר לו לכבס בגדיו ולא ילבשם עד הלילה. וטוב להזהר מלכבס עד אחר חצות היום כדי שיהיה ניכר שמפני הרגל הוא מכבס. אך אם מסיים את השבעה ביום שלפני החג ודאי שאבלותו מסתיימת כבר בבוקר ומותר בכל – חוץ מתספורת כשהינו אבל על אביו או אמו.
אבל תוך שבעה בערב פסח
- אבל תוך שבעה בערב פסח מותר לו לכבס כסותו, סדיני המיטה ומגבות לצורך הפסח. וטוב שיכבסם אחר חצות היום כדי שיהיה ניכר שלכבוד הרגל הוא מכבס.
לשטוף את הרצפה בימי השבעה
- מותר לאבלים בימי השבעה לשטוף את הרצפה עם חומרי ניקוי משום נקיות שזהו בכלל כיבוד הבית, ואין בזה שום שמחה. בפרט כאשר מנחמים רבים באים והרצפה לא נשארה נקיה וגורם אי נעימות, שזה גם לכבוד המנחמים הבאים בהמוניהם לבית האבל וגדול כבוד הבריות.
לצחצח נעליו לכבוד שבת
- האבל רשאי לצחצח את נעליו בערב שבת שבתוך האבלות, כדי לנעלם לכבוד שבת.
איסור מלאכה כל שבעת ימי אבלות
- האבל אסור במלאכה ובעשיית סחורה כל שבעת ימי אבלות, אפילו הוא עני שמתפרנס מן הצדקה. וכן אסור לנסוע ממדינה למדינה עבור סחורה ולהתפרנס.
עני שאין לו מה לאכול
- אף על פי שעני האבל גם כן אסור בעשיית מלאכה בשבעת ימי האבל, אך אם אין לו מה לאכול, כל שלושה ימים הראשונים לאבלו יתפרנס מן הצדקה, ולאחר שלושה ימים יעשה מלאכה למחייתו בצנעה בתוך ביתו. ומה שהתירו חכמים אחר שלושה ימים, הכוונה שכבר ביום השלישי בבוקר יכול לעשות מלאכה, מכיון שמקצת יום ככולו.
אלמנה אבלה עניה
- אשה אבלה עניה שאין לה מה לאכול, מותר לה לתפור בתוך ביתה בצנעה אם היא אחר שלושה ימים לאבלה. ואם מלאכה זו אינה מספקת למחייתה מותר לה לעשות מלאכה אחרת.
דבר האבד
- אפילו דבר האבד אסור לאבל לעשותו, אבל במקום הפסד גדול ניתן לעשות את אותה מלאכה על ידי אחרים שיעשוה במקומו, אך לאבל עצמו אסור לעשות.
ספק דבר האבד
- ספק דבר האבד שמא יבוא לידי הפסד דינו כודאי דבר האבד שמותר לעשותו על ידי אחרים.
מי שמת לו מת במועד
- מי שמת לו אחד מקרוביו במועד כגון במוצאי חג הראשון שיושב שבעה לאחר הרגל, כיון שעברו שבעה ימים מהקבורה, מלאכתו נעשית על ידי אחרים, ופועליו עושים בצנעה בתוך ביתו.
איסור מלאכה כלפי בני ביתו של האבל
- כמו שהאבל בעצמו אסור במלאכה גם אשתו בניו ובנותיו הגדולים הסמוכים על שולחנו אסורים במלאכה, מפני שמעשה ידיהם שלו. אבל אם אינם סמוכים על שולחנו כיון שמעשה ידיהם לעצמם, מותרים בעשיית מלאכה.
כשאשתו פקידה במשרד ממשלתי
- אברך כולל שתורתו אומנתו שהינו אבל ואשתו פקידה במשרד ממשלתי או שהיא מורה בבת ספר שהיא שמפרנסת את בני ביתה משום משכורתה, יכולה להמשיך בעבודתה. וטוב שתאמר בהסכמתו שאיני ניזונת ואיני עושה, שהרווח שיהיה לה מעבודתה יהיה לעצמה ולא לבעלה.
עשיית צורכי הבית
- מותר לאשה אבלה לאפות ולבשל ולעשות כל מלאכת אוכל נפש לבני ביתה, וכל מה שצריך להם. כגון לנפות הקמח לצורך אפיית לחם, לנקות את הבית, וכן מותרת בהדחת כלים והצעת המיטות, שבכל אלה אין איסור מלאכה לאבל.
כשהאבלים יושבים סמוך לחג הפסח
- בסמוך לחג הפסח, מותר לאבלים לנקות את הבית לכבוד החג, בזמן שאין מגיעים לנחם אותם, שדבר זה מצרכי הבית הוא, כמובן שחייבים לעשות בדיקת חמץ בליל י”ד.
עוזרת בית שאבלה
- עוזרת בית שלנה בבית המעסיקים שלה, אם אירע לה אבלות מותרת לאפות ולבשל ולעשות שאר צרכי הבית, אף שמקבלת משכורת.
להשקות את העציצים
- מותר להשקות את עציצים של כל מיני בשמים וכדו’ הנמצאים בבית האבל. ונראה שאם כולם שם אבלים ואין מישהו אחר, אף האבל בעצמו יכול להשקותם.
איסור כתיבה בימי אבלות
- אסור לכתוב בימי האבלות, למעט דברים שהם לצורך ולא ניתן לדחותם עד אחרי שבעה, לכן כל מה שמותר לכתוב בחול המועד כגון בכתב שלנו – כתב משיט”א, מותר לכתוב בימי אבלו, אבל שלא לצורך אסור.
כתיבה במחשב
- מרן הגרע”י השווה דין הכתיבה באבלות לחול המועד. אם כן מכיון שהתיר כתיבה במחשב בחול המועד הוא הדין שמותר לאבל בימי שבעה לכתוב במחשב לצורך אבלות, כגון להכין נוסח למודעות אבל או עצרת בליל שביעי של אבלות.
לכתוב חידושי תורה
- חידושי תורה שהתחדשו לאבל בימי השבעה באקראי תוך כדי לימודו מותר לו לכותבם כדי שלא ישכחם.
לתקן ספר תורה ע”י האבל
- ספר תורה שיש בו דיבוק אותיות באופן שפוסל את ספר התורה מותר סופר סת”ם שאבל לתקנו. וכן אות שנמחקה בספר תורה או נטשטשה ורישומה ניכר מותר להעביר עליה קולמוס ולהכשירה.
לשחוט ע”י האבל
- שוחט שאירע לו אבלות ואין שוחט נאמן כמוהו בעיר מותר לו ללכת לבית המטבחיים לשחוט כהרגלו לצורך הצבור שבעיר.
גבאי בית הכנסת שאבל
- שמש או גבאי בית הכנסת שאירע לו אבלות מותר לו ללכת לבית הכנסת בערב שבת להכין כל צרכי בית הכנסת, כגון להכין שעון שבת לתאורה או מזגנים, להכין את ספר התורה לקריאה בשבת וכדו’.
רופא שאירע לו אבלות
- רופא שאירע לו אבלות מותר לו אף בתוך שבעת ימי אבלות לבקר חולה ולטפל ברפואתו, ואף שרק יש לו מיחוש בעלמא מותר לצאת אליו. ואפילו יש רופא אחר, בכל זאת מותר לו ללכת לפציינט שלו, כי לא מכל רופא אדם זוכה לרפואה. ואף הרופא רשאי לטול שכר על ביקורו.
בעל בית מלון שאירע לו אבלות
- בעל בית מלון שאירע לו אבלות מותרים כל עובדי המטבח לעבוד כרגיל – לאפות ולבשל לצורך האורחים, ורשאים ליטול שכר המגיע להם מן האורחים עבור אש”ל.
בעל מפעל שאירע לו אבלות
- בעל מפעל או בית חרושת שאירע לו אבלות, מכיון שמחזיק פועלים רבים ומשלם להם משכורתם מידי חודש בחודשו, ואם יסגור את המפעל בימי אבלו, בכל זאת חייב לשלם משכורת הפועלים במלואה, רשאי להעסיק הפועלים כרגיל בימי אבלו ולא לסגור את המפעל.
סחורה שאם לא ימכרנה יפסיד
- סחורה הנמצאת בחנותו שאם לא ימכרנה יפסיד מן הקרן, מותר לו למכרה על ידי אחרים. אבל אם לא יפסיד מן הקרן אלא שאם ימכרנה עכשיו ירוויח יותר, אסור.
עסקה מזדמנת שבצידה רווח גדול
- סוחרים שבאו עכשיו ובדעתם לחזור למקומם, ויש להם סחורה שמוכרים אותם בזול או שהם מוכנים לקנות סחורה ביוקר, ולא מזדמן לו להסתחר לאחר אבלות, מותר לאבל למכור ולקנות על ידי אחרים אפילו שלא לצורך תשמישו אלא לעשות סחורה ולהרוויח.
מלווה בריבית לנכרים שאירע לו אבלות
- מלווה בריבית לנכרים שאירע לו אבלות, מותר לו להלוות בריבית לנכרים הרגילים ללוות ממנו, כי אם לא ילווה להם מחמת אבלו, ילכו ללוות אצל אחרים ויפסיד אותם לגמרי.
אבל שמצא את בעל חובו
- האבל שחייבים לו כסף, אם בימי אבלו הוא מוצא את בעלי החובות ולאחר מכן לא ימצאם, מותר לו לבקש מאנשים אחרים לגשת אליהם לתבוע מעותיו. וכן אם הגיש תביעה בבית דין על פלוני ואותו פלוני מתכונן לצאת לחו”ל , רשאי למנות עורך דין ולדון עמו בימי אבלו.
מי שיש לו מונית ודרכו להשכירה
- מי שיש לו מונית ודרכו להשכירה לשאר נהגים, אסור לו להשכיר את המונית בתוך ימי אבלו, אלא אם כן קדם והשכיר המונית קודם ימי אבלו ועדיין לא כלה זמן השכירות.
שותפים שאירע אבלות לאחד מהם
- שני שותפים של חנות אחת שאירע אבלות לאחד מהם, חייב השותף לנעול חנותו שלא יעשה משא ומתן בשבעת ימי האבלות של שותפו, ומכל מקום רשאי הוא לעשות בצנעה בתוך ביתו אפילו בעסק השותפות.
כשלכל שותף יש חנות נפרדת
- אם יש לכל אחד מן השותפים חנות נפרדת וכל אחד אחראי על חנותו אלא שחולקים הרווחים שלהם, מותר לשותף לפתוח חנותו.
כששותף האבל לא נודע לו מפטירת קרובו
- שני שותפים בחנות אחת שאירע אבלות לאחד מהם נועלים חנותם ואסור לשותף שיעשה בפרהסיה. ואם האבל מת לו מת בעיר אחרת ולא נודע לו עדיין מפטירת קרובו מותר לשותף שבעירו – לא בעיר של הנפטר, לפתוח החנות כדרכו, שעדיין לא חלה אנינות או אבלות על שותפו כל זמן שלא ידע מפטירת קרובו ולכן פותח החנות כדרכו.
כששותף האבל נמצא בעיר אחרת
- שני שותפים בחנות אחת שאירע אבלות לאחד מהם והאבל לא נודע לו שמת לו מת כי נמצא בעיר אחרת, מותר לשותף לפתוח החנות אף על פי שהמת נפטר באותה עיר שהחנות נמצאת בה. וכן גם בני ביתו של האבל מותר להם לעשות מלאכה או להסתחר כל זמן שאין האבל יודע שמת קרובו, אף על פי שהם יודעים.
