נטפי דמע אחר מיטתו של אבינו רוענו המנורה הטהורה הכהן הגדול מאחיו

‘איש האמת’ עמוד התורה והיראה

מרן ראש הישיבה חכם שלום הכהן זצוקלה”ה

נשיא מועצת חכמי התורה

 

דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד, כל שעריה שוממים כהניה נאנחים. ויצא מבת ציון כל הדרה.

עמוד האש ההולך לפני המחנה, איננו…

דמוע תדמע עיננו מאין הפוגה, על כי הושברנו, בהילקח מאיתנו אור עיננו ועטרת נזר תפארתנו.

באזני מי נשטח צרותינו, ומי מליבו האוהב יאציל מברכותיו עלינו.

מי את הדרך יורנו, ובתפילותיו הזכות יבקש עלינו.

אבא, על מי נטשת אותנו…

 

 

מרן זכר צדיק וקדוש לברכה, היה שר וגדול בישראל, ענק בתורה ענק במידות, ענק במידת האמת ודרישת האמת מעצמו. אבל לפני הכל היה מרן אבא אוהב ודואג.

מרן לא היה אבא וסבא רק לילדיו ולנכדיו, הוא היה אבא של כל עם ישראל, אהב כל אחד ואחד מישראל כבן ממש, נשא את משא הדור על ליבו הטהור. ביתר שאת מעת פטירת מרן תפארת עוזנו הגאון המופלא רבינו עובדיה יוסף זכר צדיק וקדוש לברכה, עת קיבל על עצמו מרן את עול הנהגת הדור, הפך מרן להיות אבא של ממש לכל כלל ישראל, היה כואב את כאבן של כל אחד ואחת מעם ישראל, וכך כל יום אחר שהיה שומע את כל פניותיהם של עמך ישראל בבקשות הברכה לישועה ולרחמים, לאחר שהיו הולכים האנשים היה נאנח וגונח ממעמקי ליבו, ומדבר עם ה’ יתברך, כבן המתחטא לפני אביו והיה אומר ריבונו של עולם, ראה בעניי עמך ישראל, ראה נא ותרחם על עמך ישראל, ראה מה שמעתי היום, כך וכך, אבא תרחם, כך היה בוכה ונאנח מעומק ליבו, כאב המבכה על צרתו של בנו יחידו.

ובעת תפילת השחר עת היה נעמד במאמץ עילאי לברך את ברכת הכהנים, היה מפנה את ליבו לאהוב ביתר שאת ועוז ולברך את כל עם ישראל באהבה אין סוף, בלב אוהב ודואג. ולא בשבילנו היה צריך להתאמץ לאהוב, אלא בשביל הפושעים והמורדים שבעם, כן גם אותם אהב מרן, גם אותם הכיל בליבו, וכאשר היה שומע את מעלליהם ואת פשעיהם, היה אומר איך ריבונו של עולם אתה נותן להם לעשות כך, איזה אב רחמן אתה… וכך היה רגיל לומר, יתמו חטאים מן הארץ, אולם על החוטאים נבקש שיחזרו בתשובה.

 

איך בליבו החלש הכיל מרן את הכל זאת לא נדע, אולם זה בעיננו ראינו, כיצד בליבו הטהור היה מקום לכולנו, לראשי הישיבות והדיינים שבאו ליטול ממנו עצה ותושיה בהנהגה ובפסיקה, לשרים ולחברי הכנסת, לרבני קהילות ולנציגי ציבור, ולכלל עמך ישראל שבאו בבקשת ברכה וצמאו לעידוד ולמילה טובה. וכן גם לאלו אשר אף לא זכו לשמור תורה ומצוות כלל היה מקום חם ומיוחד בליבו של מרן, גם אותם קירב ועודד, והיה ממש כואב עליהם כיצד רחוקים הם מהקב”ה כל כך. כיצד לקח לליבו את מצוקת הבנות שלא הסתדרו בסמינר והיה מתקשר בעצמו לנסות ולסדר להם סמינר טוב, וכיצד היה כואב את כאבן של אותן הרווקים והרווקות שטרם מצאו את זיווגם, ובקולו העמוק והאוהב היה שואל, למה? למה?.

פעמים שנוסף לברכתו היה גוזר ומוציא מפיו הקדוש, עד פורים תתארסי, תוך שנה תיפקדו, וצדיק גוזר והקב”ה מקיים, וכך גם אלו אשר היו באים לאחר חמש עשרה שנות עקרות, היו תוך חודש נפקדים, וגם אלו אשר חיכו לזיווגם במשך למעלה מעשר שנים, תוך פרק הזמן שקצב להם מרן היו מוצאים את זיווגם. בעיננו ראינו את סיפורי המופתים הללו, יום אחר יום, כמה וכמה פעמים ביום.

פעמים אף היו שוכחים להודיעו על הישועה, אולם כאשר היו באים לספר לו על הישועה, כמה היה שמח בשמחתנו, וכאשר היו אומרים לו זה בזכות הברכה של מרן, היה אומר, הכל זה הוא, ומצביע מעלה באצבעו הטהורה בתנועה המוכרת והאופיינית לו כל כך.

 

ועתה מה יהיה עלינו, מי יהיה לנו לאב, על כתף מי נניח את ראשנו, מי יחבק אותנו וישמע את כל צרותינו. מי יעודד וירים את קרנם של בני התורה משוש ליבנו, מי ישמיענו את דרשותיו חוצבות הלהבות, שחדרו לליבנו והעירו אותנו מתרדמתנו, מי יצעק מליבו השותת, מסכן מי שדואג לאינטרסים שלו, מסכן… מי יעיר אותנו בבכיותיו על כבוד שמים ועל צער השכינה. מי מי….

אבא על מי נטשת אותנו…

 

 

תולדות חייו

רבינו זצ”ל נולד להוריו הגדולים, חכם אפרים הכהן והרבנית טופחה מלכה, אשר הקימו את ביתם בבגדד, בשנת תרע”ג בברכת ראשם של כל בני הגולה מרן הבן איש חי זצוק”ל.

חכם אפרים הכהן זצ”ל זכה להיות תלמידו ומקורבו של מרן הבן איש חי, וכבר בהיותו צעיר לימים זכה להערכה מיוחדת מראשם של כל בני הגולה. ובני ביתו של הבן איש חי היו מספרים, שגם כאשר ביקש מהם הבן איש חי שלא להכניס איש לפניו, היה אומר חוץ מחכם אפרים.

