בחורי הישיבות לענין הדלקת נרות חנוכה – עדות המזרח

בחורי הישיבות האם חייבים בהדלקת נרות חנוכה, ואם רשאים לברך[א]

 

ענף א’ – הנימוק ראשון: סמוכים על שלחן אביהם

פרק א’ – הצעת הנימוק ראשון לפטור את בחורי הישיבות, ומו”מ במימרא דר’ זירא. (ותשובה להשגות של ספר שלמי תודה ועוד).

פרק ב’ – מו”מ בדעת השאילתות והמאירי ועוד ראשונים בדין אכסנאי רווק. (השגות ספר שבות יצחק / השגות קו’ שיעורי חנוכה / השגות שו”ת נחלת לוי)

פרק ג’ – ביאור הסברא שבני הישיבות נחשבים כסמוכין על שלחן אביהם למרות שאוכלים ולנים בישיבה. (השגות ספר שלחן יוסף / השגות שו”ת עטרת שלמה זעפראני / ועוד).

פרק ד’ – תשובה להשגות שנאמרו על הנימוק הראשון של הרב יחוה דעת. (השגות ספר שבות יצחק / השגות הג”ר חנוך כהן שליט”א / השגות ספר מעדני אשר / השגות שו”ת אבני ישפה / השגות שו”ת שמ”ש ומגן / השגות הג”ר יהודה עדס שליט”א / השגות הגר”ש דבליצקי שליט”א / השגות חוברת “דבר אמת” מטעם ארגון מרביצי תורה / טענות שו”ת אז נדברו).

פרק ה’ – אכסנאי שמדליקים עליו בביתו אם רשאי להדליק בעצמו בברכה, ביאור דברי הב”י בזה. (נ”מ לדברים שנאמרו בפרק הקודם)

פרק ו’ – חקירה בגדר החיוב של הדלקת נרות חנוכה (נ”מ לדברים שנאמרו בפרק הקודם).

ענף ב’ – נימוקים נוספים: הדלקת בית המדרש, הדלקת ראש הישיבה, ועוד

הבהרת חילוק מהותי בין הנימוק שבענף הקודם, לנימוקים שבענף זה.

הקדמה – מעמדו של בן ישיבה אם לא נחשיבהו כסמוך על שלחן אביו.

פרק א’ – דין אכסנאי שאינו משלם הוצאות לשיטת הרב גן המלך, ביאור דבריו, ושיטת היחו”ד בזה (תשובה לתמיהה ביחו”ד / השגות ספר בינה ודעת אדלר / השגות ספר חנוכת הבית לדוד)

פרק ב’ – בענין אי אמרינן “אנן סהדי” שהמארח מקנה מהשמן להדלקה (הברת כוונת הגאון חזו”ע).

פרק ג’ – דין שני בעה”ב בדירה אחת, או שני אכסנאים כשבעה”ב אינו מדליק, אם צריכים כל אחד להדליק לעצמו, ודין בחורי הישיבות לענין זה (השגות הגר”ח כהן שליט”א/ השגות הגר”י עדס).

פרק ד’ – הדלקה בבית הכנסת: ביאור מהותה של ההדלקה (הצעת דברי היחו”ד, וכמה הוספות והבהרות).

פרק ה’ – סניפים נוספים לומר דבחורי הישיבות יוצאים בהדלקת ביהמ”ד, גם ללא זכות בשמן.

פרק ו’ – סניף נוסף, סמיכות על שלחן ראש הישיבה וכיוצא בו (השגות שבות יצחק / השגות הגר”ש דבליצקי / השגות ספר בינה ודעת).

פרק ז’ – סניף נוסף, בני הישיבה נחשבים כמשפחה אחת, וחידוד גדר “נר איש וביתו”.

ענף ג’ – מסקנא דדינא, ובענין אם יש מקום לחומרא, ונ”מ שונות

פרק א’ – המורם מן האמור, וכמה טעמי תריצי דאסור “להחמיר” להדליק אפי’ בלא ברכה

פרק ב’ – מידת הדי”ן כאשר הורי הבחור אינם מדליקים נ”ח, ועוד פרטי שינים.

 

ענף א’

דין בני הישיבות כאשר הוריהם מדליקים בביתם

(מו”מ בדברי שו”ת יחוה דעת)

 

פרק א’: הצעת הנימוק ראשון לפטור את בחורי הישיבות, ומו”מ במימרא דר’ זירא.

 

במימרא דרבי זירא בשבת דף כג’ ע”א איתא: מריש כי הוינא בי רב, משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא, בתר דנסיבי איתתא (פרש”י: ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה) אמינא השתא ודאי לא צריכנא (פי’ להשתתף בפריטי), דקא מדליקי עלי בגו ביתאי. ע”כ. והיינו דאכסנאי שמדליקים עליו בביתו, אי”צ מלהשתתף בפריטי, דפטיר ועטיר ע”י שמדליקים עליו בתוך ביתו, וכן נפסק ברמב”ם פ”ד הי”א ובשו”ע סי’ תרע”ז סע’ א’.

 

ומודעות זאת בכל האר”ש מה שהעלה הגאון המנוח מרן מאור ישראל זלה”ה בשו”ת יחוה דעת ח”ו סי’ מג’ (והניף ידו שנית בחזון עובדיה על חנוכה), שבחורי הישיבות נחשבים כסמוכים על שלחן אביהם, ויוצאים י”ח בהדלקת אביהם בביתם, וממילא אינם צריכים להדליק בישיבה וגם לא להשתתף בפריטי (ואם ידליקו בברכה הוי ברכה שאינה צריכה), והרי זה כמבוא”ר במחזור ויטרי סי’ רח”ל, וז”ל: “ובחורים הבאים למקום אחר ללמוד תורה חוץ לביתם, או אורח, אינו צריך להשתתף בפרוטה אם יודע שאשתו או אביו ואמו מדליקים במקומם”. עכ”ל[ב].

 

ומה שכתב בשו”ע רס”י תרע”ז (וכ”ה ברמב”ם שם, והרא”ש בתשובה, ועוד) דאם לאכסנאי יש פתח פתוח בפנ”ע אזי צריך להדליק בעצמו “משום חשדא” (אפי’ שמדליקים עליו בביתו[ג]) – כבר האריך הרחיב שם ביחוה דעת להוכי”ח במישו”ר דלגבי בחורי ישיבות בפנימיה ליכא להאי חששא דחשדא, ובפרט בזה”ז שמדליקים בפנים ואזלא לתקנת חשדא, קחנו משם. עכת”ד הגאון יחוה דעת בנימוקו הראשון[ד] (והנימוק השני זכור אזכרנו עוד להלן ענף ב’).

 

ונהי דבמג”א סי’ תרע”ז סק”א ובעוד אחרונים חביבים (ועד אחרן המשנ”ב שם סק”א) רוח אחרת עמם, שכתבו שבחורים היוצאים מבתיהם ללמוד תורה צריכים להשתתף בפריטי (ומשמע דחייבים מדינא, ולא מחמת מנהג אשכנז בדין “מהדרין”, דהרי כתבו שצריכים “להשתתף”), מ”מ בהגלות נגלות דברי הראשונים כמלאכים ז”ל, דהיינו המחזור ויטרי וספר התרומה וספר הפרנס (ולא מצינו בראשונים מאן דפליג עלייהו בהדיא בדא[ה]) אין לנו אלא דברי הראשונים כמלאכים ז”ל, ובפרט הכא דדברי הראשנים לא היו גלויים לעיני האחרונים, דאמרינן דאילו היו רואים היו חוזרים בהם כמו שכתב מור”ם ז”ל בחו”מ סי’ כה’ סע’ ב’ בשם מהרי”ק. וראה בשו”ת מוהרימ”ט ח”ב חאה”ע סי’ ח”י (ד”ה ומה שהבהילנו), דאחרון שכתב דין מבלי שיהיה גלוי לפניו מה שנכתב בראשונים (ואפי’ שבראשונים גופא איכא פלוגתא), אפי’ שהוא מקדמוני האחרונים (מיירי שם במהריב”ל ז”ל) אין לחוש לדבריו כלל. ומודעת זאת בכל האר”ש מה שכתב מוהרש”א אלפאנדארי זלה”ה בשו”ת הסבא קדישא ח”א חאה”ע סי’ ז”ך ד”ה ובהגלות, וז”ל: “ובהגלות לנו דברי הראשונים הדבר ברור דדברי רבני האחרונים וכו’ לא יעמדו מנגד, ואפילו בסוג ספק אינו נכנס.” עכ”ל (וע”ע לו בח”ג חאה”ע סי’ כג’ ד”ה וי”ל), והו”ד בשו”ת יביע אומר ח”י חיו”ד סי’ מג’ אות ד’. ומוהרמ”ז ז”ל בספר ויען משה דף ל”ב ע”ב כתב דדעת הראשונים אפילו שהיא יחידאה, אפילו באלף סברות מהאחרונים אינה בטלה, והו”ד בשו”ת שמחת כהן הנדמ”ח חחו”מ סי’ לא’. והדברים יודעים בכל ספרי דבי רב רבים ועצומים, ולא עת האס”ף בזה.