לקנות מהשותף את החנות בקניין סודר
- מי שיש לו שותפות עם חברו שאירע לו אבלות, בזמן האנינות מותר לו לקנות ממנו בקניין סודר את החנות והתכולה שבה, באופן שכל הרווח שיבוא בכל שבעת ימי האבלות יהיה רק שלו לבדו, ואז יהיה רשאי לפתוח את החנות ולשאת ולתת גם בימי אבלות של השותף, ואם אחר כך ירצה השותף לוותר ולתת לשותפו האבל מן הרווח, רשאי.
בעל תחנת דלק שיש לו הפסד אם יסגור
- בעל מפעל או תחנת דלק וכדו’ שיש לו הפסד גדול אם יסגור את המפעל לכל שבעת ימי האבלות, הנכון לכתחילה שימכור את העסק לאחד מן השותפים או לאיש אחר על ידי כתיבת שטר, ויעשה כן בהיות החולה גוסס, ובכך המפעל יוכל להמשיך לעבוד גם בשבעת ימי האבלות. ואם לא הספיק למכור לפני הפטירה, ניתן לעשות את המכירה גם לאחר הפטירה קודם הקבורה, אבל לא לאחר הקבורה.
שני שותפים שאינם מתחלקים ברווחים
- שני שותפים בחנות אחת אמנם זה עוסק בסחורתו וזה עוסק בסחורתו ואינם מתחלקים ברווחים אלא כל אחד לוקח את שלו, לא שייך בזה שותפות ורשאי השני לפתוח החנות ולהתעסק בסחורתו כרגיל.
בעל עסק אבל, ששותפו אינו יודע מזה
- בעל עסק שנסע לעיר אחרת והניח את שותפו להתעסק בחנות, והנה באותה העיר שהגיע נפטר שם קרובו שחייב להתאבל עליו, אבל בעירו אינם יודעים מזה, אף על פי שבדרך כלל הכל תלוי בידיעתו של האבל, מכל מקום בנידון זה כיון שהשותף אינו יודע מזה, אינו צריך להודיעו ולא יהיה בבחינת מוציא דיבה, ושב ואל תעשה עדיף.
כשהשותף עצמו נפטר
- אם השותף עצמו נפטר, לא בטלה השותפות כל זמן שלא ביטלו היורשים את השותפות בפירוש, אלא השותפות קיימת והשותף השני חייב לנעול החנות במשך שבעה ימי האבלות. אך אם הנפטר הניח בנים קטנים שלפי הדין הם פטורים מלהתאבל על אביהם, מותר לשותף לפתוח את חנותו ולהתעסק במלאכתו אף בפרהסיה.
בת יורשת שזכתה בחנות של אביה שנפטר
- בת יורשת שזכתה בחנות של אביה שנפטר, בימי אבלותה אסור לבעלה לפתוח את החנות.
חיוב האבל למעט בעסק בתוך השלושים
- אבל על שאר קרוביו, אם רצה למעט בעסק סחורה בתוך שלושים יום – ימעט, ואם לא רצה רשאי לא למעט, אבל על אביו ואמו צריך למעט.
איסור נישואין לאבל
- האבל אסור בשמחה במשך שלושים יום, לפיכך אסור לו לשאת אשה אפילו בלא סעודה. ואחר שלושים יום מותר אפילו שהינו אבל על אב ואם ואפילו לעשות סעודה. ואם עדיין לא קיים מצות פריה ורביה מותר לו לשאת אשה בתוך שלושים. והוא הדין אם יש לו ילדים קטנים שצריכים מטפלת, או שהוא איש מבוגר ואין לו מי שיעשה לו צרכי הבית כגון כביסה, בישול וכיו”ב מותר לו לשאת אשה בתוך שלושים יום.
אבי הבן שאירע לו אבלות
- אבי הבן שאירע לו אבלות ובתוך השבעה חל יום המילה של בנו, רשאי להחליף את בגדיו ולהגיע לברית עם בגדי שבת, אבל אסור בנעילת הסנדל. ולאחר שיחזור הביתה ממשיך את מנהגי האבלות כרגיל.
להיות סנדק בימי אבלות
- מי שהזמינו אותו להיות סנדק ואירע לו אבלות, רשאי להיות סנדק אף בהיותו בתוך שבעה, ומותר לו להחליף בגדיו לבגדי שבת אך אסור הוא בנעילת הסנדל.
האם האבל רשאי לבוא לחתונת בנו
- הורים אבלים בתוך שבעת ימי אבלותם אשר בנם או ביתם מתחתנים בתוך השבעה מותר להם להגיע לחתונה לעמוד בחוץ בעת החופה לשמוע את הברכות ומיד לחזור לביתם. הוא הדין לסבא וסבתא של החתן או הכלה שאירע להם אבלות על אב ואם והם בתוך י”ב חודש לפטירתם, רשאים להיכנס לבית השמחה ולסעוד שם עם המסובים, שבני בנים כבנים. ומכל מקום חשוב לדעת שהאבל על שאר קרובים אסור לו במשך שלושים יום להיכנס לכל אירוע משפחתי שיש בו מוסיקה, כגון חתונה של בני דודים, או גיסים וכדו’. ואם הינו אבל על אב ואם אסור לו להיכנס כל שנים עשר חודש, ואף בשנה מעוברת מותר לו להיכנס לאחר י”ב חודש.
האבל להחזיק בידו תינוק
- האבל מכיון שאסור בשמחה לא יקח תינוק לחיקו בימי האבלות כל שבעת הימים, שמא יבוא לידי שחוק. ואם הוא תינוק שיש לו געגועים עליו שאם לא יקחנו יבכה, מותר לקחת אותו זמן מה עד שירגע, ואם אפשר יעשה זאת בחדר שלא נמצאים שם אחרים.
לברך ברכת הלבנה בתוך שבעה
- אבל בתוך שבעת ימי אבלות שרוצה לברך ברכת הלבנה, אם אפשר נכון להמתין מלברך עד לאחר שבעת ימי אבלות ולא יברך בתוך שבעה מפני שאינו שרוי בשמחה, אמנם אם חושש יעבור הזמן ויפסיד את הברכה, יברך ברכת הלבנה בתוך השבעה.
היתר אכילת בשר
- מותר לאבלים לאכול בשר ולשתות מעט יין בכל שבעת ימי האבלות. והנוהגים להחמיר בזה, מנהג טעות הוא ומותר לבטל מנהגם ללא צורך בהתרה. וכל שכן שלאחר שבעה מותר לאכול בשר ויין כרגיל, והמחמירים אינם אלא מן המתמיהים.
אכילת בשר בשבת
- הנוהגים לא לאכול בשר אף ביום שבת הם מבטלים עונג שבת שהרי ראוי לכבדו בבשר, ומאידך עוברים על איסור אבלות בפרהסיה בשבת, והחומרה זו נגד הלכה היא.
לברך על פרי חדש
- מותר לאבל שהוא בתוך שבעת ימי האבלות לברך שהחיינו על פרי חדש ואינו צריך להמתין עד אחר השבעה.
ללבוש בגד לבן חדש
- אסור לאבל ללבוש בגד חדש שהוא לבן ומגוהץ. אמנם האבל על שאר קרוביו מותר לו לחדש לאחר שלושים יום ואף לברך ברכת שהחיינו על הבגדים. אך האבל על אב ואם אינו מחדש בגד חדש לבן עד שיעברו שלושים יום ויגערו בו חבריו, ויאמרו לו: “כבר הגיע זמן שתלבש בגד חדש”, וכשיגיע הרגל – חג, יהיה לו מותר בלבישתו ולברך ברכת שהחיינו.
ללבוש בגדים חדשים לא לבנים
- שאר בגדים שאינם לבנים אפילו חדשים מותר לגהצם וללבושם מיד לאחר השבעה ולברך ברכת שהחיינו, גם האבלים על אב ואם מותר להם לחדש בגד צבעוני לאחר השבעה. כל שכן שמותר לחדש נעליים לאחר השבעה.
ללבוש לבנים חדשים
- פשוט שמותר לקנות ולחדש גרביים, גופיות, לבנים כיון שאינם בגדים חיצונים העשויים לכבוד.
לקנות רהיטים חדשים
- מותר לקנות רהיטים חדשים או מוצרי חשמל וכדו’ לאחר השבעה. וכן מותר לקנות משקפיים ולהרכיבם דהוי צורך רפואי.
לברך ברכת שהחיינו בשעת מילה
- אבל שנולד לו בן ועורכים ברית מילה בתוך שבעת ימי האבלות, אבי הבן מברך שהחיינו בעת המילה. ואבי הבן רשאי להחליף את בגדיו ולהגיע לברית עם בגדי שבת, אבל אסור בנעילת הסנדל. ולאחר שיחזור הביתה ממשיך מנהגי האבלות כרגיל.
לעשות פדיון הבן בימי אבלות
- אבי הבן היושב שבעה, אם חל יום שלושים ואחד של בנו הבכור, לא ידחה את עריכת הפדיון לאחר השבעה, אלא יפדה את בנו בזמנו ויברך שהחיינו בשעת פדיון הבן, ורשאי להחליף את בגדיו ולהגיע לפדיון עם בגדי שבת, אבל אסור בנעילת הסנדל.
לברך שהחיינו על נרות חנוכה
- האבל מברך שהחיינו בהדלקת נרות חנוכה ביום הראשון בהדלקה שבביתו. אך אם מתפלל בבית הכנסת לא ידליק נרות חנוכה ביום הראשון כדי שלא יברך שהחיינו בבית הכנסת.
לקרא מגילה לאחרים
- כשהאבל קורא את המגילה לעצמו או שקורא להוציא ידי חובה את בני ביתו צריך לברך גם שהחיינו.
האם האבל יושב בסוכה
- מי שאירע לו אבלות בחול המועד סוכות, לאחר הקבורה מתחייב בכל המצוות וחייב בסוכה ובארבעת המינים. וכן גומר את ההלל בברכה אפילו אם מתפללים בבית האבל. וכן בשעת הנענועים מקיף התיבה בלולב. ואם חל חג סוכות בשבת ואירע לו אבלות ביום הראשון דחול המועד, לאחר הקבורה מברך גם שהחיינו על מצוות ארבעת המינים.
לברך שהחיינו על המגילה בצבור
- האבל רשאי לקרא מגילה לצבור ולברך שהחיינו. ואפילו למחמירים האוסרים, אם האבל הוא שליח צבור קבוע בבית הכנסת ואין בבית הכנסת מישהו בקי בקריאת המגילה כמוהו, יכול לקרא לצבור את המגילה אפילו שהינו בתוך שבעה ימי אבלות ולברך כל הברכות כולל ברכת שהחיינו.
איסור לימוד תורה בימי שבעה
- האבל בכל שבעת ימי האבלות, אסור בתלמוד תורה. וכן אשה אבלה אסורה בלימוד הלכות השייכות להן.
איסור לימוד תורה
- אסור לאבלים לקרא בתורה, נביאים וכתובים, משניות, גמרא, הלכות ואגדות, וכן אסור ללמוד זוהר.
לימוד הלכות אבלות
- מותר לאבלים ללמוד בדברים רעים ועצובים, כגון איוב, איכה, מדרש איכה, דברים הרעים שבירמיה– הלכות השייכות לאבלות – במסכת מועד קטן, רמב”ם, טור, בית יוסף ושו”ע ושאר פוסקים.
ללמוד ספרי מוסר
- מותר לאבל ללמוד בספרי מוסר המעוררים את לבו לעשות תשובה. אמנם ספרים המסתעפים מעניין לעניין ומביאים ביאורי פסוקים בדברים המביאים לידי שמחה אינם בכלל היתר זה.
אמירת תהלים
- אמירת תהלים – מי שאינו יודע ללמוד תורה רק לקרא בספר תהלים יכול לומר תהלים דרך בקשה, תפילה ותחינה.
