הלכות ראש השנה לפי מרן הרב עובדיה יוסף – מאת הגר”ד בר אושר

מתוך ספרי ‘חזון עובדיה’ למורנו עטרת ראשנו הרב עובדיה יוסף זצ”ל

 

דברים הנוהגים בערב ר”ה

• נוהגים לעשות התרת נדרים ביום ערב ראש השנה, שהוא יום כ”ט אלול. ודורשי רשומות רמזו על זה, “לא יחל דברו ככל” סופי תיבות אלול. והוא רמז על דרשת חז”ל לא יחל דברו, הוא אינו מיחל, אבל אחרים מחלין לו. וטוב לעשות ההתרה לכתחילה על ידי עשרה ששונים הלכות.

• בתפילת שחרית בערב ראש השנה אין אומרים וידוי ונפילת אפים, ולא מזמור יענך ותפילה לדוד, וכמו שנוהגים בכל ערב יום טוב, אע”פ שבסליחות בער”ה אומרים וידוי ונפילת אפים, אפילו הגיעו אליהם אחר עלות השחר, קודם הנץ החמה. ובמנחה שלפני יום ערב ראש השנה פשוט שאומרים וידוי ונפילת אפים – ובשנה שחל בשבת אומרים צדקתך.

• יש נוהגים להתענות בערב ראש השנה. ויש מהנוהגים להתענות שאוכלים מעט קודם עלות השחר, כדי להתחזק ולגמור התענית בשלום. ונכון שקודם שילכו לישון יעשו תנאי, שאם ישכימו לקום קודם עלות השחר יהיו רשאים לאכול ולשתות. וטוב להחמיר ולהמנע מאכילה ושתיה לגמרי אחר שינת קבע בלילה, אפילו הוא קודם עלות השחר, שכן הוא על פי הזוהר.

• הנוהגים להתענות בערב ראש השנה, ואירע בו ביום ברית מילה או פדיון הבן, מותר להם לאכול בסעודת מצוה, ואינם צריכים התרה, כי על דעת כן לא נהגו מעולם להתענות.

• מנהג ישראל להסתפר בערב ראש השנה לכבוד החג. ולובשים בגדים מכובסים ומגוהצים לכבוד יום טוב, להראות שאנו בטוחים בחסדי השי”ת שיוציא לאור משפטינו לחיים טובים ולשלום.

• יש נוהגים ללכת בערב ראש השנה לבית הקברות. וההולך לשם לא ישים מגמתו נגד המתים, אלא יבקש רחמים מהשי”ת בזכות הצדיקים שוכני עפר. והכהנים אסור להם בהחלט ללכת לבית הקברות, אפילו על קברות הצדיקים.

• יש נוהגים לטבול בערב ראש השנה במקוה טהרה. ואסור לברך על טבילה זו, והמברך עוון ברכה לבטלה בידו.

סדר ליל ראש השנה

• מדליקים נרות לכבוד ראש השנה, וצריך לברך אקב”ו להדליק נר של יום טוב ואחר כך להדליק, שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, ויש נשים שנהגו לברך שהחיינו בשעת ההדלקה, אבל הנכון הוא שלא לברך שהחיינו בעת ההדלקה, אלא יכוונו לצאת ידי חובה בברכת שהחיינו כששומעות בשעת הקידוש.

• בליל התקדש חג, ראש השנה, לפני תפילת ערבית, פותח השליח ציבור בפיוט אחות קטנה, וחותם בסוף כל בית תכלה שנה וקללותיה, ובסיום הפיוט חותם תחל שנה וברכותיה. ואחר כך אומרים המזמור הרנינו לאלהים עוזנו, שהיו אומרים אותו הלוים במוסף של ראש השנה, כי נאמר בו תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו. ובליל שני של ראש השנה אומרים “חון תחון” שהוא סוף הפיוט המתחיל בת אהובת אל קמה, שהוא מענין ראש השנה שהוא יום הדין. ואומר השליח ציבור קדיש בניגון פיוטי ימים נוראים, ומתפללים בכוונה ובשמחה, כי קדוש היום לאדונינו.

• טוב שגם בראש השנה וביום הכפורים לא ישמיע קולו לאחרים בתפילתו, אלא ישמיע רק לאזניו.

• מקום שנהגו שבתפילת ערבית של לילי יום טוב, וימים נוראים, השליח ציבור אומר בקול רם את תפילת העמידה של ערבית, והקהל אומרים אחריו התפילה בלחש, יש להם על מה שיסמוכו. ואין לבטל המנהג. ומכל מקום אם הדבר ברור וידוע שכל הקהל יודעים להתפלל מתוך המחזור וביד כולם מחזורים, ומרצונם הטוב חפצים לבטל המנהג הנ”ל, בלי שום מחלוקת, באופן שגם השליח ציבור יתפלל בלחש, כמנהג שאר קהלות בישראל, נכון מאוד שלא ימשיכו במנהגם, ותבוא עליהם ברכת טוב.

