פתיחה
מאז ומעולם ראו בני האדם חשיבות בהחזקת כסף זמין תחת ידם, על מנת שיהיה באפשרותם לרכוש את הדרוש להם ולבצע עסקאות מזדמנות. כדברי ר’ יצחק בגמרא בב”מ מ”ב. לעולם ישליש אדם את מעותיו, שליש בקרקע, שליש בפרקמטיא ושליש תחת ידו.
בדורות האחרונים רוב ככל בני האדם אינם מחזיקים את כספם תחת ידם, אלא מפקידים אותו בבנק[1]. כמעט לכל אדם חשבון בנק אחד לפחות, ורוב ככל כספו של האדם עובר דרך הבנק. יתר על כן רוב הפעילות הממונית בין בני האדם מתבצעת בהעברות בנקאיות, התשלום למוסדות החינוך הרשויות וגופים ממוסדים רבים הינם באמצעות הוראות קבע בנקאיות. עד אשר ניתן היום לומר כי רוב ככל השימוש בכספים אינו עוד בתשלום כסף מזומן מיד ליד, אלא בכסף העובר דרך הבנק, כאשר ביצוע התשלומים הינו דרך השימוש בכרטיסי אשראי או באמצעות המחאות והעברות בנקאיות.
אם לא די בזה, הרי שבשנה האחרונה, נכנס לתוקפו חוק המזומנים, האוסר להעביר סכומים גדולים במזומן מיד ליד. חוק זה מלבד שצמצם את השימוש במזומנים, גרם לאחרוני האנשים שעוד נהגו להשתמש במזומנים, להעביר חלק גדול מפעילותם בכספים דרך הבנק. לקנות ולמכור, להלוות ולפרוע, להעביר ולקבל כספים, רק דרך הבנק.
הצגת הנידון
שינויים ותמורות אלו מחייבים אותנו להתבונן כיצד מוגדר על פי ההלכה כסף המופקד בבנק, האם גדרו הוא פיקדון, וברשותו של המפקיד הוא, כלשון בני האדם המשתמשים בלשון ‘הפקדת’ כסף בבנק. או שמא גדרו ההלכתי הוא הלוואה ואינו ברשותו של בעל החשבון, שהרי הבנק משתמש בכסף כרצונו, סוחר בו ומלווהו לאחרים, ואין הבנק מחזיר את אותם המעות ממש שהופקדו אצלו.
נידונים רבים תלויים ועומדים בצדדי חקירה זו, להלן שני נידונים.
נידון א’: ירושת חלק בכור, כידוע אין הבכור נוטל פי שנים ב’ראוי’ אלא במוחזק[2], כמו כן אין הבעל יורש את אשתו ‘בראוי’ אלא במוחזק [3]. מלווה מוגדר ‘ראוי’ ואין הבכור יורש פי שנים במלווה של אביו הנמצא ביד אחרים, אולם פקדון מוגדר ‘מוחזק’ והבכור יורש פי שנים בפיקדון שהפקיד אביו ביד אחרים. אמור מעתה אדם שמת והותיר אחריו כספים בחשבונות הבנק, אם הכספים המופקדים בבנק מוגדרים כפיקדון נוטל בהם הבכור פי שנים, אולם אם הכספים המופקדים בבנק מוגדרים כהלוואה הרי זה ‘ראוי’ ואין הבכור נוטל בהם פי שנים, כמו כן אין הבעל יורשם מאשתו.
נידון ב’: אחריות הבנק על כסף המופקד בחשבונותיו, כידוע לווה חייב באחריות כספי ההלוואה ואיננו פטור מלהשיבם אף אם הפסידם באונס גמור, לעומת פקדון שאין הנפקד מחויב בהפסד הפיקדון באונס אף אם הנפקד שומר שכר. אמור מעתה, בנק שהפסיד באונס גמור כספים שהופקדו ברשותו, אם גדר הכסף המופקד בבנק הוא הלוואה, הבנק חייב להשיבם. אולם אם גדר הכסף המופקד בבנק הוא פיקדון, הרי שבמקרי אונס פטורים הם מלהשיב את הכסף למפקידים.[4]
א’
דעות הפוסקים בעניין ירושת חלק בכור בכספים המופקדים בבנק
בעניין ירושת בכור פי שנים בכספי ירושה המופקדים בבנק, מצאנו למחלוקת גדולה בין הפוסקים, כאשר יסוד המחלוקת היא האם כסף המופקד בבנק נחשב ‘ראוי’ ואין הבכור יורש בו פי שנים, או שמא נחשב ‘מוחזק’ והבכור נוטל בו פי שנים.