קריאת תהלים לצורך חולה
- קריאת תהלים לצורך חולה – גם אבל שיודע ללמוד תורה, מותר לו לקרא תהלים לרפואת חולה שהוא בצער או בסכנה, כיון שהקריאה היא לצורך חולה, ואין שום שמחה בקריאתם.
להתפלל לפי סדר התפילה
- מותר לאבל להתפלל בכל סדר התפילה – פרשת הקרבנות, ומשנת איזהו מקומן, ומדרש ר’ ישמעאל ופסוקי דזמרה ושירת הים.
לימוד חק לישראל
- האבל אינו רשאי ללמוד חק לישראל, מעמדות ופרקי משנה היומיים בימי אבלותו.
לימוד שנים מקרא ואחד תרגום
- מותר לקרא בשבת שבתוך השבעה את הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. ואם חל יום השביעי לאבלו בשבת, טוב ונכון שימתין מלקרא עד שיעמדו מנחמים אצלו ויצא מאבלו משום מקצת היום ככולו.
לימוד פירוש רש”י על הפרשה בשבת
- האבל לא ילמד בשבת את פירוש רש”י על הפרשה כדרכו בכל שבת, אלא רק שנים מקרא ואחד תרגום.
לקרא עיתונים בימי שבעה
- אסור לאבל ללמוד בספרי שאר חכמות וכל שכן לקרא בעיתונים.
לעיין בספר רפואה
- רופא שאירע לו אבלות ורוצה לעיין בספרי רפואה בתוך ימי האבלות, כל שלא לצורך שעה אסור. הוא הדין שיש להחמיר לא לקרא גם בספרי מתמטיקה ושאר חכמות.
לקרא ספר יוסיפון
- מותר לקרא בספר יוסיפון – העוסק בסיפורי החורבן בית שני.
חשיבות לימוד תורה בימי שבעה
- יש חשיבות מרובה ללימוד תורה בדברים המותרים בימי השבעה – דהיינו בכל רגע שהאבלים עוסקים בתורה בדברים המותרים, מיטיבים הם הרבה לנשמת הנפטר יותר מכל קדיש או תפילה בצבור.
לימוד דברים המותרים בעיון
- הלימוד שהותר הוא רק עיון היטב בפשט הדברים המותרים לו בלימוד, אבל אסור לעיין בלימודו בכוונה בעיון נמרץ ועמוק במטרה לחדש חידושי תורה.
לכתוב חידושי תורה
- חידושי תורה שהתחדשו לאבל בימי השבעה באקראי תוך כדי לימודו מותר לו לכותבם כדי שלא ישכחם.
לימוד בחברותא
- מה שהותר לאבל ללמוד, זה דוקא כשלומד בינו לבין עצמו אבל אינו רשאי ללמוד עם אחרים, ואם הוא תלמיד חכם שרבים צריכים לו, מותר לו ללמוד אפילו בהלכות אחרות שאינן הלכות אבלות ודברים רעים.
לימוד בהרהור
- יש אומרים שלימוד תורה לאבל אסור אפילו על ידי הרהור, אף על פי שיש מתירים, יש להחמיר בזה, אך בשבת יש להתיר להרהר בדברי תורה.
להורות הלכה בדיני איסור והיתר
- מורה הוראה שאירע לו אבלות, מותר לו להורות הלכה בדיני איסור והיתר לכל השואל אותו בימי השבעה, אם אין אחר כמוהו. וכן תלמיד חכם מומחה לרבים שרגיל למסור שיעור בהלכה לפני קהל עדתו, מותר לו למסור השיעור בעצמו בימי אבלו לפני קהל שומעי לקחו.
ללמוד עם ילדים קטנים
- יש אומרים שמותר למלמד תינוקות שהינו אבל ללמוד עם ילדים שמבינים מה שלומדים במדרש איכה ואגדות החורבן. ויש אומרים שמלמד תינוקות אינו רשאי ללמוד עם ילדים קטנים אפילו בדברים הרעים. להלכה המיקל יש לו על מה לסמוך.
היתר לקטן אבל בלימוד תורה
- אבל על אשתו ויש לו ממנה בנים קטנים אין לו לבטלם מלימודם בתלמוד תורה ואפילו הגיעו לחינוך.
לימוד בשבת בדברים המותרים
- בשבת שבתוך השבעה האבל רשאי ללמוד בדברים ששייכים לדיני אבלות, ולא דברים רגילים.
לעיין בהלכה בזמן שאונן
- אונן אם צריך לדעת איזו הלכה למעשה מותר לו לעיין בספר לדעת מה יעשה.
לעלות לספר תורה בשבת
- אסור לאבל לעלות ולקרא בספר תורה. ואף בשבת שבתוך השבעה אינו עולה לספר תורה. ומכל מקום אם הוא כהן, ואין שם כהן זולתו, בשבת מותר להעלותו לספר תורה, והוא הדין כשהוא בעל קורא קבוע, מותר לקרא את הפרשה בשבת בספר תורה כהרגלו ולהוציא את הצבור ידי חובת קריאת התורה.
לעלות לתורה ביום שביעי דאבלות
- יום שביעי של אבלות שחל בשבת המנהג שהחזן ונכבדי הקהל נגשים אל האבלים קודם שיתחילו ברוך שאמר, ואומרים לו פסוקי נחמה – לא יבוא עוד שמשך וכו’, והשכבה למנוח, ומוציאים אותם מהאבלות ואז מותר לאבלים לעלות לספר תורה וללמוד כל הלכה שליבם חפץ.
האם אבי הבן אבל עולה לתורה
- אבל שנולד לו בן זכר, על פי המנהג שמעלים את אבי הבן לספר תורה בשבת, מותר להעלותו לתורה מכלל שבעה עולים. וכן במקומות שנוהגים שאבי הבת עולה לספר תורה בשבת כדי לקרא לה שם, אף אבי הבת שהוא אבל בשבת שבתוך שבעה מעלים אותו לתורה .
האם אבל רשאי לעלות לתורה ביום ט’ באב
- הרגיל לעלות לתורה ביום ט’ באב לעליית שלישי ולהפטיר הפטרת ט’ באב, ואירע לו אבלות, אסור לו לעלות לתורה ביום ט’ באב.
בעל קורא אבל
- שליח צבור שהוא בעל קורא קבוע בכל שבת בפרשת השבוע, אף על פי שהוא אבל, מותר לו בשבת לקרא בספר תורה לצבור, כי אם ימנע נחשבת אבלות בשבת בפרהסיה שאסורה.
אמירת אגדה בבית האבל
- המנהג בזמנינו שאומרים שמועה ואגדה בבית האבל, ולומדים משניות וגמרא בבית האבל לע”נ המנוח. וכן דורשים בכל יום בבית האבל בין מנחה לערבית בדברי מוסר ודברי התעוררות, שיש בהם משום זיכוי הרבים ולגרום לתשובה ומעשים טובים.
ללמוד בחול המועד
- מי שמת אחד מקרוביו בחול המועד ומתחיל את ימי השבעה לאחר צאת החג, מותר לו ללמוד בחול המועד רגיל ולאו דוקא בדברים הרעים. הוא הדין מי שהיה יושב שבעה וחל אחד משלש רגלים בימי שבעה שהחג מבטל את השבעה, מותר לו ללמוד בחול המועד כרגיל.
למעט בדיבור בימי שבעה
- על האבלים למעט בדיבור בימי השבעה ולקבל את הדין באהבה, ויעסקו בדברי תורה שמותרים. שבכך הם ממתקים את הדינים מעל הנפטר ומקילים בצער הדין והמשפט שעל הנשמה. הלכך אין לאבלים להרבות בשיחת חולין במשך ימי שבעה עם המנחמים, אלא בדבר שבח על הנפטר כדי ללמוד ממידותיו שזה כבוד הנפטר .
לצאת מפתח הבית
- האבל כל שבעת ימי אבלו לא יצא מפתח ביתו לדבר רשות. אבל לדבר מצוה או להתפלל במנין מותר.
עישון בימי השבעה
- האבל שרגיל בעישון סיגריות מותר לו לעשן גם בימי השבעה.
לחזור לביתו בערב שבת
- האבל שיושב שבעה עם קרוביו האבלים ומקום מגוריו בעיר אחרת, רשאי לצאת ולנסוע לביתו בערב שבת אחר חצות כדי לשבות עם בני ביתו ולהוציאם ידי חובת קידוש וכדו’, ואחר כך במוצאי שבת יחזור לסיים את השבעה עם שאר קרוביו האבלים.
לצאת לבית הכנסת
- אבלים שאין להם מנין בבית מותר להם לצאת לבית הכנסת כדי להתפלל בצבור בכל התפילות, בפרט אם הם אבלים על ההורים – על אב ואם כדי שיאמרו קדיש לעילוי נשמתם.
כשלא השיגו ספר תורה לבית האבל
- יש לארגן מנין עשרה מתפללים שיבואו לבית האבל להתפלל, כדי שלא יצטרך האבל לצאת מפתח ביתו לבית הכנסת בימי החול, ואם אין ספר תורה בבית האבל יוצאים כל המנין לבית הכנסת – בימי שני וחמישי ושבת לשמוע קריאת התורה. ומכל מקום אם בבית האבלים יש מקום מיוחד ומכובד להניח בו ספר תורה, מותר להביא ספר תורה לשם לקריאת התורה במשך ימי האבלות כדי שלא יצטרכו האבלים לצאת מהבית. טוב שבהולכתו מבית הכנסת לבית האבל יהיו עשרה אנשים. ואם מוליכים את הספר בהצנע לכת במכונית מיוחדת אפשר להקל גם בלא ליווי מנין.
ללכת לבית הכנסת לאמירת סליחות
- בימי הסליחות אם האבל אינו משיג מנין בביתו מותר לו ללכת לבית הכנסת לאמירת סליחות, וכן רשאי לומר קדיש בסוף הסליחות. ומכל מקום אם יש מנין בבית האבלים כדי לומר סליחות, לא יאמרו וידוי. אך כשמתפללים מנחה בערב יום הכיפורים בבית האבל יאמרו הוידוי בעמידה – בלחש, כי השעה צריכה לכך.
ללכת לישון בבית אחר
- כאשר יש צפיפות בבית שיושבים שבעה ואין די מקום שינה עבור כל האבלים, או שלאבל קשה לישון באותו מקום, מותר בסוף היום ללכת לישון במקום אחר וישוב לבית האבלים מוקדם בבוקר. כמובן שבזמן המעבר מבית לבית יעשה זאת בזריזות ללא כל שהות ודיבורים מיותרים כדי שלא יסיח דעתו מאבלות וכן רצוי שילכו אתו שני מלווים.
לצאת מהבית לצורך אזכרה ליל שבעה
- העורכים אזכרת השבעה בבית הכנסת מותר לאבלים ללכת לבית הכנסת, ואף מותר להם לשבת כרגיל על כסאות, ואינם צריכים לשבת על גבי קרקע או כסאות נמוכים. ובמנחה אין לומר וידוי ונפילת אפיים.
ללכת לבית הכנסת בליל פורים
- מותר לאבל בליל פורים וביומו ללכת לבית הכנסת לקריאת המגילה.
ללכת לבית הכנסת בליל ט’ באב
- מותר לאבל ללכת בליל ט’ באב וכן ביום ט’ באב לבית הכנסת ולהשאר עד סיום הקינות, אך לא יעלה לתורה לא בשחרית ולא במנחה.
לצאת מהבית לצורך ברכת הלבנה
- אם האבל לא יברך ברכת הלבנה בתוך ימי האבלות, ובינתיים יעבור זמן, מותר לו לברך ברכת הלבנה. ואף רשאי לצאת מביתו כדי לברך ברכת הלבנה, כיון שהוא דבר מצוה.