• מי שטעה בתפילת ראש השנה, וחתם בא”י מקדש ישראל “והזמנים”, במקום “ויום הזכרון”, לא יצא, ואם נזכר בתוך תפילתו, חוזר לומר מלוך על כל העולם כולו וכו’, או לפחות יאמר קדשנו במצותיך וכו’, ויחתום כהוגן ישראל ויום הזכרון. ואם נזכר אחר שסיים תפילתו, חוזר לראש. אבל אם חתם מקדש ישראל ויום הזכרון, ורק שכח לומר בחתימתו “מלך על כל הארץ”, יצא, ואינו צריך לחזור.

• בסיום התפילה, יאמר, עושה “השלום” במרומיו, רמז לשם המלאך “ספריאל”, שהוא בגימטריא “השלום”, והמלאך הזה הוא סופר, וכותב את בני האדם בספר החיים, בעשרת ימי תשובה.

• בחור ישיבה מבני עדות המזרח שמתפלל בישיבה עם האשכנזים, יתפלל בנוסח הספרדים כפי שנוהגים אבותיו, ואסור לו לשנות את המבטא שלו, ולהתפלל במבטא אשכנזי, שנאמר אל תטוש תורת אמך.

• מנהג יפה על פי המקובלים לומר בליל ראש השנה קודם קדיש בתרא לדוד מזמור לה’ הארץ ומלואה (תהלים כד), שהוא סגולה שלא תחסר פרנסתו ומזונותיו במשך כל ימות השנה. ואחר המזמור אומרים התפילה שעל הפרנסה.

• התפילות בראש השנה יהיו בשמחה ובטוב לבב, ובנעימה קדושה, ומתוך כוונה שלימה, כי בטוחים אנחנו בישועת הקב”ה שיכתבנו ויחתמנו לחיים טובים. ולא כאותם שמביאים עצמם לידי בכיה בתפילות ראש השנה, שהרי ראש השנה יום שמחה הוא, וכמו שנאמר ושמחת בחגך, ונאמר על זה בספר נחמיה (פרק ח פסוק ט), ויאמר נחמיה הוא התרשתא ועזרא הכהן הסופר לכל העם, היום קדוש לה’ אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו, לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו כי חדות ה’ היא מעוזכם, וילכו כל העם לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם. ומכל מקום אם לפתע מרגיש התעוררות ומוריד דמעות, אין בזה חשש איסור. ואדרבה המתעורר פתאום לבכי בראש השנה בשעות הבוקר כשהקב”ה דן את העולם, חשוב מאוד שיהרהר בתשובה באותם רגעים, כי אז באותה שעה דנים אותו בשמים על משך השנה הבאה, ובלבד שלא יעורר הוא את עצמו לבכי.

• בקידוש בליל ראש השנה יסיים (כמו בתפילה), ודברך מלכנו אמת וקיים לעד, בא”י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ואחר כך יברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ומנהגינו לומר לַזְּמַן הלמד בפתח.

• בקידוש ליל שני של ראש השנה, טוב להניח לפניו פרי חדש, כדי לברך גם שהחיינו בקידוש. ואם אין מצוי לו פרי חדש, אף על פי כן יברך שהחיינו.

• מנהג ישראל לאכול בשני הלילות של ראש השנה מיני פירות וירקות שיש בהם רמז לסימן טוב לכל ימות השנה, משום דסימנא מילתא היא.

• נכון לנהוג לברך על פירות אלה לאחר נטילת ידים וברכת המוציא, ואכילת כזית פת, או לאחר ברכת המזון, כדי שלא יכנס בספק על ברכה אחרונה שלהם. וכשאוכלים בתוך הסעודה אין לברך האדמה על שום תבשיל של לוביא או קרא ושאר מיני ירקות מבושלים, אפילו אוכלם בלי פת. שהרי דרך ללפת את הפת בתבשילי ירקות. לכן יש לברך על אבטיח או בננה או מלון בורא פרי האדמה ובברכה זו לפטור כל ברכות האדמה שלפניו.

• מכיון שבכלל הדברים הללו ישנם גם תמרים, והם המובחרים שבשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, והם קודמים לברכה לרמונים ולשאר פירות, ולהם משפט הבכורה, לפיכך יקח תחילה תמרה ויברך עליה בורא פרי העץ, ואם התמר הוא פרי חדש אצלו, יוסיף לברך גם ברכת שהחיינו. ואחר שאכל, יקח עוד תמרה, ויאמר יהי רצון מלפניך ה’ או”א שיתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתינו, ויאכלנה. ובברכת בורא פרי העץ על התמרה יכוין לפטור כל פרי העץ שעל השלחן שיאכל אחר כך. וכן בברכת שהחיינו יכוין לפטור כל מיני פירות חדשים שלפניו מברכת שהחיינו.

• בברכת בורא פרי העץ על התמרה יכוין לפטור כל פרי העץ שעל השלחן שיאכל אחר כך. וכשיאכל אחר כך מהרמונים והתפוח, יאמר עליהם רק נוסח היהי רצון. ואם יש לו פרי חדש לא יניח לפניו בעת הקידוש את הפרי החדש, ואם בכל זאת הוא לפניו יתכוין בפירוש שלא לפוטרו, וגם יעשה מעשה ויכסם במפה, ובזה יוכל לברך עליו שהחיינו.

