QUESTION :
Chalom Rav,
Fidèle dans une synagogue tunisienne, pour Chabbat et fêtes, je remarque que dans la prière du matin, ils on une habitude particulière : Dans les Pessouké dezimra, c’est à dire les tehilim qui sont entre Barouh Chéamar et Hichtabah, ils procèdent de la sorte :
Chaque verset est lu a moitié par l’officiant, l’autre moitié par les fidèles. Ou bien un verset l’officiant et un autre l’asssemblée.
De cette manière, il en sort que l’assemblée n’aura dit que des demis versets, ou dans l’autre cas, un verset sur deux !
Ma question est de savoir si on est quitte, est ce que le principe de Choméa Kéoné, c’est à dire celui qui entend est comme s’il l’avait lui même formulé ou pas ?
Que D. vous bénisse, merci pour tout.
REPONSE :
Bonjour,
Effectivement, tous les fidèles de votre synagogue sont quittes, et il n y a rien à craindre. Il s’agit là de coutumes anciennes sur lesquelles nous avont une confiance aveugle. (Voir Talmud Soukka 35b).
Il est vrai que d’après les décisionnaires, il est mieux que chacun puisse réciter le texte en entier, et éviter d’utiliser le principe de Choméa Kéoné, mais dans votre cas que tel est l’usage de la synagogue, de par ses coutumes et habitudes de rite tunisien, on respectera la coutume de l’endroit.
Que D. écoute nos prières, Amen.
Kol Touv
מקורות ונימוקים:
שומע כעונה מועיל לקריאת פסוקי דזמרה
בגמרא במסכת סוכה דף לח: למדונו רבותינו כלל חשוב, לכל דיני התורה התלויים באמירה, שדין השומע את הברכה כדין העונה. ז”ל הגמרא שם: “הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה’, מכאן לשומע כעונה. בעו מיניה מרבי חייא בר אבא שמע ולא ענה מהו אמר להו חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו שמע ולא ענה יצא. אתמר נמי אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מנין לשומע כעונה דכתיב את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה, וכי יאשיהו קראן והלא שפן קראן דכתיב ויקראהו שפן את כל הדברים האלה לפני המלך, אלא מכאן לשומע כעונה, ע”כ.
מבואר שמדין שומע כעונה ניתן ששליח הציבור יאמר חלק מהפסוק והציבור יאמר את החלק האחר של הפסוק, כמו אמירת הלל, ובוודאי שמועיל כמו כן לאמירת פסוקי דזמרה.
כך מנהג כל עם ישראל בקידוש של ליל שבת, ובברכת המוציא של שבת, שראש המשפחה מברך על היין והפת, והכל עונים אחריו אמן, וטועמים מן היין או הפת, ואינם מברכים שוב, לפי שנפטרו כבר בברכתו של בעל הבית ויצאו ידי חובת הברכה.
עדיפות שיאמר האדם בעצמו ולא יצא מדין שומע כעונה
למרות האמור, מצינו כי ישנה עדיפות שיאמר האדם בעצמו את מה שצריך הוא לומר, ולא יצא ידי חובה מדין שומע כעונה, היכן שיודע הוא לומר בעצמו.
כפי שכתב בשו”ע הרב בסי’ רי”ג שמדין מצוה בו יותר מבשלוחו יש עניין שיאמר בעצמו, כ”כ בעולת שבת רע”ג ס”ק י”ז, אמנם בתוספת שבת שם ס”ק י חולק עליו, וכן בארצות החיים למלבי”ם סי’ ח’ האריך לבאר שאין דין מצוה בו יותר מבשלוחו בשומע כעונה, אך ראה בהר צבי א’ קס”ז שכתב שעדיף שיקדש בעצמו ולא יצא ידי חובה מאחר, וע”ע כף החיים סי’ רעג ס”ק מד.
גם אם נאמר שאין עדיפות מצד מצווה בו יותר מבשלוחו ישנה עדיפות שיאמר בעצמו בכדי שישמע היטב את הפסוקים, וגם משום שצריך כוונה לצאת ולהוציא.
אכן במקום שכך הוא מנהג כל בית הכנסת, אין לשנות ממנהג כולם, ויעשה כפי המנהג, ויצא ידי חובה באמירת החזן וברוב עם הדרת מלך.
