דיני ומנהגי חג הפסח – לפי מנהגי יהדות סוריה (ארם צובא), ובפרט מנהגי חאלבּ (אליפו)
מבוסס על הספרים: בית הבחירה (חמווי), דרך אר”ץ, הגדת זמרת האר”ץ, מחקרי אר”ץ, ספר ויעל אליהו, ועוד רבים. ועל פי מה שעינינו ראו אצל זקני העדה. והכל מובא ללא ניגוד להורות מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל.
ערב פסח
- משא ומתן – אע”פ שמחצות היום ואילך ישנו אסור לעשות מלאכה, המנהג בארם צובה ש”משא ומתן” אינו בכלל האיסור, ומתירים לעשות עד הערב. [וראה למרן רבינו עובדיה יוסף זלה”ה בספר חזון עובדיה עמ’ קפ”ח שכתב כ”ג להקל בזה, אך כתב שטוב להחמיר עכ”פ משעת מנחה קטנה ולמעלה].
- נהגו בעיר חלבּ שמי שהוריו נפטרו, עולה לבית העלמין בעבר פסח, ובאותה הזדמנות גם משתטח על קברות הצדיקים. ובדמשק נהגו לעלות רק בערב ר”ח ניסן, ולא בערב פסח.
- נהגו להניח בבית עשרה פתיתים לצורך בדיקת חמץ, אע”פ שלפי ההלכה אין חיוב בדבר.
- בארם צובא נשים לא נהגו לומר “שהחיינו” בזמן הדלקת נרות, אלא יוצאים ידי חובה עם ברכת הבעל בקידוש בליל הסדר. ומנהג נכון הוא.
מצות
בארם צובא היו המצות קשות, אבל לא מפני שיש חיסרון הלכתי במצות הרכות, אלא מפני שבחלבּ היו אופים בתנור הנקרא סאג’ המורכב משלהבת אש ועליו פח של מתכת, והיו שמים את הבצק על המתכת והיה הפח מגולה מלמעלה, שאז היו מוכרחים לעשות את המצות דקות כדי שיאפו בצד העליון וממילא היו קשות, כמו שהוכיח במישור בקובץ אבקת רוכל (ניו יורק – ניסן תשע”ח, עמ’ ע”ה), ובכן בערים אחרות בסוריה, כגון בעיק קמישלי, היו אופים בתנורים קטנים הנקראים תאבון, הוא עגול עם פתח בצדו, ומשם היו מכניסים את המצות ומדביקים אותן לצד התנור, ואז היו המצות רכות כמו פיתות.
איסור חמץ והרחקותיו
- מנהג ארם צובא לאכול אורז וכל הקטניות.
- בארם צובא נהגו להחמיר ב”חוזר וניעור” (חמץ שנתבטל בערב פסח בשישים, כאשר מגיע חג הפסח, חוזר איסורו מפני שבפסח חמץ אסור בכל שהוא) אע”פ שדעת מרן השו”ע להקל בזה. אך ביום השני של שביעי של פסח (יום טוב שני של גלויות האחרון) לא היו נוהגים חומרא זו.
תפילות חג הפסח
- תפילת ערבית של ליל יום טוב נהגו לומר במקאם עג’ם.
- בעיר חלבּ נהגו לומר ג’ פסוקים אלו בניגון מיוחד: ה’ בציון גדול ונורא הוא על כל העמים, כי ישר דבר ה’ וכל מעשהו באמונה, ולשוני תהגה צדקך כל היום תהלתך.
- בדמשק היה ניגון מיוחד לפסח ל”קדיש” ול”ראו בנים”.
- בליל ראשון של פסח שחל בשבת, לא היו אומרים בארם צובא “ברכת מעין שבע”, וכהוראת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל.
- תפילת שחרית של יו”ט אומרים במקאם סיגה. ובשביעי של פסח אומרים הכל במקאם עג’ם.
- לפני תפילת ערבית, גם בחול המועד, נהגו בארם צובא לומר מזמור ק”ז. ונראה דגם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל מודה שאפשר לאמרו, מכיון שהוא בחג שאז אין חשש באמירת תהילים בלילה, ואף כי בחול המועד יש מקום לעיון בדבר, מסתבר שלא היה מבטל המנהג במקרה דנן.