• יש נוהגים לומר תחילה “יהי רצון” ואחר כך ברכת הנהנין על הפרי וטועמים. אבל מנהגינו כנזכר, לברך תחילה ברכת הנהנין ורק לאחר הטעימה אומרים את ה”יהי רצון”. והשומע מחברו שאומר יהי רצון נכון שיענה אחריו אמן.

• לפני אכילת התמרים אומר: יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו. שיתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו.

• באכילת הסילקא (תרד) אומר: יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו, שיסתלקו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו.

• באכילת הכרתי אומר: יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו, שיכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו.

• באכילת הקרא (דלעת) אומר: יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתקרע רוע גזר דיננו, ויקראו לפניך זכיותנו.

• באכילת הרוביא (מין שעועית) אומר: יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו, שירבו זכיותנו ותלבבנו.

• באכילת הרימון אומר: יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו, שנהיה מלאים מצוות כרימון.

• נוהגין לאכול ראש איל או כבש, זכר לאילו של יצחק, ויאמר: יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו, שנהיה לראש ולא לזנב ותזכור לנו עקדתו ואילו של יצחק אבינו עליו השלום בן אברהם אבינו עליו השלום. [ויזהר וידקדק היטב בכשרות ראש הכבש, ולא יאכל עד שיהיה ברור לו שהבשר ‘חלק’ בכשרות מהודרת. ואם אינו מוצא בשר ‘חלק’ בכשרות מהודרת, יביא ראש של עוף או של דג, ולא יכנס בחשש אכילת איסור חס ושלום].

• ואם יש לו רק ראש של דג או עוף יאמר: יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו, שנהיה לראש ולא לזנב. וטוב שיצרף עמו בשר כבש (חלק בהכשר מהודר) כדי שיוכל לסיים וזה זכר לאילו של יצחק אבינו ע”ה.

• נוהגין לאכול תפוח מתוק בדבש או מרוקח בסוכר ולפני שיאכל יאמר זה: יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.

• רשאי כל אחד ואחד מבני הבית לברך בעצמו ברכת פרי העץ וברכת שהחיינו, ואינו חייב לצאת ידי חובה דוקא בברכתו של בעל הבית, ואפילו לאחר ששמע הברכה מבעל הבית, וענה אחריו אמן, ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה.

• יש נוהגים להביא בליל ראש השנה אתרוג על השולחן, ולומר לפני אכילתו יהי רצון שנהיה הדורים במצות. ויש שמביאים אותו כשהוא מרוקח בדבש, והנוהגים כן יש להם על מה שיסמוכו.

• יש נמנעים מלאכול דג בראש השנה, משום שמצינו במקרא (נחמיה יג, טז) שכתוב בו דאג, והוי לשון דאגה. ואדרבה יש שנוהגים להקפיד להביא דגים בראש השנה על השלחן, ואומרים עליו, יהי רצון שנפרה ונרבה כדגים.

• יזהר כל אדם שלא יבוא לידי כעס, שמלבד האיסור החמור לכעוס בכל השנה, אין זה סימן טוב לכעוס בראש השנה, שבזה מראה הוא סימן כעס לכל השנה, ולכן יזהר שלא יכעס ולא יקפיד כלל הגם שהכעיסו אותו.

 הלכות תפילת שחרית לראש השנה

• הפיוטים של ראש השנה ושל יום הכפורים, נוהגים להניחם ולאומרם אחר החזרה של תפילת שחרית, כדי שלא להפסיק באמצע נשמת. וכן המנהג בכמה קהלות קדושות. וכן ראוי לנהוג.

• אף בראש השנה שחל בשבת המנהג לומר “אבינו מלכנו” אחר תפילת שחרית ומנחה. וכן בשבת שובה. וכל שכן ביום הכפורים שחל בשבת.

• בחזרת הש”צ כשאומר ואתם הדבקים בה”א, אין לומר “היום” תכתבנו לחיים טובים, שאין אנו יכולים להחזיק עצמנו כצדיקים גמורים שנכתבים ונחתמים לאלתר. אלא יאמר “היום תתננו לחן ולחסד ולרחמים, ותכתבנו לחיים טובים ולשלום”.

• אין אומרים הלל לא בראש השנה ולא ביום הכפורים לפי שהם ימים של יראה ופחד ונועדו לתשובה, ולא ימי שמחה יתרה.

• ביום הראשון של ראש השנה קוראים בתורה (בפרשת וירא), וה’ פקד את שרה, עד ויהי אחר הדברים האלה. ומפטירין בפרשת פינחס, ובחדש השביעי באחד לחדש, וההפטרה (בשמואל א), ויהי איש אחד מן הרמתים, בענין פקידתה של חנה, עד וירם קרן משיחו. כי שתיהן שרה וחנה נפקדו בראש השנה.

• בשעת פתיחת ההיכל יאמרו יהי ה’ אלהינו עמנו, ובשבת מתחילים אתה הראת לדעת, וכן יאמרו בריך שמיה, וי”ב פעמים “לעולם ה’ דברך נצב בשמים”, עם יהי רצון שמיוחד לר”ה. ויש שנהגו לומר י”ג מדות בטעמי המקרא ג’ פעמים, ויש מפקפקים על זה שאין לומר י”ג מדות ביו”ט. ושב ואל תעשה עדיף.