 

[ומהאי טעמא נמי, מלאכה שאינה צריכה היא להשיב על מה שמחברי זמנינו רוצים להביא ראיה מהמאמ”ר סי’ תרע”ז ומהערוה”ש אפשטיין סי’ רסג’ סע’ ה’, מה גם שאין כל ראיה מדבריהם דהרי המאמ”ר בסוף דבריו הדר תבר לגזיזיה, והערוה”ש כתב להדיא שאם הבחור הוא בחדר עם כמה בחורים אי”צ להדליק רק להתשתתף והוסיף דלא נהגו אפי’ להשתתף עיי”ש].

 

וע”ע בהמשך דברי אלה אשר שמתי בקרבך (פרק ד’), שיבואר דבקושטא יתכן דאף המג”א וכל סייעתו סייעתא דשמיא ז”ל מודו לענין בחורי הישיבות בזה”ז.

 

מדוע ר’ זירא היה משתתף לפני נישואיו

 

ואולם בעיקר דברי המחזור ויטרי וסייעתו, יש להבין למה זה ועל מה זה שר’ זירא היה משתתף בפריטי לפני נישואיו כאשר היה אכנסאי ללמוד תורה, והלא היה יכול לסמוך על הדלקת אביו.

 

ומרן זלה”ה ביחוה דעת הנ”ל עמד על דבר הקושיא, ברם לא כתב ישובו להדיא אלא רק בנה אצלו ציו”ן לדברי התוס’ בחולין דף מו’ ע”א ד”ה ערוקאי עיי”ש. והנה בתוס’ שם מבואר דאבוה דר’ זירא היה מוכס, ולפום ריהטא מרן זלה”ה רצונו רצון יראיו לומר דאבוה דר’ זירא לא היה מדליק נ”ח כיון שלא היה איש כשר. ורבים קמים על דברי היחוה דעת בזה, דהרי התוס’ גופייהו שם מציינים לגמ’ בסנהדרין דף כה’ ע”ב דמבואר דאבוה דר’ זירא צדיק היה, וגם התוס’ מצטטים את לשון הגמ’ על החסד שהיה עושה עם ישראל. ומקופיא זו קושיא אלימתא.

 

ובשו”ת נשא פריו ח”א סי’ ז”ך (ד”ה ותבט) כתב לפרש אחרת כוונת הציון של הגאון יחוה דעת, והוא, דהמלך סבור היה שאבוה דר’ זירא לא היה מזרע היהודים, כי על כן מינהו על המס, ולכן היה מתיירא מלהדליק נרות. ברם לפקצ”ד גם זו לא נראה כוונת מרן זלה”ה, חדא, דהרי אבוה דר’ זירא היה יכול להדליק בתוך ביתו כדין שעת הגזירה (איברא דאי משום הא לא איריא, די”ל דכיון שהיה אוסף את המס, אנשי המלך עיילי ונפיקי אזוזי בביתיה), ותו, דעיקר חידושו של התוס’ שם הוא שר’ זירא לא היה מתיירא משמדים מפני שהיה אביו קרוב למלכות, וא”כ איך נאמר דאביו עצמו היה מתיירא (אם כי גם זאת ניתן לקיים ולומר דמה שר’ זירא לא היה חושש הוא משום שהמלך סבור היה שאיננו יהודי וכנ”ל, ואולם לא נהירא דאם אכן ר’ זירא היה מסתיר יהדותו א”כ גם מבלי שאביו יהיה קרוב למלך לא היה צריך לחשוש, וי”ל).

 

והאמת היא שכל הביאורים הנ”ל (לומר שאבוה דר’ זירא לא הדליק כיון שהיה רשע ח”ו, או שלא הדליק כדי שלא יגלה המלך אשר הוא יהודי), גם אם קבל נקבל לומר שהם תירוצים נכונים, בודאי אינם כוונת מרן היחוה דעת בציונו, דהרי א”כ היה לו לציין לגמ’ בסנהדרין (שהוזכרה בתוס’ עצמם) ששם מבואר להדיא דאבוה דר’ זירא היה גבאי המלך והיה גובה מס, דבזה כלולים כל התירוצים הנ”ל, ומדוע בא לציו”ן דברי התוס’ בחולין, אלא בודאי דמרן זצ”ל התכוין ללמוד מפרט מסויים שכתוב דוקא בתוס’ ולא כתוב בגמ’ בסנהדרין.

 

ואכן לפקצ”ד, המעיין בעין יפה בתוס’ שם בין יבין דכוונת מרן זלה”ה היתה אחרת לגמרי. דהנה בתוס’ שם מבואר להדיא דר’ זירא לא קם ולא זע מעירו מפני שהיה לבו סמוך ובטוח על כך שאביו הוא קרוב למלכות, משא”כ רבה ורב יוסף יצאו מן העיר מחמת השמדים שגזר אותו המלך (ועיקר הפחד ופחת היה דוקא על החכמים, כלומר שהשמדים היו על לימוד התורה, דהרי בגמ’ בסנהדרין אשר עליה ציינו התוס’ משמע ששאר היהודים לא היו צריכים לצאת מן העיר). ומעתה יאמר נא ישראל, דאם מצינו בגמ’ בשבת (הניצבת פתח השער) שר’ זירא אח”כ הלך לעיר אחרת ללמוד תורה (כפי שהדגיש רש”י שזו היתה סיבת יציאתו), בהכרח דהיינו אחר פטירת אביו, וכשאר חכמי ישראל שנצרכו לברוח מן העיר כדי לעסוק בתורה, ודו”ק. (ומ”מ ע”ע מה שאכתוב בסמוך).

 

ומ”מ מרן זלה”ה בספרו חזון עובדיה הל’ חנוכה כתב ישוב אחר לקושיא מדוע ר’ זירא  היה משתתף בפריטי בטרם היותו נשוי, והוא, דשאני ר’ זירא דאיתא להדיא בירושלמי קידושין פ”א ה”ז שם דאמר בריך רחמנא דלית לי לא אבא ולא אימא, ובהמשך הירושלמי שם נאמר דכד עברת ביה אימיה מיית אבוהי, וכד ילידתיה, מיתת (והיינו שהיה יתום מאב ואם כבר מעת לידתו), וראה שם בפני משה. וכ”כ הגרי”ח סופר שליט”א ליישב את הקושיא הנ”ל על פי הירושלמי, בספרו אור משה סי’ ל’, ובספרו ויחי יעקב סי’ לו’, ובספרו חוקי רצונך סי’ ז’. עיי”ש (וכל זה עפ”י הידוע שר’ זעירא בירושלמי היינו ר’ זירא שבבלי, ולא עתה שעת הכושר להרחיב בזה). ועיין להגרי”ט זנגר שליט”א בשו”ת מעדני יו”ט ח”ג סי’ ע’ עמ’ תב’. ותשקוט האר”ש.

 

[ומה שבבלי לא ראו לצורך לבאר שר’ זירא היה יתום, הוא יען וביען כי ר’ זירא עצמו הוא בעל המימרא, ולעצמו ולשומעיו היתה המציאות ידועה שהוא היה יתום. ומה גם שכבר כתב מהרי”ץ חיות זלה”ה בספרו מבוא התלמוד, פרק לג’, שכתב דחכמי הבבלי פעמים הרבה שמקצרים מפני שסומכים על המבואר בירושלמי, עיי”ש. וכל שכן הכא].

 

ואולם בעיקר דברי הירושלמי הנ”ל דר’ זירא יתום היה מעת לידתו, נתקשה בשו”ת הרב”ז שפרן חאו”ח סי’ ט”ל בהערה (וכן הקשה בספר שלמי תודה פלמן על חנוכה סי’ יט’ בשם הגר”ח קנייבסקי שליט”א), דהנה במו”ק דף כ’ ע”ב נאמר: “והתניא איסי אבוה דרבי זירא, ואמרי לה אחוה דרבי זירא וכו’ עני רבי זירא בתריה וכו'” ע”כ, הרי דללישנא קמא אבוה דר’ זירא היה בחיי חיותו בזמן ר’ זירא. ומיהו לפקצ”ד ומיעוט ערכי עלי היה נראה, דאין כאן דררא דקושיא כלל (ואכן הרגיש בזה בשלמי תודה שם), דכיון דנאמר “והתניא”, היינו דמיירי ברבי זירא מן התנאים, ולא ר’ זירא האמורא, וכמש”כ התוס’ במנחות דף מ’ ע”ב ד”ה ר’ זירא, שהוכיחו דהיה רבי זירא בתנאים שאינו רב זירא האמורא (כך היא כוונת התוס’ – ראה להרב סדר הדורות, בספר התנאים והאמוראים אות ז’), וגם רש”י מודה הכא.

 

ועוד באו העיר”ה מדברי התוס’ בחולין שהזכרנו לעיל, דהנה התוס’ נתקשו מדוע ר’ זירא לא ברח מהשמדים כפי שעשו רבה ורב יוסף, ותירצו התוס’ דכיון שאבוה דר’ זירא היה גבאי המלך וכנ”ל, הא קמן כי עוד אביו חי בזמן בנו ר’ זירא (ובספר שלמי תודה הנ”ל ראה בזה תיובתא לשיטת מרן היחוה דעת). ברם גם זאת לאו לקושיא יקרא, דהרי מאחר ואבוה דר’ זירא קרוב למלכות היה, והמלך נהנה מפעולו, י”ל דהמלך שמר אמונים גם לזרעו אחריו (דלא כמו שכתבנו לעיל), כי כן דרכם של מלכים להכיר טובה לבני משפחתו של הממונה גם אחרי פטירתו (עיין תנחומא שמות ז’ אות ז’, ובילקוט שמעוני שמות רמז קס”ב, ודו”ק). ושו”ר שכן תירץ בספר חוקי רצונך סופר סי’ ז’ ד”ה ואחר.