היתר יציאה לרופא כדי לטפל בחולים
- רופא שהוא אבל מותר לו לצאת מביתו כדי לטפל בחולים אפילו אין בהם סכנה ורשאי גם ליטול שכר על טיפולו.
היתר יציאה לרופא גם שיש רופא אחר
- מותר לרופא אבל לצאת לטיפול גם כשיש שם רופא אחר שאינו אבל.
היתר יציאה למוהל
- מוהל האבל רשאי לצאת מביתו כדי למול את התינוק, אך אסור בנעילת הסנדל.
היתר יציאה לכהן כדי לעשות פדיון הבן
- כהן שהינו אבל מותר לו לצאת מביתו בתוך השבעה על מנת לעשות פדיון הבן.
לצאת מביתו כדי להצביע בבחירות
- מותר לאבל לצאת מביתו כדי להצביע בבחירות לכנסת או לרשויות המקומיות, אולם אך ורק לצורך מפלגה שומרת תורה ומצוות. וישתדל לעשות זאת עם רכב ועם מלווה.
לארגן מנין לתפילות בבית האבל
- לכתחילה עדיף לארגן מנין לתפילות בבית האבל. והבאים להשלים מנין עושים חסד עם האבלים ונחת רוח לנפש הנפטר, אך במידה ולא ניתן להשיג מנין לבית האבלים רשאים האבלים ללכת להתפלל בבית הכנסת.
עדיפות מנין בבית אבל מאשר בבית הכנסת
- בשכונה או בישוב שנפטר שם מישהו, אם בבית הכנסת המנין מצומצם אשר לא ניתן לחלקם, דהיינו אם יתפללו בבית האבל תתבטל התפילה שבבית הכנסת, אף על פי שנחלקו הפוסקים האם מותר לקיים מנין בבית האבלים, להלכה עדיף ואף מצוה לקיים ולארגן מנין בבית האבלים.
לברך ברכות השחר
- האבל צריך לברך את כל ברכות השחר, לרבות ברכת שעשה כל צרכי. וחייב בכל סדר התפילה – פרשת העקדה, פרשת הקרבנות, איזהו מקומן, ברייתא דרבי ישמעאל והזמירות בכל יום רגיל.
אמירת פיטום הקטורת
- בתפילת שחרית רבו מעלותיה וסגולותיה של פיטום הקטורת שעם פרשת הקרבנות וכן פיטום הקטורת שבסוף התפילה ולכן אף בבית האבל יש לאומרה בשני המקומות.
אמירת מזמור לתודה
- בפסוקי דזמרה אומרים מזמור לתודה כמו בכל יום, שאין המזמור לשם קרבן תודה אלא לשם הודאה לה’. וכן המנהג.
אמירת שירת הים
- המנהג לומר שירת הים בכל יום, וכן האבלים בכל ימי השבעה אומרים אותה לאחר פסוקי דזמרה, וכן ביום תשעה באב בתפילת שחרית אומרים שירת הים לאחר פסוקי דזמרה.
נשיאת כפיים לאבלים
- כהן בתוך שבעת ימי אבלות יצא מהחדר – מבית הכנסת בשעה שקורא ‘כהנים’, ומכל מקום לאחר השבעה עולה ונושא כפיו.
נשיאת כפיים לכהנים שאינם אבלים
- אם יש כהנים שבאו להתפלל בבית האבלים, הם עולים לדוכן ונושאים כפיהם, והאבל שהוא בעצמו כהן לא ישא כפיו. אמנם בשבת אם אין כהן אחר בבית האבל בתפילה מלבד האבל עצמו, נושא כפיו לברך ברכת כהנים, שאם לא יעלה נראה שנוהג אבלות בפרהסיה. אבל אם יש כהן אחר לא ישא כפיו.
אמירת וידוי ונפילת אפיים בבית אבלים
- בבית האבלים אין אומרים וידוי ונפילת אפיים, ולא ‘למנצח יענך ה’ ביום צרה’. ואין מזכירים פסוקי ‘ואני זאת בריתי’, ואין אומרים ‘תפילה לדוד הטה ה’ אזנך ענני’, ואפילו אם אין האבל שם.
אמירת וידוי בבית הכנסת כשיש אבלים
- אם האבל מתפלל בבית הכנסת יאמרו בבית הכנסת וידוי ונפילת אפיים כדרכם וכן המזמורים הנ”ל. אך האבל עצמו אינו אומר וידוי ונפילת אפיים ומזמורים הנ”ל. ואם האבל הוא שליח הצבור, גם שאר המתפללים נגררים אחריו כמו בבית האבל ואינם אומרים וידוי ונפילת אפיים ומזמורים הנ”ל.
אמירת וידוי במנחה שלפני ליל אזכרה
- בליל השבעה שהאבל מתפלל בבית הכנסת מנחה וערבית ועושים שם אזכרה, לא יאמרו וידוי ונפילת אפיים במנחה.
אמירת תיקון חצות בבית האבל
- אנשים (שאינם אבלים) שישנים בבית האבל וקמים בחצות הלילה כדי לומר וידוי ותיקון חצות, לא יאמרו וידוי בבית האבל, אפילו שאין האבל בחדרו של האומר.
אמירת תיקון לאה לאבל
- אין אומרים תיקון רחל בבית האבל, אלא תיקון לאה – בלא מזמור ‘יענך ה’ ביום צרה’. ויש אומרים שהאבל אינו אומר בכלל תיקון חצות בתוך שבעת ימי אבלות.
אמירת הלל בבית האבל
- אומרים הלל בבית האבל כשחל ראש חודש בימי האבלות. אמנם האבלים אינם אומרים הלל בראש חודש ויוצאים לחדר אחר, והצבור יקראו ההלל במקומם.
אמירת הלל בבית הכנסת כשיש אבלים
- האבל שלא היה מנין בביתו ובא לבית הכנסת בראש חודש יאמר ההלל יחד עם הצבור.
אמירת הלל כשראש חודש חל להיות בשבת
- ראש חודש שחל להיות בשבת אומרים הלל בבית האבל, ואף האבלים עצמם אומרים הלל.
אמירת הלל ביום שביעי דאבלות
- ראש חודש שחל ביום השביעי דאבלות, יאמרו האבלים הלל לאחר שילכו המנחמים שכבר פקעה האבלות מהם.
אמירת הלל בימי חנוכה
- בחנוכה שגומרים את ההלל בברכותיו, גם האבל יקרא ויגמור את ההלל עם הצבור אף בבית האבלים בברכותיו. וטוב שהאבל עצמו לא יהיה שליח צבור בשחרית של חנוכה.
עשיית השכבה בסיום הקריאה
- העולים לספר תורה בסיום קריאתם נוהגים לעשות השכבה בתפילת ‘אל מלא רחמים’ למנוחת הנפטר.
אמירת קדיש תתקבל בבית האבל
- שליח צבור המתפלל בבית האבל אחר תפילת החזרה אומר קדיש ‘תתקבל’, והוא הדין שהאבל עצמו חזן אומר קדיש ‘תתקבל’.
אמירת שיר של יום בבית האבל
- אומרים שיר של יום בבית האבל.
אמירת ‘אין כאלוקינו’ בבית האבל
- בסוף התפילה גם כן אומרים ‘אין כאלוקינו ופיטום הקטורת’ בבית האבל.
לברך ברכת הלבנה
- האבל בתוך שבעת ימי אבלות שרוצה לברך ברכת הלבנה, נכון להמתין מלברך עד לאחר שבעת ימי אבלות ולא יברך בתוך שבעה מפני שאינו שרוי בשמחה, אמנם אם ימתין יעבור הזמן ויפסיד את הברכה, יברך ברכת הלבנה בתוך שבעה.
אמירת ‘שלום עליכם’ לאחר ברכת הלבנה
- מותר לומר לאבל לאחר ברכת הלבנה שלום עליכם, וגם לו מותר לומר לאחרים, ואין בזה דרישת שלום האסורה באבל.
לברך ברכת הגומל
- אם האבל הוצרך לברך ברכת הגומל, יכול לברך הגומל גם בלי לעלות לספר תורה. אך אם ימי אבלו מסתיימים אחר יום או יומיים יכול לעכב את ברכת הגומל עד לאחר שיצא מאבלו ויברך אז ברכה זו בשמחה.
לברך ברכת החמה
- האבל בתוך שבעה מברך ברכת החמה – ברכה זו מברכים אותה אחת ל28 שנים כי ביום זה מגיע החמה למקום אשר בו עמדה בבריאת העולם. והברכה היא בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵֽינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, עוֹשֵׂה מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. ומותר לאבל אף לצאת מפתח ביתו כדי לברך ברכת החמה.
אמירת פרק ‘במה מדליקין’ בבית האבל
- אם מתפללים תפילת ערבית ליל שבת בבית האבל, אומרים פרק ‘במה מדליקין’. אמנם אין שליח צבור אומר ברכה מעין שבע, שלא נתקנה לאומרה אלא בבית הכנסת קבוע, והמברך נכנס באיסור החמור של ברכה לבטלה, למעט בירושלים העתיקה שמותר לאומרה.
אמירת ‘צדקתך’ בבית האבל
- במנחה של שבת בבית האבל אין אומרים ‘צדקתך’. ואם בא האבל לבית הכנסת בכל זאת אומרים צדקתך כי אין הצבור נגררים אחר האבל.
אמירת ‘יושב בסתר עליון’ בבית האבל
- אומרים בבית האבל בערבית של מוצאי שבת את הפסוק: “וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ”. ולאחריו את מזמור ‘יושב בסתר עליון’, וגם האבל יאמר אותו עם הצבור.
אמירת הבדלה בבית האבל
- בהבדלה על הכוס האבל לא יאמר את הפסוקים שנוהגים לאומרם במוצ”ש לפני ההבדלה, אלא יתחיל מן הברכות ומברך על הנר ועל הבשמים.
להיות שליח צבור בימי שבעה
- בימי שבעה רשאי להיות שליח צבור כשהינו אבל על אביו ואמו, אפילו אם יש שם אחר שיכול להיות שליח צבור, כי בזה יש תועלת גדולה לנפטר. אמנם האבל על שאר קרובים, אם יש אחר שיכול להיות שליח צבור, עדיף שהוא יעבור לפני התיבה, ואם לאו האבל רשאי להיות שליח צבור.
להיות שליח צבור קבוע
- מי שהוא הגון ומרוצה לקהל ויודע להתפלל כשליח צבור, טוב שיעבור לפני התפילה במשך השנה של פטירת אביו או אמו – כולל שבתות וימים טובים. במיוחד בכל מוצ”ש, וביום הפטירה בכל שנה, שיש בזה תועלת גדולה לנפטר.
להיות שליח צבור ביום היארצייט
- מי שיש לו אזכרה – יארצייט על אביו או על אמו, הינו קודם לעלות לשליח צבור על פני מי שהוא בתוך י”ב חודש על אב ואם ובלבד שזה יהיה ביום הפטירה. ועם כל זה יש רשות לקהל לבחור להם מי שירצו ואין להתקוטט בעבור זה, ובפרט שאין חיוב על פי הדין להתפלל כשליח צבור ביום פטירת אב ואם. וכן מי שחושש שיבלע תיבות מפני אימת הצבור, לא ראוי שיעלה שליח צבור אפילו ביום השנה לפטירת אב ואם אלא יסתפק באמירת קדיש.
סדר עדיפות להיות שליח צבור
- אבל בתוך שנה על אביו או אמו שרוצה להתפלל כשליח צבור, ויש אחר שהוא אבל על שאר קרוביו, למי שחפץ הקהל, הוא שיהיה שליח צבור, אלא שמצד העדיפות האבל על אביו ואמו עדיף משאר אבלים.
