סיפורים על הרב עובדיה יוסף

מקבץ סיפורים מובחרים על מרן פאר הדור והדרו הרב עובדיה יוסף זצוק”ל

מוגש ע”י מערכת משיב כהלכה, לרגל יום ההילולא התשיעית למרן זצ”ל, יום ג’ מר-חשוון.

סיפורים אלו נלקטו מתוך 17 ספרים שונים. בסוף כל סיפור, מופיע בסוגריים המקור, עם שמו של המחבר. חילקנו את הסיפורים לפי נושאים, ולפניכם ארבעה פרקים: א. “אהבת ישראל”, ב. “גאון הגאונים”. ג. “המתמיד הגדול”. ד.”מעל הטבע”. סיפורים נוספים על אלו, תוכלו למצוא משובצים בתוך “הספדי מרן” שנאמרו ע”י הרבנים הגאונים המופיעים במערכת, וכמו כן תמצית סיפור חייו של רבינו זצ”ל מופיע במאמר מיוחד על כך. וכמו כן מוצגים באתר סיפורים על מרן זצ”ל לפי סדר פרשיות השבוע. ויהי רצון שהדברים יהיו לחיזוק ולתועלת, ולעילוי נשמתו הטהורה של מורינו ורבינו מרן הרב עובדיה יוסף בן גורג’יה זצוק”ל, וזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.

 

מפתח הפרקים (כל פרק מכיל מקבץ סיפורים בנושא של הפרק):

• פרק א’ – אהבת ישראל של מרן זצוק”ל
• פרק ב’ – גאון הגאונים
• פרק ג’ – המתמיד הגדול
• פרק ד’ – מעל הטבע

פרק א – אהבת ישראל של מרן זצוק”ל

אהבה ומסירות גם לרחוק ביותר

ומי גדול לנו בעבודת השם ויראת שמים טהורה בכל הדורות האחרונים, משיב עטרה ליושנה ומקים עולה של תורה                                                                                                      כמרן מורינו ורבינו ועטרת ראשינו ותפארתינו רבי עובדיה יוסף זצוקללה”ה זיע”א,

שמאות רבות של סיפורים כבר סופרו על גודל מעלתו ועדיין זהו אפס קצהו…

ולפנינו סיפור מדהים ומרגש, כפי שסופר עפ”י בעל המעשה:

היינו קבוצת נערי רחוב – כולם הכירו אותנו כנערים “פוחזים”, “ריקים”, “ילדי רחוב”, “נערי שוליים” וכו”… היה זה יום שבת בצהריים כשכל החבורה שתקה במשחק כדור-רגל במגרש הצמוד לבית הכנסת… כאשר יצאו המתפללים מבית הכנסת בעטתי בחזקה בכדור שטס הישר אל עבר רב המקום, איש נשוא פנים שיצא מפתח בית הכנסת… הכדור הפיל ארצה את המגבעת המהודרת שחבש… כל חבורת הנערים פרצה בצחוק, משועשעים מהמחזה… לאחר שגחן ארצה, הרים האיש את המגבעת וחבשה לראשו… ואז נפנה לכיוון המגרש והחל צועד לעברנו…

מספר הנער: “כאשר אותו איש צעד לעברי התכוננתי לקטטה…  ושאלתי אותו בחוצפה: “מה אתה רוצה?! אתה רוצה לעשות לנו פה קידוש??

– “וכולם נסחפו בצחוק מתגלגל… חיכיתי להערות, גערות או טרוניות מהאיש…

רק שיעז חשבתי לעצמי… ואולם במקום גערות והערות, פנה אלי האיש בקול רך ומלטף ושאל: “ארוחת צהריים של שבת כבר סעדת?”

הבטתי בעיניו והם הביעו חום וחיבה… האמת, שהייתי גוּוע ברעב וגם ארוחת בוקר לא אכלתי…

פשוט בבית הרוס שהיה לי, אוכל חם היה חלום רחוק ובלתי מציאותי… האיש עמד מולי ממתין בסבלנות לתשובה… הרגשתי שהוא פירק אותי מנישקי, התחמושת של הלעג והזלזול היתה בלתי יעילה למול טון דיבור שכזה…  עמדתי שמחשבות מתרוצצות במוחי, את תחושת הזעם והלגלוג תפסה תחושת בושה… לבסוף נמלטה מפי תשובה חרישית: “לא”…

הרב הניח יד רכה על כתפי והוביל אותי אל ביתו…  נכנסנו לבית, המקום היה מלא בניחוחות של מאכלים ותבשילים אותם לא ידעתי…

הוא הושיב אותי ליד השולחן הערוך, קידש על היין… לאחר בציעת הפת, הגישו לפני צלחת מלאה בכל טוב… אכלתי בזריזות להשקיט את רעבוני, וחיש קל הצלחת נשארה ריקה,

פנה אלי הרב ושאל באם ואני רוצה תוספת…? הנהנתי לחיוב… והוא נפנה להגיש לפני צלחת נוספת… אכלתי גם את הצלחת השניה ברעבון…

מאוחר יותר ידעתי שלמעשה אכלתי את מנתו של הרב,והוא עצמו הסתפק באכילה מועטת של לחם עם מעט סלטים… לאחר הסעודה הדשנה… שכזו – לא זכורה לי…

שאל אותי הרב האם אני עייף ורוצה לישון?! “כן” אמרתי. הרב הציע לי בעצמו מיטה עם סדינים מכובסים ונקיים… נכנסתי למיטה תשוש… כאשר התעוררתי היה כבר מוצאי שבת. הרב ניגש אלי ושאל: “מה עכשיו? מה תוכניותיך?” אמרתי: “אני רוצה ללכת לקולנוע לצפות בסרט”. הרב ניגש למגירה מסוימת, הוציא משם מטבע ושאל: “זה מספיק?” “כן”, עניתי נדהם. לפני שנפניתי לצאת שאל הרב: “האם תבוא לכאן גם מחר?”… “כן”, עניתי. אט, אט, נוכחתי לדעת כי לרב המופלא הזה, יש עוד שניים-עשר נערים כמוני שמגיעים אליו יום יום.;..

לאחר זמן מה כבר לא רציתי כסף מהרב… אור הקדושה ואור התורה שקרנו ממנו חדרו לנפשי פגימה… וחוללו בי מהפכה של ממש, נכנסתי ללמוד בישיבה… עד שהפכתי ל… דיין!!!

לאחר עשרים וחמש שנות דיינות, פרש רבי יעקב (אותו הנער) מתפקידו הרם כדיין בבית הדין, והמשיך לשקוד על התורה ללא הרף, על פי הדרך שהתווה לו מורו ורבו, כן זה בעל המגבעת ההדורה ונשוא הפנים, הלוא הוא שר התורה, פוסק הדור מרן מלכא – רבינו עובדיה יוסף זצוקללה”ה זיע”א!

(מתוך: ספר עיני יצחק, מאת הרב רפאל יצחק לוי)

איכפתיות לאין שיעור, מתוך ענוה נדירה

הענוה של הרב היתה מעל ומעבר. אני זוכר סיפור אחד, אשתי נ”ע היתה שוכבת במחלקה אונקולוגית בתל-השומר, אז רב אחד שיהיה בריא הזמין את הרב, היה בבני ברק כנראה,

שיבוא לתל-השומר לתת לה ברכה. נכנס לחדר, בירך אותה. אני זוכר איך בירך אותה, כמעט בדמעות, קרא שיר למעלות, ובירך ובירך ובירך. הוא יצא מהחדר, עבר דרך חדר אחר, והנה מישהו קורא לו: הרב עובדיה, הרב עובדיה, תברך אותי. נכנס הרב בירך אותו והלך.