- בכל ימי חג הפסח – בתפילת מנחה וערבית, לאחר קדיש תתקבל, אומרים מזמור “בצאת ישראל” בלבד.
ליל הסדר
קערת ליל הסדר
- בין יהודי ארם צובא יש מנהג שכל אדם נשוי יש לו קערה לעצמו (כלומר קערת ליל הסדר עם הזרוע והביצה וכו’). אבל מי שלא נהג בזה, העיקר שמניחים רק קערה אחת לפני גדול הבית, כמבואר בגמרא בפסחים דף קט”ו ע”ב וטושו”ע סי’ תע”ג סע’ ד’.
כרפס
- בארם צובה אין נוהגים להסב כלל באכילת כרפס, וכדעתו של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל.
יחץ
- ובארם צובא נהגו כדעת המקובלים: כשפורסים את המצה בליל פסח, פורסים אותה כצורת “ד” וכצורת “ואו”. ויש נוהגין כצורת יו”ד.
- לאחר הבציעה, היו נוהגים בארם צובא להמחיש את יציאת מצרים לעיני הילדים, ע”י שמחזיקים (בעל הבית, או הילדים עצמם) את פרוסת האפיקומין כרוכה ע”ג הכתף, ואומרים כדלהלן:
מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה. (פסוקים אלו נהגו לומר אותם בטעמי המקרא. ומי שאין הפסוק שגור בפיו, יקרא מתוך הכתב. ואציין שבדמשק נהגו להוסיף לפני הפסוק את המילים: כהה עשו אבותינו בצאתם ממצרים, אך בחלבּ לא נהגו הוספה זו).
שואלים: מֵאַיִן בָּאתָ?
משיב: מִמִּצְרַיִם.
שואלים: וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ?
משיב: לִירוּשָׁלָיִם.
ועונים כולם: לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם. ובספר חזון עובדיה מוסיף שצריכים לומר: הָבְּנוּיָה. ויש שנהגו לענות: בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
ויש נוהגים לשאול גם: מָה הצֵדָה שֶׁלְּךָ? ומשיב: מַצָּה. (או שמשיבים בלשון הפסוק “משארותם וגו’, ואז כולם עונים “לשנה הבאה בירושלים”, וכל אחד יעשה כמנהגו)
מגיד
- כל סדר ההגדה אומרים במנגינה מיוחדת.
- בארם צובא נוהגים לפני אמירת “עבדים היינו” להכריז: “האדא אל ג’וואב” (זאת התשובה, בערבית).
בנוסח ההגדה של פסח, נהגו כדלהלן:
- אומרים “כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא”. (ולא “הא לחמא עניא”).
- בכל מקום שכתוב בהגדה “אנחנו”, מנהג ארם צבא לומר “אנו”.
- ב”מה נשתנה”, סדר השאלות הוא כדלהלן: א. שבכל הלילות אין אנו מטבילין. ב. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה. ג. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות. ד. שבכל הלילות אנו אוכלין ושותין בין יושבין ובין מסובין.
- אחרי שאומרים “וערבתי בארץ מצרים… אני הוא ולא אחר”. מובא בהגדה העתיקה “מחזור ארם צובא” לומר מדרש זה: אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁיָּרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם, יָרְדוּ עִמּוֹ תִּשְׁעַת אֲלָפִים רְבָבוֹת, מֵהֶם מַלְאֲכֵי אֵשׁ, וּמֵהֶם מַלְאֲכֵי בָרָד, וּמֵהֶם מַלְאֲכֵי זִיעַ, וּמֵהֶם מַלְאֲכֵי רֶתֶת, וּמֵהֶם מַלְאֲכֵי חַלְחָלָה, וְרֶתֶת וְחַלְחָלָה אוֹחֶזֶת לְמִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָם. אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וַהֲלֹא מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, כְּשֶׁהוּא יוֹרֵד לַמִּלְחָמָה שָׂרָיו וַעֲבָדָיו מַקִּיפִין בִּכְבוֹדוֹ, וְאַתָּה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דַּיָּן עָלֵינוּ, שֶׁאֲנַחְנוּ עֲבָדֶיךָ, וְהֵם בְּנֵי בְּרִיתֶךָ, נֵרֵד וְנַעֲשֶׂה עִמָּם מִלְחָמָה. אָמַר לָהֶם: אֵין דַּעְתִּי מִתְקָרֶרֶת עַד שֶׁאֵרֵד אֲנִי בְעַצְמִי, אֲנִי בִּכְבוֹדִי, אֲנִי בִּגְדֻלָּתִי, אֲנִי בִּקְדֻשָּׁתִי, אֲנִי יְהֹוָה, אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר: ע”כ ממחזור ארם צובא. ומ”מ בהגדת “זמרת הארץ” כתב שלא נהגו בארם צובא להוסיף את המדרש הנ”ל.
