מרן הראשון לציון רבינו עובדיה יוסף זצ”ל – גדולתו בכל תחום

מורינו רה”כ הגאון רבי אליהו בחבוט שליט”א

ראש בית מדרשנו “ברכת אברהם” ירושלים ומחבר הספרים “ללקוט שושנים” ה”ח, “שושנת העמקים” ד”ח, “שפתי שושנים” ועוד

מילי דהספדא על מרן רבינו עובדיה יוסף זלה”ה – במלאות שנה לפטירתו

מר-חשוון תשע”ה

מוריי ורבותיי, לא אבוא כעת להוסיף על הידוע, כי אם נשתדל בעהי”ת לעורר מעט את הלב על העוצמה שמונחת בעובדות הידועות.

“זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה” (בבא בתרא דף עה ע”א). והנה צערם של הזקנים אחר פטירת משה רבינו ע”ה, היא אכן תחושה מובנת, לאור העובדה שכיון שיהושע לא השיג דרגת רבו ע”ה, מעכשיו תהיה ההנהגה בדרגה פחותה ממה שהייתה קודם. אולם כל זה מובן דוקא לגבי תחושת “צער” על האבדון, אך מהי אותה “הבושה” שנתחדשה בזמן פטירת משה רבינו? אלא הענין הוא, שאור הלבנה כולו מאור השמש, וא”כ בעת שהיה בעולם חמה, זכו ליהנות ג”כ מהלבנה, אבל בעת שכבה השמש, גם את הלבנה כבר לא רואים, וזו כבר בושה נוראה, כי מתברר כעת שגם האור שנראה על פני הלבנה עד היום, לא היה אור עצמי. בעוונותינו הרבים דברים אלו מתקיימים בימינו במלואם, וסבורני שמי שהורגל בקריאת תשובותיהם של חכמי הדור יידע להשכיל שכך הוא. הרי כל חכמי הדור בפרט אצל עדות המזרח, כולם כאחד היו בטלים אצל מרן, כולם ינקו מאורו הגדול של מרן זצוק”ל, הוא היה המשענת, כמעט כל הפסקים וכל התשובות היו בהשפעתו. וכל שכן בדינים החמורים, כגון דיני אישות – עגונות וממזרים, הכל היה מתוך יביע אומר ומדרך לימודו. ואפילו אותם החכמים שחלקו על מרן, היה הכל מתוך הבסיס שהכין מרן בעצמו (מי שיתבונן היטב בתשובות חכמי הזמן יבחין שפני הדברים הם כאשר דברנו, הרי לכם כדוגמא הנושא שעסקנו עליו בקובץ ‘בתורתו’ הראשון בתשע”ד, בענין הדלקת נרות לבני הישיבות, הרי גם כל אלו שיצאו להורות נגד מרן ז”ל ומבלי להזכירו, הביאו כולם את המחזור ויטרי והסוגיות הקשורות, ועל בסיס זה פלפלו לכאן ולכאן, ומנא להו כל זה אם לא מתוך התשובה שביחוה דעת). ועכשיו שכבה אורו של עולם זצ”ל, ברבות השנים יתעוררו אט אט שאלות חמורות שאין עליהם תקדים ב”יביע אומר”, או אז יבינו שאין בידינו כלים לגשת לנידון בצורה מלאה מכל הצדדים הראויים ומתוך ידיעה ברורה מכל הנכתב בספרן של צדיקים (כי גם לאלו המשתמשים במחשב עם כל האוצרות מינים ממינים שונים, אין המחשב יכול לחפש אלא מילים מדוייקות ככל אשר יושת עליו, כך שאי אפשר להביא ראיות ולדמות מילתא למילתא ע”י מחשב, לזה יש צורך בבקיאות אמיתית ולא מזוייפת, וכמובן צריכים גם כן עיון חד ומדוייק שמתאים רק למי שהורגל בספרי הפוסקים, צריכים להגיע לחוש ב”רוח” ההלכה שבכל נידון ונידון, ובכל זה מה דמות יערוך בין חכמי הזמן לרבינו הגדול זלה”ה), וממילא אין מי שיפסוק בסכינא חריפא, וגם אם אחד יאזור חיל לכתוב פסק, ידחהו השני מרשב”א מפורש, ויבוא השלישי להבאישם שלא זה ולא זה הבינו את הדברים כלל, והיכן תהא כבודה של תורה בראותנו שחכמת סופרים תסרח, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה!

רבותיי צריכים לדעת, מי שסבור שמרן זצ”ל היה רק “גדול הדור”, לא החל להבין טיבו ומהותו. מרן הוא הרבה יותר מגדול הדור. בתור הקדמה, אשאל שאלה. ידוע חלומו של ראש המקובלים בירושלים, הגאון רבי אפרים כהן זצ”ל (אביו של הגאון חכם שלום יבלחט”א), בחלומו והנה צדיקים יושבים בגן עדן ועטרותיהם בראשיהם, והיה כסא אחד מתנשא על כולם, שהיה גבוה מעל כל הכסאות שבגן עדן, אך מקום הכסא נפקד באין יושב, ושאול שאל רבי אפרים בחלומו על פשר הכסא הזה, והשיבו לו מן השמים, שזה הכסא שמור לחכם עובדיה יוסף שיקויים בו “ואת עלית על כולנה” בשל זיכוי הרבים העצום שיעשה בדורו. ע”כ החלום הזה אשר חלם. וכל זה חלם עוד כשמרן זצ”ל היה אברך צעיר לימים. ולכאו’ החלום נשמע מחודש למדי, וכי מרן היה יותר גדול מכל הצדיקים שבגן עדן? אכן סביר להניח שאבות העולם וצדיקי דורות הקדמונים, לא היו בכלל החלום, אבל בהחלט יש מקום לקיים את החלום באופן כללי, וכפי שנתבונן ביחד כעת.