 

ועכ”פ גם אם יתעקש המתעקש לומר שהמלך לא היה חוסך שבטו מר’ זירא אחרי פטירת אביו, אין ללמוד מהנח”ה סובר”ת שבתוספות נגד מציאות מתועדת בירושלמי, ובפרט דהיו כמה מאמרים בירושלמי שלא היו לפני רבותינו בעלי התוס’ (וכמו שהוכיח בספר חומת ירושלים שער ד’[ו]). ומה שר’ זירא לא ברח, אפשר ליישב כמו שכתב בחי’ החתם סופר לחולין שם (וגם בדרשותיו לח’ תמוז תקס”ט), דר’ זירא סבר שאין נכון לברוח ולהשאיר את העם לבדם בצרתם עיי”ש. וזיל קרי נמי בשו”ת אורן של חכמים סי’ לח’, בענין דין בני הישיבות בהדלקת נ”ח, שכתב ג”כ דלא שבקינן דברי הירושלמי הנ”ל מפני דברות התוס’ הנ”ל. [ומכאן תשובה מוצאת ג”כ למה שטענו לי כמה אברכים הי”ו, דאילו הראשונים היו סבורים שר’ זירא היה יתום, היה להם להשמיע זאת להדיא כדי לפרש את סוגיין – ולאור הנ”ל אנו אין לנו אלא דברי הירושלמי, ובפרט דהירושלמי גילה מילי ד”מציאות” שהיתה ידועה להם ואין כאן רק פירוש או סברא דנימא דפליגי בדא (ובר מן דין טענה זו כשלעצמה איננה מוכחת, ובספרי הדל ללקוט שושנים ח”ה התהלכנו ברחב”ה בס”ד בהאי כלל”א נמרצת מתי אמרינן אילו הוה שמיע ליה לא הוה שתיק מיניה, וכאן אין לקנות חלק בשדי המכפל”ה)].

 

ובספרי דבי רב כתבו ישובים נוספים לקושיא הניצבת בזה (כיצד המחזור ויטרי יפרנס את הגמ’ שר’ זירא היה משתתף לפני נישואיו), ולהציג דבריהם הוי מלאכה שאי”צ לגופה, דכאמור עפ”י הירושלמי אין כאן דררא דקושיא כלל. ברם אגב חביבותא גבן, אזכרה נא ישוב נאה אף יאה שכתב אחד מבחירי בית מדרשנו “ברכת אברהם”, מני”ר הרה”ג ר’ שמואל כהן שליט”א, בספרו דברי שמואל על המועדים עמ’ רא’, דשאני ר’ זירא דעליו נאמר בחולין דף ח”י ע”ב “ר’ זירא אין דעתו לחזור הוה”, כלומר שכדי ללמוד תורה מפי רבי יוחנן עלה ארצה לצמיתות, כך שניתק לגמרי את הקשר עם בית אביו שבבבל, ושוב לכו”ע אינו בגדר סמוך על שלחן אביו עיי”ש. ודפח”ח. איברא דר’ זירא כבר בהיותו בבבל היה גברא רבא וכמבואר בב”מ דף פה’ סוע”א, ועיין רש”י בכתובות דף מג’ ע”א (ד”ה אמר ר’ זירא) דמשמע דבהיותו בבבל כבר היה ראוי לסמיכה אלא דאין מסמיכין בבבל עיי”ש, וא”כ מסתברא דמימרא דר’ זירא בסוגיין בשבת “כי הוינא בי רב” מקמיה דנסיבי איתתא, היה עדיין בתוככי בבל, ומ”מ אינו מוכרח.

 

ועכ”פ גם ללא הגמ’ בחולין, ואף בהיותו בבבל, הישוב כשלעצמו הוא אמת ויציב, דכאשר ר’ זירא ברווקותו עזב את בית הוריו ללמוד תורה בעיר אחרת בבבל, מן הסתם עזב לשנים רבות כפי שהיו מצוי בזמנם. [ולפ”ז אתי שפיר נמי מדוע רש”י טרח לפרש שר’ זירא היה אכסנאי “ללמוד תורה”, והיינו משום דאם היה אכסנאי ללמוד תורה בידוע שיצא זמן רב מביתו וניתק כל קשר עם בית הוראיו]. וראה גם להגאון רבי יהודה עדס שליט”א בקונטרס שיעורי חנוכה סי’ יג’[ז], שבתחילת דבריו רצה ג”כ ליישב (מסברא) דמה שרבי זירא לפני נישואיו לא היה משתתף בפריטי, הוא משום דהיה עוזב את ביתו לתקופות ארוכות מאוד כפי שהיה מצוי בזמן האמוראים, משא”כ בחורי הישיבות בימינו, עיי”ש (ואם כי גם בתקופת המחזור ויטרי וספר התרומה הבחורים היו עוזבים את בתיהם לשנה או יותר, מ”מ עדיין אי”ז כזמן הש”ס). וכ”כ ליישב בשו”ת אדרת תפארת ח”ב סי’ לד’. וכעי”ז כתב בשו”ת תפלה למשה ח”ב סי’ נא’. וישוב זה הוא נכון מאוד מסברא לענ”ד. וראה היטב שו”ת יצחק ירנן ברדא ח”ה סי’ מח’ אות א’. [ועיין שו”ת בית דוד משאלוניקי סי’ תעב’ דף קכד’ ע”ב].

 

פרק ב’ – מו”מ בדעת השאילתות והמאירי ועוד ראשונים

 

איברא דבשאילתות דרב אחאי גאון פרשת וישלח שאילתא כ”ו כתב וז”ל: “ואפילו אורח חייב לאישתתופי בהדי בעל הבית בנר חנוכה, והוא שהיה רווק אבל יש לו אשה לא צריך שאנשי ביתו מדליקין בביתו.” עכ”ל. אלמא דעיקר החילוק הוא בין רווק לנשוי, ומשמע א”כ דגם בחור הסמוך על שלחן אביו מחוייב להשתתף או להדליק בעצמו.

 

ואולם פקח עיניך וראה דאין הדיוק מוכרח, ובודאי שאין לסמוך ע”ז לברך ברכה (ודלא כפי שסבורים מקצת מחברים שליט”א), דהרי דברי השאילתות אינם אלא תוכן דברי הש”ס לגבי מעשה דר’ זירא (דהרי גם ר’ זירא בסוגיין הדגיש דמאז שנשא אשה נפטר מלהשתתף), ומה שנפרש בש”ס נפרש גם מדבריו [דמש”כ הב”י בכמה דוכתי[ח] דמה שנפרש בש”ס יש לפרש גם בדברי הרמב”ם, הוא נכון גם בנוגע ללשון שאר פוסקי ההלכות מן הגאונים ומן הראשונים הקדמונים וכמו שכתב עליהם בשו”ת הרדב”ז ח”ד סי’ רפב’ (וע”ע בהערה[ט]), ופוק חזי בשו”ת אור גדול סי’ ב’ דף ל’ ע”ב ד”ה שוב, שכתב: “ואיך שמפרשים הראשונים בלשון הש”ס כן ממש יש לפרש לשון השאילתות” עכ”ל]. אלא עיקר ההדגשה בשאילתות היא שאם מדליקין עבורו “וכגון” שיש לו אשה, אזי לא נאמר דין אכסנאי דצריך להשתתף בפריטי[י], משא”כ מי שאין מדליקין עבורו (ולאו דוקא יתום, אלא כל אופן שאין מי שילקי עליו וכגון שהוריו אינם מדליקים מסיבות כל שהן, וביותר ניחא לפי מה שנבאר לעיל סוף פרק ב’ דבזמנם רווק שהיה יוצא מביתו ללמוד תורה היה עושה כן לתקופות ארוכות מאוד וגם לא היה מקבל סיוע מביתו וכו’, וא”כ כל רווק שהיה אכסנאי ללמוד תורה היה בכלל דינו של ר’ זירא, גם אם היו מדליקין עליו בביתו), ובכל כה”ג צריך להשתתף. וכ”כ בשו”ת אורן של חכמים הנ”ל דאין ראיה מהשאילתות משום דרק העתיק את תוכן הגמ’ וכנ”ל. וכ”כ בספר ברכת יצחק מועדים עמ’ תקפג’. וכ”כ בספר דברי שמואל הנ”ל. וכ”כ אחד מבחירי בית מדרשנו ברכת אברהם, מני”ר הרה”ג ר’ אברהם מיימון שליט”א (מחבר סדרת הספרים “משנת אברהם”, וספר “מי באר”, ו”מקראי קודש”, ועוד) בתשובה כת”י. וצא ולמד מדברי המחזור ויטרי גופיה, שבסי’ רלו’ כתב וז”ל: “אכסנאי דלא נסיב איתתא חייב בנר חנוכה.” עכ”ל, ובכל זאת כתב איהו גופיה בסי’ רח”ל דבחורים היוצאים מבתיהם ללמוד אינם צריכים להשתתף יען כי יוצאים בהדלקת אביהם (והרגיש בראיה זו בספר דברי שמואל הנ”ל).

