שאלה:
שלום כבוד הרב.
אני מתפלל קבוע בבית כנסת של טוניסאים בשבתות ובחגים, בבוקר בתפילת שחרית הם נוהגים ככה שחלק מהפסוק אומר אותו שליח ציבור וחלק הקהל בקול רם, או לחלופין פסוק אחד אומר השליח הציבור ופסוק אחד הקהל.
הקהל בדרך כלל לא אומר את הפסוקים שהשליח ציבור אומר (רק בפסוקי דזמרה נוהגים ככה) האם זה נכון? והאם הקהל יוצא לידי חובה מדין שומע כעונה.
תודה מראש ותבורכו מפי עליון.
תשובה:
בהחלט כפי שכתבת בשאלתך, הקהל יוצא ידי חובה בקריאת הפסוקים מדין שומע כעונה, והנח להם לישראל שאם אינם נביאים בני נביאים הם, ומנהג זה וודאי יסודתו על הררי קודש. בדומה למה שמבואר בגמרא בסוכה ל”ח: שהשליח ציבור אומר ברוך הבא, והקהל אומר בשם ה’, מדין שומע כעונה.
למרות שכתבו הפוסקים שישנה עדיפות שיאמר כל אדם בעצמו את מה שצריך לומר, ולא יצא ידי חובה מדין שומע כעונה, מ”מ בנידון השאלה שכך הוא מנהג בית הכנסת, אין לשנות מהמנהג, וברוב עם הדרת מלך, רק שיסכית וישמע את החזן ויכוון לצאת ידי חובה מהחזן.
בברכה שיתקבלו תפילותיך ברחמים וברצון
מקורות ונימוקים:
שומע כעונה מועיל לקריאת פסוקי דזמרה
בגמרא במסכת סוכה דף לח: למדונו רבותינו כלל חשוב, לכל דיני התורה התלויים באמירה, שדין השומע את הברכה כדין העונה. ז”ל הגמרא שם: “הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם ה’, מכאן לשומע כעונה. בעו מיניה מרבי חייא בר אבא שמע ולא ענה מהו אמר להו חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו שמע ולא ענה יצא. אתמר נמי אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מנין לשומע כעונה דכתיב את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה, וכי יאשיהו קראן והלא שפן קראן דכתיב ויקראהו שפן את כל הדברים האלה לפני המלך, אלא מכאן לשומע כעונה, ע”כ.
מבואר שמדין שומע כעונה ניתן ששליח הציבור יאמר חלק מהפסוק והציבור יאמר את החלק האחר של הפסוק, כמו אמירת הלל, ובוודאי שמועיל כמו כן לאמירת פסוקי דזמרה.
כך מנהג כל עם ישראל בקידוש של ליל שבת, ובברכת המוציא של שבת, שראש המשפחה מברך על היין והפת, והכל עונים אחריו אמן, וטועמים מן היין או הפת, ואינם מברכים שוב, לפי שנפטרו כבר בברכתו של בעל הבית ויצאו ידי חובת הברכה.
עדיפות שיאמר האדם בעצמו ולא יצא מדין שומע כעונה
למרות האמור, מצינו כי ישנה עדיפות שיאמר האדם בעצמו את מה שצריך הוא לומר, ולא יצא ידי חובה מדין שומע כעונה, היכן שיודע הוא לומר בעצמו.
כפי שכתב בשו”ע הרב בסי’ רי”ג שמדין מצוה בו יותר מבשלוחו יש עניין שיאמר בעצמו, כ”כ בעולת שבת רע”ג ס”ק י”ז, אמנם בתוספת שבת שם ס”ק י חולק עליו, וכן בארצות החיים למלבי”ם סי’ ח’ האריך לבאר שאין דין מצוה בו יותר מבשלוחו בשומע כעונה, אך ראה בהר צבי א’ קס”ז שכתב שעדיף שיקדש בעצמו ולא יצא ידי חובה מאחר, וע”ע כף החיים סי’ רעג ס”ק מד.
גם אם נאמר שאין עדיפות מצד מצווה בו יותר מבשלוחו ישנה עדיפות שיאמר בעצמו בכדי שישמע היטב את הפסוקים, וגם משום שצריך כוונה לצאת ולהוציא.
אכן במקום שכך הוא מנהג כל בית הכנסת, אין לשנות ממנהג כולם, ויעשה כפי המנהג, ויצא ידי חובה באמירת החזן וברוב עם הדרת מלך.
