דיני שמיטת כספים ופרוזבול לפי מרן הרב עובדיה יוסף – מאת הגר”ד בר אושר

ע”פ חזון עובדיה – שמיטה

 

דיני שמיטת כספים

 

• מצות עשה להשמיט את המלוה בשביעית, שנאמר (דברים טו): מקץ שבע שנים תעשה שמטה, וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמטה לה’. לפיכך התובע מחבירו חוב שעברה עליו שנת השביעית עובר בלא תעשה, שנאמר: לא יגוש את רעהו ואת אחיו.

 

• אין שמטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיה היובל נוהג, שאז כל הקרקעות שבים לבעליהם ללא תשלום, שנאמר: וזה דבר השמטה שמוט, בזמן שאתה משמט קרקעות (ביובל), אתה משמט כספים (בשביעית), בזמן שאין אתה משמט קרקעות אין אתה משמט כספים. ובזמן הזה כיון שאין היובל נוהג, שהרי נאמר (ויקרא כה, י) וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה, (ערכין לב:), ובזמן הזה שאין כל ישראל נמצאים בארץ ישראל, אין היובל נוהג, ומכיון שאין היובל נוהג אין שמטת כספים נוהגת מן התורה. ומכל מקום שמטת כספים נוהגת בזמן הזה מדברי סופרים.

 

• אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה, ושם הוא אומר (דברים לא, י) מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות, כשם ששם אחר שבע, אף השמטת כספים אחר שבע. לפיכך המלוה את חבירו אפילו בשביעית עצמה גובה והולך חובו במשך כל השנה. ומיד כששקעה החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב, אלא אם כן כתב פרוזבול לפני ראש השנה.

 

• שביעית משמטת את המלוה, בין מלוה שבעל פה בין מלוה שבשטר, ואפילו מלוה בשטר שיש בו אחריות נכסים השביעית משמטתו, ואם עברה שביעית אינו יכול לתבוע חובו משום לא יגוש את רעהו. ואפילו אם נתן הלוה למלוה לפרעון חובו שיק על החשבון שיש לו בבנק, כל שמחוסר גובינא, (כלומר, שעדיין לא נפרע על ידי הבנק למלוה), הרי זה משמט.

 

• ראובן שנתן מעות לשמעון להתעסק ולהסתחר בהם, ועברה עליהם שנת השמטה, כיון דקיימא לן (בבא מציעא קד:) האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, חלק המלוה נשמט בשביעית.

 

• ראובן שהלוה לשמעון, ולוי היה ערב, וכשהגיע זמן פרעונו תבע את הערב ושילם לו, ולא הספיק הערב לגבות מה שפרע, מן הלוה, עד שעברה עליו שביעית, השביעית משמטתו, ואיהו דאפסיד אנפשיה, כי היה לו לכתוב פרוזבול.

 

• השביעית משמטת את השבועה, שנאמר לא יגוש, לא לשלם ולא להשבע. במה דברים אמורים בשבועת הדיינים, וכיוצא בה. אבל שבועת השומרים והשותפים, מן השבועות שאם היה מודה בהם היה חייב לשלם, שלא באו דרך מלוה, הרי זה ישבע אחר השביעית.

 

• ראובן שתבע את שמעון בבית הדין, והנתבע כפר, ונשבע על כך, והגיע סוף השמיטה והוא בכפירתו, ואחר שעברה השמטה, הודה הנתבע שהוא חייב, או שהתובע הביא עדים שהעידו כדבריו, אינו משמט. אבל אם כפר הנתבע ונשבע ובאו עדים, או שהודה קודם סוף שביעית, ולא ניתן פסק דין ביד התובע, הרי זו משמטת חובו.

 

• ראובן שתבע את שמעון להחזיר לו חובו שהוא מאה דינרים, ושמעון טען לא היו דברים מעולם, כיחש לו, ובאו לבית דין, והתובע הביא עדים שהעידו כדבריו, וכתבו בית הדין פסק דין לחייב את שמעון, ואחר כך עברה שנת השביעית, אינו משמט, שכל מעשה בית דין כגבוי דמי.