למחרת באה אשתו של החולה ההוא ואמרה: אתם יודעים, בעלי קצין בצבא, חילוני גמור, בשבועיים האחרונים לא נתן שינה לעיניו מרוב כאבים, מרוב צער, מחלה קשה, לא יכול לישון, אתמול פעם ראשונה אחרי שהרב עובדיה בירך אותו הוא נרדם, הוא נרגע. עוד סיפור כיו”ב: לפני כמה שנים ביקשו ממני לברך אשה בשם אורה בת אסתר (או אסתר בת אורה – אינני זוכר בדיוק) שחלתה בדכאון לידה ל”א וסובלת כמה חדשים, ופסיכיאטרים ופסיכולוגים וכדורים לא עזרו לה. אמרתי להם שתלך במוצ”ש לביהכ”נ (בעזרת נשים) לשמוע את הרב עובדיה בלויין. אחר זמן שאלתי עליה ואמרו: תוך שבועיים נתרפאה…

כל יהודי היה בשבילו עולם ומלואו ‏כשהרב נותן ברכה, כשהרב מדבר, הוא נותן לך רוגע בנשמה, “כי רגע באפו”, אל תיקרי רגע באפו אלא רוגע באפו, נותן לך שמחה, “נתת שמחה בלבי”. כך תמיד. בא אליו נועם שליט, הלך לכל מיניאנשים, כולם ברחו ממנו, מה נעשה לך? והלך לרב, הרב בכה כאילו זה היה הבן שלו, חיבק אותו, הוא בכה אתו. כאשר התבשר בבשורה הנפלאה שבנו  חזר אמר אני אגיד קודם כל לרב עובדיה, מדוע? כי הוא הראשון שהרגיש את הכאב שלי. כל יהודי היה בשבילו עולם מלא, דאג לקרב כל יהודי כמה שאפשר בחסד וברחמים. שחקני כדורגל היו עולים לתורה ביום שבת, מברך אותם בהצלחה רבה שתבעטו טוב בכדור אבל לא בשבת, תעשו את זה בחול. בסדר, העיקר שנרויח כסף, מה איכפת לנו לבעוט בשבת או בחול. לאט לאט חוזרים בתשובה ולומדים, לומדים, כי הרב נותן הנשמה שלו לכל ישראל, הכל בחסד, הכל ברחמים, הכל בענוה, זה אי אפשר להאמין. השם שלו (עובדיה יוסף, מלא ו’) בגימטריא “והיה ברכה”, נפטר בפרשת לך לך והיה ברכה “הברכות מסורות בידך”, כך רש”י אומר.

כמה סיפורים מדהימים על ברכות שנתן והתקיימו.

(מתוך: ספר כתר מלוכה, יו”ל ע”י כסא רחמים)

פזר נתן לאביונים

וראיתי מבארים יש מי שיושב באוהלי תורה ולן בעומקה של הלכה והוא שבע רצון מעצמו מהתמדתו והצלחתו בתורה אבל הוא צנוע ומצניע את תורתו רק לעצמו איננו מוסר ומעביר מחכמתו לאחרים איננו מגלה טפח מחכמתו ואיננו טופח על מנת להטפיח.

אבל יש מי שכן חולק מחכמתו לאחרים מרביץ תורתו שתגיע לאחרים עינו טובה עליו להעמיד תלמידים שגם הם יהיו כמותו שיתרבה כבוד שמיס והוא איננו מקמץ מזמנו ומכחו ומכשרונותיו לספק לאחרים את כל צרכיהן לתמוך אותם כדי לאפשר להם להמשיך ולעסוק בתורה בלי מפריעים ובלי מכשולים.

ויש מי שעולה על שניהם שמלבד שהוא לומד ומלבד שהוא מלמד לאחרים והוא מקים תלמידים בחכמה – חכמת התורה הוא גם מפריש מזמנו ומשקיע את כשרונותיו איך לסדר ולהבטיח את קיומם הגשמי הוא מקדיש את זמנו גם לצרכיהם החומריים הן משלו מממונו וגם מה שהוא מארגן ומשיג עבורם על ידי שהוא משפיע על אחרים שיתנדבו לתרום תרומתם לקיום החושקים בתורה.

ואם שלש אלה יעשה כי אז הוא מקובל ונושא חן בעיני המקום ומעניקים לו מו השמים הצלחה גדולה ומרובה.

רבנו עשה שלש אלה.

לפני כארבעים שנה בהיותו הרב הראשי לעיר תל אביב קרא לאחד מעשירי העיר לפני חג הפסת שיתרום מכספו עבור האברכים שבעיר העוסקים בתורה יומס ולילה והרחיב עמו דיבור ושיח על המעלה הגדולה שבדבר והזכיר לו גס את דברי חז”ל אמר הקב”ה אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך אך הלה לא היה חפץ בברכה ותרחק ממנו ולא תרם מכספו כלל בטענות שוא שאין הוא מרוויח כל כך ואין באפשרותו לתרום עד שמדבריו היה נראה שכמעט צריך לרחם עליו ולעשות מגבית עבורו כשראה כן הרב עזבו לנפשו ופנה לעשירים אחרים החפצים בברכה ובזכות הגדולה לחיות שליחים טובים של בורא עולם עבור אותם אברכים ותרמו בעין יפה כיד ה’ הטובה עליהם.

והנה למחרת ליל הסדר בבוקרו של החג ראה הרב בבית הכנסת את מיודעינו הנ”ל בצער גדול ופניו נפולות ניגש אליו הרב ושאלו מדוע פניך רעים היום אמר לו דע לך כבוד הרב אמש הגעתי לבית לאחר שהתפללתי ערבית בבית הכנסת היה השולחן ערוך לליל הסדר עם המצות והיין והחרוסת כבכל בית בישראל והנה פניתי לבניי בשאלה מדוע לא באתם להתפלל בבית הכנסת תפלת התג אך הס בכעסם צעקו עלי מי אתה כי תאמר לנו לבוא להתפלל ולקחו אותי והוציאוני החוצה לחצר הבית ונעלו את הדלת ושם נשארתי כל הלילה ללא עריכת הסדר לא ארבע כוסות לא מצות ולא כלום והם ישבו ואכלו ושתו וזללו.

אמר לו הרב מה אומר לך צר לי מאוד עליך הלוא זה הדבר שאמרתי לך אמר הקב”ה אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך אתה לא חפצת לשמח את הארבעה של הקב”ה אף אותך לא שימח הקב”ה בלילה הכי יקר ושמח לעם ישראל.

