Como deve ser a divisão de porcentagens dos lucros para as causas diversas?

A resposta a esta importante pergunta inclui vários detalhes, com a ajuda de Hashem vamos tentar abordar os principais pontos das questões, e posteriormente faremos o resumo:

O valor total que se deve doar para caridade

De uma forma geral, a porcentagens que deve ser doada para caridade (e dentro disso se divide para todas as causas), é de pelo menos dez por cento (10%) da renda. Isto é chamado de “maasser kessafím” [1]. E é uma mitsvá maior contribuir com vinte por cento (20%) da renda [2], o que é chamada de “chomesh”.

[Nota-se que escreve Maran Rabino Ovadia Yosef Z.T.L., que o que consta no Talmud [3] que aquele que dá “maser” de frutas é uma segulá para a riqueza, e que é até permitido “testar” o Criador nisso, tudo isso é correto também quanto a “maasser kesafím” e mesmo nos nosso dias [4]].

Não se deve doar mais do que vinte por cento das rendas [5]. Com exceção de um homem rico, a quem é permitido contribuir mesmo com mais do que o seu “chomesh”, segundo o quanto puder. Porém, para a causa de “Hachzakat Torá” (ou seja, para sustentar aqueles que estudam a Torá o dia todo e, consequentemente, eles não podem ganhar a vida sozinhos), mesmo um doador que não é rico, pode sempre contribuir mesmo com mais de vinte por cento de suas rendas[7]. A razão é porque é garantido para aqueles que apoiam as pessoas que aprendem a Torá, que terão uma benção em seus negócios [8], e vide comentário[9] .

Ordem de prioridade das doações

Já que obviamente os doadores não tem dinheiro suficiente para cobrir todas as boas causas que existem, há na lei judaica regras de prioridade para a caridade, ou seja, para quem é melhor doar, e quem tem segunda e terceira prioridades e assim por diante. A seguir consta a ordem de prioridade de acordo com a Halachá:

Causa número 1 (prioridade máxima):

O topo da escala de prioridade é o apoio a Talmide Chachamim (sustentar os estudiosos de Torá), causa esta que precede todas as outras causas, pois eles são o tipo de pobres mais importantes, e não tem caridade maior do que essa [11]. Principalmente, no que desrespeito a quantia de “maasser”, a principal incumbência é sustentar os estudiosos da Torá [12].

E dentro desta definição: Para os sefaradím, sustentar estudiosos de Torá na Terra de Israel é prioritário ao sustento de estudiosos de Torá na cidade de residência do doador [13], mas lógico que é correto se esforçar por ambas as causas. E sustentar estudiosos de Torá no local de residência do doador precede a sustentar estudiosos de Torá em outro lugar [14].

Quanto mais o estudioso de Torá é sábio e erudito, mais ele tem prioridade de ser sustentado, tendo assim prioridade sobre outros estudiosos que são menos sábios [15]. (E por esta razão, em geral, o apoio aos avrechím do Colel Bircat Avraham, é uma das causas mais preferíveis [16]).

Sustentar “Avrechím” (estudiosos de Torá que já são casados) é uma mitsvá maior do que sustentar “Bachuerê Yeshivot” (estudiosos de Torá jovens, que ainda são solteiros), e sustentar “Bachuerê Yeshivot” é uma mitsvá maior do que sustentar o estudo da Torá de crianças [17]. Mas obviamente, todas as três etapas são indispensáveis.

Observação haláchica: É permitido fazer um acordo “Issachar e Zevulun” com dinheiro de maaser [18].

Causa número 2 (prioridade média):

A segunda causa na escala de prioridade, é dar caridade aos pobres mesmo que não sejam estudiosos da Torá. E dentro desta definição: um pobre que precisa de comida, precede o pobre que precisa de roupas [19]. Uma mulher pobre, tem prioridade a um homem pobre [20]. Um pobre Cohen precede um pobre Levi; um Levi precede a um pobre Israel [21]. Os pobres da família do doador em questão, tem preferência a outros pobres; e os pobres de sua cidade de residência precedem a outros pobres [22].