שבעה ילדים נולדו לחכם אפרים הכהן ורעייתו קודם שנולד רבינו זצ”ל אולם לדאבון לב כולם נפטרו בגיל קטן ביותר. ורק לאחר קרוב לחמש עשרה שנה מעת נישואיהם נולדה לבני הזוג בת ויקרא שמה בישראל שולמית, אשר לימים נישאה למקובל הגדול הרב הגאון אליהו חמד זצ”ל מחכמי ורבני ישיבת נהר שלום בירושלים.

לאחר לידת בתם, עלו חכם אפרים הכהן ורעייתו הרבנית לארץ ישראל וקבעו את משכנם בתוככי העיר העתיקה בירושלים, ובתאריך י”ב חשון תרצ”ב [2] הפציע לעולם אורו של רבינו זצוק”ל, ויקרא שמו בישראל שלום.

מפי רבינו שמעתי, כי שמו ניתן לו על שם הסבא קדישא הרב שלמה אליעזר אלפנדארי, שבעת שהייתה אמו מעוברת הימנו, ראתה בחלומה כאילו דמותו ניצבת על מיטתה. והוסיף ואמר, כי אליעזר לא היה ניתן לקרוא היות ולאביו קראו אליעזר, כך נשאר לו רק השם הראשון, והמשיך ואמר לא יודע איך יצא משלמה שלום…

לאחר מכן נולד אחיו הצעיר של רבינו זצ”ל, הגאון הרב רפאל כהן שיבדל לחיים טובים בבריאות איתנה.

רבינו היה אומר תמיד שזכה להיוולד בין כותלי הישיבה וגדל על ברכיהם של חכמי ורבני פורת יוסף, וחשבנו תמיד שכאשר אמר שזכה להיוולד בין כותלי הישיבה, הייתה לשונו מליצה. אולם בימי השבעה כאשר הזכיר אחד מהמנחמים כי חכם שלום נולד בירושלים של מעלה בתוככי חומות ירושלים, השיב אחיו של רבינו זצ”ל רבי רפאל יבדלחט”א, כי לא רק בין החומות נולד אלא בתוככי הישיבה ממש נולד, בחדר השיעורים של חכם יהודה צדקה זצ”ל נולד רבינו.

עד מהרה יצא שמו של חכם אפרים הכהן, כמקובל גדול ובעל הבנה גדולה בחכמת הקבלה, ונעשה ראש ישיבת המקובלים “עוז והדר” ששכנה בתוככי ישיבת “פורת יוסף” שבין חומות העיר העתיקה בירושלים, ולימים כונה בתואר זקן המקובלים בירושלים.

פעם שאלו את רבינו אם נכונה השמועה, כי אביו אמר עליו כי נשמתו היא שורש נשמת רבי שלום שרעבי זצ”ל, שבא לאביו בחלום ואמר לו כי יולד לו בן שהוא משורש נשמתו ויתקן לימוד הפשט. ואמר רבינו זצ”ל שהוא לא שמע זאת מעולם מאביו, ומה שלא שמע אין זה מוסמך.

רבינו זצ”ל זכה לגדול על ברכי חכמי פורת יוסף, בירושלים של מעלה, וזכה לראות ולשמש את גדולי הרבנים והמקובלים שהיו בארץ ישראל באותה העת. וכל ימי חייו היה מודה לה’ על זכות זו שזכה לראות את כל אותם הגדולים, והיה אומר אשרי מי שראה גדולים אלו, את פשטותם ואת ענוותנותם, כיצד ישבו כולם יחד בבית מדרש אחד וכיבדו האחד את השני, והיה מוסיף ואומר, לצערנו היום כל רב צריך בית כנסת בנפרד, ואפילו שני רבנים לא יושבים יחד בבית הכנסת אחד.

 

ימי נעוריו

כפי שסיפר רבינו על עצמו, היה ילד שובב ופיקח, והיה ‘סקרן גדול’ וכל דבר חקר ודרש ועשה בעצמו, וכך לצד התמדתו בלימוד התורה, כבר בגיל שלש עשרה היה יודע לכתוב כתיבת סת”ם, כמו כן הכין לעצמו שופר, הלך לאפיית מצות וכדו’.

עוד שמעתי מרבינו שבגיל שלש עשר וחצי, היה לומד בחברותא בהפסקת הצהרים עם חכם יוסף רפול את מסכת שבת, בעיון עם תוספות ור”ן, בחדר אוצר הספרים. ושם היה יושב חכם עובדיה יוסף זצוק”ל והיה מעיין בספרי שותי”ם ומכין את שיעוריו שהיה מוסר בערב [וגם תוך כדי אכילתו היה קורא ומכין סיפורים מספרי הרב משה להמן ועוד, על מנת לספר לציבור שומעי השיעורים]. ולמרות שמרן הרב עובדיה היה גדול מרבינו באחד עשר שנים[3], כשראה כיצד לומדים הם היטב בעיון גדול ובהתמדה, ביקש מהם להצטרף אליהם ללימוד זה, אולם ביקש מהם אם לא יפריע להם שיאכל את ארוחת הצהרים תוך כדי הלימוד, הם הסכימו לכך וכך נוצרה החברותא. ולימים סיפר לי רבינו זצ”ל שמאכלו של חכם עובדיה היה דל ממש, ובקושי היה אוכל פרוסה או שתים עם כמה עגבניות. וכך למדו רבינו זצ”ל יחד עם החברותא חכם יוסף רפול ויחד עם מרן הרב עובדיה זצ”ל את כל מסכת שבת, ופירט רבינו זצ”ל שחכם עובדיה הצטרף אליהם בדף ט”ז וסיים בדף קכ”ט, כי שם כבר התחתן.

עוד סיפר רבינו זצ”ל כי עד גיל חמש עשרה סיים את כל חלק א’ של יורה דעה הכולל את כל הלכות שחיטה וטריפות בשר וחלב ותערובות, ונבחן על כך אצל הראשל”צ הרב יצחק ניסים, וסיפר עוד שהלה שאלו גם שאלות מתחילת חלק ב’ למרות שלא התכונן לכך, אולם מחמת שהיה סקרן כלשונו, ידע להשיב לו גם מחלק ב’ של יורה דעה.

ובגיל שבע עשרה או שבע עשרה וחצי סיים את כל שו”ע יורה דעה, נוסף לחלק אורח חיים, וסיפר שידע כל ס”ק וס”ק בפתחי תשובה ובכל מפרשי הדף. ונבחן אצל חכם עזרה עטיה ואצל רבנים נוספים כמו הראשל”צ הרב יצחק נסים זצ”ל.