דעת הפוסקים הקדמונים, שו”ת גינת ורדים[5], שו”ת שאלת יעב”ץ[6], שו”ת חיים שאל[7] ועוד, כי כסף המופקד בבנק נחשב ‘ראוי’ ואין הבכור נוטל בו פי שנים. אע”פ שהכסף המופקד בבנק בטוח הוא ואין חשש שמא לא ישיב הבנק את הכסף, מ”מ מלווה הוא ולא חילקו חז”ל בין הלוואה להלוואה.
בפוסקי זמננו מצינו מחלוקת בנידון זה, בשו”ת יביע אומר חלק ח’ חו”מ סימן ח’ הביא והסכים עם דברי הפוסקים הקדמונים שכתבו כי כסף המופקד בבנק נידון כ’ראוי’ ואין הבכור נוטל בו פי שנים. כן כתב בפשיטות גם בשו”ת אגרות משה אהע”ז חלק א’ סימן ק”ד.
כן כתב גם בשו”ת שבט הלוי חלק ד’ סימן רט”ו, כי כסף המופקד בבנק דינו כמלווה שדינו ‘ראוי’ ואין הבכור נוטל בו פי שנים. אף במקרה בו הופקד הכסף בבנק על פי היתר עיסקה שיסודו הוא מחצה מלווה מחצה פקדון, כתב השבט הלוי כי עדיין ליבו מהסס לומר שיהיה במחצה פיקדון גדר מוחזק. כיון שהלב יודע שעסקאות של ימינו ע”פ המבואר בפוסקים, גם חצי הפקדון אינו עומד להחזירו בעין, והבנק מוציאו ומחליפו כאוות נפשו, ולא נקראו הני כספים מעין דשביק להו אבוהון, לכן יש להסתפק אם בזה גם פקדון הוי ראוי, וקשה להוציא ממון מיורשים.
כך נקט גם בפתחי חושן הלכות ירושה פ”ב סעיף ל”ו שכסף המופקד בבנק נחשב ל’ראוי’ ולא למוחזק, גם בבנקים החתומים על היתר עיסקא. כך כתב גם הגאון הרב יצחק זילברשטיין בשם חמיו הגאון הרב יוסף שלום אלישיב זצ”ל. וכן כתב גם הגאון הרב ברוך שרגא שליט”א במאמרו בקובץ שערי צדק חלק ז’, כי כסף המופקד בבנק דינו ‘ראוי’ ואין הבכור נוטל בו פי שניים.
מאידך בשו”ת משנה הלכות חלק י”ב סימן תל”ח כתב, שכסף המופקד בבנק פקדון הוא ומוגדר כמוחזק ולא כראוי. למרות שהבנק משתמש במעות שהופקדו ברשותו ומחזיר מעות אחרים, מ”מ יש לכסף דין פקדון, מאחר ואסור לבנק להוציאם אלא באופן שבכל עת שיבואו הבעלים ויבקשו, מיד חייבים להחזירם. וכמו כן יש להם כנגד כסף זה, מעות שמונחים בבנק המרכזי, והו”ל הכסף מונח בלי שום חוסר גוביינא, אלא מיד כשיבקש המפקיד את המעות יחזירוהו לו. כך כתב גם בשו”ת מנחת אשר חלק א’ סימן ק”ט, כי כסף המופקד בבנק מוגדר כפיקדון והבכור נוטל בו פי שנים.
גם התורה תמימה בחיבורו על התורה, דברים כ”א אות קכ”ו, כתב בזה”ל, כ”ש שהשטרות החבריות המדיניות והבאנקים נקראים מוחזק ממש, אחרי שחליפתם על כסף הוא דבר המצוי ורגיל בכל מקום ובכל זמן, ולדעתי דבר זה יוצא גם מגדר הספק, עכ”ל. כך כתב גם בשו”ת תבואות שמש חלק ד’ חו”מ סימן א’, כי הכספים המופקדים בבנק נקראים מוחזק.