• ביום השני של ראש השנה קוראים בתורה (בפרשת וירא), ענין עקדת יצחק. והמפטיר קורא בפרשת פינחס, ובחודש השביעי באחד לחודש. ומפטיר (בירמיה לא, א) מצא חן במדבר, עד הבן יקיר לי אפרים.

• חובת היום בכל יום טוב חמשה גברי הקוראים בתורה, ומותר להוסיף ביום טוב כמה עולים נוספים. אך לא ירבו יותר מדאי משום טורח ציבור. ונכון מאד שכל אדם ירא ה’ ישתדל שתהיה לו עליה לספר תורה באחד מן הימים הנוראים, ואף במקומות שנוהגים למכור המצות, יקנה בדמים יקרים עליה לס”ת. ובפרט בבתי הכנסת שנוהגים להעביר מרבית כספי התרומות לישיבות קדושות, שעליהם נאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.

• נוהגים שהשליח ציבור והתוקע עולים לספר תורה בימים הנוראים, ואף על פי שאין חובה בזה, מכיון שמקבלים שכר על כך, מ”מ מהיות טוב שיעלו לס”ת בכלל העולים הנוספים.

• אחר קריאת התורה וההפטרה נוהגים לקרוא הפיוט “עת שערי רצון”, להזכיר עקדתו של יצחק אבינו.

 הלכות תפילת מוסף לראש השנה

• המנהג הפשוט בכל בני ספרד, בכל אתר ואתר, שלא להזכיר כלל במוסף של ראש השנה פסוקי הקרבנות, הן של ראש חודש, הן של ראש השנה, וגם שלא לומר מלבד עולת החודש וכו’.

• במוסף של ראש השנה, בין ביום הראשון ובין ביום השני של ראש השנה, ואפילו אם חל בימי החול, צריך לומר את “מוספי” יום הזכרון, כדי לכלול הקרבנות והשעיר של ראש חודש שהיה קרב בראש השנה.

• הנוסחא הנכונה והמפורסמת היא, ועקידת יצחק “היום” לזרעו תזכור. והאומר ועקידת יצחק לזרע יעקב תזכור, הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ואינו אלא טועה. ומכל מקום בדיעבד יצא.

• בחתימת “זכרונות” חותם, בא”י שומע קול תרועת עמו ישראל “היום” ברחמים.

• ברכות תפילת המוספין של ר”ה, מלכיות, זכרונות, ושופרות, מעכבות זו את זו, שאם אינו יכול לומר את כולן, אינו רשאי לומר מה שיודע מהן, אלא לא יאמר כלום.

מנהגי ראש השנה

• אוכלים ושותים ושמחים ביום טוב של ראש השנה, ויש נוהגים לאכול כל אותם פירות שהובאו על השלחן בליל ראש השנה לסימן טוב. ואין מתענים בראש השנה, ולא בשבת שובה. ומכל מקום לא ירבו באכילה ושתיה יותר מדאי, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה’ על פניהם.

• אפילו בשני הימים של ראש השנה אסור לאפות או לבשל מיום טוב ראשון ליום טוב שני, ואף על פי שקדושה אחת הן, וכיומא אריכתא דמי, זהו רק להחמיר, אבל לא להקל. ומכל מקום מותר להדליק הנרות לעת ערב סמוך לחשכה, ואין בזה משום מכין מיום טוב לחבירו.

• מנהג טוב שלא לישון ביום ראש השנה, שכן נאמר בשם הירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה. והיושב בטל ואינו עוסק בתורה כישן דמי. ומי שאינו מבין בתלמוד, ילמוד בספר תהלים. וטוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה. ואם ראשו כבד עליו, יישן מעט, אחר חצות היום, לנוח קימעא, כדי שיתחזק לעבודת השי”ת.

• נוהגים ביום הראשון של ראש השנה, אחר תפילת מנחה ללכת אל הים או הנהר לומר סדר “תשליך”. ומנהג ישראל תורה הוא.

• יש שאין אוכלים ענבים בראש השנה, וטעמם על פי הסוד. ודוקא ענבים שחורים, אבל ענבים לבנים המנהג לאוכלן בראש השנה.

• יש נוהגים לאכול ריאה בראש השנה.

הלכות שופר

• מצות עשה מן התורה לשמוע קול השופר בראש השנה, שנאמר: “יום תרועה יהיה לכם”. וקודם שיתקע בשופר מברך בא”י אמ”ה אקב”ו “לשמוע” קול שופר. שעיקר המצוה בשמיעה ולא רק בתקיעה. שאם תקע ולא שמע קול שופר לא יצא ידי חובה. ומכל מקום בדיעבד שבירך אקב”ו לתקוע בשופר, או “על תקיעת שופר”, יצא.

• קודם התקיעות יאמר התוקע לציבור, שהוא מכוון להוציאם ידי חובתם בברכות ובמצות שמיעת השופר, ושגם הם יכוונו לצאת ידי חובה. ויאחוז התוקע את השופר בידו ויברך, ולאחר הברכות יענו ‘אמן’, ולא יענו ‘ברוך הוא וברוך שמו’, משום שזה הפסק באמצע הברכה.