לאחר מכן החל ללמוד את חלק אבן העזר, ועד גיל עשרים ושלוש או עשרים וארבע סיימו היטב וידע אותו על בוריו, כל ס”ק וס”ק בבית שמואל ובחלקת מחוקק. וסיפר שהיו לומדים לימוד זה מלבד מסגרת הלימוד בישיבה, בזמנים פנויים ובמסגרת כולל ערב יחד עם כמה וכמה מרבני פורת יוסף, כמו חכם יהודה מועלם ועוד, וסיפר שבתחילה היו לומדים במסגרת כולל ערב אחת ואז הגיע חכם עובדיה ממצרים והוסיף להם עוד כמה גרושים ופתח מסגרת כולל ערב אור תורה והוא עבר לשם עם כמה בחורים, וחכם עובדיה היו לו הספקים טובים והיה בוחן אותם כל שבוע במבחן קשה ויסודי על כל פרט.

לאחר מכן, התחיל רבינו ללמוד את חלק חושן משפט, אולם לאחר זמן קצר נקרא ללמד בישיבת פורת יוסף, בעקבות פטירת אחד הרמי”ם בישיבה, ולמרות סירובו של רבינו שרצה להמשיך בלימודו, בפרט שהיה עוד בחור רווק טרם נישואיו, לאחר שגברו ההפצרות נעתר לבקשה, אולם אמר שהוא מסכים לבוא וללמד רק שנה אחת. אלא שלאחר שנה כבר לא נתנו לו לעזוב, ונשאר בישיבה עד יומו האחרון.

 

נישואיו של רבינו

בתקופה זו בה גדל רבינו, לא היה קל כלל וכלל למצוא נערה שתסכים להינשא לבחור ישיבה המעוניין לשקוד באהלה של תורה כל חייו, ובנות ישראל רובן חיפשו בחורים שיפרנסום ויביאו טרף לביתם, כי העניות הייתה גדולה למאוד. ואף בנותיהן של הרבנים הגדולים חפצות היו בבחורים בעל השכלה ויכולת עבודה. כך שלא נמצאה הכלה המתאימה שתיאות להינשא לרבינו ולהקים עמו יחד בית של תורה אמיתי ללא מקום לתענוגות העולם הזה.

כך רק לאחר שנות עמל ויגיעה גדולה בתורה הקדושה, ולאחר שהתייתם רבינו זצ”ל מאביו קודש הקודשים חכם אפרים הכהן, נמצאה הכלה הכלולה אשר חפצה בכל נפשה להקים בית של תורה בטהרתה בית שיהיה משכן לשכינה, וכך בגיל עשרים ושמונה נשא רבינו את הרבנית יעל, שהייתה צעירה ממנו בשבע שנים, בתו של הגאון הגדול חכם מנצור בן שמעון, שהיה מרבני וחכמי פורת יוסף אצלם למד רבינו. וכמה פעמים שמעתי את רבינו מספר בהתרגשות רבה עד דמעות מי היה חמיו, קודש קודשים עבד ה’ שלא היה שח שיחות חולין, וכל ימיו עסק בתורה מתוך יראה ועבודת ה’. וכמה פעמים סיפר לנו כיצד בכה ובכה בפטירתו של חמיו כמו שלא בכה בחייו, וכיצד התרגש מאוד מנוסח המצבה שהורה חמיו לבנו רבי שלמה בן שמעון לרשום על המצבה, כאן נטמן עבד ה’ מנצור בן שמעון. ואמר רבינו זצ”ל כי דבר זה מעיד יותר מכל כיצד הרגיש חמיו כל ימיו, כי הרי כיתוב זה נכתב בעת אשר האדם עולה למעלה, וכי שם למעלה שייך לשקר, אלא וודאי שכך הוא האמת, וזה היה חמיו.

עוד שמעתי מרבינו כי בעת שנפגש עם רעייתו הרבנית, לא דיברו דברים בטלים ולא האריכו בפגישות על גבי פגישות, אלא שאל אותה האם את מוכנה באמת להקים בית של תורה כמו של ההורים שלך, ולאחר שענתה כן, סיכמו ביניהם להקים יחד בית של תורה ויראה בית של עבודת ה’ אמיתי.

ואכן זכה רבינו ועמדה רעייתו לצידו במסירות נפש מופלאה ונטלה על עצמה את כל עבודות הבית וגידול הילדים, ולא הפריעה לבעלה מלימודו אף פעם, כפי שהעיד עליה רבינו זצ”ל בשעת הלוייה, ואמר עוד דעו לכם כי היא גדולה ממני.

 

כל ימיו של רבינו היו מקשה אחת של תורה ועבודת ה’, כך גם כאשר חרבה הישיבה בשנת תש”ח, ונאלץ לנדוד עם הוריו מבית לבית, עד שקבעו את משכנם בבית שבשכונת קטמון. וגם כאשר הישיבה עצמה נדדה מבית כנסת לבית כנסת, והיו התלמידים מפוזרים בכמה בתי כנסיות, עד אשר השתקעו במבנה ערבי נטוש בשכונת קטמון. בכל מצב וזמן היה רבינו שקוע בתלמודו, וסיפר שגם בתקופות שלא היה לימודים בישיבה, היה קם מוקדם ולומד רצוף עד שעות הערב בהם היה חוזר לביתו.

פעם סיפר שבעת המלחמה, כאשר היה בחור צעיר, היו הפגזות כבדות וההוראות היו לרדת למקלטים, אולם כאשר ראה מה קורה שם במקלטים, שהיה שם תערובת וצפיפות גדולה של נשים וגברים, אמר שזה לא שייך שהוא ירד למקלט, ונותר בבית לעסוק בלימודו, ואביו חכם אפרים הכהן כאשר ראהו עושה כך אמר לו כיצד אינך יורד למקלט, הרי פגז אחד יכול להרוס את כל הבית. השיב לו רבינו זצ”ל אני אומר כל יום בידך אפקיד רוחי, יעשה הוא הישר בעיניו, למקלט אני לא מסוגל לרדת.

כך גם לאחר נישואיו המשיך ביתר שאת וביתר עוז, לצד כהונתו כר”מ בישיבה, בלימודים נוספים של הלכה ועוד. אולם מעת בה קיבל את עול מסירת השיעורים בישיבה, היה משקיע רבינו ביותר בהכנת השיעורים, וכל ערב וערב היה מכין את שיעוריו לישיבה שעות על גבי שעות, וכשנשאל מדוע משקיע הוא כל כך בהכנת השיעורים השיב כיצד אעשה מלאכתי רמיה הרי משלמים לי משכורת.