ב’
בירור מעמד הכסף המופקד בבנק במבחן המציאות כיום
מדברי הפוסקים מוכח כי תלו את דין ירושת חלק בכור בכספים המופקדים בבנק, בנידון השאלה האם גדר הכסף המופקד בבנק פיקדון הוא או מלווה. מאחר שאם מוגדר הכסף פיקדון, הרי הוא ‘מוחזק’, לעומת זאת אם מוגדר הכסף כמלווה ביד הבנק, הרי הוא ‘ראוי’.
קודם שנדון במעמדו ההלכתי של הכסף המופקד בבנק עלינו להתבונן מבחינה מציאותית, מהם זכויות הבנק וזכויות המפקיד בכל הנוגע לכספים המופקדים בבנק בימינו.
והנה בכל הנוגע לכספים המופקדים בחשבון העובר ושב, למרות השימוש בלשון פיקדון כפי שנהוג לומר ‘הפקדת’ כסף בבנק, אין ספק כי הבנק רשאי להשתמש ואף משתמש בפועל בכספים שמפקידים בני האדם בחשבונות העובר ושב. כמו כן ברור הוא, שכאשר גובה המפקיד את כספו מהבנק מקבל הוא כסף אחר ולא את הכסף עצמו שהפקיד ביד הבנק. מאידך, ברור לכל כי הפקדת כסף בחשבון העובר ושב שבבנק, מקנה למפקיד זכות מיידית למשוך ולגבות סכום זהה לסכום שהפקיד בכל רגע שיבחר.
עוד עלינו לדעת כי בניגוד למה שכתב בשו”ת משנה הלכות[8], ובניגוד למה שנהוג לחשוב, לבנק אין יכולת להעמיד לכל בעלי חשבונות העובר ושב את כספם בו זמנית. הבנק משתמש ברוב ככל הכספים המופקדים אצלו, מתוך הנחה שלא יבואו כל בעלי החשבונות למשוך יחד את כספם. על מנת להגן על בעלי החשבונות קובעת כל מדינה גוף המפקח על הבנקים אשר מחייב את הבנקים להעמיד ‘יחס רזרבה’, כלומר להעמיד כסף נזיל ברשות הבנק באחוז מסויים מתוך הסכום הכולל המופקד אצלם בחשבונות העובר ושב שבבנק. במדינת ישראל קבע בנק ישראל את יחס הרזרבה כך, על פקדונות עובר ושב ופיקדונות הסגורים עד שבוע ימים – 6%. על פקדונות סגורים למעלה משבוע ועד שנה – 3%. על פקדונות מעל שנה לא קיים כלל חובת נזילות.
נמצא בידינו כי מבחינת המציאות, מעמד הכסף המופקד בבנק איננו תואם מעמד של פיקדון ואף איננו תואם מעמד של הלוואה. לכסף המופקד בבנק תכונות משולבות, מחד הינו כהלוואה לבנק לכל דבר ועניין, מאידך הוא זמין לגביית בעל החשבון בכל רגע נתון. מוצר כלאים זה מביא אותנו לשאלה כיצד גדרו של הכסף המופקד בבנק מבחינה הלכתית, האם פיקדון הוא או הלוואה.
כסף המופקד בבנק גדרו ההלכתי הלוואה
לאור מה שנתבאר כי זכותו של הבנק להשתמש בכספים המופקדים אצלו כרצונו, ולאור העובדה שאין הבנק מחזיק בידיו את כסף המפקידים אלא מוציאם וסוחר בהם כרצונו. נראה ברור, כי לא ניתן לקרוא לכספים המופקדים בבנק פיקדון, אין ספק כי כספים המופקדים בבנק דינם כהלוואה לכל דבר ועניין.
מאחר ותכונת הבסיס המגדירה כסף כפיקדון היא מחוייבותו של הנפקד לשמור על כספו של המפקיד כמות שהוא בלא להשתמש ולהוציא את כספי הפיקדון לצרכיו כמבואר במשנה ב”מ מ”ג., בשונה מתכונת כסף הניתן כהלוואה שניתן להוצאתו ע”י הלווה, כדברי הגמ’ בכמה מקומות, ‘מלווה להוצאה ניתנה’.