- בנוסח ה”דינו”, בני ארם צובא לא נהגו להוסיף את המדרש “ומנין שנתן לנו את ממונם וכו'”.
- אחרי אמירת “פסח שהיו אבותינו אוכלים… ויקום העם וישתחוו”. מבוא ב”מחזור ארם צובא” לומר את הפיוט “אמונים עירכו שבח” (מקאם רהאו), והרבה נהגו לאמרו: אֱמוּנִים עִרְכוּ שֶׁבַח, לָאֵל וְטִבְחוּ טֶבַח, וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח, פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: הָרִימוּ קוֹל שִׁירִים, שִׂמְחוּ בְלֵיל שִׁמּוּרִים, עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים, אִכְלוּ וּשְׁתוּ יֵינָי: וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: רִאשׁוֹן לְכָל רִאשׁוֹנִים, עַל יַד צִיר אֱמוּנִים, מִיַּד כָּל-מְעַנִּים, הִצִּיל כָּל-הֲמוֹנָי. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: נִסֵּי אֵל זָכַרְתִּי, וַחֲסָדָיו סִפַּרְתִּי, עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי גָדוֹל יְהֹוָה. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם, יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם, כָּל צִבְאוֹת יְהֹוָה. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: הִנְחִיל תּוֹרָתוֹ, לְעַמּוֹ וַעֲדָתוֹ, שׁוֹמְרֵי מִצְוָתוֹ, עַם נוֹשַׁע בַּיהֹוָה. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה: נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ, וַעֲצוּמִים נִסֶּיךָ יֹאמְרוּ כָּל-חוֹסֶיךָ, טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהֹוָה. וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהֹוָה:
מצה
- טיב המצות: עיין לעיל תחת הכותרת “אפיית המצות”.
הלל
- לפני “שפוך חמתך”, נהגו בארם צובא לומר חרוז זה: יַפְטִירוּ שְׂפָתַי תְּהַלֵּל יָהּ נִשְׁמַת כָּל חָי, בִּנְעִימָה קְדוֹשָׁה אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי. אך ברבות השנים נשכח מנהג זה.
- מה שנוהגים בכמה קהילות, שפותחים את הדלת לפני שאומרים “שפוך חמתך”, וכן מנהג כוס חמישי או כוס של אליהו הנביא – אין נוהגים כלל בארם צובה.