כשיש כמה אחים אבלים
- כשיש כמה אחים אבלים, אין צריכים להשתדל ולסדר מנין עבור כל אחד ואחד מן האחים כדי שיוכלו כולם להיות שליח צבור, אלא יעשו ביניהם תורנות להתפלל כשליח צבור, באופן שכל האחים יודעים לעבור לפני התיבה והם יראי ה’ וכו’.
כששני אבלים יש להם אזכרה באותו יום
- כששני אבלים באותה שבת יש להם אזכרה על ההורים, מותר לצבור להתחלק לשתי מניינים, כל שיהיה המנין באופן מסודר ומכובד, אך יש להשתדל במידת האפשר שלא לעשות כן, כי ברוב עם הדרת מלך, ובפרט שאצלנו לא נהגו להתפלל כשליח צבור בזמני החיוב.
מנהג אמירת צידוק הדין
- המנהג לומר צידוק הדין בכל יום משבעת ימי האבלות לאחר תפילת שחרית ומנחה. וכשאומרים דברי תורה או אגדות בבית האבל לעילוי נשמת הנפטר, אומרים קדיש על ישראל ואח”כ צידוק הדין אף בלילה.
אמירת צידוק הדין בשבת
- בימים שלא אומרים תחנון, לא אומרים צידוק הדין. לפיכך בשבת, ראש חודש, חנוכה ופורים לא אומרים צידוק הדין כלל. וכן בערב שבת ובערב החג אחר חצות היום לא אומרים צידוק הדין.
הדלקת נר נשמה
- מנהג נכון להדליק נר נשמה בכל שבעת ימי האבלות בבית האבל, גם אם המנוח נפטר בבית חולים או בבית אחר.
להדליק נר נשמה לאחר ימי השבעה
- אחר ימי השבעה אין טעם ואין צורך להדליק יותר בבית נרנשמה. אמנם טוב ונכון להדליק נר בתוך י”ב חודש בבית הכנסת לעילוי נשמת הנפטר.
להדליק נר נשמה ביום היארצייט
- יש להדליק נר בכל שנה ביום פקודת השנה – האזכרה – יארצייט, והטוב ביותר כאשר מדליק את הנר שידליק על המצבה עצמה ששם משכן חלק מן הנפש.
להדליק נר נשמה שבעה ימים מיום הפטירה
- מי שמת לו אחד מקרוביו סמוך לחג שלמעשה האבלות נפסקת בכניסת החג, ומכל מקום יש להדליק נר נשמה בכל שבעת הימים מיום הפטירה.
להדליק נר נשמה ביום היארצייט שחל ביו”ט
- מותר להדליק נר נשמה ביום היארצייט שחל ביום טוב, או עבור קרובו שנפטר לפני החג ובוטל גזירת השבעה, ולצורך ההדלקה יש להעביר אש מאש שהודלקה בערב יו”ט, אך נכון יותר אם אפשר להדליק בבית הכנסת.
לומר נר זה לע”נ פלוני
- בשעת הדלקת הנר יאמר: הריני מדליק/ה נר זה לעילוי נשמת אבי פלוני בן פלונית או אמי פלונית בת פלונית. ונוסח זה יש לאומרו על מי שמדליקים בעבורו.
להדליק נר נשמה בשמן זית
- טוב יותר להדליק נר נשמה משמן זית, ואם לא, ידליק בנר שעווה. וכן מועיל בנר חשמלי.
להתנדב עבור תאורת בתי המדרש
- טוב להתנדב עבור הדלקת תאורת החשמל של בתי המדרש אשר עוסקים בתורה לאור החשמל שבזה יגרום לעילוי נשמתם של הנפטרים ויהיו למליצי יושר עליו, ‘כי נר מצוה ותורה אור’.
עדיפות נתינת צדקה מפני נר נשמה
- כאשר יש בפניו שתי אפשרויות – הדלקת נר או צדקה, הצדקה עדיפה יותר, אך כמובן שאם יכול לעשות את שתיהן אז זכות גדולה היא לו ולנפטר.
אכילה בבית האבלים
- יש נוהגים לא ליטול שום דבר מתוך בית האבל כל שבעת ימי האבלות – יש אומרים שזה דוקא היכן שנפטר המת והאבלים יושבים שם, אך אם נפטר במקום אחר אין שייכות לרוח טומאה. מאידך יש מתירים, ומאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה ואין לו מה לחשוש.
ללבוש בגדים שחורים
- אין לאבלים ללבוש בגדים שחורים או לענוד סרט שחור על זרועם במשך שנת האבלות.
להביא בשמים לבית האבלים
- יש נוהגים להביא לבית האבלים בשמים להריח בהם כדי לברך עליהם לעילוי נשמת הנפטר. וגם האבל עצמו יכול לברך על הבשמים שאין כוונתם להריח לשם תענוג אלא בשביל המצוה.
קימת האבל בפני שיבה
- אין האבל חייב לקום לפני זקן או תלמיד חכם ואפילו לפני רבו מובהק, ומכל מקום אם רצה לעמוד לכבוד התורה רשאי ותבוא עליו ברכה, וכן רשאי לקום מפני אביו או אמו. ואם קם לפניהם לא יאמרו לו ש’ישב’ שמשמע שישב באבלו.
קימת האבל בפני ספר תורה
- אבל הרואה ספר תורה חייב לקום.
לא יאמר האבל לא נפרעתי כפי מעשי
- יזהר האבל שלא יאמר לא נפרעתי כפי מעשי, כאילו רוצה לומר שמגיע לו יותר רק שהשם חס עליו.
מצות ניחום אבלים
- בכל יום ויום משבעת ימי האבלות אפשר ומצוה ללכת לנחם את האבלים, ויש נוהגים ללכת רק אחר שלושה ימים ואינו מנהג ותיקין.
ניחום אבלים בלילה
- אפשר ללכת לנחם גם בלילה, ובלבד שלא ילך בשעה מאוחרת – בשעה שהאבלים צריכים לישון.
עד מתי אפשר לנחם אבלים
- אם לא ניחם את האבלים תוך שבעת ימי אבלות, אפשר לנחמו עד שלושים יום לשאר קרוביו, ועל אביו ואמו יכול לנחמו כל י”ב חודש כדרכו.
כיצד לנחם מי שאשתו נפטרה
- מי שאשתו נפטרה ונשא אחרת כי יש לו ילדים קטנים, אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין, אלא כשפוגש אותו ברחוב אומר לו: תתנחם בשפה רפה ובכובד ראש. אבל אם עדיין לא נשא אחרת מדבר עמו תנחומין עד שיעברו ג’ רגלים.
ניחום אבלים בשבת
- אפשר לנחם אבלים בשבת. דהיינו שבסיום תפילת מוסף מבקרים בבית האבלים ולאחר שקוראים מזמורי תהלים, האבלים אומרים קדיש ופותחים ‘אל מלא רחמים’ בהשכבה לעילוי נשמת המנוח. ומסיימים ‘שבת היא מלנחם, נחמה קרובה לבוא ולא תוסיפו לדאבה עוד’, ואומרים שבת שלום לאבלים ויוצאים לבתיהם.
לקבל גזירת השם יתברך באהבה
- האבל יקבל גזירת השם יתברך, ויברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה, ויזהר מאוד שלא יטיח ח”ו דברים כלפי מעלה להתרעם על מידותיו של הקב”ה, כמו שיש המתלוננים ‘למה נעשה כך? או לא היה מגיע לו וכדו’, שזוהי עבירה חמורה, כי באמת כל דבריו משפט וצדק, בחכמה ותבונה ובאמת.
השבת מן המנין של שבעה
- השבת אינה מפסיקה את שבעת ימי אבלות, והיא עולה למנין שבעה, כיון שצריך לנהוג באבלות בדברים שבצנעה, כגון תשמיש המיטה, ולימוד תורה בדברים המותרים לאבלים. אבל דברים שבפרהסיה אינם נוהגים בו, הלכך מותר לנעול נעלי עור ולהחליף בגדי חול לבגדי שבת.
להתרחץ כל גופו בימי אבלות
- אסור לאבל להתרחץ כל גופו בכל ימי השבעה אפילו בצונן– אפילו לכבוד שבת אין היתר להתרחץ כל גופו בצונן. אבל פניו ידיו ורגליו מותר לרחצם בצונן עם סבון. אך במים חמים או פושרים אסור אפילו פניו ידיו ורגליו.
- האבל לכבוד שבת חייב להחליף בגדיו לבגדי שבת. לכן אם מתפללים בבית האבלים אז יתפללו מנחה ואחר קבלת שבת – לאחר אמירת בואי כלה, יכנס האבל לחדר אחר ויחליף את בגדי החול לבגדי שבת, וכן יחליף את מנעליו לנעלי עור ואז יחזור לתפילה עם הצבור. ואשה תעשה כן אחר הדלקת הנרות. אבל אם האבלים מתפללים בבית הכנסת מנחה וערבית, אז ממש סמוך לכניסת השבת יחליף את בגדיו ומנעליו וילך לבית הכנסת.
לקבל שבת מזמן פלג המנחה
- האבל יכול לקבל שבת מזמן פלג המנחה וללבוש בגדי שבת ולנעול נעלי עור.
החלפת בגדים קודם קבלת שבת
- אבל שמחליף בגדיו קודם שיקבל שבת על עצמו חייב לקרוע את אותם בגדים שלבש כעת – דהיינו את חולצתו.
החלפת בגדים במוצ”ש
- האבלים במוצ”ש עשרים דקות אחר השקיעה יפשטו את בגדי השבת וילבשו בגדי חול וכן יחלצו את נעלי העור ויחליפם, ואחר כך יתפללו ערבית.
לשבת על הכסא בערב שבת
- גם בערב שבת אין לאבלים לשבת על הכסא עד שקיעת החמה. והנוהגים להקל בזה מן המנחה ולמעלה טעות היא בידם ויש לבטל מנהגם.
אמירת פרק ‘במה מדליקין’ בבית האבל
- המנהג בזמנינו לומר שמועה ואגדה בבית האבל, וכן המנהג לומר פרק ‘במה מדליקין’ לפני תפילת ערבית ליל שבת אחר שאומרים: ‘מזמור שיר ליום השבת’.
אמירת ברכת מעין שבע בבית האבל
- כשמתפללים בבית האבלים בליל שבת, אין שליח צבור אומר ברכת מעין שבע, שלא נתקנה אלא בבית הכנסת, והמברך עובר איסור משום ברכה לבטלה. אם כן לאחר שאמרו ‘ויכולו השמים והארץ’ הש”ץ יגיד קדיש תתקבל.
אמירת ברכת מעין שבע בעיר העתיקה
- בעיר העתיקה בירושלים בין החומות נוהגים שם לומר ברכת מעין שבע אף בבית חתנים ובבית האבלים, שלרוב קדושתה נחשבת כקדושת בית הכנסת.
אמירת הלל בראש חודש שחל בשבת
- מתפללים תפילת שחרית של שבת בבית האבלים תפילה רגילה כמו בכל שבת. ואם חל ראש חודש בשבת, אף בבית האבלים אומרים הלל, כולל האבלים. כי אם האבל לא יאמר הלל בשבת, נראה שנוהג אבלות בפרהסיה.
כשחל יום השביעי בראש חודש
- אף על פי שבבית האבלים ביום ראש חודש שחל בימות החול, האבלים עצמם לא אומרים הלל, אמנם כשחל יום השביעי בראש חודש, לאחר שהלכו המנחמים יאמרו האבלים הלל, שכבר פקעה מהם האבלות.
נשיאת כפיים בשבת
- אף על פי שכהן אבל לא נושא כפיו ביום חול, אמנם בשבת אם אין כהן אחר בלעדיו רשאי לשאת כפיו. ואם יש כהן אחר לא ישא כפיו אלא יצא לחוץ בשעה שכהנים אחרים עולים לדוכן. ופשוט שכהנים אחרים – שאינם אבלים, נושאים כפיהם בבית אבלים בין ביום חול בין ביום שבת.