חילוק זה מבואר בכמה מקומות בדברי הראשונים, אצטט בזה לדברי הרמב”ן בחידושיו לב”מ דף מ”ג. הדן על אדם הנותן כסף לחבירו אם מוגדר הוא כפיקדון או כהלוואה, וכתב בזה”ל, הואיל ועל דעת הוצאה יהבינהו ליה ואיהו אדעתא דהכי שקלינהו מיניה הוו להו הלואה, עכ”ל.
אמנם ישנה מציאות בו נותן המפקיד רשות לנפקד להשתמש בכסף לסחור בו ולהוציאו, ועדיין מוגדר הכסף כפיקדון, אולם זהו רק כאשר הנפקד משתמש בכסף לצרכיו של המפקיד כאשר הרווחים הינם למפקיד במלואם או בשיעור שסיכמו ביניהם[9]. אין מציאות בה נפקד עושה בכסף כרצונו לצרכיו ומרוויח בהם לעצמו בלבד, מציאות כזו היא בדיוק הגדרת כסף הנמצא כהלוואה ביד הלווה, שהלווה מוציא את הכסף לצרכיו ואיננו מתחייב התחייבות כל שהיא בנוגע לשמירתו ולהתנהגותו עם כספו של המלווה, אלא מתחייב רק להשיב את כספי ההלוואה בתאריך שסיכמו ביניהם. זוהי בדיוק חובתו של הבנק אשר משתמש בכסף כרצונו, אלא שמתחייב להשיב לבעל החשבון את כספו בכל זמן שירצה.
ג’
האם כסף הלוואה הזמין לגביה בכל רגע מוגדר כ’מוחזק’ ביד המלווה
כפי שנתבאר תכונות הכסף המופקד בבנק, הינם כתכונות כסף שניתן בהלוואה לכל דבר ועניין, למעט תכונה אחת שמצאנו בכסף המופקד בבנק הזהה לכסף שניתן כפיקדון, היינו הזמינות של הכסף לגבייה על ידי בעל הכסף בכל רגע נתון. בשונה מכסף שניתן כהלוואה לזמן מסוים שאין המלווה יכול ליטול את כספו כל עת שירצה.
עלינו לחקור האם יש בעטיה של תכונה זו, לשנות את מעמד כספי ההלוואה המופקדים בבנק ולהגדירם ככספי הלוואה ה’מוחזקים’ ביד המלווה, בשונה מגדרם של כל כספי הלוואה המוגדרים כ’ראוי’ ולא כ’מוחזק’ ביד המלווה.
כאשר יסודה של החקירה היא, השאלה מה גורם לזה שכספי הלוואה מוגדרים כ’ראוי’ ולא כ’מוחזק’, האם זהו עצם המציאות בה אין הכספים נמצאים וקיימים בעולם כממונו של המלווה, שהרי הלווה משתמש בהם ומוציאם על פי רשות המלווה, וכעת אין תחת יד המלווה אלא את שיעבודו של הלווה כלפיו. או שמא חסרון הגבייה והזמינות של הכסף הוא הגורם לכספו של המלווה להיחשב כראוי ולא כמוחזק.
שהרי אם נאמר כי חסרון הזמינות של הכסף כלפי המלווה הוא הגורם לכספי המלווה להיות מוגדרים כראוי ולא כמוחזק. הרי שכספים המופקדים בבנק, אשר הינם כספי הלוואה המצויים וזמינים לגבייה בכל רגע נתון, ייחשבו כמוחזקים ביד המלווה למרות היותם מוגדרים ככספי הלוואה.[10]
כסף הלוואה הזמין לגבייה בכל רגע מוגדר כ’מוחזק’ ביד המלווה
נראה לענ”ד כי יש להוכיח בפשיטות מדברי הפוסקים בכמה מקומות, כי ‘חסרון הגוביינא’ בכסף ההלוואה, הוא זה שגורם לכספי המלווה להיחשב כראוי ולא כמוחזק, ולא עצם המציאות שבה אין כסף ההלוואה בעולם תחת בעלותו של המלווה.