(מתוך: ספר תולדות מרן, מאת הרב יחיאל מאיר שטרן)

מורה פרטי

סיפר לי ת”ח אחד שהיה מלמד בסניף של ישיבת אור החיים בארמון הנציב, שיום אחד הגיע אליהם בחור מאילת ללמוד בישיבה, והבחור נתקל בקשיים גדולים בפרט בלימוד הגמרא, והוא פנה לרבו וביקש עזרה לנפשו,

הרב השקיע מאמץ לעודדו ונתן לו עיצה ותמיכה איך להתמודד בלימוד הגמרא, אך כל נסיותיו לעזור לאותו הבחור עלו בתוהו. יום אחד אמר לו הבחור, כבוד הרב אנא קח אותי למרן הרב עובדיה, הרב הסביר לו כי מרן שקוד וספון באוהלה של תורה ואין לו זמן לטפל בענינים מעין אלו (ובפרט עתה לעת זקנותו), וכך ניסה להורידו מהעץ שעליו טיפס. אולם נסיונות הרב עלו בתוהו והבחור אמר “הרב, או שתקח אותי למרן או שאני חוזר לאילת”, הסביר לו הרב שוב ושוב כי הדבר בלתי אפשרי. הלה החליט בנפשו “אם אין אני לי מי לי” ומיד קיבל את החלטה לנסוע לביתו של מרן, הוא הגיע אל הבית, היה זה בשעות בוקר שהן שעות שהרב היה מסתגר וכותב ולא מקבל שום קהל, והחל לדפוק בדלת וכך דפק ודפק ואין עונה,

עד שפתאום פרץ בבכי נוראי, ומהמסכים של המצלמות שהיו בבית, ראה אחד השמשים כי הבחור הנ”ל בוכה, מיד נגש ופתח לו את הדלת, סיפר לו הבחור את הקורות אותו, ואמר “או שאני נכנס עכשיו לרב או שאני חוזר לאילת” השמש ששמע כך נבהל מאוד, ואמר כי הוא ילך לשאול את פי הרב מה לעשות, הרב ביקש להכניס את הבחור, הבחור נכנס וקיבלו מרן בחיבה יתירה ושאל במה אוכל לעזור לך, הבחור סיפר את הקושי העצום שיש לו בלימוד הגמרא, הרב מיד קם והביא גמרא מסכת ברכות והתחיל ללמוד איתו כמה אגדות מדברי הגמרא במשך כארבעים דקו’, והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני, ואח”כ שאלו הרב נו איך היה? השיבו הבחור היה נפלא ביותר, אמר לו הרב מעתה במשך שלשה חודשים תשב ותלמד אגדות הש”ס כמו עין יעקב וכיוצ”ב, ורק לאחר מכן תתחיל בלימוד הגמרא, וחיבקו ליטפו ועודדו ואמר לו “מעתה אתה כמו בן שלי אם יהיה בעיה תבוא אצלי ואני אשתדל לעזור לך”. הבחור לא ידע את נפשו מרוב שמחה, וברגשי גיל חזר לישיבה וסיפר לרבו את כל הקורות אותו, ויהי בעיני רבו לפלא.

ואחר תקופת מה היה לו משבר נוסף בענין אחר והוא מיד ניגש למרן ע”ה, ומרן שוב קבלו בחיבה ותמך בו והשיב את נפשו עד כי עלה ונתעלה, וזכה להתחתן וכיום הוא אברך בן תורה מן השורה הראשונה.

(מתוך: ספר נופת צופים, מאת הרב משולם הכהן)

מחזיר בתשובה אפילו בלא ידיעתו

מעשה באיש חילוני שהיה גר בסמיכות לשכונות החרדיות בירושלים,

והתחנך הפך מדרך התורה, ולא בלבד שלא שמר שבת, אלא גם הפריע לתפילות במזיד עם רעש האופנוע שלו לכל בתי הכנסת בשכונה,
כל שבת היה מפריע לתפילות שחרית של כל השכונה, וכמובן ניסו מתפללים וגבאים להניא אותו מהעניין ולא עזר.
הרב עובדיה היה מוסר בלילות שבת דרשות מתובלות במעשיות וסיפורים בחדר האוכל של ישיבת פורת יוסף בגאולה,
ליל שבת אחד הגיע מיודענו לסביבה וראה התקהלות מחוץ לישיבה, חשב שזה אירוע משפחתי שבו יוכל לטעום משהו,
נכנס וראה את הדרשה של מרן, הקשיב לסיפורים ונהנה מאוד, שאל אם זה כל יום ככה,
ענו לו שזה רק פעם בשבוע, בשבוע שלאחר מכן הגיע בתחילת הדרשה והיה מהעשרה ראשונים.
הוא נהנה מאוד מהדרשות, וגם הפסיק לחלל שבת, ואפילו רצה להתפלל אבל התבייש להתפלל בשכונה לאחר שהכירו את מעשיו הראשונים.
הוא היה הולך להתפלל בשכונה מרוחקת וחזר בתשובה שלמה, עד שכבר לא הכירוהו,
ואפילו תוך זמן קצר התחתן עם אשת חיל ממשפחה חרדית והקים בית של תורה, וילדיו למדו בישיבות, הכל בזכות דרשה אחת של מרן.

(הרב בוארון בשם ספר מעדני מלך)

 

מקריאה בתורה אפשר לקרב לבבות

כידוע מרן דאג למוסדות חינוך לקירוב משפחות רחוקות,

משפחה שאב המשפחה היה קצין בצבא השתכנע לשלוח את בנו לאחת המוסדות,
מרן דאג שבימי שישי ילמדו את התלמידים טעמי המקרא על פי מנהגי הספרדים,
הורי התלמידים רוו עונג מהעניין לאחר שראו איך בניהם יודעים לקרוא בתורה,
אפילו מרן בעצמו אמר שהם קוראים הרבה יותר יפה ממנו,
בנם של המשפחה המדוברת רצה לעלות לתורה ביום שמחת תורה ולחץ על הוריו לבוא איתו לבית הכנסת לראות איך הוא קורא,
ההורים הגיעו איתו לבית הכנסת ושמעו אותו עולה לתורה מברך וקורא,
ההורים כל כך התלהבו והתרגשו עד שאבי המשפחה החליט שבעזרת ה’ הוא יבוא כל הזמן לבית הכנסת.
הכל בזכות מרן.

(מאת הרב בוארון)

פרק ב -גאון הגאונים

זכרונו המפעים

א) מעשה שאירע בערך בשנת ה׳תשל״ד, עת כיהן הרב זצ׳׳ל כרב ראשי בתל אביב. המעשה מלווה אותי ולא מש מזכרוני, מאז ועד היום הזה. מידי שבוע ביום שלישי בערב, היה הרב זצ״ל מוסר שיעור בהלכה, בבית הכנסת לעולי משהד, ליד בית הכנסת הגדול בבני ברק. התלהבותי מהשיעורים היתה כה גדולה, עד שלא יכולתי להפסיד שום שיעור.

באחד השיעורים אמר הרב זצ׳׳ל הלכה מחודשת מאד, והביא לה סימוכים מאיזה ספר בלתי מוכר. ההלכה היתה לפלא גדול בעיני כל השומעים, ובסיום השיעור קם אחד האברכים ושאל את הרב זצ״ל, היכן אפשר למצוא את הספר ומי הוא מחברו.

ענה לו הרב זצ״ל, איני מכיר את הספר, ואיני יודע מי הוא מחברו. אלא שלפני כעשרים שנה נכנסתי ללמוד בבית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי בעיר העתיקה, ותוך כדי הלימוד חיפשתי רמב״ם נזיקין. כיון שלא מצאתיו בארון הספרים, פניתי לחפש בין ערמות הספרים המאובקים, ובאחת הערמות מצאתי את שאהבה נפשי. והנה תוך כדי שאני לומד ומדפדף בספר, מצאתי בתוכו דף אחד שנתלש מאיזה ספר, ובראשו מודפס שמו של הספר, ומשם אני מכיר את ההלכה הזאת.