מרן היה משה רבינו של הדור

מרן זצוק”ל היה בבחינת משה רבינו של הדור (וגם של דורות רבים קודם), כיון שהכיל את כל התורה כולה. על משה רבינו נאמר במדרש (תנחומא כי תשא סי’ יז, וראה גם בשמו”ר פ’ מז) “אפילו מה שישאל תלמיד ותיק לרבו, אמר הקדוש ברוך הוא למשה באותה שעה, שנאמר וידבר אלקים את כל הדברים” – והיינו שהקב”ה הראה למשה את כל מה שעתידים להקשות וכל שכן לתרץ, כל החידושים של כל הספרים שבכל דור ודור. והנה גם מרן זכה לבחינה כעין זו של ידיעת התורה בשלמותה, כי כידוע זכה ללמוד ולשנן ולזכור כל מה שחכמי דור ודור חידשו בספריהם, לא רק ראשונים וגדולי האחרונים, אלא אף כל ספרי אחרוני זמנינו מהגדולים שבהם ועד ספרי אברכים פשוטים, חדשים גם ישנים זקנים עם נערים, בחינת “וידבר אלקים את כל הדברים”. אמנם בודאי שהיו מעט ספרים שלא הגיעו לידי מרן או שלא הספיק לעיין בהם, אבל “מהות” הידיעה שלו בתורה הייתה מהות וצורה של ידיעת כל התורה כולה. כל ספר חדש שיצא אפילו מבחורים צעירים, מרן היה עובר עליו מרישא ועד גמירא, כפי שמעידים בני ביתו, וכפי שמעידים הדפים עם ההערות מכתב יד קודשו שמופיעות כמעט בכל ספר בספרייתו הענקית. זו עוצמה שאין לתאר, לדעת את כל התורה כולה ממש, כל הסברות, כל הקושיות, כל התירוצים, כל מה שנאמר בספרי הראשונים והאחרונים ועד דורינו אנו, הכל למד ושינן. דבר כזה עוד לא היה בכל הדורות, כי הרי גם הגאונים הגדולים בעלי הזכרון המופלג של דורות קודמים, לא זכו לכל הספרים שיש לנו כיום, וממילא לא ידעו את כל הסברות וכל החידושים (והרי מטעם זה גופא אמרינן דהלכתא כבתראי, “כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר” – רא”ש סנהדרין פ”ד סי’ ו’). למרן לא הייתה רק “ידיעה רחבה” בתורה, אלא למרן הייתה ממש ידיעת כל התורה של כל הדורות. עוצמה כזו לא נתפסת במחשבה. ההבדל בין לדעת שני שליש מהתורה או לדעת כל התורה כולה אינו הבדל של “שליש” אחד, אלא זה הבדל מהותי עד מאוד, לדעת את כל התורה כולה זו שלמות בתורה, זו דרגה שאין לתאר. אמנם כל ת”ח יש בו ניצוץ של משה רבינו, אבל מרן היה בחינת משה רבינו ממש כפשוטו.

וכמובן גם מידת הענווה, שהיא המאפיין העיקרי של משה רבינו העניו מכל אדם, הייתה ניכרת בו ביותר. ונדגים עם מעשה שנוכחתי לראות, היה זה בביקורו של מרן זצ”ל בברזיל לפני זה רבות בשנים. והנה בעיר סאן פאולו בזמנו היו בעיקר שלוש קהילות גדולות של ספרדים. מרן היה אמור לדרוש בליל שבת בקהילה אחת, בשחרית בקהילה השניה, ובמנחה (כלומר בסעודה שלישית כנהוג בחו”ל שמתקיימת בביהכנ”ס) בקהילה השלישית. ואולם מפני כבודו של מרן כי רב הוא, כל בני שלושת הקהילות, בתוספת תלמידי הישיבה, באו לשמוע את דרשתו בשלושת המקומות. בליל שבת נתמלא בית הכנסת מפה לפה עם כל אנשי שלושת הקהלות, וכן בשחרית וכן במנחה, כולם עומדים צפופים מאהבת התורה. וראו זה פלא, מרן מרוב ענוותנותו, לא העלה בדעתו כלל שכל הקהל הזה באו לכבודו, וסבור היה שכנראה תמיד כך נראה בית הכנסת מלא על כל גדותיו, ולכן מרן דרש בשלושת המקומות אותה דרשה ממש (למרות שכמובן לא היה חסר למרן מה לדרוש, אך היה הדבר פשוט בעיניו כל כך שאף אחד לא בא במיוחד לכבודו, שהרשה לעצמו לחזור שוב ושוב על הדרשה שהייתה מתאימה ביותר בעת ההיא לפי הבנתו הרחבה). והדברים מבהילים.