 

ולרווחא דמילתא אוסיף, דבקושטא תיבת “רווק” אין פירושה מי שאין לו אשה דוקא (כפי שהוא בעברית המודרנית), אלא “רווק” פירושו ריק, חלל, פנוי (עיין רש”י פסחים דף קיג’ ע”א ד”ה רווק, וברשב”ם שם), וא”כ שפיר י”ל כנ”ל דהכוונה היא לכל מי שאין מי שידליק עליו דומיא דר’ זירא, ולאפוקי ממי שיש מי שידליק וכגון נשוי. וע”ע בהערה[יא].

 

ועכ”פ לאפושי פלוגתא לא מפשינן, דכל שניתן להשוות שיטת השאילתות לשיטת המחזור ויטרי וכל סייעתו סייעתא דשמיא ז”ל, הכי עדיף. וכל שכן דבודאי שאין מקום לברך ברכה עפ”י הדיוק מהשאילתות, גם אם ניחוש ליה לענין להצריך הדלקה או השתתפות בפריטי[יב].

 

[ומלבד כל האמור, לא יבצר מקום לומר דלרב אחאי גאון לא היה לו מימרא דהירושלמי בקידושין שהבאנו בפרק הקודם, ולכן חילק בן רווק לנשוי (ואע”ג דבאופן כללי בעל השאילתות היה לו דברי הירושלמי ואפי’ עם הוספות שאין לפנינו, והיה נצמד לשיטת מערבא טפי טובא מכל הראשונים, מ”מ לא מן הנמנע שיהיו קטעים בירושלמי שלא היו תחת ידו. וכן מצינו להדיא (לגבי נושא אחר) להראבי”ה בח”א הל’ עירובין סי’ תב’ שכתב וז”ל: “מלשון השאלתות משמע וכו’, ושמא לא ראה הירושלמי.” עכ”ל.  וראה גם בשו”ת שבט הלוי ח”ב סי’ קסג’ ד”ה ואחרי זה). ומעתה, לדידן שזכינו לירושלמי, שמגלה לנו את המציאות שרב זירא היה יתום מאב ואם, פשיטא ופשיטא דזו היתה כוונת ר’ זירא במה שחילק בין ימי רווקותו לאחרי נישואיו].

 

ובספר שבות יצחק להגר”י דרזי שליט”א דיני נר שבת פרק טז’, כאשר דן בנושא בני הישיבות, הביא דברות השאילתות הנ”ל, ועוד לשונות כיוצא בזה (מדברי רבינו חננאל והסמ”ג) – וכולהו איכא למדחי על דרך הנ”ל, דלא הביאו אלא דין הש”ס, ובפרט הסמ”ג שכתב להדיא “שהרי בביתי מדליקין בשבילי”[יג]. וגם מה שהביא שם בשם ר’ ברוך ב”ר יצחק (מכת”י שנדפס בקובץ המוריה כסלו תש”ס עמ’ ד’), גם זה אינו אלא דברי הגמ’ לגבי מעשה דר’ זירא, עם פרש”י שכתב שהיה אכסנאי ללמוד תורה, ותדע דהרי בפתיחה בקובץ מוריה שם (עמ’ ג’) כתבו לצדד לייחס את הדברים לרבינו ברוך בעל ספר התרומה, וכבר כתבנו שבספר התרומה נכתב להדיא כהמחזור ויטרי לענין בחורי הישיבות. ומן הדא תשובה מוצאת ג”כ למאי דמצינו בסמ”ק מצוה רפ’ אודות “בחורים שהם בביתם של רבם”, דאין אלו אלא דברי הגמ’ עם פרש”י וכנ”ל [ובעהי”ת בהמשך מילתין (בפרק ד’) ה”ן עוד נבי”א דרך אחרת לדחות בשופי ראיה זו מר’ ברוך ב”ר יצחק ומדברי הסמ”ק].

 

ובשבות יצחק שם יצוא יצא לדייק ג”כ מדברי רבינו ירוחם נ”ט ח”א דלא כהמחזור ויטרי, וז”ל השבות יצחק: “וכן מצינו ברבינו ירוחם דכתב וז”ל אכסנאי צריך לפרוע שום דבר בשמן וכו’ וכל זה מיירי באדם שאינו נשוי וכו’.” עכ”ל (תיבות “וכו'” הם במקור). ולולי שידוע לכל שהגאון הרב יצחק דרזי שליט”א צדיק וישר הוא, ויראתו קודמת לחכמתו, היה ניתן לחשוד (בכשרים) שמנסה להטעות את הקוראים ח”ו, שהרי בהעתקתו מדלג על ההרים ומזניח את העיקר, וז”ל רבינו ירוחם במקורו (דף סא’ ע”ג): “וכל זה מיירי באדם שאינו נשוי, ואין מדליקין עליו בתוך ביתו, אבל אם מדליקין עליו בתוך ביתו אינו צריך לא להדליק ולא לפרוע בשמן, כך פשוט בשבת.” עכ”ל. הרי כל האר”ש לפניך דלא הסתפק רבינו ירוחם לומר דאינו נשוי, אלא הוסיף לכתוב תנאי כפול “ואין מדליקין עליו בתוך ביתו אבל אם מדליקין עליו תוך ביתו אינו צריך”, וא”כ מה שהביא הרב שבות יצחק עזר מציו”ן מדברי הרבינו ירוחם, אינו אלא עזר כנגדו, ונהי די”ל דרבינו ירוחם לא התכוין להוסיף תנאי מעבר ל”אינו נשוי”  אלא כוונתו רצויה להסביר שמי שאינו נשוי מקרי מי שאין מדליקין עליו בתוך ביתו זו,  מ”מ להביא מרי”ו ראיה דלא כהמחזור ויטרי, אינו אלא פליאה נשגבה. [ושו”ר שגם בקונטרס שיעורי חנוכה (להגאון הגדול ראש ישיבת קול יעקב שליט”א) סי’ יג’[יד] צדיק עת”ק דברי רבינו ירוחם וגם שם נשמ”ט קו”ל חי בדיוק כפי דבר השמיט”ה אשר בספר שבות יצחק. וישנם עוד דימויים בין שני הספרים, וכגון שהביאו את דברי הסמ”ג בהבלעה מבלי לציין את המקור, למרות ששאר דברי הראשונים הביאו עם מקורותיהם בצידיהם. וצ”ע].

 

ומה שהביא הרב שבות יצחק (שם, והניף ידו שנית בספרו על חנוכה פ”ו) מהמאירי בשבת דף כג’ ע”א, שאכסנאי נשוי פטור מלהשתתף בפריטי יען וביען כי קבע בית לעצמו באתרא אחרינא עיי”ש – כמובן דגם בזה אין כל דמות ראיה, דכשם שאותו אדם נשוי קבע בית לעצמו, קבע בית גם לילדיו הסמוכין על שלחנו, דהחיוב הוא “נר איש וביתו”, ולכן אף הם בכלל הפטור מכח קביעתו, וק”ל.

 

ובשו”ת נחלת לוי ח”א סי’ כב’ כתב להביא עולת ראי”ה מלשון רש”י בסוגיין אודות מעשה דרב זירא, דעל מה שנאמר בגמ’ “בתר דנסיבי איתתא” פירש רש”י בזה”ל: “ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה” עכ”ל, אלמא דאם הוא אכסנאי באופן קבוע, כבחורי הישיבות, אינו יוצא בהדלקת ביתו. עכ”ד. ולדידי גברא חביבא חזינא ראיה לא חזינא, דהרי לולי דברי רש”י היה מקום לטעות ולפרש בגמ’ שהחילוק בין לפני הנישואין לאחרי הנישואין הוא שאחרי הנישואין היה לן בביתו ולא היה לומד מחוץ לעיר (ולפ”ז החידוש הוא שאפי’ שאשתו היתה מדליקה ולא הוא, כיון שהיה בביהמ”ד שבעירו בעת ההיא, היה נפטר בהדלקתה), וע”ז טרח רש”י לפרש דאינו כן, אלא גם לאחר הנישואין היה אכסנאי ללמוד תורה כלומר ולא היה לן בביתו, ורש”י הוסיף תיבת “פעמים” דלא תימא דפירוש זה דחוק דעזב את ביתו אחר נישואיו (ובפרט לנוכח הגמ’ בחולין דף מו’ ע”א דמבואר דרב זירא לא ימיש מתוך עירו וכנ”ל, וגם כשעלה לשכון כבוד בא”י הרי עלה לצמיתות וכנ”ל וא”כ מן הסתם עלה עם בני ביתו). וזהו הפירוש הפשוט בדברי רש”י למעיין היטב, ואין בזה כל חידוש לפקצ”ד.

 

ועכ”פ גם אם נלמד דברי רש”י כפירושו של הרב נחלת לוי, אכתי אין בזה כל ראיה לחייב בהדלקה את בני הישיבות בימינו אנו, דאדרבא ואדרבא, יש בזה סייעתא של ממש למש”כ הגאון דברי שמואל כהן הנ”ל דמה שרב זירא היה משתתף לפני נישואיו היה משום דעזב את בית אביו בקביעות לכמה שנים וניתק לגמרי את הקשר לבית הוריו, ולכן אתי שפיר דרש”י כותב דאחרי נישואיו “פעמים” שהיה עוזב את ביתו דהיינו לכמה חודשים או לחצי שנה, ועל אחת כמה וכמה בחורי הישיבות בימינו שחוזרים מידי חודש בחודשו לבית אביהם, ובכל “בין-הזמנים” נמצאים שם תדיר, ונושאים עיניהם אל ההורי”ם על כל צרכיהם, בודאי דעדיפי מרב זירא אחר נישואיו, ויוצאים י”ח בהדלקת הוריהם לכו”ע. וק”ל.