• נוהגים שהתוקע אומר תפילות ותחנונים לפני התקיעות כדי שיתקבלו ברצון לפני שוכן מרומים, ויאמר המזמור “כל העמים תקעו כף”, שנאמר בו עלה אלהים בתרועה ה’ בקול שופר. ואומר אותו פעם אחת ולא יותר, שלא לעשות טורח ציבור.

• ביום הראשון של ראש השנה לאחר ברכת לשמוע קול שופר יוסיף התוקע לברך שהחיינו. וגם בבואו אחר כך להוציא אחרים ידי חובתם, יברך להם שתי הברכות לשמוע קול שופר ושהחיינו.

• נכון שיאמר התוקע לציבור השומעים קודם שיתקע בשופר, שיכוונו לצאת ידי חובת הברכות ומצות שמיעת קול השופר, ושגם הוא מכוין להוציאם ידי חובת הברכות ומצות שמיעת קול שופר. ואין לקהל לענות “ברוך הוא וברוך שמו” אחר הזכרת ה’ שבברכת התוקע, משום דהוי הפסק.

• נכון לכסות השופר במפה עד שעת התקיעות. ובשעת הברכה צריך שיאחז השופר בידו קודם שיברך עליו.

• אין הציבור צריכים לעמוד בשעה שמברך התוקע את הברכות על השופר, שכיון שבעיקר המצוה שהם התקיעות הם יושבים, לא תהיה הברכה גדולה מעיקר המצוה. אולם התוקע, כיון שבתקיעות הוא עומד, יעמוד ויברך, וגם מפני כבוד הציבור.

• גם בתקיעות דמיושב הראשונות, שצריך התוקע לתקוע מעומד, בדיעבד אם תקע מיושב יצא. ויחיד שהיה אנוס ולא התפלל עם הציבור, ובא התוקע לביתו לתקוע לו ולהוציאו ידי חובתו, צריך לעמוד בשעה ששומע התקיעות.

• כולם חייבים לשמוע קול שופר בראש השנה, כהנים לוים ישראלים וגרים. אבל נשים וקטנים פטורים, וכל מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא את החייב ידי חובתו. לפיכך קטן שתקע בשופר, השומע ממנו לא יצא ידי חובתו. חרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא אחרים ידי חובתם, שמכיון שעיקר המצוה בשמיעה, החרש אינו בר חיובא, ולכן אינו מוציא לאחרים ידי חובתם.

• אף על פי שהנשים פטורות ממצות שמיעת קול שופר, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, מכל מקום הנוהגות לבוא לבית הכנסת בראש השנה כדי לשמוע קול שופר עם ברכותיו, יפה עושות, ויש להן שכר מצוה. ואשה שקבלה על עצמה מצות שמיעת קול שופר בראש השנה, ובכל שנה היתה באה לבית הכנסת לשמוע קול שופר, ושנה אחת נאנסה מחמת חולי וכיו”ב, ולא יכלה לבוא לבית הכנסת, אם אפשר טוב שיבא התוקע לביתה ולהשמיעה קול השופר, בלי ברכה, ואם אי אפשר, אינה צריכה התרה על מנהגה. ורק אם רוצה לבטל מנהגה לתמיד, צריכה התרה על שלא אמרה “בלי נדר”. ואם התכוין בעלה לפוטרה בהתרת נדרים שנוהגים לעשות בערב ראש השנה, אינה צריכה להתרה.

• כיון שנסתפקו רבותינו לפי אורך השנים ורוב הגלות כיצד סדר התקיעות, לכן מברך ותוקע תקיעה ולאחריה שלשה שברים ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר זה שלש פעמים. ותוקע תקיעה ואחריה שלשה שברים ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר זה שלש פעמים. ותוקע תקיעה ואחריה תרועה ואחריה תקיעה, וחוזר כסדר הזה שלש פעמים. נמצא מנין התקיעות שלשים כדי להסתלק מן הספק. [ורמז לדבר, יום תרועה “יהיה” לכם. יהיה בגימטריא שלשים].

• אסור להפסיק בדיבור בין הברכה לתקיעת השופר, ואם סח צריך לחזור ולברך. (ולכתחילה לא ישיח אפילו בענין השופר והתקיעות). וכן אסור להפסיק בדיבור בין סדר תשר”ת לתש”ת, ובין תש”ת לתר”ת. ואיסור זה הוא בין לתוקע ובין לקהל השומעים. ולכן אין להתודות וידוי בין סדר לסדר, ודי בהרהורי תשובה. ואפילו בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד אין לדבר אלא בענין התפילות והתקיעות. ומכל מקום אם נצרך לנקביו מותר לברך אשר יצר, כשהוא בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד.

• המנהג לתקוע על הבימה שהספר תורה מונח עליה, אחר שקראו בו הקריאה של חובת היום, כדי להזכיר זכות קבלת התורה ומעמד הר סיני, שנאמר: “ויהי קול השופר הולך וחזק מאד”. ורק אחר סיום התקיעות דמיושב ואמירת פסוקי אשרי העם יודעי תרועה, ואשרי, מחזירים הספר תורה להיכל.