מרן היה בחינת אברהם אבינו של הדור

בדורות עברו היו הרבה גדולי ישראל שהיו צריכים להתמודד מול התנגדות חריפה. הרמב”ם, הרמח”ל, ועוד, ורק אחרי פטירתם או אז חמת האויבים שככה וידעו כולם למפרע לשתות בצמא את דבריהם. אין ספק שרבינו זצ”ל נמנה בין חכמי ישראל שהתנסו בזה, וגם זה היה מסודות הצלחתו בבחינת “והאלקים יבקש את הנרדף”, עם ההבדל שאצל אותם הגדולים לפחות תמיד הייתה קצת תמיכה מול ההתנגדות, איש על מחנהו, ואילו אצל מרן, בתקופות רבות בחייו, כמעט כולם היו בעבר אחד, והוא היה בעבר השני. הרי “דעת תורה” איננה מעלה “סגולית” שזוכים בה במתנה, “דעת תורה” פירושו שאדם שלמד תורה הרבה, קנה לעצמו חשיבה של תורה, למד להתבונן עפ”י חכמתה של תורה. וא”כ מי שלמד את כל התורה כולה, כל הסברות וכל החידושים של כל חכמי הדורות, הרי אין לך הפנמת דעת תורה גדולה מזו. ולכן מרן זכה לראות דברים למרחוק, אחרית דבר מראשיתו, ועמד איתן מול כל ההשפלות והלחצים, לא שת לבו לקול מלחשים, בשוכבם ובקומם הוא היה מנגינתם, ועם זאת לא היה דבר העומד בפני צדקת דרכו. מרן ידע גם ידע עוצמת ההתנגדות, הרי בודאי לעולם לא נעלם ממנו כיצד ספרי בני זמנינו, למשך כמה עשורים, הקפידו לצטט את כולם – חוץ ממנו, ומרן זצ”ל ראה כל המתרחש, הבין היטב משמעות הענין, הבליג ומחל לכולם, שמע את חרפתו ולא השיב מאומה, ואדרבא, באחד משיעוריו הקבועים לרבים (במוצ”ש פרשת בהעלותך ה’תשנ”ו, כמדומני), עמד ואמר בפני קהל ועדה, שאחינו בשרנו בני אשכנז הנלחמים נגדו, לשם שמים התכוונו. ולא עוד אלא שאם היו נזקקים למרן לאיזה ענין, היו נכנסים אצלו ומתקבלים בחיבה רבה. במכירי קאמינא, על מוסדות שנלחמו בו בכל כחם, ומרן זצ”ל סייע בעדם להשיג תרומות מנדיבי עם בחו”ל. ניסיון אדיר, ממש כצאת השמש בגבורתו. ותלי”ת כיום יחד כולם הודו לומר שנפל שר וגדול בישראל, כי קושטא קאי שיקרא לא קאי, “ברצות ה’ דרכי איש, גם אויביו ישלם אתו”. מוריי ורבותיי, אדם רגיל לא יכול לעמוד מול כל העולם כולו, כשכל גדולי הדור יוצאים נגדו, וכשכל עולם התורה קורא עליו תגר, לעמוד עם האמת שלו מול כולם אינו דבר אנושי, ובפרט לאדם רגשי כמו מרן. אדם מבשר ודם צריך שיעריכו אותו, רק אדם מיוחד כמו אברהם אבינו יכול לעמוד בעבר אחד כשכל העולם עומד בעבר השני. הדור חייב למרן הכרת הטוב בלי גבולות, על מסירות שכזו למען הכלל ולמען התורה. ועכשיו, מי יתן לנו לוחם מלחמתה של תורה כמוהו, מי יתן לנו בעל דעת תורה יודע דעת עליון כמוהו.

וזאת כמובן מלבד בחינת “אב המון גוים”, שמרן פעל בכל כחו לקרב מאות אלפי אנשים מחיי הפקר לחיי תורה בעוצמה שלא הייתה מעולם. כל הפעילים של כל אירגוני התשובה כולם ביחד, לא עשו עשירית ממה שעשה מרן, וגם הפעילים האלו עצמם הם יצירי כפיו של מרן. וכבר הסברנו פעילותו של מרן למהפכת הדור בהספד שבספר ‘בתורתו’ תשע”ד. מרן הוא הוא שהפך (במישרין ובעקיפין) מתי מעט בני תורה הספרדים להיות עולם של תורה ממש, וככל שהרחבנו שם.