כהן יחיד בבית הכנסת
- אסור לאבל לעלות לספר תורה, ואף ביום שבת אינו עולה. ואם הוא כהן ואין שם כהן זולתו, ביום חול לא יעלה, אך בשבת מותר לו לעלות לספר תורה, כי אם לא יעלה נראה שנוהג אבלות בפרהסיה.
כשחל יום השביעי בשבת
- אבל שחל יום השביעי לאבלו בשבת, המנהג שהחזן ונכבדי הקהל נגשים אליו קודם שיתחילו ‘ברוך שאמר’, ואומרים פסוקי נחמה – דלא יבוא עוד שמשך וכו’, והשכבה למנוח, ומוציאים אותו מאבלו, ואז מותר לו לעלות לספר תורה וללמוד בדברי תורה בכל מקום שחפץ ליבו.
להעלות את אבי הבן האבל לתורה
- האבל שנולד לו בן זכר בימי שבעה, כיון שהמנהג להעלות את אבי הבן לספר תורה מכלל שבעה עולים, גם מותר להעלותו לספר תורה בשבת שבתוך שבעת ימי אבלות. וכן במקומות שנוהגים שאבי הבת עולה לספר תורה בשבת כדי לקרא לה שם, אף בשבת שבתוך שבעת ימי אבלות, יעלה לספר תורה ויקרא לה שם.
לימוד תורה בשבת
- האבל ילמד בשבת שבתוך השבעה רק דברים השייכים לאבלות.
קריאת שנים מקרא ואחד תרגום
- מותר לקרא בשבת שבתוך השבעה את הפרשה – שנים מקרא ואחד תרגום. אך אבל שחל יום שביעי לאבלו בשבת, נכון להמתין ולקרא שנים מקרא ואחד תרגום לאחר שילכו המנחמים, דהיינו כשיצא מאבלו, משום מקצת יום ככולו.
לימוד פירוש רש”י על הפרשה בשבת
- האבל לא ילמד בשבת את פירוש רש”י על הפרשה כדרכו בכל שבת, אלא רק שנים מקרא ואחד תרגום.
לשנות מקום בבית הכנסת
- האבלים שהולכים בשבת להתפלל בבית הכנסת, אינם משנים מקומם בבית הכנסת.
אמירת פסוקי ‘ואני זאת בריתי’
- במנחה של שבת אף שמתפללים בבית האבלים אומרים פסוקי ‘ואני זאת בריתי’ – לפני ואתה קדוש, ורק האבלים עצמם ידלגו, ויתחילו לומר ‘ואתה קדוש’.
אמירת ‘צדקתך’ בבית אבלים
- אין לומר ‘צדקתך’ בבית אבלים בתפילת מנחה של שבת, אך אם האבלים מתפללים בבית הכנסת, אף על פי שהש”ץ והצבור אומרים ‘צדקתך’, האבלים לא יאמרו.
אמירת ‘יושב בסתר’ במוצ”ש
- בערבית של מוצאי שבת בבית האבלים, המנהג לומר אחר תפילת העמידה את הפסוק: ‘ויהי נועם’ ולאחריו את כל מזמור ‘יושב בסתר עליון’, וגם האבל יאמר אותו עם הצבור.
- האבל מבדיל בביתו במוצאי שבת וכן מברך על הבשמים והנר, אך לא יאמר את הפסוקים שנוהגים לומר קודם ההבדלה.
קידוש בליל שבת
- בליל שבת לפני הקידוש פותח האבל באמירת ‘שלום עליכם מלאכי השלום’, ו’אשת חיל’ ואחר כך עושה קידוש. ואם בניו נמצאים לידו יכול לברך אותם גם בשבת זו ולא ישנה ממנהגו.
לפרוס מפה מכובסת בשבת
- מותר לפרוס מפה מכובסת ומגוהצת על שולחן השבת, וכן מותר להשתמש במגבת מכובסת.
לשיר שירי שבת
- מסתמא האבלים אוכלים בשבת עם בני ביתם שהם אינם אבלים, על כן רשאים לשיר זמירות ושירי שבת גם בשבת זו כהרגלם.
בכיה בשבת
- אסור לבכות בשבת, ולא יביא את עצמו לידי שום צער.
להזכיר רצה והחליצנו
- בברכת המזון בשבת אם האבל מברך ביחיד בינו לבין עצמו או שאוכל עם בני ביתו שאינם אבלים, או שאוכל עם האבלים בלבד, מברכים כמו שברכו בחול, שהוא הנוסח שנתקן לברכת האבלים שנחשב כאבלות בצנעה, רק שצריך להזכיר ‘רצה והחליצנו’ כמו כל שבת.
כשאחרים אוכלים עם האבלים
- אמנם אם אחרים שאינם בני המשפחה אכלו עם האבלים בשבת אין האבלים אומרים את הנוסח של ברכת המזון כימות החול, וכן לא אומרים ‘נחם’ בברכה שלישית, כיון שאחרים אוכלים עם האבלים הוי בפרהסיה. אמנם כשלא אכלו שלושה ואין זימון, כיון שכל אחד מברך בשקט, האבל יכול לברך כדרך האבלים ביום חול, כי לא נראה בפרהסיה.
- יכולים הצבור לנחם אבלים בשבת ויאמרו דברי נחמה כמנהגם בחול. ויש נוהגים לסיים: שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא.
לעלות לספר תורה
- האבל שחל שביעי לאבלו ביום שבת, הולכים החזן ונכבדי הקהל אצלו קודם שיתחילו ‘ברוך שאמר’ או לפני קריאת התורה, ואומרים פסוקי נחמה – לא יבוא עוד שמשך וכו’, כאיש אשר אמו תנחמנו וכו’, להוציאו מאבלו, ואז מותר לו לעלות לספר תורה, או למפטיר לעילוי נשמת המנוח ולעשות לו השכבה, ולאחר התפילה כמובן רשאי ללמוד תורה במה שחפץ ליבו.
כשחל שלוש רגלים באמצע האבלות
- כאשר באמצע ימי השבעה חל אחד משלושת הרגלים – פסח, שבועות, סוכות, או ראש השנה ויום הכיפורים, מוציא החג את האבלים מן השבעה, ונפסק דיני שבעה מכאן ואילך. ואפילו אם מת בערב הרגל ונקבר דקות מספר לפני השקיעה שאז חל עליו דיני אבלות, אפילו רק חלץ נעליו בלבד, נחשב כהתחיל באבלות והחג מבטל ימי השבעה, ואחר החג ממשיכים לנהוג דיני שלושים וי”ב חודש.
כשחל חנוכה או פורים באמצע האבלות
- חנוכה ופורים אינם מוציאים את האבלים מידי שבעה ושלושים. מכל מקום אין האבלות נוהגת בפורים – לא בי”ד ולא בט”ו, אלא נוהג בהם דברים שבצנעה, וממילא עולים לו ימי פורים למנין שבעת ימי אבלות.
- כיון שהאבל אסור בתספורת שלושים יום, אם לאחר השבעה חל אחד מג’ רגלים, אם הוא אבל על שאר קרוביו, החג מבטל גזירת השלושים ומותר לו להסתפר בערב החג אחר החצות (ובערב פסח לפני חצות). כגון ישב שעה אחת לפני ראש השנה, יו”ט דראש השנה מבטל ממנו את השבעה, ויום הכיפורים מבטל ממנו את השלושים, ומותר לו לגלח בערב יום הכיפורים, וזה דוקא שהינו אבל על שאר קרוביו. והוא הדין אם חל יום השבעה בערב הרגל כגון שהתחיל אבלות בג’ בתשרי, מגלח בערב יום הכיפורים על שאר קרוביו. ומכל מקום האבל בתוך שלושים, כשחל יו”ט ביום ראשון, מותר לו להסתפר בערב שבת לפני החצות, מפני כבוד השבת והחג. אמנם האבל על אב ואם אין הרגל מתירו להסתפר עד שיעבורו עליו שלושים יום בפועל ויגערו בו חבריו. כשם שאסור להסתפר ולגלח כל שלושים יום לאבלו, כך אסור לו ליטול ציפורניים בכלי במשך שלושים יום. ואם חל יום השלושים בשבת, אסור לאבל על שאר קרוביו להסתפר בערב שבת. אבל מותר לו ליטול ציפורניו לכבוד השבת.
ישב לפני חג סוכות לעניין תספורת
- היושב אבלות שעה אחת קודם חג סוכות, החג מוציא אותו מן האבלות – משבעה. ועם שבעה ימי החג ויו”ט שמיני עצרת, הרי עשרים ואחד יום, ומשלים עוד תשעה ימים ומסיים את ימי השלושים לאבלו ורשאי להסתפר על שאר קרוביו. אבל על אביו או אמו צריך לספור שלושים יום בפועל בנוסף שיגערו בו.
נהג שעה אחת לפני הפסח
- האבל על שאר קרוביו שנהג שעה אחת לפני חג הפסח, אותה שעה נחשבת לשבעה ימים לעניין השלושים, ושבעת ימי הפסח הרי י”ד יום ומשלים עליהם עוד שש עשרה ימים אחרים ומסתפר. וכן אם ישב שעה לפני חג השבועות נחשבת לשבעה ימים, וחג שבועות לעוד שבעה, הרי י”ד יום ומשלים עליהם שש עשרה ימים אחרים ומסתפר. ובחו”ל יום שני של החג שבועות נחשב יום אחד ועליו להשלים עוד חמש עשרי ימים אחרים ולאחר מכן רשאי להסתפר.
מת לו מת בחול המועד סוכות
- אם מת לו אחד מקרוביו בחול המועד סוכות, אף על פי שמתחילים ימי שבעה לאחר שמיני עצרת, להלכה חג שמיני עצרת שהוא חג בפני עצמו נחשב לשבעה ימים ממנין השלושים, וישלים לאחר מכן ימים שנשארו עד השלושים ויוכל להסתפר כשאבל על שאר קרוביו.
שגג ולא ישב אבלות בערב החג
- הקובר מתו בערב החג אם לא הספיק לנהוג דיני אבלות, או ששגג או הזיד ולא התאבל, אין הרגל מבטל ימי האבלות וצריך לשבת שבעה אחר הרגל. [וכל שכן אם לא ידע כלל במיתת קרובו קודם הרגל, שאין הרגל מבטל אבלותו], ובימי חול המועד נוהג דברים שבצנעה.
עברו שלושים יום ולא גערו בו
- האבל על שאר קרוביו אם פגע בו הרגל בתוך השלושים ואפילו יום השביעי חל בערב הרגל מותר לו להסתפר ולגלח לכבוד החג. אבל על אב ואם אסור לו להסתפר עד שיעברו שלושים יום ויגערו בו חבריו. אפילו חל הרגל לאחר שלושים אסור לו להסתפר עד שיגערו בו. ואפילו עברו עליו שני רגלים כגון ראש השנה ויום כיפור וחג הסוכות, אין להסתפר עד שיעברו עליו שלושים יום ויגערו בו חבריו.
תספורת בחול המועד
- האבל על אב ואם שאינו רשאי לגלח עד שיגערו בו חבריו לאחר השלושים, אם הגיע הרגל בעת שחסרו לו ימים אחדים מן השלושים ובחול המועד נשלמו לו כל השלושים וגערו בו חבריו, מותר לו להסתפר ולגלח בחול המועד, בין שהוא חול המועד סוכות בין שהוא חול המועד פסח שיש בו חומרא של גילוח בתוך ימי העומר, בכל זאת מותר לו להסתפר ולגלח, ואינו צריך התרה.
