קונטרס “סדר למשנה” – קיצור וסיכום סוגיית “חדר היחוד” לבני עדות המזרח

קונטרס “סדר למשנה” – קיצור וסיכום סוגיית “חדר היחוד” לבני עדות המזרח

שיתו לבכם: הקונטרס נועד לחתנים ונשואים בלבד, עליהם המלאכה לגמו”ר ולא אתה בחורי”ם ליטו”ל ממנה.

 

אל עין הקורא: ידוע תדע כי עיקר חומרת הנושא תמצאנה בפרק ב’ ענף ב’ וענף ה’, ולפיכך מי שהזמן גרמ”א לבל יעברו עיניו על הקונטרס בשלמותו, עכ”פ לא יהיה מדלג על ההרים הנזכרים שם.

 

מפתח הנושאים:

פתח אליה”ו זוטא – מילי דהקדמה (והבהרות חשובות מאוד).

 

פרק א’ – הסיבות (לכאורה) לעריכת “חדר יחוד”. וישוב מנהג הספרדים שאין עושים חדר יחוד.

ענף א’ – הצעת השאלה על הפסק בין הברכות ליחוד

ענף ב’ – מנהג בני עדות המזרח שלא להתייחד אלא לאחר זמן רב

ענף ג’ – ישובים (בקצרה) למנהג

ענף ד’ – משא ומתן בישובו של מרן פאה”ד זלה”ה

ענף ה’ – לגבי אם יש צורך בעדים על היחוד

ענף ו’ – שבע ברכות אחר ברכה”מ

ענף ז – טענתם של מדריכי-חתנים

ענף ח’ – “מנהג הישיבה”

ענף ט’ – סיומא דמילתא, ודעת גדולי ישראל

ענף י’ – גם לאלו שעושים “חדר יחוד”, לא ברור שהועילו חכמים בתקנתם

 

פרק ב’ – הסיבות להימנע מעריכת “חדר יחוד”.

ענף א’ – לעז על הראשונים

ענף ב’ – כיעור הדבר, והמכשולים המצויים בקרב ציבור המוזמנים

ענף ג’ – כישלון החתן בטיפי שז”ל, ר”ל

ענף ד’ – כישלון נוסף שעוררו עליו הקדמונים

ענף ה’ – הצורך בכיסוי ראש אחר היחוד

ענף ו’ – חששות נוספים

ענף ז’ – הבהרה: מה שנהגו בני אשכנז להתייחד, לא מהווה הוכחת היתר לספרדים

נספח א’ – שורת הדין כאשר ראש הישיבה מחייב להתייחד, וכן בגוונא דאיכא למיחש לקטטה.

נספח ב’ – “פתרונות פשרניים” אי שפיר עביד. [דין חדר יחוד עם פתח פתוח / שהייה מועטת בחדר יחוד / “להשתמט” מאמצע הסעודה / לחבוש פאה בליל החתונה / פתרונות פשרניים כאשר ראש הישיבה מחייב את היחוד].

 

פתח אליה”ו זוטא

(מילי דהקדמה, והבהרות חשובות מאוד)

 

מודעת זאת בכל האר”ש דעתו דעת עליון של מרן מאור ישראל ג”ע ועט”ר מוהרע”י זלה”ה שאין לספרדים ובני עדות המזרח לערוך “חדר יחוד” באולם השמחות. ואולם בעווה”ר זה עתה רבים לבם שמו שמיר משמוע דברי חכמים כי גבר אויב הכי קרא שמו “הזרם החברתי” דנפיש חיליה טובא, ומגיעים לפר”ק תולי”ן את עצמם על קנה רצוץ של חומרות רחוקות אשר לא ידעום אבותם ולא חלק להם, ומאידך, והיה העלמ”ה מאיסורים חמורים ונכסים לפירצה דחוקה ודחויה שאינה עומדת מפני רוח מצויה של המציאות, והוא רחום יכפר. וזה מלפנים זימנין סגיאין אנא עניא בעניותא פשטתי את קטונת”י במקום שאין איש לפרסם בשער בת רבים על חומרת הדבר, זה יצא ראשונה בספרי הדל “שושנת העמקים” ח”א (דיני חופה וקידושין) עמודים שכ”ג – של”ט, והיתי נע ונד באר”ש והיה כל מוצאי יחקרנ”י במלחמתה של תורה ופשט העני את ידו להשיב בס”ד על כל הטענות והנה ספר מלחמות ה’ דפו”ס ועומד בספרי הקטן שושנת העמקים ח”ד (דיני כתובות כרך ב’) עמודים של”ז – תל”ח קחנו משם. ואולם דא עקא כי הדברים נדפס”ו באו לך בתורת “השגות” על תשובות שונות (וכן בתורת “מענה” על השגות שונות) ודברי ריבות ללא סדר, מילי מילי קתני אחד למעלה ושבע למטה, כי על כן לא כל עין הקורא ניחא ליה בכך, ובאו האבודי”ם באר”ש לבקש סדר למשנה. ואכן לפני ארבעה שנים (בשנת “דאג לקיים מנהג אבותינו” לפ”ק), ידידינו עורכי קובץ “יתד המאיר” שליט”א קרבו אל המלאכה לעשותה ולקחו ממני הדל את הכתבים למען יעריכו”ן למגילת סדרי”ם מחדש ועלה בקב”ץ הנזכר בחודש סיון תשע”א תחת השם הטוב “קונטרס לרעות בגנים”, אשריהם ואשרי חלקם זכות הרבים תלויה בהם. אך מאז נוספו לי פרטים רבים ונכבדים מאלה וגם מקום יש בראש להציע סדרן של כתובים באופן אחר (ועם תוספ”ת כתוב”ה מרובה לאלו שעדיין לא נכנסו בעובי הקורה, כדי שיוכלו להשכיל ולהבין היטב צדדי ה”מחלוקת” ואזי להבין מדוע לפי אמיתה של תורה אין כאן שני צדדים), וכשענ”י לעצמי אמרתי אם לא עכשיו (לקראת יום השנה לפטירת מאורן של ישראל מרן מוהרע”י זלה”ה) אימתי[א], כי על כן ארדוף אצי”ג את עיקרי הדברים, והרי שלך לפניך בקונטרס הנוכחי.

 

ומכאן מודעא רבא לאורייתא, דמאחר והיו הדברים האלה אשר אנכי הדל נותן לפניכם היום בדרך ערוכ”ה שהיא קצרה בקצ”ר אמיץ, לא דבר ריק הוא לחוש כי יעירו ויתעוררו לפני מעיינ”י הישועה תילי תילים של השגות וקושיות ודחיות הם וכיוצא בהם, ועל כן אבקשה טוב לכו חזו נא כל הצוג”ה בשושנים בספרי הדל שושנת העמקים ח”ד עמודים של”ז – תל”ח, וגם בתשובה החדשה בס”ד שבקובץ יתד המאיר סיון תשע”ד (גליון קמ”ט סי’ קס”ו), ובקשתם משם ומצאת תשובה ברווח ולא בצמצום לכל ההשגות בעזר ממרום, כי קושטא קאי לכל אשר יקראו”ה באמת. ועכ”פ יש לשים לב לא להתמקד על הערות צדדיות והתנצחויות סרק (אף כי גם על אלו השבנו בדלותינו שם), אלא תנו לבכם למכלול הדברים ולשקול בשק”ל הקודש את המשא העיקרי, מהו רצונו של מקום ית”ש לבני עדות המזרח, האם “להחמיר” בחדר יחוד (שהיא חומרא רחוקה אשר לא שערוה אבותינו), או להחמיר לבל יחטיא את הרבים בעוונות חמורים המוזכרים להלן פרק ב’, ולזלזל בערך מנהגי אבותינו המיוסדים עפ”י הגדולים אשר בארץ זלה”ה. וגם אם ספק הוא בידך, כלל גדול הוא בידינו “שב ואל תעשה עדיף”.

 

[וכיון דהשתא הכא לקיצור וסיכום נחתינן, זימנים ולא בא לציו”ן מקור כל ספר וכל שמועה, והמקורות הלוא הם כתובים על הספרים הקטנים דילי הנ”ל].

 

ואף גם זאת אקדמה נא בטרם אחל”ה לדבר, דאין כוונתינו בקונטרס הנוכחי להטיל דופי במנהגי אחינו בני אשכנז ח”ו, אלא דברינו מכוונים בנוגע למנהג “חדר היחוד” לבני עדות המזרח, דהואיל והמציאות הוכיחה דנפיק מיניה חורבא טובא, מה לבני ספרד לאמץ מנהג כזה אשר לא שערום אבותיהם מעולם. וכל המכיר לדידי אנא עניא, יודע כי הנני מוקיר מאוד לחכמי ארצות אשכנז ולתורתם, וגם למדתי אצלם וגדלתי על ברכיהם (וגם מנב”ת מרת אמי תחי’ הינה מבנות אשכנז, לבית החשוב והמפואר משפחת “רייזמן” הי”ד המיוחסים במכתב יוחסין עד דוד המלך ע”ה), אשריהם ואשרי חלקם, ואנשים אחים אנחנו, אבל עם זאת אין איסור להודות ולהורות שמנהג ארצות המזרח הוא זך ונקי וחלילה לשנותו. ואדרבא הבה נלמד מאחינו בני אשכנז שמתאמצים בכל נפשם לשמור על מנהגיהם ולא לשנות מאומה. ובועה”ר הן עתה רבים הסבורים בטעות (בתת-מודע מיהא) שאי אפשר לבן ספרד להיות “בן תורה אמיתי” זולתי ע”י ביטול מנהגי האבות, ומלאכה שאינה צריכה היא לומר שגישה כזו נובעת מחוסר הערכה לחכמי ומאורי ארצות המזרח זלה”ה העומדים מאחורי מנהגינו והנהגותינו, ואין לך זלזול ולעז על הראשונים גדול מזה.

 

הגישה הנכונה לעיון בסוגיין

 

ובטרם קו”ל, שתו נא לבכם, שסוגיית חדר היחוד לבני עדות המזרח מתחלקת לשני נושאים עיקריים: א. מה הם הסיבות (לכאורה) לעשות “חדר יחוד”; ב. מה הם הסיבות שלא לעשותו. והיות והמנהג לדידן מימים ימימה הוא שלא להתייחד תיכף, ממילא הגישה לחלק הראשון של הסוגיא אמורה להיות שונה מהגישה לחלק השני, כלומר: לגבי השאלה מה הם הסיבות כן לערוך חדר יחוד, בזה הגישה צריכה להיות “מקילה”, דסגי לן “ליישב” את המנהג כדי לסלק כל חשש, דהרי אם קיים ישוב הגון למנהג (אף ישוב שאיננו בגדר “מוכרח” ממש) שוב אין אחר המנהג ולא כלום, דכל שהלכה רופפת בידיך פוק חזי מאי עמא דבר [ובפרט לענין מנהגי טיב חופה וקידושין שהוא דבר המסור לחכמים הבקיאים כך שמאז ומעולם נעשה הדבר לעיני חכמי דור ודור ולפיכך מנהגי החופה יסודתם בהררי קודש עפ”י הנהגת ראשי העדה ואינם מנהגי דלת העם חלילה]. מה שאין כן לגבי השאלה מה הם הסיבות שלא לעשות חדר יחוד, אזי נהפוך הוא, שהגישה צריכה להיות “מחמירה”, שכל סיבה של ממש, יש להתייחס אליה בכובד ראש ובהחמרה, כי כל הבא לשנות ממנהג אבותינו ידו על התחתונה ועליו הראיה שלא תצמח ע”י אותו שינוי שום קולא ושלא ייווצר כל נדנוד איסור (וזאת מלבד עצם איסור שינוי המנהג שגם הוא בכלל הסיבות שלא לערוך חדר יחוד וכפי שנבאר). ואף דאין אנו צריכים לכל זה [כי לפום קושטא אף אם הגישה תהיה שקולה בשני הנושאים, עלה יעלה בידינו שיש להמנע מלערוך חדר היחוד, עפ”י הנימוקים שיבוארו להלן במקומם], מ”מ נצרכתי לכתוב כל זה כדי לאפוקי מגישת כמה מחברי זמנינו נר”ו דאזלי בתר איפכא ממש, דלגבי “להחמיר” לעשות חדר יחוד סגי להו בנותן טע”ם במשה”ו אשר יביא מאר”ש רחוקה, ואילו כלפי התקלות והחששות הרבות והחמורות הקיימות בעקבות עריכת חדר היחוד, תופסים בכל כחם דגל ה”כחא דהיתירא עדיפא” ומעיילין פילא בקופא דמחטא. ועליהם כבר נאמר בווידוי של רבינו נסים גאון (עפ”י הירושלמי בברכות פ”ד ה”ב) “את אשר הקלת החמרתי ואשר החמרת הקלתי”.

 

פרק א’

הסיבות (לכאורה) לעריכת “חדר יחוד”

 

הנה אלו החפצים בעריכת חדר היחוד באולם השמחות דוקא ולא מסתפקים במה שהחתן והכלה מתייחדים בביתם אחר החתונה, שגור בפיהם שתי סיבות לכך: ראשונה יסעו: מחמת ה”הפסק” בין השבע ברכות ליחוד שבבית (נבאר זאת אי”ה בענף א’). וזאת שנית: מפני הצורך בעדים על היחוד (יבואר בעהי”ת בענף ה’). וישנה ג”כ סיבה שלישית לפום ריהטא, כדי שיוכלו לברך ז’ ברכות שנית אחר ברכה”מ שבסוף הסעודה (נבאר אי”ה בענף ו’). ו”מדרכי חתנים” מעלים גם נימוק רביעי (והיא סיבה “טכנית” ולא הלכתית), כדי להפיג מעט מרגשי הבושה והמתח של החתן והכלה ב”הדרגה” (יבואר בענף ז’). עד כאן תמצית הסיבות[ב]. [וישנם הסבורים שיש בזה טענה חמישית, שלא לשנות ממנהג הישיבה, וגם לזה נתייחס בס”ד (בענף ח’) אם כי זו טענה מזויפת בעלמא ואין לה בסיס הלכתי כנה]. ועתה נחזה אנן בס”ד אם יש ממש בטענות אלו (או עכ”פ אם יש בהם ממש עד כדי לשלוח יד לשנות את מנהג אבותינו), אי לאו.

 

ענף א’ – הצעת השאלה על הפסק בין הברכות ליחוד

 

כידוע בראשונים כמלאכים ישנם כמה שיטות מהי “חופה” שפועלת חלות הנישואין, וכמובא ביתה יוסף אה”ע סי’ סא’ סע’ א’, להלן כמה דוגמאות בקציר”ת האומ”ר ממש (לענין בתולה מיהא):

 

א. שיטת התוס’ ביומא: לבתולה חופה היינו ההינומא (ובלשון התוס’ מבואר דעיקר החופה היינו שהכלה יוצאת עם ההינומא בראשה, דבזה “מכריזה” שהיא אשת איש, ואולם באחרונים מוזכר היינו שהחתן מכסה את פני הכלה בהינומא).

 

ב. שיטת בעל העיטור: שאביה מכניסה לבית שיש בו חידוש כגון סדינים המצויירים או סוכה מוורדים או מהדס. וע”ז הדרך הטור כתב דמנהג אשכנז לקרוא ל”חופה” מה שמכניסים את החתן והכלה תחת כילה עם כלונסאות (ולא כתב דצריך אבי הכלה להכניסה).

 

ג. בעל העיטור בשם “האומר”[ג]: הוא טלית שפורסים על החתן והכלה. וכן הוא בספר המנהיג (ושם משמע שהחתן הוא זה שצריך לפרוס טליתו על הכלה ועל עצמו, אלא דמאידך העיד שהמנהג הוא שפורסים עליהם). ומובאת דעה זו גם בריא”ז ובראבי”ה ובאבודרהם ובאורחות חיים ובתשב”ץ קטן ועוד.

 

ד. שיטת הר”ן בשם “אחרים”, וכ”ה בחי’ הרא”ה ובחי’ רבינו קרשקש: “חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נישואין”.

 

ה. שיטת התוס’ והרא”ש בסוכה: היינו בית מיוחד לחתן ששם עיקר מושבו, ומכניס את הכלה לשם (ומ”מ לא בעי “יחוד”). וזאת בהניח דהרא”ש לא התכוין ל”חופה” לגדרי ברכת חתנים בלבד.

 

ו. שיטת רמב”ם: “עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, וייחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום” עכ”ל. וכן מבואר בתשובות הגאונים, דחופה היינו יחוד, כן היא דעת רב נטרונאי גאון ומר שלום גאון ורב האי גאון, וכן הוא בכמה ראשונים כגון הר”י ן’ מיגאש ועוד. [ונחלקו האחרונים חביבים בגדר “יחוד” המוזכר ברמב”ם אי היינו יחוד הראוי לביאה או הכוונה אף ליחוד שאינו ראוי לביאה (כלומר דסגי בכך שהם במקום צנוע אע”פ שיש נכנסים ויוצאים וכיו”ב), וע”ע להלן ב”נספח ב'” שבעהי”ת אעבור לפני התיב”ה בהבאת שיטות האחרונים בקצרה].

 

ומרן השו”ע אה”ע סי’ ה”ן סע’ א’ הורה זקן כשיטת הרמב”ם, ד”חופה” היינו היחוד בביתו. וגם בסי’ סא’ סע’ א’ הביא מרן השו”ע ב”סתם” שיטת הרמב”ם דאין לעשות חופת נדה (ולכאו’ הא בהא תליא לפי מה שכתב בר”ן בפסחים דף ז’). ולפ”ז ה”חופה” לדידן מתקיימת כאשר החתן וכלתו הולכים לביתם בסוף החתונה, שזהו היחוד כפשוטו דהוי דרך נישואין ממש. אולם לפ”ז ישנם מעוררים (עפ”י דברי הח”מ סי’ ה”ן סקי”א), דאם מתייחדים רק כשבאים לביתם, ישנו “הפסק” רב בין הזמן שבירכו ז’ ברכות (תחת לכלונסאות) לזמן היחוד בביתם. ומהאי טעמא (לכאורה[ד]) נהגו בני אשכנז בדורות האחרונות שמתייחדים עוד בהיותם באולם השמחות, סמוך (יחסית[ה]) לזמן הברכות, ולא ממתינים עד בואם לביתם.

 

ענף ב’ – מנהג בני עדות המזרח שלא להתייחד אלא לאחר זמן רב

 

אולם מנהג הספרדים מקדמא דנא, דהחתן והכלה אינם מתייחדים אלא כשבאים לביתם, ולא חששו להפסק בין הברכות ליחוד.

 

לדוגמא בשער המלך קו’ חופת חתנים סוף סע’ ט’ כתב וז”ל: “ולענין הלכה נראה שיש לחוש לדעת רבינו (הרמב”ם) וכו’ דחופה אינו אלא יחוד, ונפק”מ לבתולה הנשאת בערב שבת, שצריך להתייחד עמה יחוד הראוי לביאה בערב שבת, דאם לא כן כשיבוא עליה בשבת נמצא כקונה קנין בשבת, ואם שלא ראיתי נזהרים בזה, מ”מ ראוי והגון לנהוג כן.” עכ”ל. הרי עיני כל יראנה דמוכח מדבריו דלא היה מנהג להתייחד מיד, דרק בערב שבת שאז קיימת המניעה הצדדית ש”נראה כקונה קנין בשבת” כתב דנכון להזהר, ואילו בשאר הימים מוכח להדיא דאין כל צורך להתייחד סמוך לברכות, ואף בערב שבת גופא – העד העיד בנו שלא ראה נזהרים בזה. וגם מוכח היטב שאין חשש להפסק דהרי החתונות היו ביום הששי בהיות הבוקר ולא אחה”צ (וכמבואר בחי’ הרמב”ן לכתובות דף ח’ ע”א ובספר העיתים עמ’ רנא’ וברוקח סי’ שנג’ ובאחרונים), ועם זאת כתב הרב שער המלך שלא היו מתייחדים אלא בלילה אחרי כניסת השבת. ועל זה הדרך יש לדקדק נמי מדברי החבי”ב זלה”ה בשיירי כנה”ג או”ח סי’ שלט’ הגהב”י סק”י, ומדברי רבו בחי’ מהרימ”ט על כתובות דף ג’ ע”א (ושם כתב “שכן הנהיגו הראשונים בכל מושבות ישראל שידענו”), וכן מדברי מהר”ר רפאל מיוחס זלה”ה בספר פרי האדמה פרק ל’ מהל’ עירובין הל’ י”ד. וכן מבואר גם בשו”ת משפט וצדקה ביעקב למוהר”ר יעקב ן’ צור זלה”ה ח”ב סי’ קפז’ כתב בזה”ל: “שהרי רוב חופות הנהוגות הן בערב שבת, ולעולם אין החתן מתייחד עם הכלה אלא בלילה.” עכ”ל. וכן הוא בשו”ת כרם חמר אנקאווא ח”א חאה”ע סי’ צד’, ובשו”ת נפת צופים בירדוגו חאה”ע סי’ יא’, עיי”ש. ובאותו הקשר כתב ג”כ כמוהר”ר רפאל אהרן בן שמעון זלה”ה בנהר פקוד ח”ב דף טו”ב ע”ב, בזה”ל: “וכל העם אשר בשער עדים, כי מעולם לא היתה כזאת לייחד ביום בחור ובתולה בחדר צנוע כלל, בירושלים מיהא.” עכ”ל. וע”ע בהמשך דברינו (בפרק הנוכחי ענף ה’) מה שנביא ג”כ מדברי הרב זבחי צדק[ו].

 

ושא נא עיניך וראה ג”כ למוהר”א הלוי זלה”ה בשו”ת גינת ורדים חאו”ח כלל א’ ריש סי’ כה’, שכתב דאחר פריסת הטלית ואחרי שמברכים ז’ ברכות, “מיד נפרדים זה מזה, שהכלה הולכת לחדר, והחתן נפנה לתת שלום וחינות לכל הבאים אליו.” עכ”ל. ודו”ק. וראה ג”כ בשו”ת משאת משה חאה”ע סי’ כט’ (ד”ה מעשה בחתן בחור), שברכו ז’ ברכות אחר הקידושין בבית הכלה, והשאירו את הכלה בביתה, ואח”כ הלך לו החתן עם בני החבורה לביתו, ועשו סעודה, וברכו שוב ז’ ברכות, ורק בחצי הלילה הגיע הכלה ואז נתקיימה החופה, עיי”ש.

 

והגאון הנאמ”ן שליט”א הביא עולת ראי”ה מדברות חד מקמאי (מסוף האלף החמישי, בספרד), ר’ יהודה אלחריזי ז”ל בספר תחכמוני, ששם בעמ’ עד’ (מהדורת ווארשא) כתב לתאר את יום הנישואין בזה”ל: “וכאשר האריכו ולשורר בגילה מערב ער חצות הלילה, הלכו איש לדרכו כל קהלם טקטנם ועד גדולם, ונותרתי לבדי והיא יושבת לצדי.” עכ”ל. הא קמן דרק לאחר זמן זמנים זמניהם היו מתייחדים, וגם זה רק אחרי שכל הקהל הלכו להם איש לו.

 

וידוע תדע כי כל יהודי מבני עדות המזרח מבן חמישים שנה ומעלה יודע בנפשו שלא נהגנו להתייחד אחר הז’ ברכות (פרט אצל חלק מעמי הארצות שבעיראק[ז]), ורק בארץ ישראל מאז שהחלו ללמוד בישיבות של אחינו בשרנו בני אשכנז הי”ו, רבים התחילו לעשות כן [וכפי שעשו גם גבי עוד עשרות מנהגים, כגון ציציות דנפקי לברא, ואכילת תפוח בדבש (במקום סוכר) כדי לעורר דינים בראש השנה, וכהנה וכהנה], ולא היתה כזאת מלפנים כלל. שאל אביך ויגדך, זקנך ויאמרו לך. וכשענ”י  לעצמי ספרתי ארבעים וששה ספרים חדשים גם ישנים שנקטו שכן מנהגנו, ואפס קצהו תראה ברשימה שבספרי הדל שושנת העמקים כרך חו”ק עמ’ שלא’ ומשם באר”ה עיי”ש.

 

ואין לחלק חילוקים שונים בין החתונות של ימיהם לשמחות של ימינו, דמלבד דאין לחילוקים אלו מקום אחיזה במובן ההלכתי, הרי הרבה ממרנן ורבנן זקני העדה זצ”ל היו נוכחים בשני סוגי החתונות – דהיינו גם בשמחות שבחו”ל כמלפנים בישראל, וגם בחתונות באולמות של דורינו, ועם זאת יחד כולם פה אחד העידו דמנהגנו שלא להתייחד כלל, ואף הרעישו לאסור איסר לשנות המנהג ע”י עריכת חדר יחוד באולמות, וכגון עט”ר הג”ר עזרא עטייה זלה”ה (כפי שהעידו בשמו מגידי אמת), הגר”ע הדאיה זלה”ה בשו”ת ישכיל עבדי ח”ז חאה”ע סי’ י’ ויא’, והרה”ג ר’ יוסף עדס זצ”ל (מובא באור תורה גליון תקי’ עמ’ תצא’), ושר בית הזוה”ר הבבא סאלי זלה”ה (הובאו דבריו בקובץ אור תורה שנה יז’ סי’ כח’ בהערת הגאון נאמ”ן שליט”א סוף עמ’ קלג’, ובספר חופה כהלכה פרק א’ סקל”ב), ואור השמ”ש זצ”ל בשו”ת שמ”ש ומגן ח”א חאה”ע סי’ ד’, ובספרו שו”ת שמש ומגן ח”ג חאה”ע סי’ לד’ אות ה’ ד”ה כל זה, וילח”ט הגר”י מאמאן שליט”א בשו”ת עמק יהושע ח”ז חאה”ע סי’ יא’, ועוד שלמים וכן רבים.

 

[ופוק חזי דאפי’ הג”ר גבריאל טולידאנו נר”ו, אע”פ שמקלס טובא למנהג אחינו בשרנו בני אשכנז העושים חדר יחוד, כתב בספרו מצעדי גבר על כתובות סי’ יט’ וז”ל: “ואמנם זכורני שבמרוקו לא עשו יחוד סמוך לחופה” (אלא דכתב לפקפק מחמת העדים, ולהלן בפרק הנוכחי ענף ה’ נבאר מדוע אין בזה בית מיחוש כלל)].

 

והאמת היא, שאפי’ אצל אחינו בשרנו בני אשכנז, מנהג היחוד בעיצומה של החתונה כפי שמצוי היום, הינו מנהג יחסית חדש, ובשנים קדמוניות (החל מתקופת המהרי”ל ועד תקופת בעל הפתחי תשובה זלה”ה – לכל הפחות) לא היה נהוג אף אצלם כדבר הזה, ואתהלכה ברחב”ה בהאי מילתא להלן פרק ב’ ענף ז’, כלך הבט שם. וגם כיום בני אשכנז לא מתייחדים כאשר החופה היא חופת נדה.

 

ענף ג’ – ישובים (בקצרה) למנהג

 

ובכדי ליישב מנהגם של הספרדים (המיוסד מימי עולם ושנים קדמוניות לעיני כל חכמי דור ודור ללא פוצה פה, והוא מנהג אלים טפי מכל מנהג אחר מפני שכל סדר חופה וקידושין לא מסור להדיוטות כי אם מתנהל על פי “הרב המסדר” שהוא הרב מרא דאתרא די בכל אתר ואתר), שאינם מתייחדים אלא בביתם בסיום החתונה, ואינם חוששים להפסק אחר הברכות, נאמרו כמה ישובים, ואלו הם (בקצרה):

 

א) ישובו של מרן פאה”ד מוהרע”י זלה”ה בשו”ת יביע אומר ח”ה חאה”ע סי’ ח’, דהרי ז’ ברכות הם ברכות השבח ולא ברכת המצוות [צאינה וראינה מה שהרחבנו בזה בעניינו בספרי הדל שושה”ע עמ’ שמ’ ואילך, ושכן דעת הרמב”ם עצמו כפי שהעיד בנו רבינו אברהם ז”ל, עיי”ש], וממילא אין בזה חשש הפסק, דלא נאמר דין “עובר לעשייתן” על ברכות השבח (ועיין בהערה[ח]), ולפיכך ניתן לברך ברכת חתנים זמן רב לפני היחוד. וכן משמע בכתובות דף ז’ ע”ב, דביהודה היו מברכים ברכת חתנים בבית האירוסין (כמה חודשים לפני הנישואין), ואע”פ שהיו מתייחדים, לא היה היחוד לשם נישואין [ובכה”ג לא חל הנישואין כמבואר בכתובות דף ח”ם ע”ב דבעינן יחוד “לשום נישואין”, ועיין אריכות בספרי הקטן שושה”ע ח”א עמ’ רפ’ ואילך, ובהא דיהודה עיין שם בעמ’ שז’ עיי”ש. ואף אם היה בא עליה ביהודה, היה “שלא לשם חופה” כמו שכתבו התוס’ שם ד”ה ריב יהודה], וכן מצינו ביבמות דף מא’: “ר’ יהודה אומר כל הארוסות ינשאו (תוך שלשת חדשי הבחנה), חוץ מן הארוסות שביהודה (דחיישינן דילמא בא עליה)”, אלמא דגם ביהודה אכתי דין ארוסה יש לה. וכ”כ להדיא רבינו ישעיה הראשון ז”ל בשו”ת הרי”ד סי’ מז’, דגם ביהודה לא נפקא מכלל ארוסה כיון שלא היה היחוד שביהודה לשם נישואין. [ולכו חזו ג”כ להגרש”ז אוייערבאך זצ”ל בספר שלמי שמחה עמ’ רלא’, מחידושים כת”י על מסכת כתובות דף מח’ ע”ב, בנוגע לנושא יחוד באולם, שכתב ג”כ דלפי המבואר בגמ’ הנ”ל לגבי מנהג יהודה, נמצא שאין צורך דין הפסק בין השבע ברכות ליחוד, עיי”ש]. ופוק חזי נמי בספר העיטור שער ב’ ח”ד דף סד’ ע”א, דכתב דמנהגם היה לברך ז’ ברכות בבית האירוסין שנה או שנתיים לפני ה”חופה”. וגם בדעת הרמב”ם עצמו מצינו דברים מפורשים בתשובתו של זקן האחרונים (שעליו העיד הרב קורא הדורות דף לו’ דמרן השו”ע זצ”ל “הושיבו למעלה ממנו בכל הדברים”) ומני”ר הרדב”ז ז”ל בסוף סי’ תתקלא’ (ח”ג סי’ תצו’), שכתב שם מפורשות לעיני כל ישראל דאף לפי שיטת הרמב”ם אפשר לברך ז’ ברכות ביום במקום אחד ולהתייחד בלילה במקום אחר (פרט לערב שבת עיי”ש היטב).

 

ב) ישובו של הגר”ע הדאיה זצ”ל בשו”ת ישכיל עבדי [וכן יוצא מדברי הגאון ראש ישיבת פורת יוסף מוהר”ר עזרא עטייה זלה”ה בשו”ת עלה עזרא בחלק החידושי הלכות עמ’ פג’ אות ב’, וכ”כ ליישב ג”כ הגר”ש משאש זצ”ל בשו”ת שמ”ש ומגן, ועוד רבים], שהספרדים נהגו בזה כדעת הראשונים דס”ל דסגי בפריסת הטלית, ודלא כמרן השו”ע, וכדמצינו בכמה נושאים שבני עדות המזרח נהגו שלא כמרן. ובפרט דמרן השו”ע בסי’ סא’ סע’ ב’ העתיק בשתיקה יפה לשון הר”ן לגבי חופת נדה: “כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר”, וה”ן נסת”ר מחמת”ו ממה שכתב בסעיף הקודם ב”סתם”, ובשו”ת בית יהודה עייאש נתקשה בזה, ונשאר בצ”ע, וכתב ע”ז בישכיל עבדי הנ”ל די”ל דמרן סתם כן מפני שכך היה המנהג דלא כהרמב”ם, עיי”ש.

 

ג) הגר”מ לוי זצ”ל בספר ברכת ה’ פ”ד הערה קפז’, בכדי ליישב קושיא אחרת (ממה שמברכים אחר ברכה”מ), כתב ליישב מנהגנו עפ”י המבואר בשו”ת הרא”ש כלל כו’ דין ב’ דכאשר מברכין את שבע הברכות אחר הקידושין, נחשב מעמד זה כ”תחילת נישואין” (דהרי מעת הברכות מותרים להתייחד). ואם כי הגר”מ לוי נצרך לחידוש זה מחמת סיבה אחרת, מ”מ יש בזה כדי ליישב ג”כ הא דאין לחוש ל”עובר לעשייתן” אחר ברכות הנישואין, דאה”נ תיכף התחיל מקצת נישואין גם בלי יחוד. ויש להביא תנא דמסייע ליה, דהנה תנו עיניכם ביופי שבספר חידושי רבי ראובן (גרוזובסקי) על כתובות סי’ ח’ סוף אות א’, שכתב לדייק בדעת הרמב”ם דכאשר ברכו את הברכות, נעשית נשואה במקצת, אפי’ שעדיין לא נכנסה לחופה, עיי”ש.

 

והאמת היא דכעין זה כבר כתב הגאון בעל ההפלאה ז”ל בספר המיקנה בקו”א סי’ סא’ סע’ א’, שכתב דמנהג אשכנז היה שמברכים ז’ ברכות, ואח”כ עושים סעודה, ושוב ז’ ברכות, ורק אח”כ הלכו החתן והכלה לחדרם (בדיוק כמנהג הספרדים כיום), ונתקשה ע”ז דאם כן יהיה הפסק בין הברכות ליחוד (ובתחילה רצה ליישב דמנהג אשכנז אתי כהסוברים דחופה היינו הכלונסאות ולא היחוד, אלא דשוב הרגיש דישוב זה לא יעלה ארוכה ומרפא, דהרי נוהגים כן גם באלמנה, ואלמנה לכו”ע בעיא יחוד), ועל כן תירץ דאין בזה הפסק “משום דכבר התחיל החופה אלא שאינה נכמרת לקנות עד היחוד, ועכ”פ לא הוי הפסק בין ברכה לחופה” עכ”ל – ומשמע דאין כוונתו מצד שהברכות נחשבות כתחילת נישואין, אלא חופת הכלונסאות חשיבא תחילת חופה אפי’ לאלמנה דלכו”ע בעיא יחוד. ויתכן דדבריו אמורים דוקא שלא לפי הרמב”ם, שאז לבתולה הכלונסאות הם חופה ולכן גם באלמנה תחשבת תחילת קנין, אך ממכלול דבריו לא נראה דמחלק בזה, אלא משמע דגם הרמב”ם יודה דהכלונסאות נחשבות עכ”פ כתחילת קנין לענין שלא יהיה הפסק בין הברכות ליחוד. אלא דאח”כ כתב דכיון שהמנהג הוא שנשארים זמן טובא, ע”י שסועדים ולא רק הולכים ממקום למקום, מסתברא דהוי הפסק, ונשאר בצ”ע על המנהג. וי”ל דאין תמיהתו מוכרחת, דמאי לי הפסק מועט מאי לי הפסק מרובה, וכיון שהתחיל הקנין נתקיים שפיר “עובר לעשייתן”. וכ”כ בקובץ חילך לאורייתא עמ’ מט’, דגם לדעת הרמב”ם הכלונסאות הם תחילת הקנין (כתב כן כדי ליישב הא דמברכים ב’ פעמים ברכה”מ, ועכ”פ כאמור מתיישב בזה ג”כ נושא ההפסק), וכ”כ בספר מועדים וזמנים להגר”מ שטרנבוך ח”ד סי’ רפז’ בהערה אות א’ ד”ה והראשונים, וכעי”ז במאמרו של הגאון הנאמ”ן שליט”א בקובץ אור תורה שנה ח”י עמק שצג’ עפ”י הבית המאיר, עיי”ש.

 

[וגדולה מזו מצינו להרב בית מאיר סי’ ה”ן סע’ א’ (אליבא דהח”מ שם סק”ו) ולהגאון מוהר”י עייאש זלה”ה בספר לחם יהודה פ”י מהל’ אישות (ד”ה אפשר), דכילת הכלונסאות חשיבא כ”יחוד” לרמב”ם אע”פ שקהל רב הולך סוב”ב לאפריון[ט], והיינו דיש בזה גם גמר נישואין לא רק תחילה, ואולם אי משום הא לא איריא דכתב מהר”י עייאש שם להדיא “שבתוך האפריון הם בייחוד שאין זר נכנס אתם בו”, משא”כ לפי הנהוג זה עתה דמתכסים ששים בטלית אחת ועומדים צפופים קהל רב בתוך האפריון. ועכ”פ י”ל כנ”ל דהוי תחילת נישואין מיהא].

 

ד) הגר”ד חזן נר”ו, בקונטרס מיוחד שהוציא על הנושא אשר יקבנו בשם “היכל דוד” (נדמ”ח בתשע”ג), יצא לישע מנהג הספרדים ולהבהיר דגם הרמב”ם לא הצריך יחוד אלא לענין לזכות בירושתה, אך לענין שיחול דין “נשואה” (דעל זה מברכים את הז’ ברכות) בזה סגי בטלית או בכלונסאות. ועיין שם שהאריך הרחיב לבסס את הדברים על לשונות הרמב”ם עיי”ש.

 

ה) ועוי”ל בזה, דהנה בשו”ת מהר”י הכהן חאה”ע סי’ כ’ כתב לענין חופת בתולה: “ויותר נראה לי, דאף הרמב”ם מודה בחופה כגון שלנו קונה אף בנדה, ולא קאמר רק ביחוד המוזכרת בלשון חופה כי אז לא היה המנהג בחופה שלנו וכן משמע ברמ”א וכו’, והענין הוא דבאמת חופה זו אינו פורש מה היא ולאו דיעה היא רק מדרבנן וכו’, והחכמים ראו למצוא איזה קנין אשר בזה תהיה נשואה לו לכל דבר ובחרו בקנין היחוד לדעת הרמב”ם כי זה הקנין היותר ראוי לשם אישות ובזה האשה מכנסת עצמה לו לגמרי, אכן אם מכנסת עצמה לו קבנין אחר הנהוג בינינו, ג”כ תקרא נשואה.” עכ”ל. וכתב שם לדייק כן מלשון שו”ת משאת בנימין סי’ צ’. וכעין זה (אך מטעמא אחרינא) צידד הרב בית מאיר בסי’ ה”ן סע’ יב’ (דף לו’ ע”ג בדפוסים המצויים), דאף הרמב”ם לא כתב אלא כיצד היא החופה העיקרית מן התורה, ולעולם מודה ואזיל דבכל אתר ואתר מועיל מה שרגילים לכנות “חופה” מדין סטומתא (או כדוגמת דין סטומתא). עיי”ש. וכיו”ב העלה בפסקי הלכות יד דוד ח”א סקצ”ד. ולפי דבריהם נמצא דהרמב”ם מודה דהאידנא דכו”ע קוראים “חופה” לכילת הכלונסאות, מהניא. וע”ע בספרי הדל שושנת העמקים עמ’ רפה’ (אות ב’) ואילך מה שהבאנו מהט”ז והלבוש ושמלת העזר והבן איש חי ועוד, דיש בזה כעין סייעתא לכל הנ”ל, עיי”ש. וע”ע מאי דכתבינא בעניי בקובץ יתד המאיר סיון תשע”ד (גליון קמ”ט סי’ קס”ו) בשם הרב ערוך השלחן אפשטיין, ומה שנתבאר בדבריו שם. ובשו”ת דברי חיים מצאנז ח”א חאה”ע סי’ סה’ דף פד’ ע”ג כתב סברא כזו אליבא דהר”ן מיהא, עיי”ש. איברא דרוב ככל האחרונים חביבים נקטו בהנח”ה סובר”ת דלפי הרמב”ם אין עצה ואין תבונה כי אם יחוד ממש (והגדילו לעשות הב”ש וסייעתו ז”ל שהצריכו אפי’ שיהיה יחוד הראוי לביאה), כך שרחוק הדבר להסתמך על חידושים אלו כדי ליישב את המנהגנו. ומ”מ אחר עלות שאר הישובים הנזכרים לעיל, יש גם בזה סניף מיהא כדי להרחיק את החשש לחומרות שונות על סמך שיטת הרמב”ם[י].

 

והנה הנ”מ בין ישובו של מרן הגרע”י זלה”ה לישובו של הגר”ע הדאיה זצ”ל היא, שלפי תירוצו של מרן זצ”ל אין כל מקום ל”חומרא” כלל כי הרי גם לפי דעת השו”ע שפיר דמי, ומנהגנו אתי שפיר לכו”ע[יא] [וכן העלה גם בספרו שו”ת יחוה דעת ח”ה עמ’ סי’ רץ’, דלדידן עיקר החופה היא כשבאים לביתם ולא הכלונסאות או פריסת הטלית. וכ”כ בספרו הליכות עולם שנה ראשונה פרשת שופטים סוף אות ז’. וכ”כ הגאון הנאמ”ן הנ”ל בקובץ אור תורה (בכמה דוכתי – אציין להלן בענף ט’). וכ”כ הגר”מ שטרנבוך שליט”א בשו”ת תשובות והנהגות ח”ד סי’ רפז’ (בסוף ההערה הראשונה) בביאור מנהג הספרדים. וכ”כ בשו”ת שמע שלמה ח”ב חאה”ע סי’ יד’ אות ח’. וכ”כ הגר”מ מלכה זצ”ל בשו”ת מקוה המים ח”ג אה”ע סי’ י’ אות א’. וכ”כ בשו”ת מעשה אורג חאה”ע סי’ א’ פרק יד’. וכ”כ בשו”ת עשה לך רב ח”ד סי’ ה”ן ד”ה מעתה. וכן שמעתי מהרה”ג ר’ אליהו אבא שאול שליט”א בשם רבי אבה”ו – הגרב”צ זצ”ל, דעיקר החופה לפי מנהגנו היינו כשמגיע הזוג לביתם אחר החתונה, וכדעת הרמב”ם, ולא הכלונסאות ולא הטלית]. ומ”מ גם לשיטת הגר”ע הדאיה זצ”ל דהעיקר לדידן הוא הטלית (וכפי שאכן הבינו גם אחרונים רבים שהובאו ביביע אומר ח”ה חאה”ע סי’ ז’) ומנהגנו אתי דלא כמרן השו”ע לכאו’, כתב איהו גופיה שם שאסור להחמיר בזה משום דהוי הוצאת לעז על הראשונים, וכן כתבו עוד אשלי רברבי ונעבור לפני התיב”ה בזה בהמשך דברינו פרק ב’ ענף א’.

 

ואכן לפי תירוצו של הגר”ע הדאיה זלה”ה וסייעתו סייעתא דשמיא ז”ל, נותרו שתי תמיהות של ממש: אחת שאלתי, למה זה ועל מה זה שבני עדות המזרח לא נהגו לחוש לשיטת הרמב”ם ומרן השו”ע לענין זה (והיא ג”כ שיטת רב האי גאון וכמה גאונים שהוזכרו לעיל ענף א’, ורבינו יצחק בן מרון, ורבינו יוסף הלוי אבן מיגאש, וריבנו יצחק בר ראובן, והראב”ד), בו בזמן שעינינו הרואות שבעייני הקידושין והנישואין דקדקו בכל הידור אפשרי, ובפרט שאין כל עמל וטורח לחוש בזה. ועל ידו השנ”י, הרי מנהגנו שהכלה לא מכסה את ראשה בחתונה, ואם נעשית נשואה ע”י פריסת הטלית, מתחייבת בכיסוי תיכף ומיד. ומהני טעמי תריצי מיאן מרן הגרע”י להסתמך על ישובו של הרב ישכיל עבדי, עיי”ש ביבי”א.

 

ובקושטא ישנם שני רעותות נוספות בישובו של הרב ישכיל עבדי (וסייעתו ז”ל), והם: א. גם באלמנה לא נהגו לעשות יחוד תיכף ומיד, ובאלמנה לכו”ע בעינן יחוד כדי לקנות (ולחלק גדול מהפוסקים בעינן גם ביאה ממש, וזה בודאי לא יעשו סמוך לברכות, וגם אחינו בני אשכנז שכיום מתייחדים תיכף ומיד מ”מ לא עושים כזאת). ב. אם באנו ליישב מדוע אין חוששים ל”עובר לעשייתן”, א”כ גם מה שמברכים מתחת לטלית אינו מיושב כל הצורך, דכבר כתבו הפרישה בסי’ סב’ סק”א והב”ש שם סק”א דמה שנוהגים לברך ז’ ברכות אחרי שכבר נכנסו מתחת לכילת הכלונסאות לא עולה יפה עם השיטות דחופה היינו הכלונסאות דהרי כבר היא נשואה בטרם ברכו (ודלא כהדרכי משה שם סק”א דהבין דאין בזה כל קושי), ומזה כתבו הפרישה והב”ש להסיק דעיקר החופה אינו הכלונסאות אלא מה שאח”כ אוכלים ביחד במקום צנוע עיי”ש. וכמובן דלא יבצר מקום ליישב שני “רעותות” אלו, אלא דעכ”פ חשיב רגליים לדבר דטפי עדיף ליישב כתירוצו של מרן הגרע”י זצ”ל.

 

איברא דלפי תירוצו של מרן מלכא פוסק הדור זלה”ה (ושיטת הגרב”צ אבא שאול זצ”ל וסייעתו), אכתי פש גבן לברר ד’ נקודות:

 

א. זה יצא ראשונה, מדוע נהגו ג”כ לעשות פריסת הטלית, אם בלא”ה היחוד (בביתם) הוא החופה.

ב. וזאת שנית, למה זה ועל מה זה דבכמה מקומות נהגו שלא להצריך יחוד מערב שבת כאשר כונסה בשבת, והרי יראה כקונה קנין בשבת.

ג. ויבוא השלישית, דכאשר באים לביתם בסיום השמחה בשעה מאורחת בלילה, אין עדים על היחוד.

ד. ואת רב”ע, דאם הנישואין חלין רק בעת היחוד בביתם בסיום החתונה, היאך מברכים ז’ ברכות שנית אחר ברכת המזון בעוד לא נתייחדו.

 

והנה לגבי השאלה הראשונה והשלישית, מרן פאה”ד זצ”ל בעצמו עמד ודכן במדוכה ביבי”א הנ”ל סי’ ח’ (ונציע את הדברים להלן ענף ד’ וענף ה’). ועל השאלה השניה, מרן זצ”ל המטמין ברמ”ז ישוב לדבר ביבי”א הנ”ל סי’ ח’ סוף אות ד’ וישוב נוסף בסי’ ט’ (והשתא הכא בענף ד’, נרחיב יותר בדבר בס”ד, ואף מצוה להביא מן ההדיוט ישובים נוספים בעזר ממרום). ועל השאלה הרביעית, אנא יד עניי באנו לכלל ישו”ב בספרי הדל שושנת העמקים ח”א (על חו”ק) עמ’ שכו’ ואילך בכמה וכמה אנפי עיי”ש, והישוב העיקרי מביניהם ה”ן עוד נבי”א להלן ענף ו’. [ואעיקרא דמילתא יש לחזור ולהדגיש שכל ארבעת ה”שאלות” הנ”ל על דרכו של מרן הגרע”י, אף אילו לא היה בידינו ישוב הגון, אין בהם כדי להביא למסקנה שיש לחוש להתייחד באולם תיכף אחר הברכות, כי סוף סוף יש ליישב כדרכן של אחרונים רבים זצ”ל דמנהגינו אזיל כהשיטות דפריסת הטלית היא היחוד ודלא כמרן השו”ע, ואין לנו לשנות מנהגים ח”ו]. וכעת נפרט ראשי פרקים בקצרה בעזר ממרום.