מרן היה פנחס הקנאי של הדור

מרן בכל פסקיו הגיע לבהירות כה גבוהה עד שהיה לו ברור כאחותו שזו האמת לאמיתה של תורה, ובכן היה עומד על כך שפסקיו יתקבלו בציבור (בין לקולא בין לחומרא), כי מרוב אהבת האמת היה לבו נקרע בקרבו לראות שמקילים או שמברכים שלא כדין, ואפי’ היה מפריע לו שמחמירים במה ש”אין ענין” (כי להחמיר במה שאין מקום גם זו מידת השקר ואין זו “תורה אמת”). אם נבחין היטב, הנהגתו של מרן הייתה שונה מכל שאר חכמי הדור, הוא לא היה מסתפק במה שמחווה את דעתו, אלא היה נהפך לאיש מלחמה ממש, היה דורש ברבים שוב ושוב על פסקיו, עומד ומשכנע, ונלחם נגד כל השגה תהיה ממי שתהיה, ודואג שיתקבלו הפסקים עד האחרון שבהם. והדברים ידועים.

לפני כתשע שנים שמעתי מעשה מעד ראיה, הרב י. ב. כ. שליט”א, שפעם אחת רב אחד שליט”א הביא למרן זצ”ל קונטרס ארוך בענין איזה פסק דין מחודש בנוגע לתפילין, דלא כפי שמקובל. בבוקר, בתפילת שחרית, הייתה נראית על פני מרן עייפות רבה וחוסר שביעות רצון, דומה היה כאילו חזר משדה הקרב, כיון שמרן כל אותו הלילה לא נתן תנומה לעפעפיו בכדי לעסוק בקונטרס, ונלחם בינו לבין עצמו על כל פרט ופרט ועל כל ראיה וראיה, ולמסקנה היטב חרה לו על הפסק המשובש הלזה. ואותו רב בעל הפסק שליט”א הגיע להתפלל שחרית בביתו של מרן, למען דעת מה עלה בגורלו האם מרן הסכים לדברים. מרן בעצמו קם ממקומו וניגש לאותו רב (אינני זוכר אם לפני התפילה או תיכף אחרי התפילה) כאשר אותו רב היה הדור בתפילין (כמובן תפילין לפי שיטתו האישית), מרן שלח את ידו במהירות ותפס את התפילין של יד של אותו רב, ומשך אותו בכל כחו באופן שנקרעה הרצועה ונשמט התפילין מעל זרועו, לתדהמת כל המתפללים. זוהי קינאת האמת, תקיפות נדירה כדי למגר כל טעות בהוראה ללא משוא פנים! וכל זה באדם (מרן) שמצד טבעו היה רך ועדין וביישן שאין דומה לו, אבל אש האמת בערה בו כתנור.

מרן היה נשמה ענקית שמחבקת את כל עם ישראל

והאמת היא שעד שאנו דנים בקשר בין מרן לבחינת משה רבינו או אברהם אבינו וכדומה, האמת היא שמרן היה מחובר לכל כלל ישראל.

לא בכדי הגיעו הרבה יותר מששים רבוא להלווייתו, קרוב למליון איש, דבר שלא הצליחו לעשות מיטב המארגנים אפי’ עבור גזירת השמד של גיוס בני הישיבות המסכנת את כל קיום היהדות, כי מרן היה מקושר באופן מופתי לכל עם ישראל.

ראינו זאת בסגנון תורתו. בזוהר הקדוש (שיר השירים) מבואר, דששים רבוא שורשי נשמות שיש בעם ישראל הן כנגד ששים ריבוא אותיות שבתורה, והיינו שכל אחד יש לו חלק בתורה לפי שורש נשמתו, ושלמות התורה היא החיבור של כל אותם חלקים השייכים לנשמות עם ישראל, וכפי שהארכנו בעניינו בהקדמה לספרי הקטן ללקוט שושנים ח”א. נמצא איפוא, שאחד שידו בכל התורה כולה, מספרי הקדמונים ועד ספרי צעירי הצאן, מכל החוגים ומכל הסוגים, פירושו של דבר שהוא קשור ומחובר לכל עם ישראל. וגם תשובותיו היו על זה הדרך, מביא את כולם, מקבץ נדחי ישראל מכל הדורות, מחיה מתים במאמרו, ספרי קדמונים נדירים, לצד שותי”ם מאברכים צעירים, ממש קיבוץ כל התורה על כל פסק ופסק.

ראינו זאת בהתמסרותו לעם ישראל, באכפתיות בלתי נתפסת מכל הכלל – עינינו ראו ולא זר, שאם בתוך כדי שיחה היה עולה בנידון “זיכוי הרבים”, נעשה תיכף כבריה חדשה, מחדש כנשר נעוריו, זוקף גבו כאריה, ומטה אזנו כאפרכסת. אכפתיות זו באה לידי ביטוי באופן כללי ע”י זיכוי הרבים המהפכני שהזכרנו מקודם, ובד בבד אכפתיות שבאה לידי ביטוי בדאגתו לכל אחד ואחד ממש. מרן היה דואג מעצמו לקרוא לאברכים צעירים (מחברי ספרים שונים) שיבואו אצלו כדי לתת להם הדרכה אישית (ואני עני יכול להעיד על כך כי זכיתי לזה בקצת, כשנתיים לאחר נישואיי, בהיותי אברך צעיר לימים מאוד, ולא יאומן באיזה ענוה היה מדבר, מצד אחד כחבר המייעץ, ומצד שני כאבא אוהב, מצד אחד מעיר על מה שטעון שיפור, ובתוך כדי כך מעודד הלאה, שילוב שלא ניתן להסבירו במילים. והכל במתק שפתיים ובנועם שיח).