וסיפר לי רבינו זצ”ל שבהיותו צעיר היה צריך מקור פרנסה נוסף על מנת לכלכל את הבית, ולכן בהפסקת הצהרים היה כותב מזוזות, וסיפר שהיה כותב מאוד מהר, בערך עשר דקות למזוזה, והיה כותב כל צהרים כמה מזוזות, ואמר לי תבדוק אולי נשארו כאן עוד כמה מזוזות שכתבתי.

ראש ישיבת פורת יוסף

לאחר כמה שנים בהם לימד רבינו בישיבה פורת יוסף בקטמון, נבנתה ישיבת פורת יוסף בגאולה, והישיבה העתיקה לשם את משכנה, אולם פנימיית הישיבה נותרה בקטמון בשלב זה, כמו כן מקום מגוריו של רבינו היה בקטמון, לפיכך עלתה ההצעה מידידו של רבינו זצ”ל חכם שמעון בעדני יבדלחט”א, להקים ישיבה נוספת בקטמון מלבד הישיבה בגאולה, שם יעמדו רבינו זצ”ל וחכם שמעון בעדני בראשותה.

כך הוקמה לה ישיבת פורת יוסף בקטמון, אשר לימים לאחר בניין הישיבה בעיר העתיקה, העתיקה את משכנה לישיבת פורת יוסף המוכרת בעיר העתיקה.

מחכם שמעון בעדני שליט”א שמענו במהלך השבעה, כי כל משך הזמן בה כיהן רבינו זצ”ל יחד עם חכם שמעון בעדני בראשות הישיבה, לא התווכחו אף פעם ותמיד היו מסכימים ומסתדרים זה עם זה בכל דבר. וסיפר עוד שפעם אחת התווכחו, הוא אמר דבר אחד ורבינו זצ”ל אמר דבר אחר, והחלו להתווכח, רבינו אמר אני צריך לקבל את דעתך כי אתה מבוגר ממני, ואילו חכם שמעון בעדני אמר אני צריך לקבל דעתך כי אתה כהן, וסיפר שכך היו מתווכחים כמעט חצי שעה. עד שלבסוף קיבל רבינו את דעתו של חכם שמעון בעדני שעליו לקבל את דעת רבינו בגלל היותו כהן, בינו נא זאת…

עוד שמענו מרבינו וכך שמענו במהלך השבעה גם מחכם שמעון בעדני שליט”א שלאחר כמה שנים בה כיהנו יחד רבינו זצ”ל עמו בראשות הישיבה, פנה הרב פרדו מעיר הקודש בני ברק לחכם שמעון בעדני והפציר בו מאוד לבוא לעיר בני ברק על מנת לפתוח שם ישיבה וכולל, כי בתקופה ההיא לא היה שם כלום ממש כפי שסיפר חכם שמעון בעדני שליט”א. ובשנת תשכ”ז נעתר חכם שמעון בעדני להפצרותיו והעתיק את מקום מגוריו לעיר בני ברק, אולם המשיך להגיע במשך שנים ארוכות כל יום רביעי לפורת יוסף, וכמו כן הגיע בימים הנוראים ושימש כשליח ציבור בישיבה .

כך למעשה נעשה רבינו זצ”ל לראש ישיבה פורת יוסף לבדו, בתפקיד זה כיהן רבינו זצ”ל גם לאחר מעבר הישיבה מקטמון לעיר העתיקה, לישיבה צירף רבינו עוד רבנים חשובים וידועים, גם מבני עדות אשכנז, בתפקיד זה ראה רבינו שליחות ומחוייבות גדולה, ולמרות שלא היה בתפקיד מנהל הכספים טרח רבות בסיוע בגיוס הכספים והיה נוסע לחוץ לארץ לסייע בגיוס התרומות, ובעיקר טרח רבות בהנהגתה הרוחנית ביד רמה בעוז ותושיה עד ליומו האחרון.

ומצוות הרבנים בישיבה שמענו, כיצד למרות היותו ראש הישיבה, בכל ישיבות הצוות היה שואל לדעת הרבנים האחרים ומקבלם, ואף פעם לא הרגישו שהוא משתמש בסמכותו כראש הישיבה, על מנת להחליט ולהורות שיעשו כדעתו.

אולם כאשר היה הדבר נוגע לכבוד שמים או לחשש הלכתי היה אוזר כגבר חלציו ומתעקש ונלחם על כך, כפי ששמעתי ממנו, שאף טרם שהיה ראש הישיבה, אלא היה מצוות הרבנים בישיבה, באחת משנות השמיטה, כאשר היה המצב הכספי של הישיבה לא כל כך פשוט, הגיע מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל לישיבה ואמר בפני כולם, כי היות והמצב הכספי של הישיבה קשה, ראוי שיאכלו בישיבה ירקות של ‘היתר מכירה’, וסיפר רבינו שכולם שתקו, אולם הוא לא הסכים לקבל זאת שבישיבה שהוא מקום שמגדלים תורה יצטרכו להקל בכך, ועמד ואמר תאכלו אתם מה שאתם רוצים, לי תביאו פרוסת לחם וביצה וזה מה שאוכל כל השנה. ועל ידי כך ירד רעיון הכנסת יבול ‘היתר מכירה’ מסדר היום.

כמו כן היה רבינו נלחם בכל תוקף שלא יכנס שום עניין פוליטי לתוככי הישיבה, ולא היה מסכים לנציגי תנועת ש”ס להגיע לישיבה, והיה אומר מי שצריך אותי שיגיע לבית לא לישיבה. ובחורי הישיבה היו מספרים שמי שהיה רוצה להתעדכן בפוליטיקה גם בפוליטיקה הפנימית של תנועת ש”ס היה צריך ללכת לשמוע חדשות או להתעדכן מבחוץ, כי בישיבה אף פעם לא ידעו כלום על הפוליטיקה ואף פעם זה לא היה נושא בישיבה.

כך גם על שיעוריו בישיבה לא היה מסכים רבינו לוותר אף פעם, ולא לגרוע מהם מאומה. וכל כנס פוליטי או אפי’ ישיבת מועצת חכמי התורה, נקבעה תמיד באופן שלא תפגע בקביעות שיעוריו של רבינו. ופעם אחת כאשר היה נחוץ מאוד התכנסות ישיבת מועצת חכמי התורה, [בפרשיה המכונה התרגיל המסריח, שהיה צורך בהחלטת המועצת אם לפרוש מן הממשלה], ולחצו את רבינו לסיים את השיעור חצי שעה מוקדם, התרעם מאוד על המפריעים, ואמר אני לא יוצא לפני סוף השיעור, ואמרו לו שחכם עובדיה מחכה, ואמר רבינו אז שיחליטו לבד, אם רוצים אותי אני לא יוצא לפני סוף השיעור.