 

ענף ד’ – משא ומתן בישובו של מרן פאה”ד זלה”ה

 

א. מדוע נהגו לפרוס טלית

 

ריש תור”ה, בינו נא זאת דמה שעינינו הרואות שפורסים את הטלית על החתן, אין בזה “קושיא” על המונח דקיי”ל דהיחוד הוא החופה, דלפום קושטא קושיא זו רובצת על סדר החופה הנהוג עצמו, דהמנהג (בין לספרדים בין לאשכנזים) מבשר מבשר ואומר דורשני. דהרי נהוג שעושים את כל סוגי החופות: גם החתן מכסה את הראש הכלה (שהיא החופה לדעת התוס’), וגם פורסים את הטלית (שהיא החופה לדעת בעל העיטור וספר המנהיג), וכיום גם עומדים תחת הכילה עם הכלונסאות (כמנהג אשכנז המובא בטור), ונוסף גם הוא היחוד באולם (לאחרינו האשכנזים) ובביתם (לדידן). וא”כ מהי החופה לפי הנהוג היום. אלא בעל כרחין צריכים ליישב (וע”ז הדרך כתב ביבי”א הנ”ל, באות ד’) כמו שתירץ הב”ח ריש סי’ סא’ שעושים כל סוגי החופות כדי לצאת ידי כל השיטות [ולדידן שקיבלנו הוראות מרן השו”ע מסתברא דאי”ז מחמת “ספק” ממש אלא לרווחא דמילתא לעשות ככל הנאמר בכל ספרן של צדיקים, והיינו דמנהג הטלית יצא להחמיר ולא להקל, ולעולם עיקר החופה לדידן הוא היחוד בביתם. ולא עוד אלא דאם עושים יחוד הרי כל שכן דמועיל לכל הדיעות וכדמשמע בכתובות דף נו’ ע”א ודף מח’ ע”ב (וביסוד הדבר ראה נא מש”כ בספרי הקטן שושה”ע ח”א עמ’ רפט’ ועמ’ רצד’), וא”כ מה שעושים ככל סוגי החופות אינו אלא להידור בעלמא לעשות ככל מה שנכתב בראשונים].

 

ובר מן דין, הנה בספר המנהיג (לרבינו אברהם הירחי ז”ל, מהראשונים) ח”ב עמ’ תקמ’, אע”ג דדעתו להדיא דפריסת הטלית מהניא לנישואין, כתב לפרש את הדברים בזה”ל: “על כן מנהג צרפת ופרובינציא לתת מפה צבועה בראש שניהם זכר לפריסת הכנף שפורס כנף בגדו עליה.” עכ”ל [כלומר ע”ד הכתוב ביחזקאל “ואפרוש כנפי עליך ואכסה ערותך וגו'” – כך מפורש בספר המנהיג שם לפני כן]. ונמצא דאפשר דמה שנהגו בני עדות המזרח לפרוס טלית אינו אלא ענין סמלי, זכר לאהבה בין קב”ה לכנסת ישראל (כלומר מטעמיה דספר המנהיג אך לאו כוותיה, כי לדעת ספר המנהיג ה”זכר” הלזה הוא לשם קנין, ואילו לדידן המנהג התפשט לשם סימנא בעלמא), וכמו שבנישואין היו נוהגים הרבה עניינים סמליים כהא דברכות דף נ’ ע”ב: “תנו רבנן ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה וכו'”, וכן בגיטין דף ז”ן ע”א “כי הוו מפקי חתנא וכלתא מפקי קמייהו תרנגולא ותרנגולתא וכו'”, ובמסכת שמחות פ”ח ה”ג תנינן: “מבזבזין לפני חתנים ולפני כלות מחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וכו'”, וע”ז הדרך מנהגים שונים בראשונים ז”ל כגון להשליך חיטין על חתן ועל הכלה על שם חלב חטים ישביעך, וכדומה. ובשו”ת מהר”ם מינץ סי’ קט’ כתב: “וכן אנן עבדינן ג”כ בנישואין כמה סימנים המורים על ענייני הצלחה כגון האבוקות בשעת המיי”ן המורה לאורה ולשמחה, וכן תחת השמים והכוכבים כלומר כה יהיה זרעכם כככבי השמים וכו’.” עכ”ל. והכא נמי דכוותיה לענין פריסת הטלית. ואכן ברוקח הל’ אירוסין ונישואין סי’ שנג’ הביא רשימת מנהגים סמליים שונים, כגון שאחר הברכה נותנין לחתן ולכלה לאכול דבש וגבינה על שם דבש וחלב תחת לשונך, ובין הדברים הזכיר נושא פריסת צעיף על שם והתייצבו בתחתית ההר ופריסת טלית על שם ופרשת כנפיך על אמתך, ואם כי פסוקים אלו ניתן לקשרם למשמעות של חופה מ”מ הואיל והזכיר זאת בחדא מחתא עם מנהגים לסימנא בעלמא משמע קצת דאין זו החופה אלא חלק מהמנהגים הסימליים ותו לא מידי, כלומר שמרמזים בזה שזיווגם יעלה יפה ודומה למתן תורה וכיו”ב, ובפרט דהרוקח כתב שם שפריסת הטלית היא “על החתן ועל הכלה ועל הקהל”, ומשמע דבדוקא מכסים את הקהל, אילו משום חופה נחינן עלה מדוע שיהיה צורך לכסות את הקהל. ובדברי התשב”ץ קטן סי’ תסג’ (בכמה דפוסים תסא’) יש מקום להבין דבאמת איכא פלוגתא אם פריסת הטלית היא לשם חופה או לשם סימנא, וז”ל: “מה שפורסין צניף על ראש חתן וכלה בשעת הברכה לפי שגם זה נקרא כניסת חופה, כי חופה לשון כסוי. וי”א על שם ותקח הצעיף ותתכס דרבקה.” עכ”ל (איברא דיד הדוחה נטויה, די”ל דהיש אומרים לא חולקים על המונח שזו חופה אלא חולקים על ההסבר מדוע חשיב חופה, דס”ל דאינו מפני שחופה היא מלשון כיסוי אלא מפני שאשה בעת נישואה מתכסה כדוגמת רבקה).

 

ואם כי כל זה אינו מוכרח כלל כמובן, מ”מ חזי לאיצטרופי למה שנתבאר על פי הב”ח הנ”ל[יב].

 

וע”ע בשו”ת משאת בנימין סי’ צ’ שכתב שהסדין המצוייר שמעמידים מעל החתן והכלה, “לא באה אלא לכבוד ולשמחת חתן וכלה.” עכ”ל [ואע”ג דכתב שם דשמחה זו גופא מהניא כחופה לבתולה לשיטות דלא בעי יחוד, מ”מ יצאנו למדין מיהא דאף לסוברים דחופה היינו יחוד ישנו טוב טעם לעשיית טכסים כאלו דכלונסאות וטלית וכיו”ב, משום שמחת חתן וכלה. ותדע דהרי לאלמנה לכו”ע לא מהניא שמחה זו ובכל זאת עושים כן, ואם כי י”ל דעושין כן לאלמנה משום כבוד הבריות שתהא דומה לבתולה, מ”מ מלשון הרב משאת בנימין שם משמע יותר דאף לאלמנה עושים כן לשם שמחה אע”ג דלא קניא, וי”ל]. וראה גם בעזר מקודש סי’ ה”ן דהכילה עם הכלונסאות [מלבד היותה חופה לפי מנהג אשכנז, היא גם] משמשת כרמז לחתן ולכלה שיקבלו על עצמם שיהיה ביתם פתוח לרווחה כעין ביתו של אברהם אבינו וכו’ עיי”ש. ופוק חזי נמי בשו”ת ישמח לבנו חיררי חאה”ע סוס”י א’ שכתב דמה שנהגו לפרוס הטלית על הזוג היינו כסגולה להגן מעין הרע עיי”ש.

 

ושוב ראיתי אחרי רואי לרבינו משה מצוריך ז”ל (בן דורו של הרשב”א – לפי ספר סדר הדורות, אך יתכן מעט אחר הרשב”א) בספרו “הסמ”ק מצוריך” ח”ב עמ’ צז’, שכתב וז”ל: “ומה שפורסין הטלית על החתן ועל הכלה, להראותם שכר קיום מצות גדילים תעשה לך וסמיך ליה כי יקח איש אשה.” עכ”ל. הרי כל האר”ש לפניך דאין הכרח לפרש דפריסת הטלית היינו החופה, ודו”ק.

 

ומכל הני טעמי, אע”פ שהרב ארץ חיים סתהון ועוד אחרונים חביבים רבים הבינו דכיון שנהגו לפרוס טלית על החתן הרי זה לאות בין עינינו דמנהגנו כבעל העיטור ודלא כהרמב”ם, אין כל הכרח לפרשנות זו, ומאחר ואין הכרח ממילא אין אנו בני חורין לפרוק מעל צווארינו עולו של מרן השו”ע, דהדרינן לעיקר הדין דבני עדות המזרח קיימו וקיבלנו עליהם הוראות מרן בכל אשר יאמר כי הוא זה, ורק במקום שיש הוכחה ברורה מהמנהג לומר דנהגו דלא כמרן השו”ע אפי’ לקולא אזי הוא דמחדשים לומר כן. והדברים ברורים ופשוטים לפקצ”ד.

 

ב. מדוע לא היו מתייחדים בערב שבת

 

ואם לחשך אדם לומר, דאם החופה לבתולה איננה פריסת הטלית לדידן אלא היחוד, א”כ כיצד יובן הא דמבואר בדברי הרב שער המלך ובדברי הרב נהר פקוד (הזכרנום לעיל ענף ב’) שכתבו דאפי’ בערב שבת לא היו רגילים להתייחד, והרי א”כ יהיה נראה כקונה קנין בשבת כמש”כ בשו”ע סי’ סד’ סע’ ה’. [וכבר כתב הרב נהר פקוד עצמו דמכאן ראיה דלפי מנהג הספרדים החופה היא פריסת הטלית]. אך גם זו איננה קושיא כלל מכמה טעמי:

 

א) חדא, דכבר כתב הגאון מוהרימ”ט על כתובות דף ג’ ע”א, דנהי דאכן אמת נכון הדבר שלא היו מייחדים אותם מערב שבת, מ”מ היו מדקדקים להשהות את היחוד עד למוצאי שבת, כך שלא יהיה נראה כקונה קנין בשבת, וכתב “שכן הנהיגו הראשונים בכל מושבות ישראל שידענו” עיי”ש (וא”כ, גם אם בתקופות מאוחרות יותר מצינו בכמה קהילות שלא המתינו עד למוצאי שבת, חזינן מיהא דאין זה המנהג הקדום, וע”ע בסמוך).

 

ב) וזאת שנית, דבאמת בהרבה מקומות (עכ”פ לאחר תקופת הגאון מהרימ”ט) היה המנהג לייחד[יג] את החתן והכלה מערב שבת (כלומר לא היה מנהג אחיד אצל הספרדים לענין זה שנוכל לבנות עליו בניינים להכריע דהטלית הוא החופה לדידן), וכגון דמצינו למרן החבי”ב זלה”ה בשיירי כנה”ג או”ח סי’ שלט’ הגהב”י סק”י דבקושטנדינא נוהגים שאם דבערב שבת היו מתייחדים[יד] לפני הלילה, וכן בחמדת ימים בחלק לשב”ק דף סח’ ע”ב כתב דנהגו שאם היה ערב שבת אזי היו מתייחדים לפני הלילה עיי”ש, וכן הוא בעוד אחרונים חביבים ז”ל. והגאון מוהר”ר אברהם הכהן מסאלוניקי זלה”ה בספר טהרת המים מע’ כ’ אות מ’ (סוד”ה אך) כתב דאלו הנוהגים שלא להתייחד בערב שבת מבעוד יום (ומתייחדים בשבת), הוא רק מנהג “דלת העם” (כלשונו, כלומר אבל בחופות שעפ”י החכמים אינו כן). וכן משמע נמי מחבל נביאים שכתבו לגבי אלמנה דהמנהג הוא שמתייחדים בערב שבת ביחוד הראוי לביאה ושאי”צ ביאה ממש (דהרי אילו היה נהוג אצלם דבבתולה אפי’ יחוד אי”צ, לא היה צד להצריך לאלמנה ביאה, וכמבואר בתוס’ שהוא מקור הדין להצריך יחוד בערב שבת): לכו חזו נא להגאון מוהר”א אשכנזי זלה”ה בשו”ת מעשה אברהם חאה”ע סי’ ה’ דף קמח’ ע”ב (וראה שם דכן היה המנהג בתוככי ירושלים תותב”א), ולהרב שלחן גבוה או”ח סי’ תקכד’ סוסק”ד, ולהרב זכרנו לחיים פרץ ח”א חאה”ע מע’ י’ אות ג’. (וע”ע בשו”ת יבי”א ח”ה חאה”ע סי’ ט’ אות ה’).

 

ג) ואל השלושה ל”ו בא, דאף באותם המקומות שלא היו מתייחדים מבעוד יום בערב שבת (וגם לא ממתינים עד מוצאי שבת), מי לימא לן דנהגו כן מפני שנוהגים דלא כמרן השו”ע לענין גדר חופה, והלוא שמא הוא מפני שנהגו דלא כמרן השו”ע לענין החשש שלא יראה כקונה קניין בשבת, דהנה התוס’ בביצה דף לו ע”ב (ד”ה והא) כתבו למסקנא עפ”י דברי ר”ת, דהא דאיתא בירושלמי דאסור לכנוס אשה בשבת שלא יראה כקונה קנין וכו’, מיירי דוקא כשיש לו אשה ובנים [ועיין ברעק”א על או”ח סי’ שלט’ שהוכיח מהתוס’ דס”ל דאפי’ שיש לו בנים אלא שאין לו אשה כעת, מותר לו לקדש ולכנוס אשה בשבת עיי”ש, וכמובן כל החתנים דנן הם בכלל הגדרה זו], ועיין במפה באו”ח סי’ שלט’ סע’ ד’. והוסיף עוד בשו”ת הרמ”א סי’ קכה’, דגם אם לא נסמוך על דברי ר”ת, נמצא עכ”פ דתלמוד דנן פליג על הירושלמי [וכ”כ בשו”ת יכין ובועז (מאחרוני הראשונים הספרדים, ורוב תשובותיו לא היו לעיני מרן הב”י) ח”ב סי’ א’ (ד”ה בפרק אחרון) דהירושלמי דס”ל דחוששים דנראה כקונה קנין בשבת אזיל דלא כתלמוד דנן בביצה הנ”ל דטעמא הוא משום גזירה שמא יכתוב, עיי”ש], ועפ”ז כתב הרמ”א שם דלפי תלמוד דנן נמצא דהאידנא[טו] שהחתן אינו כותב שטר אירוסין ולא כותב בעצמו את הכתובה כי אם החזן (או הרב מסדר חו”ק), שוב אין איסור על החתן לכנוס בשבת, וכתב דזוהי דעת הרמב”ם והרי”ף דאין גוזרין לחשוש שנראה כקונה קנין בשבת ולכן השמיטו דינא דהירושלמי וס”ל דמותר לישא אשה בשבת עיי”ש. וכן מפורש בתניא רבתי סי’ צ’ דלא קיי”ל כהירושלמי ומותר לכנוס אשה בשבת עיי”ש. ויתכן דעל דברים אלו וכיו”ב סמכו באותם המקומות שנהגו שלא להצריך יחוד לפני שבת, עכ”פ בצירוף השיטה דפריסת הטלית מועילה[טז]. ואם כי דבר רחוק הוא לומר דנהגו בזה כמור”ם נגד מרן, ובפרט דהרמ”א עצמו לא סמך ידו בכל כחו, מ”מ י”ל דבאותם המקומות הקילו מטעם ס”ס, דבתורת סניף שפיר יש לצרף לשיטות דטלית היינו החופה, וקיי”ל דעבדינן ס”ס נגד מרן [ונהי דמסתימת השו”ע בין באו”ח סי’ קלט’ בין באה”ע סי’ סד’ משמע דלא עבדינן להאי ס”ס, סוף סוף מרן השו”ע לא כתב להדיא שאם יפרסו טלית וגם לא יהיה לחתן בנים שיהיה מחוייב להתייחד בערב שבת, וכל שכן בהגלות נגלות תשובת הרב יכין ובועז שהוא בתראה ועל פיו יש לפרש דהרמב”ם והרי”ף לא ס”ל להאי דינא דהירושלמי, ובפרט דהצד לאסור אינו אלא איסור מדבריהם ושומעים להקל]. ועכ”פ בודאי עדיף לפרש את המנהג מטעם ס”ס מאשר לומר דנהגו לגמרי נגד מרן לומר דטלית היא החופה, דאז נמצא שחלקו על מרן בשני ההלכות. וכל שניתן לפרש את המנהג באופן פחות מחודש – חובה לעשות כן. וכן הבין בשו”ת יביע אומר ח”ה חאה”ע סי’ ט’, דבאותם המקומות שלא היו מתייחדים בערב שבת, הוא משום דהם לא חששו לדעת מרן השו”ע לענין שלא יראה כקונה קנין בשבת, והוסיף דאנן לא קיי”ל כוותיהו בזה, אלא נקטינן כמרן השו”ע גם לענין להצריך יחוד (בביתם) מערב שבת, עיי”ש. וראה גם במאמר מרדכי כרמי סי’ שלט’ סק”ח, ובמסגרת השלחן קסטילונובו יו”ד סי’ קצז’ דין ב’ ד”ה שם דאסור.

 

ד) ועל ארבעה ל”ו אשיבנו, דהנה בשו”ת הרמ”א הנ”ל כתב דאף הרא”ש והטור שחששו שנראה כקונה קנין בשבת, אין בזה איסור ממש (לענין חתן מיהא דאצלו לא שייך גזירה שמא יכתוב), אלא רק הרחקה, עיי”ש, ולפי דבריו לא דבר ריק הוא לומר דכך היתה כוונת השו”ע דפסק עפ”י הרא”ש, דדיו לבא מן הדין להיות כנידון. ולפיכך, כשם שכתב בשו”ת יביע אומר הנ”ל סי’ ז’ דלענין חופת נדה נהגו דלא כהרמב”ם משום דגם הרמב”ם לא אסר אלא לכתחילה (כלומר דמצרפינן שיטת החולקים על הרמב”ם כדי להקל לכתחילה), הוא הדין והוא הטעם לענין החשש שלא יראה כקונה קנין בשבת, דבזה הקילו בצירוף דברי החולקים משום דגם לאוסרים אינו איסור ממש. ולעולם אימא לך דלענין עצם גדר חופה, קיי”ל כהרמב”ם ומרן השו”ע.

 

ה) וחמישית”ו יוסף עליו, דמודעת זאת בכל האר”ש דברות הגאון מוהר”ר רפאל מיוחס זלה”ה בספר פרי האדמה ח”ג דף יד’ ע”א (סוד”ה ולענין), שכתב דמטעם זה גופא (שלא יראה כקונה קנין בשבת) היה מנהג ארץ ישראל דכאשר נושא בתולה בערב שבת היה מוליך אותה לבית הנישואין (שהיא בית החתן) ד’ אמות, כך שגם אם היחוד היה בשבת מ”מ ההבאה לביתו היתה מבעוד יום, ונקט שם דכל זה ניחא גם לדעת הרמב”ם ומרן השו”ע עיי”ש היטב. [ואע”ג דלדעת הרמב”ם לא סגי בהבאה לביתו ללא יחוד, דהרי כתב דבעינן תרתי גם הבאה לביתו וגם יחוד כמו שדייק הדרישה סי’ סא’ סק”א והרב עצי ארזים סי’ ה”ן סק”ב והרב ראש פינה ברנדריס שם על הב”ש סק”ו ועוד אחרונים, מ”מ לענין שלא יראה כקונה קנין בשבת י”ל דסגי בזה שהתחיל את הקנין מבעוד יום. וכל שכן לפי הבנת הח”מ סי’ ה”ן סק”ו בדעת הרמב”ם, דסגי בהבאה לביתו, אם כי לפקצ”ד גם הח”מ יוד”ה יוד”ה דבעינן מיהא מקום צנוע להשלמת התהליך ואכמ”ל[יז]. ויתירה מזו, דהנה כל האיסור “שנראה כקונה קנין בשבת” הוא משום דהבעל נעשה זכאי למציאתה ומעשה ידיה, כמפורש ברא”ש ובשו”ע סי’ סד’, וא”כ הכא דהבעל בעצמו הוליך אותה ממש, לא גרע ממסרה לשלוחי הבעל דפסק הרמב”ם עצמו בריש פרק כ”ב מהל’ אישור שעי”ז זכה אפי’ בירושתה, וכתב הרב שער המלך פכ”ג מהל’ אישות ה”א דה”ה דעי”ז זוכה בפירות ובכל קנייני נישואין, ואע”ג דהב”ש חולק ע”ז מ”מ בדברי מרן בבית יוסף יו”ד סי’ רלד’ משמע כדעת הרב שער המלך דהרי כתב שם דבמסירה לשלוחין היא ברשות בעלה לכל דבר חוץ מתרומה, ואכמ”ל. (ואזכיר בזה דבר שלא ראיתי מביאים: בספרונו פרשת חיי שרה כד’ סא’ שכתב דאם מסרה לשלוחי הבעל הרי היא “נשואה לגמרי” עיי”ש). וכן האריך הרחיב להוכיח בשו”ת שמע שלמה ח”ב סי’ יד’ אות ח’ עפ”י דברות הרב פרי האדמה ועפ”י הוכחות נוספות, דהולכה זו שהיו נוהגים בארץ ישראל היתה מועילה גם לדעת הרמב”ם מדין מסירה לשלוחי הבעל כדי לזכות במציאתה ובמעשה ידיה, וממילא לא נראה כקונה קנין בשבת, עיי”ש][יח]. ובשו”ת יביע אומר ח”ה חאה”ע סי’ ח’ סוף אות ד’ כבר העיר (בקצ”ר אמיץ) דלפי המבואר בפרי האדמה הנ”ל נמצא דמנהגנו עולה בקנה אחד עם הוראת מרן השו”ע דהחופה היינו יחוד ולא פריסת הטלית, וסיים: “וזה ברור” עכ”ל, עיי”ש.

 

וקנצי למילין אשים מכל הנ”ל, דבין לענין עצם העובדה שעושים מעשה לפרוס טלית, בין לענין מנהג כמה מקומות דאף בערב שבת לא מתייחדים, אין מכל זה ראיה ואף לא דמות ראיה לומר דלא קיי”ל כמרן השו”ע לענין גדר חופה, והואיל ואין כל ראיה, ומאידך חזינן דהמנהג פשוט וברור דאין הכלות מכסות את ראשם לאחר פריסת הטלית, הוי אומר דעיקר מנהגינו הוא כדעת מרן השו”ע דחופה היא היחוד, וכמו שאכן העלו גדולי האחרונים שהזכנו בענף הקודם, ועל צבאם מרן מוהרע”י זלה”ה, ודו”ק.

 

ענף ה’ – לגבי אם יש צורך בעדים על היחוד

 

והנה אע”פ שקידושין צריך עדי קיום, משום דאין דבר שבערוה פחות משנים [וחב לאחריני כיון שאז נאסרת לכל העולם, כמבואר בקידושין דף סה’ ע”ב) מ”מ הנישואין (ה”חופה” דהיינו היחוד) לא בעי עדים, כיון שבלא”ה היא כבר אשת איש ע”י הקידושין שהיו בפני עדים, ואין כאן חב לאחריני, ונהי דע”י החופה מפר נדריה וכו’, אלו אינם דברים שבערוה, וכשם שאדם מגביה חפץ וקונה אותו גם בלי עדי קיום, כך הדבר הזה [וכל שכן לסוברים דחופה פועלת מדין “מציאות” כפי שיבואר להלן]. ונהי דנשואה היא בחנק וארוסה היא בסקילה, כבר כתב במרחשת ח”ב סי’ א’ ענף ג’ סק”ז דכיון שחנק בא להקל על דין סקילה של ארוסה, לא חשיב דבר שבערוה, וממילא לא בעי עדים, עיי”ש. וידועים דברי הרשב”א דלא הצריך עדים אפי’ לייבום, וכל שכן בנישואין דא”צ עדים.

 

וכן העלו שרים רבים ונכבדים, דלא בעינן ב’ עדים לנישואין, דכ”כ הגאון מהרש”ק בשו”ת האלף לך שלמה חאה”ע סי’ לק”ט [והביא עולת ראי”ה מגמ’ ערוכה בגיטין דף ז”ן ע”א, בארוס וארוסתו שנשבו בין הנכרים והשיאום זה לזה, דבגמ’ קא קרי לה “אשתו” עיי”ש. ודפח”ח. אולם המוהרש”א ומהר”ם שיף במקום נדחקו לומר דאיירי כשהיו שם מנין מישראל כדי לברך ברכת חתנים]. וכ”כ בשו”ת ברכת יוסף לאנדא חאה”ע סי’ לח’. וכ”כ הרגוצ’ובר בשו”ת צפנת פענח (מהדורת דווינסק) ח”א סוס”י לב’ (וז”ל: “וכן היחוד זה ג”כ גדר נשואין כיון שהמציאות כן, וא”צ עדים”, עכ”ל – אלא דאפשר דאין כוונתו על דרך האמור בפנים, וע”ע להלן בדברינו סימן ד’ ענף ד’). וכ”כ בשו”ת חלקת יואב ח”א חאה”ע סי’ ו’. וכן פשיטא ליה להגאון מוהר”ר עבדללא סומך זלה”ה בשו”ת שבסוף זבחי צדק ח”ב חאה”ע סי’ ה’. ועוד אחרונים חביבים.

 

[והבט נא וראה גם להגרי”ש אלישיב זצ”ל בספר “הערות במסכת כתובות” דף מח’ ע”ב ד”ה אמנם, שדחה את הראיות של המצריכים עדים. וכמו כן הגרש”ז אוייערבאך זצ”ל בחידושי כת”י על מסכת כתובות דף מח’ ע”ב שנדפסו בספר שלמי שמחה עמ’ רלא’, העלה ג”כ דאין כל צורך בעדים על היחוד בביתם. וכ”כ הגר”ע טולידאנו נר”ו בעטה אור לקידושין סי’ לח’ אות ו’ (והזכיר מש”כ האור שמח להסתפק בזה, וכתב על דבריו: “ותמיהני מה מקום לספק בזה”). וכ”כ בשו”ת קול אליהו טופיק ח”א חאה”ע סי’ ב’ ד”ה אלא שלענין. וכ”כ במנחת אשר וייס עה”ת פרשת וישב סוף עמ’ שלז’. וראה גם מש”כ הגרח”פ שיינברג זצ”ל במלואי אבן ח”ב עמ’ רסג’].

 

ומה גם דלפי עומקה של הלכה, ישנו מקום נרחב לבאר שה”חופה” (דהיינו ביחוד בביתם) לא פועלת מדין “קנין” אלא מדין “מציאות” של תחילת חיי נישואין, וכמו שהארכנו בזה בס”ד בספרי הדל שושה”ע ח”א שורש ד’ עיי”ש, וא”כ פשיטא דאין כל צורך בעדים, וכ”כ הגאון הגדול הגראמ”מ שך זצ”ל באבי עזרי מהדו”ק פ”ג מאישות הל’ יג’, וז”ל: “ולהנתבאר שאין הנשואין גדר קנין רק מעשה נשואין, על כן לא שייך להצריך עדים, דרק קנין בעי עדים לקיומא דאפשר להתבטל, אבל מעשה הנשואין כבר נעשה אף בלא עדים ואינה יכולה להתבטל”. וכיוון לדבריו הגרמ”ש שפירא זצ”ל בספר שערי שמועות על קידושין דף י’ ע”א ד”ה ובסי’, וכ”כ מדנפשיה הר”ג טולידאנו נר”ו בספר מצעדי גבר עמ”ס קידושין סי’ יז’ אות ט’, וכ”כ בשם עצמו הגר”ע ניסן שליט”א בספר מנחת עזרא לקידושין סי’ א’ ענף ב’.

 

ואמת אגיד דבתוס’ ר”י הזקן (המיוחס לרבינו אברהם מן ההר ז”ל) לקידושין דף י’ ע”ב מבואר דבעינן עדים על הנישואין (וכן סוברים כמה אחרונים הבאנום בשושה”ע ח”א עמ’ ש’), אך יש לדחות את הראיה מהתוס’ ר”י על דרך שכתב בספר עולת כהן על דיני קידושין עיי”ש.

 

זאת ועוד אחרת, דגם אם אמת נכון הדבר שיש צורך בעדים לחלות הנישואין, י”ל דסגי בכך שישנם מוזמנים רבים בשמחת החתונה (וביניהם גם עדי קידושין נחברים) וכל העם מקצה יודעים כלה למה נכנסת לחופה, דאנן סהדי דאחרי שמחת החתונה הלכו לביתם ונתייחדו, דבכה”ג לא צריכים “לראות” כניסתם לתוך החדר דהרי כו”ע ידעי דבודאי יצאו מן העולם ע”מ להתייחד, ואנן סהדי כזה דינו כעדות ביאה ממש, וכמבואר אפי’ לענין קידושין (דלכו”ע בעי עדות) בתשו’ רבינו שמשון בן אברהם ז”ל בתשו’ מיימוניות נשים סי’ יט’, וז”ל: “ואפילו בא עליה לאחר שנתברר דליכא ש”פ אי ליכא עידי יחוד ה”ל כמקדש בלא עדים ואין חוששין לקידושיו ואפילו שניהם מודים כדאמר בפרק האומר בקידושין (סה ב), וההיא דהמדיר דגמר ובעל לשם קידושין התם מיירי בשעת חופה שרגילין לייחד את החתן ואת הכלה. ומיהו גבי קטנה אשכחן ביבמות פרק ב”ש (דף קט’ ע”ב) ובמסכת נדה (דף נב’ “עא) דבעל בגדלות אינה יכולה למאן, אלמא חשיבי אף על גב דליכא עידי יחוד דדבר שבסתם כך הוא כדאיכא עדים דמי.” עכ”ל. [וכיו”ב מצינו בראשונים לענין ביאה, דכל שידוע לכולם דבעל, אע”ג דאין עדים על הדבר, חשיב כיש עדים, וכמובאר בתוס’ ביבמות דף ב”ן ע”ב ד”ה לכשאכנסנה, ובר”ן גיטין דף יג’ ע”א (מדפי הרי”ף) סוף ד”ה מתני’, וברמ”א סי’ קמט’ סע’ א’, ובב”ש ריש סי’ כו’ וסי’ קנה’ סוסקל”ב. ובכיו”ב בשו”ת תרומת הדשן סי’ רז’. וכלך הבט עוד בשו”ת ושב הכהן סי’ ל’ דף סא’ ע”ד ד”ה גם, עיי”ש. וראה נא בעניינו בספרי הדל שושה”ע ח”א עמ’ רסב’].

 

ובשו”ת יביע אומר הנז’ בסוף התשובה מוכי”ח במישו”ר מדברי המאירי ריש כתובות עמ’ ז’ שכתב וז”ל: “ורבותי למדים מדברי גדולי המחברים (הרמב”ם), שאם כנסה נדה ומתה קודם שתטבול אין בעלה יורשה, כיון שדינה כארוסה, ומיהו אם לא מתה אלא לאחר כמה, ודאי טבלה, ובחזקת טהרה היא, וכמה ייחודין היו לו בה.” ע”כ המאירי. ואם איתא דבעינן עדים לעיכובא, הרי לא נתייחדה עמו כשטהרה בפני עדים, אלא שא”צ עדים לזה.

 

וכן מבואר להדיא בערוך השלחן אפשטיין אה”ע סי’ נה ס”ק טו’, שכתב, שמכיון שהכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה לכ”ע א”צ עדי ייחוד שלפני הביאה לגמר נישואין, ואדרבה מכוער הדבר. ע”ש.

 

ובר מן דין, הרה”ג ר’ בן ציון אבא שאול זצ”ל [הובאו דבריו באור תורה גליון תצט’ עפ”י מה שרשמו התלמידים תיכף לאחר השיעור, וראה גם בבית חתנים פנירי ח”ב פ”י הערה ט’ (מהדורת תשס”ו) בשם רבו הגרב”צ, ובספר עמודי שש על כתובות דף ז’ ע”ב, וכן שמענו ג”כ מעוד תלמידי הגרב”צ] הבהיר דגם לסוברים דיש להצריך עדים, היינו דוקא לענין לעשותה נשואה גמורה, דנ”מ לזכות בירושתה וכו’, משא”כ לענין להתיר לבוא עליה בליל החופה, לזה אי”צ עדים [וגדולה מזו כתב בשו”ת הרי”ד סי’ מז’ עיי”ש]. ואף לענין לזכות בירושתה, הבהיר הגרב”צ דסגי בכך שברבות הימים יראו אותם השכנים שאחד בא לגור עם אשה כדרך איש ואשה ומתייחדים ועי”ז הוי עדות שפיר ויזכה בירושתה. [ולא עוד אלא שהגרב”צ אבא שאול זלה”ה אפי’ היה מתלוצץ על אלו המצריכים חדר יחוד מפני שרוצים עדים – כך כתב אחד מגדולי תלמידיו, הרה”ג ר’ יצחק ברכה שליט”א ראש ישיבת עטרת יצחק, בספר ברכת יצחק הל’ צניעות עמ’ תכב’[יט], שכתב שישב באותו ספסל עם הגרב”ץ, והראה לו הגרב”ץ בשו”ע כמה הוכחות דלא צריך חדר יחוד, ואז אמר לו הגרב”ץ שאינו מבין מדוע עושים כן, ושמא מפני שחוששים שמא הכלה תמות בין האירוסין לחופה, וחושש שלא יוכל לירשנה. עיי”ש.  וע”ע שם בעמ’ תכג’].

 

ועכ”פ מצאנו שובע סמכו”ת למנהג הספרדים שאין מתייחדים באולם, ומתייחדים רק בביתם ואין חוששים להביא שני עדים עד לביתם. ובמקום מנהג אין לחוש למידי. ובפרט דיש למנהג בסיס על דברי הרשב”א הנ”ל שהיה ריש גלותא דספרד. ושא נא עיניך וראה להגאון מוהר”ר עבדללה סומך זלה”ה בזבחי צדק ח”ב בחלק התשובות אה”ע סי’ ה’, שבמקומות שנוהגים שאין עדים כלל על הנישואין: “מנהג זה הוא מנהג ותיקים”. עכ”ל, ועיי”ש כי השב”ח השבי”ח מנהג זה עד מאוד שהוא טוב ויפה, “ולא יש שום חששא בזה כלל ועיקר” עכ”ל. ואף בבגדאד מבואר שם שלא היו ב’ עדים אלא רק אשה אחת שהיתה באה להעיד על הבתולים [ומן הסתם הקפידו על האשה בדוקא משום דאצל נשים ליכא למיחש כולי האי להרהורי עבירה קשים מעבירה]. וידוע תדע דאע”פ שהיו נוהגים שהחתן והכלה היו הולכים לביתם בעוד היום גדול, לא מפני זה נימא דהיו תמיד עדים שרואים אותם נכנסים לביתם, חדא: כיון שהיו גרים בין הגויים ולא בכל שעות היום היו שם שני יהודים צופים בעת כניסתם (וגם אם לפעמים כן היו ב’ צופים באופן מזדמן, מ”מ אין כאן מנהג שדוקא יהיו עדים), ותו: שרבים היו גרים באיזורים חקלאיים שאין קרוב לביתם בתים אחרים (וע”ע בזבחי צדק הנ”ל שכתב שמקום היחוד היה רחוק כשעה או שעתיים ממקום הסעודה עיי”ש), וא”כ מדחזינן שלא דקדקו חכמי עדות המזרח לשלוח ליווי עם החתן והכלה כדי שיהיו עדים על היחוד בביתם, ש”מ דס”ל דאין מקום לחוש לכך, מכל הני טעמי תריצי שהזכרנו לפני כן, וכפי שאכן כתב להדיא הזבחי צדק הנ”ל שמנהג וותיקין הוא שאין צורך בעדים.

 

והבט וראה גם בספר נטעי גבריאל פרק לז’ סקי”ד שכן מנהג פולין דאי”צ עדים על היחוד, ומייתי בשם הגר”י פיעקארסקי זלה”ה תלמיד האבני נזר דהיה מקפיד בדוקא שלא יהיו עדים על היחוד, משום פריצותא, עיי”ש. ובספר מועדים וזמנים (להגר”מ שטרנבוך) ח”ד סי’ רפז’ בהערה אות א’ (ד”ה ובזה) הביא דכן הוא המנהג בכמה קהלות, דאין צורך בעדים. עיי”ש. וכן הוא מנהג אחינו בשרינו בני תימן הי”ו שלא להצריך עדים על היחוד, וכמו שמובא בספר שלחן ערוך המקוצר ח”ז סי’ רו’ סע’ עג’.

 

ועל כל פנים ידוע תדע דגם מי שלבו נוקפו (אשר לא כדת) להצריך עדים על היחוד, אכתי אין בזה טעם לשבח להתיר לערוך חדר יחוד באולם השמחות לעיני כל הקהל הגדול (שיש בזה כמה וכמה תקלות לרבים כפי שנבאר להלן פרק ב’ ענף ב’ בארוכה), אלא על החתן למצוא מבעוד מועד שני עדים נשואים ויראי חטא (שאצלם אין חשש להרהורים כולי האי) שמוכנים ללוותו לביתו בסיום החתונה. ואם כי גם חומרא זו אין דעת חכמים נוחה הימנה (כפי שהוזכר לעיל), ועדיף היה להמנע מהבאת עדים מכל וכל, ומ”מ מי שכלתה אצלו הרעה לעשות חדר יחוד באולם מפני טענה זו של הצורך בעדים, הרי לפניו דרך לבחור הרע במיעוטו להזמין ב’ עדים ללוותו לביתו, ועי”ז נמנעות התקלות שעלולות להיווצר ע”י היחוד (זכור אזכרן עוד להלן פרק ב’ במקומם). ונמצא שהנידון אי בעינן עדים על היחוד לפי האמת איננו אמור להשפיע על הנידון אם לעשות יחוד באולם השמחות אי לאו, וכי מפני מידת העצלות של החתן (שאיננו חפץ לטרוח לחפש אחר עדים ללוותו) נתיר לו להכשיל את הרבים אתמהה.

 

ענף ו’ – שבע ברכות אחר ברכה”מ

 

ופש גבן לבוא אל הישו”ב במה שנהגו יחד כולם לברך ברכה”מ אחרי הסעודה באולם השמחות בליל החתונה. דהרי לפי שיטת מרן הגרע”י זלה”ה דגם אנו הספרדים נוהגים כהרמב”ם דחופה היינו מה שהחתן והכלה מתייחדים בביתם לאחר סיום החתונה, א”כ בעת ברכת המזון עודנה ארוסה כנעוריה בית אביה, ועל שום מה מברכים פעם שנית ז’ ברכות. ובשלמא לשיטת הגאון מוהר”ר הגר”ע הדאיה זלה”ה וסייעתו ז”ל דאנו הספרדים מנהגנו כהראשונים דסבר”י מרנ”ן שהחופה היינו פריסת הטלית, מינח ניחא, דכבר נעשית נשואה, ומברכים מחמת הסעודה כמו בכל ז’ ימי המשתה, אלא דכאמור שיטת הגר”ע הדאיה ודעימיה לא עלתה ארוכה מטעמא אחרינא, דא”כ תמ”ה תמ”ה יקרא מדוע לא נהגו שהכלה תכסה את ראשה, והרי לכו”ע נשואה חייבת בכיסוי ראש (גם בלילה הראשון כפי שיבואר בהמשך בענף ה’).

 

והנה בספרי הדל שושנת העמקים ח”א (על חו”ק) עמ’ שכ”ו עד של”א אליה”ו המבי”א בעניי חמישה תירוצים נכוחים (מבוססים על דברים מפורשים בראשונים כמלאכים ז”ל, כגון שו”ת הרא”ש, אורחות חיים מלוניל, ועוד) ליישב את מנהגנו ברווח ולא בצמצום עפ”י שיטת מרן הגרע”י זלה”ה בזה[כ]. וכיון דבמילי דקיצור עסקינן, אסמוך על מעיינ”י הישועה שיתנו שזיפת עינם בספרי הקטן הנז’ וראיתם את האר”ש מה היא, וכאן זכור אזכיר רק את התירוץ האחרון שהוא לפקצ”ד אמת לאמיתה של תורה (והסכים עמנו בישוב זה הגאון הגדול הראש”ל מוהר”ר יצחק יוסף שליט”א, דלאחר שפרסמתי ישוב זה בקובץ יתד המאיר סיון תשס”ז, אמר לי הראש”ל שליט”א בשיחת טלפון ששמח בישוב זה כמוצא שלל רב, ואכן לאחר מכן האיר זרח ספרו הבהיר עין יצחק והביא שם התירוץ הנז’ בס”ד).

 

והנה הישוב למנהגנו אינם אלא דברים מפורשים וברורים היטב שכתב מור”ם ז”ל בדרכי משה סי’ סב’ אות ח”י בשם המרדכי ריש כתובות (והוא בסי’ קלג’), דאע”פ שהאשה עדיין לא נכנסה לחופה ועדיין איננה נשואה, מן הדין ניתן לברך ז’ ברכות אחר ברכת המזון של הסעודה, מלבד מה שהיו מברכין אח”כ ז’ ברכות שנית בעת החופה. עיי”ש [ורק דכתב המרדכי דיש בזה חשש צדדי, דשמא אחר הז’ ברכות יתקוטטו החתן והכלה ויגמרו בדעתם שלא להכנס לחופה, ואז נמצא למפרע שהברכות היו לבטלה. ומנהגנו שלא לחוש לחזרה, ואין בזה תמיהה כלל. וכבר נחלקו הרמב”ם (פרק ג’ מאישות הל’ כג’) והראב”ד (בהשגותיו שם) לענין ברכת האירוסין, דלדעת הראב”ד אע”פ שהסכימה האשה לקבל את הקידושין, אין לברך לפני הנתינה, שמא תחזור בה ולא תאבה האשה ללכת אחריו, ודעת הרמב”ם דאין לחוש לזה. ואנן נגררין בתר הרמב”ם ז”ל. ונהי דהתם גבי ברכת האירוסין הזמן בין ההסכמה לחרטה הוא מועט יותר, מ”מ מאידך גיסא בנ”ד כבר היא מאורסת ועומדת ואין לחוש לחרטה ביום החופה, וחזקה אין אדם טורח בסעודתו ומפסידה. ומה גם דהאידנא החתן טריד וקאי בריקודים שירה וזמרה כל אותם השעות שבין הקידושין להיחוד בביתם, וגם המרדכי יוד”ה יוד”ה דבכה”ג תו ליכא למיחש לקטטה].

 

ונראה טעם כעיקר למה שנקט המרדכי דמותר (מן הדין) לברך ז’ ברכות בסעודה עוד טרם היותה לנשואה, עפ”י מש”כ בתוס’ רי”ד לכתובות דף ז’ ע”ב, דניתן לברך ז’ ברכות כמה פעמים עוד לפני החופה משום אפושי שמחה, עיי”ש. והבט נא וראה גם בריטב”א בכתובות דף ז’ ע”ב, שכתב דגם קודם הנישואין, כל שיש סיבה חדשה לברך שנית ז’ ברכות, שפיר מברכינן. [והכא נמי בנ”ד דעושין סעודה לכבוד החתן סמוך ונראה לעת הליכתן לביתן, הוי סיבה מחודשת לברך שנית, דהרי הסעודה מדגישה שוב את השמחה].

 

ועתה לבי נסב”ר בקרבי דניתן להוכיח כן גם מתוך דברי הר”ן בפסחים דף ד’ (מדפי הרי”ף – והזכרתיו לעיל ענף ג’ בהערה), דהנה הר”ן שם כתב דממה שמברכים ברכת חתנים כל שבעה הוי הוכחה דברכת חתנים אי”צ “עובר לעשייתן” לכו”ע (ועפ”ז כתב הר”ן דמה שהצריך הרמב”ם לברך לפני החופה אינו אלא כדי שלא יהיה היחוד עם כלה בלא ברכה שאז היא אסורה לבעלה כנדה, ולא משום עובר לעשייתן), ולכאו’ כל הנוגע בו יתמ”ה איזה ראיה יש בזה, דשאני הברכות כל שבעה שהם תקנה בפני עצמה. אלא לאו ש”מ דהר”ן הבין דמה שמברכין כל שבעה ברכת חתנים, הכל היא אותה תקנה ואותם ברכות ממש שמברכין לפני החופה, דכך היתה התקנה מעיקרא דגם אחרי שברכו בפעם הראשונה ברכת חתנים ניתן לחזור ולברך שוב כמה פעמים כל פעם שיש סיבה מחודשת לכך (כלומר כל עוד שיש שוב אירוע שמזכיר ומעיד על השמחה, שהיא הסעודה עם פנים חדשות וכו’). ודו”ק.

 

והנה נא ידעתי, דאם יתעקש המתעקש להמציא חילוקים בין הנידון שבראשונים הנ”ל לנ”ד, אכן יכול למצוא איזה דרכים לגלות פנים שלא כהלכה, אלא דעם זאת לאור האמור כבר אין כל “קושיא” על מנהגנו, דהלא סוף סוף אין הכרח כלל לחלק בזה, ואדרבה הסברא הישרה מחייבת לדמות מילתא למילתא בזה, וממילא אשכחנא סמוכין מדברי הראשונים ז”ל למנהגנו.

 

ולענין עצם העובדה שניתן לברך ב’ פעמים לפני החופה, צא ולמד ג”כ ממאי דאיתא בתשובות הגאונים ברצלוני (ירושלים תרפ”ז) סי’ מ’, ובתשובות רב שר שלום גאון סי’ קיז’, דמבואר שהיו נוהגים בבבל לברך ברכת חתנים פעמיים לפני החופה, פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב (וכפשטות לשון חז”ל במסכת סופרים פי”ט הל’ יא’). עיי”ש. ודברי הגאונים ז”ל הם דברי קבלה מבית מדרשו של רב אשי (לכו חזו נא בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ב עמ’ ח”ן עד עמ’ סג’, בארוכה), ובפרט היכא דהעידו דכן נהגו בבבל. ומנהג זה מובא ג”כ בתניא רבתי סי’ צ’ עיי”ש.

 

וגם בתקופת האחרונים הספרדים מצינו כזאת, וכגון בשו”ת משאת משה ח”א חאה”ע סי’ כט’, שכתב דאחרי הקידושין ברכו ז’ ברכות, ואח”כ לאחר הסעודה ברכו שוב ז’ ברכות, ורק אח”כ בחצי הלילה נתקיימה החופה[כא] [וכל השאלה שדן עליה הרב משאת משה שם היתה רק מחמת שהכלה לא היתה נוכחת בעת הברכות שבסעודה (וגם ע”ז השיב דבכל זאת יש לברך), ואילו עצם העובדה שברכו פעמיים לפני החופה לא היתה בגדר שאלה כלל, עיי”ש]. והובאו דבריו בשתיקה יפה בבית עובד דיני ברכת חתנים סע’ יט’.

 

לאחר זמן שוב האיר זרח ספר מגיד חדשות חלק עשירי קודש (לכמוהר”ר בוגיד סעדון זלה”ה), וכתב שם בעמ’ קסא’ בזה”ל: “ומה שכתב הרב דאיך אפשר לברך ב’ פעמיים ז’ ברכות [פעם אחת תחת הכולונסאות ופעם אחת אחרי ברכת המזון], לע”ד לא ידעתי מאי חששא איכא בזה, דהרי מברכין אותן כל שבעה משום דעיקר הברכות אינן אלא שבח והודאה, וכי היכי דמברכינן אותם אח”כ [כלומר בימים שאחרי ליל החתונה] כמה פעמים, הכי נמי למה לא נברך אותם קודם [כמה פעמים], כיון שאינן אלא שבח והודאה.” עכ”ל. ודפח”ח.

 

וככל דברינו כתב לאחרונה ג”כ הג”ר יורם מיימון שליט”א (מח”ס מתנת משה) בקובץ תורת יוסף גליון ד’ סי’ מג’.

 

ענף ז’ – טענתם של מדריכי-חתנים

 

[מוד”ע לבינה: ענף זה יובן יותר אחר העיון בפרק ב’ (להלן), אך עם זאת הוחלט למקמו כאן מפני שייכותו לחלק הסיבות (לכאורה) לעריכת חדר היחוד].