זרוע
- בערב פסח היו מבשלים את ה”זרוע” וגם צולים אותו, ואח”כ בליל הסדר (אחרי ה”כורך”) אוכלים ממנו (בשתי הלילות, ומי שלא היה לו כסף לקנות זרוע לשני הלילות, היה אוכל בלילה השני). והנה מרן רבינו עובדיה יוסף זלה”ה העלה בשו”ת יחוה דעת ח”ג סי’ ז”ך העלה לאסור אכילת הזרוע הצלוי בליל הסדר, דקיי”ל דיש על זה גזירה שמא יחשבו שהוא קרבן פסח, וכתב אודות המקומות שנהגו לאכלו: “מצוה לפרסם ברבים שחובה לבטל המנהג הזה, שלא לאוכלו בליל פסח, וכל שכן שאסור לברך עליו ברכת הפסח. ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.” עכ”ל. ואולם, אם הוא מבושל, ולא מזכיר עליו שם “פסח”, הכריע שם ביחוה דעת שאפשר להקל (דלא כהפמ”ג והכף החיים שמחמירים גם בזה), וכל האיסור הוא רק בצלוי. והנה בנידון של מנהג ארם צובא, היו מבשלים ואח”כ צולים, ואין על זה גילוי בכתבי מרן הגרע”י זצ”ל, ולכאו’ הוא מחלוקת המג”א סי’ תע”ו סק”א והערוך השלחן שם סע’ ב’, שהמג”א כתב דבשלמא אם קודם צלאו ואח”כ בישלו הרי שהבישול ביטל את הצליה אך אם קודם בישל ואח”כ צלאו עדיין נראה למראית העין כצלוי, ושייך בזה גזירה שמא יטעה לומר שהוא קרבן פסח, ואילו הערוך השלחן שם כתב דסוף סוף כיון שהתבשל הוא פסול לקרבן פסח וממילא לא שייך בזה הגזירה. והראש”ל מוהרי”י שליט”א בספרו ילקוט יוסף הנדמ”ח פסח ח”ג עמ’ תרע”ח הביא מחלוקת הפסוקים הנ”ל ב”הערות”, ונשאר בצ”ע לדינא. וכיון דדין זה מוטל בספיקא דפלוגתא, מסתברא לכאו’ דיש לחלק בין יוצאי ארם צובא שעלו לארץ ישראל, שאין להם לשמור מנהג מפוקפק, לבין בני ארם צובא הנמצאים בקהילותיהם בחו”ל, שיש להם על מה שיסמוכו אם חפצים לקיים את מנהגם (והיינו אם בישלו את הזרוע מלבד הצליה וכנ”ל, כי אחרת יש לבטל את המנהג וככל האמור).
אחד מי יודע
בארם צובא נהגו לומר “אחד מי יודע” (בסיום ההגדה בליל הסדר) בלשון ערבי, בנוסח קצת שונה משאר הנוסחאות הערביים של עדות אחרות. להלן הנוסח כפי מנהג ארם צובא:
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ’ללִי, הֵדַה הַוּאֵ אִל וַאחַד, וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ’ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִתנֵן, תנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ’ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִתלַתֵה. תלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ’ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל אַרבַּעַה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ’ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל כַמשֵׂה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ’ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִסִּתֵה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ’ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִשַּׂבְּעַה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ’ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִתמַאנֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ’ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִתִּשׂעַה, תִּשׁעַת אִשׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ’ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל עַשׁרַה, עַשׁר קִלְמַת אִתּוֹרָה, תִּשׁעַת אִשׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ’ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל חדַעִשׁ, חדַעִשׁ כַּוּכַּב בִּשַּׂמַה, עַשׁר קִלְמַת אִתּוֹרָה, תִּשׁעַת אִשׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ’ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל תנַעשׁ, תנַעשׁ שׁבטֵי יִשְׂרָאֵל, חדַעשׁ כּוֹכַּב בִּשַּׂמַה, עַשׁר קִלְמַת אִתּוֹרָה, תִּשׁעַת אִשְׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
מן יִעלַם וּמן יִדרִי אַללַה רַבּ אִל מִדגַ’ללִי, הֵדַה הִנֵּן אִל תלַתַּעִשׁ, תלַתַּעִשׁ אִל לבְס תְּפִלִין, תנַעִשׁ שׁבטֵי יִשְׂרָאֵל, חדַעִשׁ כּוֹכַּב בִּשַּׂמַה, עַשִׁר קִלְמַת אִתּוֹרָה, תִּשׁעַת אִשׁהוֹר אִל חִבּלֵה, תִמִן-ת-אִיַּים אִל מִילָה, שַׂבעת-אִיַּים אִל חוּפָּה, סִתֵּי סְדַאדִיר אִל מִשׁנָה, כַמשֵׂה מְסַאחַף אִתּוֹרָה. אַרבַּעַה אִמַּתנַה, וּתלַתֵה אַבַּתנַה, וּתנֵן מוּסַה וּאַהַרן וַאחַד יאַלִי-כַלַאְנַה. אַללַהוּ אַללַהוּ לַא אִלַהּ אִללַה הוּא.