 

 

עיסוקיו בצרכי הדור

מלבד עיסוקו של רבינו זצ”ל בתורה ובעבודת ה’ ובמסירת השיעורים וניהול הישיבה, כאשר ראה רבינו צורך נחוץ לרבים בדבר שבקדושה היה נחלץ לעזרה ופועל בכל כוחו.

הכשר “נווה ציון”

כך הקים רבינו את ההכשר ‘נווה ציון’, על מנת לספק לבני התורה הכשר מהודר על בשר ועופות, כפי ששמעתי ממנו שהחליט לעשות זאת לאחר שראה כמה פעמים כיצד כאשר מגיע הוא לשוק, קוראים לו שוחטים ומשגיחי כשרות מטעם הרבנות ושואלים אותו שאלות חמורות אשר יש בהם ספיקות של טריפות ונבלות של ממש, והיו אומרים לו תראה מה קרה לי תראה מה עשיתי, והיה רבינו מזדעזע מכך עד לעמקי נשמתו, כיצד נכשלים הדור באכילת נבילות וטריפות, ושאל את עצמו ואם לא הייתי מגיע לכאן מה היו עושים.

וכל ימיו הקפיד רבינו שלא להגדיל את ההכשר מעבר למינימום הנצרך, כי מטרתו הייתה אך ורק לספק בשר כשר ומהודר לכל המעוניינים בהידור, לכן אמר שאין מטרה להרחיב את היבוא, אלא אדרבא ככל שיהיה יותר קטן כך יהיה יותר בשליטה יותר בפיקוח וממילא יותר מהודר.

 

“תנועת ש”ס”

כמו כן בשנת תשמ”ג כאשר ראה רבינו צורך להקים תנועה פוליטית למען הספרדים ובני עדות המזרח, הקים רבינו את תנועת ש”ס אשר התמודדה בבחירות לעיריית ירושלים. ולמרות שנלחמו בו רבות עסקנים ופוליטיקאים רבים, וממש ירדו לחייו, נלחם הוא בעוז ובתושיה, עד אשר הוקמה התנועה בהצלחה גדולה.

על ימים אלו שמענו אח”כ ממנו, כי גם מתוך הרבנים הספרדים לא היה לרבינו זצ”ל גיבוי, וכאשר ערך אסיפת רבנים במטרה שיעזרו לו ברעיון זה, עמדו ודיברו כמה מהם נגד, והיה טעם בדבריהם, וסיפר עוד שחכם בן ציון אבא שאול אז שתק לא תמך ולא התנגד. אולם רבינו זצ”ל שראה צורך אמיתי לשם שמים בהקמת התנועה, אזר כגבר חלציו ועמד ואמר אני רואה צורך גדול בזה, אם יש רב אחד שבא איתי, אני מקים את התנועה, ועמד חכם שבתאי אטון זצ”ל ואמר אני בא והצטרף לרבינו וכך הוקמה התנועה.

והמלאכה הייתה לא קלה כלל ועיקר, והיה רבינו זצ”ל הולך ופועל ומדבר מבית כנסת לבית כנסת, ופעמים רבות אף היו אוספים את האנשים לחצרות הבניינים ולשם היה מגיע רבינו ומדבר ונושא נאומים חוצבי להבות מליבו הטהור על מנת לשכנע את האנשים לבוא ולהצביע לתנועת ש”ס לשם שמים למען הרבות תורה בעם ישראל.

וכאשר נלחמו בו הרבנים והעסקנים האשכנזים, בראותם כי הדבר נוטל מכוחם, היות ועד אז היו גם הספרדים מצביעים למפלגה האשכנזית, פנה רבינו לרב שך וביקש את עזרתו, ובאו כולם למרן הרב ש”ך זצ”ל ודיברו כולם נגד הקמת תנועת ש”ס, ואמרו שהם מתחייבים לעזור לספרדים ומדוע להקים מפלגה חדשה. ולאחר דברי כולם, אמר הרב שך לרבינו זצ”ל תשיב להם, ועמד רבינו והשיב להם דברים כדורבנות, ואמר להם מי ידאג לבתי הכנסת של הספרדים, מי ידאג לצרכי הציבור הספרדי, וכי אתם תלכו ותקימו להם בתי כנסת ומוסדות לימוד, והסביר להם שלא שייך שידאגו לכל צרכי הציבור הספרדי, ובנוגע לחששם שיאבדו כוח, התחייב להם שלא יגרע מהם מאומה ויהיה גם להם וגם לש”ס, [מה שאכן אירע לבסוף]. בשמוע אותו מרן הרב שך ובהבינו כי אכן כוונתו של רבינו זצ”ל היא אך לשם שמים, תמך בו ואף הוציא מכתב תמיכה בכך והורה לספרדים להצביע לתנועת ש”ס.

אכן הואיל וכל כוונתו של רבינו זצ”ל הייתה לשם שמים, מיד לאחר שמרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל סיים את תפקידו כרב הראשי לישראל, בהכירו את כוחו וגדלותו של מרן הרב עובדיה זצ”ל, נתן לו רבינו זצ”ל את התנועה מוכנה על מנת שינהיגה בהתמודדותה לבחירות לכנסת, ולא חיפש לעצמו שום שררה או הנהגה, והיה בורח מכל שררה, והיה אומר תמיד מסכן מי שצריך לעבוד עם הציבור, ורק כאשר היה ראה צורך ממשי והכרחי לדור היה נכנס לעובי הקורה.

כך גם לכל כנסי ההתעוררות של תנועת ש”ס אליהם היה נדרש להגיע, היה אוזר כגבר חלציו סוגר את ספריו ומכתת רגליו ונושא נאומים חוצבי להבות שיצאו מליבו הטהור וחדרו ללבבות השומעים לקרב אותם לאביהם שבשמים. והיה נוסע לכל עצרות החיזוק וההתעוררות יחד עם ידידו מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל פעמים במסוק פעמים ברכבים פעמים גם באוטובוסים. בכל מקום שהבין שרצון ה’ ממנו הוא שיבוא וידרוש לעם על מנת לחזק את העם, היה טורח ובא ומדבר מליבו דברים גלויים, החודרים ללבבות השומעים.