 

עוד רגע אדבר דהנה מה ששגור בפי ה”מדריכים”, שה”חדר יחוד” (שהוא קירוב במידה ובמשורה ואח”כ הפסקה) מהני להפיג את רגשי המתח – אין לנו לציית לטענות כאלו כל עוד שלפי גדרי ההלכה יש בזה חשש של מכשול לרבים (כפי שיבואר להלן פרק ב’ ענף ב’ בארוכה), דבודאי כל מה שאינו רצונו של נותן התורה ית”ש בהכרח שאינו חיוני כלל וכלל. ומה שהזוג זקוק באמת הוא לסייעתא דשמיא במעשי ידיהם, וזאת לא ישיגו על ידי תחבולות כאלו כל עוד שלפני גדרי ההלכה היה ראוי להמנע מלעשותם. [ומה גם דלפקצ”ד ניתן ליצור תחבולות כאלו גם אחר בואם אל שער ביתם בקדושה ובטהרה, ואין מן הראוי לפרט במגילת ספר כתוב עלי, וד”ל].

 

זאת ועוד אחרת, דעצם התועלת שבדבר מוטלת בספק גדול. ולא שמענו ולא ראינו שזוגות ספרדים ששמרו על המסורת התקשו יותר בליל החופה מאשר זוגות בני אשכנז. ולא דמי ליחוד שביהודה המוזכר בש”ס, ואף אינו דומה להיחוד המוזכר במהרי”ל (שכתב המהרי”ל דבאשכנז היו נוהגים להתייחד כדי שיהיה לבו גס בה) – דהאידנא מתייחדים רק לחצי שעה או לכל היותר שעה, וגם היחוד כיום הוא סמוך ונראה לזמן שבלא”ה מתייחדים בביתם וכלבוד דמי. ויתירה מזו, דבימינו נוהגין שהחתן פוגש את כלתו כמה וכמה זימנין לפני החופה, ומשוחחים במכשיר הטלפון כשעתא חדא מידי שבוע פעמיים באהבה, ועל כן שוב אין כל צורך ביחוד של המהרי”ל, וכבר לבו גס בה די והותר [ודלא כפי שהיה בימים ההם בזמן ההוא בשער מקומו של מהרי”ל, דמנהג אחינו האשכנזים שאין המשודך רואה את משודכתו כלל עד החתונה, וכמש”כ בשו”ת מהרשד”ם חאה”ע סי’ לא’ ד”ה הרי שלא הטיל, וזיל קרי גם להגרי”ב זילבר זצ”ל בספר מקור הלכה עמ”ס שבת ח”ב סי’ יז’ בביאור הלכה סקט”ז, שכתב דבימי קדם ברוב ככל מקהלות אשכנז לא היה החתן נפגש עם כלתו מה”תנאים” ועד הקידושין, ואכמ”ל].

 

ובקושטא, ה”יחוד” המוזכר במהרי”ל גופא, לא היה כי אם מה שאנו קוראים בימינו “פגישה”, דהרי המהרי”ל כתב שם להדיא שהיתה שם אשה אחת עם הזוג. וכאמור בני דורנו כבר יצאו ידי חובת “פגישות” בהידור רב ואליבא דכו”ע.

 

ומלבד כל זאת, מודעת זאת בכל הארץ, שבני ספרד הינם חמי המזג יותר מאחינו בני אשכנז, ומובן היטב שאבותינו ורבותינו זיע”א לא ראו כל צורך לתקן חדר יחוד. וכל שכן בדורינו שהפרוץ מרובה על העומד, וחוצפא ישגא, גם המהרי”ל יודה דאין צורך לתחבולות כולי האי להרגיל את החתן אצל אשתו. וכל הבא לחדש חדר יחוד אצל הספרדים, עליו הראיה שיש צורך הכרחי בדבר.

 

ולדאבון נפשינו, הרבה ממדריכי החתנים כיום מתייראים יתר על המידה מנושא המתח של הזוג, ולשם כך נוטים טובא ברוח ישראל סבא, ויש לדעת שלא כל מה שטוענים ומלמדים לחתנים האידנא, היא אכן תורה למשה מסיני זכה וברה, ולא תמיד דבריהם מזוקקים שבעתיים לפי גדרי ההלכה והקדושה כמסורת עם הקודש. וצאינה וראינה מה שצווח כי כרוכיא בזה הרה”ג ר’ אברהם ארלנגר שליט”א (מראשי ישיבת “קול תורה” פעיה”ק ירושלים, מחבר הספרים “ברכת אברהם” על הש”ס) בספר ברכת אברהם מאמרים, בכרך “מידות והשקפה” עמ’ שלו’, וז”ל: “מצוי בין המדריכים שמדברים הרבה דברים בטלים ומבוטלים הנקראים הדרכה, ואין לי ספק שלא מגדולים מקורם אלא מקטנות המדרכים השונים, ויצא שכרם בהפסדם וטוב היה להם השתיקה וכו’. ואין לנו אלא מה שמבואר בשו”ע ובספרי היראה וכו’.” עכ”ל. וראה גם בספר כלולות אפריון עמ’ ג’ בהערה, שכתב גבי המדריכים, דמחמת חשבונות שונים, כגון למנוע את החתן ממצבי לחץ וכיוצא (והוא כעין מה שטוענים לענין תועלת החדר יחוד), לעתים נוטים מדרך סלולה של תורתינו הקדושה, וטח מרואות עיניהם מהשכיל ליבותם שאין לחשבן חשבונות כאלו, וסיים: “כי כלל כללנו – מדברי אמת לא יצא מכשול.” עכ”ל. ותבנא לדיננא. והט אוזניך ושמע דברי חכמים של הגר”י ליברמן שליט”א בשו”ת משנת יוסף חי”א סוף סי’ קנד’, וז”ל: “שיש מדרכי חתנים שמשחיתים בחורים טובים, שהיו שקועים בתורה ויר”ש, ועושים מהם בעלי תאוה שפלים, נבל ברשות התורה וגרוע מזה, וקורעים מהשו”ע סי’ ר”מ ומהראשית חכמה שער הקדושה, וגורמים הוז”ל רח”ל.” עכ”ל. ובספר חוט שני (פסקי הגר”נ קרליץ שליט”א) על פסח עמ’ ל’ וז”ל: “וכאן המקום להתריע כנגד אותם שמכנים עצמם בתואר “מדריכים” לבני תורה, ומחדשים להם הנהגות שלא שערום אבותינו וכו'” עכ”ל, ואע”ג דשם לא מיירי לענין חדר יחוד אלא לגבי הנהגות פרוצות אחרות, מ”מ דון מיניה ואוקי באתרין.

 

ועל הכל, הנה בספרי הדל שושה”ע ח”ד (על דיני כתובות כרך ב’) הבאתי נועם אמריו של הרה”ג ר’ אליהו עבוד (מח”ס הגיע הזמן) וספר אהל קדושים, שדעת כל גדולי ישראל האשכנזים [הגר”נ קרליץ שליט”א, הגראי”ל שטיימן שליט”א, הגר”ח קנייבסקי שליט”א, והגרמי”ל ליפקוביץ זצוק”ל], שבחדר היחוד אין נכון לעשות קירבה של חיבוק ונישוק, פן יכשל בעוון שז”ל, ר”ל [וע”ע להלן פרק ב’ ענף ג’ אריכות דברים בענין זה]. וא”כ נפל פיתא בבירא, דהרי כל מה שהמדריכים רצו להשיג ע”י חדר היחוד, הוא דוקא ע”י החו”נ (דאי לאו הכי אינו אלא “פגישה” בעלמא, ולזה כבר אין צורך). ולאור הנ”ל שבלאו הכי גדולי ישראל הביעו דעתם דעת תורה דאינו נכון לעסוק בחו”נ בחדר היחוד, א”כ שוב אי אפשר להפיק מיחוד זה את התועלת שחפצו המדריכים, והדר דינא דאין כל סיבה לשנות את המנהג ולגרום תקלה לרבים וכו’.

 

ענף ח’ – טענת “מנהג הישיבה”

 

וגם מה ששגור בפומייהו דכמה אינשי טענת “לא לשנות ממנהג הישיבה” כאילו יש בזה שיקול הלכתי “לשם שמים” לערוך את חדר היחוד, אין טענה זו כנה כלל, דהרי החתן שבנידון כל ימיו בישיבה התעטף בטלית גדול בשחרית (דהרי אילו לא התעטף, אנן סהדי דבודאי יערוך חדר יחוד ללא שאלת חכם, ואפי’ כל רוחות שבעולם באות ומנשבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, ואין כל נ”מ לדון עליו), ומשך כמה שנים לא חש מלשנות ממנהג הישיבה בתוך ביהמ”ד של הישיבה עצמה, וא”כ מאי שנא מנהגי סדר הנישואין שבזה חוזר וניעור משינתו לומר דלא יאה לשנות ממנהג הישיבה, והלא גם להניח טלית גדול אינו חיוב מן הדין אלא מכח מנהגא[כב]. ואדרבא בליל החתונה כבר מתנתק מהישיבה (ומן הסתם כבר חיפש או מחפש כולל), ובעת ההיא נמצא באולם יחד עם אביו וסבו ושאר קרוביו, ולמה דוקא אז יקפיד על “מנהג הישיבה” וינטוש מנהג האבות. והרי כל הקפידא שלא לשנות ממנהג הישיבה, אם אכן קיימת קפידא כזו (ואין קפידא כזו), הוא משום שינוי מ”מנהג המקום”, והרי באולם השמחות איננו נמצא בישיבה (לא במובן של “שטח” ולא במובן של “שייכות”, דהרי נעשה כעת בעל בעמיו, וכבר נתן טבעת קידושין ביד אשתו, ושוב איננו אחד מבני החבורא כלל), אלא אדרבא הוא ואביו הם בעלי השמחה, והם משכירים את האולם, והחברים בני אשכנז אינם אלא מוזמנים אצלו, וא”כ בכה”ג המנהג הקובע הוא מנהג אבותיו, לכו”ע. וכשם שלא עלה על דעת הבחור, אף בימי בחרותו (בעוד שהיה לו שייכות לישיבה), להמנע מלאכול קטניות בבית אביו בחג הפסח (וגם לו יצוייר שהיו באים חברים בני אשכנז מהישיבה להתארח אצלו בפסח, לא מפני זה היה נמנע מלאכול קטניות לעצמו), כך הדבר הזה ממש. וזו הסברא הישירה למתבונן על דבר אמת וצדק. [ולא עוד אלא דאף לו יצוייר שהחתן היה עורך את החתונה בתוככי בית המדרש שבישיבתו, הרי באותו עת אין שם כמה חופות שעורכים חדר יחוד דנימא דלא יהיה שונה בהנהגתו, ודו”ק].

 

אלא כל המכיר מעט ממזג טבען של צעירי הצאן בדור יתום הלזה, יודע היטב, שבעווה”ר נעשו כ”עדר” שוטה הנגרר אחר הזרם (ואולי גם לזה התכוונו במאמרם ז”ל בסנהדרין דף צז’ ע”א, גבי עקבתא דמשיחא: “מלמד שנעשית עדרים עדרים”), כי על כן, כיון ש”מקובל” ומצוי קצת שבחורים ספרדים לובשים טלית גדול אף בשהייתם בישיבות של אחינו בני אשכנז, זו היא סיב”ה ש”מרשים לעצמם” לא לשנות ממנהג אבותם, משא”כ גבי חדר יחוד, בשנים האחרונות “התקבל” מאוד לשנות, ולכן החתן מתבייש שלא לשנות. זו האמת הנוקבת, והדברים ידועים לכל הנוגעים בדבר. ומעתה יאמר נא ישראל, דמה שחפצים לא לשנות ממנהג הישיבה, אין בזה שום שיקול “לשם שמים”, וגם לא עולה בדעתם שום שיקול הלכתי אמיתי (כי באמת אין שיקול כזה לפי גדרי ההלכה וכנ”ל), אלא הכל נובע מנחיתות יתר, שמתביישים מלנהוג כהוגן, ואינם גאים במנהג אבותינו המנופה ביג’ נפה ככסף צרוף מזוקק שבעתיים.

 

[ולא אכחד מלהוסיף דברים שבלב (לולי שאין אנו צריכים להוסיף מידי), דאף כלפי אחינו בשרנו בני אשכנז אין כאן ודאי גמור שיש “מנהג מחייב”, דהרי כבר הזכרנו דברות המהרי”ל דהיחוד באשכנז היה רק כדי שלבו יהיה גס בה, וכתב הרב נחלת שבעה סי’ יב’ (מחודשים אות ט’) שגם מה שמוזכר ברמ”א הוא מהאי טעמא, והיינו דאין כאן “מנהג” מטעמים הלכתיים אלא עצה טובה קמ”ל מנימוקים טכניים, ומעתה לא דבר ריק הוא לומר דאף לחתנים בני אשכנז גופא אין בזה חיוב מן הדין לנהוג כן, כי העובדה שכל בני אשכנז נשמעו לאותה עצה לא הופכת את ה”טכניקה” ל”חיוב”, וכדמצינו כיו”ב בכמה דוכתי וכגון לגבי מנהג הקדמונים באשכנז שהיו מקבלים את השבת מוקדם מאוד ואח”כ עמדו וביטלו את המנהג (עיין ביאור הלכה סי’ רסג’ סע’ ד’ ד”ה וגם לא יאחר), דמה שלא חששו לבטל את המנהג הנז’ היינו יען כי הנהגת הקדמונים היתה מסיבות “טכניות” (כמבואר באחרונים באו”ח סי’ רלג’) ולא מחמת הידור במצות תוספת שבת. והבט וראה גם בספר ויעמוד פנחס (להגר”פ מוסבי נר”ו) עמ’ צח’ בשם הגרי”ש אלישיב זלה”ה, דמה שנהגו העולם לפתוח את הפרוכת מצד ימין יתכן דאינו אלא מטעמי נוחות וממילא אין לזה דין מנהג עיי”ש, וכהנה רבות (ויש לחלק). ועשה לך צר”ף בזה ממה שנכתוב להלן פרק ב’ ענף ז’ בשם הגאון נאמ”ן שליט”א, דמה שנהגו בני אשכנז כיום להתייחד באולם אינו אלא מנהג טעות שהשתרבב מחמת שבאשכנז היו עושים את החופות בערב שבת עיי”ש באורך. ולפיכך לא בשמים היא לומר דאין כאן כח “מנהג” להתייחד באולם אף לא כלפי אחינו בשרנו יוצאי אשכנז, ואף אי נימא דאין הדברים מוכרחים, מ”מ לא גרע מאיסור דרבנן דספיקו להקל, וכל שכן לענין הנידון דנן דלא באנו לדון על בני אשכנז כי אם על בני ספרד שמעולם לא נהגו להתייחד. ומ”מ כאמור בלא”ה לדידן אין אנו צריכין לכל זה].

 

ואולם זאת למודעי דדברים אלו מכוונים לאותם בחורים שמרצון עצמם חפצים לנהוג כ”מנהג הישיבה”. משא”כ בגוונא שראש הישיבה כופה על היחוד, דאז קיים חשש לקטטה וכיו”ב, זו סוגיא בפני עצמה ואי”ה נקבע לכך פרק בפני עצמו בהמשך (נספח א’).

 

ענף ט’ – סיומא דמילתא, ודעת גדולי ישראל

 

ובכן עלה מן האר”ש שמנהג הספרדים ובני עדות המזרח שלא מתייחדים באולם השמחות אלא מתייחדים רק כשבאים לביתם בסיום החתונה, הוא מנהג שאין בו דופי כלל, טעמו בו וריחו לא נמר, וכל הטענות הצולע”ה והנדח”ה שנאמרו בדורינו לערער אחר המנהג, כולם נדחו קראו לה בדחיה של ממש באותות ובמפותים על פי ישובים המבוססים על דברים מפורשים בראשונים כמלאכים ז”ל. ויותר ממה שקראתי לפניכם כתוב על לוח לבי ובספרן של צדיקים, שכבר הרחיבו להגן לחזק ולאמץ היטב מנהגינו במאי דלא עבדינן “חדר יחוד”, דמלבד מה שהזכרנו בשם שו”ת יביע אומר ושו”ת עלה עזרא ושו”ת ישכיל עבדי וספר ברכת ה’ ושאר האחרונים הנזכרים, ראה גם מה שהביאו בזה (לענין דאין צורך ב”חדר יחוד”) בשו”ת ישכיל עבדי ח”ז חאה”ע סי’ י’ ויא’, ובשו”ת שמחת כהן ח”ז סי’ ו’ (ובנדמ”ח חאה”ע סי’ כו’), ובשו”ת שמ”ש ומגן ח”א חאה”ע סי’ ד’, ובספרו שו”ת שמש ומגן ח”ג חאה”ע סי’ לד’ אות ה’ ד”ה כל זה, ולהגאון הנאמ”ן שליט”א בקובץ אור תורה (בכמה דוכתי, וראה שם שנה טו’ סי’ פג’ ובסופו דף שמ’ ע”א, ושנה טז’ סי’ יא’ ובעמ’ תשלז’, ושנה טו”ב סוף סי’ כח’ בהערה ובעמ’ תרעג’, ושנה ח”י עמ’ שצד’ ותרסג’, ושנה כא’ עמ’ תתרכו’, ושנה כב’ סוף עמ’ שח’, ועוד), ובשו”ת קול אליהו טופיק ח”א חאה”ע סי’ ב’, ובשו”ת שמע שלמה ח”ב חאה”ע סי’ יד’ אות ח’ (ד”ה וע”ש עוד), ובשו”ת מאמר מרדכי אליהו ח”ב חאה”ע סי’ ו’, ובשו”ת וישב הים ח”ב סי’ כא’ עמ’ שלו’ ד”ה והנה גם, ובספר נהגו העם הנדמ”ח ב”מנהגי חתונה” אות כא’, ובספר מקור חיים הלוי ח”ה פרק רלז’ סע’ סו’, ובספר בני יעקב שכנזי על אה”ע סי’ סב’ סע’ א’, ובספר משנת שלמה שלוש על קידושין סי’ ט’ עמ’ ע’, ובשו”ת מעשה אורג חאה”ע סי’ א’ פרק יד’, ובשו”ת שיבת ציון בוגנים ח”א סי’ מו’, ובספר מנחת איש ח”ב פרק כד’ סק”ו, ובספר מנחת אשר אלחדד על אה”ע סי’ ה”ן הערה ב’, ובספר מגן יוסף עמ’ שב’, ובקובץ בני ציון גליון א’ עמ’ צה’ ד”ה ומכאן, ובמגיד חדשות ח”י עמ’ קסא’ בהערה שם, ובשו”ת עזר יצחק סי’ ב’, ובקובץ תורת יוסף גליון ד’ סי’ מג’, ועוד, ואכמ”ל.

 

ונקיט האי כלל בידיך, דכל כה”ג דאיכא סמוכין נכוחים ליישב את המנהג, אין לשנותו, וכבר כתב הגאון חת”ס זיע”א בתשובותיו חאו”ח סי’ נא’ ד”ה ידענא: “ורגיל אני לומר, כל המפקפק על נימוסי’ ומנהגנו, צריך בדיקה אחריו.” עכ”ל. וצא ולמד ממש”כ הגאון מוהר”ש מורפורגו זלה”ה בשו”ת שמש צדקה חאו”ח סי’ יא’, וז”ל: “וכל המשנה ממנהג אבותיו ומסבב נחלה ממטה למטה (כלומר מעדה לעדה) יורד מטה מטה (לגהינם), על דרך ‘כל המשנה ידו על התחתונה’, ועובר על לא תיטוש כדאיתא בירושלמי וכו’. ולא בלבד בנוסח התפילות עצמן נאמרו הדברים, אלא בשינוי איזה מנהג שיהיה אפילו מכוער הרבה וכו’, על פי משל הקדמונים: עושה חדשות – בעל מלחמות. ואני בעניי הרבה פעמים נשאלתי בענייני המנהגים והשבותי באריכות לקיימם וכו’. וכשם שהמפרש וכו’ לעזוב איזה מנהג עובר על בל תגרע, כך הבא להוסיף ולחדש (כגון “חדר יחוד” לספרדים) עובר על בל תוסיף. ובגלות החל הזה אשר עם ה’ מפוזר ומפורד בין העמים, שכמעט לא נשארה לנו מידה טובה ונפסקה שלשלת הקבלה, מי יתן ומנהגי הדור יניחו אותנו על מצבנו ולא יוסיפו לנו מכה על מכותינו להוסיף ולגרוע ולתקן ולקלקל ולבנות ולהרוס ולחדש בכל יום תמיד מעשים שונים משונים ושנואים וכו’.” עכ”ל הזהב, עיי”ש באורך. [וספרי דבי רב מלאים זיו בענין חשיבות המנהג וסמכותו, ולא כאן המקום ללקט באומרי”ם בפרשתא דא]. ואכן הרבה מגדולי ישראל זלה”ה הזהירו שספרדים המשנים ממנהגנו בדבר זה, ומתייחדים באולם השמחות כמנהג לא להם, הרי הם מוציאים לעז על הראשונים, ואדרבא נא מזה להלן פרק ב’ ענף א’, קחנו משם.

 

וכן הורה זקן הגרי”ש אלישיב זלה”ה, דאין לבני ספרד לשנות מנהגם ולערוך “חדר יחוד” (כך העיד בגודלו הרה”ג ר’ ברוך שרגא שליט”א ששמע ובא מפי קודשו). וגם הגרש”ז אוייערבאך זצ”ל היה מקפיד על זה שאין לספרדים לערוך חדר יחוד (כפי שמביא בשמו הטוב בשו”ת קול אליהו טופיק ח”א חאה”ע סי’ ב’ וד”ה וזכור. ואכן פוק חזי בספר שלמי שמחה בעמ’ רלא’, דמייתי מהחידושים על מסכת כתובות מכתב ידו קודשו של הגרשז”א זצ”ל, ששם הבהיר באר היטב דאין טעם לשבח לעשות יחוד באולם וכמה יגיעות יגע “ליישב” מנהג בני אשכנז מדוע בכל זאת עושים כן, עיי”ש). וכן העלה ג”כ הגר”מ שטרנבוך שליט”א בכמה דוכתי ובעיקר בשו”ת תשובות והנהגות ח”ו סי’ רסב’. וכן מורים ובאים כל גדולי הדור הספרדים אחד מהם לא נותר (דמלבד שכן דעתו דעת עליון של מרן הגרע”י זלה”ה וכנ”ל, עוד אעבור לפני התיב”ה להלן פרק ב’ להביא דכן הורו הגר”ע עטייה זלה”ה, הג”ר יוסף עדס זלה”ה, הגרב”צ אבא שאול זלה”ה, הגר”י צדקה זלה”ה, הגר”ש משאש זלה”ה, הג”ר מרדכי אליהו זלה”ה, ויבלח”ט הראש”ל הגרי”י שליט”א, הגר”מ מאזוז שליט”א, ועוד שלמים וכן רבים – והכל יוזכר להלן כשהוא כלול עם מקור”ו, בעזר ממרום)[כג]. ואין כל מחלוקת בין גדולי הדור בענין זה, ורק בקרב המוצי”ם וראשי ישיבות ישנם כאלו שמורים ובאים לבני עדות המזרח להתייחד (וח”ו איני מזלזל ברום ערכם כי רב הוא, ומ”מ אין כך עמדתם של גדולי ישראל וכנ”ל, ומה גם שלדאבונינו חלק ניכר מראשי ישיבות ספרדיים התומכים בעריכת חדר היחוד לבני עדות המזרח אינו אלא מטעמים פוליטיים וחברתיים הידועים ולא משיקולים הלכתיים טהורים).

 

ענף י’ – גם לאלו שעושים “חדר יחוד”, לא ברור שהועילו חכמים בתקנתם

 

עוד רגע אדבר, דלפום קושטא גם אם קבל נקבל את הטענות שיש מקום לחוש להפסק בין הברכות ליחוד, או שנחוש לצורך בעדים, או שנחוש לברכות שבברכה”מ, לא ברור כולי האי דמועיל לעשות יחוד באולם השמחות.

 

דהנה הסברא במה שהצריך הרמב”ם “יחוד” כדי לעשות את ארוסתו ל”נשואה”, יש לבאר דהוא משום דהנישואין חלים ע”י שמתחיל צורה של חיי אישות. דהנה הרמב”ם כתב דהחופה היינו “שיביא אותה לתוך ביתו, ויתיחד עמה, ויפרישנה לו” – הרי דלא סגי ב”יתייחד עמה”, אלא צריך שיהיה בגדר “הפרשה”, ותהי לו לאשה. ולפ”ז מקום יש בראש לערער ולומר, דיחוד באולם השמחות, גם אם החתן עשה קנין בחדר, עדיין איננו אלא יחוד עראי, ואין לזה צורה של תחילת חיי נישואין אמיתיים כדרך איש ואשה, ורק כאשר יבואו החתן וכלתו לביתם ממש, ביחוד דרך אישות וחתנות, אזי יש לזה צורה אמיתית של תחילת חיי נישואין, וא”כ רק אז יועיל הקנין נישואין לשיטת הרמב”ם ומרן השו”ע.

 

וכ”כ להדיא בשו”ת תשובות והנהגות חלק חמישי, ושם בסי’ שלג’ (ד”ה ואצל), דלפי מנהג הספרדים לא יועיל עשיית חדר יחוד באולם השמחות (אפי’ אם שלם ישלם לבעל האולם), כי סוף סוף אין זו דרך חיי אישות אלא יחוד עראי (אפי’ אם יהיה יחוד הראוי לביאה), ולא חל קנין נישואין לדעת הרמב”ם והשו”ע עד שיביאנה לביתו ממש. ושם בסי’ שלה’ השב”ח השבי”ח סברא זו, עיי”ש. וכ”כ בשו”ת מעשה אורג ח”א חאה”ע סי’ א’ פרק טז’ אות פו’, דכן עיקר בדעת הרמב”ם ומרן, ולא מהני “חדר יחוד” אפי’ אם קונה אותו מבעל האולם, והביא ראיות נכוחות לזה עיי”ש. וכן נוטה בשו”ת שיבת ציון בוגנים סי’ מו’, ובשו”ת עשה לך רב ח”ד סי’ ה”ן ד”ה אבל, וכ”כ בשו”ת ויען אברהם סאלם ח”ד סי’ ט”ל.

 

וכן בספר שלמי שמחה בעמ’ רלא’ מובא מעצם כתב יד קודשו של הגרש”ז (בחידושים כת”י על מסכת כתובות דף מח’ ע”ב), דמפשט פשיטא ליה דלפי דעת הרמב”ם לא יועיל כלל יחוד באולם (ובלשון הזהב של הגרש”ז: “לאו כלום הוא”), ומוסיף והולך הגרש”ז, דגם לא מועיל לקנות בפרוטה את המקום מבעל האולם, דאטו כתיב “לכם”, אלא בעינן דוקא “בית אישה” שהיא בית החתן בפועל ממש ולא סגי שהמקום שייך לחתן דינית. ועפ”ז נתקשה הגרש”ז על מנהג אחינו בשרנו האשכנזים שעושין חדר יחוד באולם, דמה הועילו בתקנתם, דהרי ממה נפשך: לדעת הראשונים החולקים על הרמב”ם – אין צורך ביחוד, ולדעת הרמב”ם – לא סגי ביחוד באולם. וכתב ליתוב”י דעת”א בפשר מנהגם, דשמא לדעת הרמב”ם כן יועיל היחוד מדין “סיטומתא” מיהא. ומ”מ ניכר מבין ריסי עיניו הטהורות של הגרש”ז דלא כתב כל זה אלא בתורת “ישוב” למנהג[כד]. ואכן מסיים שם הגרש”ז: “אבל עיקר החופה הוי להרמב”ם רק אחר כך כשמכניסה בביתו” עכ”ל. [ויש לציין דהגרש”ז לא פליג על המנהג לאחינו האשכנזים, וכפי שניכר ג”כ משאר הדינים שהובאו בספר הנ”ל, והיינו דסומך על הישוב שכתב לענין שלא לבטל את המנהג, ומ”מ חזינן מיהא דמה שטעון “ישוב” ו”לימוד זכות” הוא המנהג להתייחד באולם, ולא מנהגנו].

 

ומלבד כל זאת, הגאון מבוטשאטש זלה”ה בעזר מקודש סי’ ה”ן סע’ א’ צידד, דצריך שהבית תהיה של החתן לצמיתות, משום דבעינן “בית אישה” (א”ה דזהו הפסוק שממנו לומדים הצורך לחופה כמש”כ הר”ן, ומסתברא דגם הרמב”ם לומד משם דהא הגדיר החופה ג”כ כ”שיביא אותה לתוך ביתו”), דהיינו בית ששייך לבעל עיי”ש, והיינו דלא מהני מה ששוכר את חדר היחוד מבעל האולם.

 

ואפי’ אם יקנה ממש את חדר היחוד מבעל האולם, צידד בשו”ת ישא אי”ש סי’ ט’ דלפי דעת הרמב”ם ומרן השו”ע יש צורך שהיחוד יהיה בבית ש”ידורו” בו עיי”ש היטב. ובקרוב לזה התנבא ג”כ הרה”ג ר’ יוסף כהן נר”ו באור תורה גליון תקלו’ עמ’ תקנא’, כי הוכ”ח הוכי”ח בדעת מרן הב”י דס”ל דיש למשוות דין חופה לענין ברכה לחופה לענין נישואין, ונמצא דחופה הקונה לנישואין היינו דוקא הבית שרוצה החתן לגור למשך שבעת ימי המשתה, ולא מהני כלל יחוד באולם השמחות, עיי”ש.

 

ואולם ידוע תדע, דכל הסברות הנ”ל הזכרנו רק לענין להעיר לאוזן שומעת דהחפצים להתייחד באולם לאו ברירא מילתא דהועילו בתקנתם לאיזה חומרא. אך מאידך אין לסמוך על סברות אלו לקולא, לומר דאם עבור והתייחדו באולם שלא תהיה נשואה לו, ולהתיר לה לצאת מן היחוד בגילוי ראש, דלענין איסור דאורייתא דגילוי ראש יש לחוש לדעת רוב הפוסקים דאם התייחדו באולם הוי קנין נישואין לשיטת הרמב”ם ומרן השו”ע, וכמו שכתב בשו”ת יחוה דעת ח”ה סי’ סב’ (ואדברה נא בזה בעהי”ת להלן פרק ב’ ענף ה’ ובנספח ב’ עיי”ש). וז”פ.

 

ועתה אגידה נא טעם לשבח נוסף לעורר דלא מהני להחשיב כ”חומרא” מה שמתייחדים באולם, עכ”פ לענין החשש להפסק בין הברכות ליחוד. דהנה בעל ההפלאה ז”ל בספר המיקנה קו”א סי’ סב’ סע’ א’ בא העיר”ה, דאי בעינן “עובר לעשייתן” בין ברכת חתנים ליחוד, א”כ גם ההליכה מהחופה אל היחוד הויא הפסק בין הברכה לנישואין, כמובאר בשו”ע או”ח סי’ ח’ סע’ יג’ [והיינו עכ”פ למנהג אשכנז שהחופה היא בחוץ], ומה שכתוב ברמב”ם ובטוש”ע דמברכים קודם נישואין, מיירי שמברכים בבית החתונה קודם הכניסה לחדר המיוחד לחתן ולכלה, דמחדר לחדר לא הוי הפסק, כמ”ש המג”א שם ס”ק יז. ומחמת קושיא זו חתר ההפלאה שם לומר דבעל כרחינו המנהג הוא דלא כהרמב”ם, אלא דשוב הרגיש דלגבי אלמנה לכו”ע בעינן יחוד וא”כ גם שם יהיה הפסק, ועל כן העלה שם ההפלאה, דלעולם אין חשש הפסק, דגם לדעת הרמב”ם הנישואין מתחיל כבר בכלוסנאות, ורק שמסתיים בעת היחוד, ולכן ההליכה לא חשיבא הפסק כיון שסוף סוף התחיל. ושוב כתב דעדיין המנהג (מנהג אשכנז) אינו מיושב כל צורכו, כי הרי לא הולכים ישר אל היחוד, אלא לפני כן עושים סעודה ומברכים שוב ז’ ברכות ורק אח”כ הולכים ליחוד, וא”כ הוי הפסק, ועושים כן גם באלמנה דלכו”ע בעי יחוד. ועל כן נשאר בצ”ע על המנהג עיי”ש. הרי ניכר מתוך כותלי דבריו למעיין היטב, דהיה לו ברור דההליכה שפיר הויא הפסק, אלא דמחמת כחו של המנהג, נדחק שוב ושוב לחפש אחר ישוב אע”פ שאינו הפשטות לפי הבנתו הרחבה ז”ל, ולבסוף הודה כי ירד להציל ולא הציל. וא”כ ממה נפשך: אם רוצים ליישב את המנהג (בין של הספרדים בין של האשכנזים), הדרך הברורה היא דרכו של הגאון ביביע אומר דבברכת חתנים אין דין עובר לעשייתן, ואם רוצים לערער על המנהג (כפי אותם אלו שרוצים לעשות יחוד באולם גם לספרדים), הרי בלא”ה לא פלטי מידי ערעור כי כאמור הפשטות היא דההליכה הויא הפסק  ולא מועיל עשיית חדר היחוד, עכ”פ לאלו הנוהגים לעשות חופה בחוץ (שהם גופא המקור למנהג היחוד, ודיו לבא מן הדין להיות כנידון, ומה גם שבהרבה אולמות כדי להגיע אל חדר היחוד מוכרחים לעבור דרך חצר).

 

זאת ועוד אחרת, דאילו היו מסתפקים בהליכה גרידא, החרשתי, אך המברכים[כה] (ולעיתים אף החתן עצמו) לא נהגו לדקדק להמנע שלא לשיח כלל עד שיכנס החתן ליחוד, אלא אומרים “מזל טוב” למחותנים ושרים ומשוחחים, ואילו היה כאן דין “עובר לעשייתן” לא גרע מכל ברכות המצוות שהיה להם לשמור לפיהם מחסום. ואם יש את נפשך להדחק ולומר שהמברכים רק שרים ומתעסקים בשמחת החתן[כו] והכל מענין הברכה ולכן אין בזה הפסק – הנה מלבד דאין המציאות כן ואין ניצולים מהבל”י מסי”ח בעיינים שונים, מ”מ אילו אכן אמת נכון הדבר דיש בזה דין “עובר לעשייתן” כפשוטו היה להם לכתחילה לשתוק לגמרי ורק בידעבד לא הוי הפסק, כבכל דיני ברכות המצוות. וכי יקום בקרבך נביא לחדש דיש בזה רק כעין “עובר לעשייתן” ולכן לא קפדינן על הפסק מועט (א”נ כעין מה שצידד הרב הפלאה בישוב המנהג, דהוי תחילת חופה לענין הפסק מועט אך לא לענין הפסק מרובה), הרי גדרים מחודשים כאלו ניתנים להאמר רק בתורת “ישוב” למנהג אחינו בני אשכנז בכדי ליישב מדוע בכל זאת נהגו כן, אך מכאן ועד לומר שיש ענין לספרדים להחמיר לעשות כן על סמך גדרים מחודשים כאלו, הוא דבר תימה. ולא עוד אלא דאם אמת נכון הדבר דיש לחדש גדרים אמצעיים דבעינן מעט “עובר לעשייתן” ולא לגמרי, א”כ מי נימא לן דמנהג הספרדים מהווה הפסק, דהרי גם במה שממתינים עד סוף החתונה כדי שיתייחדו בביתם, סוף סוף עסוקים כל הזמן בשמחת החתן, וי”ל דאין בזה הפסק לפי מנהגנו (וכפי שאכן הזכרנו בדומה לזה לעיל בשם שו”ת מגדל צופים ח”ג חאה”ע סי’ מה’ ד”ה באוצה”פ, בישוב מנהג הספרדים), ובפרט לסוברים דברכת חתנים הינם חובת הציבור כולו (הבאנום בספרי הדל שושנת העמקים ח”א עמ’ שעג’ ואילך) א”כ הרי הציבור בכללותו בודאי עסוקין בשמחת החתן כל אותם שעות.

 

ונמצא דעריכת חדר היחוד אינו “חומרא” אלא ספק ספיקא ד”חומרא”: שמא אין הלכה כהרמב”ם דמצריך יחוד, ואת”ל הלכה כהרמב”ם, שמא גם הרמב”ם מודה דמועיל פריסת הטלית כמו שכתבו בשו”ת מהר”י הכהן ובבית מאיר וסייעתם ז”ל (הוזכרו דבריהם לעיל ענף ג’ אות ה’), ואת”ל דבעינן דוקא יחוד כפשוטו, שמא אין דין עובר לעשייתן בברכות השבח כמש”כ בשו”ת יביע אומר, ואת”ל דיש דין עובר לעשיית בברכות השבח שמא קיל טפי ברכת חתנים משאר ברכות השבח כמו שהוכחנו מדברי הר”ן (לעיל ענף ג’ בהערות), ואת”ל דיש דין עובר לעשייתן אף בברכת חתנים, שמא מה שמברכים או מה שפורסים את הטלית נחשב כתחילת חופה לענין זה (כמבואר בהפלאה הנ”ל, וכפי שהזכרנו לעיל ענף ג’ בשם הרב ברכת ה’), ואת”ל דלא מועיל ויש להצריך עובר לעשייתן ליחוד ממש, שמא בלא”ה ההליכה הוי הפסק ובלא”ה לא מועיל, ואת”ל דההליכה לא הוי הפסק מ”מ הרי המציאות היא (גם אצל אחינו בני אשכנז) שהמברכים לא ממתינים בשתיקה עד כניסת החתן ליחוד, וגם אי נימא דאין שם דבר המוגדר כהפסק ממש לענין זה, שמא גם אם ימתינו עד סוף החתונה אין זה מוגדר כהפסק לענין זה כיון דעסוקין הציבור כולו בעייני שמחת החתן, ואת”ל דכולי האי לא אמרינן אלא רק אם יעשו בדיוק באופן הנהוג אצל בני אשכנז אזי הוא דליכא הפסק, אכתי שמא לא מועיל היחוד העראי באולם ויש צורך שיהיה היחוד בביתו ממש כדרך תחילת חיי אישות. [וכמובן שאין אנו נזקקים לכל זה כדי לדחות חומרא זו, דסגי לן במה שנהגו אבותינו להוכיח דלדידן אין חשש, ולא הזכרנו כל זאת אלא כדי להמחיש עד כמה רחוקה “חומרא” זו].

 

פרק ב’

הסיבות להמנע מעריכת חדר היחוד

 

ולרגל המלאכה אשר לפני, אעברה נא ואראה דברות קודש של גדולי ישראל מעדות המזרח זלה”ה, אשר יחד כולם מורים ובאים להמנע (בדווקא) מעריכת חדר היחוד בחתונה (ולסמוך על מה שמתייחדים בביתם בסיום החתונה), ואמרו רבנ”ן בטעמ”א כדלהלן.

 

ענף א’ – הוצאת לעז על הראשונים

 

ראשון לקו”ל דבר שבקדושה, אזהרה שמענו בשו”ת ישכיל עבדי ח”ז חאה”ע סי’ י’ תשובה א’ סוף אות ד’, שהעלה דספרדי העורך חדר יחוד מוציא לעז על מרנן ורבנן חכמי קמאי מארצות המזרח, עיי”ש. והוזכרו דבריו בשו”ת יביע אומר ח”ה חאה”ע סי’ ח’ אות ד’.

 

ונודע בשערים המצויינים בהלכה גם דעתו הרחבה של הגאון מוהר”ר עזרא עטייה זלה”ה, דשייך לעז על הראשונים כאשר בחור ספרדי “מהדר” לנהוג כמנהג האשכנזים, וכמובא בשו”ת אור לציון ח”ב פ”ב אות ב’. ואכן שמעתי מפי מגידי אמת, שהיה מעשה שמרן הגר”ע עטייה זלה”ה נחפז לצאת מן האולם כאשר ערכו בו “חדר יחוד”, בטענה שנוטשים את המנהג[כז]. [ופוק חזי מה שכתב מוהר”ע עטייה בספרו שו”ת עלה עזרא בחידושי הלכות עמ’ פג’ אות ב’, לאחר שהקדים שלפי מנהגנו עיקר החופה היא פריסת הטלית ולא היחוד ולכן נוהגים לערוך חופת נדה, כתב בהקשר לחופת נדה (וכל שכן לענין חדר היחוד) בזה”ל: “ונמצא מנהג זה הפך מרן שו”ע אה”ע סי’ ס”א סעי’ א’ והרמב”ם ז”ל, אפילו הכי אין לבטלו ואין בזה שום איסור, משום דבמקום מנהג אין אומרים ספק ברכות להקל, וק”ל.” עכ”ל].

 

וכן מובא בסידור תהלת יצחק דיני נישואין אות א בשם הרה”ג ר’ בן ציון אבא שאול זצ”ל, שבחור ספרדי שעורך “חדר יחוד”, מוציא לעז על הראשונים. וכן נכתב ברשימותיו של הרה”ג ר’ ציון עמר שליט”א (רשימות אלו הם מאבני היסוד של שו”ת אור לציון, כידוע), והוסיף ש”כאב” לגרב”צ על כך[כח]. וכן הגר”א בר שלום שליט”א בספר משפט הכתובה מהדורא תניינא כרך ו’ עמ’ תקכה’, העיד בשם הגרב”צ זצ”ל, דבני ספרד המתייחדים באולם מוציאים לעז על הראשונים. [עדויות נוספות בשם הגרב”צ אבא שאול זצ”ל, נביא להלן בענף ב’, עיי”ש].

 

וכ”כ הרה”ג ר’ אברהם מונסה זצוק”ל בספר פדה את אברהם ח”ב עמ’ שיח’, דמלבד שאר התקלות שיש בחדר היחוד, הדבר הוא הוצאת לעז על הראשונים. וכן הגר”מ לוי זצ”ל בספר ברכת ה’ ח”ד עמ’ שלו’ כתב וז”ל: “וכל המשנה ומורה לספרדים לעשות יחוד בחתונה עצמה, ידו על התחתונה, ועתיד ליתן את הדין שמוציא לעז על רבותינו הספרדים אשר קטנם עבה ממתננו” עכ”ל. והבט וראה גם להגר”ש משאש זצ”ל בהסכמתו לקונטרס היכל דוד בזה”ל: “וכבר הגידו הראשונים שאין לשנות שום מנהג אפי’ כל דהו, וכל שכן זה (כלומר מנהג הספרדים שלא להתייחד אחר הברכות) שיש לו יסוד גדול מהראשונים ז”ל” עכ”ל. וכ”כ הגרח”ד הלוי זצ”ל במקור חיים ח”ה פרק רלז’ סע’ כו’. וכ”כ הגר”א ירחי שליט”א בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בספרי הקטן שושה”ע ח”ד עמ’ תיז’. וכ”כ (בדרך עדינה) הגר”מ פנירי שליט”א בבית חתנים הנדמ”ח ח”ב עמ’ רצא’. וכ”כ הגר”א זכאי שליט”א בספר החופה והנישואין סי’ יג’ סע’ טו’. ועוד רבים.

 

[ועל זה הדרך לא אמנע טוב מלהזכיר כאן דברי תוכחה מגולה שכתב הג”ר מרדכי אליהו זצ”ל בשו”ת מאמר מרדכי ח”א חאה”ע סי’ א’ ד”ה ואולם לצערי (ואם כי דבריו שם נאמרו לענין מה שחדשים מקרוב באו לשנות ממנהג הספרדים אודות השבועה החומרה בחופה, מ”מ הוא הדין והוא הטעם לנידון דנן, וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן), שכתב שם דהחתנים והרבנים שמשנים ממנהגנו ומתחכמים כביכול “להחמיר” כמנהגי אשכנז, לא זו בלבד שעתידין לתת דין וחשבון לפני בורא עולם, אלא עוד בה, ש”אחר מאה ועשרים” עתידין לתת את הדין גם בפני כל ארזי הלבנון גדולי עולם הספרדים שבכל דור ודור שקדמונו, שהרי אותם החתנים ורבנים מראים את עצמם שהם יותר חכמים ונבונים מהדורות הראשונים שקוטנם עבה מכרסנו, עיי”ש].

 

והנה אמת אגיד דבהאי איסורא ד”לעז על הראשונים” נאמרו קולות רבות, וכדמייתינא בדלותי בספרי הקטן שפתי שושנים פרק ח’ סוסק”ו ובספרי הדל ללקוט שושנים ח”ב סי’ א’ עמוד ב”ן עד עמוד ח”ן. אך אנחנו לא נדע מה נעשה שבדברי מרן מלכא זלה”ה בכסף משנה פרק א’ מהל’ תרומות סוף הל’ יא’ מבואר דלא כרוב הקולות הנזכרות באחרונים לענין לעז על מנהג, דנקט להדיא דשייך לעז על הראשונים גם שלא בענייני אישות, וגם בדבר שנחלקו בו הפוסקים, וגם בדבר שיש בו חשש איסור – דכל שהמנהג ברור מדורי דורות כשיטה אחת, אסור להחמיר כהשיטה השניה. ראה נא שם בכס”מ (ואין מן הנכון לשנות מסכת ארכי”ן בזה כאן).

 

וידעתי בני ידעתי דהרוצה להכנס לפירצה דחוקה לחלק בזה ולומר דגם לדעת הכס”מ בנ”ד ליכא משום לעז, יכול למצוא פנים לדבר, ומ”מ ידוע תדע, דגם אם אין בזה איסור “לעז על הראשונים” מן הדין, בודאי יש בזה לעז על הראשונים מבחינה “השקפתית”. דהנה כל מי שמכיר מקרוב את האווירה השוררת בקרב כמה מהישיבות, יודע לנכון, דמה שהחלו רבים מבחורי הישיבות הספרדים לערוך חדר יחוד דלא כמנהג אבותיהם ואבות אבותיהם, הוא חלק מתופעה כללית וידועה של חוסר הערכה למנהגי הספרדים (ובכללו חוסר הערכה לרבני הספרדים המחזיקים במנהג). והרי הבה ונתבונן, דאילו רק אחינו התימנים ואחינו “החסידים” היו נוהגים “להחמיר” לעשות חדר יחוד, ואילו אחינו בשרינו ה”פרושים” (המכונים “ליטאים”) לא היו נוהגים לערוך חדר יחוד (וכמנהגינו) – הדבר ברור כשמש בחצי הצהרים שלא היה עולה על דעת אף בחור ספרדי להתייחד אחר החופה, ואדרבה היו יחד כולם אומרים וטוענים דיש בזה משום כיעור וכן לא יעשה. והמודה על האמת בלי טומאת נגעי”ם, יוד”ה יוד”ה לכל זאת. ואשר על כן, חזו נא, דמה שכעת רבו כמו רבו בני עדות המזרח העושים חדר יחוד, שורש הדבר הוא זילזול בחשיבות המסורת המפוארת של בני עדות המזרח, ותו לא מידי. [על זה הדרך תמהני טובא על מה שכתב הגר”ג טולידאנו שליט”א בספר מצעדי גבר על כתובות סי’ יט’ עמ’ קכה’ בזה”ל: “ולפ”ז לאו שפיר עבדי במנהגינו שהשאירו את היחוד עד הסוף.” עכ”ל[כט]]. וזהו “לעז על הראשונים” האמור בזה, כלומר דאף אי נימא דאין זה נכלל בגדרי “לעז על הראשונים” המוזכר בפוסקים לענין דיני ממזרות וכיו”ב, מ”מ איכא קפידא מהטעם הנז’.