האברך לא התעצל ונסע לאותו בית הכנסת, חיפש שם רמב״ם נזיקין, ומצא בתוכו את הדף ההוא. בשיעור הבא הביא עמו את הדף והראהו לכל המשתתפים, שנדהמו מגאונותו ומזכרונו העצום של הרב זצ״ל.

המעשה המופלא עשה עלי רושם כביר, ומאז נקשרתי לרב זצ׳׳ל בעבותות אהבה, אשר מים רבים לא יוכלו לכבותה. אל נשכח כי באותה תקופה עדיין לא יצא שמעו כל כך בעולם התורה.

ב) מעשה שאירע בערך בשנת ה׳תשל״ט, והייתי נוכח בו. ידידי הרב בנימין חזקיהו זצ״ל, שהיה אז אברך צעיר, הקים כולל בין הזמנים, לחדשי ניסן ותשרי, בבית הכנסת דנינו, בשיכון ו׳ בני ברק. פעמים שהיו לומדים בכולל למעלה מארבע מאות בני ישיבות. בכל תקופה של בין הזמנים, היה הרב זצ״ל מוזמן למסור בכולל שיעור בהלכה, והמקום היה מתמלא מפה לפה.

באחד השיעורים דיבר הרב זצ״ל בנושא המורכב של שיעורי כזית ורביעית, וכל הציבור היה מרותק. והנה כשהזכיר הרב זצ׳׳ל הלכה מסויימת בשם הרמב׳׳ם, קם לפתע אחד האברכים, ידידי הרב עזרא מחפוד שליט״א, וביקש לשאול שאלה. כל העיניים הופנו אליו בתדהמה, מניין לו האומץ והביטחון להפסיק את הרב זצ״ל באמצע שיעור כה מורכב. לאחר שקיבל את רשות הדיבור, פתח ואמר, הרמב׳׳ם במקום פלוני פוסק לא כך, וציטט את לשונו של הרמב״ם. אין לתאר את הרגע המרגש, בו כל הציבור מצפה לראות כיצד הרב זצ״ל מתמודד עם שאלה כזו.

תשובתו של הרב זצ״ל לא איחרה לבוא, והיא הדהימה את כל הנוכחים. וכך ענה. אכן,

לפי דברי הרמב״ם שהבאת, אתה צודק. אולם, לא כך פוסקים הלכה מתוך דברי הרמב״ם, שכן לא ראית את דברי הרמב״ם במקום פלוני(מדובר במקום אחר ובנושא אחר לגמרי), והרב זצ״ל ציטט את לשונו של הרמב״ם שם.

לאחר מכן הוסיף ואמר לשואל, הגר׳׳א כבר הגיה את לשון הרמב”ם שהבאת, ואני הזכרתי את שיטת הרמב”ם לפי התיקון של הגר”א.

כך פוסקים הלכה מתוך דברי הרמב”ם. רק לאחר שיש לך בקיאות מקיפה בכל הרמב”ם ונושאי כליו, רשאי אתה לומר את דעתו של הרמב”ם.

לאחר כמה שנים, שמעתי את הרה”ג רבי מאיר מאזוז שליט”א דורש ומדבר בשבחו של הרב זצ”ל. בין השאר אמר כי זכה דורנו לתלמיד חכם שגאונותו מתאימה לתקופת הגאונים,

לפני כאלף שנה. בכל הדורות של הראשונים והאחרונים, לא מצאנו שילוב כה נפלא של שפה קלה עם גאונות עצומה, שילוב שיכול לעניין הן את האדם הפשוט והן את גדולי

ומאורי הדור. אשרינו שזכינו לכך.

(מתוך: ספר בבת עינינו ח”ב, במאמר של הרב דוד גדסי)

כחא דהתירא

שמעתי סיפור על מרן מלכא, הרב עובדיה יוסף זצוק”ל, שלפני שנים, במקום לגידול עופות, לשם הביאו כמות אדירה של עופות, היו מוצאים כל בוקר כמה תרנגולות הרוגות שמצצו להן את הדם.

אנשי המקום הגיעו למסקנה שהייתה שם נמיה, כי היא דרכה להרוג במציצת דם לעופות. כל שאר העופות שנותרו בחיים, קיבלו מעמד של “ספק טרף” האסור באכילה ! ומתי יצאו מן הספק? צריך לחכות שנה תמימה, אם העופות יחיו יותר משנה, אז אינם נחשבים טרפה ! היתה זו בשורה קשה למגדלים! עופות מוחזקים שם כמה ימים, לא שנה תמימה! מה עושים עם כל העופות? הלכו אז לרב הגאון, הרב אלישיב זצוק”ל, הוא בדק ועיין, ולבסוף פסק “צר לי, הכל אסור”. הלכו אל הרב הגאון, הרב אוירבאך זצוק”ל, וגם הוא בדק ועיין, וענה “מצטער, לפי מה שראיתי, הכל אסור”. הלכו אל הרב הגאון, הרב בן ציון אבא שאול זצוק”ל, שגם הוא בדק ועיין, וגם לו הייתה אותה בשורה מרה “מצטער, הכל אסור”. ואז ניגש מישהו למגדלי העופות ושלח אותם אל עוד רב אחד, הרב עובדיה יוסף זצוק”ל, הרב של תל אביב, לכו תשאלו אותו. ניגשו אל הרב עם כל הנתונים. ביקש הרב שישאירו לו את החומר, מיד התקשר לישיבה של הבן שלו, הרב הגאון הרב יצחק יוסף שליט”א, בעל ה”ילקוט יוסף”, אמר שיבוא מהר, הוא צריך אותו לעניין דחוף. כך ישבו בדקו, וכתבו פסק גדול שהתירו להם את כל העופות ! עמדו המגדלים מבולבלים. “חס ושלום, לא שיש לנו ספק בפסיקתך, אבל מה אנחנו אמורים לעשות, הרי הרב אלישיב אמר לא, הרב בן ציון אבא שאול אמר לא, הרב אוירבאך אמר לא, ואתה אומר כן? זה שלושה מול אחד מה אנחנו אמורים לעשות?”. נתן להם הרב את הפסק ביד ואמר להם שיחזרו לשלושת הגדולים עם הפסק שלו ויגידו לרב אחר כך מה הם אמרו על פסיקתו. שלושתם קראו את תשובת הרב, חזרו בהם ואמרו מותר, זו גדולה, זה כח דהיתרא !! !

(מתוך: ספר ושמחת בחייך, מאת הרב יהושע ראובן)

חוכמתו להשכין שלום

ביושבו על מדין כסגן הרב הראשי במצרים, הגיע זוג אל מרן הגאון רבנו עובדיה יוסף זצ”ל. הבעל שהיה גברא אלמא, דרש שיסדירו לו גט באופן מידי. כדי להבטיח את היענותם המיידית של הדיינים, לא בוש לאיים בסכין חדה שנופף בה מולם, ולצעוק כי אם לא יסדרו את הגט במהירות, לא יהססלרצוח את אשתו.

חשש מרן לגורל האשה, ובפקחות רבה אמר לו: הגט”. בירר את שמות הבעל והאשה, וקרא לסופר לחדר צדדי. “בגט הזה, תעשה בכוונה טעות בשם האשה” הורה לו קצרות.

התפלא סופר בית הדין על ההוראה התמוהה, אבל עשה כאשר פקד עליו מרן. אחר שסיים את כתיבת הגט, קרא מרן את נוסח הגט בקלף בפני הבעל, וכאשר הגיע לשם האשה, נעצר ואמר:

“רגע! יש כאן טעות חמורה בשם האשה, הגט פסול, וצריך לערוך אותו מחדש”.