 

“אוהב שלום ורודף שלום”

בפרקים נוספים רבים בחיים נדרש רבינו זצ”ל להפסיק מלימודו על מנת לעסוק בצרכי הדור. אך בפרט היה טורח רבינו מאוד להשקיט מחלוקת ולהשכין שלום, ומלבד זאת שהיה הוא באופן אישי בורח מכל מחלוקת ובז לכל מחלוקת, ולא היה מבין כיצד ניתן ליצור מחלוקת, כי היה הוא כל כך נקי מנגיעות ואינטרסים. מלבד זאת, היה טורח רבות להשכין שלום ולמנוע מחלוקות אצל אחרים.

אחת המחלוקות המפורסמות שאירעו בדור האחרון, שרבינו זצ”ל טרח והכניס את עצמו ליישב ולמנוע את אש המחלוקת, היא המחלוקת המפורסמת והמתוקשרת בנוגע לכשרות גיורי צה”ל, אשר מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל סמך ידו עליהם להכשירם כל זמן שלא נודע פסול בהם, ואילו מרן הרב אלישיב זצ”ל הורה כי אינם גיורים. וכאשר הגיע נושא זה לפסיקה למעשה לידי הרב הראשי והראשל”צ הגאון הרב שלמה משה עמאר שליט”א, נוצרה מחלוקת גדולה שאיימה לפלג את היהדות החרדית כולה, ועסקני הפלג הליטאי ארגנו הפגנה גדולה, ובלתי נמנע היה שעסקני הפלג הספרדי יארגנו הפגנה כנגד, ודבר זה היה בהכרח מפלג את היהדות ואחריתו מי ישורנו.

בראותו כך, אזר כגבר חלציו, למרות היותו כבר כבן שמונים שנה והייתה ההליכה קשה עליו, בכל זאת הלך מרב לרב, וניסח נוסח שיהיה מוסכם על שני הצדדים, וכאשר היה צריך לסלק מן הדרך כל מיני עסקנים ובעלי אינטרסים מזכירי רבנים ומשבקי”ם למיניהם, עשה זאת בתקיפות גדולה בעוז ותעצומות ופעמים שדחפם בידיו הקדושות ממש כפנחס אשר קנאת ה’ בערה בו. והואיל וידע והבין כי השלום בזה תלוי בשמירה על סודיות נוסח המכתב המוסכם, שמר עליו בידיו מכל משמר, וגם כאשר הגיע הוא למקום מושבם של הבד”צ העדה החרדית, ואמר לו המזכיר כי יוכל לכנס את הרבנים רק אחה”צ ולא כעת וביקשו להשאיר לו המכתב, אמר לו רבינו זצ”ל אבוא שוב פעם אחה”צ ולא הסכים להשאיר המכתב בידיו. וכך טרח מאוד בעניין זה, ובא לביתם של רבנים הקטנים ממנו רבות במניין ובחכמה, ולא ראה בזה פחיתות כבוד כלל וכלל, כי כל כוונתו הייתה לשם שמים, ולא הבין מה כבוד שייך כאן.

ובדרך זו זכה להשקיט את הארץ ממלחמה של ממש, כאשר עיקר מטרתו הייתה למנוע מלחמה בעולם התורה, ושאל את עצמו מה יעשו אותם בני התורה הספרדים הלומדים בתוככי הישיבות האשכנזיות, וכי ילכו להפגין נגד ראשי הישיבות שלהם או נגד בני משפחתם הנמצאים בהפגנה שכנגד.

ולימים אחר שנודע גודל הרווח שנוצר על ידי כך ששקטה הארץ ממלחמה, מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל החזיק לו טובה גדולה על כך, שהצילו ממחלוקת נוראה זו.

 

נשיא מועצת חכמי התורה

מיד עם הקמת מועצת חכמי התורה של תנועת ש”ס כאשר נקרא רבינו זצ”ל והתבקש להיות חבר מועצת חכמי התורה, כמי שהקים וייסד את התנועה. נענה לבקשה, ולמרות היותו בורח מכל שררה או כבוד, הגיע בלא אומר ודברים ותמך בנוכחותו בכל הנדרש למען תנועת ש”ס וראה בכך כבוד שמים וצרכי רבים למען הרבות תורה וקדושה בעם. גם כאשר היה קושי גדול בדבר שישאר כחבר במועצת חכמי התורה, כגון כאשר פרש מהמועצת הגאון הגדול הרב שבתאי אטון זצ”ל, והיה נראה שהרב שך תמך בו על כך, לאחר שטרח הרב שך והגיע לביתו של הרב שבתאי אטון לתמוך בו על כך, והדבר נגע מאוד לליבו של רבינו זצ”ל שראה ברב שך קודש קודשים. למרות כל הקשיים, כאשר הבין שרצון ה’ ממנו שהוא ישאר במועצת חכמי התורה, נותר בה ותמך במרן הרב עובדיה זצ”ל תמיכה פומבית מוחלטת. ואמר כמה פעמים כי כוונתו של מרן הרב עובדיה זצ”ל היא לשם שמים.

לאחר פטירתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל, למרות שהיה מתבקש מאיליו שיעמוד הוא כנשיא מועצת חכמי התורה, סירב רבינו ולא רצה לקבל על עצמו את עול ההנהגה, וכאשר פנו אליו כבר בשבעה של מרן הרב עובדיה שיאות ליטול על עצמו את הנהגת התנועה, סירב בכל תוקף וביקש מהרב אריה דרעי שאף לא יפעל מאחורי הקלעים לקדם את הדבר, וביקש שלא יקראו לו לא נשיא ולא יושב ראש ולא בשום תואר כזה. וכך נותרה תנועת ש”ס במשך כמעט כחצי שנה ללא נשיא מועצת חכמי התורה, וביקש שידידו מנוער הגאון הגדול הרב שמעון בעדני שליט”א יעמדו כנשיא המועצת. ורק לאחר הפצרות רבות חוזרות ונשנות גם מחכם שמעון בעדני שליט”א וגם מרבנים נוספים רבים ומאנשי ציבור רבים, כאשר ראה שיש צורך דחוף בדבר היות ואז ריחפה סכנת הגיוס על בחורי הישיבות, נעתר לכך בחלוף כחצי שנה מפטירת מרן הרב עובדיה יוסף, וכך בפסח הוכתר על ידי כל חכמי ורבני מועצת חכמי התורה, להיות נשיא אלוקים בתוכם.

בתפקיד זה ראה רבינו עול, ולא שררה, ואמר על תפקיד זה כי עול הנהגת ציבור הוא אחריות שאין לה סוף, ואדם שיש לו אחריות על הציבור הוא מסכן.