- כאשר חל החג תוך שבעה, אף על פי שמבטל ימי האבלות, ומכל מקום אסור להתרחץ לכבוד החג קודם צאת הכוכבים. אלא רשאי להתרחץ כל גופו בליל יו”ט במים חמים שהוחמו בערב יו”ט, או שהוחמו על ידי דוד שמש, וצריך להזהר מנשירת שערות הן מראשו או מגופו, וכן כשמתנגב להזהר מלסחוט את המגבת ולא לשטוח לייבוש מפני מראית העין.
- כשחל ערב החג בימי שבעה, הואיל והרגל מוציאו מגזרת שבעה, מותר לכבס בגדיו בערב החג לאחר חצות היום, ולא ילבשם עד הלילה, למרות שעדיין אסור לו להתרחץ עד לאחר צאת הכוכבים.
מת לו מת בחול המועד
- הקובר את מתו בחול המועד אף על פי שיושב שבעה לאחר חול המועד, בינתיים נוהג דברים שבצנעה, דהיינו עליו להימנע מתשמיש המיטה (מותר לו להתייחד עם אשתו), מנעילת הסנדל בביתו ולבישת בגדים מכובסים. ומתעסקים עמו לנחמו.
קריעה בחול המועד
- לעניין הקריעה בחול המועד – מנהג ירושלים שאין קורעים אלא על אב ואם. ועל שאר קרובים מברכים ברכת ‘דיין האמת’ בלבד ואינם קורעים, ואחר הרגל שמתחילים האבלות קורעים מיד בלי לברך. ומחוץ לירושלים – בכל ערי הארץ נוהגים לקרוע גם על שאר קרובים ומברכים בשעת הקריעה ברכת ‘דיין האמת’.
להספיד בחול המועד
- אסור להספיד בחול המועד, ואין מניחים מטתו של המת ברחוב שלא לבוא לידי הספד. אבל מותר להספיד את החכם בפניו אפילו באה שמועה רחוקה, שהרי זה כאילו בפניו. אבל ביום טוב אין להספיד אפילו את החכם בפניו.
סעודת הבראה בחול המועד
- המנהג בירושלים שאין עושים סעודת הבראה בחול המועד על שאר קרוביו, ורק במוצאי החג עם תחילת ימי האבלות מברין אותו. והנוהגים להימנע מסעודת הבראה במוצאי החג יש להם על מה שיסמוכו.
סעודת הבראה על אביו ואמו
- נוהגים על אב ואם גם בירושלים להברות בחול המועד, אלא שעושים ההבראה בעוגות וקפה לעשות היכר לכבוד המועד. ובשאר הערים יש לעשות סעודת הבראה בחול המועד גם על שאר קרובים.
לנהוג דברים שבצנעה בחול המועד
- אף על פי שבחול המועד האבל לאחר הקבורה נוהג דברים שבצנעה, כמו כן אסור לו לגזוז ציפורניו, וללבוש בגדים חדשים בחול המועד. ללבוש בגדים מכובסים או בגדי יום טוב לכבוד יום טוב האחרון מותר.
חיוב מצוות בחול המועד
- הקובר את מתו בחול המועד, מיד לאחר הקבורה מתחייב בכל המצוות, דהיינו בחג הסוכות חייב בסוכה וגומר את ההלל בברכותיו אפילו שמתפללים בבית האבל. וחייב במצוות ארבעת המינים עם הנענועים ולהקיף התיבה עם הלולב. ואם חל חג סוכות בשבת, ומת לו ביום ראשון דחול המועד לאחר הקבורה מברך גם שהחיינו על הלולב. ואחר החג יושב שבעה. וביום הראשון של אבלות (שמתחיל לשבת לאחר החג) מניח תפילין בברכה.
ללמוד בחול המועד
- בחול המועד מותר לו ללמוד תורה איפה שלבו חפץ. וכן יכול ללמוד ולהצטרף בליל הושענא רבה עם הלומדים התיקון של הושענא רבה, וכן ביום הושענא רבה רשאי להקיף את התיבה ז’ פעמים כמנהג ישראל. ויקרא ביום הושענא רבה פרשת ‘וזאת הברכה’ שנים מקרא ואחד תרגום.
נשיאת כפיים בחול המועד
- כהן שקבר מתו בחול המועד לכתחילה יצא מבית הכנסת – ממקום שמתפלל שם קודם ברכת כהנים. ואם אין כהן אחר יש שהתירו לכהן לישא כפיו בחול המועד כשם שמותר לישא כפיו בשבת ויום טוב, כדי שלא יתפרש הדבר כאבלות בפרהסיה.
עשיית אזכרה ביום השביעי מיום הקבורה
- כשחג ביטל את השבעה בכל זאת עושים אזכרה בליל השביעי מיום הקבורה. וכן עושים אזכרה ולימוד בליל שלושים שחל בחול המועד. וכן מדליקים נר לעילוי נשמת המנוח בליל האזכרה בליל השביעי ובליל השלושים, אף שחל באמצע חול המועד.
לעלות לציון בחול המועד
- אף על פי שנוהגים לעלות לציון ביום השביעי וביום השלושים, אם הימים האלו חלו בחול המועד אין לעשות כן.
כשיושבים שבעה לאחר חול המועד
- אבלים שמתחילים לשבת שבעה לאחר חול המועד, יש לעשות אזכרה – הלימוד והסעודה בליל שביעי מיום הקבורה ממש, אפילו שחל באמצע שבעת ימי האבלות.
שמע שמועה קרובה בחול המועד
- השומע שמועה קרובה בחול המועד שמת אביו או אמו, דהיינו בתוך שלושים יום מיום המיתה, חייב לקרוע ולברך ברכת דיין האמת. אבל על שאר קרוביו מנהג ירושלים לא לקרוע בחול המועד, אלא בתחילת האבלות לאחר חול המועד. ומכל מקום מיד יברך ברכת דיין האמת על השמועה. ובחו”ל ובכל ערי הארץ המנהג לקרוע בחול המועד גם על שאר קרובים ולברך מיד ברכת דיין האמת על השמועה.
הקמת מצבה ביום השביעי מיום הקבורה
- הקובר את מתו בחול המועד שצריך לשבת ‘שבעה’ אחר חול המועד, את המצבה יש להקים מיד ביום השביעי מיום הקבורה, אף שהאבל הוא באמצע ימי “השבעה”.
מנין שלושים יום נמנים מיום הקבורה
- הקובר את מתו בחול המועד, אף על פי ששבעת ימי האבלות מתחילים לאחר חול המועד, ומכל מקום מנין שלושים יום נמנים מיום הקבורה שהיתה בחול המועד, מפני שאבל אסור בתספורת בחול המועד גם מצד האבלות, לפיכך ימי חול המועד עולים למנין שלושים.
שמועה בתוך שלושים
- מי שבא לו שמועה שמת לו קרוב, אם באה השמועה בתוך שלושים יום מיום המיתה, ואפילו ביום שלושים עצמו, הרי זו שמועה קרובה, וחייב לנהוג שבעה ימי אבלות מיום שהגיעה לו השמועה. כי דומה יום שמועה קרובה כיום הקבורה. לכן גם צריך לקרוע ומונה שלושים יום מיום ‘השמועה’, ואסור בתספורת ושאר דברים שהאבלים אסורים עד יום השלושים.
שמע שמועה אחר יום השלושים
- אם שמע אחר שלושים יום מיום המיתה, זוהי שמועה רחוקה שאינו צריך לנהוג בה אבלות אלא שעה אחת, בין ששמע ביום בין ששמע בלילה, דהיינו אם שמע בלילה ונהג שעה אחת דיני אבלות, עלתה לו. ואפילו שמע שמועה רחוקה על אביו או אמו, אינו נוהג דיני אבלות אלא שעה אחת, אמנם נוהג שלושים יום לתספורת עד שיגערו בו חבריו, ומונה שנים עשר חודש מיום המיתה, לעניין איסור כניסה לבית המשתה.
שמע שמועה לאחר י”ב חודש
- אם באה לו שמועה על אביו או אמו לאחר י”ב חודש, אינו נוהג אבלות אלא יום אחד – דהיינו שעה אחת אפילו לעניין השלושים.
ברכת ‘דיין האמת’ על שמועה
- בין על שמועה קרובה בין על שמועה רחוקה, בשומעו מברך ברכת ‘דיין האמת’.
השומע שמועה קרובה בשבת
- השומע שמועה קרובה בשבת, השבת עולה לו ליום אחד, כיון שנוהגים בו דברים שבצנעה, ובמוצאי שבת קורע, ויום השישי בשבת הוא שביעי לאבלותו.
שמע שמועה קרובה לאחר שהתפלל ערבית
- מי שהתפלל ערבית בחול אחר פלג המנחה, וכשסיים תפילתו עדיין לא שקעה החמה ושמע שמועה קרובה, מונה שבעה החל ממחרת, ומניח תפילין בלא ברכה. ואותו יום ששמע אינו עולה לו למנין שבעה, מכיון שהתפלל ערבית ועשאו לילה, כאילו הוא כבר לילה של יום המחרת.
שמע שמועה רחוקה לאחר שהתפלל ערבית
- להלכה גם ששמע שמועה בסוף יום שלושים אחר שהתפלל תפילת ערבית מבעוד יום, הוי שמועה רחוקה, ורק יושב שעה אחת. ולא כחולקים שסוברים רק להחמיר אמרינן שלא יעלה אותו יום למנין שבעה, הואיל והתפלל ערבית ועשאו לילה, אבל להקל לא אמרינן שעל ידי תפילתו תחשב שמועה רחוקה, אלא עדיין הוי שמועה קרובה וחייב לשבת שבעה החל ממחרת, זה אינו כי אמרינן בין לקולא בין לחומרא כשהתפלל ערבית מבעוד יום עשאו לילה, ובנידון דידן הוי שמועה רחוקה.
סגולה באמירת הקדיש
- הסגולה באמירת הקדיש תוך י”ב חודש לאו דוקא להציל את ההורים מדין גהינם, אלא להעלותם מחיל לחיל וממדרגה למדרגה בגן עדן, וזה בכלל מצוות כיבוד הורים הוא.
חשיבות אמירת קדיש
- עיקר התועלת לנפטר הוא ‘קדיש יתום’, היינו קדיש האחרון שבתפילה קודם אמירת עלינו לשבח – בשחרית הוא קדיש ‘על ישראל’, ובמנחה וערבית הוא קדיש ‘יהא שלמא’, ויקפידו האבלים לומר אחר הקדיש של שחרית וערבית ‘ברכו את ה’ המבורך’.
מנהג אמירת קדיש
- המנהג בכל העדות שאבלים אומרים גם שאר הקדישים שבתפילה, דהיינו קדיש על ישראל שקודם “הודו”, וקדיש יהא שלמא לאחר “הושיענו” שלפני “קווה”.
אמירת קדיש לאחר קריאת תהלים ונ”ך
- האבלים אומרים קדיש גם לאחר קריאת מזמורי תהלים ונ”ך. וכן קדיש “על ישראל” אחר לימוד תורה, ואפילו אחר י”ב חודש מצוה לומר לעילוי נשמת ההורים קדיש שלאחר לימוד התורה, להעלותם ממדרגה למדרגה בגן עדן.
אמירת קדיש כשיש כמה אבלים
- המנהג בזמנינו שאפילו שיש כמה אבלים בבית הכנסת, אומרים קדיש על ישראל ביחד, וצריכים להזהר שכל האומרים את הקדיש יאמרו אותו ביחד בשווה – מילה במילה – אין להקדים ואין לאחר. ומכל מקום אם אחד הקדים יענו הצבור אחר המקדים.