 

[ואבן יקרה בבית מדרשנו, הרה”ג ר’ משה יוחאי רז שליט”א, מח”ס תפארת הברית וס’ מצא חן ועוד, כתב בקובץ קול תורה אלול תשס”ג להשיב ע”ד הרב נחלת לוי הנ”ל באופן אחר, קחנו משם. והובאו דבריו בילקוט יוסף הלכות חנוכה (מהדורת תשע”ב) עמ’ קנט’].

 

ובענין מה שכתב באורחות חיים מלוניל הל’ חנוכה סוף אות יד’ בשם ויש אומרים, שבן גדול אפי’ שהוא סמוך על שלחן אביו ואפי’ שהוא בבית אביו, צריך להדליק לעצמו[טו] – הנה שיטה זו היא נגד המנהג מקדמא דנא, דלבני עדות המזרח כל הבנים כשהם בבית אביהם, גדולים וקטנים, כל עוד שהם סמוכים על שלחן אביהם, אינם מדליקים ואף לא משתתפים [ואפי’ בבן נשוי או חתן נשוי איכא עקולי ופשורי, דנהי דבשו”ת הרשב”א סי’ תקמב’ מבואר דחתן נשוי בבית חמיו צריך להשתתף, כבר הביא מרן זלה”ה בשו”ת יחוה דעת הנ”ל, משמיה דשו”ת חסד לאברהם אלקלעי חאו”ח סי’ כד’ שהאריך למעניתו ברוח מבינתו בפתגמא כהדין, והעמיד דברי הרשב”א בתשובה דמיירי כשאינו סמוך על שלחנו, אבל בסמוך על שלחנו מעיקר הדין אינו צריך להשתתף בפרוטות, וכמו שכתב בשו”ת בית דוד סי’ תעב’, ואפילו אם יש לו חדר בפני עצמו לשינה וכו’. ואף אם ירצה להחמיר על עצמו, ולהדליק בחדרו, אינו רשאי לברך, דהוי ברכה שאינה צריכה. ובכנסת הגדולה סי’ תרעז’ כתב דראה בקושטא לרבים מגדולי הדור שהיו להם בנים גדולים סמוכים על שלחנם, ולא היו מדליקים בפני עצמם אף על פי שהיה להם חדר מיוחד לשינה. עיי”ש. וכ”כ בזבחי צדק ח”ב בשו”ת סי’ לז’ (הנכפל) דכך המנהג בגדאד דאפי’ שהבן נשוי ואפי’ שיש לו חדר לעצמו, פטיר ועטיר בהדלקת אביו ואסור לו לברך. עיי”ש. וע”ע ביחוה דעת הנ”ל]. והיות והמנהג ברור בזה, והלכתא רווחת שאין חוששים לאותם “ויש אומרים” שבאורחות חיים, אין כל סיבה לומר דכאשר יגיע לישיבה שיצטרכו לחוש לשיטה זו, דאין לזה כל מקור.

 

ובשו”ת תפלה למשה לוי ח”ב הנדמ”ח סי’ נא’ אות ג’ דחה את הראיה מהאורחות חיים הנ”ל ברוח מצויי”ן באופן אחר, דדברי אורחות חיים אמורים דוקא בבן גדול שעכ”פ עוסק במלאכה מסויימת ומרויח ממון לעצמו ורק אוכל על שולחן אביו משא”כ בבני הישיבות דנדון דירן שאינם נשואים עדיין ואינם עוסקים בשום מלאכה וכל מחסורם אשר יחסר להם מוטל על אביהם למלאו א”כ הרי הם כקטנים לכל דבר ומסתברא דלכו”ע יוצאים בהדלקת אביהם, עיי”ש.

 

לכו חזו נא גם מש”כ מר בריה דרבינ”א הרה”ג ר’ דוד יוסף שליט”א בספר תורת המועדים חנוכה סי’ ב’ עמ’ מה’, שכתב לדחות באופן אחר ראיה זו מדברי באורחות חיים, עיי”ש.

 

ומה שכתב עוד באורחות חיים שם אות יט’, דאם נמצא בבית גוים במקום שאין שם הדלקה, דאזי מחוייב להדליק בעצמו אע”פ שמדליקין עליו בגו ביתיה מפני פרסומי ניסא עיי”ש – בודאי שאני התם שנמצא במקום שאין פרסומי ניסא כלל (ראה היטב האורחות חיים שכתב להדליק על השלחן בתוך הבית, כלומר דמיירי בשעת הגזירה שאין מדליקים בחוץ, וממילא כיון שהוא אכסנאי בבית של אינו יהודי, אינו רואה נרות כלל, וע”ז דוקא כתב דבכה”ג יצטרך להדליק בעצמו), משא”כ בישיבה שמדליקים בבית המדרש כנהוג[טז], וגם מסביב לישיבה עפ”י רוב מדליקין וסגי בזה.

 

עוד רגע אדבר דגם אין כל ראיה ודמות ראיה מספר לקט יושר (תלמידו של התרומת הדשן) ח”א עמ’ קנא’, שכתב “וזכורני שהבחורים קנו הדלקת נ”ח בבית הכנסת שלו” (דמשמע לכאו’ מזה שבחורים צריכים לצאת ידי חובת הדלקה), דשם מיירי לענין “מהדרין” (של מנהג אשכנז) ולא לענין עיקר החיוב, וכפי שנוכיח בעזר ממרום להלן ענף ב’ פרק ד’. ומה גם דשם בלקט יושר בסמוך ונראה כתב דגם אכסנאי נשוי שאשתו מדליקה עליו צריך להדליק בבית הכנסת[יז], וא”כ תקשי עליה מממירא דר’ זירא[יח], ומה שניישב בדעתו לענין נשוי ניישב גם לענין אותם הבחורים שהזכיר, ואנו אין לנו אלא דברי השו”ע סי’ תרע”ז סע’ א’ דפסק כפשטות מימרא דר’ זירא דכל אכסנאי נשוי יוצא ידי חובתו ע”י הדלקת אשתו, והכי נמי נימא דלדידן הבן יוצא בהדלקת אביו ללא צורך בהדלקת ביהכנ”ס.

 

ובכן עלה מן האר”ש, דאין אות ומופת ברור משום ראשון מן הראשונים כמלאכים ז”ל לומר דיצטרכו בחורי הישיבות להדליק או להשתתף. וא”כ בודאי דברוכי לא מברכינן, ובפרט לאור דברי המחזור ויטרי וספר התרומה והפרנס. ואמנם לכאו’ מקום יש בראש לחוש דבהצטרף כל הנ”ל, שעכ”פ יחמירו הבחורים להדליק בלי ברכה, או שיחמירו מיהא להשתתף בפריטי. ברם גם זה אינו הכרח, דלהלן (ענף ב’ וענף ג’) ה”ן עוד נבי”א כמה וכמה סניפים להקל בבחורי הישיבות בימינו אליבא דכו”ע, ויבואר במקומו בעזר ממרום.

 

פרק ג’ – ביאור הסברא שבני הישיבות נחשבים כסמוכין על שלחן אביהם

ובעיקר הסברא של המחזור ויטרי דבחור ישיבה פטיר ועטיר ע”י הדלקת אביו, היינו משום דנחשב סמוך על שלחן אביו[יט] וממילא נגרר אחר דין “נר איש וביתו” של בית אביו כי שם ביתו העיקרי, ורבים המה ראו כן תמהו דהרי כבר עזב איש את אביו ואת אמו ודבק בישיבתו, וכל לינתו ואכילתו הינם בישיבה, א”כ כיצד ניתן להבין דברי המחזור ויטרי[כ]. אלא ביאור הענין הוא, דגדר “סמוך על שלחן” שגובר וקובע על איזה שלחן הוא סמוך, היינו מהי ה”משענת” האיתנה והאמיתית של הבחור, ולא אזלינן בתר מקור אכילתו “בפועל”. [ומקום משענתו, זהו ביתו האמיתי, ונכלל בגדר “נר איש וביתו”[כא]]. ואעתיק בזה את ההגדרה דכתיבנא בעניי בספרי הדל שושנת העמקים על חו”ק עמ’ קלט’: דאע”פ שרוב הזמן צדיק אוכל לשובע נפשו בישיבה (והישיבה לא מתפרנסת מן ההורים לבד כי אם מנדיבי עם ומכספי הממשלה), מ”מ עיקר סמיכותו היא על הוריו, כי בכל מחסורו אשר יחסר לו – נושא עיניו אל ההורי”ם (כגון לענין ביגוד, וצרכים רפואיים, וכל אשר יצטרך בפתע פתאום, כי בישיבה אינם מספקים כי אם אוכל ולינה ותו לא מידי), זאת ועוד אחרת, דכאשר הישיבה איננה בתפקוד (כגון ב”בין הזמנים” או בשבת “חופשה”), או כאשר אירע מקרה בלתי טהור (כגון שהבחור נפל למשכב ל”ע, או שאינו מרוצה מהלימוד בישיבה זו ולבו חפץ במקום אחר, או שמפאת חוסר תקציב נסגרו דלתי הישיבה חלילה, או שמנהלי הישיבה אינם מרוצים בו, וכל כיו”ב) הלוא מיד שב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב.

