מרבים בשמחה
למרות שביום שצדיק וחכם נפטר יש להתענות, מכל מקום ביום ל"ג לעומר, יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי, יש לשמוח (מורה באצבע למרן החיד"א סימן ח' אות רכג. מאירי יבמות דף סב, ב; מנהגי מהרי"ל במנהגי הימים שבין פסח לשבועות; ד"מ סימן תצג אות א).
- הטעם: משום שתלמידי רבי עקיבא פסקו למות באותו יום (מאירי שם; מנהגי מהרי"ל שם).
- טעם נוסף: לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי שנפטר ביום ל"ג בעומר, ונודע שהיה רצונו שישמחו ביום זה (מורה באצבע לחיד"א סימן ח אות רכג).
- ועוד: זכר למן שהחל לרדת ביום זה לבני ישראל היוצאים ממצרים (שו"ת חת"ס יו"ד סימן רלג ד"ה אמנם ידעתי).
- ועוד: השמחה היא משום שנעשה נס לרבי שמעון בר יוחאי שניצול מחרב המלכות שגזרה עליו מיתה. וקבעו את השמחה ביום מיתתו ועל קברו, שהרי הרוגי מלכות אינם נקברים, ונמצא שקברו מוכיח על הנס שמת בידי שמים ולא בידי אדם (שו"ת שם אריה או"ח סימן יד).
- ועוד: השמחה היא שביום זה יצא רשב"י מן המערה בה נתחבא הוא ובנו שלש עשרה שנה (ערוה"ש סימן תצג סעיף ז').
- ועוד: לפי שרבי שמעון בר יוחאי עצמו שמח ביום מיתתו (דבר יום ביומו דף נז:- אוצר כל מנהגי ישורון עמוד 87).
- ועוד: כי מכל הצדיקים לא היה אחד שהבטיח לכלל ישראל להצילם מיום הדין ולפוטרם מן הדין, כי אם רשב"י. והואיל וביום פטירתו הוא גם ממליץ טוב בעד כלל ישראל וממתיק הדינים מעליהם, על ידי הסנגוריה שהוא מלמד עליהם לפני הקדוש ברוך הוא, לכן עושים סעודה ושמחת מצוה באותו יום (שיח יצחק לרבי יצחק אלפיה, הובא במסע מירון עמוד עב).
- ועוד: השמחה היא משום גילוי הסודות והאדרא זוטא על ידי רבי שמעון בר יוחאי ביום פטירתו (שער יששכר, מאמרי חודש אייר, מאמר גל עיני אות כג).
- ועוד מדברי רבי חיים ויטאל משמע שיום זה הוא שמחתו של רשב׳׳י, כיון שאחרי מיתת תלמידי רבי עקיבא, נסמך רשב״י יחד עם ארבעה תלמידים נוספים. או שביום זה התחילו ללמוד אצל רבי עקיבא, וכמו שנאמר בגמ' יבמות (סב:). וכך כתב מרן החיד״א (טוב עין סי׳ יח): ״שביום ל״ג התחיל לשנות לרשב״י ורבי מאיר ורבי יוסי, ויאור להם שתחזור התורה ולכך עושים שמחה״. וכן הפרי חדש (תצג סעיף ב) כתב: ״אפשר שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אחר כך רבי עקיבא שלא מתו״. ומשנת חסידים לרבי עמנואל חי ריקי כתב: וביום ל״ג בעומר פסקו מלמות, וסמך אז חמשה תלמידים אחרים, ולימד להם תורה, ועל ידם ועל ידי רבי שמעון בן יוחאי שהיה אף הוא תלמידו נתקיים העולם. ולפיכך אין להתאבל ביום זה כלל על החורבן שלא יענש, אלא מצוה לשמוח שמחת רבי שמעון בן יוחאי, ונהגו לילך לקברו.
לפי״ז אין יום זה קשור רק לרשב״י, אלא לכל חמשת תלמידי רבי עקיבא המוזכרים בגמרא.