• יתפללו הציבור בלחש תפילת המוספין תשע ברכות, מלכיות, זכרונות, ושופרות, וגם השליח ציבור יתפלל עמהם בלחש. ומנהגינו לתקוע גם בתפילת הלחש של מוסף, ואשכנזים נוהגים לתקוע תקיעות דמעומד רק בתפילת החזרה של השליח ציבור, ואז צריכים כל הציבור לעמוד על עמדם בעת התקיעות.

• המנהג בארץ ישראל בתקיעות דמעומד, לתקוע תשר”ת תש”ת תר”ת למלכיות, וכן לזכרונות וכן לשופרות. ואף שמרן השו”ע (סי’ תקצב ס”א) כתב שנוהגים לתקוע למלכיות תשר”ת ג’ פעמים, ולזכרונות תש”ת ג’ פעמים, ולשופרות תר”ת ג’ פעמים, כבר נשתנה המנהג למעליותא. ואין לשנות.

• כל היום כשר לתקיעת שופר, מהנץ החמה ועד שקיעתה, שנאמר “יום” תרועה יהיה לכם. ובדיעבד אם תקע אחר שעלה עמוד השחר יצא. והנוהגים לתקוע שלשים קולות דמיושב “קודם התפילה”, יש לבטל מנהגם. ואם היה אנוס כל היום, ובא לתקוע בבין השמשות שלנו שהוא אחר שקיעת החמה, עד י”ג דקות וחצי, יכול לתקוע בברכה ולצאת ידי חובה.

• אם אין המקום נקי באופן שאי אפשר לברך, ישמע התקיעות בלי ברכה, שאין הברכות מעכבות.

• שופר של ראש השנה מצותו בשל איל כפוף, ובדיעבד כל השופרות, כגון של יעלים ועזים, כשרים חוץ מקרן של פרה שהוא פסול בכל אופן. ומצוה בשופרות הכפופים יותר מהפשוטים. ושיעור השופר טפח. ויש להדר לתקוע בשופר שארכו שלשה טפחים.

• המתפלל מוסף יחיד, אפילו יש שם מי שיתקע לו, באמצע תפילתו, לא יפסיק, וכל שכן שאינו רשאי לתקוע בעצמו באמצע התפילה. ודי לו ששומע לפני התפילה או לאחריה, שלשים קולות, כי לא תקנו לשמוע תקיעות בתפילת מוסף אלא בציבור.

• כל הקולות כשרים בשופר, בין אם היה קולו עב מאד בין אם היה קולו דק מאד.

• המציירים בשופר במיני צבעונים לנאותו לא יפה הם עושים, כי לפעמים משתנה קול השופר הטבעי על ידי הציורים. אבל אם חקק בשופר צורות שונות לנאותו, כשר. שהרי אפילו אם גירדו, בין מבפנים בין מבחוץ, ועשאו דק מאד, כשר.

• הוסיף על השופר בין במינו בין שלא במינו, פסול, אפילו היה בו מתחילה שיעור שופר.

• אם היה השופר ארוך וקיצרו, אם נשאר בו שיעור תקיעה, כשר. אבל אם שינה אותו מכמות שהיה, שקיצר את צד הרחב, על ידי מים רותחים, או הרחיב את צד הקצר, פסול.

• אם נסדק השופר לרוחבו, סביב היקפו, אם לא נסדק רוב היקפו, כשר. ואם נסדק ברוב היקפו, ולא נשאר מהסדק לצד פיו שיעור שופר, שהוא טפח פסול. אבל אם נשאר שיעור שופר לצד פיו, כשר. נסדק לאורכו לאורך רובו של השופר פסול, ואם הדביקו בדבק, כשר.

• אם רצה לצחצח קול השופר ביום טוב של ראש השנה, במים או ביין, רשאי.

• שופר של ראש השנה. אסור לצאת חוץ לתחום כדי לקיים מצות שמיעת קול שופר. אפילו תתבטל המצוה, בשב ואל תעשה. אבל מותר לומר לגוי להביאו כיון שאמירה לגוי שבות, ובאיסור דרבנן הוי ליה שבות דשבות במקום מצוה, ומותר. אפילו אם היה השופר חוץ לתחום יותר משנים עשר מיל, אף על פי כן מותר לומר לגוי שיביא לו השופר.

• כשאומר השליח ציבור קדיש תתקבל שאחרי תפילת מוסף, קודם תענו ותעתרו, התוקע צריך לתקוע עשרה קולות, תשר”ת תש”ת תר”ת, כדי להשלים מאה תקיעות, (שהם: שלשים קולות דמיושב, שלשים קולות בתפילת הלחש של מוסף, ושלשים קולות בתפילת חזרת הש”צ, ועשרה קולות שבקדיש תתקבל, בסך הכל מאה קולות. ובסוף התפילה מריע התוקע “תרועה גדולה”, לערבב השטן).

• אחר סיום כל התקיעות, עם התרועה שבסוף התפילה, אסור לתקוע שלא לצורך כלל ביום טוב של ראש השנה, ורק אם היה ספק בתקיעות המצוה, אם עלו כהוגן או לאו, מותר לחזור ולתקוע לצאת מידי ספק.