 

וכן הגדיר הגאון מוהר”ר בן ציון אבא שאול זלה”ה בקובץ זכרון יהודה ח”א עמ’ קד’[כב], בזה”ל: “ויש לדון לענין בחורים ההולכים ללמוד בישיבה ומתגוררים בפנימיה וכו’ האם נחשבים שעדיין סמוכים על שלחן הוריהם וכו’. ונראה שכיון שלא עזבו לגמרי את ביתם, ולא הלכו אלא ללמוד, ומזמן לזמן חוזרים לביתם, וכגון בזמן שאין לימודים בישיבה או כשהם חולים וכדומה, חשובים הם סמוכים על שלחן הוריהם. ואפי’ אם אינם שבים לבתיהם אלא פעם בששה חודשים, בית הוריהם נחשב ביתם, וכיון שהוריהם מדליקים עליהם בביתם, פטורים הם מהדלקת נרות חנוכה. וכן היה מורה הגאון מורנו רבי עזרא עטייא זצ”ל, וכן מנהג בני ספרד.” עכ”ל. ושוב נדפס שו”ת אור לציון כרך ד’, וגם שם ריש פרק מז כתב ככל הנ”ל, ובהערות הביא ג”כ שכן הורה זקן הגר”ע עטייה זצ”ל [וכן העד העיד בנו בשו”ת יחוה דעת הנ”ל מול סו”ף, דכך היה מורה ובא ראש ישיבת פורת יוסף מוהר”ע עטייה זלה”ה. וכן נכתב ג”כ בשו”ת עלה עזרא עמ’ פו’ אות ז’ עיי”ש].

 

וראה גם בחוברת נר ציון חודש כסלו פ”ה הערה נג’ (עמ’ פט’), שהוסיף סברא משמיה דהגרב”צ אבא שאול זצ”ל, דמטבעו של עולם שהאב הוא האחראי על הבן, וגם כשמפקיד את בנו ביד הישיבה עודנו באחריותו (והרי אם האב יבחין שבישיבה לא דואגים לצרכי בנו כראוי, מן הסתם יעביר את הבן לישיבה אחרת), והיינו שהנהלת הישיבה אינם אלא שליחים של האב, ולכן גם מה שאוכל אצלם עדיין הוא בגדר סמוך על שלחן אביו, עיי”ש[כג].

 

וכן בשו”ת תפלה למשה לוי ח”ב סי’ נא’ אות ב’ ג”כ כתב ג”כ כגדרים אלו, והוסיף נופך מדיליה, דאע”פ שאם נבוא חשבון נמצא שמספר הימים שהבחורים שוהים בישיבה הוא הרבה יותר ממספר הימים ששוהים בישיבה, אפי’ הכי אין בזה טעם לשבח להחשיב את הישיבה כביתו העיקרי, והוכ”ח הוכי”ח זאת ממה שר’ זירא היה פטור מלהשתתף מחמת הדלקת אשתו, דהרי האמוראים היו יוצאים מביתם ללמוד למשך שנים רבות וכמבואר בכתובות דף סב’ ע”א וסג’ ע”א, ועם זאת ביתו העיקרי של ר’ זירא היה המקום ששם אשתו, והכי נמי לענין הבחורים הרווקים, שאצלם מקום אביהם ואמם הוא העיקר, וחשיבי בני הבית בבית אביהם. עיי”ש.

 

ומלבד כל הנ”ל, מטו משמיה דהגרש”ז אוייערבאך זלה”ה יתר הבהרה: מה שהבחור לן בפנימיה, הוא לתכלית מסויימת, ללמוד תורה בישיבה, ולולי תכלית זו אין לו כל סיבה להשאר בפנימיה, ולכן כאשר אין לימודים הוא תיכף חוזר לבית הוריו. לא כן בית הוריו, ששם הוא נמצא גם ללא סיבה, ולכן זהו ביתו האמיתי ולא אמצעי להיות קרוב לישיבה. עכת”ד.

 

והגם שאין ראיה לדבר (וגם לא דמות ראיה), זכר לדבר אביא לשכך את האוזן: הנה אם הבן יגרום נזק ברכוש הישיבה, הנהלת הישיבה תיכף יפנו לאב לבקש תשלום, ואילו אם הבן בבית אביו יעשה כל ארבע אבות נזיקין, לא יעלה בדעתו של האב לדרוש מידי מהנהלת הישיבה, אלמא דהחזקת הבן בישיבה היא ענין טכני ולא מהותי, והבן לעולם הוא חלק מבני ביתו של אביו (כל עוד שלא נשא אשה), ולכן מובן מאוד שנכלל בדין “נר איש וביתו” של אביו. והבן. ועל זה הדרך בינו נא זאת: אם הלוך ילך בחור-ישיבה ברחובה של עיר, ושאול ישאלון את פיו בפתע פתאום: “היכן הינך גר”, תיכף יענה כתובת בית אביו, ולא כתובת הישיבה, גם אם כעת נמצא בקרבת מקום לישיבה. ודו”ק.

 

ונמצא לאור כל הנ”ל, שלומר שהישיבה היא ביתו של הבחור, איננה אלא סברא שטחית, ולפי עומקה של הלכה כבר קבעו לנו ספר התרומה והמחזור ויטרי – שביתו האמיתי של הבחור עד נישואיו, הוא בית אביו, ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים ז”ל.

 

מי ומי ההולכים כשיטה זו

 

וכן הורה זקן כמוהר”ר יהודה צדקה זלה”ה לבני ישיבתו, דאין עליהם חובה להדליק נ”ח (וכן העד העיד בנו בשמו הטוב בספר מקראי קודש הררי פרק ט’ הערה פט’). וכאמור, כן היא דעת עליון של הגרש”ז אוייערבאך זלה”ה כמו שהובא בספר מעדני שלמה עמ’ קיד’: “אמר מרן, שבחורים ספרדיים, גם בהיותם דרים בישיבה, אינם מדליקים בעצמם, אלא יוצאים י”ח בהדלקת אביהם בביתם.” עכ”ל. וכן העידו בשמו הטוב של הגרשז”א גם בספר “דיני חנוכה” הוצאת דגל ירושלים עמ’ קמב’, דמעיקר הדין אינם צריכים להדליק. וכן העידו בשמו בגליון “סביב לשלחן” פרשת מקץ תשס”ד. וכן הביאו בשמו בספר הליכות שלמה פרק יד’ סע’ יב’, ובקובץ בנתיבות ההלכה חל”ג עמ’ קפה’. ובספר שלמי מועד פרק מה’ עמ’ רג’ כתב (עפ”י רשימות הרב ישראל מאיר כהן שליט”א) בשם הגרשז”א זצ”ל יתירה מזו: “ואם בירכו, ברכתם לבטלה.” עכ”ל [ואודיע נאמנה, כי הנה נא שמעתי מפי עד נאמן כבי תרי כבי מאה, ששמע מפה קדוש של הגאון מוהרש”ז אוייערבאך זלה”ה, שהתבטא בחריפות בענין זה, והורה לבחור ישיבה ספרדי (על אף דלמד בישיבה של אחינו בשרנו האשכנזים) בזה הלשון: “חבל על השמן” עכ”ל]. וכ”כ הגר”ח כאסר זלה”ה בשו”ת החיים והשלום חאו”ח סי’ קפ’ (לענין בחורים תימנים בישיבה). וכ”כ הגאון הנאמ”ן שליט”א בקובץ אור תורה כסלו תשמ”ה סי’ כד’ וכסלו תשנ”א סי’ לו’[כד]. וכן כתב הג”ר יוסף שוב שליט”א בקובץ בנתיבות ההלכה חכ”ב עמ’ צג’ שכן שמע מפי קודשו של גאב”ד אונגוואר הרה”ג ר’ מנשה קליין זצ”ל (מח”ס שו”ת משנה הלכות). וכ”כ הגאון מו”ח כמוהר”ר אהרן סימן טוב שליט”א (בעמח”ס נתיבות החיים) בקובץ “הבאר” (תל-אביב) כסלו תשמ”ו עמ’ יט’ אות עז’. וכ”כ בספר הליכות חגים (פסקי הגר”מ אליהו זצ”ל) פרק ח”ן אות קח’. וכ”כ בשו”ת יצחק ירנן ברדא ח”ה סי’ מח’. וכ”כ בשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ג סי’ כ’ אות י’ (ושם צידד דהכי הוי דינא אפי’ לבחורים מאחינו האשכנזים הי”ו). וכ”כ ידידי הרב אדרת תפארת ח”ב סי’ לד’. וכ”כ בספר דבר משולם או”ח ח”ג סי’ ריב’ (ד”ה לדעת השו”ע). וכ”כ בשו”ת מעשה נסים הכהן ח”א סי’ ריא’[כה]. וכ”כ בשו”ת דברות אליהו אברג’ל ח”ו סי’ י’ אות ב’ ד”ה אולם. וכ”כ בשו”ת שערי יושר חנניה ח”ג חאו”ח סי’ פו’ אות טז’. וכ”כ בספר בנים חביבים חלק ההלכה סי’ טז’. וכ”כ בשו”ת שבות עמי ח”א סי’ יט’ ד”ה ומ”מ דינו. וכ”כ בספר אבידה ומציאה פנחסי פ”ט הערה יא (שסמך ידו בכל כחו על מה שכתב ביחוה דעת לענין נ”ח). וכ”כ בסידור תהלת יצחק טופיק בדיני הדלקת נ”ח אות ז’. וכ”כ בספר לקט החנוכה עמ’ רכא’. וכ”כ ידידינו הרה”ג ר’ ברק נקי שליט”א בשו”ת אמת להשיב ח”א סי ז”ך. וכן שמעתי משם הטוב דהגרח”פ שיינברג זצוק”ל, דבחור ישיבה ספרדי, אינו מחויב להדליק נרות חנוכה, וטעמא טעים, דכאשר הם חולים או כל סיבה אחרת, מיד חוזרין לבית הוריהם.