 

• המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמיטנו שביעית, הרי זה כמתנה על מה שכתוב בתורה, וחובו נשמט. אבל אם התנה עמו שלא ישמט הוא חוב זה אף בשביעית, כיון שהוא דבר שבממון תנאו קיים, שנמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה, שהוא חייב.

 

• המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים, אין שביעית משמטתו, שאף על פי שלבסוף כשיגיע זמן פרעון החוב הוא בא לידי נגישה, הרי עתה אינו יכול לנגוש, כיון שטרם הגיע זמן פרעונו, ולא קרינן ביה לא יגוש. לפיכך כל חוב שלא הגיע זמן פרעונו לפני ראש השנה של מוצאי שביעית, ורק לאחר מכן יגיע זמנו, אינו נשמט. והוא הדין למלוה את חבירו באמצע חודש אלול בשנת השביעית, הואיל וסתם הלואה אינה פחות משלשים יום (גמרא מכות ג:), נמצא שאינו יכול לנגשו בשעה שהשמטה משמטת, שהרי טרם הגיע זמן הפירעון עד אחר מוצאי שביעית, הילכך אפילו עברה עליו שביעית, אין שביעית משמטתו.

 

• המוסר כל שטרותיו לבית הדין, אינם משמטים.

 

• המלוה על המשכון אינו משמט. והוא הדין אם משכנו שלא בשעת הלואתו, דינו כדין המלוה על המשכון (סי’ סז סעיף יב יג).

 

• הקפת החנות אינה משמטת, ואם זקף את החוב עליו במלוה משמטת וכן מי שלא שילם שכר שכיר, אין השביעית משמטת, אלא אם כן זקף עליו החוב במלוה. וכן פקיד שעובד אצל בעל הבית, ומקבל משכורת מדי חודש בחדשו, ונזדמן שלא קיבל משכורתו ימים אחדים לפני סוף השביעית, ועברה שנת השביעית, אין השביעית משמטתו.

 

• כתובת אשה אין השביעית משמטתה, ולכן המגרש את אשתו, אפילו קודם השמיטה, ולא פרע לה כתובתה עד לאחר השמיטה, אין השביעית משמטת..

 

• המשאיל לחבירו מיני פירות או בקבוקי יין ושמן וכיוצא בזה, כיון שאין השאלה חוזרת בעינה, נחשב כהלואת כסף והשביעית משמטתו. לפיכך אשה שהשאילה לשכנתה ככרות לחם או בקבוקי שמן או מספר ביצים, וכדומה, ועברה עליהם שביעית, אינה יכולה לתבוע ממנה דבר, שהשביעית משמטת. ומכל מקום אשה נשואה שהלוותה מנכסי בעלה, ובעלה כתב פרוזבול, מועיל גם לה ואינה צריכה לכתוב פרוזבול לחוד.

 

• אשה שחייבת ממון לחבירתה, שביעית משמטת החוב. ולכן אף הנשים שיש להן הלואות צריכות לעשות פרוזבול קודם סוף שנת השמיטה.

 

• יתומים קטנים שיש להם מלוה על אחרים, אינם צריכים פרוזבול כלל, מפני שבית דין אביהם של יתומים, ורואים שכל שטרות החוב של היתומים כמסורים בידי בית דין, והלכה רווחת שהמוסר שטרותיו לבית דין אין שביעית משמטתו, (כמבואר בספרי, ובמסכת מכות ג:). אבל יורש גדול, חייב לעשות פרוזבול על חובות שחייבים למורישו. ומכל מקום אם ירש ואינו יודע אם עשה מורישו פרוזבול, וכבר עברה שנת השמיטה, רשאי לגבות חובו. מפני שאנו אומרים פרוזבול היה למורישו ואבד, או שמא התנה מורישו עם הלוה שלא ישמיטנו בשביעית. ומנהלי קופות גמילות חסדים, אינם צריכים לכתוב עליהם פרוזבול.