הורה מרן לבעל לחזור על כל התהליך מחדש, למנות את הסופר ככותב הגט ולבטל את כל המודעות, ושוב רימז מרן לסופר שיעשה טעות בגט, והפעם בשם הבעל.

לאחר סיום כתיבת הגט החדש, שב מרן וקרא בשימת לב את הגט, אלא שגם הפעם נעצר והכריז באכזבה מעוּשה “שוב פעם טעות! הפעם נפלה שגיאה בשם הבעל!”. ואז פנה אל הבעל,

ואמר לו “אני חושב שעדיף שתבוא בשבוע הבא, אז הסופר הקבוע נמצא, ונוכל לסדר לך גט דת וכהלכה”. כדי לשדר אמינות, הוסיף ‘בזעף’: “אי אפשר לערוך גט בצורה כזאת, זה לא צחוק, זה

היתר אשת איש שאיסורה חמור ביותר”.

הבעל, שבינתיים דמו התוסס שקט במקצת, הסכים להצעה, ויצא מבית הדין בתחושה שבאים לקראתו. עבר יום, עברו יומיים, וחמת האיש שככה… לזאת חיכה מרן, וכעת דיבר על לבו

לשמור על שלמות ביתו. הדברים נכנסו ללבו והוא נתרצה. מאז לא דרכו רגליו עוד בבית הדין.

לימים, לאחר ששב מרן לארץ ישראל, פגש את האיש ורעייתו כששיירה של ילדים משתרכת אחריהם. הלה ניגש למרן, נשק לידיו הקדושות, וכשהוא מחווה בידו על ילדיו אמר למרן: “אלו

הילדים שבאו לעולם בזכות כבודו שנהג עמי בחכמה רבה”.

זה לא צחוק כאשר מפר פעם מרן רבנו עובדיה יוסף זצ”ל שיעור בבית כנפת “מוסיוף” בירושלים, התנדב אחד השומעים להכין למרן כוס תה. לצורך כך, קטף עלי נענע מהגינה, ומבלי לבדקם מתולעים שם בכוס התה שהגיש למרן. נתקיים במרן “רגלי חסידיו ישמור”, ולפני שלגם מהכוס, הגיח לפתע זבוב, וצלל ישירות לתוך הכוס. מרן כדרכו הגיב בבדיחותא: “מה, לא מצא מקום אחר לטבול, רק בכוס תה שלי?…”, ולא שתה מהכוס.

(מתוך: פניני הפרשה)

“לא בשמים היא”

סיפר מו״ר הגאון ר׳ יצחק יוסף שליט״א כי פעם (לפני כ-30 שנה) התאונן לפניו מרן שליט״א כי בצעירותו היתה לו בקיאות בש״ס עד כדי כך שכשהוא היה רוצה לכתוב תשובה באיזה ענין (כמו אלו שבשו”ת יביע אומר), היה בתחילה מעביר לנגד עיניו את כל הש״ס מתוך הזיכרון, ולאחר מכן היה כותב את התשובה! ״והיום״, אמר מרן בצער, ״נחלש זכורני״.

ועד היכן הגיעה ״שכחתו״ של מרן שליט״א, צא ולמד מהמעשה הבא שסיפר מו״ר הגרי״צ יוסף, שפעם הוצרך לטוס עם מרן שליט״א לחו״ל טיסה שארכה שעות רבות. לקח עמו הג״ר יצחק את ספרו ילקוט יוסף חלק ד וישב עם מרן שליט״א שיעבור עליו, כמעשהו בהרבה מכרכי ״ילקוט יוסף״. בתחילה לא רצה הג״ר יצחק לשבת ליד אביו מרן שליט״א, כי המקום היה מיועד למרת אמו הרבנית מרגלית ע״ה, אך הרבנית לא ויתרה ובעל כרחו עברה למחלקה השניה, בה הנוחיות היתה פחות בהרבה מהמחלקה הראשונה, והג״ר יצחק ישב ליד אביו מרן שליט״א. בתוך כדי לימודם הזכיר הגאון רבי יצחק את תשובת התשב״ץ בסימן פלוני. ומרן שליט״א העיר כי הסימן אינו נכון אלא דברי התשב״ץ הם בסימן פלוני (וזאת לזכור כי שו״ת התשב״ץ משתרע על פני ארבעה כרכים עבי כרס). התפלא הגאון רבי יצחק וסימן לעצמו את תיקון מרן. כשהגיעו חזרה לארץ פתח הגאון רבי יצחק את שו״ת התשב״ץ ומצא כי מרן שליט״א צדק שהסימן הוא במקום אחר אך טעה בסימן אחד (שבמקום סימן קכג אמר סימן קכד למשל) ועל כך ניתן להמליץ ״לא בשמים היא״.

ופעם אחרת נסע עם מרן שליט״א נסיעה ארוכה מחוץ לעיר ולקח עמו צידה לדרך גמרא מסכת כתובות כדי ללמוד בה עם מרן שליט״א, וכך ישב במכונית עם הגמ׳ והקריא למרן שליט״א, והנה להפתעתו בכל פעם שהוא נעצר מלימודו מסיבה כל שהיא, היה מרן שליט״א ממשיך בעל פה, בין בגמרא בין ברש״י או בתוספות!

ברור הדבר שמלבד שכמובן זיכרון פונומאלי זה הינו ברכת שמים, אך בל נשכח כי הינו פרי עמלו הבלתי נלאה של מרן שליט״א בשקידה ובהתמדה יומם וליל, עד זמן זה ממש, לאורך ימים ושנים. (וראה בדבריו־ של מרן שליט״א בהספדו על הגרב״ץ אבא שאול שנדפסו בספר ״תפארת ציוך׳ עבד קיט:).

וכבר הזכרנו כי לפני כ-50 שנה היה מרן שליט״א מסיים מידי חודש בחודשו מסכת מהש״ס והיתה נערכת מסיבה במעמד חכמים ורבנים. פעם נשא הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ״ל את דבריו בסיום מסכת מועד קטן ואמר כי הוא זכה ללמוד עם מרן שליט״א מסכתות רבות כמה פעמים, אך את מסכת מועד קטן זכה ללמוד עם מרן שליט״א רק פעם אחת, ובכל זאת ביכולתו להעיד שמרן שליט״א בקי בה דף על דף! לאחר מכן נשא מרן שליט״א את דבריו והעיר בענות חן: אמנם כך אני בקי במה שכתוב על הדף, אך חכם בן ציון בקי גם במה שכתוב מתחת הדף! (סבר תפאר״צ עבל׳ תלו:).

(מתוך: ספר לאורו נלך, מאת הרב יוסף שעשוע)

ראייתו למרחקים

הא לנו מעשה נפלא המחזק אותנו ב״אמונתך בלילות׳/ שסיפרה הרבנית טולידנו תליט״א, בתו של מרן הגר״ע יוסף זצוק״ל, בפי שהובא בספר ״סיפורים מבית אבא״:

אהבת הבריות גדולה וייחודית ביותר הייתה לו למרן רבי עובדיה יוסף זצוק״ל, אהבה שהייתה אופיינית לו. מקורביו מעידים שתמיד בכל שמועה על ערה שהגיעה לאוזניו היה מיד בוכה כאילו זו צרתו הפרטית שמתרחשת לו או למשפחתו.