 

והוגד לי מפי מגידי אמת, דעתו של הרה”ג ר’ שריה דבליצקי שליט”א שאין לבחורי ישיבה הספרדים לברך על הדלקת נרות חנוכה בישיבה. וכן הורה הרה”ג ר’ יהודה עדס שליט”א בקו’ שיעורי חנוכה סי’ יד’[כו], דאין לברך על ההדלקה, כי יש לחוש לשיטת ספר התרומה והמחזור ויטרי, דבחורים היוצאים מביתם ללמוד, יוצאים י”ח בהדלקת אביהם. עיי”ש. ונגרר אבתריה ג”כ הרה”ג ר’ שלמה זעפראני שליט”א בקובץ אור תורה גליון תעב’ סי’ מב’ עמ’ רלט’ (ושוב נדפס בספרו שו”ת עטרת שלמה זעפראני סי’ עב’ אות ה’ סק”ב).

 

פרק ד’ – תשובה להשגות שנאמרו על הנימוק הראשון של הרב יחוה דעת

 

ואולם בספר שבות יצחק על הל’ חנוכה סוף פ”ו (וכן בקובץ מבקשי תורה כסלו תשס”ד סי’ ד’), לחל”ק יצא בין תקופת המחזור ויטרי לימינו אנו, דבזמן המחזור ויטרי בחורי הישיבות היו מתארחים אצל בעלי בתים שונים בעיר שבה בית המדרש, ולכן היו נחשבים כעין אורחים באותם הבתים, משא”כ האידנא דהבחורים לנים בפנימיה של הישיבה, חדרם זהו ביתם, ושוב לא נגררים אחרי בית אביהם, ועליהם להדליק בברכה בישיבה. עכת”ד. וכן צידד הכהן הגדול מאחיו מוהר”ר חנוך כהן שליט”א (ראש ישיבת באר התלמוד) בתשובה כת”י.

 

ואחר הקידה על אפיים וכריעה על ברכיים, איפכא מסתברא, וכאשר נבאר. ואקדים דהנה יש לדעת דגם הרב שבות יצחק מודה (וכך מפורש יוצא מדבריו) דלפי המחזור ויטרי סיבת הפטור לבחורי הישיבה היא משום דהם נחשבים כסמוכים על שלחן אביהם (ככל מאי דאמרן בפרק הקודם), אלא דע”ז חידש בשבות יצחק דכיון שבפנימיה אינו “אורח” אלא בעל בעמיו, דשוב לא נגרר אחר בית הוריו ונעשה כאדם עצמאי שאינו נפטר ב”נר איש וביתו” של אביו, וכבר אינו נחשב סמוך על שלחנם. אלא דהואיל וזהו הגדר, נהפוך הוא, דבזמן המחזור ויטרי היה מסתבר הרבה יותר לומר שהבחור נעשה עמצאי וניתק הקשר שבינו לבין בית הוריו, דהרי בימי המחזור ויטרי לא היה כל קשר וכל סיוע מצד ההורים לעידן ועידנים, כשנה או לכל הפחות חצי שנה[כז], וכל מאכלו ומשקהו וכלי מיטתו וכל צרכיו הכל היה מתחת ידו הרחבה של בעל הבית שהסכים להכניס עוסקי תורה, והיה כאחד מבני הבית, וא”כ בעת ההיא היה מקום נרחב לטעון ולומר דלא יהיה נחשב כסמוך על שלחן אביו שבארץ מרחקים כי אם סמוך על שלחנו של בעל הבית, או לכל הפחות אכסנאי אצל בעל הבית, ועם כל זאת עינינו הרואות דנקט המחזור ויטרי דעדיין מקרי סמוך על שלחן אביו כי שם ביתו האמיתי, ועל אחת כמה וכמה בימינו אנו כאשר הבחור לן בפנימיה עם עוד כמה בחורים בחדרו, ועל כל צרה וצוקה תיכף ניגש אל מכשיר הטלפון לבקש מהוריו כל צרכיו, אזי טפי מסתברא דעדיין נגרר אחר אביו ואחר ביתו ונכלל בפטור ד”נר איש וביתו” של אביו[כח]. [ושו”ר שכ”כ בספר בינה ודעת אדלר חנוכה סי’ ג’ עמ’ כח’ לשדות נרגא בדברי הרב שבות יצחק, וכ”כ נמי בדברי שמואל כהן הנ”ל]. וכל שכן שבימינו על פי רוב חלק נכבד מהוצאותיו של הבחור הם ממה שאביו משלם לישיבה, ועכ”פ לפת במלח ומים במשורה ושאר צרכים חיוניים בודאי היה מספיק מה שההורים משלמים לישיבה[כט], כך שבימינו המצב עדיף שבעתיים ממה שהיה בימי המחזור ויטרי שהבחור היה צריך לדאוג לעצמו למצוא בעל הבית שיאכילנו באותה עיר, ואם אז היה נחשב הבחור כחלק מבית אביו ולא כ”עצמאי”, קל וחומר בן בנו של קל וחומר עתה בדורינו.

 

ולא זו אף זו, דמחמת ירידת הדורות, הבחורים בדורנו אינם עצמאיים, ועל כל התמודדות גשמית נעשים תינוק הצריך לאמו, משא”כ בימי עולם ושנים קדמוניות כאשר הבן היה עוזב את ביתו ללמוד תורה בעיר אחרת, היה דואג לעצמו בכל התחומים, היה כאומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר, והדברים ידועים. ולפיכך, אם בדורו של המחזור ויטרי הורה זקן שבחורי הישיבה נחשבים כסמוכים על שלחן אביהם ויוצאים י”ח בהדלקתם, כל שכן האידנא.

 

[והרב משנת אברהם מיימון בתשובה כת”י הוסיף בזה נופך ספיר ויהלום, דבאמת יתכן שהרש”ל והמג”א וכל אותם אחרונים שנקטו שבחורי הישיבות מחוייבים להשתתף בפריטי, לא כתבו כן אלא בימיהם שהבחורים היו יוצאים מבתיהם לשנה ויותר, והיה ניתק כל קשר עם ההורים, משא”כ בזה”ז כו”ע מודו ד”ביתם” האמיתי היינו בית אביהם. ודפח”ח[ל]. וכעי”ז כתב בשו”ת תפלה למשה ח”ב סי’ נא’ סוף אות ב’, דדברי הרש”ל והמג”א אמורים לגבי בחורים עצמאיים שהיו דואגים לעצמם לכל צרכיהם ולא נשענים כלל על הוריהם[לא]. והתנבא בסגנון זה גם בחוברת נר ציון חודש כסלו פ”ה הערה נג’, עיי”ש. וכ”כ בשו”ת אורן של חכמים סי’ לח’ אות ג’. וכ”כ הגר”י ברכה שליט”א בספר ברכת יצחק מועדים עמ’ תקפב’ וז”ל: “אמנם לענ”ד דאין לדמות כלל בני הישיבות של הזה”ז לבני הישיבות של זמן התלמוד או זמן הרש”ל, דבזמנם היו נעקרים מביתם לגמרי ולא היה להם קשר עם ביתם כל משך שהותם בישיבה, ואפילו בדורות שלפנינו כגון בזמן הח”ח וכיוצא, ידוע שכשהיו הולכים לישיבה היו מנותקים לגמרי מביתם, לא כן בזה”ז שבכל חודש הולכים לביתם וכל ענין קטן שיש להם הולכים לביתם, ולכן ס”ל לרבותינו כגון הגר”ע עטייה והגרב”ץ זצ”ל וכו’[לב] דלא נעקר מהם שם סמוך. והכל לפי הענין.” עכ”ל. והדברים ברורים. וכן צידד בספר מעדני אשר לונצר או”ח כרך ג’ סי’ לג’, דהאידנא יתכן דגם המג”א יודה עקב שיפור תנאי הנסיעות וכו’. ובלכתך בדרך זה אשכחנא נמי דחיה של ממש לראיה מהסמ”ק ומקובץ המוריה בשם רבינו ברוך ב”ר יצחק שהזכרנו בריש תור”ה[לג]. (ונמצא דאפשר דאיכא בסוגיין ג’ דרגי, עיין בהערה[לד]). וכ”כ לדחות בספר יומי דחנוכה (הוצאת מכון הרב מצליח) פ”ו הערה מג’. וכעי”ז צידד הרה”ג ר’ חנוך כהן שליט”א בתשובה כת”י, דדברי הסמ”ק הם דוקא בימיהם שלא היתה שום תמיכה מההורים, משא”כ האידנא דהבחורים הינם סמוכין על שלחן הוריהם[לה]].