 

[ולפיכך, אפי’ בחור ספרדי העורך חדר יחוד מתוך שיקולים אחרים ולא מתוך זלזול, לאו שפיר עביד, דסוף סוף מצטרף למחנה נוטשי המנהג ובכך מחזק בעקיפין עמדה פסולה זו, ונעשה שותף בחיזוק התחושה השוררת על פני כל הארץ שמי ששומר על מנהגי הספרדים איננו בגדר “בן תורה” אמיתי, וכדי בזיון וקצף. ועל אחת כמה וכמה אם סיבת היחוד הוא מפני שמתבייש לנהוג כמנהג הספרדים בפני חביריו ורבני הישיבה וכדומה, דאזי אין לך לעז על הראשונים (השקפתי) גדול מזה. והנה באחד מספרי מחברי זמנינו שליט”א, התחכם לכתוב דעפ”י רוב אין איסור לעז על הראשונים מפני שהחתנים הספרדים כיום לא מתייחדים כדי “להחמיר” אלא מתייחדים “משום שנוח לו יותר לעשות כחביריו העושים כך” עכ”ל, והנה מבחינת המציאות דבריו נאמנו מאוד, שזוהי סיב”ה שהחתנים הספרדים מתייחדים באולם בשנים האחרונות, אך לא שת לבו הטהור שזו גופא הבעיה, דהרי בודאי “נוחות” זו שמדבר עליה המחבר הנזכר, נובעת מרגשי נחיתות (דהנה בחור “כהן” לא חלי ולא מרגיש שום אי-נוחות לישא כפיו אע”פ שחביריו הבחורים הישראלים נשארים במקומם, כי מבין שמי שנולד כהן אמור להתנהג באופן שונה ממי שנולד ישראל גם כאשר לומד בין ישראלים), ונחיתות הרי נובעת מחוסר הערכה לגדלות תורת עדות המזרח ולגדלות מסורת האבות ולסמכות העומדים מאחריה, כאילו רק מנהגי אחינו האשכנזים הם מנהגים המתאימים לבני תורה, ואין לך לעז על הראשונים ועל האחרונים גדול מזה].

 

ובכן מרן מאורן של ישראל מוהר”ר עובדיה יוסף זלה”ה, בשיעור המתועד ע”י הקלטה והועתק מילה במילה בספר מעדני המלך ח”א עמ’ צה’, התבטא בכל זה בחריפות רבה עד מאוד, וז”ל: “יש ספרדים שמחקים את האשכנזים בכל דבר, כמו קוף שמחקה את הבני-אדם. אם הם עושים יחוד – גם כן עושים יחוד. זה טיפשות, בערות. יש מסורת, כן כתב משאת המלך, כנסת הגדולה, שער המלך, שלא עושים יחוד, אלא אחרי הסעודה מלוים את החתן לחדר שלהם (בביתו) וגמרנו, אך לא לעיני האנשים חדר יחוד, משובשים!” עכ”ל הזהב, וזיע”א.

 

ולכו חזו נא גם מש”כ הגאון הראשון לציון מוהרי”י שליט”א משמיה דרבי אבה”ו זלה”ה בספר שובע שמחות מהדורת תשנ”ח ח”א עמ’ קעד’, ובספרו אוצר דינים לאשה ולבת מהדורת תשס”ה עמ’ תשצ’, ובספרו “חופה וקידושין” עמ’ רב”ן, ובספרו עין יצחק מהדו”ב ח”ג עמ’ שנ’, ובשלחן המערכת ח”ב עמ’ תלב’, ועוד. וראה גם בספר הליכות מוסר ח”ב ערך “קידושין” עמ’ תתעב’, עיי”ש. וראה גם בספר איגרת לבן תורה (מהדורת תשנ”ט) עמ’ לז’.

 

ובשו”ת קול אליהו טופיק ח”א חאה”ע סי’ ב’ היטב חרה לו על דבר צר”ה זו שחתנים ספרדים חפצים להתייחד באולם, וכתב על זה דברים כדרבנות וז”ל: “ובאמת כ”ז יצא לנו מחמת שלא ידענו לעמוד בתוקף על המנהגים שלנו, והתנהגנו בזה כצאן אשר לטבח יובל, ונתנו יד חפשית לכל מאן דבעי לסתור ולרמוס בריש גלי את מנהגי הספרדים בכל העניינים, כאילו שהמנהגים שלנו לקוחים מאיזה שבט נידח, וכאילו לא היו לנו חכמים גדולים ונבונים גדולי תורה, וכדי בזיון וקצף. וכידוע שכל מנהגינו בכל הדברים הם מבוססים ומיוסדים על אדני פז וע”פ תורת רבותינו רבני ספרד נ”ע גאוני עולם אדירי ארץ, וכל הפוסל כמומו פוסל. ולכן על בני הישיבות הספרדים מוטלת חובה גמורה לעמוד בכל תוקף על מנהגינו ולא לשנות זיז כל שהוא מכל מנהגי הספרדים ולא יחפשו להדמות לאשכנזים במנהגם, שכ”א צריך להחזיק במנהגי אבותיו ורבותיו שמקדמת דנא, והגם שלומדים אצל האשכנזים אין לזה שום שייכות למנהגים ואדרבא כשיעמדו על מנהגם שלהם הרי הם מכבדים עצמם בזה. וכל מי שיש בו ריח חורה, ובפרט הרבנים והרמי”ם שבישיבות, כשרואה לאיזה בחור ישיבה ספרדי שרוצה לנהוג כמנהגי האשכנזים או להיפך, צריך לומר לו שאל לו לעשות כן ושיתנהג כמנהג עדתו. ולצערנו איפכא מסתברא שמעודדים את הבחורים הספרדים לנהוג כמנהגי האשכנזים וכן לא ייעשה. וכו’. ואותם חתנים ספרדים העושים כן ומשנים ממה שהנהיגונו רבותינו נ”ע אין דעת חכמים נוחה מהם שמראים עצמם כאילו יודעים מה שלא ידעו רבותינו בזמן שאין להם שיח ושיג על כל דבר ודבר מהיכן מקורו ומה טעמו ודינו. ואף אם רבותיהם האשכנזים מורים להם לעשות לפי מנהג האשכנזים, אל להם לשמוע לדבריהם, שכ”א צריך לנהוג כמנהג עדתו ולא יכתיב לעדה אחרת לנהוג כמנהגים שלו. ומקרא מלא כתיב ואל תטוש תורת אמך.” עכ”ל.

 

ולכו חזו נא מה שנצטט גם להלן בענפים הבאים בשם גדולים וטובים שיחד כולם כתבו בחריפות נגד חדר היחוד, ובין נימוקיהם מזכירים את נושא הזלזול במסורת האבות.

 

ענף ב’ – כיעור הדבר, והמכשלים המצויים בקרב ציבור המוזמנים

 

ועתה אשב על הבא”ר אודות התקלה העיקרית אשר עבורה יש להמנע מכל וכל מעריכת חדר היחוד באולם השמחות, עכ”פ לבני עדות המזרח שבלא”ה מעולם לא נהגו בזה. ואם כי מן הראוי היה לגלות טפח ולכסות טפחיים ולתת למשכיל להבין מדפנשיה, מ”מ היות ורבים קמים עלינו להחזיק בכל כחם את מנהג היחוד ולצורך כך מכחישים את המציאות וטורחים לכסויי שימשא בנפה וכברה, לכן מן ההכרח הוא דוקא להרבות בתוכחה מגולה על התקלה המצויה שרבים חללים הפילה ע”מ להציל רבים מעוון, והשי”ת ברוב רחמיו וחסדיו יעזרנו על דבר כבוד שמו להרים מכשול מדרך עמי.

 

דהנה על זה היה דוה לבנו, כי במכירי קאמינא, דכמה בחורים תמימי דרך סבורים שהחתן בחדר יחוד עוסק במידי דצניעותא, ואיכא גרמא בנזיקין שיבואו חלילה להרהורי עבירה קשים מעבירה. ואע”ג דגם כאשר הזוג הולכים להם לביתם אחרי ככלות הכל, “הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה” – מ”מ לא דמי כלל ל”חדר יחוד” שכל העם מקצה ממתינים מתי חתן יוצא מחופתו, דאז חיישינן טפי דסת”ר נשי”ם גריר בתריה סדר נזיקי”ן. [ובפרט אם מתעכב מעט, וכל העם ניצבים עליו עד צאתו, הרי מביטים אל כלי השעות ושואלים ודורשים כי זה האיש לא ידענו מה היה לו].

 

וידוע תדע, כי כמעט כל אברך שמשוחח עמי בענין מה שכתבתי על חדר היחוד, מעיד בפני שגם הוא עד או ראה או ידע שהבחורים משוחחים דברים שהשתיקה יפה להם בעת שהחתן נמצא בחדר היחוד (והעידו כן אפי’ אברכים שפנו אלי בהיותם חלוצים למלחמתה של תורה להתיר את חדר היחוד לספרדים). ולדאבוננו אמרו לי כן גם על אודות בחורי חמד שנחשבים כבני עליה, ממיטב הישיבות בארץ (ונקבו הישיבות בשמות, וכמובן אינו לפירסום).

 

ולא זו אף זו, דכמה אברכים חשובים הי”ו (וגם ראש כולל נכבד שליט”א) העידו בפנינו, כי בהיותם בחתונות, בעת שהחתן נכנס לפני ולפנים לחדרו, “בעלי בתים” מסורתיים (המצויים לרוב גם בחתונות של בני תורה ספרדים) באו לאותם האברכים ונפשם בשאלתם: למה זה ועל מה זה שהחתן לא יכול להתנהג במידת הסבלנות עד תום החתונה. והוא רחום יכפר בעד.

 

[ולאחרונה גם אני שמעתי (בעצמי) את נאקת בני ישראל, כיצד בשעת היחוד באולם יושבים בעלי בתים בינם לבין עצמם ומוצאים בפיהם ממש הבלי חקירותיהם ופלפוליהם על מה יהיה משפט הנער ומעשהו בפנים והכא במאי עסקינן, ואוי לאוזניים שכך שומעות[ל]].

 

ולאחר שהתברר שזו המציאות לגבי עמל פה בשיחות אשר לא כתורתך, על אחת כמה וכמה שמנהג זה רבים חללים הפיל בהרהורי עבירה קשים מעבירה, כי קרוב הוא להכשל במחשבת הלב מאשר להוסיף אומץ לדבר דבר, וז”פ. ובפרט בדורינו אנו, דרוב חברי החתן הם בחורים רווקים מבן עשרים שנה ומעלה, אשר עליהם העידו חז”ל (קידושין כט’ ע”ב) שכל ימיהם בהרהורי עבירה, ואינו כימי קדם שהיו נושאים נשים עדיין בהיותם רכים. והבט וראה להגאון מוהר”ר יעקב פארדו זלה”ה באפי זוטרי על אה”ע סי’ כא’ ס”ק ח”י, ולמוהר”א פאפו זלה”ה בספר יעלזו חסידים עמ’ ע”ר ד”ה ונכתב, ששני הנביאים התנבאו בסגנון אחד לומר, דאם על עבירה במעשה אמרו חז”ל בירושלמי פ”ק דכתובות סוף הל’ ח’: “אפי’ חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפיטרופוס על עריות”, קל וחומר בן בנו של קל וחומר לגבי מחשבת עוון דבנקל הוא להכשל אפי’ אם צדיק וישר הוא. וא”כ מה יעשה הנער ולא יחטא כאשר צריך לשבת ולהמתין לחבירו הקרוב אליו בהיותו לפני ולפנים [וכל שכן אם לפני כן היה מרקד לפני הכלה כדי ללוות את החתן מחופת הכלונסאות אל תוך החדר, בתופים ובמחולות ובאווירה של שחוק וקלות “כנהוג” עתה בעווה”ר].

 

[וידעתי בינ”י ידעתי דבחתונה ישנם אירועים נוספים שיכולים לעורר תקלה כגון השקאת היין לכלה, מ”מ הדבר ברור כשמש בחצי הצהריים שהיחוד מגרע גרע טפי עשרת מונים מכל אירוע אחר, כיון שכל הציבור עם גדול ורב יושבים וממתינים בחוץ ועי”ז מתעוררים לחשוב מחשבות ולדבר דבר[לא], ומה גם דבשאר האירועים הרי כל העם רואים את הכלו”ת שלא נעשה בהם דבר משא”כ בחדר היחוד שהוא דבר שתחילתו בפרהסיא[לב] וסופו סמוי מן העין וממילא ברי הזיקא שיעלה ויבוא מחשבה זרה אצל קצת מן הנועדים (ובפרט בחורי תמימי דרך, ובעלי בתים מסורתיים) ולוּ אחד מהם[לג]].

 

ואכן מרן מלכא מוהר”ר עובדיה יוסף זלה”ה, יצאה הוראת”ו בקדושה כמה וכמה זימנין לאוזני כל שומעי לקחו (בשיעוריו במוצאי שבת – המתועדים ע”י הקלטה) שחדר היחוד הוא מנהג מכוער, וכי יש לבטלו. וחלק מאמירות אלו זכו לתמלול בכתב, כדלהלן:

 

א) בספר מעדני המלך ח”ב עמ’ שט”ו העתיק תיבה בתיבה מה שיצא מפי קודשו של מרן (על פי הקלטה), וז”ל: “האשכנזים הולכים לחדר יחוד, דבר זה הינו מכוער, בפני כל הקהל![לד] אם היה צריך ‘עובר לעשיתן’ הם היו צודקים, אך כפי שאמרנו ברכות אלה הם ברכות השבח, ולכן מנהגם מנהג טעות! הערוך השלחן, רבי יחיאל מיכל עפשטיין כותב, חורה לי שעושים את היחוד בפני כל הקהל[לה], ומכוער הדבר! הוא קורא תגר על מנהג האשכנזים. וגם המשוכנזים שלמדו בישיבות אשכנזיות, הולכים מיד לחדר יחוד, וכי אינם משובשים? לאחר שיגמרו את הסעודה, יברכו שוב פעם שבע ברכות, מלוים אותם בהצנע לביתם, בלא לעשות חדר יחוד, וכו’.” עכ”ל.

 

ב) בספר “משיעורי הראש”ל” (הם שיעורי מרן צ”ל עפ”י הקלטה) פרשת עקב תשנ”ה עמ’ מו’ כתוב לאמור: “וכל ענין חדר יחוד שעושין כיום, אינו נכון כלל, כן כתב הערוך השלחן, וטעם אלו שעושים כן, הוא כדי שתהא המצוה סמוכה לברכת הנישואין, שיהא עובר לעשייתן, אמנם ברכות הנישואין הן ברכות השבח, וא”כ אין צורך לייחדם, אלא יש לחכות עד אחר הסעודה, ואח”כ יתייחדו שזהו החופה, וכן כתב בשער המפקד[לו]. והוסיף הערוך השלחן שאין מנהג טפל זה ראוי. וגם אין הספרדים נוהגים כן.” עכ”ל.

 

ג) בספר “משנת יוסף” (הוא כהמשך לספר “משיעורי הראש”ל”, מהשיעורים שנאמרו בשנים שאחר הדפסת ספר משיעורי הראש”ל, וגם חיבור זה הוא עפ”י הקלטות) פרשת ויחי תשס”א, ושם (אות ח”י) נאמר: “אין עושים את היחוד רק לאחר סיום סעודת הנישואין כשהולכים לביתם, והנוהגים לעשות את הייחוד מיד לאחר החופה, הוא מנהג מכוער, היפך דברי הפוסקים, ויש לבטלו.” עכ”ל.

 

ד) וצאינה וראינה גם בקובץ אור תורה גליון תקט’ במאמרו של הג”ר יהודה ברכה נר”ו, שאמנם הוא מכת הלוחמים להתיר את היחוד, נצרך לענות אמן בעל כרחו בנוגע לדעתו של מרן הגרע”י זלה”ה, שכתב שם שהוגד לו מפי באי ביתו של מרן זצ”ל שהגיב (על תשובת הגר”י ברכה באור תורה גליון תקו’) בזה”ל: “אין אנו נוהגים לעשות חדר יחוד מפני שיש בו כיעור” עכ”ל.

 

וכ”כ מר בריה דרבינ”א הגאון הראשון לציון מוהר”י יוסף שליט”א בכמה וכמה מספריו, ובספר ילקו”י “חופה וקידושין” עמ’ רנב’ כתב שגם רבינו עזרא עטייה זלה”ה ושאר ראשי ישיבת פורת יוסף “ראו בזה מנהג מכוער לעשות כן בפני קהל ועדה.” עכ”ל.

 

אחרי כן יצא אחיו מני”ר הרה”ג ר’ יעקב יוסף זצ”ל, אשר מפיו לפידים יהלוכו בנושא חדר היחוד לבני עדות המזרח, ואף נגד מלכים ראשי הישיבות דיבר האיש אדוני האר”ש קשות, וכל העם רואים את הקולות הקול קול יעק”ב חרות על הלוחות ב”דיסק” אשר בו הוקלט השיעור (מתאריך י”א מנחם אב תשע”ב – ידיעה זו ואת ה”דיסק” קיבלתי מאחד מבחירי בית מדרשנו “ברכת אברהם”, מני”ר הגאון הרי”ח הטוב אוהב-ציון שליט”א מח”ס עתה באתי ועוד, תשואות חן חן לו). בתחילה יצא יעק”ב מבא”ר מנהגנו אודות נתינת אפר על ראש החתן, שאנו בני עדות המזרח לא נהגנו בזה יען כי סגי לן בשבירת הכוס, דבזה כבר יוצאים י”ח עשיית זכר לחורבן, והיטב חרה לו על אותם ראשי ישיבות שחפצים לכוף את הבחורים לנטות ממנהג הספרדים, ועל זה, דבר ידבר הוא, ואעתיק אות באות את שמ”ע יעק”ב:

 

“היום, בדור החדש, כמו שאמרתי חדשים מקרוב באו, מסכנים לא למדו הלכות, ולא יודעים את ההלכות שלנו, ובאים משבשים, ולא רק משבשים, אלא גם רוצים להכתיב, והוא אומר לך אותו ראש ישיבה: אם לא, אני הולך. שילך, הדלת פתוחה, מע-סלאמי, שילך לחיים טובים ולשלום, יש גם לנו רבנים שיכולים לעשות את החופה וקידושין. זה חוסר דעת שאותו האדם גם לא יודע, גם רוצה להכתיב, וגם מאיים. זה לא סגנון של אנשים בני תורה, אבל מה נעשה יש חלק מאותו האנשים ש… אני אומר דוגמא על המשל הזה, לאו דוקא המשל הזה, יש עוד הרבה דברים אחרים שהם מנסים להעביר, להשכיחם תורתך וכו’ פעם היה בסגנון אחד היום בסגנון אחר. אחרי שגומרים חופה וקידושין, אז אותו ראש הישיבה נותן הוראה: עכשיו צריכים ללכת החתן והכלה לחדר יחוד. כך הוא אומר להם. מי אמר שצריכים ללכת לחדר יחוד? מי אמר לו את ההלכה הזו? האשכנזים עצמם לא נהגו בזה, רק במאתיים שנה האחרונות התחילו במנהג המאוחר הזה[לז], ואנחנו לא נהגנו בדבר הזה, אצלנו אין מנהג כזה. אז אם הוא אומר לו: תלכו לחדר יחוד. תגיד להם לחתן ולכלה: לא אל תלכו, אין צורך ללכת לשם, זה מנהג מכוער – כך היו אומרים ראשי ישיבת פורת יוסף הגאון רבי יהודה צדקה הגאון חכם בן ציון ועוד, ולכן לא צריך לשמוע לו.” עכ”ל הג”ר יעקב יוסף זצ”ל. [ועוד המשיך שם בדברים קשים כגידין ביתר שאת ויתר עוז, בהתבטאויות חריפות עד למאוד, ולא אמשיך להעתיק מימר קדישין אלו מפני כבודם של ראשי הישיבות שליט”א][לח].

 

והט אוזניך ושמע מה שהביא הרב יצחק מנחם אזולאי נר”ו בקובץ אור תורה גליון תצט’ (בגי’ העידותי בכם היום, חסר וא”ו כפי שנכתב במקרא) עמ’ תצט’ (גי’ כנ”ל), דכתב בזה עדות נאמנה וז”ל: “וחשבתי דרכי להעלות על הכתב את אשר שמענו בזה ממרנא ורבנא ראש הישיבה הגאון החסיד רבי בן ציון אבא שאול זצוק”ל, אשר לשמו ולזכרו תאות נפש, בהיותנו לומדים לפניו מסכת קידושין (בשנת התש”ן) והגענו לדברי התוס’ שם דף יב’ ע”ב ד”ה ומשום פריצותא לפי שצריך או עדי ביאה או עדי יחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים על כך. ועל זה אמר מורנו זצ”ל בזה”ל: מכאן ראיה [אומר המעתיק אליה”ו זוטא: כוונתו לדמות ראיה ולא לראיה ממש] נגד מנהג האשכנזים שעושים יחוד אחרי החופה, ומעמידים עדים על כך, ולפי התוס’ מכוער הדבר הזה. אולם מנהג הספרדים שעושים יחוד אחר כך [בביתם] הוא טוב, ואע”פ שאין עדים שרואים את היחוד, אין בכך כלום, שבשום מקום לא מצאתי שצריך עדים ליחוד, ולכן יכולים ללכת לביתם ולהתייחד אף שאין עדים שרואים אותם, ואפי’ אם תאמר שצריך עדים, הרי כולם רואים אותם בבוקר כשיוצאים מהתייחדותם בביתם, ואף מותר להם להתייחד לפני כן בלי עדים וכו’[לט]. אולם ספרדי הרוצה לנהוג בזה כהאשכנזים ולעשות יחוד, יעשה, אבל שאל יראו אותם אחרים, וילכו לביתם כעשר דקות ויחזרו, אולם היום עושים מזה צחוק, ומה שעושים היום הוא כמעשה נבלות. וספרדי הנוהג כן כיום, ומשנה ממנהג הספרדים, זה בגלל שמרגיש נחיתות בעצמו, ומחפש לו מנהגים אחרים, ואני אומר אין מנהגים טובים כמנהגי הספרדים בכל, בכל. [עכת”ד הגרב”צ זצ”ל, וסיים הרי”מ אזולאי וז”ל:] עד כאן העתקתי ממחברת החידושים על מסכת קידושין ממורנו זצ”ל (שיעור מ”א, יום ד’ כ”ד חשון תש”ן). וזאת למודעי, שהדברים הנ”ל כתבתים מיד עם אמירתם, ויכולני לומר שהוא כמעט לשונו במדוייק.” עכ”ל הרי”מ אזולאי שליט”א.

 

[וע”ע ביתד המאיר גליון קמט’ דמייתינא לדברי הרה”ג ר’ י. ז. (מגדולי תלמידי הגרב”צ, החפץ בעילום שמו, לשעבר ראש ישיבה חשוב וכעת ראש כולל) שאמר[מ] שזוכר היטב שלמחרת החתונה של הגאון רבי (…), נכנס הגרב”צ אבא שאול זצ”ל לשיעור בפורת יוסף ואמר לתלמידיו בזה”ל: “בכוונה לא עשיתי חדר יחוד, שהוא דבר מכוער” (מילים אלו ביקש הג”ר י.ז. לכתוב לאלתר, כדי שיהיו המילים בדקדוק), ואח”כ העיד הגרי”ז דברים העולים בקנה אחד ממש עם כל פרטי העדות שפורסמה ע”י הגר”י אזולאי שליט”א הנ”ל, וכנראה ששני העדים היו נוכחים באותו שיעור. וכן הרה”ג ר’ מרדכי עבאדי (מח”ס נופת צופים, מגדולי המעיינים בפורת יוסף), העיד[מא] בזה”ל: “הגרב”צ היה מדבר על זה בחומרא בישיבה”. עכ”ל. ובעיקר הדבר שהגרב”צ אבא שאול זצ”ל היה מתנגד לחדר יחוד, כן העידו חמישה עשר מגדולי תלמידיו (עיין יתד המאיר שם, ואח”כ בגליון שלאחר מכן במדור התגובות הוסיף עד נוסף והנה ששה עשר), כך שאין כל מקום לערער על נאמנותה של שמועה זו. וחכם אחד נר”ו שהעיד אחרת, כאשר דיברו אתו על זה, הודה להדיא דלאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, שראה לאחד מנכדי הגרב”צ שערך חדר יחוד באולם ומזה הסיק מסקנות ובנה בניינים. וכשביררו את הדבר אצל אותו הנכד היקר שליט”א אכן נודע הדבר שעשה כן מדעת עצמו ולא שאל את פי קודשו של הסבא קדישא שצ”ל לשמוע דעתו דעת עליון בענין, וככל שהבאנו ביתד המאיר שם בארוכה, ראה נא שם דברים בשם אמרם, ואכמ”ל].

 

ואף גם זאת כתב שם הגרי”מ אזולאי הנ”ל באור תורה הנ”ל משם הטוב דחסידא קדישא הרה”ג ר’ יהודה צדקה זצ”ל, שאמר בזה”ל: “ובאמת שזו פריצות גדולה, שרואים הבחורים איך שהם [החתן והכלה] מתייחדים, וכל שכן הבחורים העדים, ובודאי שבאים להרהורי עבירה הקשים מעבירה, ולא ראינו לכל רבותינו הספרדים שנהגו בזה וכו’.” עכ”ל[מב]. והבט נא וראה ג”כ בספר מנחה לחיים סימן י’ הערה רא’ כתב בשם ספר הארי במסתרים עמ’ 268 שכתב בזה”ל: “ועובדא הוה, כשנשאל מרן הגאון רבי יהודה צדקה זצ”ל ראש ישיבת פורת יוסף, על ידי קבוצת אברכים על דעתו בענין חדר יחוד שלאחר החופה, השיב בנימה של גערה, והביע את כאבו וצערו על התפשטות מנהג רע זה בקרב בני ספרד.” עכ”ל.

 

וכן הג”ר מרדכי אליהו זצ”ל בהגהותיו לספר קיצור שו”ע דרכי הלכה סי’ קמח’, כתב בזה”ל: “אין אנו נוהגים לעשות יחוד בשעת החתונה, מטעמי צניעות, ואנו סומכים על כך שבני הזוג מתיחדים אחר כך בביתם וכו’.” עכ”ל [וע”ע שם שכתב דאם יש צורך גדול מפני דרכי שלום אזי יש להקל, ואדברה נא בזה להלן בנספח א’].

 

וכן הגר”מ מאזוז שליט”א באור תורה כסלו תשמ”ה עמ’ קלג’ כתב וז”ל: “ושמעתי ממגידי אמת שאלה העושים יחוד אחרי ז’ ברכות שואלים חבריהם (בני הישיבות)[מג] בדרך שחוק ולעג איפה החתן ולמה מתעכב הרבה וכו’[מד] וכדי בזיון.” עכ”ל. וביתד המאיר גליון צד’ עמ’ כב’ נכתב בשם הגאון הנאמ”ן שליט”א שאמר גבי חדר היחוד: “הדבר מגונה, החתן בפנים וכולם בחוץ מדברים וכו'” עכ”ל, עיי”ש.

 

ובספר פדה את אברהם להרה”ג ר’ אברהם מונסה זצוק”ל, ח”ב עמ’ שיח’, שכתב וז”ל: “ועתה נהגו מנהג חדש וכו’ נכנסים החתן והכלה לחדר מיוחד וכל הקהל והקרובים נשארים באולם הגדול. ופשוט שזה מעורר בצעירים הרהורים. וגם החתן עצמו, שבלילה הזאת חייב לקיים המצוה, וכלתו לידו, אי אפשר לומר שלא פולט שז”ל. ולכן המנהג הזה לעשות חדר ייחוד אין דעת חכמים נוחה הימנו. ומה גם שמוציא לעז על רבותינו ואבותינו שלא נהגו בזה.” עכ”ל. וכן הגה”צ מוהר”ר שמעון חירארי זלה”ה בשו”ת לב שמח חאה”ע סי’ א’ כתב וז”ל: “הנה נראה הטעם של אבותינו שלא נהגו בזה, משום צניעות. דכשנכנסים חתן וכלה לחדר יחוד לעיני מאות מוזמנים, לא צנוע. ובמיוחד שיש כאלה שמתעכבים שם הרבה זמן, חס ושלום דבר כזה יכול לגרום חס ושלום הרהורים לא נעימים לעיני הרואים, ויש בזה משום לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. וישנם גם התלחשיות איש לרעהו, מה עושים שם. וכו’.” עכ”ל.

 

ובספר מנחה לחיים עמ’ קצא’ הערה שמה’ כתב וז”ל: “וכן ראיתי מובא בשם הגאון רבי שמעון בעדני שליט׳׳א לצווח על המנהג שהולך החתן עם הכלה בליווי כל הבחורים לחדר היחוד, והם לומדים סוגיית יחוד הראוי לביאה וכו’, וזה כיעור גדול. אלא ישתמט[מה] החתן אחר הריקודים וילך לשם עם כלתו, בלא ליווי הבחורים.” עכ”ל. [ומה שכתב “אלא ישתמט וכו'”, י”ל דהיינו עצה טובה קמ”ל לאלו שבכל זאת חפצים לעשות חדר יחוד (דאצל רוב ככל בני הישיבות כיום, אם נאסור איסר לגמרי את עריכת חדר היחוד, לא ישמעו לנו), ולא שלפי דעתו של הגר”ש בעדני כן ראוי לעשות. ושו”ר דכ”כ בספר ואין למו מכשול ח”ח עמ’ שעד’ בדעת הגר”ש בעדני, דרק לאלו שבין כה עושים חדר יחוד להם יש להורות להשתמט אחר הריקודים. עיי”ש[מו]. וע”ע להלן נספח ב’ שכתיבנא בדלותין דעצה זו היא רק בגדר “הרע במיעוטו” אך איננה מועילה להתיר את היחוד, עיי”ש].

 

ובספר ברכת יצחק (להגאון ר’ יצחק ברכה שליט”א, ראש ישיבת עטרת יצחק) הל’ צניעות עמוד תשיד (הו”ד בקובץ יתד המאיר גליון ק”ן עמ’ ד”ן בתגבותו של הרר”י ששון נר”ו) כתב אודות חדר היחוד בזה”ל: “וכ”ת דמ”מ אם לא יועיל לא יזיק, ומה איכפ”ל לצאת ידי כל הדעות, הנה כל כה”ג י”ל דהדברים מוכיחים, דענין של חדר יחוד גובל בעניני צניעות, הן מצד החתן וכו’ וד”ל. והן מצד הציבור. וא”כ הוי חומרא דאתי לידי קולא. דאם יבואו הקהל ח”ו לידי הרהור, ולידי מחשבות לא טהורות, א”כ הוי איסורי תורה, והדבר עשוי למשוך דיבורים לא הגונים, כפי ששמענו כמה פעמים בזה. וא”כ בשלמא למי שכך נהגו (ר”ל האשכנזים) בע”כ להמשיך במנהגם, אבל למי שלא נהג בכך, רק בא כדי להחמיר, וכי החומרא לנהוג בצניעות לא עדיפה? וכי זהו רצון ה’ שנחמיר ונכשיל אחרים במחשבות לא טהורות? וכו’ ובפרט אותם הנוהגים ליתן יד וכו’, כפי שכתב במהרי”ל ועוד פוסקים, ממנהג זה וזה לעניני כולם. וגם ההולכים לא כ”כ בפרהסיא, הרי כולם ממתינים להם, ושחים ע”ז, וכי זהו רצון ה’ בזה שיבואו לידי חוסר קדושה? ומאחר שמנהג בני ספרד לא היה כך, ועינינו ראו לרבותינו ראשי ישיבת “פורת יוסף” דלא עשו כך. וכן בנישואין דידן, היו במעמד רבותינו הג”ר צדקה, והגרב”ץ א”ש, והגר”י עדס, והגר”מ אליהו, והגר”ש מזרחי, ואאמו”ר זצ”ל, ולא אמרו לנו לעשות חדר יחוד, וודאי שכן ראו לרבותיהם. וכן שאר מקומות כגון בא”י ובבבל וכו’ לא נהגו בזה. וא”כ מי יש לו כח לעשות כן, ולגרום חשש איסורים? ואותם שכבר נוהגים כך, שמא מחמת שהם חייבים לעשות כן “המצוה שומרתם”. וכו’ וכן שמענו וראינו מכמה בחורים שדברים הללו ח”ו יכולים לגרום להם ירידה, ואכמ”ל עוד בזה. ותן לחכם ויחכם עוד.” עכ”ל.

 

וידידנו הרה”ג ר’ גדעון עטייה שליט”א (מחבר הספרים גביע הכסף ועוד) בקובץ אור תורה גליון תקי עמ’ תצא’ כתב וז”ל: “ועיני ראו ולא זר, כמה פעמים שהייתי בחתונות אשר הבחורים היו מישיבה מאחינו האשכנזים, היו מתלחשים הבחורים ביניהם מה עושים החתן והכלה כ”כ הרבה זמן, ועוד מילים שאין אני יכול להעלותם על הכתב.” עכ”ל. וכדברים האלה ממש העיד ג”כ הרה”ג ר’ אליהו טופיק שליט”א ראש ישיבת “באר יהודה” בספרו שו”ת קול אליהו ח”א חאה”ע סי’ ב’, עיי”ש.

 

וביתד המאיר גליון צה’ סי’ רח’ במאמרו של הרב עובדיה חן נר”ו, אחרי שהבהיר דחדר היחוד בימינו היא פריצות חמורה, כתב וז”ל: “ודי למבין, ולמי שאינו מבין שיעמוד פעם בסביבת הבחורים המתרפקים ומרננים מאחורי דלת חדר היחוד.” עכ”ל. והניף ידו שנית בספרו “תורתך” פרק ב”ן עמ’ תרכב’, וכתב שם שהגר”מ לוי זצ”ל היה מעורר נגד היחוד גם מהאי טעמא דפריצותא ולא רק משום לעז על הראשונים.

 

והרב יוסף כהן נר”ו (עורך עלון “חסדי דוד”) ביתד המאיר גליון קיב’ העיד וז”ל: “עיני ראו ולא זר כי כמה פעמים שהחתן והכלה מתארחים לחזור לאולם לסעודה, ויש בחורים שדנים בינם לבין חבריהם לדעת “מדוע החתן והכלה מאחרים לבוא”, וכו’ וכו’ דברים שאסור לדבר.” עכ”ל. וכן הר”ר יחזקאל נתן שליט”א, מח”ס עזר כנגדו, כתב לנו בזה”ל: “ואך אמרתי אענה חלקי גם אני במה שכתב שהעידו בפניו אברכים וכו’. גם אני כאחד מהם לדעת ולהודיע לרבים ככל הכתוב בתשובתו, כי העם ההולכים בחושך בנושא זה ולא יודעים מנהגים אלו מרננים, ובפרט שנמשך הדבר הרבה זמן. ופעם היה למעלה משעה. והיה לפלא בעיני כולם קטן וגדול שם הוא. ועבד חפשי”. עכ”ל.

 

ובספר “שבע חופות” מאת הג”ר רחמים כהן נר”ו עמ’ רלג’ כותב אדם עדותו על השטר, וז”ל: “אבל לענ”ד נראה מתוך הנסיון שיש למנוע מכל וכל את היחוד במהלך החתונה, שכמה קלקולים יש בדבר זה, אם מצד וכו’ שרצים עם החתן והכלה לחדר היחוד ובאיזה קלות הראש וצחוק וליצנות וכו’ והיצר עומד מן הצד וכולו שמח שמלאכתו נעשית על ידי אחרים. וכן בצאתו מהחדר, כמה קלות ראש ישנה בדופקם על הדלת לעורר החתן והכלה לצאת מהחדר, ה’ יכפר בעד. והן מצד החתן והכלה שעברו את גבול שיעור היחוד וכל המרבה בו הרי זה מכוער. וכן גורמים צער לציבור שבאו לשמחם לעמוד באפס מעשה עד אשר יחליטו לצאת. וכו’. ובדידי הוה עובדא וכו’. וסיפר (צלם-אירועים אחד) שהוא היה בחור ישיבה, וכשהיה פעם אחת נוכח במנהג הרע הזה, זה השפיע עליו לרעה מאוד, וד”ל. וא”כ מי יודע כמה נעשה טוב שנמנע זאת, ואין לדמות דורות שעברו לדורנו, שהרי כמה דברים ביטלו חז”ל שלא יבואו לידי קלקול וכל שכן בעון זה.” עכ”ל.

 

ומה יאה ומה נאה להדפיס כאן הכתב והמכתב אשר קיבלנו מהרה”ג ר’ פנחס רז שליט”א (מבחירי בית מדרשנו “ברכת אברהם”, ומר ניהו מח”ס איש ואשה שזכו ב”כ, וספר גנזי ברכה, וסימן ברכה, ועוד) אודות העובדה כי ע”י חדר היחוד פורסין מכשל”ת על גבי כוורת דיבורי”ם, וז”ל:

 

“לכבוד מורינו הרב הגדול וכו’ הגאון רבי אליהו בחבוט שליט”א וכו’. שלום וברכה רבה! לדידי חזי לי מה שכתב הדר”ג שליט”א בספרו הבהיר “שושנת העמקים” (ענייני חופה וקידושין, שורש ד) להעמיד מנהג אבותינו ורבותינו קדושי עליון זי”ע, שלא לערוך חדר יחוד כי אם בגמר סעודת הנישואין וכו’. ואף שאין הדר”ג שליט”א צריך לדידי ולדכוותי, באתי בשורותיים אלו לאשר ולקיים מה שכתב כת”ר (בעמ’ שלב) דמנהג זה “הוא גרמא בנזיקין שיבואו חלילה להרהורי עבירה קשים מעבירה”. ע”ש. והעדותי היום, כי מלפנים הבאתי במקהלות עם רב הי”ו את דברי הגמרא (כתובות ח.): הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה. ע”כ. ויתן ה’ דבר בפי לאמר, כי המתייחדים בתוך סעודת החתונה לעיני כל הקהל הנה הנם גורמים לאינשי דלא מעלי שבאים לדבר ולהרהר אודות מעשיהם, ונמצא החתן שנוהג כן הוא נותן אצבע בין שיניהם ומכשילם ומביאם לרעה הגדולה הנזכרת בגמרא, ונקה לא ינקה. [ובפרט אותם “המהדרים” ליתן ידה בידו ולהוליכה במשיכה כבהמה, לעיני כל ישראל, והרי כבר הזהיר הרמ”א (אה”ע סימן כא ס”ה) שאין לנהוג עם אשתו בדברים של חיבה בפני אחרים. ע”ש. ובמק”א הארכתי בזה]. כדברים האלה דברתי במסיח לפי תומי. ויהי אחר הדברים האלה באו לפני כמה אנשים שהנני יודעם ומכירם ליראי ה’ הקובעים עתים לתורה, ויענו ויאמרו אלי חטאנו לה’, כי אמת היה הדבר הזה, כי פעמים רבות בעת שהיית החתן בחדר הייחוד דיברנו דברים שהשתיקה יפה להם. וכעת נהפך לבם בקרבם בראותם עד היכן הדברים מגיעים, יראה ורעד יבוא בם מחומרת העונש, ולא נחה דעתם עד שהבטחתים לברר להם סדר תשובה מפי ספרים וסופרים. ומי אשר ישמע כזאת ולא יחרד לבבו להציל נפשו ונפש ביתו ממכשלה רבה זאת. ואיך יעלה על לב להקים בית נאמן בישראל ובה בעת להכשיל את הרבים בדברים אשר שנא ה’ תכלית שנאה. לא נעלם ממני כי יש במקילים שיכחישו ויסתרו סברא זו בכל מיני טענות של הבל, וכבר ראיתי (בירחון אור תורה) שהתעקשו עם כב’ הדר”ג שליט”א בדברים אלו, אולם אמינא ולא מיסתפינא כי שגו בזה, אולי מתוך שלא ירדו מן ההר אל העם, ואני בתוך עמי אנכי יושב ואת צעקתם שמעתי, כי על כן חשתי ולא התמתהמתי לחזק דברי כת”ר הנאמרים באמת, השומע ישמע והחדל יחדל. וה’ יערה עלינו רוח טהרה ממרום ומלאה הארץ דעה את ה’. ואשאר בברכה נאמנה לכב’ הדר”ג שליט”א שימשיך במפעליו הכבירים בכתב ובעל פה להגדיל תורה ולהאדירה ירום ונשא וגבה לגאון ולתפארת. זעירא דחברייא המוקירו מאוד, פנחס רז.”

 

עד כאן קו”ל דברי האיגרת הזאת, דברים נוקבים לע’ד לאול’ם עשויים באמת וישר.

 

ומה שכתב בשו”ת אבני ישפה סי’ קו’ ענף ג’, דמותר לספרדים “להחמיר” לעשות חדר יחוד (ויהיב טעמא, דמאחר והאשכנזים נהגו בזה, שוב אין בזה משום חוסר צניעות, ובפרט דבחדר יחוד הנהוג בימינו אין מטה, עכת”ד) – אחר נשיקת עפרות רגליו, אגב דטריד בגירסיה לא הבחין את המציאות אצל חלק גדול מצעירי הצאן בחורי הישיבות ואצל בעלי בתים פשוטי עם, כי כאמור רבו חושבי מחשבות בענין עיסוקו של החתן לעת כזאת, ואין יודעים מאומה מתכולת החדר יחוד היש בו מטה ושלחן וכסא ומנורה. והמוחש לא יוכחש. (וזיל קרי גם להרה”ג ר’ נסים הכהן שליט”א בשו”ת מעשה נסים דיליה ח”ב אה”ע סי’ רעח’, ודו”ק)[מז].

 

וכנראה מהאי טעמא גם חכמי תורת הסוד התנגדו ברוב עוז ותעצומות נגד היחוד באולם. ראה באור תורה שנה יז’ סי’ כח’ בהערה שבסוף עמ’ קלג’, שהעיד הגר”מ מאזוז שליט”א דהגה”צ סוב”ר הרזי”ם ה”בבא סאלי” זיע”א גזר אומר בתוקפנות על בנו לבלתי יעשה “חדר יחוד” ביום חתונתו, והתבטא בחריפות רבה נגד העושים כן עיי”ש. וכ”כ בשם הבבא סאלי בספר חופה כהלכה פרק א’ סקל”ב. וכמו כן הג”ר בניהו שמואלי שליט”א העד העיד בנו ששר בית הזוה”ר הגה”ק ר’ מרדכי שרעבי זלה”ה נפשו גחלים תלהט ולהב מפיו יצא נגד המנהג הרע הזה.

 

גם אי נימא דהחשש הוא רחוק, אסור להתייחד באולם

 

וכי תאמר בלבבך, דהרי אינו ודאי שיהיו כישלונות של דיבורים ומחשבות אסורות, רק חשש, ומצד שני ישנה “חומרא” להתייחד מחשש להפסק בברכות ומפני העדים וכו’, וא”כ אין להמנע מן היחוד. על דא אען ואומר, דהנה מלבד מה שנתבאר לעיל בפרק א’ בארוכה דאין כאן “חומרא” כלל (ולכל היותר יש כאן ספק ספיקא דספיקא ד”חומרא”), מ”מ תסגי לן ב”חשש” שיבואו לידי קולא כדי לומר דאין על זה שם “חומרא”, וכמו שכתב הש”ך ביו”ד סוף סי’ רמב’ בקיצור הנהגות או”ה אות ט’, דאסור להחמיר כל היכא דיש “חשש” שתצא מזה קולא, ומוסיף והולך הש”ך בזה”ל: “ואע”פ שלפי הנראה לא יבוא מזה צד קולא, אסור [להחמיר], שאפשר שיתגלגל ויבוא קולא עד אחר מאה דברים.” עכ”ל, וכל שכן בנ”ד, דאין צורך ב”מאה דברים” שתצא קולא, אלא  קרוב אליך הדבר מאד. והוי מחשב הפסד “מצוה” כנגד כישלונה, דכאן ה”מצוה” היא חומרא רחוקה שלא חששו לה אבותינו ואבות אבותינו ועמם כל גדולי רבני עדות המזרח, ומאידך ה”עבירה” היא להיות בגדר מחטיא את הרבים בעוונות חמורים ר”ל. וכבר כתב בשו”ת חתם סופר בחלק ההשמטות סימן קצ’ וז”ל: “פשיטא שכל המצות נדחות מפני חטא הרהור עבירה.” עכ”ל.

 

ועצם העובדה שע”י מנהג זה אפשר לגרום להרהורים אצל צעירי הצאן, גם אם בס”ד לא יצא תקלה בפועל, קרינן ביה “מנהג מכוער” כהגדרת מרן הגרע”י זלה”ה, ולכן אלו שאבותיהם לא נהגו בזה, מה להם ולצרה הזאת. [וידועים נועם אמריו של הי”ם הגדול הרב יד מלאכי זלה”ה סי’ שסז’, דמי שמושיט יין לנזיר וספק אם יכשל י”ל דקעבר על “לפני עור” בתורת ודאי, אפי’ אם לבסוף לא נכשל, דסוף סוף אמר רחמנא לא “תתן” מכשול ולא אכפת לן בכישלון, ובמקום אחר הרחבנו בעניינו בענין חקירה זו. ובנידון דנן גם אם נאמר דאין בזה גדרי לפני עור מן הדין, מ”מ בפני הרבים בכל אופן אין להעמיד נסיון וכן לא יעשה, ולא גרע מאשה היוצאת אל רחובה של עיר כאשר לבושה איננו תואם לגדרי הצניעות כהלכה, דמעמידה נסיון בפני הרבים ועתידה ליתן את הדין ואין דנים כלל אם ודאי יכשלו בה אחרים או ספק ישכלו וכו’, והדברים פשוטים. ועכ”פ פשיטא דחדר יחוד איננו ראוי ליחשב כ”חומרא” לאור כל האמור].

 

ומה נעמו דבריו של הג”ר יצחק ברכה שליט”א בספר ברכת יצחק הל’ צניעות (דבריו צוטטו לעיל), שבין היתר כתב אודות חדר היחוד בזה”ל: “וא”כ בשלמא למי שכך נהגו (ר”ל האשכנזים) בע”כ להמשיך במנהגם, אבל למי שלא נהג בכך, רק בא כדי להחמיר, וכי החומרא לנהוג בצניעות לא עדיפה? וכי זהו רצון ה’ שנחמיר ונכשיל אחרים במחשבות לא טהורות? וכו’.” עכ”ל. והדברים פשוטים וברורים.

 

שני עדים בביתו, שאני

 

והוי יודע דאין ללמוד מכל הנ”ל לענין מי שרוצה להביא ב’ עדים אל פתח ביתו בסיום החתונה כדי לחוש לשיטות דיש להצריך עדות על היחוד (בהניח שיש שיטה כזו – עיין לעיל פרק א’ ענף ה’), דנהי דגם בזה לא פלטינן לגמרי מידי כיעור מ”מ אם עי”ז יתרצה להמנע מלהתייחד באולם, הוי הרע במיעוטו ויש לעשות כן. דהרי ברור הדבר דיחוד בפני קהל ועדה עם רב, מכוער טפי, ובפרט שמתוך הקהל לא יבצרו בעלי בתים פשוטי עם (שסבורים שהיחוד הוא לצורך ביאה ממש, כאשר העידו בפני כמה זימנין), ובחורים רווקים מבן עשרים שנה ומעלה אשר כל ימיהם בהרהורי עבירה, ומה דמות יערוך למי שבורר לעצמו שני עדים בלבד. [ושו”ר דכ”כ לחלק בשו”ת מעיין אומר ח”ט פרק א’ הערה ט”ל, ודפח”ח]. ובפרט שעפ”י רוב העדים הם מובחרים בכשרותם ויראי חטא. ומה גם שאינם יושבים וממתינים זמן רב, אלא לכל היותר חמש או שבע דקות והולכים להם. ולא עוד אלא דשני העדים, עסוקים המה בדבר מצוה לשם פעלם, בכובד ראש (כך נוכחתי לראות, שעדים הנצבים ליד היחוד עומדים בכובד ראש, כיון שכבר פרשו מן השמחה ומתכוונים לשם מצוה), ולא דמו כלל לשאר המוזמנים באולם השמחות שיושבים במסיבת ריעים בעידנא דשמחה, וכבר אמרו רבותינו ז”ל בסוכה דף ב”ן ע”א, דאפי’ בבית קדשנו ותפארתנו (מקום שממנו היו עם הקודש מתמלאים ביראת שמים – ראה נא בתוס’ ב”ב דף כא’ ע”א ד”ה כי מציון), כאשר היו עסוקים בשמחה, אפי’ שהיתה שמחה של מצוה (שמחת בית השואבה, שבה היו שואבים רוח הקודש), יצר הרע היה שולט בהם טפי, דשמחה אפי’ של מצוה מביאה לידי קלות ראש.