בכיותיו ותפילותיו היו נגישות ישירות למרומים ואין פלא שברכותיו לא שבו ריקם.

כל מקרה או צרה שהובאו לפניו היו מקבלים פתרון או עצה שראייתם היא למרחוק. הרי לפנינו דוגמא נפלאה למקרה סבוך וקשה שהוצג בפניו ביום מן הימים:

בחור ישיבה התארס עם בחורה גאה וחסודה, בעלת מידות טובות ויראת שמיים טהורה, בוגרת סמינר שרבים היו חפצים להשתדך עימה. השמחה הייתה רבה במשפחת הכלה לאור העובדה שמדובר בבחור מצויין השוקד על תלמודו, היושב באוהלה של תורה.

ההכנות לחתונה החלו במרץ אולם השטן ידע ״לתת״ את חלקו…

שבועיים לאחר האירוסין מתקשרת הכלה לחתנה המיועד ומספרת לו בבכי קורע לב, שבשבוע האחרון סבלה מכאבים עזים בראשה, כאבים שהדאיגו אותה מאוד. היא מיהרה ללכת לבדיקה בבית-הרפואה ולצערה התוצאות שהתקבלו היו קשות מנשוא כיוון שהבדיקה הראתה שהיא לקתה במחלה הידועה,

ל״ע. ״על כן אני רועה לומר לך, שאיני רועה להחזיק אותך למרות שהתארסנו. אני מוחלת לך מחילה גמורה ואתה תחליט לגבי המשך דרכך. אם תרעה לעזוב אותי, היגך רשאי ולא תהיה לי שום קפידה עליך.״ בקול חנוק מדמעות הוסיפה: ״תחליט ובבקשה תודיע לי.״

מעברו השני של הקו הייתה שתיקה. במשך כל השיחה הכואבת

החתן לא היה מסוגל להוציא הגה. רק בסוף השיחה הוא אמר: ״אני שומע… אני מבין.״

בער לו פגה הבחור מיד אל אביו. ״אבא, אני רועה לשתף אותך בידיעה שהגיעה זה עתה מהכלה.

״אבא, תשמע היטב ותעכל את הדברים לאט לאט. כלתי סיפרה לי הבוקר שלאור בדיקה רפואית שנעשתה לה, היא כנראה חולה במחלה, ה״י, וזה התגלה לה אחר אירוסינו. לפני כן היא הייתה בריאה ולא ידעה על הגידול המקנן בראשה.

״אומנם היא אמרה לי שלא תקפיד עלי אם אחליט להיפרד ממנה, אך אני כבר החלטתי. אבא, אני רוצה להמשיך איתה לחופה! אני אטפל בה, אקח אותה לטיפולים ככל שתידרש, ובע״ה נקים יחד ־ למרות המחלה ־ בית על אדני התורה והמעוות. איני חושש ממאומה.״

האבא הפגים את הדברים, הצטער מאוד לשמוע על מעבה של כלתו הטריה, אך אמר לבנו: ״אני לא מבין אותך. אתה רועה להתחיל את חייכם לאחר החופה עם ביקורים בבתי־רפואה, טיפולים קשים ואינסופיים ומי יודע אם היא… מדוע להיכנס לכל הצרה הזאת?! וכי חסר לך דבר?! מדוע אנו צריכים כאלה צרות כבר בתחילת הדרך?״

אולם לבסוף הפטיר האב: ״ראה, עצתי היא שנלך להתייעץ עם רבי עובדיה יוסף, שאני נוהג להתייעץ עימו ואת אשר יפסוק יעשה.״

האב ובגנו פרשו את שאלתם לפגי מרן זצ״ל, אשר הקשיב להם בקשב רב. מרן פגה אל החתן ושאלו אם הוא מבין את ההשלכות של מחלת כלתו. החתן השיב, שהוא לקח זאת בחשבון והוא מוכן לשאת את כל העול של הטיפולים. כן הוא מבין כי יהיה קשה לקיים חיי משפחה תקינים אך הוא רואה בכך חסד גדול, זכות גדולה שהוא יזכה לטפל בה. ״עדיף שהיא תתחתן עם אדם בריא שיטפל בה מאשר היא תינשא לאדם חולה או מוגבל שצריך לטפל1 באישה חולה!.״

הדברים נגעו לליבו של מרן מאוד והוא מיד אמר לחתן: ״מזל טוב! אני, בע״ה, אסדר לכם חופה וקידושין. תקבעו מיד תאריך. דע לך, יותר מאשר אתה תהיה לה לעזר ־ היא תהיה בעזרך כפליים!״ סתם ולא פירש.

ואכן תוך תקופה קצרה זכה החתן המסור לשאת את זוגתו, ואט־אט, עם קשיים לא מועטים, החלו להקים את ביתם.

במסגרת טיפוליה האינטנסיביים נזקקה הכלה לעבור ניתוח להסרת הגידול מראשה. הניתוח עבר בהצלחה גדולה, ב״ה, ולשמחתה התברר שאפילו גרורות אין בגופה. לאחר זמן קצר הודיעו הרופאים כי היא הבריאה לחלוטין מהמחלה הקשה.

אין לתאר את השמחה ששרתה במעונם לאחר מכן, במיוחד לאור העובדה שזכו לגדל שמונה ילדים, בלעה״ר.

באחד הימים חש הבעל חולשה רבה בגופו עד כי התמוטט לפתע. הוא הובהל לבית־הרפואה ובבדיקות המקיפות שנערכו לו התחוור כי לקה בטרשת העורקים, מחלה ניוונית קשה המחלישה את כל שרירי איבריו של החולה עד למוגבלות קשה וצמיתה ובמקרים קשים במיוחד אף להיפך החיים, רח״ל.

במציאות החדשה שנועדה פתאום לקחה אשתו את ההגה לידיה והחלה לטפל בו ולסעוד אותו במסירות רבה ללא גבול.

באותם ימים טרופים נזכר הבעל בפגישה ההיא עם מרן זע״ל, נזכר במילותיו הסתומות, לכאורה, על כך שרעייתו תהיה לו לעזר בכפליים…

הבעל שוחח עם אשתו ואמר לה: ״כבר לפני הרבה שנים ידע מרן את אשר יארע לי והוא קבע אז נחרצות שיותר ממה שאני אעשה עבורך בכל תקופת מחלתך, את תעשי עבורי ואף בכפליים. אני רואה כעת בחוש כיצד התגשמה נבואת הצדיק!״

למרות הייסורים והכאבים ממשיכים בגי הזוג המיוחדים האלה לנהל בית של תורה ולגדל ולחנך בנים ובנות המפארים את עולם התורה, ב״ה.

כך חפץ הקב״ה שבניו יקיימו את מצוות החסד ־ ״והחזקת בו״  אל תגרום שחברך ירד מטה ויפול, אל תעזוב אותו לבד.

עיקר מעלת החסד כשהוא נעשה מתוך התבוננות ומחשבה במצב הנצרך. תיכנס לגופו של האיש המבקש ותחשוב איזו תשובה היית אתה רוצה לקבל עזרה לו אתה היית המבקש. חשוב היטב!

(מתוך: ספר ברכת דוד, מאת הרב דניאל אוחיון)

פרק ג’ – המתמיד הגדול

ניצול הזמן

מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל ידע את ערך החיים, את סגולת משקלם ומימד ערך הזמן וניצל זאת עד תום, כפי שימחיש הסיפור הבא, (ששמעתי מחתנו של מרן).