ובאמת שראינו אצלו, שמאז קיבל את התפקיד, נשא על ליבו ביתר שאת את עול הדור על כתפיו, והיה לוקח לליבו את צרות הדור ביתר שאת, היה מתפלל על צרות הדור בדמעות, ולוקח לליבו כל צרה וצוקה של כל אדם פשוט ולא מוכר, והיה שמח בהצלחת כל אדם ואדם, ובפרט כאשר ראה בהצלחת נציגי התנועה בעשייתם דברים של קדושה למען עם ישראל.

משום כך, בשנה האחרונה לחייו עת ראה לנגד עיניו את ממשלת השמד שחרטה על דגלה לקעקע את חומת הכשרות והגיור ועוד, היה בוכה על כך מקירות ליבו, והתפלל הרבה מאוד שתעבור ממשלה רעה זו מן הארץ, וכאשר בישרתיו שאיבדו הם את הרוב בכנסת שמח מאוד, ואמר כי הוא מתפלל שתבוא ממשלה טובה יותר. אך כל מעייניו בזה היו אך ורק לשם שמים, ובהיותו מדבר על הצורך לצאת לקלפי להצביע למען תנועת ש”ס היה מדבר אך ורק על כבוד שמים שבזה, והיה מתרגש ובוכה עד מאוד על כבוד שמים, כי היה רואה בזה מלחמה על כבוד ה’, ואמר איך לא נבכה על צרת השכינה בימים האלה.

באמת שאצלו הדבר היה כל כך פשוט שתנועת ש”ס היא אך ורק לשם שמים, עד כדי כך שלעצמו לא ביקש כלום ואף לא הסכים לקבל כלום מהתנועה או מנציגיה, ואף מקורביו ובני משפחתו לא קיבלו שום תפקיד או שררה מתנועה זו, ומעולם לא ביקש עבודה לבתו או לנכדתו במוסדות התנועה, נקיות כל כך גדולה, אי אפשר לתאר ולשער.

 

הנהגת הדור

מלבד תפקידו כנשיא מועצת חכמי התורה של תנועת ש”ס, נעשה רבינו למעשה מנהיג הדור כולו, כאשר כל שאלה ובעיה עלו מנהיגי הציבור וראשי הישיבות למעונו של רבינו זצ”ל ליטול עצה ממנהיג הדור הכהן הגדול מאחיו, ולשאול באורים ותומים את הדבר אשר יעשון.

רבינו זצ”ל לא היה ממהר לענות ולהשיב, פעמים שהייתה תשובתו מהירה ונחרצת, פעמים שהייתה לאחר שתיקה ארוכה, הצד השווה שבהן שכל מילה שהייתה יוצאת מפיו הייתה קודש קודשים לאחר מחשבה תחילה.

כמי ששהה לצידו זמנים ארוכים, נתתי ליבו לזאת, כי השאלות שהתקשה ביותר להשיב אליהן, היו שאלות שיש בהם חשש ביטול תורה. כך כאשר כמה פעמים שאלוהו על הצורך לשלוח תלמידים בתלמודי התורה או בישיבות ללוויות של גדולי הדור או לצרכים אחרים, שתק דקות ארוכות ונמנע מלהשיב. למרות שנשאל היה דבר יום ביומו על שאלות בדיני נפשות של ממש, התקשה רבינו להחליט על ביטול התורה יותר משאלות בדיני נפשות.

ואכן זכה רבינו לסייעתא דשמיא מיוחדת, וכל היוצא מפיו היה מתקיים, וכפי שאמר מרן פאר הדור, רבינו עובדיה יוסף זצ”ל, כי זכה רבינו לפה קדוש, היות וכל עסקו היה אך ורק בתורה הקדושה ובהרבצת התורה. ובכוח פיו היה גוזר ישועות לכלל ישראל, כך גם כאשר הגיעו לביתו מידי יום ביומו רווקים ורווקות או חשוכי בנים, היה אומר עד פורים תתארסי, עד שבועות תתארס, או עד חנוכה תפקדו, וצדיק גוזר והקב”ה מקיים, וכך הווה. סיפורים אלו היו דבר יום ביומו אצל רבינו.

כך גם לאחר פטירתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל, כאשר צימאון גדול נוצר בקרב הציבור לדעת מהם פסקי מרן הרב עובדיה בשלל תחומים ושאלות הנוגעות לחיי היום יום, קיבל על עצמו ראש מוסדות “ברכת אברהם” הגאון הגדול הרב אליהו בחבוט שליט”א להקים אתר למתן תשובות הלכתיות לרבבות השואלים ומעוניינים לדעת את פסקי מרן הרב עובדיה דבר יום ביומו. ונכנסו אל הקודש פנימה לשאול את דעתו של רבינו זצ”ל ועודד וברך על כך, אולם ביקש לציין באתר שלא ידמו הצופים מילתא למילתא כי בשינוי קל משתנה התשובה, אלא ישאלו על כל מקרה לגופו.

כך בהדרכתו ובברכתו של רבינו זצ”ל, הוקם אתר “משיב כהלכה“ אשר במסגרתו משיבים חכמי ורבני הכולל החשוב “ברכת אברהם“ תשובות לאלפי השואלים דבר יום ביומו דבר ה’ זו הלכה, על פי פסקיו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל.

 

החודשים האחרונים

בחודשים תמוז אב האחרונים לחייו, סבל רבינו מאוד מאוד ממכאובים ברגליו, והיה ממש נאנח מכאבים, ורק בעת עוסקו בלימודו היה מתרכז ושוכח מכל מכאוביו, ולעת ערב היה אומר בדמע ובהתרגשות “לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי”. ובחודש האחרון לחייו למרות שלא הצליח כלל להעלות את רגליו על מיטה והיה ישן בכיסאו שעות ספורות ביום, היה קם ומתגבר כארי לעסוק בלימודו ובעבודת ה’, ואף פעם לא ראו אצלו עייפות בתפילה או בעבודת ה’, גם בשבועות האחרונים לחייו ממש.