 

ענף ג’ – כישלון החתן בטיפי שז”ל, ר”ל

 

כבר הזכרנו לעיל נועם אמריו של הגה”צ רבינו אברהם מונסה זצוק”ל בספר פדה את אברהם ח”ב עמ’ שיח’, שבין יתר התקלות שבעקבות חדר היחוד, כתב בזה”ל: “וגם החתן עצמו, שבלילה הזאת חייב לקיים המצוה, וכלתו לידו, אי אפשר לומר שלא פולט שז”ל, ולכן המנהג הזה לעשות חדר ייחוד אין דעת חכמים נוחה הימנו וכו'” עכ”ל.

 

וחכם עדיף מנביא, כי אכן לדאבון אזניי, הודו בפנינו אברכים חשובים נר”ו שבהיותם חתנים ביום חתונתם וביום שמחת לבם, מתוך חו”נ בחדר הייחוד, נכשלו בשגגה בטיפות שז”ל, רח”ל. ועל זאת וכזאת נעויתי משמע נבהלתי מראות, ומי יודע כמה נשמות נשבו בידי הקליפות בעקבות מנהג זה, וה’ הטוב יכפר בעד. ואילו היו מתייחדים רק בביתם, יותר בנקל היה למנוע תקלות כאלו, וד”ל. והבט וראה גם בתשובת הר”ר יחזקאל נתן שליט”א, מח”ס עזר כנגדו, שהיא ל”ו נדפס”ה בספרי הקטן שושה”ע ח”ד, שכתב וז”ל: “ועוד מוסיפים חטא על פשע שמגרים יצר הרע בנפשם. כי מה יגיד בחור צעיר ששמר עצמו מכל משמר ועתה עומד לפני נסיון. ולפעמים שהכלה מחכה ליחס הוגן וכו’, וכו’, ונכנס לסיכון מחמת קדושה והרהורים ועוד ועוד. ומי יכול להעיד על עצמו שיהיה נקי מהרהור. וזכורני בזמנו שדברתי עם הרה”ג יצחק יוסף נר”ו, אמר לי (בטלפון) שאחרי כל הפלפולים אם מותר או אסור, עיקר הסיבה שאסור זה מחמת הרהור. וזו דעתו של מרן (שליט”א) [זצ”ל], שיכול לבא לידי הרהור ועוון רח”ל.” עכ”ל.

 

ובימים אלו ממש האיר וזרח החלק השישי משו”ת תשובות והנהגות להגר”מ שטרנבוך שליט”א, ושם בסי’ רסב’ כתב וז”ל: “מנהגינו שאחר החופה מתייחדים החתן והכל בחדר וכו’, אבל אצל הספרדים לא נהגו לעשות כן. ועובדא אירע אצל חתן בחור ישיבה ספרדי שרבותיו ראשי הישיבה הפצירו בו שלא ינהוג כמנהג אבותיו בני ספרד וכו’. ולענ”ד נראה דאין להפציר בבחור ספרדי לשנות ממנהגם שלא להתייחד עם הכלה, שאצלנו שנוהגים שהחתן והכלה מתייחדים בחדר לזמן, ישנם חתנים שמתחממים ובאים לידי הו”ל רח”ל. ואולי מהאי טעמא נהגו אצל הספרדים לא להחמיר לצאת ידי השיטות שחופה זהו יחוד, שחששו שזהו חומרא שעלול להביא לידי מכשול כמו שכתבתי. וכל שכן מה שנתפשט בזמנינו להתייחד עם הכלה לשעה ויותר, בודאי ראוי לחשוש שיבוא לידי הרהורים ר”ל. ולכן אני אומר שאם הוא ספרדי ורוצה לנהוג כאבותיו, אין להפציר בו לנהוג לשנות לנהוג כמנהגינו, רק כל אחד ינהג כאבותיו, שדי לנו האשכנזים שאנו חייבין לא לשנות ממנהג אבותינו שמתייחדים אחר החופה, אבל הספרדים שלא נהגו כן למה לנו לשנות אצלם לנהוג חדר יחוד, שהמנהג עלול להביא לידי מכשולות כמו שכתבתי. וכבר ביארתי במקום אחר (עיין מוע”ז ח”ד סי’ רפו’ בהגה”ה ובשו”ת תשובות והנהגות ח”ג סי’ שצח’) שגם לשיטת הרמב”ם דחופה זהו יחוד, מ”מ וכו’, ולכן גם לשיטת הרמב”ם אפשר לברך ברכת הנישואין תחת חופה שלנו (כלומר תחת הכלונסאות) עיי”ש. גם אצלנו האשכנזים שנהגנו להקפיד להתייחד יחוד גמור הראוי לביאה (עיין ב”ש סי’ נ”ה סק”ב), די בכך שיתייחדו רק כחמש מינוט (דקות) שזהו שיעור יחוד הראוי לביאה, ומיד יכנסו המחותנים, וכל יתר כנטול דמי, ולא כמנהג שנתפשט אפי’ אצל בני תורה שהחתן והכלה מבלים בחדר יחוד זמן ארוך בקירבה גמורה, והלואי שנוכל לבטל המנהג. ודע דיש טעם למנהגם של הספרדים שלא להתייחד בחדר אחר החופה, די”ל דס”ל דבלא”ה בחדר יחוד שלנו אין מועיל לצאת ידי שיטת הרמב”ם וכו’ (א”ה ומאריך בפרט זה בשני דרכים ואח”כ כותב) ומיהו אף אי נימא דאין יוצאין שיטת הרמב”ם אלא כשהולכים לביתם אחר החתונה ומתייחד עמה, מ”מ לא בעינן שיראו עדים שמתייחד בביתו, וכמו שביארנו במקום אחר (מוע”ז ח”ד סי’ רפו’ בהגהה) וכו’.” עכ”ל. דפח”ח, כל אות הויא גירא בעינא דשטנא.

 

וכבר הזכרנו לעיל דכ”כ הג”ר יצחק ברכה שליט”א בספר ברכת יצחק הל’ צניעות [שכתב כן ברמ”ז הרומ”ז, וז”ל: “דענין של חדר יחוד גובל בעניני צניעות, הן מצד החתן וכו’ וד”ל.” עכ”ל].

 

[ואכן לא בכדי כתב בספר אהל קדושים בשם חבל נביאים מגדולי דורינו (הלא המה: הגר”נ קרליץ, הגרא”ל שטיימן, הגר”ח קנייבסקי, הגרמי”ל ליפקוביץ), דגם לדידהו שנוהגים לעשות חדר יחוד, יש להזהיר את החתנים לבל יעסקו בחו”נ, מחשש לשז”ל רח”ל. ומ”מ הוי יודע, דאין להתיר לבני עדות המזרח להתייחד באולם על סמך הזהרה כזו לבל יעסקו בחו”נ, דבעווה”ר לא תועיל ההזהרה והיא לא תצלח, ותדע דהרי כל גדולי הדור הנזכרים יחד כולם דעתם לאסור איסר החו”נ ועם זאת לא עלתה להם לעצור המגפה הזו, כי יד ה”מדריכים” על העליונה בזה שמורים לחתנים בדוקא לעסוק בזה, ואנן מה נענה אבתרייהו, וא”כ נהי דאחינו האשכנזים מוכרחים להסתפק ב”הזהרה” גרידא כיון שמנהג אבותיהם בידיהם להתייחד, מ”מ אנו שלא נהגנו מעולם להתייחד, למה לנו לחדש צרה זו ולהזדקק להזהרות, הסר מעלינו רק את המות הזה. ואף אם חתן אחד מעיר ושניים ממשפחה ישמעו בקול חכמים, שביחוד לא יהיה חו”נ, סוף סוף הוראה כזו להתיר את חדר היחוד נפיק מינה חורבא אצל שאר החתנים, וכי כולהו חתנין דנן כפלטי בן ליש, ובפרט אחרי שומעו מאת ה”מדריך” דברי כיבושים ו”מוסר” על החשיבות (כביכול) של החו”נ בחדר היחוד, ומה יעשה הנער ולא יחטא. ופוק חזי גם  מש”כ הגר”מ פנירי שליט”א בספר בית חתנים ח”ב עמ’ רצב’ (שם מיירי לגבי חדר יחוד עם פתח פתוח, דאז לסוברים דלא מקרי חופה עדיין היא ארוסתו, יהיה אסור לחתן לנהוג מנהגי אישות עם כלתו[מח]) שכתב דלא יועיל מאומה להזהיר את החתן שלא יעסוק בחו”נ בחדר היחוד, כי “כידוע זה אינו בר ביצוע והפוכי מטרתא למה לי” עכ”ל, ודפח”ח].

 

ומה שמקובל בשם החזו”א זלה”ה דבעל שבא לידי חימום וטיפין אין עליו עוון אשר חטא משום דהוא אנוס בדבר מצוה – דבר זה כשלעצמו אמת ויציב הוא, דאונס רחמנא פטריא[מט], ברם כל זה מינח ניחא בחתן שניגש אל אשתו סמוך לביאה, שההכרח לא יגונה, משא”כ לענין חו”נ בחדר היחוד, מי ביקש זאת מידו רמוס חצרה כמה שעות לפני שיש לו אפשרות לביאה ולגרום לעצמו הוצאת טיפין ללא הכרח, והלא אם היה ממתין לבל יגע באצבע קטנה של כלתו עד אשר ילך וישוב לביתו, היה לאל ידו למנוע הרבה תקלות, וד”ל. [וגם כשהחתן ישוב ויחזור לביתו בסיום החתונה, נכון הוא שיסיח דעתו כמה שיותר עד שעת הכושר לקיים משפט הבנות במועדו, ובזה ינצל בעהי”ת מטיפין וכל מרעין בישין, וכל שיכול למנוע לאו אונס מקרי[נ]. ועכ”פ אין לו להקדים להתייחד באולם ולהביא עצמו לידי נסיון שיצטרך להסיח דעת. אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ! ובפרט שבני עדות המזרח לא נהגו כלל בחדר יחוד, הרי שגם אם סופו באונס, תחילתו בפשיעה. זאת עוד אחרת, דגם אילו היה הדבר נחשב כאונס, הרי סוף סוף הנשמות עשוקות[נא], ולפיכך חובא רמיא גבן לעשות כל טצדקי למנוע ירידת הנשמות, וכל צעד מיותר (כגון חדר יחוד לבני עדות המזרח) יש למנועו ככל האפשר, כי זה צע”ר השמים, וכל עוד שישנם נשמות עשוקות אין בן דוד בא ח”ו, וה’ ירחמנו.

 

איסור מוסי”ף

 

עוד רגע אדבר, דיש בכל זה גם כישלון נוסף מעבר לעצם האיסור הנורא הנז’, דהרי אם חלילה החתן נכשל בטיפי שז”ל בחדר היחוד, אח”כ זה החתן יאלץ לברך ברכות הנהנין וברכה”מ ולשיר פסוקים וכיו”ב בעוד טומאתו על בגדו, ולחלק מהראשונים כמלאכים (ספר האשכול ח”א סוף סי’ א’, מנהגי מהרי”ל ריש הל’ יוהכ”פ, חידושי ריבב”ן לברכות דף כב’ ע”א) דינו כדין צואה בבגדו (ואי הוי כצואה ממש, א”כ עובר משום “דבר ה’ בזה”, דעונשו כרת בזה ובבא), ובספר חסידים סי’ תקט’ הוסיף דאותו זרע שבבגדו הו”ל למזכרת עוון בעת תפילתו עיי”ש. וכמובן שכל זה היה נמנע אילו היה מתייחד רק בביתו.

 

ענף ד’ – כישלון נוסף שעוררו עליו הקדמונים

 

ועכ”פ גם אם החתן לא יכשל בשז”ל, נקה לא ינקה מקישוי שלא בעת מצוה. ובספר חמדת ימים בחלק לשב”ק דף סח’ ע”ב כתב דאפי’ בחופה שנעשית בערב שבת, שנהגו לייחד החתן והכלה מבעוד יום כדי שלא יהיה כקונה קנין בשבת, לאו שפיר עבדי במנהגם זה, מהטעם הנ”ל, וז”ל: “ומה שנהגו [גבי חופה שנערכה בער”ש] לייחד אותם מבעוד יום בחדר האחר וכו’, ישתקע הדבר ולא תעשה כזאת בישראל, כי החתן בתוקף אהבתו אותה יחטיא אות ברית קודש ולא ימנע מבא [צ”ל מלבוא] לידי קישוי אבר, אשר חכמים הגידו (נדה דף יג’ ע”ב): “המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי וכו'”, וכבר צווחו על מנהג הרע הזה קמאי דקמאי אשר קדמוני, ומקשה לבו יפול ברע”ה.” עכ”ל.

 

ובעיקר שיטת ספר חמדת ימים דאין היתר לקישוי כי אם סמוך ונראה לעת מצוה, כ”כ הגאון בעל החיי אדם זלה”ה בספרו בית אברהם אות מח’, דאסור להקשות עצמו לדעת אפי’ על אשתו אי לאו בעת זיווג. ושא נא עיניך וראה בשו”ת ויען דוד ויס ח”ב חאה”ע סי’ קפט’ אות ג’, שכתב משמיה דהרב תפארת שלמה בליקוטים פרשת תזריע, דמי שמקשה עצמו לדעת על אשתו ולא בועל, בידוע שבודאי נעקר הזרע מהמקור, וא”כ אם אח”כ ישתין, מי רגלים עפי”ן לה טיפות שז”ל ל”ע. [ועפ”ז פסק שם בשו”ת ויען דוד, דמי שנתקשה אברו מחמת תאוה, מחוייב לבא על אשתו אפי’ בעוד יום גדול, לפני שיצטרך להטיל מים עיי”ש]. וכלך הבט בשו”ת משנה הלכות ח”ט סי’ קעח’ דנשאל כיצד התיר מרן השו”ע ביו”ד סי’ קפד’ חו”נ בעונת וסתה, והרי אסור קישוי לדעת אפי’ על אשתו אי לאו בעת מצוה (כלומר אפי’ שלא בשעת וסתה אסור לבוא לידי קישוי שלא לצורך הזיווג, אלא דבשעת וסתה בהכרח דהוא שלא לצורך זיווג וא”כ צ”ע כיצד התיר מרן), וע”ז השיב הרב משנה הלכות דאה”נ מרן מיירי במי שיודע בנפשו שלא יבוא לידי קישוי ע”י חו”נ, עיי”ש. וכ”כ בשו”ת חיי הלוי ח”ב אה”ע סי’ עד’ אות ג’, שאסור לעסוק בחו”נ שלא בשעת מצוה, ושכן הורה הרה”צ מפאפא זצ”ל והרה”צ מצעלים זצ”ל והרה”ג מלאנסבערג, ושאלו המורים היתר בזה אינם אלא טועים ובפרט בזה”ז עיי”ש. וגדולה מזו כתב הגאון בעל חק יעקב זלה”ה בספר עיון יעקב בנדה דף יג’ ע”ב ד”ה ולימא אסור, דאפי’ להקשות עצמו לצורך ביאת אשתו אסור שלא בעת עונה עיי”ש. ובשו”ת באר משה שטרן ח”ה סי’ יט’ כתב לתלות מילתא דא בפלוגתא דהטור והרמב”ם עיי”ש. וסוגיא זו ארוכה מאר”ש מידה ואין הפנאי מסכים להאריך[נב]. ואין כוונתינו דיש להורות הלכה למעשה ככל אלו החומרות [ושא נא עיניך וראה בשו”ת אגרות משה חאה”ע ח”ד סי’ סו’ שכתב דנראה דיש להקל לבוא לידי קישוי ע”י חו”נ באשתו היכא דברור לו שלא יבוא לידי שז”ל, וכדמשמע מהרמב”ם עיי”ש. וכן נראה דעת מרן מאור ישראל זלה”ה בטהרת הבית ח”א ריש עמ’ סז’. וע”ע בשאר האחרונים חביבים], אלא רק באתי העיר”ה דעל ידי חדר היחוד באים לידי איסור לפי שיטת ספר חמדת ימים וחיי אדם וסייעתו, וחזי לאיצטרופי לשאר התקלות השכיחות ביחוד זה, וא”כ הדר דינא דחדר יחוד לאו ל”חומרא” יקרא, ובני עדות המזרח שלא נהגו אבותיהם בזה יש להם טעם די והותר להקפיד להחזיק במנהגם.

 

וצאינה וראינה ג”כ להגאון הנאמ”ן בקובץ אור תורה גליון תק’ עמ’ תקעד’ שכתב להביא עול”ת ראי”ה לאסור איסר עריכת חדר היחוד מטעם הדומה להנ”ל, והוא עפ”י דברי שו”ת שואל ונשאל ח”א חאה”ע סי’ לז’, שכתב טעם לשבח למנהג ג’רבה שאין החתן מכסה פני הכלה, משום דשמא יבוא לידי הרהור, ולא יבוא עליה אלא אחרי כמה שעות. עיי”ש.

 

ענף ה’ – הצורך בכיסוי ראש אחר היחוד

 

ועתה ארדה נא וראה תקלה נוספת וכמעט בלתי נמנעת בעקבות חדר היחוד. דהנה כתב מרן מלכא זצ”ל בשו”ת יחוה דעת ח”ה סי’ סב’ (והניף ידו שנית בשו”ת יביע אומר ח”ו חאו”ח סי’ יג’ אות ד’, ובהליכות עולם ש”ר שופטים סוף אות ז’), דכיון שקיי”ל כהרמב”ם ומרן השו”ע דהחופה היינו היחוד, א”כ אין הכלה חייבת בכיסוי ראש אף לאחר הכלונסאות ופריסת הטלית, אך כאשר תתייחד, אזי תתחייב מיד בכיסוי ראש מדאורייתא. עיי”ש [וביביע אומר הנ”ל מבואר דגם לא מהני כיסוי דק המצוי אצל כלות, דכיון שניתן לראות את השערות דרך הכיסוי, הו”ל כערוה בעשישית]. ונמצא דאם יתייחדו בעודם באולם ולא ימתינו עד בואם לביתם, אי נפיק כל”ה פרועת ראש הרי זו עוברת על איסור תורה. (וגם אם אמור יאמר אדם דרוב הזמן תהיה בתוככי עזרת הנשים מאחורי המחיצות, מ”מ ביציאתו מה הוא אומר, דהרי כבר ביציאתם מחדר היחוד מצויין שם בחורים רבים, דמקיש הויה ליצאה, וע”ז הדרך ביציאתם מן האולם בסוף האירוע), וגם על החתן תלוי הקולר בהיותו רואה ולא מוחה, כי תועבת ה’ אלקיך גם שניהם. ובעווה”ר, רבות בנות כשלו ונפלו בטעות זו, כי נוהגות כמנהג אבותינו שאינן מכסות את ראשן כל אותה הלילה, ומאידך מתייחדות בחדר היחוד כמנהג אחינו בשרינו האשכנזים, וגם ער”ב רב עלה עמם, ולו חכמו ישכילו זאת שמנהגים אלו סתרי אהדדי ואין לאחוז החבל בשני ראשין. [ומודעת זאת, שכל הכלות כולן לא מוכנות בשום אופן לכסות את ראשן ביום חופתן, אי לאו בפאה נכרית דקיי”ל דלא מהני, וא”כ בודאי שיש הכרח של ממש לבל יעשו חדר יחוד]. ואכן ראה ראיתי בכמה מספרן של צדיקים שכתבו להעי”ר על האר”ש בטעות נפוצה זו, ולדגומא בעלמא הגר”מ פנירי שליט”א בבית חתנים ח”ב פ”י הערה ט’ שכתב בזה אר”ש טובה ורחבה, לכו חזו נא שם, ומשם באר”ה.

 

[והוי יודע דכבר כתב הרמב”ם פ”י מאישות ה”ב: “ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע”פ שלא נבעלה”, וא”כ גם לענין החיוב לכיסוי ראש, אין כל חילוק בין נשואה בתולה לנשואה בעולה, אלא כל שנתייחדה חייבת בכיסוי ראש לכו”ע, וכמבואר בירושלמי פ”ב דכתובות סוף ה”א: “וחש לומר שמא בתולה מן הנישואין היא, זאת אומרת בתולה מן הנישואין אינה יוצאת וראשה פרוע.” ע”כ. וכן נקט מרן מאור ישראל זלה”ה כמילתא דפשיטא בתשובותיו הנ”ל, וכך נקטו בהנח”ה סובר”ת רוב ככל האחרונים חביבים, דהרי נחלקו כולם סביב לנושא אם חייבת בכיסוי ראש מהאירוסין או רק מהנישואין (ובין אלו דס”ל מהנישואין, דאנו נוהגים כמותן, נחלקו אי בעינן יחוד “הראוי” לביאה או דילמא סגי ביחוד בעלמא), ואין מי שהצריך ביאה ממש[נג]. וכ”כ הרב הנאמ”ן שליט”א באור תורה אייר תשמ”ג, דאם יעשו חדר יחוד, תצטרך הכלה לכסות את ראשה. וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ט סי’ רנט’ דאחר החופה והיחוד אסורה לשבת בפריעת ראש. וכ”כ בשו”ת אז נדברו חי”ב סי’ נ’. וכן כתבו שאר כל האחרונים כולם עד כי חדלתי לספור כי אין מספר. (וקצרתי מאוד בזה). וחלילה לנו להקל באיסור תורה עפ”י קולות מפוקפקות ושמועות שונות שאין להם לא בסיס ולא יסודות בהלכה. וראה גם מש”כ בזה מו”ח שליט”א בספר נתיבות החיים ח”ה עמ’ תיח’].

 

ומה נעמו דברי שו”ת אדני פז אבידר ח”ד סי’ קמט’, שהעלה אפי’ לבני תימן, דאע”פ שבתימן היו נוהגים לעשות את היחוד תיכף אחר הברכות כמנהג אשכנז, מ”מ אם הכלה מתעקשת שלא לכסות את ראשה בצאתה מן היחוד, אזי יש לבטל את מנהג היחוד באולם, וגם בני תימן יש להם לנהוג כהספרדים לדחות את היחוד עד הסוף, כי אין להקל ראש באיסור תורה, ושם בעמ’ תלז’ הוסיף שכן הורה הגר”ש מחפוד שליט”א, עיי”ש. ואם כך לאחינו בני תימן, חרפה היא לנו הספרדים עצמם שלא לנהוג כמנהגנו אנו, ולהכשיל את הכלה באיסור תורה[נד].

 

ויש המתחכמים להקל שתחבוש פאה נכרית בליל החתונה, באמרם כאמרם דגם לדעת מרן הגרע”י זלה”ה שמחמיר לאסור איסר דבר זה למשך חיי הנישואין, מ”מ בליל החתונה מיהא אפשר דיודה להקל. אך כל זה אינו, דמרן מוהרע”י זצ”ל העלה להדיא בתשובה קצרה משנת תשל”ב (והיא ל”ו נדפס”ה בהערות שבספר שובע שמחות ח”א עמ’ רנד’, ובאור תורה גליון קנט’ סי’ קי’, ובספר הליכות מוסר השלם ח”ב עמ’ תשפז’, ובקו’ עזר כנגדו סי’ ה’) דאחרי היחוד כבר אין להקל אפי’ ע”י פאה נכרית, רק לפני כן, עיי”ש. ובר מן דין, בהמשך אותיות”י אלה אשר שמתי בקרבך, בנספח ב’, ה”ן עוד נבי”א חמישה סיבות לומר דגם אילו היה מותר מן הדין לחבוש פאה נכרית בליל החתונה, אין רוח חכמים נוחה הימינו, ראה נא בעניינו שם.

 

ולענין מה שיש מתחכמים להתייחד באולם עם דלת פתוחה, גם בזה לא הועילו חכמים בתקנתם – וכפי שיבואר להלן בנספח ב’, ראה נא שם.

 

והכלל בזה, דהיות ואיסור פריעת ראש הוא איסור דאורייתא, מי הוא זה איזה הוא אשר מלאו לבו לסמוך על קולות דחוקות בדבר זה, רק בכדי “להחמיר” לערוך חדר יחוד, דאין זה אלא מן המתמיהין, וכן לא יעשה.

 

[וע”ע מאי דכתיבנא בדלותין בזה בקובץ “בתורתו” הנוכחי, ב”איגרת חיבה” שנדפסה בסוף תשובתו של הג”ר מאיר פנחסי שליט”א מח”ס תורת הישיבה].

 

ענף ו’ – חששות נוספים

 

א) בשו”ת ויען אברהם סאלם ח”ד סי’ ט”ל כתב (בד”ה ואשר לפי זה), דכיון שיחוד זה שבאולם השמחות לא מהני לקנותה קנין נישואין לשיטת הרמב”ם (ואנא עניא מייתינא לעיל פרק א’ ענף י’ דעת האחרונים חשובים שהעלו כן), ממילא נמצא דכאשר החתן מתייחד עם כלתו הרי הוא עובר על איסור יחוד, יען כי אסור להתייחד עם ארוסתו וכמו שהביא מור”ם בשו”ע אה”ע סי’ נה’ סע’ א’ (והיינו כדעת הראשונים דלא סגי בברכות אלא יש להצריך חופה כדין כדי להתיר את היחוד עם ארוסתו). וכ”כ בספר יסודות בהלכות שבת כהן עמ’ תיז’,דמי שעושה חדר יחוד באולם, עובר על איסור יחוד לפי דעת מרן השו”ע, עיי”ש באורך וברוחב, ודפח”ח.

 

ב) ועל דרך הנ”ל ממש יש לעורר, דעל הצד שהיחוד באולם לא מהני לחלות הנישואין (כדעת הפוסקים שהבאנו לעיל פרק א’ בענף י’, שכתבו דגם אם החתן קונה את החדר היחוד שבאולם סוף סוף זהו יחוד עראי ולא צורה של תחילת נישואין ולא מהני לדעת הרמב”ם, עיי”ש), הרי שקיים חשש מצד איסור נגיעה בארוסתו (והתקלה בזה מצויה ובפרט לאור העובדה שה”מדריכים” מורים ובאים לעסוק בחו”נ בעת ההיא, ועיין לעיל בפרק הנוכחי ענף ג’), אי לאו לסוברים דסגי במה שברכו ז’ ברכות לענין זה וכנ”ל.

 

ג) ולא אכחד מלומר, דמלבד כל הנ”ל, ישנה תקלה נוספת, וידעתי בינ”י ידעתי שיתכן שעין הקורא יזלזל בה, אבל בעיני הבורא ית”ש לאו מילתא זוטרתא היא כלל. דהנה זימנין סגיאין, מגיעים תלמידי חכמים לשמחת הנישואין כדי “להגיד מזל טוב” ולשוב לתלמודם, וכאשר מזדמן שמגיעים בעת ה”חדר יחוד”, צריכים להמתין עד שחתן ייצא מחופתו, ונגרם להם ביטול תורה כנגד כולם, ועוגמת נפש מרובה. ובשלמא לאחינו האשכנזים שנהגו להתייחד, אין להתחשב בביטול בית המדרש, מ”מ לבני עדות המזרח שלא נהגו בזה, למה לגרום צער לתלמידי חכמים.

 

[ובמכתב שקיבלתי מחכם אחד נר”ו בנושא חדר היחוד, כתב ביני שיטי, דהכא דההמתנה היא לציבור שלם ולא רק ליחידים, א”כ לדידן דלא נהגנו בזה, מקרי טירחא דציבורא. ואם כנים דבריו, הרי בודאי ש”חומרת” היחוד באולם לאלו שלא נהגו בחומרא זו, לא תצדיק טורח ציבור, דהרי בכמה דוכתי (כגון לענין תפילת ערבית מבעוד יום, וכהנה רבות) מצינו שהקילו הפוסקים קולות שונות כדי למנוע טריחא דציבורא (ויתירה מזו ראה נא במג”א סי’ רטו’ סק”ו עפ”י הסוגיא ביומא ובמה שפירש במחצה”ש שם ד”ה אמרינן ביומא, אלא דהדבר תלוי בביאורי הראשונים בסוגיא שם ומכש”כ הגחיד”א בברכ”י או”ח סי’ מט’ סק”ב, וראה נא בעניינו בספרי הדל שפתי שושנים פ”ב וכאן אכמ”ל), ועכ”פ בודאי שאין “להחמיר” חומרות רחוקות בכה”ג דאיכא טורח ציבור, אי לאו לאלו שכבר נהגו בהם. אלא דבעיקר ההנחה דיחוד באולם לעדות המזרח מקרי טירחא דציבורא, אמת אגיד דטענה זו איננה ברורה אצלי בעניי כל הצורך, כי הרי בלא”ה הציבור נמצאים באולם לכבוד החתן, וגם אינם ממהרים לצאת (כי אם יחידים), ועל דעת כן הם באים[נה]. ואולם כאמור כלפי היחידים שחפצים להגיד “מזל טוב” ולצאת ומצטערים בכך ומתבטלים מתלמודם, בודאי דאם החתן הוא מעדות המזרח היה ראוי יותר “להחמיר” שלא לצערם משאר “להחמיר” בחומרא רחוקה זו של היחוד, ורק דאה”נ קפידא זו לא נכנסת תחת ההגדרה ההלכתית ד”טירחא דציבורא”, כנלענ”ד].

 

ד) בשו”ת מעשה נסים הכהן ח”ב אה”ע סי’ רעח’ ס”ל דישנה תקלה נוספת שקיימת בעקבות חדר יחוד, כלך הבט שם. ובדבר הזה היה נראה לפקצ”ד שהחשש איננו נכון במציאות.

 

ענף ז’ – מה שנהגו בני אשכנז להתייחד, לא מהווה הוכחת היתר לספרדים

 

ויהי אחר הדברים האלה, רבים שואלי”ם הלכו בו, דמאחר ואחינו בני אשכנז נוהגים להתייחד באולם, ורבניהם אשר גם הם גדולי ישראל מחזיקים במנהגיהם, א”כ איך יכול מרן הגר”ע יוסף זצ”ל וסייעתו ז”ל לבוא ולהרהר אחרי מנהגם לומר שמכוער הדבר ושעי”ז נגרמים תקלות. [ויש שהוסיפו להקשות, דאיך יתכן לומר על מנהג שמוזכר ברמ”א שהוא מכוער. והנה קושיא זו השניה מעיקרא ליתא כלל, דאין רמ”א כזה כפי שאבאר בהמשך, אך עם זאת כעת נענה על “שאלה” זו אפילו אילו היה אמת הדבר שכך מפורש ברמ”א ובקדמוני אשכנז שיש להתייחד תיכף אחר הברכות לעיני כל הקהל].

 

ואען ואומר בעניי, דנהי דאחינו בשרנו האשכנזים הי”ו נוהגים לעשות חדר היחוד, ויסודתו בהררי קודש – מ”מ אין לך בו אלא חידושו, דדי לאותם חוגים שנהגו בזה, משא”כ לדידן דאבותינו ורבותינו אשר מעולם אנשי השם זיע”א לא נהגו בזה, עלינו לאחוז מנהג אבותינו בידינו. וידוע תדע, כי כל קהל ועדה יש להם איזה מנהגים תמוהים ומפוקפקים, ובודאי לית לן למימר “אילו היה המנהג תמוה לא היו רבני אותה העדה מתירין”, אלא כל עדה יכולה להקל במנהגיה התמוהין מחמת כוחו של מנהג, ואלו שלא נהגו אין רשות בידם לסובב נחלה ממטה למטה. וגדולה מזו להורו”ת נתן מרן השו”ע ביו”ד סי’ פב’ סע’ ה’, דאפי’ לענין “מסורת” על עוף טהור וכיוצא, דאינו “מנהג תמוה” כלל אלא מסורת ברורה על דבר שצפוי שתהיה מסורת – יש לחוש שלא לאכול על סמך מסורת של בני אתרא אחרינא, עיי”ש. וכל שכן הכא. ונראה פשוט וברור בעיני הכהות (וכל ישרי לב יסכימו עמי בזה), דאילו בארצות אשכנז לא היו נוהגים לערוך חדר יחוד כלל ועיקר (כפי שהיה בארצות המזרח), ובדורינו דור יתום היו קמים איזה מתחכמים בני אשכנז ללמוד ממנהג בני תימן לעשות חדר יחוד גם הם, בודאי גדולי האשכנזים היו גם הם מהרהרים אחר השינוי מכל הני טעמי תריצי דמייתינא.

 

ופר”ק כלל גדול בזה מצינו בדברי הב”ח באה”ע סי’ כא’, שכתב אודות מנהג אשכנז שהיו ת”ח עושים מעשים של חיבה בפני הכלה ולא חששו לעצמם להרהור (כדוגמת “מצוה טאנץ” הנהוג כיום אצל האדמורי”ם), דכתב ע”ז בזה”ל: “ובמלכותינו נהגו ת”ח להקל בכלה, גם הגדולים שבדור, והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג איסורא איכא.” עכ”ל. ומודעת זאת בכל האר”ש מאי דמייתי מוהר”ר יוסף ן’ וואליד זלה”ה בספר שמו יוסף עמ’ קלו’, גבי מעשה עם מור”ם ז”ל, דאפי’ מנהג מכוער טובא כאמירת מי שברך בביהכנ”ס למי שאשתו טבלה, אין לבטלו, אך פשיטא דבמקום שלא נהגו לומר מי שברך כזה, לא יעלה על דעת אנוש להתיר לאומרו, אע”פ שהרמ”א הכריע לקיים את המנהג. ולפיכך, הואיל ועינינו הרואות ד”חומרא” זו של חדר היחוד מביאה לידי כמה קולות [כמו שמתבאר לעיל בארוכה], נמצא דאין לך בו אלא חידושו, דאלו העדות שנהגו בזה, רשאים להמשיך במנהגם דיש להם על מה שיסמוכו, ואילו עדות שלא נהגו, לאו שפיר עבדי לחדש מנהג מפוקפק ולסמוך על פוסקים של עדות אחרות. וכי מי שלא נהגו אבותיו לברך על ההלל בראש חודש, יברך עליו מפני שיש גדולים שהחזיקו בכל כחם במנהג זה. וכידוע יתירה מזו העלה בשו”ת יחוה דעת ח”ד סי’ לא’, דאפי’ אם שמע ובא ברכת ההלל יוצאת מפי אח מאחינו בשרנו האשכנזים, אסור לענות אחריו אמן, ואין בזה כל פגיעה בכבודו של הרמ”א ז”ל ושאר חכמי אשכנז זיע”א כאילו הם ברכו ברכה לבטלה, דאינהו בדידהו ואנן בדידן (ובעיקר האי דינא דעניית אמן אחר ברכת ההלל, ראה נא בעניינו בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ג עמ’ רכד’, ושם מתבאר עומק הוראה זו בס”ד. וראה גם בספר שלחן המערכת מע’ א’ אות רלב’), והכא נמי דכוותיה. ואילו אמת נכון הדבר כפי שמעוררים המערערים, דאסור לומר שמנהג אשכנז נראה בעינינו כמכוער, ושניתן לנהוג ככל מנהגם מאחר וקיימוהו רבני אשכנז, א”כ נקומה נא להורות כמו שפסק מור”ם באה”ע סי’ כא’ סע’ ה’, דמנהג אשכנז להתיר לשפחה גויה לרחצו בהיותו בבית המרחץ, אלא לאו בודאי דהגם שמור”ם ז”ל רב גובריה ורב חיליה ומי כמוהו מורה, מ”מ אנו בני ספרד שאין לנו כח אותו מנהג בידינו, חובה רמיא גבן להתחשב במה שנראה בעינינו ולגדור פרצות, ופוק חזי למרן בב”י אה”ע סי’ כא’ גבי המנהג הנ”ל שכבר צווח כי כרוכיא נגד הוראה זו, בדברים קשים כגידים, ולא נמנע מלהביע דעתו דעת עליון על אף כבודם של הנוהגים כן. [וע”ע באפי זוטרי פארדו סי’ כא’ סקי”ח וסקי”ט אשר מפיו לפידים יהלוכו נגד מנהג אשכנז בזה ובכיו”ב עיי”ש]. וזכר לדבר פוק חזי להגאון מוהר”י נבון זלה”ה בקרית מלך רב פט”ו מאישות הל’ ב’, דאחרי שהזכיר מנהג שהובא לדינא ברמ”א באה”ע סי’ א’ סע’ ג’ (עצם המנהג אינו נ”מ לדידן כעת), כתב ע”ז מוהר”י נבון דהוא מנהג רע ואין לו על מה לסמוך כיון שגורם להרהורים רעים ושז”ל וביטול מ”ע, והוסיף דברים קשים כגידים וז”ל: “ולענ”ד עוון זה גרם לנו אורך הגלות, ואומר אני כל דיין שלא יכוף ע”ז ויעלים עיניו הוא יורש גהינם.” עכ”ל. והובאו דבריו בברכי יוסף אה”ע סי’ א’ סק”י, והגחיד”א בהסכמ”ה עלה דאין להשגיח במנהג זה עיי”ש. והנה חלילה לנו קטני קטנים לומר מלבנו דברים קשים כאלו על מנהג שהובא בספרי קדושי עליון כמור”ם ז”ל, מ”מ הא חזינן מיהא דאינו נכון לומר שכל מנהג שנהגו בארצות אשכנז ונפסק במפה דתהא שרי לנא לנהוג כוותיה כאילו נמסרו למש”ה מסיני, אלא כל עוד שעינינו הרואות שהדבר גורם לכישלונות כגון הרהורי עבירה קשים מעבירה, עלינו להמנע ממנהג זה, ואין בזה כל פגיעה בכבודם של חכמי אשכנז זיע”א.

 

ועכ”פ מאחר ועינינו הרואות שרבני וגאוני ספרד זיע”א נמנעו מלערוך חדר היחוד, אפשר דאינו רק משום דאין צורך ביחוד, אלא בדוקא כך היה, כי קרוב אליך הדבר מאוד לומר שרבותינו מנוחתם עדן חששו להרהורי עבירה קשים מעבירה, ועל כן נמנעו מהיחוד, אין לאל ידינו לסמוך על הרמ”א ושאר חכמי אשכנז ז”ל ומנהגם, אף אם דעתן של אותם גדולי אשכנז היתה דאין לחוש כולי האי להרהורים וכדומה.

 

מנהג חדר היחוד כצורתו הנוכחית, לא היה נהוג באשכנז

 

ובר מן דין, בעיקר מה שיש שטעו לתלות מנהג “חדר היחוד” ברמ”א ז”ל (וממילא באו העיר”ה דמי שמטיל דופי בחדר היחוד הוי כחולק על הרמ”א), הנה מלשון מור”ם באה”ע סי’ ה”ן סע’ א’ משמע לפענ”ד דלא היו נוהגים יחוד באופן הנהוג כיום, וז”ל: “מוליכים אותם לביתם ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו.” עכ”ל. ודוחק רב לומר דאחרי בואם לביתם, כל הקהל היו ממתינים להם עד צאתם. וכבר הבהרנו כמה פעמים, שכל הכיעור הוא דוקא בזה שכל העדה כולם ממתינים לחתן ולכלה שנתייחדו לפנים ולפנים, אך אם החתן והכלה הולכים להם לביתם, אין לחשוש להרהורי עבירה ודיבורים אסורים, דע”ז נאמר “הכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה”.

 

ואכן מרא דמנהגי אשכנז המהרי”ל ז”ל בהל’ נישואין כתב, דאע”פ שבתחילה היו נוהגים כעין יחוד (אך לא יחוד גמור, כי היתה שם משרתת אחת עמם, ו”יחוד” זה לא היה מחמת חשש הפסק או טעמים הלכתיים אחרים, כמפורש במהרי”ל שם[נו]), מ”מ “האידנא נשכח המנהג הזה” עכ”ל המהרי”ל, ונמצא דבאשכנז בתקופת הרמ”א כבר לא היה כל יחוד. וגם היחוד שהיה בתחילה כפי שהוזכר במהרי”ל, לא היה יחוד מכוער, דכיון שהיתה שם משרתת אחת, והדבר היה ידוע לכל שהיתה שם משרתת[נז], לא היה חשש להרהורים ודיבורים, כי כל העם מקצה ידע היטב דהחתן לא נוגע באצבע קטנה של אשתו.

 

ושא נא עיניך וראה גם בספר המנהגים לרבינו יוזפא מוורמיישא ז”ל (והם מנהגי אשכנז בשנת ת”ח) כרך ב’ עמ’ ט”ל עד מב’, ושם מפורש לעיני כל חי לאמור, שאחרי הטלית וז’ ברכות היו כל הקהל מתפזרים, וחלק מהידידים היו הולכים עם החתן והכלה לביתם, ושם היו סועדים יחד עם החתן סעודת הנישואין, ומברכין ברכה”מ עם ז’ ברכות, ורק אחרי ככלות הכל, היו החתן והכלה נכנסים לחדר אחד (ומשמע דאז כבר היו אותם הידידים חוזרים איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו, ולא ממתינים לחתן כלל, דהרי כבר נסתיימו אירועי הלילה, והחדר היה בבית החתן), וגם בחדר הלזה היתה שם אשה אחת לשרתם. ולמחרת בבוקר, היו כל הקהל מתאספים בבית החתונה, ואוכלין ושותין ושמחין עם החתן. עיי”ש היטב. הא קמן דבערי אשכנז בשנת ת”ח, לא היה שום מנהג להתייחד כאשר זרים ממתינים בחוץ, וגם לא היו מחמירים להסמיך היחוד לברכת חתנים.

 

וגם באחרונים המאוחרים יותר, מבואר דבאשכנז לא נהגו להתייחד. וכן מוכח בשו”ת משאת בנימין סוס”י צ’ [על דרך שדייקנו לעיל פרק א’ מדברי הרב שער המלך, אלא דהרב שער המלך נמנה בין חכמי הספרדים ואילו הרב משאת בנימין הינו מחכמי אשכנז]. וכך מפורש היטב בספר המיקנה בקו”א סי’ סב’ סוף סק”א שכתב וז”ל: “וכ”ש למנהג אשכנז שאחר שעושים החופה ברחוב באין לבית ועושין סעודה ומברכים ז”ב קודם הייחוד”. עכ”ל. וכן הוא בפת”ש סי’ סב’ סק”א.

 

ומה שבשנים האחרונות החלו בני אשכנז לנהוג להתייחד תיכף, כתב הגאון הנאמ”ן שליט”א באור תורה גליון תק’ עמ’ תקעד’ דאינו מתוך חומרא הלכתית, אלא דכיון שכל חופותיהם היו בערב שבת כמש”כ בשו”ת מהר”י הלוי ריש סי’ פב’, היו מוכרחים להתייחד מבעוד יום שלא יהיה כקונה קנין בשבת, ומזה נשתרבב המנהג להתייחד גם כיום שעושין החופות בשאר ימי החול. עיי”ש.

 

חילוקים בין המציאות היום למציאות בדורות קודמים

 

ומלבד כל האמור, גם אילו היה מנהג קדום ומבוסס באשכנז להתייחד, וגם אילו היה מותר לעדה אחת להישען על מנהגי חברתה, לענין הנידון דנן אין כל מקום להשען על מנהג אשכנז משום דהמציאות בדורינו דור תהפוכות השתנתה במאוד מאוד מהמציאות באשכנז, דמלבד עצם ירידת הדורות (דבדורות חלפו היו כל מחשבות לבם כעצם השמים לטוהר, משא”כ זה עתה בעווה”ר נפרצו י”ג פרצות בחומות הקדושה ולפתח חטאת רובץ[נח]), ישנם כמה וכמה טעמי תריצי לחלק, כדלהלן:

 

א) האידנא בכל חתונה המצא תמצא תילי תילים של בחורים רווקים מבן עשרים שנה ומעלה, אשר עליהם העידו חז”ל (קידושין כט’ ע”ב) דכל ימיהם בהרהורי עבירה, ודבר זה לא היה מצוי כלל משנים קדמוניות, שכולם היו נישואין בעודם רכים. כך שבדורינו יש לחוש הרבה יותר לתקלת ההרהורים מאשר בדורות עברו.

 

ב) וגדולה מזו, דהנה ובתוס’ בקידושין דף מא’ ע”א (ד”ה אסור) מבואר שהיו מקדשין את הבנות בהיותן קטנות מחמת דוחק הגלות, וכתב ע”ז הרמ”א באה”ע סי’ לז’ סע’ ח’: “וכן נוהגין”. וא”כ י”ל דדוקא באשכנז שהכלה היתה ילדה קטנה, לא חששו להרהורי המוזמנים כאשר תתייחד לעיניהם, משא”כ האידנא. וכבר כתב שו”ת הר תבור (הביאו הג”ר אליהו עבוד נר”ו – עיין בספרי הדל שושה”ע ח”ד עמ’ שצז’) לחלק כן לענין מנהג החזקת יד הכלה.

 

ג) ובמכתב שקיבלתי מהג”ר יעקב מדר נר”ו (אשר עומד להדפיסו ביתד המאיר מרחשוון תשע”ה), כתב דיש חילוק רב בין מה שנהגו בני אשכנז להתייחד בדורות קודמים, למה שמתרחש כיום, כי בזמנם לא היה כל חו”נ בחדר היחוד (כמש”כ בספר אהל קדושים עמ’ טו”ב בשם הגר”ח קנייבסקי שליט”א, דמה שנוהגים כיום לקיים חו”נ בחדר יחוד, לא שמענו מעולם מאבותינו ורבותינו שכך צריך לנהוג בתוך החדר יחוד, וכנראה שאחד בדה מלבו ונמשכו אחריו, וראוי להמנע מכך. ע”כ), משא”כ עתה שהחלו מדריכי החתנים להורות לעסוק בחו”נ בהיותם בחדר היחוד, ובהמשך הזמן השתרש דבר זה הרבה עד שכל רוח שבעולם לא עוקרתם, והקשר בין החו”נ לחדר יחוד נקבע לדורות, ולא יעבור כתיב, להיות עושים אותם ככתבם, והמציאות היא שעובדה זו לבחורים שהחתן והכל עוסקים בזה וכיו”ב כי עוף השמים יוליך את הכ”ל וחברך חברא אית ליה, וממילא כיום שוב נהפך הדבר להיות כיעור גדול וגורם למכשולות רבים אצל המוזמנים בהרהור ובדיבור. עכת”ד. ולפקצ”ד הדברים נכונים למי שמתעקש לומר שהיחוד לעיני כל לא נחשב ככיעור דהא איכא מנהג אשכנז, דאז אה”נ על המתעקש להודות מיהא שנשתנו העיתים והחתלפו הזמנים וכעת מגרע גרע מהטעם הנ”ל, אך לפום קושטא גם אילו לא היו עוסקים בחו”נ בודאי דיש בזה מן הכיעור להתייחד זוג צעיר בפני קהל ועדה.

 

ד) לכו חזו נא בספרי הדל שושנת העמקים בכרך על דיני גיטין עמ’ ד”ש, שכתבנו בשם כמה רבוותא ז”ל דכל מקהלות אחינו בני אשכנז שבאו ציון ברינה לשכון כבוד בארץ הקודש, מעיקר הדין היו צריכין להניח את מנהגי אשכנז ולנהוג בכל כמנהגי הספרדים, על דבר אשר ל”ו קדמו אותם בישיבת הארץ, עיי”ש באורך בס”ד כל הצוג”ה בשושנים, והנה צור”ף לכל הנ”ל.