בהיות מרן במצרים ביקש מגבאי בית הכנסת: “נא אל תכבדוני בפתיחת ההיכל”, וכששאלו הגבאים לפשר הדבר, השיב: “הפרוכת הינה גדולה ומסורבלת, ועד שאבוא ואפתח את הפרוכת ייקח לי זמן של דקה-דקה וחצי, חבל על זמני. בהזדמנות זו אני יכול ללמוד עוד פסוק עם פירוש רש”י והמפרשים, לא חבל על זמני היקר”.

(מתוך: ספר שר הגדול, הרב אפרים בן פורת)

כל דקה חשובה

פעם אחת הגיע אריאל שרון, אז שר בממשלת ישראל וביקש לשוחח עם מרן הרב עובדיה יוסף זצ״ל, הרב אמר לעוזרו שלא יכניס אותו, כי הוא מפטפט הרבה והוא יכול לגנוב לו חצי שעה מהלימוד….ושלח אותו לדרכו.

לאחר מכן הגיע מחנך עם תלמיד שהתקשה בלימודי הקודש ורצה לפרוש לחינוך הממלכתי, אך מרן הקדיש לו עשרים דקות תמימות מזמנו היקר, וניסה לשכנעו להישאר בין כותלי בית המדרש. הרשל״צ הרב יצחק יוסף שליט״א אף סיפר, שכשכתב את “ילקוט יוסף”, רצה שאביו יעבור על כל מה שכתב, על מנת שלא תצא תקלה תחת ידו, וכך יוכל להעיר ולהרחיב. והייתה להם חברותא קבועה של הצי שעה ביום ולא יותר. מרן היה מסתכל על השעון ובדיוק אחרי חצי שעה, ממשיך לעיסוקיו בטענה שגם לו יש לימוד תורה ועליו לכתוב פסקים ולענות תשובות לשאלות שנשלחות אליו.

פעם אחת הרבנית זצ״ל ראתה שהרב יצחק משתוקק ללמוד יותר עם אביו וכל פעם שנגמרת החצי שעה יש לו ממש צער, למרות שחצי שעה זו הייתה גדולה באיכות. ולכן פעם אחת, לפני שהסתיימה מחצית השעה שהוקצבה לחברותא הקבועה, הגישה לבנה הרב יצחק, כוס תה רותח…כאשר הזמן נגמר ומרן רצה לסיים, ישר נגשה הרבנית ואמרה שהרב יצחק טרם שתה את התה ואולי ילמדו עוד כמה דקות עד שהתה יתקרר ויוכל לשתות ממנו, וכך עשו. ביום למחרת, כאשר הרב יצחק הגיע שוב ללמוד עם אביו, מרן כבר אמר לרבנית בתחילת הפגישה – אם את רוצה לעשות לרב יצחק תה – תעשי עכשיו שלא נצטרך להתעכב מעבר לחצי שעה (אלו לא ציטוטים מדוייקים, אבל אלו עיקרי הדברים)

כעת אני לא מתכוון להטיף לכם, ולהגיד: תראו כמה מרן הרב עובדיה זצ״ל הקדיש מזמנו לתורה ותראו כמה אתם מקדישים….כי אנחנו לא הרב עובדיה זצ״ל, אנחנו יהודים פשוטים שאוהבים תורה ומנסים ללומדה ולקיימה, אך מכאן ועד הקדשה של כל שניה מחיינו לתורה, הדרך רחוקה מאד. ומסופקני אם יתבעו אותנו לאחר מאה ועשרים בשמים, שלא מסרנו נפש על התורה כמו הרב עובדיה.

אך כל אחד מאתנו, ודאי עוסק בדבר חשוב בחייו, במקצוע מסויים, בעבודה מסויימת, בשליחות מסויימת וכו’, והרבה פעמים אנו “מורחים את הזמן” או לפחות רחוקים מלנצל אותו באופן מלא לטובת מטרתנו.

פעם אחת נזקקתי לשירותיו של עורך דין. ולאחר קבלת השירות, קיבלתי חשבון…וחום גבוה. מתברר שאותו עורך דין, שהוא מומחה בתחומו, לוקח כסף לפי שעת עבודה על התיק. יש לו במחשב תוכנה שדומה למונה של נהג מונית, וכל פעם שהוא נכנם לתיק שלי ומעיין בו, המונה רץ….וחשבון הבנק שלי מתרוקן. כך שאם לדוגמא, הוא גובה שש מאות שקל לשעה לפני מע״מ (התעריף הזול…) לאחר עשר שעות עבודה על התיק (יום עבודה) הוא יגבה שכר טירחה של ששת אלפים שקלים לפני מע״ם. אני לא מנסה לשכנע אתכם ללמוד משפטים…אלא רק מנסה להכניס אתכם לרגע לנעליו של אותו עורך דין. אם הייתם במקומו ועל כל תיק הייתם מקבלים שש מאות או אלף שקלים לשעה הייתם יוצאים להפסקת צהרים? ואם כן להפסקה קצרה או ארוכה? הייתם באים מוקדם לעבודה? הייתם יוצאים מאוחר? אתם לא צריכים לענות…אלו שאלות רטוריות ואני כבר יודע את התשובה.

אז מדוע שזה מגיע לדברים חשובים בחיינו ובפרט בכל הנוגע ללימוד תורה, אין לנו את אותו מונה דמיוני מעל הראש, “המונה הרוחני”, שכל שעה שהוא דופק, מזכה אותנו בהרבה יותר מזהב וכסף?

לכל זמן ועת תחת השמים, מותר לישון, מותר לטייל, מותר לאכול, מותר לדבר עם אנשים, אך כל דבר במידה הראויה לו, כי המונה בעולם הזה לא עוצר, וזמן שעובר לא חוזר! תקדישו זמן כל יום לדברים החשובים בחייכם!

(מתוך: מכתב מאת הרב יוסי שלום צור, נדפס באוסף עלונים קול יעקב)

שקיעות בלימוד

הסיפור היה עם מרן עט”ר רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל.

יום אחד לאחר תפילת ערבית התישב מרן בחדר לימודו והיה עסוק מאוד באיזה נידון הלכתי ופתח וחקר בספרים הקדושים והחל במלאכת הכתיבה שלו, וכך עוברת לה שעה ועוד שעה עד שהגיע השעה 1 בלילה אך מרן כל כולו שקוע בתורה הקדושה שבאהבתה ישגה תמיד, עד שהגיע אור הבוקר.

משמשו הנאמן, בא למרן זצוק”ל ואומר לו: “כבוד הרב, הגיע זמן התפילה, “כבר השעה 7” (וצריך להספיק את זמן קריאת שמע לפי דעת המגן אברהם).

“אני צריך להתפלל”? תמה מרן. ” הרי אני כבר התפללתי, אינך זוכר”?

עד שפתאום הבין המשמש בקודש, כי מרן לא שם לב, וכי כל הלילה הוא לא ישן אלא הגה בתורה, בלי לשים לב איך עובר הלילה ומפני כך אמר שהתפלל כבר והתכוון לתפילת ערבית כשאמר זאת.

האור החיים הקדוש כותב: “אם היו בני אדם מרגישים במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם…”

וזה מה שמרן הרגיש! הוא הרגיש את מתיקות ועריבות התורה עד שהי משתגע אחריה, פשוטו כמשמעו!!!