ראינו זאת בכח ההשפעה של מרן. להשפעה כזאת אין הסבר אם לא נאמר שמרן היה קשור לנשמת כל אחד ואחד. מרן ידע למצוא נתיבות ללבו של כל אחד, וגם אישיותו העוצמתית והאוהבת שברה כל מחסום. אפילו פוליטיקאים אנטי-דתיים, שונאי יהדות שהיו ממולחים מאוד וקרים כשלג, מלומדי מלחמה לעמוד מול כל לחץ, כשהיו נכנסים אצל מרן לאיזה ענין, מרן היה מצליח לשכנע אותם לעשות רצונו, למען ערכים שהיו רחוקים מהם כמזרח למערב, פשוט לא היו מצליחים לסרב לדברים היוצאים מן הלב הטהור והענק של מרן. נציע כדוגמא השפעתו של מרן על הציבור בתחום ההלכה: מרן הצליח לשכנע את כל העדות השונות (בבלים מרוקאים וכו’) לעזוב איש את אביו ואת אמו ולדבק במנהגי ירושלמים ובדעת מרן השו”ע – מלחמה שהייתה אמורה להיות אבודה מראש לכל ילוד אשה. השפעתו של מרן בהלכה הייתה כה נרחבת, שכבר אמר עליו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ”ל, שכל מה שפוסק “הרב עובדיה” נהפך להיות “מנהג ישראל”, דבר שכשלעצמו מחייב את קיום הוראותיו. לפני כשנתיים בערך, אברך מסויים טען בפני, שאין להישמע להוראותיו של רבינו זצ”ל, וכהוכחה לדבריו הביא בתמימות את העובדה שראה ב”יביע אומר” שמיקל בהלכה מסויימת, דבר שנוגד את המנהג ודעת השו”ע, או אז הבהרתי לאותו אברך, דאדרבא, לפני הופעתו של רבינו זצ”ל על במת ההלכה, היו כולם מקילין באותו ענין, כמנהג אחינו בני אשכנז, ורבינו זצ”ל הוא הוא זה שהחדיר להחמיר בזה כדעת השו”ע, וקיימו וקיבלו עליהם היהודים את דבריו עד שנהפך הדבר למנהג גמור בזכותו, אלא שלעיתים כתב רבינו בעצמו לצדד מעט להקל באופנים מסויימים מחמת ספק ספיקא, והכל בדינא רפיא. ובמילים אחרות, אותם מהפכות הלכתיות שהחדיר רבינו זצ”ל בקרב הציבור הספרדים (כגון הצורך בבשר חלק, הצורך שיהודי יניח את התבשיל על האש, לברך לפני ההדלקה, ועוד ועוד), נכנסו כל כך עמוק בתודעת הציבור, עד שכבר נדמה בעיניהם כאילו מעולם כך היה המנהג, והצעירים שבהם תמהים על מי שיגיד אחרת, והכל בענין של דור אחד בלבד.

ראינו זאת בכושר ההתאמה הבלתי מצויה במסירת התורה לפי מידת האוזן השומעת, ללמדה את בני ישראל שימה בפיהם איש איש על עבודתו ואל משאו, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. ונביא בזה מה שכתב מרן זצ”ל במאור ישראל ח”ג עמ’ ר”ץ, אשר נאה דרש ונאה קיים, וז”ל: ‘ובשמות רבה (פ”ב ס”ב), ה’ צדיק יבחן, במה בוחנו, במרעה הצאן, בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר: “ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן”, לשון “ויכלא הגשם”, שהיה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא תחלה הקטנים לרעות כדי שירעו העשב הרך, ואחר כך היה מוציא הזקנים שירעו העשבים הבינוניות, ואח”כ היה מוציא הבחורים שיהיו אוכלים העשבים הקשים. אמר הקב”ה: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו יבא וירעה בעמי. הה”ד “מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו”. ע”כ. והכוונה שיש מנהיג גדול בתורה שאינו יכול להנמיך קומתו לחשב טובת הצבור וההמון הפשוט, אך הוא נורא על כל סביביו החופפים אותו, אלו הת”ח שבדור שמתחממים לאורו, ואילו ההמון הרחב נשארים כצאן בלי רועה. ויש להיפך. אך המנהיג הדגול אשר ה’ חפץ ביקרו זה היודע להנהיג את כל שכבות העם: כשנמצא בין ת”ח גדולים בתורה, ימצא מקום להתגדר בחידושים ופלפולים עמוקים כמדתו לכל רוח, וכשימצא בין דלת העם כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף באורך רוח ובהסבר פנים בדברי אגדה המושכים לב כל אדם, וימצא מסלות בלבבם, הכל לפי השומעים, וכאב את בן ירצה. וכן נאמר (ישעיה מ, לא), “וקוי ה’ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו”. נראה הכוונה שהנה ההולך ביחד עם איש ענק שפסיעותיו גדולות יצטרך לרוץ אחריו להשיגו ולהדביקו, ונמצא יגע במרוצתו. וכמו כן ההולך יחד עם ילד קטן, יצטרך לצמצם פסיעותיו כדי שיוכל הילד ללכת אתו, ונמצא מתעייף בהילוכו. כן הדבר כשחכם דורש ברבים נוהג כן לפי כח השומעים, שאם הם תלמידי חכמים יצטרך לדרוש בעומק העיון, להעמיק חקר, ולהשמיע דברי התורה ברמה גבוהה. ע”ז נאמר, “ירוצו ולא ייגעו”, וכשדורש לפני דלת העם צריך לצמצם את עצמו לומר דברים קלים אשר יובנו לכל, ובכל זאת “ילכו ולא ייעפו”. על כן נאמר “וקוי ה’ יחליפו כח”, כי כחם בתורה מתחלף לפי מצב השומעים’. עכ”ל הזהב של מרן זצ”ל, וקיים זה מה שכתוב בזה במדויק. ואולם האמת היא שמרן השכיל להתעלות עוד יותר ממידה זו, כי בדרשותיו ידע למסור את הדברים באופן מופתי כך שהיה מרתק גם אברכים גם בחורי הישיבות וגם דלת העם כאחד, בחדא מחתא ממש, והיו לאחדים בידו [וכבר דברנו על זה בהספד הנדפס בקובץ ‘בתורתו’ תשע”ד], והיינו דמתוך שהייתה תורתו תורה לשמה זכה לבחינה הניסית שבתורה: ‘כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ’ (שבת קד’ ע”א – עיין פירוש רש”י בחומש עה”פ משני עבריהם, שהיו האותיות נקראות כצורתן משני הצדדים דרך נס, ובפירושו על הש”ס כתב אחרת ואכמ”ל), כלומר, כל אדם כאשר משקיף ממעונו על התורה, כל אחד באשר הוא שם, רואה כתב ישר ומתוקן.