ביום האחרון לזמן הקיץ בישיבה, בתאריך ז’ אב, הגיע לישיבה ומסר שיחה קודם יציאת בחורי הישיבה לימי בין הזמנים, ודיבר בחשיבות לימוד התורה בבין הזמנים, ופתח והביא את דברי משה רבינו קודם מותו שבירך את עם ישראל יוסף ה’ עליכם ככם אלף פעמים, ואחר כן מסר דברי חיזוק ותוכחה. וסיים את דבריו באומרו “משה רבינו קודם מותו הוכיח את עם ישראל ואח”כ בירך אותם, אז גם אני הוכחתי אתכם, וכעת אברך אתכם”. ובירך את בני הישיבה ואת כל עם ישראל בשפע ברכות מליבו הטהור והאוהב. רק לאחר מכן הבינו כולם שזוהי הייתה שיחתו האחרונה בישיבה, ובמילים אלו בעצם נפרד מן הישיבה כפי שנפרד משה רבינו מצאן מרעיתו.

ובשבת חזון, דיבר בדרשת ליל שבת בין קבלת שבת לערבית שיחה ארוכה על כבוד השכינה, ובכה הרבה על כבוד שמים, ולאחר סוף השיחה, עת החזן כבר ניגש לבימה לפתוח את תפילת ערבית של שבת, הוסיף רבינו זצ”ל ואמר, אינני יודע למה אני מדבר על זה עכשיו זה מוקדם לדבר, אבל דעו לכם שמחכים לנו הבחירות, וחובה על כולם לעשות הכל למען כבוד שמים, שלא יקרה שוב מה שקרה, עד שה’ ריחם עלינו והפיל את הממשלה הרעה הזאת, עכשיו יש חובה על כל אחד לעשות ככל שביכולתו שממשלה טובה תקום לדאוג לכבוד שמים, יש לנו אחריות על כבוד שמים. והוסיף ואמר התנועה שלנו היא למען כבוד שמים בשביל התורה, אני פועל בשבילה רק בשביל התורה לא בשביל שום דבר אחר, וזה החשבון היחיד שאדם צריך לעשות, אדם צריך לחשב את דרכיו איך יצא מהם כבוד שמים, כי יש לנו אחריות על כבוד שמים. זוהי הייתה דרשתו האחרונה לציבור.

בתשעה באב שחל במוצאי השבת, למרות חולשתו הרבה של רבינו, התפלל רבינו וקרא את כל הקינות באריכות ובמתינות, ובכה רבינו מאוד מאוד על צער השכינה ועל הגלות הארוכה, וממש התייפח בבכי רב והתפילה התארכה הרבה. גם למחרת בתפילת השחרית ובאמירת הקינות ומגילת איכה, למרות חולשתו הרבה של רבינו זצ”ל, האריך באמירת הקינות ובכה באופן קורע לב, על צער השכינה.

אף לאחר תפילת שחרית, עת הלכו כל האנשים לביתם המשיך רבינו זצ”ל וקרא בילקוט שמעוני את המדרשים בבכי רב ללא הפוגה וסיפר את המדרשים לבני ביתו שישבו סביבו, מתוך בכי רב ואנחה, עד השעה אחת בצהרים, ואז נחלש רבינו מאוד מאוד מהבכי והצום, כי לא הסכים להכניס דבר מאכל לפיו. ולקחוהו לבית החולים ודיברו שיחזור לביתו ולאחר מכן ישוב לבית החולים לטיפול בזיהום ברגלו, וחזר לביתו והספיק לישב למחרת כסנדק בברית ואף ערך פדיון הבן, ולמחרת ישב סנדק בברית נוספת, ולאחריה הלך לבית החולים לטיפול בזיהום ברגלו, ולצערנו הרב משם כבר לא חזר רבינו.

ומחמי הגאון הגדול רבי יעקב שליט”א בנו של רבינו זצ”ל שמעתי, שאף לאחר שהלך לבית החולים, היה מסדר את המיטה למצב חצי ישיבה ועוסק בתלמודו, בריכוז גדול, ורק הריכוז היה מצילו ממכאוביו. אך בשבת נחמו, גברו מכאוביו מאוד ואמר שאינו מצליח להתרכז בלימודו, ואיזה חיים אלו. וכשגגה היוצאת מפי השליט, קיבל הקב”ה את משאלתו, ובחר לקחתו להיות קרוב אליו, להראותו בנועם זיו שכינתו.

וביום המר והנמהר ליל שני כ”ה אב תשפ”ב, למרות כל עצרות התפילה הרבות בכל רחבי הארץ והעולם, הקב”ה רצה אחרת. נקראנו כולנו בני המשפחה הבנים והנכדים למיטתו של אבינו רוענו. מי שלא ראה לא יבין את גודל המחזה, שם ראיתי בהקיץ, את מלאך ה’ צבאות, רבינו זצ”ל, נינוח ושליו קרוב לשכינה אליה השתוקק כל חייו, ובעיני רוחי דימיתי לראותו ממלל בשפתיו, בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה’ אל אמת.

שם בחדר הקטן, לקול קריאת שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד, ולקול שאגת ה’ הוא האלוקים ה’ הוא האלוקים, ולקול הפיוט ‘לך אלי תשוקתי’, בכינו כולנו באומרנו, ויום לכתי לפניך רצה נא הליכתי, יביאוני לגן עדן ושם תהיה ישיבתי, ואתעדן בזיו אורך ושים כבוד מנוחתי, ואור גנוז לפניך יהי סתרי וסוכתי, ותחת צל כנפיך תנה לי את מחיצתי.

שם בחדר הקטן והצפוף, הצטופפו להם מלאכי הרחמים שמחים ועולזים בבואו יצאו הן לעומתו ובקול חזק כברק ‘שלום בואך’ אמרו.

ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלוקים

ואנו יתומים נותרו, וגעינו בבכייה כולנו,

אבא אבא על מי נטשת אותנו…

 

אדיר במרום שוכן בגבורה, אתה שלום ושלום שמך,

אל נא תשאירנו בגלות זה המר לבדנו, גלה מהרה את כבוד מלכותך עלינו.

שים נא את ברכת שלומך עלינו, שלח נא לנו את משיח צדקנו,

ומהרה זכנו לחזות בזוהר זיו פני אבינו רוענו מרן מאור עיננו שבברכת וישם לך שלום יברכנו.

 

החותם בתפילה בדמע ובגעגוע

דוד אוחיון

 

 

 

 

 

 

[2] תאריך לידה זה הוא הנכון כפי ששמעתי מפי רבינו זצ”ל שאמר לי שהוא קטן מחכם עובדיה י”א שנים, כלומר ששנת הלידה היא תרצ”ב, אולם יש האומרים שהתאריך הוא תרצ”א.

[3] אחד עשר שנים הוא הנכון כפי ששמעתי מרבינו זצ”ל, אולם יש האומרים שרבינו היה קטן מחכם עובדיה זצ”ל בעשר שנים ולדעתם נולד רבינו בשנת תרצ”א.