וכיון שספירת הוד שבהוד הוא שורש תורה שבעל פה, וביום הסתלקותו נקרא הילולא דרבי שמעון בן יוחאי דכל ישראל שבדורו קיבלו ונקבע בלבם אז דברי תורה שלו. כדאיתא בירושלמי (סנהדרין פרק א' הלכה ב') אמר לו רבי עקיבא לרבי שמעון בן יוחאי דייך שאני ובוראך מכירין כוחך, שלא היה שום אדם מכיר כוחו רק הקדוש ברוך הוא ורבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה, ובכל שנה כשבא יום זה יכול כל אדם לזכות לפי כוחו ולהשיג תורה שבעל פה (גמרא) שירד ביום זה ולכן קבעוהו למועד.
הדלקת מדורות
במקומות רבים בארץ ישראל נוהגים להדליק מדורות ונרות בל"ג בעומר לכבוד רבי שמעון בר יוחאי (ספר ארץ ישראל להגרי"מ טוקצינסקי סימן יח סעיף ג).
הטעם: לפי שיום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי היה יום ארוך יותר, לפי שבאותו יום גילה סודות באדרא קדישא ולא היתה רשות לשמש לשקוע עד שסיים סודותיו, שאז עלתה נשמתו למרום, ולכן נוהגים להאיר את ליל ל"ג בעומר (בני יששכר מאמרי חודש אייר מאמר ג אות ו).
ועוד: לפי ששבעת השבועות של ספירת העומר הם כנגד שבעה קולות שבתהילים (פרק כט): "הבו לה' בני אלים". השבוע החמישי הוא כנגד "קול ה' חוצב להבות אש", על כן מרבים אור בל"ג בעומר, שהוא השבוע החמישי (טעמי המנהגים אות תרז).
- ועוד: זכר למשואות שהיו מעלים להודיע על קידוש החודש, והרומאים הכובשים אסרו לעשות כן, לכן היו המדורות סמל ונס של מרד; ועל כן ביום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי, שהיה המורד הגדול נגד הרומאים, תלמידו של רבי עקיבא, שהיה נושא כליו של בר כוכבא, מדליקים מדורות על קברו וכן במקומות שונים בארץ, לרמז על חרותנו ופדות נפשנו מכל שלטון זר (זיו המנהגים עמוד קה).
מהותו של יום ל"ג
מנהג ישראל להדליק נרות ומאורות בליל ל"ג לעומר לכבוד "האור כי טוב" שמתחיל להתנוצץ ביום זה היקר- ל"ג לעומר, שהוא "טוב" (17) ימים קודם מתן תורה, ולכבוד נשמת מאור התורה בוצינא קדישא אשר נתגלה ביום זה- יום ההילולא שלו, שכן עלה ביום זה לשמי מרומים.
וכיון שזמן עיבור יששכר עמוד התורה היה בליל חג השבועות זמן מתן תורתנו, כמו שנזכר לעיל הארת הטוב שבתורה מתחיל להתעורר "טוב" (17) ימים קודם קבלת התורה היינו ביום ל"ג לעומר, בו ביום מתחיל להתנוצץ אור הגנוז בתורה "אור כי טוב". על כן מנהג ישראל להדליק בו נרות ומדורות, ובחנוכה שנולד יששכר עמוד התורה מדליקין בו נרות מצוה, כי הוא הזמן שנעשו ניסים לישראל הארת אור ניסי מן אור הגנוז אל המנורה הרמוזה לתורה, והוא הזמן שנתגלה אור התורה להאיר לישראל עד אשר יתגלה משיח צדקנו.
נמצא לפי זה ביום ל"ג לעומר הוא התחלת התנוצצות של "האור כי טוב" ובחנוכה הוא נעשה בפועל הטבת המנורה בהטיבו את הנרות.
תגובה אחת
ברשותך אשאל כאן (ואם הרב לא רואה אשמח שתעבירו לו או לאחד הרבנים האחרים כאן באתר ויענו לי בבקשה) ואוסיף קצת הערות.
א) לגבי מה שכתוב כאן שהחתם סופר כתב בתשובה שם שבו ביום ירד המן כתב שהוא משמע מהמדרש אך מהגמרא משמע לא כך וראוי להזכיר ואם יש תירוץ ליישב מצוה ליישב ולהביא.