Há autoridades importantes que escrevem que doar para a construção da sinagoga é preferível ao sustento de pessoas pobres que não são estudiosos da Torá e não estão doentes [23].

Grupo de causas número 3 (menor prioridade):

O terceiro tipo de causas na escala de prioridade, é contribuir com propósitos de “mitsvot” [24], o que inclui por exemplo: Manutenção da sinagoga; Kiruv (aproximar outros judeus à religião); edição de livros de judaísmo; doação de livros de judaísmo para lugares que eles estudarão; e assim por diante. Obviamente todas estas causas citadas são importantíssimas, mas mesmo assim tem menos prioridade do que as anteriores, e quanto mais em relação a doação do dinheiro de “Maasser”.

E doar para uma noiva pobre, embora seja uma “necessidade de mitsvá”, porém é considerada uma caridade muito grande[25], especialmente se a noiva for órfã[26] .

Distribuição de verbas para fins diversos

Mesmo que, como citado, existe uma ordem de prioridade sobre as causas de caridade, sendo então que, teoricamente, enquanto que a prioridade máxima ainda precisa de verbas, não seria possível doar para a segunda causa da escala, e o mesmo em relação à terceira… escrevem as autoridades haláchicas que esta escala é obrigatória somente em relação à maioria (ou pelo menos metade) das verbas de maasser, mas é permitido doar uma minoria das rendas sem levar em consideração a ordem das prioridades. Ou seja, pode-se optar por distribuir uma pequena parte do maasser para as causas menos prioritárias, e há nisto até uma certa vantagem, pois assim o doador tem vários tipos diferentes de méritos [27]. Porém, a maior parte da soma (ou pelo menos metade) deve ser doada para o sustento estudantes da torá [28], que como citado é a prioridade máxima.

E pela obrigação moral da “gratidão” é correto que pelo menor uma pequena parte dos fundos de caridade que a pessoa doa, que sejam direcionados para a sinagoga onde a pessoa reza[29], como por exemplo para manutenção, eletricidade, água e etc.

Também é muito correto direcionar algumas de suas contribuições para causas de “kiruv”, pois de acordo com nossa sagrada torá todo judeu tem a responsabilidade pessoal de cuidar e se esforçar pela situação espiritual de todo o povo judeu no mundo [30], e portanto quem não tem a possibilidade de fazer kiruv com seu próprio corpo, que pelo menos seja sócio desta atividade através de seu dinheiro [31] (mesmo que não há uma “obrigação” haláchica de doar dinheiro para esta causa [32]).

[Deve-se notar o que afirmam nossos sábios, que quem sustenta estudiosos de Torá, com isto também está fazendo “kiruv”, porque as atividades das organizações de kiruv são apenas a forma material de como  aproximar os judeus afastados, mas por trás disto, no plano espiritual, o estudo de Torá dos eruditos é que traz ao Mundo a força espiritual de pureza que entra (inconscientemente) nos corações dos judeus distantes, e é esta força espiritual que causa que os judeus distantes, depois de serem expostos ao material das organizações de kiruv, se despertem para mudar seu caminho de vida [33]. Mas como citato, é correto também ser parceiro na parte “física” da atividade de kiruv].

Outro ponto a ser levado em conta na distribuição das verbas de caridade, é que é correto que cada pessoa, pelo menos uma vez na vida, doe uma quantia considerável para uma “mitsvá que permanece por gerações”[34], o seja a construção de Sinagogas e Salas de estudo de Torá [35], e/ou publicar livros de judaísmo [36].

Resumindo:

Pelo menos dez por cento da renda deve ser destinada a causas de caridade (e é altamente recomendado que dê vinte por cento, o que traz muita benção para o doador). E dessa quantia, deve-se dar pelo menos cinquenta e um por cento (desses dez/vinte por cento) para sustentar estudiosos de Torá (e principalmente para eruditos na Terra de Israel), e da quantia restante pode-se distribuir para as demais causas de caridade (como as mencionadas acima). Ainda dentro desta quantia restante, uma pequena porcentagem é aconselhado doar para os gastos da sinagoga que o doador frequenta (mas não é necessário ser uma quantia grande), e uma certa porcentagem doar para “kiruv” (já neste caso é apropriado ser uma quantia significativa). E pelo menos uma vez na vida deve-se doar uma quantia considerável para a construção de uma sinagoga ou um Bet Hamidrash, ou para editar livros de judaísmo.