 

ועכ”פ גם לולי כל הטענות וכל הפלפולים הנ”ל, הרי המציאות כיום קוראת בחיל שהבחורים חברי החתן נכשלים אחד בפה ואחד בלב מחמת חדר היחוד וככל שהבאנו לעיל בפרק הנוכחי ענף ב’, וחלילה לנו לעשות כמעשה בת-יענה כי תשא את ראש ויטמינהו בחול, ולפיכך אם באנו לכבד ולייקר את מנהג אשכנז זוהי דרך ישרה שיבור לו האדם לחלק ולומר כי לא כדורות הראשונות האחרונות, ולהסיק דעל דעת כן לא נהגו, ותו לא מידי. ומעתה יאמר נא ישראל, דגם אם אחינו בני אשכנז עודם מחזיקים במנהג אבותיהם, חידוש גדול הוא[נט] והבו דלא להוסיף עליה, אך אנו שאבותינו לא נהגו בזה מימי עולם ושנים קדמוניות, עלינו לאזור חיל לגדור פרצות עמו ישראל כמה שניתן, ולא להסיג גבול אשר גבלו ראשונים חכמי דוד ודור גדולי מצוקי ארץ מעדות המזרח זיע”א. וכבר הזכרנו מאמרות טהורות שכתב הרה”ג ר’ משה שטרנבוך שליט”א (משארית הפליטה של זקני גדולי ישראל האשכנזים) בשו”ת תשובות והנהגות ח”ו סי’ רסב’ וז”ל: “שדי לנו האשכנזים שאנו חייבין לא לשנות ממנהג אבותינו שמתייחדים אחר החופה, אבל הספרדים שלא נהגו כן למה לנו לשנות אצלם לנהוג חדר יחוד, שהמנהג עלול להביא לידי מכשולות וכו'” עכ”ל, ודפח”ח.

 

נספח א’ – שורת הדין כאשר ראש הישיבה מחייב להתייחד, וכן בגוונא דאיכא למיחש לקטטה.

 

והנה נא הואלתי לדבר עוד ואנכי עפר ואפר, כי הנה רבים שואלים ודורשים כיצד נוטה מידת הדי”ן כאשר ראש הישיבה מחייב את הבחור להתייחד באולם השמחות, א”נ בגוונא שאבי הכלה מעורר מדנים על זה, וזימנין סגיאין שהכלה עצמה הולכת חשכים עד כדי הפרת השלום, וכל כיו”ב. ועל זאת וכזאת הבוא נבוא ענ”י לפרק זה בור”ר בקס”ת נחוצ”ה, להציע דעת רבותינו זצ”ל (ושליט”א) בפרשה זו.

 

ואולם קו”ל שיח טרם יהיה באר”ש, אדברה נא למען כבודם של ראשי הישיבות מקימי עולה של תורה שליט”א, כי אותם ראשי ישיבות (עפ”י רובא דרובא ממוצא ספרדי) שכופים ומכתיבים לתלמידיהם הספרדים להפר מנהג אבותיהם ולהתייחד באולם, הגם שבמחי”כ שגו בהוראה, מ”מ אין להקל ראש בכבודם ולדבר עזות בפניהם ח”ו, ויש לדעת שכוונתם לשמים, שעושים כן בכדי שהציבור לא יטעה לחשוב שהמוסד שבראשותם איננו ל”בני תורה” חשובים [כי בעווה”ר הושרשה בציבור תחושה מוטעית שמי שעומד על המשמר לקיים מנהגי הספרדים ובני עדות המזרח – איננו נמנה בין בני התורה האמיתיים, ועובדה מצערת זו היא שעמדה (אפי’ באופן תת-הכרתי) לכך ששלמים וכן רבים מראשי הישיבות החשובים שליט”א נמנו וגמרו להורות בעד עריכת חדר היחוד לבני עדות המזרח, דכאמור כוונתם לשמים למען כבוד בית ה’ להגדיל תורה ולהאדירה, ואנכי תולעת מה אני להרהר אחריהם, ואולם כבר מילתי אמורה בדלותי דכל גדולי ישראל זצ”ל עיני העדה אשר מהם תצא תורה והוראה לכל ישראל, אין דעתם דעת קדושים כסברת אותם ראשי הישיבות, אלא הורו פה אחד דלא זו הדרך לא זו העיר, כי אם לקיים מילי דאבות לבל נפיל דבר ממנהגנו ובפרט בנוגע לחדר היחוד אשר רבים חללים הפיל בעוונות אשר תסמרנה שערות משמוע. וכבודם והדרתם של ראשי הישיבות במקומם מונח]. ובקושטא ברור הדבר דאילו אותם ראשי הישיבות היו מודעים מהתקלות הרבות שנגמרות מידי לילה בעקבות חדר היחוד, היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל, אלא דלצערנו הרב עדיין לא שמיע להו כל זה (מהטעם שכתבנו בשושנת העמקים חו”ק עמ’ בהערה ד”ה ובשמחה), ואף לשליש ולרביע לא שמעו, וה’ יעזרנו על דבר כבוד שמו לגדור פרצות עמו ישראל אכי”ר.

 

ועתה שוב אשוב לגופו של ענין. ולכאו’ לא כל העתים שוות בזה כדלהלן:

 

א. במקרים שאי-ציות לראש הישיבה (או לחמיו של החתן וכיו”ב) יגרום לקטטה ומחלוקת ולשון הרע וכיו”ב, או שראש הישיבה ילבין פני החתן ברבים כגון שיורה לחביריו להעדר מהחתונה וכדומה, במקרים כאלו י”ל דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה (שבת דף פא’ ע”ב, והיינו עכ”פ ל”ת דרבנן ושוא”ת אף בדאורייתא), וגדול השלום שאף הקב”ה שינה בו (יבמות דף סה’ ע”ב), וכל כה”ג מקום יש בראש להקל להתיר את היחוד (לזמן קצר ככל היותר) כיון שסוף סוף אינו ודאי גמור שיכשלו המוזמנים בהרהורים אלא רק חשש גדול מאוד [וגם לעז על הראשונים אין בכה”ג יען כי מפורסם לכל שהבחור אנוס על פי הדיבור של ראש הישיבה, ועוון הזלזול ברבותינו הספרדים זיע”א מוטל על קודקודו של ראש הישיבה], וראוי להתייעץ עם גדולי ההוראה בעוד מועד. ואע”פ שחדר היחוד היא רעה חולה, מ”מ רעת המחלוקת גוברת על רעת היחוד, ובוחרים את הרע במיעוטו. וכן פורסמה שמועה באור תורה גליון תקט’ עמ’ שיט’ בשם מרן הגרע”י זצ”ל, דאע”פ שחדר היחוד הוא דבר מכוער ואין לנהוג להתייחד באולם, מ”מ אם ראש הישיבה כופה את הבחור אין לתקוטט על כך, ומ”מ תצטרך הכלה לכסות את ראשה טרם צאתה מן היחוד, עיי”ש. וכן נכדו של מרן זלה”ה מני”ר הגר”ד טולידאנו שליט”א (אבן יקרה בבית מדרשנו “ברכת אברהם”) כתב (בתשובתו שבקובץ “בתורתו” הנוכחי) בשם בן דודו הרה”ג ר’ יעקב סיני שליט”א, שמרן זצ”ל הורה במקרה שאבי הכלה איים שלא יבוא לחתונה אם לא יעשו חדר ייחוד, דבכה”ג יש להתיר להתייחד, מחמת הקטטה, כי גדול השלום, אך בלא”ה אין להתיר, עכ”ד. וכעת עלה בקב”ץ תורני בשם “משנת יוסף” גליון ה’ תשובה קצרה ממר בריה דרבינ”א הגאון הגדול הראשון לציון מוהר”ר יצחק יוסף שליט”א, ושם אחרי שהרחיב בדבר שאין לבני עדות המזרח לערוך חדר היחוד וכו’, כתב תוספת כתוב”ה בזה”ל: “ואם יש אילוצים ומחוייבות של הצדדים מדין קירבה או הכרת הטוב, לתת לראש הישיבה דוקא לסדר קידושין, והוא מתעקש לעשות כמנהג האשכנזים, וכופה את החתן בכל מיני דרכים לעשות כמנהגם, וכפי שכתבת במכתבך שאם לא תעשה כדבריך לא ישלח את הרבנים והבחורים בישיבה לשמחך בחופה, בזה לא תהיה לך ברירה אלא לנהוג כפי הנחיותיו וכו’, אל לך לעשות מריבות וכו’.” עכ”ל [ובענין הפיתרון שכתב שם בנוגע לכיסוי הראש, בעהי”ת זכור אזכרנו עוד להלן בנספח הבא]. וכן מובא בשו”ת ברכת יהודה ח”ה בשם ספר “רבנו האור לציון” עמ’ תקסח’ בשם הגרב”צ אבא שאול זצ”ל, שהורה לבני משפחתו שאם ראש הישיבה כופה להתייחד, יש להקל. וכ”כ הרה”ג ר’ מרדכי אליהו זצ”ל בהגהותיו לספר קיצור שו”ע דרכי הלכה סי’ קמח’, דאע”פ שמנהג חדר היחוד יש בו משום העדר הצניעות ולכן נהגו אבותינו להמנע מזה, מ”מ במקום הצורך מחמת דרכי שלום, יש להקל.

 

ב. ובמקרים שאינם קיצוניים כולי האי, ורק שראש הישיבה מבקש ומפציר בבחור להתייחד, והחתן יכול להשתמט ממנו בדרך כל שהיא בלי לגרום לצרות רבות ורעות, יש לדעת כי בקשת ראש הישיבה אין בה שום משמעות דינית, כי לפי גדרי ההלכה אין הבדל בין בקשתו לבקשת כל אדם אחר זולת ענין כבוד התורה, וכל שהבחור עונה בדרך כבוד אין בזה קפידא (וגם אין לחוש לחיסרון ב”הכרת הטוב”, דאין לך הכרת הטוב גדולה מזו שלא גורם לראש הישיבה שיתגלגל חובה על ידו), ועיין כעי”ז שו”ת מקור נאמן סי’ תרמה’. וכמו כן, במובן ההלכתי, אין להוראות ראש הישיבה דין הוראת “מרא דאתרא”, וכמו שהרחיב בזה הגאון הראשון לציון שליט”א בילקו”י שבת (מהדורת תשע”ב) כרך א’ חלק ג’ סי’ רעא’ עמ’ תכב’ ואילך, ובילקו”י ימים נוראים הנדמ”ח עמ’ לק”ח טוב, ואילך, ואסמוך על המעיין שם לצורך הקיצור. וכל שכן בנידון דנן לענין חדר היחוד, דלפום קושטא מה שראש הישיבה מחייב להתייחד, איננה “הוראה” כי אם “פוליטיקה” גרידא[ס]. וע”ע לעיל פרק א’ ענף ח’ שביארת”י הקודש בדלותי דמה ששגור בפי הבחורים טענת “לא לשנות ממנהג הישיבה”, אין בטענה זו בית אב בהלכה כלל. וזיל קרי בשו”ת קול אליהו טופק ח”א חאה”ע סי’ ב’ שכתב וז”ל: “ואף אם רבותיהם האשכנזים מורים להם לעשות לפי מנהג האשכנזים, אל להם לשמוע לדבריהם, שכ”א צריך לנהוג כמנהג עדתו, ולא יכתיב לעדה אחרת לנהוג כמנהגים שלו, ומקרא מלא כתיב ואל תטוש תורת אמך.” עכ”ל.

 

ובכל זה וכיוצא בזה ישנם שיקולים רבים לכאן ולכאן לפי המקרה והבחור והזמן, ואלו דברים שאין בהם שיעור קבוע. וע”ע בהערה[סא].

 

ועין רואה בשו”ת מעיין אומר (והם פסקי מרן מאור ישראל הגרע”י זלה”ה עפ”י רשימות ממה ששמע מפי קודשו הגר”י נקי שליט”א) ח”ט סי’ עח’ שכתב וז”ל: שאלה: בן ישיבה הלומד בישיבה אשכנזית, וראש הישיבה שלא יערוך חופה וקידושין למי שלא עושה חדר ייחוד, מה יעשה? תשובה: שלא יעשה יחוד ושלא יבוא [הראש ישיבה][סב].” עכ”ל. ובשובה הקודמת שם כתב בלשון רכה יותר, וז”ל: “שאלה בן ישיבה העומד להינשא שאל שהוא אינו רוצה לעשות יחוד מיד אחר החופה כמנהג המפרדים אך ראש הישיבה והרמי”ם עומדים על זה שיעשו זאת כל הבחורים האם ישמע להם? תשובה: לרמי”ם לא חייב לשמוע, וראש הישיבה לא בטלן להישאר בחתונה”. ויש לעמוד על הלשון הזהב של מרן זצ”ל (בהניח שהדברים אכן נכתבו בדקדוק רב כפי שיצאו במפי קודשו), דאם ראש הישיבה כן חפץ להישאר בחתונה, מה תהא דינו, דהרי כאמור בתשובה השניה הורה זקן לבקש מראש הישיבה שלא יערוך חו”ק כל עוד עומד בדעתו לכפות נגד מנהגנו. אלא נראה הכלל כמו שכתבנו, דכל עוד שניתן להשמט מראש הישיבה ללא ריב ומדון, יעשה כן, אך אם הדבר לא יגרום למחלוקת וקטטה עם ראש הישיבה (וה”ה עם אבי הכלה וכיו”ב), יש לבחור הרע במיעוטו, ויתייחד. וכן משמע ממה שכתב בשו”ת מעין אומר גופא במקום אחר, בחי”ב פ”ג סי’ קכב’, שכתב דאם החתן לא מוכן בשום אופן שלא לעשות חדר יחוד, שהכלה יכולה להתפשר. עיי”ש. הלא הוא הדבר אשר דברנו בס”ד, דבמקום קטטה יש להקל. וכמובן אין למהר להתפשר, ויש לדבר על לבם במתק שפתיים ולהסביר להם דעת גדולי שיראל זלה”ה, ולשון רכה תשבר גרם, והוא על דרך שכתב במעיין אומר ח”ט פ”א סי’ לט’, דאפי’ שהכלה מבקשת מאוד לעשות חדר יחוד, יש לדבר על לבה ולהסביר לה דעת מרן הגרע”י דאין לעשות כן[סג].

 

ולעיל פרק ב’ ענף ב’ הזכרנו מאמרות טהורות של בנש”ק הג”ר יעקב יוסף זצ”ל, שהורה זקן (בשיעור שהוקלט) בזה”ל: “אחרי שגומרים חופה וקידושין, אז אותו ראש הישיבה נותן הוראה: עכשיו צריכים ללכת החתן והכלה לחדר יחוד. וכו’. תגיד להם לחתן ולכלה: לא אל תלכו, אין צורך ללכת לשם, זה מנהג מכוער וכו’, ולכן לא צריך לשמוע לו.” עכ”ל בקיצור. ולולי אמרי שפר אלו היה נראה לפקצ”ד שראוי היה שההשתדלות אצל ראש הישיבה תהיה בעוד מועד, זמן רב לפני יום חתונתו ויום שמחת לבו, שישלח אל ראש הישיבה רעים אהובים לדבר אל לבו בכבוד רב ובהכנעה רבה כדרכה של תורה, ולא לעשות מצה ומריבה ח”ו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, וככל הנ”ל.

 

ובספר “תורתך” (תולדות הרה”ג ר’ משה לוי זצ”ל) פרק ב”ן עמ’ תרכב’ מובא מעשה בראש ישיבה אחד שרצה לחייב את תלמידו לערוך חדר יחוד, ואיים שאם לא ישמע לו, יאסור על בחורי הישיבה ללכת לחתונתו, וגם לא יתן לו את המענק הכספי המכובד שמקבלים כל חתני הישיבה, ואותו בחור פנה להתייעץ עם הגר”מ לוי, וזאת התורה אשר שם משה: שאין לבחור לשמוע לראש הישיבה, וגם לא לחוש להעדר החברים ולהפסד המענק, כי ה”מחיר” של זלזול ברבותינו ז”ל הוא הרבה מעבר למענק. עכת”ד. ויש לעיין.

 

ויהי אחר כל הדברים האלה, אחר שנתבאר דמקום יש בראש להקל להתייחד באולם כאשר ראש הישיבה מקפיד על כך באופן שיש חשש לקטטה וכיו”ב, נחזור ונדגיש שלושה נקודות (ואע”פ שכבר מופיעות בתוך דברינו למעיין היטב, מ”מ לעיתים עין הקורא מקיים בנפשיה “פעמים שאתה מתעלם”, ויש להקדים רפואה למכה ע”י ההדגשה בשנית), ואלו הן:

 

א) אין להתייאש מראש[סד], אלא חובה רמיא מיהא להשתדל בדבר אצל ראש הישיבה לבטל את רוע הגזירה, ע”י אביו או ע”י רבנים וכדומה, והכל בדרכי נועם ובכבוד מלכים, וניתן להסביר לראש הישיבה שדעתו של מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל היתה שאסור לראש הישיבה לכפות את הבחורים הספרדים להתייחד באולם או לעשות חדר יחוד (אם ירצה יכול לברר את הדבר אצל מורי ורבי הגאון הגדול רבי יגאל רוזן שליט”א ראש ישיבת אור ישראל, שכך שמע מפי קודשו כמפורסם, או אצל הרה”ג ר’ ברוך שרגא שליט”א אב”ד הליכות עולם שמעיד יתירה מזו בשם הגריש”א צ”ל דגם החתן עצמו צריך לדעת שאינו נכון לשנות ממנהג אבותיו ואין לו להתייחד באולם), ושכך היתה דעתו דעת עליון של הגרש”ז אוייערבאך זצ”ל כמובא בשו”ת קול אליהו להג”ר אליהו טופיק שליט”א ראש ישיבת “באר יהודה”, וגם עצה טובה קמ”ל שהמשתדל בדבר יקח בידו שו”ת תשובות והנהגות חלק ו’ ויראה לראש הישיבה מה שכתב הגר”מ שטרנבוך שליט”א בסי’ רסב’ שאסור לראש הישיבה להפציר בבחור הספרדי לערוך חדר יחוד כי אדרבא מנהג הספרדים בזה הוא מחוור יותר ממנהג בני אשכנז עיי”ש. ולמפורסמות אי”צ ראיה שרוב ככל ראשי ישיבות האשכנזים שליט”א (ובפרט הגדולים ונכבדים שבהם) אינם מכתיבים לבחורים הספרדים לערוך חדר יחוד, וכפיה זו מצויה רק אצל ראשי ישיבות הספרדים דוקא, ונמצא דאזלי דלא כמאן, וכזאת וכזאת ידבר אלו לבו ודברי חכמים בנחת נשמעים. [ובפרט זה עתה אחר היום המר והנמהר ג’ מר-חשוון תשע”ד, שכל גדולי ישראל עמדו והכריזו כי השר וגדול נפל בישראל, המציאות של ההתנגדות למנהגי הספרדים הויא חזקה העשויה להשתנות אט אט, וד”ל]. ועכ”פ אם ההשתדלות לא הניבה פירות לחתן זה וחביריו, תועיל לחתנים אשר יקומו אחריהם, וכמאמרם ז”ל באבות דרבי נתן פ”ו על רבי עקיבא “אמר מי חקק אבן זו, אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום וכו'”.

 

ב) במידה ויהיה החתן מוכרח להתייחד (מחמת חשש קטטה וכו’), יש לעשות כל טצדקי למזער את הנזקים הרוחניים ככל שניתן (יתייחד כמה שפחות זמן וכו’) על דרך שיבואר בנספח הבא בעזר ממקום. וכפי שכבר הזכרנו בשם מרן הגרע”י, הכלה תהיה חייבת בכיסוי ראש, שהוא תנאי כפול להיתר הנז’, דאין להתיר איסור פריעת ראש דאורייתא מחמת כפיית ראש הישיבה.

 

ג) אין לטעות ללמוד מכל זה דיש להתיר להתייחד באולם כל שיש “שעת הדחק”, כגון בגוונא שהבחור מתבייש מאוד לשנות ממנהג חביריו וכיו”ב, דהא ליתא, אלא כל ההיתר בזה הוא דוקא במקום חשש קטטה ומחלוקת כי גדול השלום, והוא יען כי רעת המחלוקת גוברת על רעת חדר היחוד, משא”כ כשאין כפיה מצד ראש הישיבה, מכלל רעה לא פלטינן, וחלילה לנו לעשות את הרע בעיני הבורא ית”ש, וזה צע”ר השמים. [ולא עוד אלא דכאשר מתבייש לשנות ממנהג חביריו וכיו”ב, גרע טפי, דזו היא סיב”ה לא לעשות חדר יחוד, דזהו גופא לעז על אבותיו ורבותיו שמתבייש ממנהגי עדות המזרח, וככל שנתבאר לעיל פרק ב’ ענף א’ עיי”ש].

 

נספח ב’ – “פתרונות פשרניים” אי שפיר עביד.

 

לעיל פרק ב’ הזכרנו את הסיבות השונות להמנע מעריכת חדר היחוד (לבני עדות המזרח), ונסמוך על המעיין שיתן שזיפת עינו שם, כי “נספח” זה נכתב אחר הנח”ה סובר”ת שהפרק הנ”ל כבר נקרא במלואו ובעיון (כי אחרת לא תהיה הבנה לדברים הנכתבים כאן).

 

הדור אתם ראו כי בשנים האחרונות קמו מתחכמים שונים (אשר נגע בהם יראת אלקים, אך לא ירדו להבנת הנושא כל הצורך), שמנסים בכל כחם למצוא פיתרונות כדי “לעקוף” את התקלות השונות שבחדר היחוד, כדי “לזכות” להתייחד באולם מצד אחד ומצד שני לא להכשל בדבר הלכה. וכגון שמתייחדים באמצע הסעודה ולא מיד אחר הברכות, ועם דלת פתוחה, וכדומה.

 

ובטרם ניגש לדון בדלותינו אם אותם ה”פיתרונות” אכן מועילים לסלק את התקלות אי לאו, יש לעורר, דישנם שני חסרונות עקרוניים בעצם הגישה לחפש אחר פיתרונות (וכל שכן לבצע אותם):

 

א) מגיד מראשית, הרי אבותינו ואבות אבותינו מעולם לא נהגו המנהג היחוד כלל (ככל שהבאנו לעיל פרק א’ ענף ב’), וכל זה נעשה תחת עינא פקיחא של גדולי מאורי הדורות זצוק”ל, ומה לנו לבוא ולחפש דרכי התחכמות לשנות ממה שהם עשו, וכי חכמים אנו מהם. והרי אילו אחינו בשרנו בני אשכנז לא היו מתייחדים, לא היה עולה על דעת אנוש לחפש אחר “פיתרונות”, ומה שבכל זאת מחפשים אינו אלא חלק מהתופעה העגומה של הרגשי הנחיתות הפוקדים את עדתנו, ואין זה אלא מחמת שאינם יודעים להעריך את חשיבות המסורת המפוארת של בני עדות המזרח, ולא זכו לדעת גדולתם של חכמי ישראל הספרדים העומדים מאחורי מנהגינו. ונמצא שכל מאמץ לערוך חדר היחוד בדרכים שונים ומשונים, לא פליט מידי הוצאת לעז על הראשונים (כלומר “לעז על הראשונים השקפתי” כפי שהגדרנו לעיל פרק ב’ ענף א’). ואעתיק בזה מה שכתב הרה”ג ר’ דוד טולידאנו שליט”א (נכדו של מרן מוהרע”י זלה”ה) בתשובתו שהיא ל”ו נדפס”ה בקובץ “בתורתו” הנוכחי, וז”ל: “שמעתי באומרים לי בשם אאמו”ז שהתיר לעשות כעין חדר יחוד בצינעא באמצע הסעודה וע”י שומרים בלא נעילת דלת וכיו”ב. והוקשה לי לפי”מ שהעלה בשו”ת יביע אומר (ח”ה חאה”ע סי’ ח אות א ושם אות ד. סי’ ט אות ה-ו. וסי’ י סוף אות ח) שלחופת בתולה מהני גם ייחוד שלא ראוי לביאה. ובפסח התש”ס לפני חתונת בן דודי הרה”ג ר’ יעקב ששון שליט”א הלכנו ושאלנו ע”ז, וענה בתקיפות גדולה “לכו תעשו כמעשה האשכנזים כמו קופים וכו'”. עכ”ל. [ומרן זצ”ל התכווין בזה לדברים כעין שאמר בשיעור שנדפס במעדני המלך ח”א עמ’ צה’, שהתבטא בזה בזה”ל: “יש ספרדים שמחקים את האשכנזים בכל דבר, כמו קוף שמחקה את הבני-אדם. אם הם עושים יחוד – גם כן עושים יחוד. זה טיפשות, בערות. יש מסורת וכו’.” עכ”ל].

 

ב) ושניים יסעו, אם יתירו פרושים את הדבר לערוך חדר יחוד עם תנאים ומגבלות שונות (ולדוגמא ע”י פתח פתוח ושהייה מועטת בפנים וכיו”ב) במקום לעקור לגמרי הנהגה זו, הרי הדבר ברור מעל כל ספק שבסופו של דבר רוב ככל הבחורים ימשיכו לעשות חדר יחוד כדרכו, כמו שעושים אחינו בני אשכנז. וראה בשד”ח אסיפת דינים מע’ חמץ ומצה סי’ יג’ אות יב’ (ד”ה ולפי הנראה) שכתב וז”ל: “בעניינים כוללים המסורים ביד כל אדם, שההיתר בהם מפוקפק אם לא על ידי התיקונים, יתבטלו (התיקונים) ויתפשט ההיתר לגמרי בלא שום תיקון” עכ”ל, וע”ע שם בסי’ י’ אות ג’ שמעלה ארוכ”ה בדוגמאות. ובשו”ת איש מצליח כרך א’ חאו”ח סי’ לה’ עמ’ קיג’ כתב וז”ל: “שהנסיון הורנו בכמה עניינים כיו”ב, שכל התנאים והאזהרות והגדרים אשר יתן המורה מסביב להיתרו, מעט מעט ישתקע וישתכחו, יען שאין מוחם של ההמון תופס להיות בהם קפידא רבתי, וישאר רק ההיתר מפורסם בעצם תוקפו, מסור לכל, בלי גבול.” עכ”ל. וזיל קרי נמי להגאון מוהר”ח ן’ עטר זלה”ה בספר ראשון לציון על יו”ד סי’ רמב’ סע’ י’, עיי”ש. [ואע”פ שאין גוזרים גזירות חדשות מדעתינו, אלו אינם גזירות לאסור מן הדין אלא זהירות נכונה בעבודת הבורא ית”ש מתוך ידיעת דרכי היצר (ובפרט כשמדובר על הנהגה בציבור), כי באין תחבולות יפול עם (משלי פי”א) מול הצר הצורר הוא שטן הוא יצר הרע, המתחדש עלינו בכל יום בעצותיו השונות לפרוץ פריצה בחומת הקדושה]. ועל אחת כמה וכמה אם חדר היחוד “המתוחכם” יתקיים בנוכחות של איזה חכם ספרדי חשוב, תיכף כל העם מקצה יעידון יגידון שאותו חכם התיר להתייחד באולם, וממנו יראו וכן יעשו חדר יחוד כדרכו עם כל תקלותיו, דעם הארץ סרכי מילתא כדאיתא בפסחים דף נא’ ע”א (ונפסק בשו”ע יו”ד סי’ ריד’ סע’ ב’), וכבר כתב מרן החיד”א על ברכי’ו חו”מ סי’ טו”ב אות כג’: “כי הן בעון נראה בחוש בזמנינו זה דור דור שו”א מבקשי אדם גדול שיקל בדבר אחד ומיקלי טפי.” עכ”ל, ואנן יתמי דיתמי מה נענה אבתריה.

 

ונמצא כי חופש כל חדרי בט”ל אין רוח חכמים נוחה הימנו, גם אילו היו מועילות תחבולותיו.

 

ועתה נתנה ראש ונשובה לדון (בע”ט הקצי”ר) אודות אותם התחבולות המצויות:

 

חדר יחוד עם פתח פתוח

 

אלו העושים יחוד עם דלת פתוחה (ויש המוסיפים והולכים “שומר” דשייף עייל שייף ונפיק) לא ברור כלל מה רצו להרוויח בזה, דהרי אף אילו יחוד כזה לא היה נחשב “יחוד” לענין נישואין (וזה אינו, כפי שיבואר בהמשך, דקיי”ל דגם יחוד שאינו ראוי לביאה הוי יחוד לענין קנין נישואין גם לדעת הרמב”ם, ואינו כיחוד של “הלכות איסור יחוד” כפי שסבורים העולם), סוף סוף עדיין קיימים כל הסיבות להמנע מחדר היחוד, כדלהלן:

 

א) לעז על הראשונים – עדיין בעינו הוא עומד, דהרי גם אילו “יחוד” זה לא היה מועיל לקנין נישואין, סוף סוף רוב ציבור המוזמנים אינם יודעים שהדלת פתוחה, ובעיני כולם נראה שמחמיר להצריך יחוד אחר הברכות. וזה מלבד מה שכתבנו כאן לעיל (ד”ה מגיד מראשית), דיש בזה “לעז על הראשונים השקפתי” על עצם הגישה וכנ”ל. ולא עוד אלא דכאן יש לתמוה על הגישה הלזו ביתר שאת ויתר עוז, דהרי לפי הבנתם של המתחכמים דאין זה נחשב כ”יחוד” (דס”ל דבעינן יחוד הראוי לביאה), א”כ על שום מה עשו זאת, כי הרי לפי הבנתם יחוד זה לא מחיל דין נשואה וממילא לא מועיל לצאת ידי שום חומרא הלכתית (שהובאו לעיל פרק א’), וגם כמובן שיחוד כזה לא מועיל[סה] לתועלת של ה”מדריכי חתנים” (לעיל פרק א’ ענף ו’), ונמצא שחדר היחוד בכה”ג הינו משולל כל מטרה, ובשלמא אם עשו זאת מפני שראש השיביה כופה על כך, יש ללמד עליהם זכות (ועיין לעיל נספח א’), אך אם עשו זאת מרצון (וכן הוא עפ”י רוב), הרי ברור שכל מטרתו של יחוד זה איננה אלא עשיית “הצגה” בפני חביריו להראות להם שאינו נוהג כמנהגי הספרדים, וכדי בזיוף וקצף. ואין לך “לעז על הראשונים השקפתי” גדול מזה[סו].

 

ב) גורם לדיבורים אסורים והרהורי עבירה אצל המוזמנים – גם לענין חשש זה לא הועילו חכמים בתקנתם כלום, כי סוף סוף כל העם מקצה היושבים וממתינים לחתן (עכ”פ רובם) לא ידועים שהדלת פתוחה ושיש שומר. וכבר הרגיש בזה אחד הכותבים בקובץ תחומין גליון לג’ עמ’ רכ’, וז”ל: “לפני זמן מה נכחתי בחתונה של בן של רב ספרדי חשוב וכו’, ולאחר החופה הלכו בני הזוג להתייחד. שאלתי: הכיצד? אמרו לי שלא עשו ייחוד הלכתי, כלומר השאירו את הדלת סגורה ולא נעולה וכדומה. וכאן הבן שואל: האם החברים יודעים שלא נעלו את הדלת וזה מונע מהם את ההרהורים?” עכ”ל. והדברים פשוטים וברורים[סז].

 

ג) תקלות נוספות – אם אכן קבל נקבל שיטה זו דיחוד שאינו ראוי לביאה לא מהני לעשותה נשואה (כפי סברת אותם המייעצים להשאיר את הדלת פתוחה), א”כ ירבו ויעצמו במאוד מאוד התקלות שהכרנו לעיל פרק ב’ ענף ו’ אות א’ ואות ב’, עיי”ש, ודו”ק. וכבר העיר בזה הגר”מ פנירי שליט”א בספר בית חתנים ח”ב עמ’ רצב’, דאם יחוד שאינו ראוי לביאה לא מקרי יחוד כפי שסוברים אותם המתחכמים, הרי שאסור לחתן לנהוג מנהגי אישות עם כלתו, והוסיף דלא יועיל להזהיר את החתן לבל יעשה כן, כי “כידוע זה אינו בר ביצוע והפוכי מטרתא למה לי” עכ”ל.

 

ד) ולגבי הצורך לכיסוי ראש – מודעת זאת בכל האר”ש דאיכא פלוגתא בינ”י מלכים בגדר “יחוד” המוזכר ברמב”ם ובשו”ע לענין קנין נישואין בבתולה, והוא על דרך הספק שבגמ’ בכתובות דף נו’ ע”א, אי היינו יחוד הראוי לביאה [כ”כ הדרישה סי’ סא’ סק”א בדעת הרמב”ם, והב”ש סי’ ה”ן סק”ב וסק”ה, וכ”ה בשו”ת הרדב”ז ובשו”ת מהרשד”ם ובשו”ת חכם צבי ועוד רבים] או דילמא “יחוד” לענין זה היינו אפילו שאינו ראוי לביאה [כן דעת הב”ח אה”ע סי’ סא’ ד”ה האיש אחר, דמוכח מלשונו הטהור דגם אם נמצאים מעט אנשים עם החתן והכלה, אכתי מקרי “יחוד” לענין חופה (וכמו שדייק מלשונו הב”ש שם סק”ה), וכ”כ בשו”ת פני יהושע ח”א חאה”ע סי’ ג’ דאפי’ לדעת מרן השו”ע שפסק כדעת הרמב”ם דחופה היינו יחוד, מ”מ סגי במקום צנוע אף על פי שאינו ראוי לביאה, ורק באלמנה שאין לה דין חופה צריך יחוד גמור הראוי לביאה עיי”ש. וכ”כ בספר המיקנה בקו”א סי’ ה”ן סע’ א’ (ד”ה בהגהה וי”א) וסי’ סא’ סע’ ב’. וכ”כ בבית מאיר סי’ ה”ן בדעת מרן אליבא דהרמב”ם (דמרן השו”ע הבין דלא כהר”ן). וכ”כ מוהר”י עייאש זלה”ה בספר לחם יהודה פ”י מהל’ אישות (ד”ה אפשר). וכ”כ בסידור דה”ח דף קלז’ ע”א. וכ”פ בשו”ת שבות יעקב ח”א סי’ סד’. וכן נוטה בראש פינה ברנדריס סי’ ה”ן על הב”ש סק”ו. ועוד שרים רבים ונכבדים. ועקב הצורך לקצר בקונטרס הנוכחי, תמנ”ע היתה להרחיב בהצעת דברי האחרונים ומי ומי ההולכים ככל שיטה][סח]. ויתירה מזו הבט וראה לבעל ההפלאה ז”ל בספר המקנה סי’ ה”ן הנ”ל, שכתב דגם לסוברים דבעינן יחוד הראוי לביאה, “לאו יחוד גמור שלא יהא שם שום אדם, אלא שיהא מקום צנוע ומיוחד להם” עכ”ל. וכן צידד בספר כבוד חופה שעל שער המלך בקונרטס חופת חתנים סע’ ט’ סק”א, אם החתן נמצא בחדר צנוע ויש לאל ידו להסיר על איש מעליו (א”ה וכל שכן אם בסך הכל צריך לנעול את הדלת), הרי זה קרוי “ראוי לביאה” לענין זה עיי”ש [והסברא בזה היא ברורה לפקצ”ד, דאינו כגדרי הלכות איסור יחוד, דבאיסור יחוד מילתא תליא אי מירתת אי לאו, דכל עוד שיראת בשר ודם עליו לא יבוא לידי דבר עבירה, משא”כ לענין חופה דאין כאן עבירה, ורק יש צורך ליצור מציאות של חיבה או של תחילת צורה של נישואין, סגי במצב שנמצא עם כלתו במקום צנוע באופן שיש בכוחו בנקל לדאוג למצב המתאים לביאה]. ופוק חזי ג”כ בשו”ת שערי רחמים פראנקו ח”ב סי’ טז’ דף עא’ ע”ד (ד”ה אכן), דאע”ג דאיהו מכת הסוברים דבעינן “ראוי לביאה”, העלה דגם פתח פתוח הוא בכלל הגדרת “ראוי לביאה” לענין חופה, וז”ל: “כל שנתייחדו אפי’ בענין שאין דרך בני אדם לבעול, אפי’ בדבר דבשאר עריות לא מקרי יחוד, כגון בבית פתוח, או סגור אף שאינו נעול וכו’, מ”מ חופה מקריא, אלא דבעינן יחוד במקום שראוי לביאה אעפ”י שהוא עתה פתוח – סגי בהכי דלהוי יחוד לענין חופה, אחר שאין הקפידה שצאיך לבעול אלא להתייחד” עכ”ל.

 

ובכן לענין דינא, הן לבני אשכנז הן לדידן, סגי ביחוד שאינו ראוי לביאה: דהנה כיום רגילים אחינו בני אשכנז להורות בכל דבר כדעת הגאון המשנה ברורה, והוא ז”ל הכריע בסי’ שלט’ ס”ק לב’ וז”ל: “ואך דבבתולה סגי אפילו ביחוד בעלמא מבע”י[סט] ולא בעינן דוקא יחוד הראוי לביאה ולכן אפילו וכו’ שבני אדם נכנסין ויוצאין שם באותו חדר ולא הוי יחוד הראוי לביאה אעפ”כ הוי חופה גמורה וקונה בבתולה קנין גמור למהוי כנשואה בכל הדברים וכו’. עכ”ל.  וכך באמת היה המנהג אצלם כמו שמעיד בערוך השלחן אה”ע סי’ ה”ן סע’ יא’, דמקרי יחוד אע”פ שהיו שם עוד אנשים עיי”ש. וכן צידד החזו”א אה”ע סי’ סג’ אות טו”ב בדעת הרמב”ם: “צריך להיות עמה בחדר אחד אבל לא אכפת לן אי איכא אחרים עמהן”. עכ”ל. וכן לדידן בני עדות המזרח, כבר הורה זקן מרן מלכא הגרע”י זצ”ל בשו”ת יביע אומר ח”ה חאה”ע סי’ ח אות ד וסי’ ט אות ה’, דלפי הבנת מרן השו”ע בדעת הרמב”ם, אין צורך שהיחוד דבתולה יהיה ראוי לביאה [וע”ע מש”כ בפתגמא כהדין ביבי”א שם סי’ ו’ אות ד’, וסי’ ז’ סוף אות א’, וסי’ ח’ אות א’, וסי’ י סוף אות ח, ובלוית חן סי’ קטו’, ובמאור ישראל ח”ב עמ’ שכ’ ד”ה מסקנא].

 

ונמצא מכל הנ”ל, דיחוד עם “פתח פתוח” סוף סוף מועיל לחלות נישואין אף לדעת הרמב”ם (ועכ”פ לפי הבנת מרן השו”ע בדעת הרמב”ם), ותהיה חייבת בכיסוי ראש. ואפי’ אם יעמיד שומר דעייל ונפיק מידי פעם בפעם, עדיין לא פליט מכלל יחוד ש”אינו ראוי לביאה”, ככל המבואר בב”ח הנ”ל ובשאר הפוסקים הנ”ל.

 

ומה גם דיש בזה ס”ס להחמיר להצריך כיסוי ראש גם ביחוד שאינו ראוי לביאה, דהרי דעת שלמים וכן רבים מגדולי האחרונים דכבר מהאירוסין חייבת בכיסוי, ואת”ל דהחיוב הוא רק מהנישואין (וכפי שאנו נוהגים), שמא סגי ביחוד שאינו ראוי לביאה[ע]. ובפרט דדעת כמה ראשונים דפריסת הטלית היינו החופה, וא”כ די לנו במה שאנו מקילין (עפ”י המנהג) שתכסה את ראשה רק מן היחוד ואילך, והבו דלא להוסיף עליה. ומי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו להקל באיסור דאורייתא של פריעת ראש כדי “להחמיר” בחדר יחוד.

 

ובר מן דין, התייצבו וראו בשו”ת דברי חיים מצאנז ח”א חאה”ע סי’ סה’ דף פד’ ע”ד, דהגם שנקט כהסוברים דלפי הרמב”ם בעינן יחוד הראוי לביאה, מ”מ כתב דכל זה היינו דוקא לענין קנין (ה”ה ירושתה ומציאתה וכו’, ונ”מ לענין חופות בערב שבת וכיו”ב, דיצטרכו אז יחוד הראוי לביאה לפי סברתו, שלא יראה כקונה קנין בשבת), ולא לענין שתהא עליה שם נשואה, דאז סגי ביחוד שאינו ראוי לביאה (וז”ל למסקנה בדעת הרמב”ם: “על כל פנים ממילא שמעינן לדידן דפסקינן כרב דיש חופה לפסולות, גם שאינן קונות משום שאינן ראוין לביאה, מכל מקום שם חופה עליהן ונשואה מקרי.” עכ”ל). והנה לענין חיוב בכיסוי ראש, העיקר הוא שם נשואה ולא הקנין. ונמצא אם כן דגם לפ”ז, אף לפוסקים שנקטו דבעינן יחוד הראוי לביאה בערב שבת ולענין ירושתה וכיו”ב, מ”מ לענין החיוב בכיסוי ראש י”ל דסגי במה שנכנסים למקום צנוע. וק”ל.

 

וכבר האריך למעניתו בזה הגר”מ פנירי שליט”א בספר בית חתנים ח”ב פ”י הערה ט’, דלא מועיל מידי להשאיר את הדלת פתוחה, דכיון דקיי”ל דגם יחוד שאינו ראוי לביאה קונה, תתחייב בכיסוי ראש אם תעשה חדר יחוד. וגם תמ”ה תמ”ה קרא מה הסברא לעשות חדר יחוד כזה, דהרי ממה נפשך אם חשיב נישואין, מה הרוויחו בפתיחת הדלת, ואי לא חשיב נישואין, לא קיימו שום חומרא, עיי”ש. ודפח”ח.

 

שהייה מועטת בחדר יחוד

 

ויש שמורים ובאים שהחתן וכלתו יתייחדו רק זמן מועט. ועצה זו כמובן באה להתחשב בעובדה שחדר היחוד גורם לדיבורים אסורים והרהורים רעים. ואכן יש בזה הצלה פורתא, אך לא פלטינן מידי חששא, וסוף סוף מכוער הדבר שבחור ובחורה מתייחדים לעיני קהל רב גם אם לא תצא תקלה מזה. וכל מי שיראת ה’ על פניו, לא יכנס לחשש כזה להיות מחטיא את הרבים ח”ו, גם בכה”ג שהחשש מתמעט. [ומה גם שעצם הדרך הלוך וחזור מחדר היחוד, כאשר כל הבחורים (מבן עשרים שנה ומעלה שכל ימיהם בהרהורי עבירה) מרקדים לפני הכלה בבגדי תפארה – קרינן ביה “כל הדרכים בחזקת סכנה”].

 

וכבר הקדמנו בזה דברי השדי חמד שבסוף ההיתר נשאר, והתנאי משתכח, ועל אחת כמה וכמה לענין עצה זו, שתלויה בדבר לא מוגדר כל עיקר, דמי יקבע מהו זמן קצר ומהו זמן ארוך, ונתת תורה כל אחד ואחד בידו להכריע מה האר”ש השמנה היא אם רזה, וא”כ בזה הדבר פשוט וברור מעל כל דררא דספיקא, כי לבסוף יעשו ככל הנהוג בישיבות אצל אחינו בשרנו האשכנזים הי”ו, שמשתהים כאוות נפשם, והלא גם עכשיו רוב ככל בני הישיבות הספרדים עורכים נישואיהם כצלם דמות תבנית נישואי אחינו הי”ו, וכל שכן אם נתיר את היחוד לזמן מועט, והיא לא תצלח. ובר מן דין ידוע תדע כי מצוי לרוב, שהחתן ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ראשו איננו עמו כתמול שלשום, ומי הוא זה ואיזה הוא אשר יגיד לחתן תוך דקה קלה שיעזוב איש את כלתו בהיותו לפני ולפנים, ובפרט במילתא כדנן דאין האיסור ברור בעיני הבריות והחתן לא חש בזה עוון אשר חטא (כי אם נחת רוח לראש הישיבה המעודדו בזה), וגם בכלתו הדבר תלוי ולבל תפגע ונשים דעתן קלה. ועינינו הרואות כמה דופקים בפתח החתן שייצא מחדר היחוד, וכבדה אוזנו משמוע. סוף דבר, אמינא ולא מסתפינא, דעצה זו להתיר יחוד לזמן מועט, אין מקורה מסטרא דקדושא, שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך וכו’. ומ”מ אין אנו צריכין לכל זה, כי כאמור גם בשהייה מועטת ישנו כיעור מועט, ולא תהא עבירה מועטת קלה בעיניך, וכנ”ל.

 

וכל האמור היינו דוקא לענין החשש להרהורי עבירה אצל הנועדים. אך השהייה המועטת לא הועילה מאומה לענין האיסורים האחרים הכרוכים בעשיית חדר יחוד, דהיינו לעז על הראשונים וחיוב כיסוי ראש (ועוד מהנושאים שהזכרנו לעיל פרק ב’).

 

“להשתמט” באמצע הסעודה

 

ויש שמתחכמים שהחתן והכלה לא יתייחדו תיכף אחר הברכות, אלא ירקדו מעט, וכאשר כולם מתיישבים לאכול, אז משתמטים בצינעא ומתייחדים. אך, גם בזה לא הועילו, וכפי שאבאר:

 

א) לענין לעז על הראשונים: עצה זו מועילה במקצת לענין לעז על הראשונים “ההלכתי”, יען כי “מפגינים” שאינם חוששים להסמיך את הברכות ליחוד, אך כמובן לא פלטי מידי לעז על הראשונים “השקפתי”, כי סוף סוף מנסים לחפש כיצד “לזכות” לעשות כמנהג לא להם. וכבר הזכרנו לעיל דברי הגר”ד טולידאנו שעל זה ממש (“חדר יחוד בצינעא באמצע הסעודה”) שאל את פי קודשו של הסבא קדישא מרן מלכא זלה”ה אי שפיר עבדי, וע”ז השיב מרן זצ”ל בחריפות דהוי עובדין דקוף. וכן הגאון הראשון לציון מוהר”ר יצחק יוסף שליט”א בתשובה כת”י של”ו תעלה ול”ו באה בספר דברות משה בובליל ח”ב (מכתב ח”י) השיב בענין זה בזה”ל: “אין צריך לשנות מנהגים. לא לצאת לחדר ייחוד לא בתחילה לא לבסוף ולא באמצע. ויש להחזיק במנהג רבותינו, להוכיח לרבני האשכנזים שידעו ויבינו סוף סוף, שגם לספרדים יש גדולי תורה, כמו הגר”ע עטיה זצוק”ל, שלא נהגו בייחוד. והם חושבים שלספרדים יהא להיות מוכרי ירקות בשוק, או תלמידים. וע”ז בלבד יש לחזק את מנהגינו בכל העניינים, בבחינת ויגבה לבו [בדרכי ה’], וע”י שאין אנו מתבטילים אליהם ידעו אולי ויבינו, שגם לספרדים יתכן שיש להם באמת גדולי עולם, ות”ח גדולים. ובפרט שכאן יש כיעור, והאריכו ליישב מנהגינו.” עכ”ל.

 

ב) הכשלת הרבים בדיבורים והרהורים: המייעצים להשתמט באמצע הסעודה, אם כוונתם בזה למנוע את הדיבורים, במחילת כבודם אינם אלא מרמים את עצמם, כי כל הבחורים והמוזמנים יודעים היטב היכן החתן נמצא, וסוף סוף ממתינים לו, ואדהכי והכי רבות מחשבות בלב איש. והרי החתן הוא עיקרה של השמחה, והיאך לא ירגישו בחסרונו. ובעצמי נוכחי בשלושה חתונות כאלו (ובשלושתם בעלי השמחה התפארו לפני שלא עושים חדר יחוד), והצד השווה שבהם שכל המוזמנים ידעו גם ידעו שהחתן והכלה הלכו להם להתייחד, וישבו והמתינו להם, וישנם בחורים שגם הלכו לדפוק על דלת היחוד “כנהוג”. ואמת אגיד דעצה זו מועילה לענין שהבחורים חברי החתן נמנעים מללוות את החתן עד לחדר, וגם מבינים שלא אמורים להתייצב ליד הדלת בקול המולה גדולה כפי שעושים בחתונות אחרות, והוי הצלה פורתא, אך עדיין אינו מספיק למנוע תקלות, כאמור, ואין להקל בדברים כה חמורים. וכבר העיר בזה הרה”ג ר’ יצחק ברכה שליט”א ראש ישיבת עטרת יצחק, בספר ברכת יצחק הל’ צניעות[עא], שכתב וז”ל: “וגם ההולכים לא כל כך בפרהסיא, הרי כולם ממתינים להם, ושחים ע”ז, וכי זהו רצון ה’ בזה שיבואו לידי חוסר קדושה?” עכ”ל.