• ועל השופר אין לברך שהחיינו ביום השני של ראש השנה, שכבר בירך עליו שהחיינו ביום הראשון.

• מי שיש לו ספק ממש אם התקיעות היו כהלכה, או שקיצר בהם התוקע שלא כדין, חוזר לתקוע שלשים קול, לצאת מן הספק, אבל לא יברך, שספק ברכות להקל.

• יש להזהיר את הגדולים שלא יביאו לבית הכנסת את בניהם הקטנים שמפריעים ומבלבלים את כוונת הציבור בתפילה ובשמיעת התקיעות, ואמנם מצוה להביא את הילדים שהגיעו לחינוך ויושבים יפה ולא מפריעים.

אמירת המלך הקדוש בתפילה בימים הנוראים

• בימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים, תקנו חז”ל בברכת ‘אתה קדוש’ שבעמידה, שלא לחתום בה ‘האל הקדוש’, אלא ‘המלך הקדוש’. לפי שבימים אלו מראה הקב”ה את מלכותו ביושבו על כסא דין לשפוט את העולם, ומראה שמלכותו בכל משלה, ומלך במשפט יעמיד ארץ.

• טעה וחתם ‘האל הקדוש’ ונזכר מיד תוך כדי דיבור, [דהיינו תוך כדי זמן של אמירת שלוש תיבות ‘שלום עליך רבי’], ותיקן מיד ואמר ‘המלך הקדוש’, יצא ידי חובתו. אבל אם נזכר לאחר זמן זה, אפילו שלא התחיל ברכת ‘אתה חונן’, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור לראש התפילה. ואם התחיל ברכת ‘אתה חונן’, אפילו אמר רק מילה אחת ‘אתה’, ואפילו אמרה מיד, צריך לחזור לראש התפילה.

• המסופק אם חתם ‘האל הקדוש’ או ‘המלך הקדוש’, צריך לחזור לראש התפילה. ואולם בתפילות של ראש השנה ויום הכיפורים שאנו מוסיפים בברכת אתה קדוש ‘לדור ודור המליכו לאל…’, אם זוכר שהוסיף כן, ואחר כך הסתפק אם חתם ‘המלך הקדוש’, אינו צריך לחזור, שמסתמא חתם ‘המלך הקדוש’.

• שליח ציבור – שטעה בתפילת החזרה של שחרית או מנחה, ואמר ‘האל הקדוש’ במקום ‘המלך הקדוש’. ונזכר לאחר זמן של כדי דיבור, חוזר לתחילת ברכת ‘אתה קדוש’ ואינו חוזר לראש התפילה, משום טורת הציבור.

• שליח ציבור בליל שבת שובה – בברכת ‘מעין שבע’ שאומר השליח ציבור בליל שבת, לא יאמר ‘האל הקדוש שאין כמוהו’, אלא ‘המלך הקדוש שאין כמוהו’. ואם טעה ואמר ‘האל הקדוש’, אם נזכר באמצע הברכה, לפני שחתם ‘ברוך אתה ה’ מקדש השבת’, יחזור ויאמר: ”מגן אבות בדברו, מחיה מתים במאמרו, המלך הקדוש שאין כמוהו”, וימשיך משם והלאה על הסדר. אך אם לא נזכר עד אחר שחתם ‘מקדש השבת’, אינו חוזר, שספק ברכות להקל.

אמירת המלך המשפט בתפילת ימים נוראים

 

• בברכת ‘השיבה שופטינו’ שבעמידה, תקנו רבותינו בעשרת ימי תשובה שלא לחתום ‘מלך אוהב צדקה ומשפט’, אלא ‘המלך המשפט’.

 

• טעה וחתם ‘מלך אוהב צדקה ומשפט’, אם נזכר בתוך כדי דיבור ותיקן מיד ‘המלך המשפט’, יצא ידי חובתו. אבל אם נזכר לאחר כדי דבור, חוזר לתחילת ברכת ‘השיבה שופטינו’ וחותם ‘המלך המשפט’ וממשיך משם והלאה על הסדר. ואפילו אם נזכר בהמשך התפילה, כגון באמצע ‘אלוקי נצור’, חוזר לתחילת ברכת ‘השיבה’, וממשיך משם והלאה על הסדר. ומכל מקום אם סיים לומר ‘אלוקי נצור’ ובא לפסוע שלוש פסיעות של ‘עושה שלום’, ונזכר שלא חתם כהוגן, חוזר לראש התפילה ומתפלל שוב. והוא הדין כשהוא מסופק אם חתם ‘המלך המשפט’ או לא, שאנו אומרים שמסתמא אמר כהרגל לשונו בכל השנה ולא חתם ‘המלך המשפט’. ואולם טוב שבכל מקרה שהוא חוזר להתפלל, שיעשה תנאי של נדבה קודם שיתחיל להתפלל, ויאמר כך: ”אם אני חייב לחזור ולהתפלל, תהא תפילה זו תפילת חובה. ואם אינני חייב לחזור ולהתפלל, תהא תפילה זו תפילת נדבה”.