Fontes:

1. דומיא דמעשר הפירות, דכן הוא גם לענין כספים, כנפסק בשו”ע יו”ד סי’ רמ”ט סע’ א’. ומקור לדין מעשר כספים, נביא להלן בשם הספרי והמדרשים. וראה אריכות בזה בדברי בזה מרן הגרע”י זצוק”ל בשו”ת יחוה דעת ח”ג ריש סי’ ע”ו.
2. שו”ע שם.
3. תענית דף ח’ סוע”ב וט’ ע”א: “ואמר רבי יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר? עשר בשביל שתתעשר. אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש, אמר ליה: אימא לי פסוקיך. אמר ליה עשר תעשר. אמר ליה ומאי עשר תעשר? אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה: מנא לך? אמר ליה זיל נסי. אמר ליה ומי שרי לנסוייה להקדוש ברוך הוא? והכתיב לא תנסו את ה’ (דברים ו’). אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו, שנאמר (מלאכי ג’ י’) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די. מאי עד בלי די? אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו שפתותיכם מלומר די.
4. מאור ישראל תענית דף ט’ ע”א. וכתב כן גם בתשובה כת”י שהשיב בסוף ימיו, ונביא בזה צילום התשובה:
5. כתובות דף נ’ ע”א ודף ס”ז ע”ב. רמ”א ביו”ד סי’ רמ”ט סע’ א’.
6. עפ”י הרמב”ם פ”ז מהל’ מתנות עניים הל’ ה’, ומרן שו”ע יו”ד סי’ רמ”ט סע’ א’, וכפי שדייק בחכמת אדם כלל קמ”ד סע’ י’, וכ”כ בשו”ת שאילת יעב”ץ ח”א סוף סי’ ג’, וכ”כ בשו”ת תשובה מאהבה ח”ב או”ח סי’ תרנ”ו, וכן דעת השבילי דוד ביו”ד סי’ רמ”ט, וכ”כ בספר כבוד חכמים על הירושלמי ריש פאה סי”א. וכן הכריע בעל המשנ”ב בספרו תורת חסד פרק כ’ והביא ראיה מדברי התוס’ ב”ק דף ט’ ע”ב ד”ה אילימא וכן מסיק בשו”ת שבט הלוי ח”ב סי’ קכ”א (ושם רצה ללמוד כן גם מדברי רבינו בעל האור החיים הק’ זלה”ה בספרו ראשון לציון הל’ צדקה סי’ רמ”ז סע’ ב’, אלא דשם נראה גדר אחר לכאו’), וכ”כ בשו”ת מנחת יצחק ח”ה סי’ ל”ד אות ב’, וכ”כ בשו”ת ושב ורפא ח”א יו”ד סי’ נ”א, ועוד שלמים וכן רבים. וכעי”ז בשו”ת חוות יאיר סי’ קפ”ו עיי”ש. ואף דאיכא דפליג, כבר עמא דבר כסברת המתירים, ובפרט דכאמור כן משמעות מרן השו”ע, ואנן אתכא דמרן סמכינן. [ואם כי חלק מהפוסקים הנ”ל הזכירו בזה לשון “עשיר מופלג” – בימינו כל אדם שמוגדר כ”עשיר” הוא בכלל “עשיר מופלג” שעליו נתכוונו, ואכמ”ל]. ויש לצרף את דעת הפסוקים דאין “איסור” לבזבז יותר מחומש אלא רק שאין חיוב (ובפרט אם העניים לפנינו וכ”ש אם מבקשים), וכפי העולה לכאו’ מדברי הרמב”ם בפירוש המשניות ריש פאה וז”ל: “ולא יתחייב יותר מחמישית ממונו, לבד אם עשוה כן ממידת חסידות” עכ”ל [והאריך לדון בזה מרן החיד”א על ברכי”ו יו”ד סי’ רמ”ט סק”א, ושם בשיורי ברכה מספרו פתח עיניים, וע”ע מש”כ בזה במהר”י קורקוס בפ”ז המל’ מתנות עניים הל’ ה’, ובשו”ת בית דינו של שלמה סי’ א’, ולמהר”ש יפה זלה”ה בספר יפה מראה פ”ק דפאה, ובחינא וחסדא על כתובות ח”ג דף נ’ ונ”א, וביפה ללב יו”ד סי’ רמ”ט סק”ז, ובמשרת משה הל’ מתנו”ע פ”ז ה”ה, ובלב מבין נאברו הל’ דעות פ”ה הי”ב, ובשו”ת ישכיל עבדי ח”א יו”ד סי’ י”ג, ושאר האחרונים, ואכמ”ל]. וכן הורה רבה של ירושלים מוהר”ר שמואל סלאנט זצוק”ל כמובא בספר אדרת שמואל סי’ רס”ח, דאין “איסור” לבזבז יותר מחומש לצדקה, ואכמ”ל.
7. שיטה מקובצת לכתובות (כתובות דף נ’ ע”א ד”ה המבזבז), והביאו מרן החיד”א זצ”ל בברכי יוסף יו”ד סי’ מט”ר סקי”ג. וכן פסק הגאון בעל המשנה ברורה זצ”ל באהבת חסד ח”ב פרק כ’ סי’ ד’. וכן דעת לעטרת ראשנו מרן הראש”ל הגאון רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל בספרו ענף עץ אבות פרק ב’ עמ’ ק”ט, שפירש בענין “מרבה צדקה מרבה שלום”, שהכוונה היא שמרבה יותר מחומש לעמלי תורה, דמותר אפי’ לכתחילה, עיי”ש. והניף ידו שנית גם בגליונות שנדפסו מסביב לשו”ת יביע אומר הנדפס מחדש. ובשנת תשע”ו החתמנו על פסק דין זה כל גדולי הרבנים ודיינים שליט”א, ובהסכמ”ה עלה להוראה זו גם הכהן הגדול מאחיו חכם שלום כהן שליט”א.
8. הגר”ח פלאג’י זלה”ה בספרו צדקה לחיים אות קכ”ד, דנותן טעם לשבח להוראה זו, דהנה הא דתיקנו באושא דאין לבזבז יותר מחומש, היינו מחשש שמא יצטרך לבריות, משא”כ כשנותן לתלמוד תורה לא שייך כלל להאי חששא, וז”ל: “דלתלמוד תורה יבזבז יותר מחומש, יען זכות התורה משנה מזל לטובה, וברכת ה’ היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה.” עכ”ל.
9. והנה הגאון בעל אילת השחר זצ”ל היה רגיל להבטיח הצלחה מופלגת בעסקים למי שהיה נותן חמישים אחוז מההכנסות להחזקת תורה, והבהיר הטעם, מפני שאז נעשה הקב”ה שותף בעסק, שהרי חצי מההכנסות הם כביכול בשבילו יתברך.
10. משנה סוף הוריות דף י”ג ע”א, רמב”ם פ”ח המל’ מתנות עניים הל’ ח”י, שו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ג’.
11. וכדאמרו חז”ל בקהלת רבה פרשה יא אות א’: “א”ר ביבי אם בקשת לעשות צדקה, עשה אותה עם עמלי תורה”. והטעם, כי מצות תלמוד תורה כנגד כולם היא, ודרשינן במועד קטן דף ט’ ע”ב: “וכל חפצים לא ישוו בה – דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה”. וכתב מרן בעל השו”ע זצ”ל בשו”ת אבקת רוכל סי’ ג’ וז”ל: “כמו שבתרומות [מפירות השדה] ומתנות [כהונה] וכו’ ראוי שישתדל לתיתם חציים או רובם לבעלי תורה [וכו’] וכמו שאמר בחולין [דף קל’ ע”ב] למחזיקי בתורת ה’ יש להם מנת, ושאר המחזיקים כו’ [וז”ל הגמ’ שם: “ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה’ (דברי הימים ב’, לא ד’) – כל המחזיק בתורת ה’ יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה’ אין לו מנת.” ע”כ]. הרי לענין המעשר, לבעלי תורה הוא הטוב, ועץ חיים היא למחזיקים בבעלי תורה העניים. וכן בירושלמי ריש פרק בני העיר [מגילה פ”ג סוף הל’ א’] וז”ל ר’ חייא בר אבא אזל לתמן יהבי ליה פריטי למפלג ליתמי ולארמלתא נפק פלגינהו לרבנן [וכו’], ומרדכי [כצ”ל] מייתי לה ריש פסקי דבתרא [ב”ב סי’ תפ”ו]. א”כ אנו רואים אפי’ שהנותן הצדקה נתנה לחלקה ליתומים ולאלמנה, חלקה רבי חייא לחכמים שלא מדעת הנותן, א”כ שכרו גדול.” עכ”ל מרן ז”ל.
12. ובכן, כתבו מרן החיד”א בברכ”י יו”ד סי’ רמט’ סק”ג והגאון משנ”ב בספרו אהבת חסד פרק יט’, דמקור הדין של נתינת “מעשר כספים” נאמר לענין עמלי תורה, כי כנודע, בכל הש”ס ומדרשים (שלפנינו) לא נמצא דין “מעשר כספים” זולתי במדרש תנחומא פרשת ראה אות ח”י, דשם איתא: “עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים [כלומר לסוחרים] להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה”. ע”כ. וכן הוא בילקוט שמעוני פרשת ראה אות תתצג’. (ובתוס’ תענית דף ט’ ע”א מזכיר ספרי עם דרשה אחרת, אך לפנינו ליתא). ולפיכך מה שנהגו לתת כספי המעשרות גם למצוות אחרות כגון לעניים ולחולים וכיוצא, אינו אלא קולא. וראה גם להגאון מוהר”ש לאנייאדו זלה”ה בשו”ת בית דינו של שלמה בקו’ “הלכתה פסיקתא” שבחיו”ד סוף סי’ א’ (סוף עמ’ קיט’ בנדמ”ח) אות א’, ובספר מנהגי מצרים חיו”ד בהל’ צדקה דיני “דברים שמותר וכו’” ד”ה דע (עמ’ רג’ בנדמ”ח). ואין להרחיב את היריעה. ובספר אגרות ומאמרי החפץ חיים ס’ וסא’ נדפס”ו באו לך נאומיו שנאמרו באסיפת הרבנים בוילנא ובגרודנא, ושם נאמר: “לפנים בישראל היתה חובה על כל אחד לתת תרומות ומעשרות לכהנים וללוים וזאת היתה סגולה לעשירות, עשר בשביל שתתעשר. ועכשיו בימינו בני הישיבות הנם במקום הכהנים והלויים, וכל בן ישראל מחויב הוא לתת להם מנת חלקם המגיע להם על פי דין משום שהם הם הנושאים את דגל התורה, ברוך מקים את התורה.” עכ”ל.
13. והדברים הנה נדפס”ו באו לך בקובץ ויזכור יוסף ח”א, קחנו משם.
14. עפ”י הנאמר בספרי פרשת ראה פסקא ס”ג, ובשו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ג’, וע”ע להלן.
15. ירושלמי הוריות פ”ג הל’ ה’. רמב”ם פ”ח מהל’ מתנות עניים הל’ ח”י. שו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ט’.
16. וכפי שכבר העיד בגודלו מרן הראש”ל הרה”ג ר’ יצחק יוסף שליט”א, שאמר שהוא מכיר הרבה כוללים, וכולל ברכת אברהם הוא “הכולל הספרדי הכי טוב” (מצד רמת האברכים), עכ”ל, ודבריו מתועדים בווידיאו.
17. הגרי”י קנייבסקי זצ”ל בעל קהילות יעקב, והובאו דבריו בספר גדול שימושה עמ’ תרנ”א.
18. הארכנו בזה בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ו שורש ד’, קחנו משם.