 

[ומה שאירע שהגר”ש בעדני שליט”א ייעץ לכמה בחורים להשתמט באמצע הסעודה, היינו עצה טובה קמ”ל לאלו שבכל זאת חפצים לעשות חדר יחוד (דאצל רוב ככל בני הישיבות כיום, אם נאסור איסר לגמרי את עריכת חדר היחוד, לא ישמעו לנו), דכאמור הוי הרע במיעוטו, ולא שלפי דעתו של הגר”ש בעדני כן ראוי לעשות לכתחילה. ושו”ר דכ”כ בספר ואין למו מכשול ח”ח עמ’ שעד’ בדעת הגר”ש בעדני, דרק לאלו שבין כה עושים חדר יחוד להם יש להורות להשתמט אחר הריקודים. עיי”ש. וכדברים האלו כתבתי בעניי בקובץ יתד המאיר סיון תשע”ד (גליון קמ”ט), ובעבות הפירסום התקשר אלי בחור מישיבת פורת יוסף ובפיו עדות אישית שהגר”ש בעדני שליט”א אין דעתו נוחה בעריכת חדר היחוד אלא שאם מבקשים לעשות אזי מורה להם לעשות “שתי דקות” ולא יותר, וגם זה רק באמצע הסעודה].

 

ג) כיסוי ראש: כמובן דלענין כישלון זה אין עצה ואין תבונה בעיתוי היחוד, דסוף סוף חל עליה דין נשואה ותהיה חייבת מן התורה בכיסוי ראש בצאתה מן היחוד, דקיי”ל דאין צריך עדים על היחוד כפי שנתבאר לעיל פרק א’ ענף ה’. וכבר העיר בזה הראשון לציון מוהרי”י שליט”א בעין יצחק ח”ג עמ’ שנא’: “וגם לא ילכו לחדר צדדי להצטלם באמצע החתונה, כי יש בזה מכשול, שמיד אחר שהחתן לוקח את הכל לחדר צדדי ומייחדנה לו, הכלה צריכה לכסות את ראשה, אף אם לא היה יחוד גמור.” עכ”ל.

 

לחבוש פאה בליל החתונה

 

והנה בעיקר התקלה של כיסוי הראש, מודעת זאת כי רובא דרובא של הכלות אינם מוכנות לכסות את ראשן במטפחת ביום נישואיהם. ומטבעם של דברים יש המייעצים שתחבשנה פאה נכרית, בטענה שבליל הראשון מיהא דאיננה בעולה אפשר להקל בזה.

 

אך אין לדבריהם כל יסוד, וכבר נתבאר לעיל פרק ב’ ענף ה’ דאין כל הבדל בין בעולה לבתולה לכו”ע, וכמבואר בירושלמי פ”ב דכתובות סוף ה”א (ושם בהערות כבר כתבנו בענין שיטת נכדו של הרב ישועות יעקב, ובענין לשון הרא”ש, ושאר דברי האחרונים חביבים בסוגיא זו, קחנו משם וצרף לכאן), אלא כאשר נכנסה לחדר היחוד, נעשית נשואה לכל דבר, ואין להקל באיסור דאורייתא ללא יסוד של ממש. וממילא כיון דקיי”ל דפאה נכרית לא מהניא לכיסוי ראש, הוא הדין והוא הטעם בצאתה מחדר היחוד. והבאנו שם (בפרק ב’ ענף ה’) תשובת כת”י ממרן הגרע”י זלה”ה, שכבר הורה זקן להדיא, דאם מתייחד, שוב אין להקל אפי’ ע”י פאה נכרית, עיי”ש. ומי יבוא אחרי המלך.

 

וגם אם ישאירו את הדלת פתוחה ובנוסף לכך תחבוש פאה, אע”ג דיש כאן ס”ס להקל (שמא מותר פאה נכרית, ושמא יחוד שאינו ראוי לביאה לא קונה), מ”מ מאידך יש לנו ספיקות טובא להחמיר, ואלו הן: שמא הלכה כהסוברים דחייבת בכיסוי ראש מן האירוסין, ואת”ל רק מן הנישואין, שמא הלכה כספר המנהיג ועוד ראשונים רבים דפריסת הטלית היא החופה[עב], ואת”ל דאין הלכה כמותם אלא כהרמב”ם, שמא צדקו יחדיו הרב מהר”י הכהן והרב בית מאיר שכתבו (הבאתים לעיל פרק א’ ענף ג’) דאף הרמב”ם לא הזכיר יחוד אלא מפני שזו החופה המקורית בתורה אך מודה דמהניא חופת הכלונסאות, ואת”ל דלא היא אלא רק יחוד מועיל לדעת הרמב”ם, שמא יחוד שאינו ראוי לביאה מקרי יחוד לענין זה כדעת הב”ח וסייעתו ז”ל, ואתמ”ל דבעינן יחוד הראוי לביאה כדי לקנות, שמא מה שיכול החתן להוציא כל איש מעליו משווה ליה יחוד הראוי לביאה וכמו שהזכרנו לעיל בשם האחרונים, ואת”ל דכל זה לא מועיל אלא בעינן יחוד הראוי לביאה ממש, שמא כל מה שהצריכו ראוי לביאה היינו דוקא לענין קניינים אבל לא לענין שתהא עליה שם נשואה (וממילא תתחייב כיסוי ראש) כמו שכתב בשו”ת דברי חיים מצאנז שהזכרנו לעיל.

 

[והיתר דפאה נכרית גופא אית ביה ספיקי טובא להחמיר: שמא לא חשיבא כיסוי ראש, ואת”ל דחשיבא כיסוי ראש מ”מ שמא אסורה מטעם מראית העין[עג] כמו שכתבו גדולי האחרונים, ואתמ”ל דאין בה איסור מראית העין שמא דינה כבגד אדום דכיון דמושכת את העין אסורה בכל מקרה, ואתמ”ל דאין בזה כל חשש מצד כל הנ”ל אכתי דעת גדולי הפוסקים דיש איסור הנאה משערות גוי שמת. והחשש לתקרובת עבודה זרה נוסף גם הוא בזה. ועל הכל, הרי כל ההיתר של הפאה מבוסס על שלטי הגיבורים, ואיהו אזיל לשיטתיה (בשם הריא”ז מיהא) דמצריך כיסוי גם בחצר ובכך מיירי, והגר”מ לוי זצ”ל בברכת ה’ פרק ז’ הערה ס’ הוכ”ח הוכי”ח עוד דכ הסוגיא מיירי כשיש כיסוי מעל הפאה, וא”כ ספק גדול אם יש צד היתר בפאה נכרית. וסוגיא זו ארוכה מאר”ש מידה ורחבה מני ים ולא כאן המקום].

 

ומכל הני טעמי, הואיל והנושא הוא איסור דאורייתא (ופרע את ראש האשה), קשה מאוד להקל בזה, לכל אשר יראת אלקים נגע בלבו.

 

והאמת היא כי גם אילו פאה נכרית היתה נחשבת לכיסוי ראש, לאו שפיר עבדי בכך דגורמים לכלה שתהיה מחוייבת לכסות את ראשה בליל החתונה, דמה שנהגו אבותינו שהכלות הולכות פרועות ראש בליל זה אינו בכדי, דמבואר בכתובות דף טו’ ע”ב (עפ”י הראשונים שם) דיש ענין שהכלות תלכנה (עד זמן החופה) דוקא כאשר ראשן פרוע כדי להראות לקהל שהיא בתולה ולא גרושה או אלמנה, ונמצא דע”י עריכת חדר היחוד (דעי”ז מתחייבת בכיסוי ראש) גורמים גם בפרט זה להפרת הדרך שסללו לנו אבותינו.

 

ובינו נא זאת, דגם בלא”ה אין מן הראוי להתיר לציבור בני ספרד לערוך “חדר יחוד” על סמך הפאה הנוכרית, כי רבו כמו רבו המכשולים שיכולים לצמוח מזה (כלומר אע”ג דלא תמיד יארעו תקלות, מ”מ ההיתר לרבים בודאי יביא לעיתים לפרק אלו עוברי”ן), כגון: א) אם יפורסם ההיתר לערוך חדר יחוד, ישאר ההיתר לבדו בלי התנאי שתכסה שערותיה [וכיסוד השד”ח שהבאנו לעיל בתחילת הנספח הנוכחי], ולפיכך הדבר ברור שהרבה כלות לא יכסו את ראשם כלל בליל החתונה, כפי שאכן עינינו הרואות מעשים שבכל יום (דמנהג אבותיהן בידי נשים רחמניות לענין דאין צורך לכיסוי הראש ביום כלולותיהן, וה”ן מערבין בה מנהג אחינו בשרינו בני אשכנז שמתייחדים באולם, ויצא העגל הזה), ול”ו כנשים המצריות העבריות חלילה. ב) בשו”ת תשובות והנהגות ח”ד סי’ רצב’ העיר לנכון, דביום החתונה הכלות מקפידות לבחור לעצמם פאה נאה מסורקת ברוב פאר והדר, וכתב דא”כ יתכן דטפי עדיף שתהא הכלה פרועת ראש בחתונה מאשר שתלבש פאה, דבשערותיה הטבעיות תהא פחות פרוצה מאשר עם הפאה. עכת”ד עיי”ש. ובעווה”ר המציאות מורה באצבע כדבריו. ולא דמי כלל למה שכתב בשו”ת יביע אומר להתיר פאה נוכרית לאלמנה וגרושה, דהתם מיירי בפאות צנועות (ואינני יודע אם עדיין קיימות פאות כאלו, דהרי התשובה שביביע אומר שם נכתבה לפני מעל ארבעים וחמש שנים). ג) בספר שובע שמחות יוסף ח”א עמ’ קעו’ כתב, דאם תלבש פאה בחתונה, נפול תפול בנסיון לחבוש גם אח”כ (ונהי דנראה לכאו’ כחשש רחוק, ובפרט אם תלבש פאה מגמ”ח, מ”מ היו דברים מעולם, וחכם עדיף מנביא, וחזי לאיצרופי לשאר המכשולים הנ”ל). ד) לעיתים ישתמשו בפאה מתקרובת ע”ז (שמצוייות גם האידנא בא”י – למרות שחפצים להכחיש המציאות ולכסויי שימשא בנפה וכברה), ונהי דיש שהתירו פאות אלו, בודאי הלא טוב לנו להחמיר באיסור עבודת אלילים מ”להחמיר” בחדר יחוד. ה) ועוד יש לחוש לפקצ”ד, שיש בזה חילול שם שמים גדול, כי החברות של הכלה לא יודעות שההיתר הוא רק לחתונה, דלאו דינא גמירי, ותאמרנה הנה זאת הכלה הצדקנית, בתו של החכם רבי פלוני אלמוני, חובשת פאה. ולפי הענין יתכן גם חשש לא מבוטל (אף כי רחוק), שממנה יראו וכן יעשו, ותצאנה כל הנשים אחריה.

 

וכמובן כל זה הוספנו לאלומי מילתא בעלמא, אך בלא”ה אסור מן הדין לחבוש פאה נכרית אחר היחוד, כמו שכתב מרן מלכא הגרע”י זלה”ה להדיא בתשובה הקצרה שהזכרנו לעיל פרק ב’ ענף ה’.

 

מתי כן להשתמש בפתרונות פשרניים

 

איברא דכל אותם עצות ותחבולות הנזכרות לעיל, איכא גוונא דהן רצויות, וכפי שיבואר בהערה[עד]. ומ”מ המשתמש ב”פתרונות” אלו שלא במקום אונס גמור, אין רוח חכמים נוחה הימינו, ככל האמור. וה’ יעזרנו על דבר כבוד שמו, להדריכנו בעצה טובה מלפניו, ולהנחותנו באורחות יושר, אכי”ר.

[א] איברא דכשענ”י לעצמי רחש לבי, יפה שתיקתי מדיבורי לבל תהא תורה מחזרת בתשלומי כפ”ל ארבעה וחמישה הדרן עלך והדרן עלך, והיה כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה הנה זה בא שונה פרקו מאה פעמים, והצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפיל”ה הן באין. ואולם מאידך, לפקצ”ד ישנה תועלת של ממש אם אסד”ר אסדי”ר את הדברים מחדש כאשר מופיעים כאן, למען ירוץ בהם הקורא הא בעינן כסדרן, וההכרח לא יגונה כי סוף סוף עדיין רבים המה כשלו ונפלו בנושא דנן, ואיככה אוכל וראיתי באובדן של צעירי הצאן הנכשלי”ם אחריך בכל התקלות שיוזכרו להלן פרק ב’ בארוכה, ולפיכך, וישם העבד את ידו לאחוז שוב בקן קולמוסא לאדפוס”י הדר”א את משנ”ה התורה הזאת [עם כמה הוספות חשובות כי אין בית המדרש ללא חידוש], ואף כי היתי שחוק לכל עמי באמרם כמארם מה לך פה אליהו זוט”א זבוב קצוץ הכנפיים יוצא להלחם בעמ”ל רי”ק נגד הזרם שוב ושוב, שמתי פני כחלמיש כי לא עלי המלאכה לגמור ולא את דעתי הקלושה והחלושה באתי להשמיע כי אם דעת קדושים של גדולי ישראל זלה”ה, וזכותם יעמוד לנו כי היכי דלקבלו מינן להרים מכשול מדרך עמי אמן ואמן סלה.

[ב] ואין זולתן  – וזאת לאפוקי מאלו שמטעים את החתנים עם תחושה שישנם “סיבות רבות” ואף עניינים נשגבים עפ”י הסוד ושאר ירקות, וכל זה ליתא כלל ואינם אלא דברי נביאות ללא כל מקור.

[ג] בשיגרא דלישנא דהפוסקים מוזכרת שיטה זו בשם בעל העיטור, הגם דלפום קושטא בעל העיטור השיג על שיטה זו וכתב דלאו מילתא היא.

[ד] הוספנו תיבת “לכאורה” עפ”י מה שיבואר להלן פרק ב’ ענף ז’.

[ה] הבט וראה נא מש”כ לקמן בפרק הנוכחי ענף י’.

[ו]) ובאור תורה גליון תקכה’ עמ’ תשמב’ כתב הגאון נאמ”ן שליט”א לדייק מספר “נפלאים מעשיך” ממרן הרי”ח הטוב זלה”ה, דאף בבגדאד לא היו נוהגים לערוך חדר יחוד כלל, עיי”ש.

[ז] שנשתרבב “מנהג” עמי הארצות הנז’ ע”י השתשלות ממנהג אחר שמובא בזבחי צדק (ובמנהג המוזכר בזבחי צדק לא היה יחוד) וכפי שביארת”י הקודש בדלותי בשושנת העמקים ח”ד עמ’ שעג’, לכו חזו שם וראיתם את האר”ש מה היא, וכאן אין להאריך.

[ח] והוא כמו שכתב הר”ן בפסחים דף ד’ ע”א (מדפי הרי”ף) ד”ה והאי, וז”ל: “והאי כללא דשמואל (דכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן), ליתא אלא בברכת המצוה, אבל בברכת השבח, כגון אותן שבפרק הרואה, ודאי לאו עובר לעשייתה מברכין אותה וכו’.” עכ”ל. וכן הוא ברמב”ן בליקוטים לפסחים ז’ ע”ב, ובחידושי רבינו דוד לשם ד”ה כל המצוה, ובעוד ראשונים כמלאכים ז”ל.

 

ואע”פ שאח”כ הביא הר”ן שם דברי הירושלמי לגבי ברקים דיש לברך בתוך כדי דיבור מהראיה ומהשמיעה (ולכן נצרך הר”ן לתרץ דברכות השחר נתקנו על מנהג העולם ולכן הוא דאי”צ לברך תיכף אחר שמיעת התרנגול וכיו”ב), י”ל דשאני דצריך שיהיה ניכר על מה מברך ולכן בעינן סמוך (וכ”כ להדיא הפרמ”ג בפתיחה הכוללת הל’ ברכות אות יד’ בטעמא דהפוסקים כהירושלמי: “והטעם, דאין ניכר על מה מברך, שכבר עבר ואין ניכר השבח” עכ”ל), משא”כ לענין ברכת חתנים ניכר היטב לכל על מה מברכים גם כאשר מברכים זמן רב לפני היחוד (כ”כ ליישב בילקוט יוסף חו”ק עמ’ רנא’), ובפרט שכבר היו קידושין כך שהתחילה ה”שייכות”. ויתירה מזו, דהר”ן עצמו בהמשך דבריו שם העלה דברכת חתנים קילי טפי (לענין זה) מכל ברכות השבח האחרות, יען כי הם תפילה על החתן ושבח (כלומר שבח בעלמא ולא שבח על המצוה, דהרי בנוסח ברכת חתנים מזכירים ענין יצירת האדם וגן עדן ועתיד לבוא וכו’ ולאו דוקא דברים הקשורים באופן ישיר לנישואין עצמם), ולכן מברכים אותם כל שבעת ימי המשתה אע”פ שהוא זמן רב לאחר חלות הנישואין (ודלא כרעמים וכיו”ב שיש לברך בתוך כדי דיבור), וז”ל: “ולענין ברכת נשואין נהגו שאין מברכין אלא לאחר שתכנס לחופה לפי שאין ברכות הללו אלא ברכות תפלה ושבח תדע שהרי מברכין אותם כל ז’.” עכ”ל. ואח”כ כתב הר”ן שם דבקושטא גם הרמב”ם לא חולק על סברא זו, דמה שכתב הרמב”ם דיש לברך ברכת חתנים לפני החופה ולא אחרי החופה, אינו משום עובר לעשייתן, דהרי הם ברכות השבח ואי”צ עובר לעשייתן, אלא משום דלפי הרמב”ם חופה היינו יחוד ואסור להתייחד בלי ברכות תחילה משום דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. עיי”ש כי כל זה מפורש היטב בדברי הר”ן למעיין.

 

[ובב”י בסי’ סב’ כתב בתחילה דלכאו’ מה שהצריך לברך לפני החופה הוא משום עובר לעשייתן, אך אח”כ הביא דברי הר”ן דבקושטא גם הרמב”ם מודה דלא שייך בזה עובר לעשייתן, ושתק מרן לדברי הר”ן וסיים בזה, וכתב הרב יביע אומר הנ”ל שמצורת בניית הדברים בב”י משמע שהסכים מרן לביאורו בדעת הרמב”ם עיי”ש. והכי מסתברא דלא יחלוק הב”י מדפנשיה על הר”ן שהוא מהראשונים כמלאכים, ועכ”פ אילו היתה דעתו של מרן הב”י לחלוק על הר”ן היה לו לפרש איזה פגם מצא בדברי הר”ן, ובפרט שהר”ן הביא ראיה לדברים. וזכר לדבר (הגם שאין ראיה לדבר) פוק חזי בדברי הב”ש סי’ סב’ סק”א, דעל מה שהעתיק מרן בשו”ע לשון הרמב”ם דהברכה צריכה להיות “קודם נישואין”, פירש הב”ש דהוא כדי שלא יתייחד עם כלה בלא ברכה, ורק אח”כ הביא דאפשר דאיכא ג”כ טעמא דעובר לעשייתן וערער ע”ז די”ל דאין צורך בעובר לעשייתן משום דלא דמי לברכת האירוסין דשם בנוסח הברכה מזריכין אירוסין עיי”ש. ובאמת יש להביא סייעתא של ממש להבנת הרב יביע אומר בדעת הב”י ממה שכתב הב”י גופיה בספרו כסף משנה בפרק ג’ מהל’ מילה הל’ ג’, דשם כתב מרן בדעת הרמב”ם בזה”ל: “וממה שכתב רבינו המל מברך קודם שימול ולא כתב אבי הבן מברך קודם שימול משמע דס”ל כר”ת דלאחר המילה הוא מברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואף ע”ג דכל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן, שאני ברכה זו דאינה אלא שבח והודאה בעלמא.” עכ”ל. וע”ע מאי דכתיבנא לדבר אלי עוד בדבר הזה בדעת הרמב”ם ומרן השו”ע בספרי הקטן שושה”ע ח”א עמ’ קס’ בהערה, עיי”ש. ועכ”פ גם אם נאמר דמרן הב”י נשאר עם סברתו דמש”כ הרמב”ם דברכת חתנים צריכה להיות “קודם נישואין” דהוא משום עובר לעשייתן, עכ”פ אין מכאן ראיה לומר דבעינן “עובר לעשייתן” גמור להצריך שתהיה הברכה סמוכה ליחוד, אלא רק דצריך שהסדר יהיה באופן שקודם כל מברכים ורק אח”כ מתייחדים, ולאפוקי ממנהג אשכנז דמברכים אחרי שכבר נכנסו ל”חופה” (לפי שיטתם בגדר חופה).

 

עוד רגע אדבר דהנה הרה”ג ר’ יששכר מאיר זצ”ל בספר שכר שכיר (חלק חידושי סוגיות) סי’ כב’ אות א’ מייתי בידיה מש”כ הגאון יביע אומר דגם לדעת הרמב”ם אי”צ להסמיך את הברכות ליחוד משום דלא בעינן עובר לעשייתן, והשיג עליו ממה שכתב הר”ן עפ”י הירושלמי לגבי רעמים (ונפסק בשו”ע או”ח סי’ זכ”ר סע’ ג’), דגם בברכות השבח בעינן מיהא שתהא הברכה בתוך כדי דיבור מהאירוע (ומזה הסיק הרב שכר שכיר דבעל כרחין דמה שנהגו הספרדים שלא להתייחד, הוא משום שנוהגים כהראשונים דסגי בכלונסאות, דלא כהרמב”ם), עיי”ש. ומפאת קוצר הבנתי נוראות נפלאתי דלא סיימוה קמיה, דהרי הר”ן בעצמו אחרי שהביא דברי הירושלמי כתב דשאני ברכות הנישואין דלא בעינן סמוך אלא אפי’ כל שבעה מברכין, מפני שהם תפילה ושבח בעלמא, וכנ”ל. [ולא עוד אלא דהרב שכר שכיר שם באות ג’ זכר עשה למה שכתב הר”ן דגם הרמב”ם מודה דאי”צ עובר לעשייתן בברכות השבח, וכתב שם לחלוק על דברי הר”ן, עיי”ש, ואחר נשיקת עפרות רגליו של הגאון שכר שכיר, אנו מקובלים מרבותינו שיש לטרוח להבין את דברי הראשונים ולא לדחות אותם]. וראה גם להראש”ל הגרי”י שליט”א בספר ילקוט יוסף חו”ק עמ’ רנא’ שכתב להשיב אפו של הרב שכר שכיר מטעמא אחרינא, והוא דשאני ברכת הנישואין דניכר על מה מברך ולכן אי”צ תוך כדי דיבור, עיי”ש. וע”ע בליקו”י מהדורת תשס”ד או”ח ח”ב עמ’ מה’, ובליקו”י “קובץ הלכות ברכות” (תשע”א) עמ’ קכ’, ובילוק”י על ימים נוראים הל’ יוהכ”פ עמ’ שמ”ח, ובליקו”י דינים לאשה ולבת, ובספרו עין יצחק ח”ג עמ’ שמו’ והלאה, ועוד. ושא נא עיניך וראה גם להרב גדליהו אקסלורד נר”ו בשו”ת מגדל צופים ח”ג חאה”ע סי’ מה’ (ד”ה באוצה”פ) שכתב כעי”ז בישוב שיטת הגאון יביע אומר, דשאני רעמים וברקים דאם חלף זמן אינו ניכר על מה מברך, אלא דהוסיף ג”כ דכיון דעסוקין כל הזמן בשמחת הנישואין ממילא לא הוי הפסק עיי”ש.

[ט] כלומר שלשון “יחוד” הכוונה היא שמתבדלים החתן והכלה מתוך הקהל שסבבים, אע”פ שהכילה פתוחה לרווחה מד’ רוחות מול כל הקהל. ולא נפלאת היא ולא רחוקה היא, דז”ל בעל העיטור בברכת חתנים דף סג’ ע”א: “ויש שעושין סוכה בוורד והדס כפי המנהג ומתיחדין בה שניהם” עכ”ל. וכיו”ב ברא”ש ואכמ”ל.

[י] ובהמשך מילתין (ענף י’) ה”ן עוד נבי”א דברות הגרש”ז אוייערבאך זצ”ל בספר שלמי שמחה שכתב דחדר היחוד עצמו לא מועיל אלא מדין סטומתא.

[יא] ואף מה שנהגו להתיר חופת נדה, כתב בשו”ת יבי”א הנז’ דגם זה י”ל דאינו נגד דעת מרן השו”ע, עפ”י דברי הרב בית מאיר, דגם הרמב”ם לא כתב דחופת נדה לא מועילה אלא לענין ירושתה והפרת נדריה ותוספת כתובה, אך לענין שיחשב כחופה שתהא מותרת לו, שפיר חל בדיעבד מיהא, וכך הם משמעות דברי הרב המגיד, ועל כן נהגו לסמוך ע”ז בשעת הדחק לעשות מעשה לכתחילה, וכפי שמשמע ג”כ ממרן השו”ע בסי’ סא’ סע’ ב’. עיי”ש.

[יב] ע”ע בספר המנהיג הנ”ל בהמשך דבריו, שכתב דאם פריסת הטלית היא בעת הקידושין, אזי אין הטעם לשבח משום חופה, וז”ל: “ראיתי בצרפת בשעה שמקדשין פורסין טלית אחד על החתן והכלה וסביבותם, ויש טעם לדבר לפי שברוב אסיפת העם אשר שם יראה כמקדש אשה בשוק, ורב מנגד אדמקדש בשוקא משום פריצותא, לכך מכסין אותן לקדש בצניעות.” עכ”ל. וא”כ נהי דאצלנו נהוג לפרוס את הטלית רק אחר הקידושין, חזינן מיהא דאין הכרח לקשר בין פריסת הטלית לחופה, והרשות נתונה לחפש אחר טעמים אחרים, ועובדה היא שישנם מקומות שנהגו שפריסת הטלית תהיה בקידושין במקום בנישואין.

 

וזכר לדבר (אע”ג דאין ראיה לדבר) צופה היתי להגאון מוהר”ר יוסף נחמולי זלה”ה בשו”ת אשדת הפסגה חאה”ע סי’ ה’, שהזכיר דהיה מנהג עירו להעמיד את החתן והכלה תחת כילה לאחר ברכת האירוסין, ואחר שהביא את השיטות מהי חופה, מסיק וז”ל: “איך שיהיה סוף דבר הטאלאמו (פי’ כילה) שעושין בבית אבי הכלה אינו כלום ולא מקרי חופה ועדיין היא ארוסה לכ”ע וכו’ וכמו שפסק מרן ז”ל בספרו הקצר סי’ נה’ (סע’ ב’) המארס את האשה וברכו ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בביתו, עדיין אסורה היא שאין ברכת חתנים עושה נישואין אלא כניסה לחופה. ע”כ.” עכ”ל. הא חזינן דלא מרתת מלמימר דמה שהיו מכניסים את החתן ואת הכלה תחת הכילה היה מנהג בכדי, ללא משמעות דינית כל שהיא, ונשאר לדינא עם דעתו של מרן השו”ע דבעינן יחוד, כי כאמור לא כל מעשה שנוהגים לעשות חייבים לומר שזו החופה דנן. [איברא דאי משום הא לא איריא, ואכמ”ל, ומ”מ הדין דין אמת כמו שנתבאר בס”ד].

[יג] כל מקום שנזכיר שהיה יחוד, אין הכוונה יחוד לעיני כל הקהל כפי שעושים היום ב”חדר יחוד”, אלא היו מתייחדים אחרי שנתפזרו הקהל, וז”פ.

[יד] ומה שהעיר עליהם דמתייחדים יחוד שאינו ראוי לביאה, לא קשיא מידי כי קיי”ל דלבתולה לא בעינן יחוד הראוי לביאה כמו שיבואר להלן בנספח ב’.

[טו] ומה שנצרך הרמ”א לחלק בין האידנא לזמן התלמוד, הוא משום דרצה להתיר אף הקידושין בשבת, דזהו נגד המשנה. אך לענין הנידון דנן לגבי הנישואין לחוד, אין צורך להגיע לחידושו של הרמ”א, דהרי במשנה בביצה לא נאמר אלא דאין מקדשין ולא שאין נושאין, ועל כן י”ל כמו שכתב הנצי”ב בעמק שאלה על השאילתות סי’ נא’ אות ח’ דהיכא דכבר מילאו את הכתובה לפני השבת שוב אין איסור לפי תלמוד דנן.

[טז] ואולי מכאן טעם נוסף למה שעינינו הרואות דנוהגים לפרוס טלית, דאע”ג דקיי”ל כמרן השו”ע דחופה היינו היחוד, מ”מ מהני הטלית בתורת סניף כדי להקל בערבי שבתות.

[יז] ועיין נא מאי דכתיבנא ב”איגרת חיבה” שנדפסה בקובץ “בתורתו” הנוכחי בסוף התשובה של הג”ר מאיר פנחסי שליט”א.

[יח] ואגב גררא אמינא דכמובן כיום דאין החופות בערב שבת, אין צורך בהולכה כל שהיא, ומה שסבורים כמה ממחברי זמנינו להביא מדברות הרב פרי האדמה ראיה למנהג אחינו בני אשכנז שהחתן תופס יד הכלה לעיני כל חי, אינו מכוון מכמה וכמה טעמי, וכמו שכתבנו בדלותנו בספרי הקטן שושנת העמקים ח”א עמ’ רפו’ ואילך, ראה נא שם כל הצוג”ה בשושנים בעניי.

[יט] הו”ד ביתד המאיר גליון ק”ן, במדור התגובות (בתגובותו של הרר”י ששון נר”ו).

[כ] וכיון שאין בית המדרש ללא חידוש, כעת חזי הוית תירוץ שישי בפתגמא כהדין, והוא בספר אוסרי לגפן (להגר”י שינפלד שליט”א) חי”ד (ג’) עמ’ תמח’, ותוכן נועם אמריו שם: דהרי כל הנידון הוא לדעת הרמב”ם דהחופה תחול רק כשבאים לביתם, ולדעת הרמב”ם גופיה השבע ברכות אינם חיוב על החתן כי אם על המוזמנים (א”ה עיין בספרי הדל שושנת העמקים ח”א עמ’ שעג’ ואילך בענין זה), ומאחר והמציאות היא שתמיד ישנם פנים חדשות בעת הסעודה, נמצא שאפשר שוב לברך מכח החיוב של אותם מוזמנים שלא שמעו את הברכות מקודם. עיי”ש. ודפח”ח.

[כא] ומשמע מדבריו שם דאף פריסת הטלית או כלונסאות וכיו”ב לא עשו לפני הברכות שבסעודה.

[כב] ואכן לענין דינא גם בהיותו בישיבה אשכנזית, אין הבחור הספרדי מתבטל כלפי מנהגם (עיין בזה למרן פאה”ד זצ”ל בשו”ת יחוה דעת ח”ד סי’ לו’, ובכמה וכמה דוכתי בספריו הבהירים), ואין בזה לא משום “לא תתגודדו” ולא משום כל איסור אחר, וכבר התהלכתי ברחב”ה בהאי דינא בקונטרס בפני עצמו (בנושא “לא תתגודדו”) ועלה על משב”ח הדפוס בתוך ספרי הקטן “שושנת העמקים” ח”ב (דיני גיטין) שורש ג’, קחנו משם וצרף לכאן. ואגב דאתי לידן, כאן המקום לבוא בספיר”ת האומ”ר בשער בת רבים על מעשה שהיה, שהציעו שידוך לאחת מבנות חיל של הגאון מורי חמי (הרה”ג ר’ אהרן סימן טוב, מח”ס נתיבות החיים ד”ח) שליט”א, בחור ספרדי מישיבת פונוביז’ שאין גומרין עליו את ההלל, מושלם בכל מיני שלמות, הן בהתמדה הן בכשרונותיו הברוכים והן במידותיו הנעלות, ואחד מיני אלף לא ימצא כמוהו (ואף היה בר אבהן מגזע יוחסין), אך אין בר בלא תבן, שהיה מתפלל בהברה ובנוסח של אחינו האשכנזים, וע”ז הדרך היה נוהג בכל ענייניו. ורב חמ’א שליט”א פנה להתייעץ בזה עם הגרי”ש אלישיב זצ”ל, ויצאה הוראת”ו בקדושה, דאם הבחור נהג כן מדעת עצמו, זהו פגם בשידוך ולכתחילה אין להשתדך עמו (על אף היותו כליל המעלות וכנ”ל), ואם הבחור עשה כן על פי איזה מורה הוראה, הגם שאותו חכם טעה בהוראתו, אין פגם בבחור עצמו. ע”כ דבריו בדקדוק רב.

[כג] ועל דבר השמועה דדעת הכהן הגדול מאחיו הרה”ג ר’ שלום כהן שליט”א להתיר עריכת חדר היחוד – הנה בקובץ יתד המאיר גליון צג’ עמ’ לח’ כתב הרה”ג ר’ נהוראי יוסף אוחנה שליט”א (מח”ס זהב לבושה ועוד חיבורים רבים, מאברכי החמד בבית מדרשנו “ברכת אברהם”) כי לשאו”ל הגיע מן קמיה דהגר”ש כהן שליט”א האם אמת נכון הדבר כפי שמביאים בשמו הטוב, ומפורש יצא מפי הכהן הגדול שלא היו דברים מעולם, ואין דעתו נוחה בעריכת חדר היחוד כלל וכלל, ורק איזה פעמים כאשר היתה שעת הדחק גמורה התיר לעשות כן ע”י תנאים מסויימים עיי”ש. ואכן שמעתי מאחד מחשובי ישיבת פורת יוסף, שהסיבה שבכל זאת קיימת שמועה כזו, הוא יען וביען כי חלק מצוות הרבנים בישיבת פורת יוסף מעודדים את הבחורים לערוך חדר היחוד, ולא משום שכך דעתו של ראש הישיבה שליט”א.

[כד] ובאמת ישוב נראה כדחיק ואתי מרחיק, דנצרך לחדש דמועיל סיטומתא (או כעין סיטומתא) לקנין אישות (כשיטת הרב בית מאיר שהזכרנו לעיל פ”א ענף ג’), וידועים דברי חי’ מהרימ”ט בקידושין דף ג’ ע”א דלא מהני סיטומתא לקידושין, וכל שכן דלא מסתברא דיועיל לפי דעת הסוברים עפ”י הירושלמי דקנין סיטומתא הוא קנין דרבנן מפני תקנת הסוחרים, ואכמ”ל. ועיין שו”ת חלת דבש חחו”מ סי’ רא’ ד”ה ופשוט, שהבהיר דפשיטא דלא מהני סיטומתא לקנין אישות אפי’ אי נימא דסיטומתא מהני מדאורייתא עיי”ש. ומ”מ מקום יש בראש לקיים בנו נועם אמריו של הגרשז”א זלה”ה עפ”י שיטת הרב בית מאיר באה”ע סי’ ה”ן, ולא כאן המקום.

[כה] לפום קושטא שבע ברכות אינם חובת החתן עצמו, אלא הברכות שייכות למברכים (וי”א לציבור הנועדים כולו), ומה שעושים כמה ראשי ישיבות שמבקשים מהחתן לכווין לצאת ידי חובה בשבע ברכות, אינו אלא טעות בידם מחמת חוסר ידיעת שורשם של הדינים (אלא שנשתרבבה טעות זו מחמת הצורך שהחתן יכווין לצאת ידי חובה בברכת האירוסין וגם בברכת הגפן של ברכת הנישואין), והתהלכתי ברחב”ה לפי מיעוט ערכי עלי אודות סוגיא זו בספרי הקטן שושנת העמקים ח”א שורש ה’ (עמ’ שמ’ ואילך), קחנו משם.

[כו] ועיין גם בעזר מקודש סי’ סד’ סע’ ה’ עיי”ש.

[כז] ושוב ראיתי בספר שלחן העמרכת ח”ב עמ’ תלב’, שהעד העיד בנו שראשי ישיבת פורת יוסף ועל צבאם הגר”ע עטייה זלה”ה היו מתנים עם החתנים שיגיעו לחופה רק בתנאי שלא יעשו חדר יחוד עיי”ש.

[כח] כך נמסר לנו ע”י אחד מבחירי בית מדרשנו, הרה”ג ר’ יוסף חיים אוהב ציון שליט”א, מח”ס עתה באתי ועוד, שכך אמר לו הגר”צ עמר שליט”א שרשום אצלו.

[כט] וארדוף אצי”ג בזה מה שכתב הגר”מ מאזוז שליט”א בספרו “קובץ מאמרים” עמ’ זכ”ר, וז”ל: “ראשי הישיבות מצאצאיו של הרב טולידאנו, מכריחים את חניכיהם לעשות יחוד בליל החופה מיד אחר שבע ברכות כמנהג האשכנזים, ונפשם יודעת מאד, שאבי המשפחה זצ”ל וכל חכמי מרוקו לא נהגו בזה, ויש להם (לחכמי מרוקו) יסודות נאמנים לסמוך עליהם, למה הם (ראשי הישיבות) משנים את מנהג אבותיהם, אלא שכנראה הם חושבים לאמר: כל אשר לנו ולאבותינו “ישן ומיושן” הוא, מתאים רק לשימור במוזיאונים, וכל אשר לאחינו האשכנזים קדש קדשים הוא, כהלכה למשה מסיני.” עכ”ל. ועיין שו”ת חמודי דניאל פהלבני ח”א סי’ א’ עמ’ ח’, עיי”ש.

[ל] וגם זה חזיתי ואספרה, בשמחת כלולת חתן חשוב נר”ו מבני עדות המזרח, אשר ערך חדר יחוד כמנהג לא לו, ותחזינה עינינו כי לא עברו דקות ספורות עד שאנשי שלומו נסובו על החדר מנער ועד זקן כל העם מקצה ויקראו אליו ויאמרו לו איה החתן וכלתו אשר לכבודם באנו הלילה, הוציאם אלינו ונרקוד לפני הכלה, והחלו יחד כולם לשיר “ואע”פ שיתמהמה אחכה לו” (הגם שכאמור לא התעכב במיוחד, אך לממתינים נראה כזמן רב), ועין רואה שהנערים בחוץ מתלחשים ביניהם וממלאים פיהם שחוק באול”ם הזה, נושאים ונותנים בהמונ”ה על טיב עיסוקו של החתן לפני ולפנים, ה’ ירחמנו. אוי לעיניים שכך רואות, עד מתי למנהג הרע הזה בקרבנו.

[לא] ועל פי הבא”ר (דיש חילוק בין היכא דממתינין, דזה מכוער, להיכא דאין המתנה) ניחא ג”כ מאי דמצינו לכמה אחרונים ז”ל דגם אצלנו בני עדות המזרח ישנם מקומות שכאשר היו עורכין את החופות בערב שבת היו מקפידים לייחד את החתן והכלה מבעוד יום (שאם ימתינו עד הערב אזי יהיה כקונה קנין בשבת), דשאני התם דהחתן והכלה היו הולכים לביתם ושם מתייחדים (או יותר מדוייק נשארים בביתם והקהל מתפזרים), ועכ”פ הקהל לא היו ממתינים להם כלל, כך שהיחוד הנז’ היה כמו כל סיום חתונה דנן דאין בזה כיעור, ועל דא נאמר “הכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה וכו'”.

[לב] אם נעשה באולם ולא בביתם.

[לג] ועכ”פ גם מה שיש מבני אשכנז הנוהגים שהחתן מחזיק בידי הכלה לעיני כל חי – אה”נ גם לזה אין היתר לדידן, ובמתכנתו לא תעשו כמהו, מהטעם שכתב מור”ם באה”ע סי’ כא’ סע’ ה’ דאסור לנהוג מנהגי חיבה בפרהסיא (כגון לבדוק כינים בראש בעלה לעיני זרים) יען וביען כי דבר זה גורם להרהורים אצל הנועדים, וכבר הרחבנו בדלותינו בזה בספרי הקטן שושנת העמקים ח”א עמ’ רפז’ והזכרנו המקורות לכאן ולכאן וחילוקים שונים בדבר זה – וראה שם (ובשושה”ע ח”ד עמ’ שמז’ ושמח’) דמייתינא דגם גדולי ישראל מבני אשכנז (הגאון החזו”א זצוק”ל, הגראמ”מ שך זצוק”ל, הגרש”ז אויערבאך זצוק”ל, וילח”ט הגר”ש ואזנר שליט”א) כבר צווחו כי כרוכיא לבטל מנהג זה של תפיס”ת יד אדם בימינו אנו שהדורות ירדו פלאים והפרו”ץ מרובה על העומד, וכל יצר מחשבות לבם רק רע כל היום, ולא כל מה שהיה ניתן לנהוג בדורות קודמים ניתן לעשות גם בדור תהפוכות דנן, עיי”ש.

[לד] סימני קריאה הם במקור.

[לה] איברא דבערוך השלחן מיירי לפום ריהטא לענין עדי יחוד כאשר יש ביחוד בעילה ממש, וא”כ לכאו’ אין מזה אות ומופת לחדר יחוד הנהוג כיום שאין שם ביאה, וכבר הזכרנו זאת בספרי הקטן שושה”ע ח”ד עמ’ דש”ם. ומיהו י”ל דכיון שסוף סוף בחורי תמימי דרך ובעלי בתים פשוטי עם סבורים בטעות שיש שם בעילה ממש, וכפי שהעידו בפנינו כמה פעמים, א”כ לא פלטינן מכלל הזהרת הרב ערוה”ש דהוי מכוער [ובערוה”ש שם מפורש דלאו דוקא כשיש עדים העומדים ליד היחוד, אלא גם כאשר מברכים את ז’ הברכות בפני עשרה ואח”כ תיכף הולך החתן להתייחד כדי לבעול, גם זה מכוער. ומכאן תשובה מוצאת לאלו שהקשו על מרן זצ”ל דגם בתוס’ קידושין דף יב’ ע”ב (ד”ה משום) כבר מבואר דהעמדת עדים על יחוד (של קידושי ביאה) הוי דבר מכוער, ומה ראה מרן זצ”ל להזכיר דוקא דברות הערוה”ש]. ועכ”פ גם אם יתעקש המתעקש לומר דאין ראיה מהערוה”ש, אפשר דבאמת מרן זצ”ל לא התכוין אלא לדמות ראיה לרעיון הכללי שגם כאשר אינם רואים מעשה מ”מ עצם הדבר שעוסקים בפנים בדברים שבצנעה ואחרים עומדים בחוץ הוי כיעור, כי באמת אין צורך לראיה דדבר זה מכוער, וכמו שכתב הראש”ל הגרי”י שליט”א בשלחן המערכת ח”א עמ’ כח’ בביאור ראיית הגאון אביו זצ”ל מדברי הערוה”ש.

 

וכעת לבי נסב”ר בקרבי להבהיר דיתכן שמרן זצ”ל אכן ראה בדברות הרב ערוה”ש ראיה של ממש, על דרך שאבאר בס”ד. דהנה אלו תוכן דברי הערוה”ש (סי’ ה”ן סע’ יד’ וסע’ טו’): מן התורה צורת הנישואין אינה דוקא ע”י חופה (לא כלונסאות ולא יחוד) אלא ביאה לשם נישואין, אלא דלמעשה כיון שצריכין (לפי שיטתו) לברך שבע ברכות בפני עשרה סמוך לנישואין, נמצא שאם ינהגו שנישואין הוא ביאה (דהיינו ביאה בתוך יחוד כמובן) יהיה הדבר בפירסום שיבוא על אשתו ואין זה מן הצניעות (דגם אם אין צורך להעמיד עדים על כך, מ”מ עצם הדבר שמברכין עם עשרה על נישואין, הוי פירסום בלתי ראוי אם ידעו שנישואין היינו יחוד עם ביאה – כן מפורש שם), ולכן הנהיגו קמאי כבר מתקופת הנביאים ויתכן מתקופת משה רבינו, שלא עושים את הנישואין ע”י ביאה אלא יוצאים ידי חובת “נישואין” ע”י כלונסאות בלבד (בלשונו “חיפוים של כבוד”), דסגי בזה להיות כנשואה גמורה (גם מדאורייתא סגי, אע”פ שאינה צורת הנישואין הפשוטה במקראות), ולא עושים הנישואין ע”י בעילה אחר הברכות כי מכוער הדבר שיהיה פירסום על דבר זה. והוסיף הערוה”ש, דגם מה שכתב הרמב”ם שחופה היינו יחוד (ולא חיפוי של כבוד) נראה דאין כוונתו שיהיו ממש מתייחדים לבדם, אלא היו החתן והכלה עומדים זה בצד זה בביתם יחד עם האורחים ושם מברכים ז’ ברכות וסגי בזה, שעצם הדבר שעומדים בביתם זה בצד זה כאיש ואשתו (דהרי גבר זר אינו עומד ליד אשה זרה) סגי אע”פ שיש עמם עשרה אנשים. (והזכיר שם שיש מבינים ברמב”ם דהוי יחוד ממש אך העדיף לפרש כנ”ל דוקא). עכת”ד הערוה”ש. והדברים צריכים תלמוד מכמה טעמי: חדא, דיש קצת להעיר מדוע הנהיגו לעשות רק חיפוי של כבוד והרי היו יכולים לעשות יחוד הראוי לביאה דהוי קרוב טפי לצורת הנישואין של המקראות ומדוע מרחיקים לכת כולי האי לעשות רק חיפויים של כבוד. וביותר קשה, דמי הכריחו לערוה”ש לפרש בדברי הרמב”ם פירוש דחוק כל כך בלשונו. וגם מדוע פירש כן דוקא כאן אחרי כל ההקדמה הזאת. ועוד תקשי עליה, דהרי סביר להניח (אם כי לא מוכרח) שכבר בימיו פשט המנהג באתריה כפי שאנו רואים כיום אצל בני אשכנז, שמתייחדים תיכף אחר הברכות ללא בעילה, ומדוע א”כ הרב ערוה”ש טרח לפרש כל סוגי גדרי נישואין וחופה בדרכים שונים ושלל כל אפשרות של גדר “חופה” בדרך של יחוד ללא ביאה. אלא ניכר היטב מבין ריסי עיניו הטהורות של הרב ערוך השלחן, דגם פירסום על יחוד לבד (בלי ביאה) הוי כיעור, כדרך שכתב לגבי פירסום על הביאה עצמה, ולכן דחה הערוה”ש כל אפשרות של יחוד (גם ללא ביאה) אחרי הברכות אע”פ שמן הסתם זה מה שהיה נהוג באתריה, ואף בדעת הרמב”ם נדחק לפרש (דוקא מפני ההקדמה שהקדים שיש כיעור בדבר) שאין הכוונה שמתייחדים תיכף אחר הברכות אלא כולם נכנסים לבית החתן ושם מברכים את שבעת הברכות ללא יחוד כלל. והבין מרן מלכא הגרע”י זלה”ה שהרב ערוה”ש כנראה טרח את כל הטורח הזה לא לפלפולא בעלמא אלא כדי לאפוקי מהמנהג שכבר התפשט בימיו שהיו מתייחדים תיכף לאחר הנישואין, דהרב ערוה”ש לא היתה דעתו דעת עליון נוחה במנהג זה מטעם כיעור וכנ”ל. והדברים ברורים למעיין בעין יפה בדברות הרב ערוה”ש. [ומכאן דוגמא אחת מיני אלף למאי דאמינא בדלותין בהספד שנדפס בקובץ “בתורתו” כסלו תשע”ד: “לא פעם כשעיינתי באיזה נושא, לאחר עיון בסוגיות ובספרי הפוסקים, סבור הייתי לומר שהפעם אין הצדק עם מרן, ואולם שוב עיינתי עוד ועוד ולאחר שהתעמקתי היטב רק אז הבנתי שכל דבריו אמת וצדק, אמת לאמיתה של תורה. הדבר אצלי בדוק ומנוסה שהבנתו עלתה על כולנה.” ע”כ].