• אף על פי שפסק הרמ”א (סימן קיח) אם לא חתם ‘המלך המשפט’ שאינו חוזר, הנכון הוא שבני אשכנז גם יחזרו בתנאי של נדבה. וכן כתב הט”ז שכיון שבמקום ספק, אנו פוסקים שחוזר ומתפלל בתנאי של נדבה, כל שכן במקרה זה שדעת רוב ככל הפוסקים שצריך לחזור ולהתפלל, שיש לפסוק שיחזור בתנאי של נדבה.

 

ארבע הוספות בתפילת ימים נוראים

• עוד תקנו חז”ל ארבע הוספות בתפילה, ואלו הן: ”זכרנו לחיים…” – בברכת ‘מגן אברהם’. ”מי כמוך אב הרחמן…” – בברכת ‘מחיה המתים’. ”וכתוב לחיים טובים…” – בברכת ‘מודים’. ”ובספר חיים ברכה ושלום…” – בברכת ‘שים שלום’.

• זכרנו לחיים – שכח ולא אמר ‘זכרנו לחיים’, אם נזכר לפני שאמר ברוך אתה ה’, חוזר לאומרו וממשיך על הסדר. אך אם נזכר אחר שאמר שם ה’, לא יאמר ‘למדני חוקיך’, אלא יסיים ‘מגן אברהם’. וכשיגיע לברכת ‘שמע קולנו’, יוסיף שם ‘זכרנו לחיים…’, כיון שזו בקשת רחמים. ואם שכח ולא אמר גם שם, יאמרנו בסיום ‘אלוקי נצור’.

• מי כמוך – שכח ולא אמר ‘מי כמוך’, אם נזכר לפני שאמר ברוך אתה ה’, חוזר לאומרו וממשיך על הסדר. אך אם נזכר אחר שאמר שם ה’, לא יאמר ‘למדני חוקיך’, אלא יסיים ‘מחיה המתים’. ולא יאמרנו ב’שמע קולנו’ או ב’אלוקי נצור’, כיון שאין זו בקשת רחמים אלא שבח לה’ יתברך.

• וכתוב לחיים טובים – שכח ולא אמר ‘וכתוב לחיים טובים’, אם נזכר לפני שאמר ברוך אתה ה’, חוזר לאומרו וממשיך על הסדר. אך אם נזכר אחר שאמר שם ה’, לא יאמר ‘למדני חוקיך’, אלא יסיים ‘הטוב שמך ולך נאה להודות’, ורשאי לאומרו בסיום ‘אלוקי נצור’.

• ובספר חיים ברכה ושלום – שכח ולא אמר ‘ובספר חיים’, אם נזכר לפני שאמר ברוך אתה ה’, חוזר לאומרו וממשיך על הסדר. אך אם נזכר אחר שאמר שם ה’, לא יאמר ‘למדני חוקיך’, אלא יסיים ‘המברך את עמו ישראל בשלום’, ויאמר ‘ובספר חיים’ בסיום ‘אלוקי נצור’.

אמירת עושה ‘השלום’ בקדיש

• כמו שבתפילת שמונה עשרה בסיום התפילה, אומרים עושה ‘השלום’ במרומיו. [רמז לשם המלאך ס-פ-ר-י-א-ל שהוא סופר וכותב את בני האדם בספר החיים. ושמו בגימטריא ‘השלום’]. גם בסיום קדיש ‘תתקבל’ שאחר חזרת השליח ציבור אומרים עושה ‘השלום’ במרומיו, אבל בשאר קדישים אין צריך לומר כן.

            אמירת לעילא ‘ולעילא’ בקדיש

• מנהג בני אשכנז לכפול תיבת ‘לעילא’ שבקדיש ואומרים ‘לעילא ולעילא’, אבל מנהג בני ספרד לומר רק פעם אחת כמו בכל ימות השנה.

אמירת אבינו מלכנו לאחר התפילה

• בעשרת ימי תשובה נוהגים לומר ‘אבינו מלכנו’ אחר חזרת השליח ציבור בתפילת שחרית ומנחה. ובתפילת המנחה, אם הזמן מצומצם וקרוב לצאת הכוכבים ואם יאמרו ‘אבינו מלכנו’ יפסידו לומר נפילת אפים, ידלגו על ‘אבינו מלכנו’ ויאמרו נפילת אפים, ולאחר מכן יאמרו ‘אבינו מלכנו’.

• הנוסח הנכון יותר לומר באבינו מלכנו: זְכוֹר כי עפר אנחנו, ולא כמו שנקדו בכמה סידורים, זָכוּר כי עפר אנחנו. כי הכוונה בתפילתנו לפניו יתברך שיזכור כי עפר אנחנו, כמו שנאמר אדם להבל דמה, וימחול ויסלח לנו על כל עוונותינו. בשבת שובה שהיא השבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים, וכן בראש השנה שחל בשבת, יש אומרים שאין לומר ‘אבינו מלכנו’, וכן מנהג בני אשכנז. ויש נוהגים לאומרו גם בשבת, וכן פשט המנהג ברוב בתי הכנסת של בני ספרד, אלא שמדלגים לשון ‘חטא ועוון’ המוזכרים שם, כגון: ‘אבינו מלכנו חטאנו לפניך רחם עלינו’, וכן ‘אבינו מלכנו מחול וסלח לכל עוונותינו’, וכן ראוי לנהוג.