כן מוכח מדברי הטור והשו”ע חו”מ סימן רע”ח סעיף ז’ שכתבו שאם יש לאב משכון על הלוואתו נחשב האב מוחזק בכספי ההלוואה והבכור נוטל בהם פי שתים. לכאורה הדבר צ”ב מה מועיל המשכון, הרי אין כספי ההלוואה בבעלותו של האב המלווה אף אם יש לו משכון תחת ידו, מדוע אם כן נחשב האב מוחזק בכספי הלוואתו. אלא ודאי מאחר שהטעם שאין המלווה נקרא מוחזק הוא משום שהינו מחוסר גוביינא בכספי הלוואתו, לפיכך במצב בו יש למלווה משכון תחת ידו שעל ידי כך איננו מחוסר גוביינא, שפיר נחשב מוחזק בכספי הלוואתו. כן משמע לענ”ד אף מדברי הסמ”ע שכתב בהדיא שם ס”ק כ’ וז”ל, שאע”פ שבמשכנו שלא בשעת הלוואתו אין בעל חוב קונה משכון, מ”מ כיון דר’ יצחק למד מ”ולך תהיה צדקה” דקונה משכון במשכנו שלא בשעת הלוואתו, משום כך אף במשכנו בשעת הלוואתו הואיל ומוחזק בידו הו”ל כגבוי ומצוי ביד אביו ליטול ממנו הבכור פי שנים.[11]
כן מבואר גם בדברי הסמ”ע חו”מ סימן רע”ח ס”ק י”ז בבארו מדוע גם מלווה בשטר נחשב ראוי, כתב הסמ”ע בזה”ל, דכל שמחוסר גוביינא אינו מיקרי מוחזק, ע”כ. מבואר שחסרון הגוביינא הוא זה שיוצר את חסרון המוחזקות, וככל שתהא ההלוואה זמינה ומצויה ללא חסרון גוביינא יחשב המלווה מוחזק בכסף.[12]
כן מוכח גם מדברי הקצוה”ח סימן רע”ח ס”ק י’ שכתב לדון על אדם שנשבע לתת חפץ מסויים מתנה לחברו, ומת המקבל קודם שהגיע המתנה לידו, האם המתנה חשובה ‘ראוי’ לגבי הבכור, שהרי החפץ טרם ניתן לאביו והשבועה איננה עושה קניין. או דלמא המתנה חשובה ‘מוחזק’ לגבי הבכור, שמאחר והנותן נשבע ליתן את המתנה ואסור לו לחזור בו הוי המקבל ‘מוחזק’ במתנה. וכתב הקצוה”ח להוכיח מדברי התוס’ בב”ב קכ”ג שכתב על כהן שאמור לקבל מתנות כהונה מפלוני שהוא ממכירי כהונה, שנחשב המקבל למוחזק במתנות עוד טרם קיבלם. מכאן הוכיח הקצוה”ח שגם מי שנשבע ליתן לחברו מתנה נחשב המקבל למוחזק עוד טרם קבלתו את המתנה, עכת”ד.
מבואר מדברי הקצוה”ח שכל מצב שבו אמור המקבל לקבל מתנה או מתנות כהונה וכדו’ וישנה מניעה מהנותן מלחזור בו, חשוב המקבל מוחזק אע”פ שאין למקבל עדיין שום קניין במתנה. לכאורה כל שכן הוא בנידון דידן שהבנק שהוא הלווה משועבד להשיב את כספי ההלוואה בכל רגע נתון, ודאי שיחשב בעל החשבון מחמת כך כמוחזק בכספי ההלוואה, אף שאין הכסף בבעלותו כעת כלל.[13]
ד’
חילוק בין כספים המופקדים בפקדונות סגורים לבין כספים המופקדים בחשבונות העו”ש
לאור האמור, עולה בידינו כי גדר הכסף המופקד בבנק אינו פיקדון אלא הלוואה. אולם למרות זאת, עצם היותו של הכסף זמין לגביה בכל עת מחשיב את בעל החשבון למוחזק בכסף, בשונה מכסף הלוואה המוגדר כראוי כלפי המלווה בשל היותו מחוסר גוביינא.