 

• מנהלי בנקים חייבים לעשות פרוזבול כדת, בכדי שיוכלו לגבות החובות שחייבים להם גם לאחר סיום שנת השמיטה.

 

דיני פרוזבול

 

 

• כשראה הלל הזקן שהעשירים היו נמנעים מלהלוות לעניים בשנת השמטה, מיראתם פן תשמיט השביעית את חובם, ועוברים על מה שנאמר בתורה (דברים טו, ט’): “השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, לאמר: קרבה שנת השבע שנת השמטה, ורעה עינך באחיך האביון”, לפיכך התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב כדי שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמטה בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים, אבל בזמן שהשמטה היתה של תורה לא היה פרוזבול מועיל בה. [ופירוש מלת “פרוזבול”, פרוז, ר”ל תקנה, בול, כלומר לעשירים, דכתיב ושברתי את גאון עוזכם, ותני רב יוסף אלו “בולאות” שביהודה].

 

 

• אין כותבים פרוזבול אלא בבית דין חשוב, שהם שלשה הבקיאים בדין ויודעים ענין שמטה ופרוזבול והמחום רבים עליהם באותה העיר.

 

• אין הפרוזבול מועיל אלא לחובות שנעשו לפני סידור הפרוזבול וכתיבתו וחתימתו בפני הדיינים או העדים, אבל החובות שנעשו לאחר מכן צריכים פרוזבול אחר כדי שלא תשמטם השביעית. ואם עשה פרוזבול בחודש אלול ואחר כך הלוה עוד הלואות בסתם, ולא קבע זמן לפירעון, אינו צריך פרוזבול אחר.

• המלוה שעושה פרוזבול כתקנת חכמים, אינו צריך להופיע בעצמו בפני בית הדין, אלא די שיכתוב הפרוזבול בפני שני עדים בנוסח זה, “אני מוסר כל שטרותי וכל חוב שיש לי, לבית הדין פלוני ופלוני ופלוני, שאהיה רשאי לגבותם כל זמן שארצה”. ויכול לרשום שמות דיינים חשובים אפילו של מדינה אחרת, ואף על פי שאינם יודעים מזה כלל.

 

• גופו של פרוזבול (כלומר עיקרו ושרשו) כך הוא, כשבא המלוה לפני בית דין, אומר בפניהם: מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. וחותמים למטה הדיינים או העדים. ואם אין המלוה רוצה לטרוח לבוא לפני בית דין הקבוע, רשאי לומר דברים אלו בפני עדים בלבד. והנוסח שנהגו בו פעה”ק ירושלים ת”ו מלפני מאות שנים, כך הוא: “בפנינו עדים החתומים מטה, בא פלוני ואמר לנו: היו עלי עדים שהנני מוסר כל חוב שיש לי לבית דין הצדק אשר פה עיר הקדש ירושלים ת”ו, הלא הם: הרב פלוני, והרב פלוני, והרב פלוני, שאגבנו כל זמן שארצה”. וחותמים עליו שני העדים. ונכון לעשות כן אף על פי שאין הדיינים הללו יודעים כלל ממסירת החוב הזה.

 

• תלמידי חכמים שהלוו זה לזה, ומסר המלוה דבריו לתלמידים, ואמר: מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהתלמידי חכמים יודעים ששמיטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית.

 

• פרוזבול נכתב אפילו בלילה, שאינו נחשב כעשיית משפט שצריכה להיות ביום דוקא. ומטעם זה רשאים לכתוב פרוזבול בפני דיינים הקרובים למלוה. ומכל מקום הואיל ואנו צריכים שיהיה בית דין חשוב, צריך שלא יהיו הדיינים קרובים זה לזה. ואם כותב הפרוזבול בפני עדים, לכתחילה לא יכתבנו בפני עדים הקרובים למלוה. ובדיעבד יש להקל ולגבות החובות על סמך פרוזבול זה.