ראינו זאת באהדה שזכה בקרב הציבור הרחב, אהדה שטרם נודע כמוה. סיפרו לי עדי ראיה, שלא רק שהיו נלחמים לשתות משיירי כוס התה שהותיר מרן אחר השיעור, אלא היו מחפשים בשפת הכוס היכן הניח צדיק את פי קודשו, בכדי לשתות מאותו מקום, “ישקני מנשיקות פיהו”. גביר אחד בדרום אמריקה בנה בעירו דירת יוקרה, מרוהטת ברוב פאר והדר, במיוחד עבור מרן (לשכך את האוזן על יקר תפארת גדולתה של הדירה, נציין שלצורך הווילונות, אותו גביר הביא מארצות הברית את האומנים שתפרו את הווילונות לבית הלבן), והשאיר את הדירה כל השנה באין יושב, על הצד שאולי אי-פעם מרן יבקר בעירו ויענה בחיוב לבקשתו להתארח בדירה אשר הכין לו (למרות שלמעשה מרן לא תכנן לנסוע לאותה עיר אף לא בתור ‘הוה אמינא’, ואכן לא נסע לשם עד סוף ימיו). בימי חוליו של מרן, אנשים מכל הסוגים, מהם בעלי משפחות, התחננו בפני הקב”ה שיקח את נשמתם חליפתו תמורתו, מסירות נפש כפשוטה וכמשמעה. וביום המר והנמהר שמרן עלה בסערה השמימה זלה”ה, עוד לפני ההלוויה, קשה לתאר המחזה ברחובות ירושלים, לא היה בזה רק גדר “ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה” (ויקרא פ”י) בלבד, אלא הרבה יותר מזה, כל העם מקצה אנשים נשים וטף הסתובבו מבוהלים ומבולבלים כבן אונן בעת הבשורה, ונתקשו להאמין לשמע אוזניהם. בזמנו שמעתי מכמה אנשים שונים שכולם התנבאו באותו סגנון, כמעט באותם המילים ממש: “אם מרן נפטר, איך יכול להיות שמחר בבוקר תזרח השמש?” – כלומר בעיני כל העם זו הייתה מציאות בלתי נתפסת ובלתי אפשרית, מרוב הצער. ועד היום, כעבור שנה, הקנה מתקשה לכתוב “זצ”ל” תחת “שליט”א”. [כעת אני מבין יותר מקרא שכתוב בשמואל ב’ פ”ג (בהספד שנשא דוד המלך על אבנר בן נר): “הלוא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל” – דהנה לשון “תדעו” משמע שדוד בא לחדש לעם דבר שלא ידעו, ובפשטות החידוש הוא שאבנר היה שר וגדול, אך א”כ היה מספיק לומר “ותדעו כי שר וגדול היה”, אלא הביאור הוא כנ”ל, כי מרוב עוצמת האבידה יש צורך “לחדש” לעם גם ש”נפל היום בישראל”]. וכבר הזכרנו נושא הלוויתו של מרן, והדברים ידועים, אך יש לשים לב לפרט נוסף, כי מעולם לא שמענו על גדול בישראל או על אישיות חשובה ככל שתהיה, שאפילו בימים שלאחר ההלוויה (בסיום השבעה ובשלושים וכדומה), ניצבים בהספדים רבבות אלפי ישראל, וממלאים כבישים מרכזיים, ואולמות רחבי ידיים. מעולם לא שמענו על גדול בישראל, שאפי’ הנשים ביקשו ודרשו לקיים כנסים של הספד מיוחד להן (כמה פעמים נתקיימו כנסי הספד על מרן זצ”ל לנשים בלבד – ובכל פעם מחדש מלאו את בנייני האומה עד אין אפס מקום). “ביום ההוא יגדל המספד בירושלים… ונשיהם לבד!” (זכריה פי”ב).