19. עפ”י בבא בתרא דף ט’ ע”א. וכך נפסק בשו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ז’.
20. כתובות דף ס”ז ע”א. רמב”ם פ”ח מהל’ מתנות עניים הל’ ט”ו. שו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ח’.
21. משנה סוף הוריות דף י”ג ע”א וברמב”ם פ”ח המל’ מתנות עניים הל’ טו”ב ושו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ג’.
22. ספרי פרשת ראה פסקא ס”ג. שו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ג’.
23. שו”ע יו”ד סי’ רמ”ט סע’ ט”ז, והוא מדברי המהרי”ק במה שדייק מהירושלמי עיי”ש.
24. דאע”ג דכבר פשטה ההוראה להתיר לתת מכספי מעשרות לצורכי מצוה (ולא רק לת”ח ועניים), מ”מ יש בזה עקולי ופשורי טובא (עיין שו”ע יו”ד סי’ רמ”ט סע’ א’ ברמ”א, ושם בט”ז סק”א ובש”ך סק”ג, ושאר אחרונים חביבים, ואכמ”ל), ולכן הוא תחתית סולם העדיפויות. [וכמובן שמצוה גדולה היא לתרום לכל צורכי מצוה, אבל החיסרון הוא בכך שרוצים שיחשב הדבר כמעשר כספים, דלענין זה אינו מילתא דפשיטא כלל וכנ”ל. ועיין להגאון הח”ח בספרו אהבת חסד פי”ח שהכריע דעכ”פ כאשר מתחיל לנהוג לתת מעשרות צריך להתנות שיוכל לתת גם לצרכי מצוה, ועיין דרך אמונה פ”ז מהל’ מתנות עניים סקכ”ז].
25. שו”ע יו”ד סי’ רמ”ט סע’ ט”ו עפ”י כתובות דף ס”ז.
26. דדעת שו”ת מהר”מ אלשקר סי’ ע”ב, דדוקא באופן זה הוא דשייך מצות “צדקה”, והובאו דבריו בש”ך ביו”ד שם סקי”א.
27. מוהר”ר אלעזר פאפו זלה”ה בספר פלא יועץ ערך “בוחר”.
28. כפי שכבר הבאנו לעיל, כל המקור לדין של נתינת “מעשר כספים” נאמר לענין עמלי תורה, כמבואר בספרי ובמדרשים וככל שהזכרנו לעיל. ועפ”ז כתב ה”חפץ חיים” זלה”ה בספרו אהבת חסד פרק יט’, דמי שלא יכול לחלק את כל כספי המעשר לתלמידי חכמים, מ”מ צריך להקפיד לחלק רוב המעשרות לת”ח, או לכל הפחות חצי, עיי”ש.
29. מילתא דפשיטא.
30. שבועות דף ט”ל ע”א.
31. כיו”ב שמענו מהגאון רבי משה צדקה שליט”א. וכ”כ בתורת יהודה ח”ב פרשת כי תבוא עמ’ ש”ל.
32. שו”ע יו”ד סי’ שנ”א סע’ מ”ח בהגהה. ועכ”פ דוקא מסיבה זו, אפשר להחשיב מכספי מעשרות, כאילו היה חיוב בדבר, אין אדם פורע חובו במעשרות.
33. הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצוק”ל והגראי”ל שטיינמן זצוק”ל.
34. ויקרא רבה פרשת אחרי מות פרשה כ”ב, קהלת רבה פרשה ה’. ומובא במג”א סוף סי’ קנ”ד.
35. רש”י על קהלת ה’ ט’ (שכוונת רש”י בזה לפרש דברי חז”ל הנ”ל דיש לעשות בממונו מצוה קבועה, וכמו שהבהיר החבי”ף זלה”ה בתנופה חיים דף שי”ד ריע”ג ובתוכחת חיים פרשת ויגש ובכמה דוכתי).
36. לב שומע הכהן בהקדמה אות ג’. וראה נא בעניינו אריכות דברים בזה בהקדמה לספרי הקטן שושנת העמקים על חופה וקידושין, עמ’ ל”ז ואילך