חד גדיא
הפיוט חד גדיא היו אומרים בארמית כנדפס בכל ההגדות המצויות, ולא בערבית.
פיוטים מארם צובא, לחג הפסח
פיוט שחובר ע”י הרב רפאל ענתיבי זצ”ל.
[ומרן הראש”ל מוהר”ר עובדיה יוסף זצוק”ל לעיתים היה מסיים את ליל הסדר באמירת פיוט זה, וכמו כן אם היה מספיק לשיר ב”שלחן עורך” היה שר פיוט זה (הגדת הרב אוזן נר”ו עמ’ קט”ז ועמ’ קמ”ב)]
יָחִיד נוֹרָא נֶפֶשׁ כָּל חַי בְּיָדוֹ, וְהוּא מֵקִיץ וּמְעוֹרֵר לְכָל נִרְדָּם,
יוֹדוּ לַייָ חַסְדּוֹ, וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם.
הַלֵּל גָּמוּר עַם הַקֹּדֶשׁ, קַדֵּשׁ וּרְחַץ הַיָּדַיִם,
בְּנִיסָן הוּא רֹאשׁ כָּל חֹדֶשׁ,
אֵל הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, חַי בַּעֲדִי עֲדָיִים (ב’ פעמים).
וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה עַמּוֹ וְשָׂם עֲלֵיהֶם עֶדְיָם, כִּי הוּא מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם,
וּפַּרְעֹה וְחֵילוֹ וְכָל עַמּוֹ , יָרֹה יָרָה בְּתוֹךְ הַיָּם (ב’ פעמים).
הָרֵם קוֹלְךָ, וְסַפֵּר, לְבִנְךָ, אֶת יוֹם צֵאתְךָ,
וְהָעֹמֶר, תְּהִי סוֹפֵר, מִמָּחֳרָת, שַׁבַּתְּךָ.
וַיּוֹשַׁע יְהֹוָה עַמּוֹ וְשָׂם עֲלֵיהֶם עֶדְיָם , כִּי הוּא מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם,
וּפַּרְעֹה וְחֵילוֹ וְכָל עַמּוֹ , יָרֹה יָרָה בְּתוֹךְ הַיָּם (ב’ פעמים).
פיוט שחובר ע”י הרב רפאל ענתיבי זצ”ל (לחן: בפתא הנדי).
רַחוּם אַתָּה כִּי גָּאַלְתָּ לָנוּ לָנוּ מִמִּשְׁמָר
מִיַּד פַּרְעֹה הוּא וְזַרְעוֹ בַּיָּם טֻבְּעוּ בַּשַּׁחַר
פְּדֵה עַתָּה זוֹ הַשַּׁתָּא לְעַמָּךְ עַם הַנִּבְחָר
שְׁלַח לָנוּ אֵלִיָּהוּ יְבַשְּׂרֵהוּ בַּשּׁוֹפָר
אָז נָשִׁירָה אֶת הַשִּׁירָה לָאֵל פּוֹדֶה מִכָּל צָר
שִׁיר וַיּוֹשַׁע מוֹחֵה פֶּשַׁע לְעָם נוֹשַׁע מִכָּל צָר
לֵיל שֶׁל שֶׁבַע שִׁנָּה טֶבַע בְּמַטֶּה יַם סוּף נִגְזַר
עַמוֹ כֻלָּם הֵם וְעֶדְיָם עָבְרוּ בַיָּם וְחָזַר.
פיוט שחובר ע”י הרב אליהו לנייאדו זצ”ל.
אֵל בְּיָדוֹ יָדוֹ יָדוֹ, יִגְאַל יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ (ב’ פעמים)
וּבִקַּשְׁתִּי מֵחַסְדוֹ, אָנָה פָּנָה, אָנָה פָּנָה דּוֹדִי לְבַדּוֹ.