וכמובן, ראינו זאת באהבת ישראל הצרופה והמופלאה שלא שמענו כמוה על אף אדם עלי אדמות. כל מי שהיה נכנס אצל מרן זצ”ל, יהיה מי שיהיה (גם אם מרן לא הכיר אותו מימיו), היה מרגיש וחש את אהבתו אליו הפורצת גבולות. “סתיר”ת זקנים – בנין” (מגילה דף לא ע”ב). וזו הסיבה שגם אנשים מזרמים שונים שלא תמיד מדקדקים בהלכה ולא תמיד השקפתם תואמת לרוח התורה, פירסמו בשנה האחרונה שמרן זצ”ל היה אוחז בדרכם העקומה והעגומה, והראיה שמביאים לכך מפני שמרן היה אוהב אותם במאוד מאוד. ולו חכמו ישכילו זאת שמרן אהב את כל אחד מישראל בכל לבו, כולם ממש, כמו אב לבן ויותר מזה, גם אם דרכם הייתה שונה מדרכו, ללא הבדלים. מרן זכה לקיים “ואהבת לרעך כמוך” כפשוטו עם כל ההידור האפשרי. להמחשה, סיפר לי בעל המעשה אברך ת”ח שליט”א, שבינתיים לא זכה לזרע של קיימא, ובהזדמנות אחת מרן זצ”ל בירך אותו ואת אשתו על כך, ולאחר מספר חודשים מרן ביקש מאנשי לשכתו להתקשר לאותו אברך, לברר אם הברכה נתקיימה או לא, וכאשר השיב שעדיין לא, שוב ברכו מרן בשנית, והנה אותו אברך עשה חשבון לעצמו ומצא, שמרן ביקש להתקשר בדיוק תשעה חודשים לאחר ברכתו הראשונה. במילים אחרות, מרן עם כל לימודיו ועיסוקיו, ועם כל עול הציבור הרוכב כל כתפיו, ולמרות כל עשרות האנשים הנכנסים אליו מידי יום ביומו, “החזיק ראש” למשך תשעה חודשים, משתאה לדעת ההצליחה ברכתו אם לא. וכל זאת למרות שאותו אברך איננו מבני משפחתו, ואף לא מבאי ביתו, ולא הכירו מרן מקודם כלל. ממש בחינת “כי חולת אהבה אני” על כל אחד ואחד מישראל.

ובהקשר זה, זו חזיתי ואספרה, עד כמה כל ברכה וכל “מי שברך” (לכל מאן דהוא) שהיה יוצא מפי קודשו לא הייתה “אמירה” גרידא אלא היה מקפיד לומר מעומק לבו הטהור והאוהב, עד כדי התשת כחו. דהנה באחת ההזדמנויות ביקשתי מרבינו זצ”ל שיעשה “מי שברך” עבור קבוצת אנשים מסוימים, והוא מיאן לעשות זאת וביקש ממשמשו האישי, מזכה הרבים, רבי צבי חקק שליט”א, שיכתוב את הברכה (ומרן יחתום עליה), או אז רבי צבי הפציר מעט שמרן יגיד בפיו את ה”מי שברך”, ומרן זצ”ל הבהיר את עצמו, כי כעת (מרוב הלימוד ומיעוט השינה) חש חולשה ועייפות ולא יכול לומר “מי שברך”, אך הבטיח שיעשה זאת פעם אחרת. ולכאו’ הוא פלא, כי הרי מרן הצליח לנהל שיחה (אם כי באמת העייפות הייתה ניכרת עליו), ומדוע לא יוכל לומר את הנוסח של ה”מי שברך”, ובפרט שלא היה לו איזה “ענין” להימנע מלברך, כי הרי הבטיח לעשות כן בהזדמנות אחרת. ויתכן שהיו לזה סיבות שונות (והנסתרות לה’ אלקינו), אך נראה שפשר הדבר הוא, שמרן מתוקף אהבתו הרבה לעם ישראל, כאשר היה מוציא מפיו “מי שברך”, היה מתחבר למילים בכל כחו, בהתרגשות רבה, ודבר זה היה דורש ממנו כוחות, ולכן אמירה כזו לא הייתה אפשרית במצב של עייפות חריגה.