 

וגם אם הרשות נתונה לחלוק על הבנה זו בדברי הערוה”ש, מ”מ כבר אין כל קושיא על הבנת מרן פוסק הדור זצ”ל. ועכ”פ גם אי נימא דאין ראיה מדברות הערוה”ש, אין כל צורך בראיה וכדברי הראש”ל שליט”א, וסגי לנו בכך שזו סברתו של מרן הגרע”י זלה”ה אשר כל חכמי ישראל דומין עליו כקליפת השום.

[לו] ח”ב דף טו”ב ע”ב.

[לז] ראה נא בהמשך מילתין ענף ז’, ששם יבואר כדברי הרב עליון למעלה זצ”ל, דמנהג היחוד התחדש בארצות אשכנז בתקופה מאוחרת.

[לח] ובעיקר דברות הג”ר יעקב יוסף זצ”ל ביחס לאופן ההתמודדות מול ראשי הישיבות, יש לעיין בדבר, וראה נא בעניינו להלן נספח א’ בס”ד.

[לט] וכן העיד בשם הגרב”צ זצ”ל בספר עמודי שש על כתובות דף ז’ ע”ב. וכ”כ בבית חתנים פנירי פ”י הערה ט’ (מהדורת תשס”ו) ששמע כן מרבו הגרב”צ אבא שאול זצ”ל, עיי”ש.

[מ] כך נמסר לנו ע”י הרה”ג ר’ יוסף חיים אוהב ציון שליט”א, מבחירי בית מדרשנו, מח”ס עתה באתי ועוד.

[מא] כנ”ל.

[מב] וכ”כ בספר עולת כהן על קידושין בשם הגר”מ צדקה שליט”א משמיה דרבי אבה”ו זצ”ל, שהיה מקפיד לבל יערכו חדר יחוד.

[מג] הסוגריים במקור.

[מד] ויותר ממה שקראתי בפניכם כתוב שם.

[מה] כלומר באין משים.

[מו] ולאחר שהדברים שכתבתי כאן נדפסו בקובץ יתד המאיר סיון תשע”ד (גליון קמ”ט) התקשר אלי בחור מישיבת פורת יוסף ובפיו עדות אישית שהגר”ש בעדני שליט”א אין דעתו נוחה בעריכת חדר היחוד אלא שאם מבקשים לעשות אזי מורה להם לעשות “שתי דקות” ולא יותר.

 ([מז] ובשמחה אחת שוחחתי בענין זה עם הרה”ג ר’ דוד כהן שליט”א ראש ישיבת “חברון הגבעה”, וטען ואמר לי שלא היו דברים מעולם, ואין לא דיבורים ולא מחשבות. ובמחילת כבוד הוד גאונותו שליט”א, הנה בשבתו עם זקני ארץ בשולחן הנשיאות, בודאי לא ישמע לקול מלחשים, ומה גם שאמרו חז”ל (כתובות דף כג ע”א) “לא ראינוה אינה ראיה” וכל שכן הכא, וכבר כתבתי עדויות רבות כחול הים שהמציאות היא שישנם תקלות רבות כנזכר, ובעניי ובקוצר השגתי אינני רואה מקום לוויכוח בזה.

[מח] ע”ע בזה בהמשך מילתין ב”נספח ב'”.

[מט] ואולם אבוא העיר”ה, דהנוסח שאומרים “העולם” דאין בזה עוון כיון ש”נחשב לחלק מן המצווה”, אינו מדוייק (וכמובן לא זהו הנוסח שיצא מפיו של החזו”א), דהרי לקיום המצוה עצמה אין שום צורך שיהיה לו טיפין, ואין זה חלק מן המצוה כלל ח”ו, אלא שהוא אנוס שלא מצליח לקיים את המצוה מבלי “תופעת לואי” שיצאו ממנו טיפין, וההגדרה הנכונה לכך היא “אנוס בדבר מצוה”.

[נ] ודלא כהרבה מדריכים אשר בעווה”ר מזלזלים מאוד בחומר הענין, ונותנים לחתן תחושה כאילו אין בזה ולא כלום ר”ל. [והנה נא ידעתי דכוונת המדריכים היא לשם שמים, כדי שהחתן לא יכנס לדחק זה הלחץ, ואולם לפקצ”ד לא זו הדרך לא זו העיר, ולא כאן המקום הראוי להרחיב בזה].

 

ולגבי טענת הרופאים, שהטיפות הראשונות אינם “זרע המוליד” (ומכאן רצו כמה מחברים לומר דליכא קפידא כלל בטיפות הראשונות) – כבר העלה מרן הרי”ח הטוב בשו”ת רב פעלים ח”ג חאה”ע סי’ ב’ דעוברים על איסור שז”ל גם על זרע שאינו ראוי להולדה, וכמו שכתב בשו”ת בנין ציון סי’ שלז’, עיי”ש. וכן הוא גם לגבי טיפות הראשונות, דאיכא קפידא גם בזה, כדמצינו לגבי יוסף הצדיק ע”ה שהיה ראוי שיצא ממנו י”ב שבטים והפסיד עשרה מתוכן בעוון עשר טיפין זעירין שיצאו ממנו שלא לרצונו כשהתאפק מול אשת פוטיפר (עיין סוטה דף לו’ ע”א, ובעיקר מבואר בתיקוני הזוהר תיקון סט’ דף קי’ ע”א), ולא עוד אלא שישב י’ שנים בבית הבור בעוון זה (ועיין נגיד ומצוה מהדורת לובלין דף לח’ ע”א), ואכמ”ל. והבט וראה באור החיים הקדוש פרשת ויצא עה”פ ויבוא אליה, שכתב: “טעם שלא הרגיש בה, הוא לחששת הצדיק וכו’ לבל יכשל במכשול האנושי אשר יתאוו התאוה קודם הקירוב אליה ויטיפו ממנו צחצוחי טומאה קודם התחלת המצוה וכו’.” עכ”ל. וכן מבואר להדיא בבן איש חי שנה ראשונה פרשת פקודי אות יג’, דאיכא קפידא גם בטיפות הראשונות של הזרע. ועיין גם בשו”ת שערי יושר חנניה ח”ב חאו”ח סי’ לה’ וח”ג חאו”ח סי’ מח’, ובשו”ת ברית אברהם שאני סי’ ח’, וע”ע מה שהרחיב בזה אחד מבחירי בית מדרשנו הרה”ג ר’ בועז כדורי שליט”א בשו”ת ראשון לציון (עודנו בכתובים), ולא כאן המקום לשנות מסכ”ת ארכי”ן זו.

[נא] וכי שאל נא מנא לי דאף באונס יורדות הנשמות, אעתיק לך מה שכתב הגה”ק מקאמרנא זלה”ה בספר זוהר חי בראשית דף ריב’ ע”א, וז”ל: “כי כל זה ע”י שז”ל השפלנו את השכינה והשלכנו את הנשמות תוך הקליפות והכרחנו את רחל שהיא השכינה שתרד למטה בגלות בין הקליפות ללקט אותן הנשמות, ובעונותינו נצרכה לירד בגלות ואנו גרמנו כל זה אפילו על ידי אונס גמור הרי בהכרח יצאה נשמה אל הקליפות. וכל שכן רע גמור ורשע שעושה כזה ברשע ופשע שאין לו תקנה וכו’.” עכ”ל. וכן הוא בעוד מספרן של צדיקים זיע”א, וכעת לא ע”ט האסף בזה. וזאת ועוד אחרת, דמי שרואה קרי אף לאונסו, נבראים מזה מזיקין ח”ו, וכמבואר בעירובין דף ח”י ע”ב, דאדם הראשון “הוליד רוחין ושידין ולילין” ר”ל, ומפורש שם כיצד הולידן: “בשכבת זרע דחזא לאונסיה” ע”כ. ולאו דוקא אדם הראשון אלא הכי נמי הוא בכל אדם, וכמו שכתב רבינו האריז”ל בפרי עץ חיים, שער קריאת שמע שעל המיטה פרק יא, וז”ל:”והנה נודע כי האדם פעמים חטא בהשחתת שז”ל או שראה קרי לאונסו, ומכל בחינות אלו נבראים מזיקין ורוחין”. עכ”ל. ושם בפרק ה’ דף ע”ו ע”ד כתב: “דע כי הלא לא יש עבירות בכל התורה שיוליד מזיקין כמו שז”ל” עכ”ל – ובחמדת ימים (שובבי”ם פרק א’) העתיק דברים אלו (שבפע”ח פרק ה’ הנ”ל) בשם האריז”ל אלא שאחרי תיבת “שז”ל” הוסיף: “או שראה קרי לאונסו” עכ”ל (כלומר דאף על אונס נאמר שמוליד מזיקין יותר מכל העבירות שבתורה). וכן מהר”ר אליהו סאלימאן מאני זלה”ה בספרו קרנות צדיק פרק א’ אות ד’, צדיק עת”ק דברי האריז”ל כלשון חמדת ימים הנ”ל, עיי”ש. והב”ט היטב היטב הב”ט בדברי מרן החיד”א בצפורן שמיר סי’ ז’ אות קד’, ובפלא יועץ ערך “טהרה”, ובספר תדשן אדמה (למוהר”ר יצחק אבן דאנן זלה”ה) ערך “טהרה”, ועוד רבים. והבט וראה גם לידי”ן הגר”א דורי שליט”א בשו”ת אדרת תפארת ח”ה סי’ ה”ן ד”ה ומ”מ, משמיה דשר בית הזוה”ר מוהר”י פתייה זלה”ה בספר מתוק לנפש בדרושים שבסוף הספר, עיי”ש

[נב] וע”ז הדרך ישנה סוגיה נוספת שמצריכה מלאכת מלב”ן, דהנה בעירובין דף ח”י ע”ב נאמר “לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו היא אשתו” – ואמנם רש”י שם פירש דהאיסור באשתו הוא משום גנאי, ברם בשו”ת הרדב”ז ח”ב סי’ תשע’ ובעוד מספרי דבי רב כתבו דהוא משום דאסור להרהר אפי’ על אשתו (אי לאו בעת מצוה), ואולם גם בזה ישנה אריכות דברים עד מאוד ואין הפנאי מסכים.

[נג] ורק בישועות יעקב אה”ע סי’ כא’ סק”א בתשובת נכד המחבר מבואר דכל עוד שאיננה “בעולת בעל” החיוב בכיסוי ראש אינו מן התורה (והבט וראה בשו”ת קנין תורה בהלכה ח”ב סי’ מג’ מה שקרא ערער על יסודות הבנין שעליו נסמך הרב נכדו של ישועו”י, עיי”ש). והוי יודע, דאף דמשמע מקופיא מדברי הרא”ש פ”ב דכתובות סי’ ג’ דביום הראשון היתה הולכת פרועת ראש, אין לסמוך על דיוק זה, וכמו שדחה משו”ת מהר”י הלוי אחי הט”ז סי’ ט’, דדוקא ביום הראשון קודם החופה דינא הכי וכמו שפירש רש”י להדיא עיי”ש (ומשמע שם דאף אליבא דהרא”ש כתב כן, ולא שדחה שיטת הרא”ש, ויש לעיין). [ובמכתב שקיבלתי מהג”ר יעקב מדר נר”ו כתב לדחות באופן אחר, עפ”י הפמ”ג סי’ עה א”א סק”ג בביאור דברי הראשונים, דהיה מנהג בימיהם דמקצת שערותיה של הכלה היו מגולות אך כל הראש היה מכוסה]. וגם מה שכתב הרב בשו”ת שבות יעקב ח”א סי’ קג’ (שהובא בבאה”ט אה”ע סי’ כא’ סק”ה), אין מזה כל ראיה, דנהי דשם חילק בין בעולה לבתולה, מ”מ כתב כן לגבי ארוסה ולא נשואה, כפי שיחזה המעיין היטב, וכמש”כ בשו”ת אבני ישפה ח”ג סי’ קז’, ובשו”ת אדני פז ח”ד סי’ קמט’, ובקו’ ויקח לוי מצהלות חתנים עמ’ מ’. (ובשו”ת עולת יצחק רצאבי ח”ב סי’ רלג’ סוד”ה אמנם, כתב למישדי נרגא באופן אחר, דהרב שבות יעקב אזיל דלא כהירושלמי והגאונים דקיי”ל כוותיהו עיי”ש). וגם הראיה משו”ת חתם סופר חיו”ד סי’ קצה’ איכא למדחי, דהתם לענין הופעתה בפני החתן מיירי, בחדרי חדרים, א”נ יש לפרשו כמו שכתב בשו”ת שבט הלוי ח”ט סי’ רנט’ ובשו”ת אז נדברו חי”ב סי’ נ’, ורוב הראש היתה מכוסה כדין ורק מעט מן השערות נראין קצת. ובשו”ת קנין תורה הנ”ל כתב דכוונת החת”ס שמכסה ראשה לגמרי, אלא דמתחת לכיסוי לא מסתפרת. ואף גם זאת ידוע תדע, דאף מדברי הרב משאת משה בשניות חאה”ע סי’ ז’ לכאו’ אין ללמוד מידי, דהרי עיקר חיליה מסוגיא בכתובות שאיננה בדקדוק לכאו’. וקצרתי בכל זה.

 

ואף אם ימצא תמצא רעים אהובים לסברת נכדו של הישועות יעקב, דבתולה נשואה חייבת בכיסוי רק מדרבנן, דבר נאה ומתקבל על הדעת לומר, דהיינו דוקא לשיטות דחופה היינו כלונסאות או יחוד שאינו ראוי לביאה, משא”כ היכא דנתייחד עמה ביחוד הראוי לביאה לשם נישואין [דאזי נחשבת בחזקת בעולה, ועיין תוס’ ביבמות דף ב”ן ע”ב דיבור ראשון, ובר”ן גיטין דף יג’ ע”א (מדפי הרי”ף) סוף ד”ה מתני’, וברמ”א אה”ע סי’ קמט’ סע’ א’, וראה בשו”ע אה”ע סי’ סז’ סע’ ב’], י”ל דבהא כו”ע נמי אזלי ומודו דחייבת מן התורה (ונכדו של הישועות יעקב כתב דכה”ג דהיא בחזקת בעולה אך לא בעולה בפועל, לפי מסקנת הירושלמי דאיכא חיובא, חיוב הכיסוי הוא “משום פריצותא”, וכוונתו אינה ברורה בזה). וכבר כתב הרב צפנת פענח על הרמב”ם פי”א מאישות הל’ א’ לענין היכא דנתייחדה עם בעלה: “דאף שלא נבעלה, הוה כנבעלה לכל דבר עפ”י דין.” עכ”ל.

[נד] ואגב דאתי לידן נושא היחוד לאחינו בני תימן, יש לעורר עוד, דגם מטעם המוזכר לעיל בפרק הנוכחי ענף ב’ (דהיחוד באולם גורם לדיבורים והרהורים אסורים) י”ל דאין לבני תימן ללמוד ממה שהיה נהוג אצלם בחו”ל, דהנה כבר כתבנו בעניינו זה כמה זימנין שכל החשש לתקלות בעקבות חדר היחוד היינו דוקא כפי שנעשה היום שכל הקהל יושבים וממתינים מתי חתן יוצא מחופתו, דאדהכי והכי רבות מחשבות בלב איש ואף עורה הנב”ל בדיבור, משא”כ בתימן לא כן היה, וכמו שכתב הגר”י רצאבי שליט”א בספר שלחן ערוך המקוצר ח”ז סי’ רו’ הערה תרלו’ וז”ל: “מה שאין כן בתימן, שבדרך כלל אחרי שהם נכנסו להתייחד, רוב הקהל מתפזרים איש איש לביתו, כי הסעודה תהיה רק לאחר כמה שעות. או לפי מנהג כמה מקומות כבר נעשית הסעודה קודם לכן, באופן שאין הקהל ממתינים ומצפים ליציאתם מחדר הייחוד.” עכ”ל הגר”י רצאבי שליט”א. ואשר על כן, לפקצ”ד לולי שאיני כדאי היה ניתן להכתב, דמה שכיום התימנים החליפו את מנהגם לעשות כמנהג אחינו בני אשכנז, שמתייחדים מול קהל ועדה וכל העם מקצה יושבים וממתינים, שגו בזה כפי ששגו רוב ככל בני תורה הספרדים כיום, שהעתיקו מנהג תמוה אשר לא חלק להם אבותם, ויש להחזיר עטרה ליושנה. ואכן הרגישו בזה מקצת חכמי תימן, דשא נא עיניך וראה בשו”ת אדני פז הנ”ל שכתב וז”ל: “ראינו גם לחכמי תימן בארצנו הקדושה שלא דרשו לקיים הייחוד, ומהם הרה”ג יוסף צובירי זצ”ל, וסבי המנוח הרה”ג דוד חגבי זצ”ל שהיה רבה של ראש העין במשך כארבעים שנה.” עכ”ל. ודו”ק. וע”ע מה שכתבנו בזה אודות חדר יחוד לבני תימן בקובץ יתד המאיר גליון קמ”ט סי’ קס”ו, דגם מטעמא אחרינא יש לחלק בין מה שהיה בתימן למה שנהוג בימינו אצל אחינו בני אשכנז, עיי”ש. ובעיקר הנושא דאחינו בני תימן בבואם לשכון כבוד בארץ ישראל, אם עליהם להמשיך כמנהגם או לקבל על עצמם מנהגי ארץ ישראל, ראה נא בעניינו בארוכה בספרי הדל שושנת העמקים ח”ב עמ’ שכה’ ואילך, עיי”ש.

 

וכל הנ”ל לגבי קהילות בני תימן באופן כללי, אך בני ק”ק עדן, לא נהגו להתייחד כלל, כמו שכתב בספר “סידור השלחן נחלת יוסף” סי’ כא’ אות נו’.

[נה] איברא דאם החתן מתעכב באופן חריג, אזי אה”נ הדבר גורם לאי-שביעות רצון של כל הנוכחים, כפי שעינינו ראו כמה פעמים, ואזי יש לדון לומר דמקרי טורח ציבור.

[נו] שכתב שהיחוד היה בכדי שלבו יהיה גס בה, ועברנו לפני התיב”ה בזה לעיל פרק א’ ענף ז’.

[נז] משא”כ אלו הבחורים בני ספרד המתחכמים חדשים לבקרים, שעורכים “חדר יחוד” עם דלת בלתי נעולה (ולעיתים אף ממנים אחד מהמקורבים שיכנס ויצא בפתע פתאום), לא הועילו חכמים בתקנתם מידי, דסוף סוף כל המסובין בשמחת החתונה לא ידעון ולא יבינו שהדלת פתוחה, ולא נפקי מכלל הרהור. ואדברה נא עוד בזה להלן נספח ב’.

[נח] וכבר כתב רבינו האריז”ל (הו”ד בשם הגדולים ערך ר’ אלעזר בעל הרוקח ד”ה וממוצא) דבדורות האחרונות לקראת קץ הימים, עקבתא דמשיחא, שמתקרבים ימי ביטול כחות הטומאה להעביר ממשלת זדון, הסטרא אחרא בראותה כי כלתה אליה הרעה, מתגברת והולכת ביתר שאת ויתר עוז להכשיל בני עם סגולה בענייני קדושה ותאוה (והתנבאו בסגנון זה גם הגר”א וסרמן זצ”ל הי”ד בספרו קו’ עקבתא דמשיחא, והגר”א לופיאן זצ”ל בספר לב אליהו שמות עמ’ קיג’, ובדומה לזה במכתב מאליהו דסלר ח”ב עמ’ רסז’), ומן המובן כי לפתח חטאת רובץ להדחק ולהכנס דרך כל פתח קטן כפתחו של מחט בחומת הקדושה. וידוע תדע דאף אצל בחורי הישיבות (חברי החתן) לא פסחה הרעה, והנה במכתבו של הרב יצחק אזולאי נר”ו שהתפרסם בעלון עקדמ”ח גליון רצז’, ראו הביא לנו עדות נאמנה משם הטוב של הגראמ”מ שך זצ”ל בעל האבי עזרי, שאמר: “אינני מתפלא אם יגידו לי על בחור שיושב ולומד כל היום, ובערב עושה את כל התועבות שבעולם, כי זה עיקר מלחמת היצר בדורנו זה, להחשיך את עיניהם של ישראל בעניינים שבקדושה, ועל כן רואים שאפי’ בבתי היראים צריכים חיזוק בעניינים אלו, כי החושך הגדול הנמצא בחוץ משפיע בהכרח גם להנמצאים בהיכלה של תורה.” עכ”ל.

[נט] כי לאור התקלות הרבות שנתחדשו זה עתה בדורינו זה (בעת שהיית החתן בחדר היחוד), וכפי שנתברר המציאות עפ”י עשרות עדויות ככל שמובא לעיל בפרק הנוכחי ענף ב’ וענף ג’, מקום יש בראש לטעון (בתורת ספק מיהא) דהיה להם לאחינו בשרנו האשכנזים הי”ו לחדול מעשות כן ולבטל מנהגם הלזה, ועכ”פ לישאל עליו, וכעין הא דאמרינן בראש השנה דף טו’ ע”ב “במקום איסורא, כי נהגו שבקינן להו (בתמיה)”, ודמות ראיה ממה שכתב בשו”ת הרא”ש כלל ה”ן סי’ י’: “אפילו מנהג שעשו לסייג ולהרחקה, ויכול לבוא ממנו קלקול, יש לבטל המנהג” עכ”ל. וכן במאירי בפסחים דף נא’ ע”א כתב: “שהיו נוהגים וכו’, הואיל ואפשר לבוא ממנו לידי מכשול, אין חוששין לו, ומבטלין אותו וכו'”. עכ”ל. וכן בשו”ת בנימין זאב סימן שג’ כתב בזה”ל: “דכל מנהג הבא ממנו עבירה יש להכריחם לשנותו ולא מיבעיא מנהג הבא ממנו עבירה דיש לשנותו אלא אפילו מנהג שעשו להרחקה וסייג ויכול לבוא ממנו שום קילקול יש לבטל ההוא מנהג.” עכ”ל. ובשו”ת הרמ”א סימן יט’ כתב וז”ל: “וכן אם המנהג בדבר סייג וגדר וליכא למיחש לקלקלה יש לקיים המנהג ההוא וכו’, וכן מנהג שנתפשט כההיא דחליצת סנדל ג”כ אין לשנותו מאחר שלא נתחדש דבר ממה שהיה בימי הראשונים, כההוא דסנדל גם הראשונים ידעו מהו סנדל ומנעל, ומאחר דהסכימו בחליצה יש לילך אחריהם, אבל במקום שנתחדש דבר שלא ידעו הראשונים, כגון דאיכא למיחש לקלקול או לאיסור שלא היה לו לחוש בימים הראשונים, ודאי מותר לתקן דבר וכו’ אדעתא דהכי לא הנהיגו הראשונים.” עכ”ל. וכן הרב פר”ח או”ח סי’ תצו’ בדיני מנהגי איסור אות טו’ כתב גבי מנהג של רבים: “ואם יש חשש שמאותו מנהג יסתרך שום איסור, מבטלינן ליה.” עכ”ל. וע”ע בזה ובכיו”ב בשו”ת הריב”ש סי’ מד’ וסי’ קכב’, ובשו”ת דברי יוסף אירגאס סי’ מה’ ד”ה התנאי החמישי (וראה שם גם בסי’ ה’ ובסי’ ז”ך), ובשיירי כנה”ג יו”ד סי’ ריד’ הגה”ט סי’ יד’, ובשו”ת בית דינו של שלמה חאו”ח סי’ א’ (עמ’ ד’ בנדמ”ח, בתשובת מוהר”מ גאלנטי זלה”ה) וחיו”ד סי’ יט’ (עמ’ קצז’ בנדמ”ח, בתשובת הגהמ”ח), ובשו”ת זרע אמת ח”ג חאו”ח ריש סי’ סא’, ובפרי תואר בסי’ ט”ל סקל”ב, ובשו”ת משאת משה ח”א חיו”ד סי’ טו”ב דף סח’ ריש ע”א, ובשו”ת חת”ס חאו”ח סי’ קכב’ ד”ה היום, ובמר וקציעה או”ח סי’ תג”ן ד”ה ובשעת הדחק, ובמחזיק ברכה או”ח סי’ תג”ן סק”א, ובשו”ת בית יהודה עייאש ח”ב דף קצ’ ע”א, ובקמח סולת בלולה בשמן כלל יא’ דין ב’, ובשו”ת מכתם לדוד פארדו חיו”ד סי’ טז’ דף עב’ ע”א ד”ה ואל, ובשו”ת שער אשר קובו ח”א חיו”ד סי’ א’ דף ח’ סוע”ב וריש ע”ג, ובמטה אשר בחלק לשונות הרי”ו דף קלד’ ע”ד אות כד’, ובשו”ת זרע יעקב ן’ נאיים סי’ ה’ דף ט’ ע”א, ובשו”ת קרבן אש”ה חאו”ח סי’ ז’ דף ח’ ע”א, ובשו”ת חלק יעקב אלבעלי חו”מ סי’ קלא’ דף צא’ ע”א, ובשו”ת שבות יעקב ח”ב סי’ ו’, ולמהר”מ סתהון זצ”ל בכנסיה לשם שמים דף ה”ן ע”ב ואילך, ובשו”ת הליכות אליהו ח”ג סי’ ג’ דף כב’ ע”ג, ובסמיכה לחיים חאו”ח סי’ א’ דף ט’ ע”א עד דף יב’ ע”ג, ובספרו שו”ת חקקי לב חיו”ד סי’ ט”ל ד”ה ואומר ואילך, ובספרו משא חיים בתורת המנהגות מע’ ב’ אות י’ ומע’ ה’ אות ה”ן ואות סג’ ומע’ ט’ אות צו’, ובספרו שו”ת לב חיים ח”ב סי’ ט’ ד”ה והנה לחקירה (ואילך), ובנוה שלום שולאל או”ח סי’ תקפב’ דף נג’ ע”א ד”ה ויהי, ובשו”ת בן ימין ישראל סי’ א’-ד’, ובספר עושה שלום מארגונטו מע’ מ’ דף סז’ ע”א, וביפה ללב סי’ תר”ץ סקט”ו, ובשד”ח מע’ מ’ כלל לח’, ובשו”ת ימי יוסף בתרא חאו”ח סי’ כא’, ובשו”ת אפרקסתא דעניא ח”א סי’ קיז’ ד”ה ועוד יש, ובספר וידבר משה פולק ח”ב מע’ מ’ אות נט’, ובחקת משה (שבסוף ספר קול משה, ובסוף ברית כהונה הנדמ”ח) מע’ ט’ אות כו’, ובשו”ת נצר מטעי פרידמן ח”א סי’ ד’ אות ה’, ושאר אחרונים חביבים שרים רבים ונכבדים, וכעת ע”ט לחשות.

 

[ובנ”ד דהכישלון הוא במילי דקדושא, י”ל דיש לבטל המנהג אף לפי שיטת הרב משא מלך בתורת המנהגות דף נו’ ע”ג ד”ה ונראה (וראה היטב שם בדף ז”ן ע”א בחקירה הז’), ושו”ת באר שבע סי’ כב’, ושו”ת פרח שושן חאו”ח כלל א’ סי’ ז’, וכל דעימייהו ז”ל, ואכמ”ל].

 

ופוק חזי נמי בטור או”ח סי’ סח’ שכתב: “אמנם נוהגין בכל המקומות לומר בהם קרוב”ץ, וגם הראשונים אשר תקנום היו גדולי עולם כמו רבי אלעזר הקליר וכו’ ומ”מ טוב ויפה הדבר לבטלה למי שאפשר, כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי” עכ”ל, וכתב ע”ז הב”ח וז”ל: “תימה דכיון דאמר דגדולי עולם תקנום וגם הראב”ד ור”ת הסכימו שאין בו איסור היאך כתב אח”כ ומ”מ טוב ויפה הדבר לבטלה, וכו’, ונראה ליישב דדעת רבינו היא, דאף רבי אלעזר הקליר וחבריו לא יסדוהו אלא לאנשי דורם והנוהג מנהגם שנותנים עיניהם ולבם לומר הקרוב”ץ והפיוטים בכוונה, אבל מיום שנתקלקלו הדורות שמפסיקין בשיחה בטילה ובדברי הבאי אף רבי אלעזר הקליר ודאי מסכים לבטלה.” עכ”ל הב”ח. הא קמן דאם מחמת ירידת הדורות מתהווה תקלה מהמנהג, בטולי מבטלינן ליה, יען כי גם הקדמונים אשר מפיהם ומפי כתבם נתייסד המנהג, היו מסכימי”ם ומערבי”ם לבטלו בדורות אלו. והב”ט היטב היטב הב”ט בחי’ הרמב”ן לשבת דף יג’ ע”ב, ובשו”ת הריב”ש סוף סי’ תכה’, ובשו”ת רב פעלים ח”ד חיו”ד סי’ טז’ ד”ה ברם מה.

 

והגם שאין ראיה לדבר, זכר לדבר כעין הנידון דנן אשכחנא נמי למרן מוהרע”י זלה”ה בשו”ת יביע אומר ח”ד חיו”ד סי’ יא’ אות ד’, שכתב גבי הנוהגים לפרוש מאשתו מ’ לזכר ופ’ לנקבה, דאף אילו המנהג הלזה היה מנהג טוב והגון, מ”מ השתא הכא דאחסורי דרא, ועינינו הרואות כי בעווה”ר בדורות הללו הפרוץ מרובה על העומד, יש לחוש שהבעל יבוא לידי הרהורים אסורים, ולכן יש לבטל את המנהג, או עכ”פ לעשות התרת נדרים, עיי”ש באורך (וכסברא זו כתב בשו”ת תעלומות לב ח”ד סי’ לא’ ד”ה לכן נראה, עיי”ש). וע”ע בשו”ת יביע אומר ח”ג חיו”ד סי’ יא’ וח”ו חיו”ד סי’ כ’, ובטהרת הבית ח”ב עמ’ מג’, וזיל קרי גם בהקדמת הגר”מ מאזוז שליט”א לספר ברית כהונה אות ה’, וכעי”ז בשו”ת שמ”ש ומגן ח”א חיו”ד סי’ כו’, ובשאר ספרן של צדיקים. ותבנא לדיננא.

 

ומה גם דבנידון דנן ביטול המנהג הוא בשב ואל תעשה (שלא יכנסו למקום צנוע), ואין זה בגדר ביטול מנהג כולי האי וכמו שכתב בשו”ת ויען אברהם פלאג’י חאו”ח סוס”י מו’.

 

והנה נא ידעתי דיש לחלק בכמה אנפי בין דינא דחדר יחוד לנידון שבשו”ת הרא”ש ולשאר נושאים שבספרי דבי רב הנ”ל (וכן בנוגע לנידון ולסברת הב”ח, ולסברת יבי”א ח”ג הנ”ל), וסוגיא זו ארוכה מאר”ש מידה ורחבה מיני ים, ואין כוונתנו לומר להלכה ולמעשה דהכי הוי הלכתא לאחינו האשכנזים לשנות ממה שהורגלו (וגם בלא”ה לא צייתי לן ואין נ”מ), ומ”מ יצאנו למדין מיהא, דאינו נכון כלל שבני עדות המזרח משתוקקים ללמוד ממנהגי אשכנז, בו בזמן שיתכן מאוד שבנידון דנן היה על אחינו הי”ו ללמוד ממנהגינו, ולמנוע המגפה והמשחית מפיהם של ישראל בעת שהיית החתן לפני ולפנים. ואף אם עין רואה שגדולי אשכנז בימינו שליט”א מקיימים מנהג חדר היחוד, אין זה אלא תוכחה מגולה ומוסר השכל עבורינו כיצד מתייראים מלשלוח יד במנהג כל שהוא ונשמרים להם מלעלות להר ולנגוע בקצהו אע”פ שיוצא ממנו תקלה, ועל זה הדרך עלינו לשמור על מנהגינו נטירותא יתירתא, ולא שנלמד מהם את עצם המנהג המפוקפק דנפיק מיניה חורבא, דבר שגם הם בעצמם לא היו עושים אם היו במקומנו.

 

[והוי יודע, דאין ללמוד מדברי חבל נביאים ז”ל דמייתינא הכא בדלותין, לומר דמשרא שרי לספרדים לבטל מנהגם ולערוך חדר יחוד מחמת חשש לברכה לבטלה, דהא ליתא, דלעיל בפרק א’ ביארת”י הקודש בעניי, דהחשש לסמיכות הברכות בזה הוא רחוק עד למאוד אף לשיטת הרמב”ם, ולדעת הר”ן ובעל העיטור וספר המנהיג ורוב ככל הראשונים בודאי דאין מקום לחשש, ועל כן ניתן להשען על המנהג לענין זה ולא אומרים סב”ל במקום מנהג, ומה גם דדין הברכה היה גלוי וידוע לפני אבותינו ורבותינו ענקי הרוח שבארצות המזרח ובכל זאת ראו לנכון לא להתייחד, ומי אנחנו שועלים קטנים להכניס ראשינו במעונות אריות והררי נמרים, ולא דמי כלל למאי דאמרן גבי מנהג אחינו בשרנו הי”ו שמתייחדים, שבדורינו דור תהפוכות נתחדש התקלה דדיבורים אסורים, ותקלה זו הינה מציאות בדוקה ולא תלויה במחלוקת הראשונים כמלאכים ז”ל].

[ס] “חדר ייחוד” בגימטריה “פוליטיקה”, ודו”ק. ובעווה”ר גם כמה מוצי”ם ספרדים שמכריעים בעד היחוד באולם, לעיתים אינו אלא מחמת טומאת נגעי”ם מכך שבניהם וחתניהם כלתה נפשם ללכת אחרי הזרם הישיבתי המקובל וכו’, וגם זו מצרות עיקבתא דמשיחא שאויבי איש אנשי ביתו להטעות לבו בהוראה, והוא רחום יכפר. ועיין כיו”ב ביביע אומר ח”ה חאה”ע סי’ ה’ אות ח’ במה שכתב ואין להתפעל וכו’ עיי”ש.

[סא] ובאופן כללי (לאו דוקא בנוגע לחדר היחוד, אלא נ”מ להרבה נושאים שבהם רצון ראש הישיבה מתנגש עם מה שהיה ראוי לנהוג לפי האמת) במבט המעשי, לא במהרה ובנקל יש להורות לבחור להפר רצון ראש הישיבה יען כי זהו שורש פורה ראש לפרצות אחרות, כי במקרים מסויימים, חוסר המשמעת יכולה לגרום נזק רוחני גדול עד מאוד, לו ובחורים הסובבים הודו, בתחומים אחרים שבהם הצדק עם ראש הישיבה. ובפרט אם הבחור עדיין לומר בישיבה (דהיינו בנושאים שאינם היחוד, כי הרי בהיותו חתן כבר עוזב את הישיבה) עצם הדבר שהבחור מסרב לשמוע בקול ראש הישיבה, יכול ליצור דמוי שלילי בעיני כל רבני הישיבה או אף בעיני חביריו ובעיני עצמו (ודימוי כזה יכול לפגוע בהתעלותו הרוחנית בתורה וביראה, ואף להורידו חיים שאולה ר”ל), וזאת ועוד אחרת, שראש הישיבה יש לאל ידו לעשות עם הבחור רע, אף אם לא יסלק אותו מהישיבה, וכגון שלא ימליץ טוב כאשר יבררו אצלו לצורך כניסתו לכולל, והכל יביא במשפט כי כל אלו דברים שרוחנייותו תלויה בהם. וכמובן כל זה תלוי גם עד כמה ראש הישיבה הוא קפדן, ומה טיבו ומה יפיו, וגם מילתא תליא במזג טבעו ומעמדו של הבחור, עד כמה הפרת בקשת ראש הישיבה תשפיע עליו לרעה בכל המובנים. וכלל העולה, שאין בזה כלל, ואלו דברים שאין להם שיעור, ואי אפשר לקבוע הוראה כללית אלא הכל לפי הענין, ועל הבחור לפנות למורה הוראה אמיתי (שאיננו נגוע במחלת הנחיתות) ולפרוס לפניו כל המקרה לפרטיו כמיטב יכולתו.

 

וכמובן ששיקולים אלו אין בהם כדי להתיר איסורים, ורק נ”מ בגוונא דהדבר אינו איסור גמור מדינא, דאז יש לדון לציית לראש הישיבה הגם שאין הצדק עמו, משא”כ היכא דהדבר אסור עפ”י דין, כגון אותם ראשי ישיבות שמנסים להפעיל אילוץ על החתנים להסכים שכלתו תחבוש פאה הנכרית אחר נישואיה, בזה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה’, דכיצד נוכל לשמוע בקול ראש הישיבה נגד מלכו של עולם ית”ש, ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים (ובר מן דין, לענין פאה נכרית, הרי אשתו תכסה שערותיה רק אחרי החתונה, כאשר הבחור כבר התנתק מהישיבה, ועל כן פשיטא דבזה אין לחוש כלל לבקשת ראש הישיבה).

 

וכשענ”י לעצמי סבורני דיתכן דיש בכל זה שיקול נוסף שיש להעלותו על נס במקרים מסויימים, דהנה ישנם ראשי ישיבות (ספרדים בעיקר) שכל מגמתם במה שמחייבים את חדר היחוד ושאר מנהגי אשכנז לבחורים מבני עדות המזרח, אינו אלא כדי להכריז על כך שגדול הדור מסויים זצ”ל הינו פסול ח”ו ולא שייך למגזר בני התורה (עפרא לפומייהו), וכמובן מתוך זילזול במסורת אבותינו, וכל כה”ג י”ל דמצוה להפר עצתם ולקלקל מחשבותם, ויתכן דאין לחוס על כבודם, כי הם אינם חשים בכבוד קונם ית”ש ובכבוד אבותיהם ורבניהם. וכמובן תמיד יש ליתן לנגד עינינו כי גדול השלום, מלבד כל השיקולים הנ”ל, וכפי שנתבאר בפנים.

[סב] הסוגריים במקור.

[סג] כלומר מה שכתוב בחלק י”ב להתפשר עם החתן, ואילו בחלק ט’ נכתב לדבר על לבה של הכלה, אינו משום דיש לחלק בין גבר לאשה (כי הרי אין שום סברא לחלק בזה), אלא החילוק הוא כדאמרן, דבנידון של הכלה כך הוה עובדא שהבין מרן שניתן לדבר על לבה, משא”כ באותו מקרה שבא לפניו עם החתן, התרשם מרן מהשואל ש”אין עם מי לדבר”. וזהו כידוע החיסרון בספר “מעיין אומר”, שהם תשובות בע”פ למקרים ספציפיים שבאו לפני מרן, והרבה תלוי בהתרשמותו של מרן על חומרת המקרה, ולכן חשוב תמיד לראות את מכלול השאלות הדומות ולא להצמד לתשובה אחת לבדה.

 

[ואגב גררא מאחר והזכרנו שאין חילוק בהוראה בין חתנים לכלות, זכור אזכיר דבר שראיתי טועים בו, והיא העובדה שמרן הגרע”י זלה”ה היה מורה ובא לחתנים שלא לבטל שידוך מפני שהכלה מתעקשת על פאה נכרית, ואילו לכלות הורה זקן לבטל את השידוך היכא דהחתן היה חפץ בפאה, וסבורים העולם (בטעות) שמרן הגרע”י זצ”ל היה מחמיר יותר על כלות משאר על חתנים, וזה אינו, רחמא ליצלן מהאי דעתא, אלא נימוק החילוק הוא ברור ופשוט לפקצ”ד, והוא, מפני שהכלה היא זאת שעוברת על איסור אם תחבוש פאה, לכן בשום אופן לא יכולה להתפשר בדבר, משא”כ החתן עצמו אינו עובר איסור אלא רק שמוטלת עליו מצות התוכחה ככל אשר יוכל, ולכן אין על החתן חיוב לבטל שידוך עבור זה. וק”ל].

[סד] וישנם חתנים הממהרים לתלות את האשמה על קודקודו של ראש הישיבה [או של הכלה], ובדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. ורואה לבות וכליות ית”ש רואה יחד לבם אם לעקל אם לעקלקלות.

[סה] כלומר מצד המציאות וד”ל. ולחלק מהפוסקים גם מצד הדין י”ל דאסורים בנגיעה כיון שעדיין היא ארוסתו וכפי שנזכיר בהמשך.

[סו] וכבר מילתי אמורה בעניי לעיל פרק ב’ דלענין “לעז על הראשונים השקפתי” מה שעושה כן מחמת נחיתות גרע טפי מאילו היה עושה כן כדי לחוש לאיזה שיטה (כי זהו בעצם לעז על העדה כולה, ראשונים ואחרונים כאחד), אע”פ ש”לעז על הראשונים ההלכתי” שייך יותר כשבא להחמיר (שזהו בעצם כטוען על הראשונים ששגו בהוראה), והבן.

[סז] אלא שהרב הכותב שם רצה להסיק מזה, דא”כ יש לעשות יחוד עם דלתיים ובריח כי בלא”ה לא הועילו כלום – אך במחילת כבודו לא מפני שמצא למי ששגג בהוראה נאמר שהותרה הרצועה, אלא אנו בני עדות המזרח יש לנו להמנע מכל וכל מן היחוד וככל שכתבנו להבהיר בארוכה[סז]. ועכ”פ עיקר טענתו היא טענה נכונה, דלא מהני מידי להשאיר דלת פתוחה.

 

ומה שכתב עוד שם הרה”כ שבאותה חתונה המסדר חו”ק היה הגר”ש עמאר שליט”א, הדבר ברור דאין בזה שום “מעשה רב”, דמה שעשו החתן והכלה עשו מרצון עצמם ומי לימא לן שעשו כן עפ”י הנחייתו, וז”פ.

 

והרה”כ שם הזכיר מה שכתבנו בדלותנו אודות העדויות הרבות על תקלת הדיבורים האסורים (הובאו גם כאן לעיל פרק ב’ ענף ב’), אלא שהמציא לעצמו מקום פטו”ר בטענה שהכל היה באיזה עיר הנדח”ת ולא בעלמא הדין, וכאילו כל אותם הרבנים החשובים בני זמנינו שהזכרתי שם שהעידו כן (מפי כתבם בספריהם ובקבצים תורניים) כולם מתגוררים בארץ גזירה הרחק מן המחנה (או כאילו כולם פיהם דיבר שוא ח”ו). וכן לא יעשה.

[סח] והוי יודע, דנהי דהרמב”ם אסר חופת נדה, אין ללמוד מזה דבעינן “ראוי לביאה”, דמלבד מה שיש לחלק בין גדר המקום לבין הכשר דגברא, הרי דהרמב”ם עצמו בפ”י מהל’ אישות ה”ו כתב וז”ל: “ולא תנשא נדה עד שתטהר וכו’ ואם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך.” עכ”ל, אלמא דמקרי שפיר חופה ומועיל בדיעבד לענין להתירה לו כשתטהר, ורק לענין קניינים לא מהני  [וכמו שכתב בבית מאיר סי’ סא’ ובשו”ת יבי”א, ואין לשנות מסכת ארכי”ן זו לעתות כאל]. ולכו חזו בשו”ת באר יצחק חאה”ע סי’ ד’ ענף ג’ כי הוכ”ח הוכי”ח מהא דאמרינן בסוטה דף כד’ שאשת סריס שותה (וכתב הרמב”ם שם בפיהמ”ש שאינו בר שכיבה) דהוי חופה מעליא גם כאשר אין אפשרות לבוא לידי ביאה (עכ”פ מצד האיש), עיי”ש. ומ”מ יש בזה אריכות דברים וכאן הוי מיל”ה שלא בזמנה.

[סט] מה שהוסיף “מבעוד יום” הוא משום דמיירי שם לענין ערב שבת, דצריך שתהיה נשואה מבעוד יום כדי שלא יראה כקונה קנין בשבת.

[ע] וישנם עוד ספיקות רבות להחמיר בזה, זכור אזכרן עוד להלן תחת הכותרת “לחבוש פאה בליל החתונה”, לכו חזו שם, וכאן כתבנו בקצרה.

[עא] הו”ד ביתד המאיר גליון ק”ן, במדור התגובות (בתגובותו של הרר”י ששון נר”ו).

[עב] וכבר אנן יד עניי כתבנו מהאי טעמא בקובץ יתד המאיר, דלולי שהמנהג היה פשוט וברור שכלות דידן נשארות פרועות ראש עד היחוד, כמעט ולא היה ניתן להקל בזה מחמת כל הני ספיקי.

[עג] והיו יודע דגם אם החרדים לדבר ה’ יודעים להבדיל בין פאה לשער טבעי (וגם זה לא תמיד), מ”מ הדבר בדוק ומנוסה שבעלי בתים (המצויים לרוב בשמחות של בני תורה מעדות המזרח) אינם יודעים.

[עד] כי הנה כבר נתבאר לעיל נספח א’, דכאשר ראש הישיבה [או אבי הכלה וכיו”ב] כופה על [עשיית] מידת סדום, שהבחור יתייחד באולם כמנהג לא לו, באופן שאין דרך לנטות ימין ושמאל, ויש חשש רב שאם ימאן לשמוע לו תצמח מזה קטטה ודברי ריבות ומחלוקת [או שעי”ז ראש הישיבה ילבין פני הבחור ברבים], בכה”ג יש להקל להתייחד באולם (עפ”י התנאים המוזכרים שם), כי גדול השלום ורעת המחלוקת גוברת על רעת חדר היחוד, אע”ג דלא נפיק מכלל רעה חולה. אלא דבכה”ג יש לשלב את כל העצות הנ”ל גם יחד, כדי לבחור את הרע במיעוטו, ולמעט בתקלות ככל האפשר, והיינו: שישתמט באמצע הסעודה (אם צעד זה יספק את ראש הישיבה), ושיהיה היחוד לזמן קצר ביותר ככל הניתן, וישאירו את הדלת פתוחה, ושומר (אבי הכלה וכיו”ב) נכנס ויוצא, ולא יעסוק בחו”נ כלל ועיקר. אלא שהכלה תצטרך לכסות את ראשה במטפחת כדין, ויש להבהיר לה את דוחק השעה וחומרת עוון דאורייתא של פריעת ראש [ואם בכל זאת לא תאבה האשה לשמוע לו, וצעקה הנערה כי טוב מותי מחיי אם אצטרך לחבוש מטפחת ביום החתונה, בכה”ג דעת הגאון הראשון לציון מוהרי”י שליט”א בתשובה והיא ל”ו נדפס”ה בקובץ משנת יוסף גליון ה’ (בא לציו”ן לעיל) דיש להקל ע”י פאה נכרית עיי”ש (וראה גם בילקו”י הל’ שביעית מהדורת תשע”ה עמ’ תמו’). כלומר שתשיג פאה מגמ”ח או מהשכרה וכדומה. ועכ”פ בצאתה מחדר היחוד יש לה להקפיד להזדרז לפנות הישר אל תוך עזרת הנשים, ולא תצא משם ולא תתראה כלל, כדי למעט בצורך להסתמך על קולא זו שהיא סוף סוף קולא מופרזת מחמת הלחץ זה הדחק. ואם מוכנה להוסיף כיסוי על הפאה לפחות בדרך שבין חדר היחוד לעזרת נשים, בודאי דהכי עדיף (כי כל עוד שנמצאת במקום שבוקעים בו גברים, אע”פ שנמצאת בתוך האולם, מחוייבת בכיסוי ראש מדאורייתא, ראה נא בעניינו מה שכתבנו בזה בקובץ “בתורתו” הנוכחי ב”איגרת חיבה” שנדפסה בסוף תשובת הג”ר מאיר פנחסי שליט”א מח”ס תורת הישיבה). וכל שתרבה להחמיר בענייני הקדושה כאלו, שהיא מידת היסוד, תזכה בעהי”ת שיהיו כל בניה לימודי ה’ ויראי שמים מרבים]. וכל זה הלכה ואין מורים כן ברבים, פן ילמדו מכל זה להקל לכתחילה (ובטוחני שילמדו), וכאמור כל ההיתר הוא אך ורק כאשר החתן אנוס על פי הדיבור של ראש הישיבה עד כדי חשש קטטה, ואין דרך להשתמט מראש הישיבה או לדבר אל לבו, וככל שנתבאר בארוכה בענף הקודם בס”ד.

צור קשר