ב) עוד בנוגע למה שכתב שם בתשובה החתם סופר, כי כתב שם שקשה לו איך קובעים יום טוב בלג בעומר וכותב שיש בזה בעיה מקביעת מועד בזה"ז כמו שכתוב בראש השנה יט,א שמגילת תענית בטלה וכי מוסיפים עליה, וכתב שרק איסור להתענות וכו' נהגו אך לא שמחה וכתב שלא יודע טעם לדבר וכו', ובאמת כל דבריו שם תמוהים לי הקטן עפר תחת כפות רגליו, שהרי כתבו במפורש הפוסקים שנוהגים לעשות שמחה באותו יום כי אז הפסיקו למות תלמידי רבי עקיבא וכן כתוב בכתבי האר"י שהוא יום שנסמך או נפטר רשב"י והוא עצמו שמח ורוצה שישמחו איתו, והיתכן שלא ידע מכל זה, גם אפילו לדבריו שרק לא מתענים וכו' גם לו יהיה קשה איך מותר לעשות זאת ומה ההבדל בין שמחה לבין מניעת תענית והספד, עוד כתב שם שבזמן שירושלים חרבה איננו יודע אם רשאים ללכת לרשב"י ולשמוח ולהדליק וכו' ובאמת למה שיהיה אסור, אם משום שירושלים חרבה אז ניישב ירושלים אך לא מפני זה נבטל השמחה, ומה שיש מקום קבוע זה בגלל שמחת רשב"י ולא סתם כך ודומה לחתונה של גדול הדור שכל הדור באים אליו ושמחים, ואיזה איסור יש להדליק ולשמוח, ובאמת גם הוא לא כתב שם שהוא אסור רק שהוא "מן הפורשים" ולא יודע אם מותר לעשות כך אך לא אסר, ועכ"פ כל דבריו תמוהים,
ג) גם לגבי קביעת מועד וכו' ממה שהבנתי מהגמרא בימים של מגילת תענית וכו' לא מתענים ולא מספידים ועל זה אומרת הגמרא שמותר להתענות ולהספיד, אך אם אדם רוצה לעשות לעצמו יום שמחה יהיה מאיזה טעם שיהיה איזה איסור יש כאן, ואף אם יקבע לעצמו שלא יספיד ויתענה באותו יום איזה איסור יש כאן ורק לקבוע הלכה לרבים יהיה אסור (אך אם נהגו מאליהם נראה שאסור לעבור על המנהג ולפרוש מן הציבור וכו' וצ"ע וגם על זה אשאל אותך),
ד) ולעצם הענין אף אם יהיה אסור נראה לי שיש הבדל בין הדברים במגילת תענית לענינים אחרים, כי מה שאמרו בגמרא הוא רק בסתם גזירה שבטלה וכד' כמו שמובא שם הסיפור עם רבי יהודה בן שמוע, אך בענין כזה הרי מה ששמחים שתלמידי רבי עקיבא הפסיקו מלמות זאת משום שעל ידם באה אלינו כל תורה שבע"פ ואם כן אין זה רק שמחה על לשעבר אלא שמחה על ההווה שיש בימינו התורה שבאה על ידם, וכן הטעם שרשב"י נסמך באותו יום, וגם שנאמר שרשב"י נפטר בל"ג בעומר הרי שבגלל שבאותו יום שמח כי עולה למדריגה יותר גדולה לכן גם אנו רוצים להשתתף בשמחתו, וכן כדי להראות שאף שנפטר הרי ע"י התורה שהביא לנו אנו חיים ע"י תורתו וזכותו, וכן משום שגדולים צדיקים במיתתם ומפני טעם זה יש לשמוח בכל פטירת צדיק אלא שלמעשה כבר כתב רבי צדוק הכהן מלובלין שיש הבדל בין צדיקים שמבחינת תורה שבכתב ונבואה שהם כבר לא יכולים לומר לנו נבואות וכד' שאז יש להצטער על פטירתם משום כך אך צדיקים מבחינת תורה שבע"פ הרי תורתם עושה פירות תמיד ע"י תלמידיהם וכו' ולכן אין ענין להצטער כי מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.
ועכ"פ נחזור לראש ונסכם-
א) האם אסור לאדם או לרבים לעשות יום שמחה מאיזה טעם שיהיה?
ב) אם כן איך כתבו הפוסקים ראשונים ואחרונים שאין להתענות בל"ג בעומר ויש לשמוח באותו יום?
ג) האם התירוץ שכתבתי הוא טוב וכן האם יש עוד תירוצים?
תודה רבה וסליחה על האריכות מחכה בקוצר רוח לתשובה בנושא.