התפקיד שלנו אחרי שאנחנו שומעים סיפורים מעין אלו, זה לְהָבִיט על הדמות העצומה הזאת ולשאוף לאט לאט לטפס לנגוע בדמות הזאת, ויהי רצון שנזכה! אך כמובן שזה לא בא בקלות אלא בעמל ויגיעה.

אך אין דבר העומד בפני הרצון ולכל אחד יש את האפשרות לזכות להיות גדול בתורה.

(מתוך: הגדה של פסח, הרב משה דיין)

פרק ד’ – מעל הטבע

התגלות הריב”ש בחלום

סיפור מפורסם שסיפר הראשון לציון הגאון הרב עובדיה יוסף זצוק”ל – ממשיך דרכו של מרן הר”י קארו ומנחיל מורשתו – שפעם התקשה בקושיה חמורה של הפוסקים על הריב”ש.

ישב הרב על מדוכה זו לילה שלם, ולפנות בוקר מצא תירוץ לקושיה הסבוכה, ורק אז פנה לישון. כעבור זמן קצר והנה הוא רואה בחלום איש בעל זקן לבן, הדור בלבושו, שהציג עצמו כהריב”ש ואמר לרב שאכן

התירוץ קלע השערה, ואף הוא (הריב”ש) כתב בספרו בסימן פלוני תירוץ זה. הרב התעורר משנתו והנה חלום. מיד נטל את את ידיו ופתח את ספר שו”ת הריב”ש בסימן המדובר, ואכן התירוץ היה

כפי שנאמר לו בחלום.

(מתוך: ספר רבי יצחק בן ששת הריב”ש, מאת הרב בר-ששת

כוחה של ברכתו

להלן סיפור מופלא, שהתרחש עם הרה”ג עובדיה יוסף זצוק”ל ויש בו כדי ללמדנו, מה הכח של ברכה היוצאת מפי רבותינו ועד כמה נזהרו הם, לבל ייפגע מי שהוא על ידם. ומעשה שהיה- כך היה:

באחת מנסיעותיו של מרן ברחבי תבל נזדמן פעם אחת למדינה בחו”ל והתאכסן שם בבית של אחד מבני אותה המדינה.

ואישה אחת מבנות אותה מדינה, שלא זכתה לבנים זכרים זה שנים רבות התנדבה להכין לצדיק את האוכל. באחד הימים הכינה לרב דג בתנור והגישה לפניו שיאכל.

ולפני שהצדיק אכל, נודע לו כי לפני כן הכינו בתנור עוף (ע”פ ההלכה הדג מותר באכילה), ועל כן הרב החמיר על עצמו ולא אכל מהדג אלא לחם ומיני ירקות. האישה, שעמדה במטבח וחיכתה לראות את הגאון אוכל ממעשה ידיה, נדהמה לראות שלא נגע באותו הדג, ומרוב צערה התחילה לבכות בכי מר.

באו וסיפרו לרב, שהמבשלת יושבת ובוכה והם אינם יודעים מדוע. אולם, רבנו מיד הבין את הסיבה לכך ולכן ניגש אליה והתחיל לעודדה ולפייסה שלא תיעלב, ולא זז משם עד שבירך אותה שלשנה הבאה תזכה לבן זכר, וכשראה מרן שנרגעה פנה לדרכו והלך.

לאחר מספר שנים הזדמן שוב הרה”ג עובדיה לאותו מקום ואדם אחד, שהיה עמו ילד קטן, פנה לצדיק ושאלו: “האם הרב מכיר אותי?!”. אך מרן ענהו, שאינו מכירו, ואז סיפר לו האיש, שהוא הבעל של אותה אישה שבישלה לפני שנים את הדג, וזה הילד שנולד מברכתו!

(מתוך: פניני עין חמד, מאת הרב אליהו פנחסי)

קדושתו

ידועים דברי המשגיח של ישיבת כנסת חזקיהו הגאון רבי אליהו לאפיאן זצ”ל (נדפס בספרו לב אליהו במעשים והנהגות שבראש כרך א עמ’ 61) לאותו בחור שביקשו רשות לנסוע לחתונת קרובו בעיר אחרת,

האם יודע אתה שלא יהיה שם פריצות? ולגמגומו של הבחור כי הוא ישב עם הוריו בשלחן מיוחד, וכי לו – זה לא מזיק, אמר לו מרן המשגיח: שמע נא, אני כבר אחרי שמונים שנה ועין אחת שלי עיוורת, ואף על פי כן כשאני עובר ברחוב אני מתמלא פחד שמא אכשל ח”ו בהסתכלות בעריות, ואתה, בחור צעיר עם שתי עיני בשר, אתה אומר לי כי לא יזיק לך?! ע”כ.

זה גם הענין שאסור להסתכל בפני אדם רשע, הסתכלות בדברי טומאה משפיע על האדם גם בלא שישים לב לכך!

בא ואספר לך סיפור שחרוט בזכרוני מאז היותי נער, כשפעם אחת זכיתי להצטרף לנסיעה עם מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף זצ”ל מחיפה לירושלים, בצוותא עם זקנתי הרבנית ע”ה.

מיד עם הכנסו של מורי זקני זצ”ל לרכבו, פתח את חוק לימודו והעמיק בספרים שעמו. זקנתי הרבנית ע”ה שאלתהו, הרב עובדיה, האם לא קשה לך הלימוד בנסיעה, האין זה גורם לכאב ראש? ענה לה מו”ז, הרגילו אותי לכך מגיל צעיר, ולכן אינני מרגיש בכך.

הנהג, נסע לתומו דרך כביש החוף, ולפתע, מרן  זצ”ל על אף שהיה שקוע כל כולו בלימוד, וגם הוילונות החשיכו את חלונות הרכב, ורק פנס קטן האיר על הספר שבידו, כאילו נתעורר מתוך לימודו, שאל את הנהג בבעתה מדוע נסעת דרך כביש זה?

יש כאן טומאה, אי אפשר ללמוד —

כך, מתוך הלימוד, הרגיש כי כביש זה טמא הוא, בפריצות ומרעין בישין — לכן, השתדל נא, הרחק מחבר רע. והשמר לך משמוע — או אז, תזכה שתשמר תורתך במעיך.

(מתוך: ספר קנין התורה השלם, הרב עובדיה יוסף טולידנו)

בשמים מקפידים על כבודו של מרן זצ”ל

שמעתי סיפור מזעזע שאירע בתקופת הבחירות כאן בארץ. על אדם אחד שהעיז פניו בתמונתו של מרן רשכבה”ג שר התורה, רבינו עובדיה יוסף זצ”ל, וקילף את עיניו של מאור עינינו זצ”ל , והנה תושבי המקום שראו זאת הזדעזעו, אך לא ידעו מי עשה זאת,

אלא שלא עברו כמה שעות, ואותו אדם מרגיש שעיניו שורפות ומתנפחות, הלך לרופא והלה אמר לו שאין בידו שום תרופה לדבר, תושבי השכונה, באו ואמרו לו, אין לך אלא להודות שאתה הוא זה שקילפת את עיני הרב בתמונה, ולא נותר לך אלא להכנס אל הקודש פנימה ולבקש את סליחתו של מרן שהיה בחיים, אולי ימחל לך. ואכן מרן ברוב ענוותנותו מחל לו על אתר, ומיד לאחר מכן

אט אט חזרו עיניו לגודלם הטבעי ונתרפאו.

(מתוך: קובץ ויען שמואל, במאמרו של הרב רפאל כהן)