אֲהַבְתִּיךָ צוּר יְדִידִי, בְּכָל נַפְשִׁי וּמְאֹדִי (ב’ פעמים)
שִׁוִּיתִי שִׁמְךָ לְנֶגְדִּי, לְיַחֲדוֹ, לְיַחֲדוֹ וּלְעָבְדוֹ.
לָעַד שִׂמְחוּ קְדוֹשִׁים, בְּנִיסָן רֹאשׁ חֳדָשִׁים (ב’ פעמים)
כִּי בוֹ יָצָאנוּ חָפְשִׁים, מִיַּד פַּרְעֹה, מִיַּד פַּרְעֹה בְּמָרְדוֹ.
יָהּ חֲבִיבִי וּגְאוֹנִי, לָעַד הַרְבֵּה שְׂשׂוֹנִי (ב’ פעמים)
מָתַי תִּבְנֶה אַרְמוֹנִי, וּתְיַסֵּד, וּתְיַסֵּד אֶת יְסוֹדוֹ.
הַלֵּל יֹאמְרוּ קֳדָמָךְ, יִשְׂרָאֵל עַם תְּמִימָךְ (ב’ פעמים)
מָתַי יַקְרִיבוּ עַמָּךְ, הַפֶּסַח, הַפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ.
וּבִזְכוּת לֵיל שִׁמּוּרִים, יִגְאַל עַם הַנִּבְחָרִים (ב’ פעמים)
וְעַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, יְבִיאֵם, יְבִיאֵם עִיר כְּבוֹדוֹ.
חִזְקוּ בָנִים וְאָבוֹת, תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת (ב’ פעמים)
שִׂמְחוּ בְּכַמָּה טוֹבוֹת, הוֹדוּ לַ, הוֹדוּ לַיְהֹוָה חַסְדּוֹ.
ספירת העומר
- נהגו לספור את העומר בתפילת ערבית, לאחר קדיש תתקבל [לפני המזמור] – בין בימי חג הפסח ובין בשאר ימי הספירה. ודלא כמנהג הספרדים בארץ ישראל, שסופרים לאחר “עלינו לשבח”.
- היה המנהג ארם צובה שהציבור סופר את העומר, ואחר כך סופר השליח ציבור. אבל בדורות האחרונות אכשורי דרא, ונשתנה המנהג אנשי העדה שקודם שליח הציבור סופר (כדי שהציבור ידעו בבירור איזה יום הוא), ואח”כ הציבור סופרים, והוא המנהג המובחר יותר עפ”י דעתו של מרן הגרע”י זלה”ה, אע”פ שגם הנוהגים אחרת אין חשש במנהגם.
- נהגו בארם צובה שלאחר שמסיים השליח ציבור התפילה בשחרית, סופר את העומר בקול רם בלא ברכה – כדי להזכיר למי ששכח לסופר בלילה, שיספור עכשיו. וממילא על ידי זה אינו מאבד שאר הלילות, אם שכח ולא בירך בלילה. ועינינו הרואות שלאחרונה נהגו בעדה לעשות כן לאחר “שיר של יום”. והנהגה מיוחדת היתה לו להגאון רבי אברהם הררי רפול זצ”ל פה עיה”ק ירושלים, שכל אדם שהיה פוגש, היה סופר בפניו את העומר, כדי להזכיר לכל אדם, שמא שכח. זכותו יגן עלינו.
מוצאי פסח
- במוצאי חג הפסח, בעיר חלבּ היו לוקחים עשבים עם שבלים – שבלי החטים, ומניחים אותם בראשיהם. אך בדורות האחרונים נשתכח מנהג זה.
- היו מנהג בחלבּ שהילדים זורקים מיני גרעינים (הנקראים בערבית ח’ב זנזלכ’ט), אבל נתבטל מנהג זה, וטוב שהתבטל ואכמ”ל.
- בשבתות בין פסח לעצרת, נהגו לומר בבית הכנסת לפני תפילת מנחה (ויש נוהגים אחרי תפילת מנחה) את הפרקי אבות, פרק אחד כל שבת. ונוהגים שכל חזן אומר בקול משנה אחת או כמה משניות, והציבור קוראים בשקט יחד אתם.