לפיכך נראה, כי בהיות וחילוק זה נשען על מציאות זמינות הכספים שבבנק למשיכה על ידי בעלי החשבון, אם כן חילוק ברור יש לחלק בזה בין סוגי חשבונות הבנק. לאמור, כי כל האמור להחשיב את הכספים שבבנק כמוחזקים ביד בעל החשבון, איננו אלא בכספים המופקדים בחשבון העובר ושב, או בפיקדונות אחרים הזמינים למשיכה, שרשאי בעל החשבון למשוך את כספו בכל רגע נתון ואין הדבר נתון לשיקול דעתו של מאן דהוא. אולם כספים המופקדים בחשבונות המוגדרים מראש כסגורים לזמן מסויים, כגון פקדונות נושאי ריבית, או חסכונות למיניהם וכדו’ אין בעל החשבון נחשב כמוחזק בהם אלא כ’ראוי’. אף אם יש באפשרות בעל החשבון לבקש מהבנק אישור למשוך את הכספים, אפי’ אם תנאי הפיקדון מאפשרים לו בכפוף לשיקול דעת הבנק למשוך את הכספים ללא קנסות כלל. ככל שזקוק הוא לשיקול דעתו של פקיד כל שהוא ולאישורו של הבנק על שבירת הפקדון ומשיכת הכסף, נחשב משום כך למחוסר גוביינא, שהרי אין כספו זמין למשיכה בכל עת, אלא”כ יקבל את אישור הבנק, על כן כסף כזה נחשב ‘ראוי’ שאין הבכור נוטל בו פי שנים.
כסף המופקד בבנק בפיקדונות סגורים נקרא ‘ראוי’, כסף המופקד בחשבון העו”ש נחשב ‘מוחזק’
לאור האמור נראה לומר, כי ודאי צדקו דבריהם של הפוסקים הקדמונים, גינת ורדים, שאלת יעב”ץ, חיים שאל ועוד, שכתבו לדון את הכסף המופקד בנק כדין ‘ראוי’, שהרי הם דיברו על הפקדת כספים בבנקים כפי שהיו בתקופתם, שהיו מיועדים להפקדות בפקדונות סגורים נושאי ריבית, ולא להפקדת כספים בחשבון עובר ושב או בפיקדונות הזמינים למשיכה בכל עת. שהרי לא הייתה תופעת הבנקים בזמנם מפותחת כפי שהיא היום, טרם הומצאו אפשרות השימוש בכספים הנמצאים בבנק באמצעות כרטיסי האשראי העברות בנקאיות הוראות הקבע וכדו’, טרם הומצאו הכספומטים למיניהם המאפשרים לכל אדם למשוך את כספו שבעובר ושב בכל רגע נתון. בזמנם לא היה השימוש בבנקים אלא להפקדת כספים לתקופות ממושכות, כדוגמת הפקדות נושאות ריבית וכדו’, כאשר בכל מקרה בו חפץ בעל החשבון לגבות את כספו היה נדרש להגיע פיזית לבנק לבקש מאת הבנקאי לקבל את כספו והבנקאי היה משיב לו את כספו בזמן שמתאפשר לו. לפיכך כתבו הפוסקים הנ”ל כי הכספים המופקדים בבנק על דרך זה דינם כראוי ולא כמוחזק, משום שאכן כספים אלו כספי הלוואה המחוסרים גוביינא הם.
אולם לאור האמור, חילוק גדול ומהותי ישנו בין הפקדת כספים בחשבון בנק סגור לתקופה לבין חשבונות העובר ושב המצויים בזמננו כנ”ל. מאחר וכך יש לומר כי לא ניתן להשליך כלל מדברי הפוסקים הקדמונים הנז’ לעניין כספים המופקדים בבנק בחשבונות העובר ושב המצויים בזמננו.