לא להרבות בקדישים
- נכון למעט באמירת קדישים. ולא יאמר קדיש אלא במקום שצריך לאומרו. ולכן הנוהגים לומר כמה פסוקים או דברי תורה ואומרים קדיש וחוזרים שוב אומרים פסוקים ושוב אומרים קדיש, יש ללמדם שלא לעשות כן. ומחמת כן כשאומרים דברי תורה קודם תפילת ערבית ואמרים קדיש על ישראל אחר הלימוד לא יחזור החזן לומר חצי קדיש קודם תפילת ערבית, אלא יתחילו לומר “והוא רחום” “וברכו” .
להגביה קולו בשעת אמירת קדיש
- מי שקולו נמוך ישתדל להגביה קולו כל מה שאפשר כדי שהצבור יענו אחריו אמן, ומכל מקום לא ימנע בשביל כך מלומר קדיש ובפרט אם אינו אומרו לבדו אלא עם אחרים.
קדיש לאחר קריאת התורה
- האבל תוך י”ב חודש להוריו אחר קריאת התורה ביום שני וחמישי רשאי הוא לומר את הקדיש לעילוי נשמת הוריו, אף על פי שלא עלה לתורה.
עשיית השכבה לעילוי נשמת הוריו
- כל פעם שהאבל עולה לתורה יעשה השכבה לעליו נשמת הוריו, וגם לאחר י”ב חודש טוב לעשות מידי פעם השכבה להוריו, וכן בשעת לימודו יאמר שתהא זכות הלימוד לעילוי נשמתם. ובאמירת ההשכבה יזכיר שם הנפטר בקיצור הנמרץ בלי הפלגת תוארים ושבחים, וטוב שלא יאמרו השכבת ‘מנוחה נכונה’, אלא “אל מלא רחמים יחוס וירחם על נפש רוח ונשמה של המנוח ר’ פלוני בן פלונית, רוח ה’ תניחנו בגן עדן’.
אמירת קדיש למי שעומד בפסוקי דזמרה
- העומד בפסוקי דזמרה והצבור רוצים לומר קדיש שלפני “הודו”, רשאי להפסיק לומר קדיש על ישראל לעילוי נשמת הוריו, והוי כשואל מפני הכבוד. וכן אם איחר לתפילה והוא נמצא בפסוקי דזמרה והצבור רוצים לומר קדיש על ישראל שלפני “עלינו לשבח”, רשאי להפסיק ולומר קדיש. ולכתחילה ההפסקה תהיה בין מזמור למזמור.
לצרף קטן למנין לאמירת קדיש
- כשאין מנין של עשרה אנשים גדולים, אין לצרף קטן פחות מגיל בר מצוה למנין עשרה אפילו בשעת הדחק.
עדיפות עליית ‘מפטיר’ לעליית משלים
- עדיף שהאבל לאחר שבעה ימי אבלות יעלה בשבתות לעליית ‘מפטיר’ כשיודע לקרא בטעמים ובדקדוק, מאשר עליית ‘משלים’ אף שיש עמה אמירת קדיש. במיוחד יש להשתדל לעלות למפטיר בשבת שלפני יום היארצייט שחל באמצע השבוע, הוא הדין שחל יום השנה בשבת אם מתאפשר לו יעלה גם בשבת – יום השנה גם בשבת שלפני כן. ולומר השכבה בסוף הברכות שבסיום ההפטרה. ויזהר שלא לריב על קניית עליות, כי יש יותר נחת רוח לנפטר כאשר יש שלום.
אמירת קדיש על אחיו
- מי שאבל על אחיו, אינו חייב לומר עליו קדיש לאחר השלושים כשיש לו בנים, כי בלאו הכי אומרים עליו קדיש.
אמירת קדיש על קטן
- המנהג לומר קדיש על קטן שנפטר מבן י”ג שנה ומעלה, אבל על פחות מבן י”ג שנה לא נהגו לומר עליו קדיש אלא במשך שלושים יום בלבד.
אמירת קדיש על ידי קטן
- קטן שנפטר אביו, אם הגיע לגיל חינוך רשאי לומר לבדו קדיש יתום שבסוף התפילה לפני ‘עלינו לשבח’, אמנם טוב שלא יאמר לבדו, אלא עם החזן או עם גדול האומרו. אולם קדיש שלאחר לימוד תהלים או משניות, רשאי הקטן לאומרו לבד ועונים אחריו אמן.
סיום אמירת קדיש בשנת אבלות
- המנהג לומר קדיש על ההורים במשך שנה תמימה אחר פטירתם, אלא בתחילת חודש הי”ב מפסיקים לומר קדיש במשך שבוע, ולאחר מכן עד תום חודש הי”ב שוב אומרים האבלים קדיש. גם באותו שבוע של הפסקה רשאי האבל לעלות למפטיר ולעשות השכבה, וכן רשאי להתפלל בתור שליח צבור ולומר כל הקדישים. וגם האבל שאינו שליח צבור רשאי לומר קדיש על ישראל בשבוע הפסקה בסוף הלימוד.
סיום אמירת קדיש בשנה מעוברת
- בשנה מעוברת אמירת הקדיש היא רק י”ב חודש מיום הפטירה.
מתי מתחילים לומר קדיש מידי שנה בשנה
- מידי שנה בשנה בשבוע שחל היארצייט, אומרים הבנים קדישים שבתפילה. הלכך אם חל יום היארצייט באמצע השבוע, מתחילים לומר קדיש מערבית ליל שבת עד לאחר המנחה של יום היארצייט.
כשחל יום היארצייט בשבת
- אם חל יום היארצייט בשבת מתחילים מערבית של שבת הקודם ואומרים כל השבוע עד סוף שבת שניה.
ישנן שלש אזכרות שצריך לערוך במשך השנה הראשונה של האבלות, ולאחריה בכל שנה רק אזכרה אחת שהיא ביום הפטירה.
עריכת אזכרה במהלך שנת אבלות
- עריכת אזכרה בשנה ראשונה – בליל השבעה מיום הקבורה, בליל השלושים מיום הקבורה ובסיום הי”ב חודש – בליל יום השנה לפטירה – יום המיתה, עורכים אזכרה לע”נ המנוח. ואם חל שנה מעוברת יש לערוך גם בסיום הי”ג חודש שחל בדיוק התאריך הפטירה.
- אבלות השבעה מגיעה לסיומה ביום השביעי מיום הקבורה, ולא מיום המיתה. היום הראשון מחושב מרגע הקבורה. לדוגמא אם המנוח נקבר ביום שלישי לפני השקיעה אז יום זה נחשב כיום הראשון של השבעה. וביום השביעי – שחל ביום שני בשבת לאחר נץ החמה מסתיים יום השביעי של האבלות, כי אמרינן מקצת יום ככולו. ובערב שלפני כן עושים אזכרה.
- אם נקבר במוצ”ש – השבעה תסתיים ביום שבת בבוקר.
- אם נקבר ביום ראשון– השבעה תסתיים ביום שבת בבוקר.
- אם נקבר ביום שני– השבעה תסתיים ביום ראשון בבוקר.
- אם נקבר ביום שלישי– השבעה תסתיים ביום שני בבוקר.
- אם נקבר ביום רביעי– השבעה תסתיים ביום שלישי בבוקר.
- אם נקבר ביום חמישי– השבעה תסתיים ביום רביעי בבוקר.
- אם נקבר ביום שישי– השבעה תסתיים ביום חמישי בבוקר.
כשחל ליל אזכרה בליל שבת
- אזכרה של שבעה, השלושים והשנה, אם חל בשבת או ביום טוב, עדיף לכתחילה לעשותה ביום שבת. אך רבים נוהגים להקדים את האזכרה והסעודה ליום חמישי בלילה ועולים לציון ביום שישי, חוץ מאזכרת השבעה שעולים לקבר ביום ראשון. אף על פי שנוהגים להקדים את האזכרה ליום חמישי בלילה, אך על האבלים להקפיד שביום שבת שהוא יום האזכרה האמיתי, לעשות אזכרה נוספת הכוללת דברי תורה ולהרבות בברכות במיני פירות ומגדניות, כי למעשה זהו היום הקובע, ומה שהקדימו ליום חמישי בלילה, זה מטעמי נוחות לאורחים והצבור שבאים לכבד את המשפחה.
כשחל אזכרה של סיום שבעה ביום ראשון
- אזכרה של סיום שבעה שחל ביום ראשון יש נוהגים להקדים ליום חמישי בלילה, אבל עדיף לעשות את האזכרה במוצאי שבת ולעלות לציון ביום ראשון לאחר תפילת שחרית לאחר שיקומו מאבלות. במידה והקדימו ליום חמישי בלילה, עליהם לעשות אזכרה נוספת לבני המשפחה במוצ”ש או ביום ראשון.
קביעת יום שלושים
- להלכה סיום השלושים מונים מיום הקבורה ולא מיום המיתה. ובליל השלושים עושים אזכרה. ולמחרת עולים לציון וצריך שהמצבה תהיה מוכנה ביום השלושים.
קביעת סיום השנה
- סיום השנה הוא בדיוק בשנה הבאה ביום המיתה – אותו תאריך שנפטר המנוח. ועושים בלילה שלפני כן אזכרה ולמחרת עולים לציון. ואם חל שנה מעוברת, דהיינו מי שמת אביו או אמו בשנה פשוטה, כגון בט״ו באב, והשנה שאחריה היתה מעוברת, עיקר היארצייט (לעשות אזכרה, ולימוד, והדלקת נר נשמה, ותענית למי שנוהג בכך), הוא ביום ט״ו באב, שהוא יום המיתה, דהיינו י״ג חודש אחר הפטירה, אף על פי שהאבלות מסתיימת בסיום י״ב חודש, דהיינו בט״ו בתמוז. ואם אפשר טוב שיעשה האזכרה והלימוד בשניהם, בט״ו בתמוז וט״ו באב. ובכל שנה יום האזכרה הוא בתאריך העברי של יום המיתה.
יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ לעיני כל הגויים שְׁמֵהּ רַבָּא שמו הגדול אָמֵן וכן יהי רצון. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִּרְעוּתֵה בעולם אשר ברא כרצונו, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה ישועתו, וִיקָרֵב יחיש ביאת מְשִׁיחֵהּ. אָמֵן וכן יהי רצון. ויהי רצון שזה יתקיים בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא במהרה וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן וכן יהי רצון. . יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא יהי רצון שיהיה אור גלוי מְבָרַךְ מתאצל ומתפשט לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח יתעלה בהשגחתו. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵּׂא בפי כל. וְיִתְהַדָּר ביופי. וְיִתְעַלֶּה ניכר בעליונותו. וְיִתְהַלָּל בפי כל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. אָמֵן וכן יהי רצון. לְעֵלָּא למעלה מִן כָּל בִּרְכָתָא שאדם מסוגל לברך ְשִׁירָתָא שאדם מסוגל לשיר, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דברי נחמה וגאולה, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא שנאמרו בעולם עד היום הזה, וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן וכן יהי רצון.
עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן רבותינו. וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן. דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא העוסקים בלימוד התורה הקדושה. דִּי אשר בְאַתְרָא הָדֵין במקום זה וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא יהא רצון שיושפע לָנָא וּלְכוֹן וּלְהוֹן עלינו ועליהם חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי. מִן קֳדָם מָארֵי מלפני אדון שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן וכן יהי רצון.
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא שלום רב מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים טובים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא הצלה וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה. לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן וכן יהי רצון. (האומרים קדיש פוסעים שלוש פסיעות לאחור) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִמְרוֹמָיו בעליונים, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן וכן יהי רצון.
ברוך הנותן ליעף כוח ולאין אונים עוצמה ירבה
לע”נ מו”א מרדכי בן טאווס זצ”ל – ת.נ.צ.ב.ה.