 

• אין כותבים פרוזבול אלא אם כן יש ללוה קרקע, ואם אין לו קרקע יכול המלוה לזכות לו אפילו שלא בפניו, ארבע אמות קרקע. ואחר כך יכתוב הפרוזבול. ומטעם זה יש נוהגים לכתוב בפרוזבול בדברי העדים: “וכך אמר לנו המלוה פלוני: קנו ממני ארבע אמות קרקע בקנין גמור ושלם ללווים פלוני ופלוני” וכו’. ומקבלים ממנו בקנין אגב סודר. ומכל מקום אין צורך בזה מן הדין, הואיל ואין לך אדם שאין לו קרקע בשכירות או בשאלה, ודי בזה מצד ההלכה.

 

 

• יכול המלוה לעשות שליח לכתוב פרוזבול על שמו, ויש לו תוקף פרוזבול כדת.

 

• אנשים הרחוקים מהתורה והמצות, ואינם יודעים כלל ענין פרוזבול, יכול קרוב או ידיד שלהם לעשות להם פרוזבול, אפילו שלא בידיעתם, כדי שיגבו חובותיהם בהיתר שזכין לאדם שלא בפניו.

• פרוזבול המוקדם כשר, כיצד, כגון שהיה עומד בשעת כתיבת הפרוזבול בחודש אלול של שנה שביעית וכתב זמן הפרוזבול לחודש ניסן, הרי שאינו גובה החובות שיש לו אלא עד היום שכתוב בפרוזבול, דהיינו ניסן, והורע כח הפרוזבול, לפיכך הוא כשר, ומה שכתב זמן מוקדם איהו דאפסיד אנפשיה. ופרוזבול המאוחר פסול, כגון שהיה עומד בשעת כתיבת הפרוזבול בחודש ניסן, וכתב זמן הפרוזבול לחודש אלול, נמצא שהוא גובה חובותיו שמחודש ניסן עד אלול, שלא כדין, שהפרוזבול אינו מועיל אלא לחובות שקודם כתיבת הפרוזבול, שכן הוא אומר “כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה”, ולא “חוב שיהיה לי”.

 

• אפילו אם אחר שנכתב הפרוזבול, נקרע או נאבד קודם ליל ראש השנה של מוצאי שביעית, אין חובותיו נשמטים.

 

• המלוה שהוא תושב ארצות הברית, שהלווה לכמה מתושבי ארץ ישראל, ובסוף השנה השביעית בארץ ישראל, ליל ראש השנה חל בשעות הצהרים של ארצות הברית, ונמצא שבארץ ישראל חל אז האיסור דלא יגוש, לכתחילה יש למלוה להקדים עשיית הפרוזבול בשעת הבוקר של ארצות הברית, בעוד שבארץ ישראל עודנו יום, ובדיעבד שלא עשה כן, רשאי לכתוב הפרוזבול בערב ראש השנה אחר חצות היום, ורשאי לגבות את חובו.

 

• מי ששכח לכתוב פרוזבול, ונזכר בבין השמשות של יום ערב ראש השנה, ומיד כשנזכר אמר בעל פה, בפני עדים, הריני מוסר כל חובות שיש לי לידי בית דין פלוני ופלוני ופלוני, שאוכל לגבותם בכל זמן שארצה, נחשב כאילו כתב פרוזבול, ויכול לגבות חובו אחר שנת השמטה.