יתירה מזאת נראה לומר, כי אף פוסקי זמננו שכתבו לדון כספים המופקדים בבנק כ’ראוי’, מאחר והביאו כמקור לדבריהם את דברי הפוסקים הקדמונים הנ”ל שכתבו לדון את הכספים המופקדים בבנק כראוי, יתכן ואין דבריהם אמורים על כספים המופקדים בחשבונות העובר ושב, שהרי לא התייחסו לחילוק כל שהוא בעניין זה, אם כן יש לסייג ולהעמיד את דבריהם על חשבונות בנק סגורים, דוגמת חשבונות הבנק שהיו מצויים בזמנם של הפוסקים הקדמונים, שזקוקים הם לשיקול דעתו של הבנקאי על מנת למשוך את הכספים המופקדים בהם.
שהרי כפי האמור, שונים בתכלית חשבונות העובר ושב המצויים כיום, כאשר לאור השינויים והתמורות שחלו בהתנהלות בני האדם בכל ענייני הכספים, לאור התפתחות הבנקים ואמצעי הטכנולוגיה המאפשרים לכל אדם למשוך ולהעביר את כספו שבבנק בכל רגע נתון, באמצעות כרטיס או אפי’ באמצעות הטלפון או מחשב אישי וכדו’. משמש היום חשבון העובר ושב שבבנק כעין ארנק עבור האדם, כאשר האדם מעדיף מרצונו שיהיה כספו מופקד בחשבון העובר ושב שלו, הן מטעמי בטיחות, הן מטעמי נוחות, שעל ידי כך יוכל לשלם ולהעביר את הכסף לכל מקום בעולם בלחיצת כפתור.
לאור כך נראה ללא ספק, כי כיום נקרא בעל החשבון ‘מוחזק’ בכספו המופקד בחשבון העובר ושב, למרות שכסף זה מוגדר כהלוואה ביד הבנק ולא כפיקדון, מאחר וכפי שנתברר אין ספק כי כסף זה אינו מחוסר גוביינא כלל. בשונה מכספים המופקדים בבנק בחשבונות סגורים אשר הינם מחוסרי גוביינא ונדרשים לאישור הבנק על מנת לגבותם, כגון פקדונות הסגורים מעיקרם לזמן מסויים וכדו’, בחשבונות בנק מעין אלו, יש להעמיד את דברי הפוסקים שכתבו כי הכסף הנמצא בבנק דינו כדין ‘ראוי’.
מה מאוד שמחתי כאשר מצאתי בשו”ת תשובות והנהגות לגאון הרב משה שטרנבוך שליט”א, כרך א’ סימן תתנ”ב, שכתב לחילוק זה האמור, בזה”ל, האחרונים נחלקו בדין מעות בבנק אם נקרא ראוי או מוחזק. ומסברא נראה שתלוי בצורת ההפקדה שאם מונח בחשבון “עובר ושב” שזה מונח עבורו לכשירצה שיוכל להוציא, דינו כפיקדון ונוטל פי שנים, ואלים ממלווה שלא חשיב מונח עבורו שנקרא ‘ראוי’ אף שהגיע זמנו, מפני שבמלוה יצא מרשותו אבל כאן כל הזכויות שלו ומצוי בידו תמיד שהופקד לכך, וכן תמורתו צריך נכסים נזילים דוקא, (נכסים נזילים – היינו שניתן להפכם לכסף מזומן בכל שעה). אבל אם ההפקדה בבנק היא באיזה תכנית שאיננו יכול לפדותו תמיד ולתתו לאחר כשלו – דינו כראוי.[14] [15]
אחר כתבי כל זאת, ביושבי כדיין בבית הדין לממונות “הליכות עולם”, הגיע לפנינו דיון מעין זה. ואמרתי הדברים הנזכרים לפני כבוד אב בית הדין הגאון הגדול הרב שמואל פנחסי שליט”א. לשמחתי הרבה הראני שכוונתי ממש לדעתו בזה, אחר שצידד כך בספרו החשוב מנחת שמואל חלק ד’ חלק חושן משפט סימן ט”ז. ושמחתי מאוד שזכיתי לכוון לדבריו, ומסרתי הדברים שכתבתי לעיונו, ועבר על כל האמור והסכימה ידו עמי.