וימש חושך

ועכשיו, מי יתן לנו תמורתו, מי יתן לנו חליפתו, ומי יגן על דורינו. ידוע על הגאון רבי שמעון שקאפ זצ”ל, שמעט אחרי פטירתו החלה מלחמת העולם השניה, ופשר הדבר הוא, כי הגזירה הנוראה לא הייתה יכולה לרדת לעולם בחיי חיותו. והנה הדבר פלא, חוק גיוס בני הישיבות שכה היה נכסף בעיני שונאי הדת זה כמה שנים רבות, לא יצא לפועל בימיו של מרן, כי אם מעט אחר פטירתו. אמנם הקימו ועידות, דיברו על החוק רבות, אך החקיקה בפועל לא הייתה יכולה לצאת בחיי חיותו של מרן, כי נפיש זכותיה להגן על הדור. ועתה מי יודע מה תהיה אחריתנו. בגמ’ סוף סוטה נאמר: “משמת רשב”ג עלה גובאי ורבו צרות, משמת רבי הוכפלו צרות.” ע”כ. ורבינו אור החיים הקדוש זלה”ה כותב בויקרא פ”י: “באמצעות מיתת הצדיקים, מגיע קצף לכללות ישראל, כי חוזק ישראל וחיותם – הם גדוליהם הצדיקים”. כעת חסר ב”חיות” של עם ישראל, “חוזק ישראל וחיותם”! וה’ ירחמנו.

והצרה האמיתית והעיקרית, שנהפכנו לצאן ללא רועה בעוה”ר, החשך יכסה ארץ וערפל לאומים – ואם כי לא אלמן ישראל ונותרו בינינו שארית הפליטה של גדולי ישראל בחסדי ה’, וכבר קבעו חז”ל יפתח בדורו כשמואל בדורו, דור ודור ודורשיו, מ”מ זוהי כבר בחינה אחרת לגמרי, מציאות אחרת, “אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה!” ומודעת זאת דזהו אחד הישובים להא דאמרינן בירושלמי פ”ב דברכות ת”ח שמת מי יתן לנו תמורתו ומאידך אמרינן בבבלי ביומא ובקידושין וזרח השמש ובא השמש וכו’, והיינו דעכ”פ דרגת הגדולה יורדת פלאים מדור לדור, וכבר תירץ כן הגאון מהר”ש יפה ז”ל על הירושלמי שם ועוד שרים רבים ונכבדים, אלא דבנידון דנן גרע טפי עשרת מונים כיון שנשמת מרן זלה”ה לא שייכת לדורו אלא לפני עשרות דורות, כך שעתה נפלנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ואף גם זאת, כי מרן זצ”ל לא היה חכם היושב באוהלו בלבד, אלא יצא אל אחיו וירא בסבולתם הרוחנית להחזיר עטרה ליושנה, והרים ונשא יהדות ספרד כאשר ישא האומן את היונק, עד שנעשה משענת כל העם, וכעת אין אתנו יודע כיצד אפשר “להסתדר” בלעדיו. ולא בכדי מרן זצ”ל נפטר לאחר כאבים בעמוד השדרה (שבעקבות זאת עבר ניתוחים שגרמו לזיהומים וכו’), כי זו הייתה הוראה לעם ישראל להתפלל בכל כחם: עמוד השדרה חולה! מרן היה עמוד השדרה של עם ישראל, ועכשיו נותרנו ללא משענת.

[וכדרך אגב ראוי להזכיר דברי המדרש תנחומא (פרשת ויחי סי’ ד’), שקשה לפני הקב”ה לגזור מיתה על הצדיקים ולכן גורם להם לתבוע מיתתם בפיהם, והמדרש מביא שם דוגמאות מאברהם יצחק ויעקב. וממש כך היה עם מרן זצוק”ל, כי מרוב ייסוריו על עוונות הדור, מקורביו מעידים שהמילים האחרונות שלו היו: “הקב”ה, איני יכול יותר”. וגברה תפילתו של צדיק על תפילות העם כולו…].

עלינו להודות בפני הקב”ה על התקופה הנפלאה בו זכו עם ישראל ל”מגדל אור” ענק זה שהדריך את כולם לאורו, בהלכה ובהשקפה ובהנהגה, אך ה’ נתן וה’ לקח, וכעת נהפכנו כולנו לעיוור הממשש באפילה, ועל כן אנו מתפללים לפני אב הרחמן, אולי יחנן ה’ אלקי צבאות שארית יוס”ף, רבון כל העולמים ית”ש, אתה פסקת בתורתך הקדושה, שמצות הצדקה היא “אשר יחסר לו”, שע”ז דרשו חכמינו ז”ל במסכת כתובות דף סז ע”ב “אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, ואמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.” ומובא בגמ’ שם מעשיות על אמוראים שהיו מביאים תרנגולת פטומה ויין ישן לעניים בני טובים שהורגלו בזה. ועל כן, הרי אנחנו בני עמך בית ישראל, כבר הורגלנו זה שנים רבות לאור באור החיים וליהנות מזיו מעיינות חכמה של המאור הגדול שנתת לנו זיע”א, תמיד ידענו שיש “אורים ותומים” בדור, תמיד ידענו שיש ממי לדעת רצונך באופן ברור ובלי ספיקות, לדעת הלכה ברורה כתורה מסיני, והנהגה צרופה כדת מה לעשות, ועתה הבט וראה בעני עמך הגוי הגדול הזה, שנשארו כצאן ללא רועה, אנא שלח לנו גואל צדק, צמח דוד עבדך, יבוא ויגאלנו, כי גם אם אין בנו מעשים, הרי מדין צדקה אנו זכאים, כדין עני בן טובים, שלא תעשה תורתך פלסתר ח”ו, כי רחום וחנון אתה, ברוך שומע תפילה אכי”ר.