 

דין החובות אחר שביעית

 

• המלוה שתבע חובו אחר השמטה, מן הלוה, וטוען פרוזבול היה לי ואבד, נאמן, שחזקה שאין אדם מניח דבר המותר ואוכל דבר האסור, ומכיון שהיה בידו לכתוב פרוזבול כדת, חזקה שעשה כן. ולא עוד אלא שהדין נותן שאם בא בעל החוב לגבות את חובו בין חוב שהיה בשטר בין שהיה בעל פה, אומרים לנתבע, שלם לו, ואם טען הנתבע ואמר איה הפרוזבול שלו, בית דין אומרים לתובע, האם היה לך פרוזבול, ואבד? ואמר התובע הן, נאמן לגבות חובו, שעל כיוצא בזה נאמר, פתח פיך לאלם, ואם הודה התובע שלא כתב פרוזבול, אבד חובו.

• התובע את חבירו אחר שביעית, ואמר שהוא תובעו על הקפת החנות שהקיפו, שאינה נשמטת, והנתבע טוען לא כי אלא מלוה היתה לי ממנו, או שהיה התובע טוען תנאי היה בינינו על מנת שלא תשמטני בשביעית, והלוה מכחישו. התובע נאמן במיגו שאם ירצה יאמר פרוזבול עשיתי ונאבד, שכיון שתקנו חכמים פרוזבול, חזקה היא, שאין אדם מניח דבר המותר ואוכל דבר האסור. (הרמב”ם פ”ט הל’ כו. ושלחן ערוך חו”מ סי’ סז סעיף לד).

 

• המוציא בבית דין פרוזבול אחר שעברה שנת השמטה, וטען הנתבע, שהמלוה שאני חייב לו היתה אחר כתיבת הפרוזבול הזה, והתובע אומר שהפרוזבול נכתב לאחר ההלואה, התובע נאמן, במיגו שאילו אמר פרוזבול היה לי ואבד, שנאמן, אף על פי שאין אנו יודעים זמן הפרוזבול שאבד. (הרמב”ם פ”ט הל’ כה, ושלחן ערוך סי’ סז סעיף לה).

 

• המחזיר חוב לחבירו אחר שעברה עליו שביעית, ולא כתב המלוה פרוזבול, יאמר לו המלוה “משמט אני”. שנאמר וזה “דבר” השמטה, ע”י דיבור, ואם אמר לו הלוה אף על פי כן (רצוני שתקבל ממני), יקבל ממנו, ואל יאמר למלוה בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הם, ובמתנה אני נותן לך. ואם החזיר הלוה את חובו, ולא אמר כן, מסבב המלוה עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותנם לך. ואם בכל זאת לא אמר כן הלוה, אינו רשאי המלוה ליטלם אלא יחזיר המעות ללוה שיטלם וילך לו (גיטין לז: שלחן ערוך חשן משפט סימן סז סעיף לו).

 

• בעלי תשובה שהודו שבזמן שהיו חילוניים גבו את חובותיהם אחר עבור שנת השמטה, ופרוזבול לא עשו מחוסר ידיעה, יש צדדים להקל על בעלי תשובה שלא יצטרכו להחזיר את החובות שגבו. אך אם הם זוכרים את הלווים ששילמו את חובם, טוב שיגשו אליהם ויבקשו אותם שימחלו להם כל מה שגבו בחובותיהם.

 

• שטר חוב שעברה עליו שביעית, ולא נכתב עליו פרוזבול, מוציאים אותו מיד המלוה להחזירו ללוה, הואיל וכבר נמחל שעבודו של שטר החוב.

 

• ישראל שקנה מן הגוי שטר חוב שהיה חייב לו ישראל אחר, אין שביעית משמטתו.

 

• המוכר שטר חוב לחבירו, והלוקח לא עשה פרוזבול, ועברה עליו שנת השמטה, אין הלוקח יכול לחזור ולתבוע את המוכר, כי איהו דאפסיד אנפשיה, שפשע ולא עשה פרוזבול. ואם כשמכרו כבר עברה עליו שמטה, טוענים ללוקח, שהמוכר היה לו פרוזבול ואבד, שחזקה לא שביק היתרא ואכיל איסורא.