ה’
אחריות הבנקים כלפי הכספים שברשותם על פי ההלכה
מכאן נבוא לדון בנידון השני שהבאנו לדון בו בתחילת המאמר, מהי רמת האחריות של הבנקים כלפי הכספים המופקדים ברשותם, האם אחריותם היא כאחריות לווה שחייב להשיב את הכספים למלווה בכל מקרה אף אם הפסידם באונס גמור, או שמא אחריותם של הבנקים היא כאחריות נפקד אשר אף אם מוגדר הוא כשומר שכר מ”מ איננו חייב בהפסד שאירע באונס גמור.
כאשר מעתה לאור מה שנתבאר בדברינו ובדברי הפוסקים שהבאנו, עולה בידינו כי לכולי עלמא[16] גדר הכסף המופקד בבנק הינו כדין כספי הלוואה שביד הבנק, מאחר וכך הרי שהבנק אחראי על הכספים שהופקדו בחשבונותיו וחייב הוא להחזירם למפקידים אף אם הפסידם באונס גמור.
אולם מוטל עלינו לדון, שמא מכוח האמור לעיל כי הכספים הנמצאים בחשבונות העובר ושב, מוגדרים ככספי הלוואה העומדים ביד הלווה מוכנים ומזומנים לפירעון לידי המלווה. שמא משום כך יהא הבנק פטור מהשבתם במקרה גניבה או אבידה, שהרי כתב השו”ע חו”מ סימן ק”כ סעיף ב’, שאם אמר לווה למלווה, הנה מעותיך צרורים בביתי בא וטול מעותיך, והמלווה מסרב לקחתם, ונגנבו או נאבדו, פטור הלווה.
אכן זה אינו, שהרי כפי שנתבאר כבר בלשון השו”ע שם, דין זה אינו שייך אלא במעות הצרורים ועומדים מיועדים ומוכנים לפרעון החוב למלווה. כפי אשר כתבו הסמ”ע והש”ך שם. יתר על כך כתב הש”ך שם ס”ק ג’ כי אף צריך הלווה לומר למלווה במפורש, הנה מעותיך צרורים בידי. אם כן מאחר וכפי שנתבאר לעיל, במבחן המציאות אין ברשות הבנקים כסף זמין כנגד כספיהם של המפקידים בחשבונות העובר ושב, ואין הבנקים מחזיקים כסף זמין ברשותם אלא ביחס רזרבה העומד על 6 % מסך הכספים המופקדים ברשותם בחשבונות העובר ושב. אין ספק שלא שייך לדון את כספי העובר ושב כעומדים צרורים ומוכנים כל שעה להשבתם לידי בעלי החשבונות. לכך פשוט שמבחינת ההלכה אחריות הבנקים על הכספים שהופקדו ברשותם, אחריות מלאה היא כדין לווים, שאף במקרי הפסד מחמת אונס גמור חייבים הם להשיבם למפקידים.
עתה ראיתי שכן כתב הראשון לציון הגאון הרב מרדכי אליהו זצ”ל, במאמר “אחריות הבנק כלפי הלקוחות אחרי שוד הכספות”, הודפס בקובץ שערי צדק חלק ד’. שם כתב כי אין ספק כי הכספים המופקדים בבנק דינם כדין הלוואה ולא כדין מלווה, לאור כך אם הפסיד הבנק את הכספים שהופקדו אצלו אף באונס גמור חייב להשיבם.
ו’
העולה מהאמור:
- כסף המופקד בבנק, אין גדרו פיקדון אלא הלוואה. לפיכך הבנק חייב באחריות הכספים המופקדים אצלו, ואף אם הפסידן באונס גמור חייב הבנק להשיבם.
- כספים המופקדים בבנק בפיקדונות או חסכונות סגורים, הזקוקים לאישור ושיקול דעת הבנק על מנת שיתאפשר למשוך את הכספים המופקדים בהם. מוגדרים כ’ראוי’, ואין הבכור יורש בהם פי שתים, ואין הבעל יורשם מאשתו.
- כספים המופקדים בבנק בחשבונות עובר ושב או בפיקדונות הזמינים למשיכה בכל רגע נתון ללא צורך באישור בנקאי, למרות שגם כספים אלו הלוואה הן ביד הבנק, מ”מ מאחר שאינם מחוסרי גוביינא, נחשב בעל החשבון ‘מוחזק’ בהם, לפיכך הבכור יורש בהם פי שתים, והבעל יורשם מאשתו.