 

וגם עצם חילוקו של הרב שבות יצחק, מבוסס על כמה וכמה הנחות בלתי מוכרחות, ורק בהתקיים כולם יחד יקום החילוק, והם: א) לינה בפנימיה מעניקה לבחור מעמד של “בעל הבית עצמאי”, למרות שאין לו חדר לעצמו אלא הנה ל”ו ינום ול”ו ישן עם כמה בחורים. ב) ההבדל בין דרגת הקביעות של בחור המתארח אצל משפחה באופן קבוע, לבין דרגת הקביעות של בחור הלן בפנימיה, הוא בדיוק ההבדל שמעניק לבחור הרווק הלזה דין בעל בעמיו ומפקיע ממנו דין הגרירה אחר בית אביו. ג) הפנימיה זוהי ביתו של הבחור, למרות שהחדר שמקבל בפנימיה משתנה לעיתים קרובות, ולמרות שראש הישיבה רשאי לסלק את הבחור מהפנימיה מכל סיבה שהיא, ולמרות שאם הבחור יצטנן[לו] וכיו”ב יכפו עליו לחזור לביתו[לז]. ובהיות כן, מאן ספין ומאן רקיע לעשות מעשה לברך בטענת דשמא המחזור ויטרי היה מסכים שמותר לאותם תלמידים להדליק בברכה.

 

[ולכו חזו בשו”ת יצחק ירנן ברדא ח”ה סי’ מח’ בסופו, שנקט ההיפך ממש מדברי הרב שבות יצחק, שהעלה דבחור שגר אצל בעל הבית מגרע גרע מבחור ישיבה המתגורר בפנימיה, ואם גר אצל בעה”ב צריך להשתתף, וי”ל].

 

ויש להוסיף על כל זה, דלו יהיה כדברי הגר”י דרזי שגם המחזור ויטרי מודה דאם הבחור מקבל חדר בפנימיה דנחשב אותו חדר כבית משל עצמו, מ”מ מי יימא לן דמחמת זה כבר לא נחשב כאחד מבני הבית אצל הוריו, דהרי לדעת המחזור ויטרי בית הוריו הוא סוף סוף ביתו ג”כ, וא”כ דילמא חשיב כמי שיש לו שני בתים[לח], ובדרכי משה סי’ תרע”א סק”ח בשם הכל בו מפורש יוצא דמי שיש לו שני בתים חייב להדליק רק בבית אחד (ובשני מדליק מפני החשד, ובזה”ז ליכא חשדא ופרט לענין בחורי הישיבות וכמש”כ בשו”ת יחו”ד)[לט], וא”כ כבר יוצא ידי חובתו במה שמדליקים בביתו הראשון, ודו”ק.

 

וידעתי בינ”י ידעתי שהרב שבות יצחק כתב הוראתו משמיה דגברא רבא, הגאון הגדול הגרי”ש אלישיב זצ”ל, אלא דבספרים אחרים (וכגון בספר שלחן יוסף שמואליאן סוף סי’ תרע”א, ועוד[מ]) העד העידו בנו בשם הגרי”ש אלישיב דדבריו נאמרו באופן כללי (שהישיבה זהו ביתו של הבחור), ולא בתור חילוק אליבא דהמחזור ויטרי. ולולא דמסתפינא אמינא דבאמת הגרי”ש אלישיב מתוך רוב התמדתו בים התלמוד וברמב”ם וברשב”א ושאר גדולי הראשונים והאחרונים, לפי רגע נעלם מעין הבדולח דברות המחזור ויטרי שכותב להדיא שאפי’ בחורים העוזבים את בתיהם ללמוד תורה עדיין נחשבים כסמוכין על שלחן אביהם[מא], ועל כן הורה זקן לשואלים את פי קודשו עפ”י מה שכתוב במשנ”ב שבחורי הישיבות מחוייבים מדינא (ולא מחמת “מהדרין”) להשתתף. ומעתה יאמר נא לישראל, דאילו הגריש”א זצ”ל היה רואה דברות המחזור ויטרי, הוה הדר ביה[מב]. וע”ז הדרך י”ל ג”כ אודות מה שכתוב בספר מעשה איש (שמועות על החזו”א) ח”ד עמ’ קלא’, וז”פ. ובר מן דין ראה נא בעניינו בללקוט שושנים ח”א עמ’ שמט’ ד”ה והבט.

 

ועכ”פ גם אם אכן הדברים יצאו מפי קודשו של הגרי”ש אלישיב זצ”ל, כבר נתבאר דהחילוק הוא מחודש עד מאוד, ואיפכא מסתברא, וכהוראת שלושת עמודי ההוראה: הגאון מוהר”ע עטייה זלה”ה, מרן מלכא הגרע”י זלה”ה, והגרב”צ אבא שאול זלה”ה. וכל שכן שאין לברך ברכה עפ”י חילוק כזה.

 

ועתה ארדה נא ואראה השגות נוספות שנכתבו ע”ד שו”ת יחוה דעת הנ”ל.

 

בספר מעדני אשר לונצר או”ח כרך ג’ סי’ לג’ כתב דמה שמבואר במחזור ויטרי דבחורי הישיבה נחשבים עדיין כשייכים לבית הוריהם, י”ל דמיירי בבחורים שאין להם משכן קבוע ללמוד. עכת”ד[מג]. והיא נפלאת בעינינו כיצד יתכן להעלות במחשבה להעמיד אוקימתא כזו במחזור ויטרי, והרי המחזור ויטרי כתב “ובחורים הבאים למקום אחר ללמוד תורה חוץ לביתם” עכ”ל, הרי שפתותיו ברור מללו דמיירי דבכל הבחורים היוצאים מביתם ללמוד תורה, ובדאי דסתם בחור היוצא מביתו לעיר אחרת ללמוד תורה, הולך למקום מסויים מאוד הידוע מראש, וכי יתכן שבזמן המחזור ויטרי כל הבחורים החפצים ללמוד תורה יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, ותורה מה היתה עליה. [וכבר כתבנו לעיל, דמפני הקושי שבדרכים, אם היו הולכים לעיר אחרת, היה זאת לזמן רב מאוד]. ומה גם דהמחזור ויטרי כתב דהבחורים היו באים ללמוד ב”מקום אחר” ולא ב”מקומות אחרים”. אלא ברור הדבר דאין כל צד לאוקימתא כזו.

 

ובשו”ת אבני ישפה ח”ד סי’ פ’ יצוא יצא לשדות נרגא בראית הגאון יחוה דעת זלה”ה מדברי המחזור ויטרי מטעמא אחרינא, דבמחזור ויטרי לא מבואר אלא דרשאי לסמוך על מה שהוריו מדליקים עבורו, אך לא נאמר שלא יוכל להדליק בעצמו, ואף בני עדות המזרח יכולים להדליק בברכה עכ”ד. וכ”כ הרב אלון ארביב נר”ו (מח”ס אריג פז) בספר זכרון מאור השמ”ש ח”א עמ’ תרסד’. ואחר המחילה כיאות מכבוד הגאון אבני ישפה ז”ל, מן הפלא שלא זכר שר מה שכתב מרן הב”י אשר קיבלנו הוראותיו, בסי’ תרעז’, דאחרי שהביא דברי התרומת הדשן סי’ קא’ (וכ”ה בשו”ת מהר”י ברונא ובמהרי”ל ואכמ”ל), דאכסנאי נשוי שמדליקים עליו בתוך ביתו רשאי להדליק בפני עצמו ולברך, כתב ע”ז הב”י בזה”ל: “ולי נראה שאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה”[מד]. וכן מבואר בדברי המהרש”ל בתשובותיו סי’ פה’, דהבעל יוצא בהדלקת אשתו אפי’ אם חפצו שלא לצאת, וז”ל: “ואכסנאי הנשוי וכו’, אם יודע בבירור שהיא מדלקת עליו, אין לו לדלוק. וכו’. אבל היכא שאינו רוצה לצאת בהדלקה של אשתו שמדלקת עליו בבית, נראה דלא כל כמיניה, ואינו יכול לברך.” עכ”ל. וכ”כ הרב פר”ח סי’ תרעז’ וז”ל: “יש מהאחרונים שכתבו שמי שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו, יכול להדליק בברכה וכו’, וטעות היא בידם.” עכ”ל. וכ”כ הרב מזבח אדמה על סי’ תרע”ז. וכן כתבו רוב ככל גדולי מצוקי אר”ש וכמובא באותה תשובה שביחוה דעת שם ד”ה אשר על כן (וגם ביחוה דעת ח”ב עמ’ קכה’, וח”ג סוף עמ’ קנח’, ובשו”ת יביע אומר ח”ה חאו”ח סי’ יז’ אות ד’, ובהליכות עולם ח”א סוף עמ’ רעח’, ועוד). ואף כמה מגדולי האחרונים מאחינו האשכנזים, כתבו לחוש לדברי הב”י הנ”ל (בניגוד למור”ם במפה שסמך ידו על התרומת הדשן) לענין שאין לברך בשם ומלכות, וכגון השל”ה (מובא בא”ר סי’ תרעז’ סק”ד), מטה משה סי’ תתקפג’, עטרת זקנים סי’ תרעז’ סע’ ג’, חיי אדם כלל קנד’ סע’ לג’[מה], משנ”ב סי’ תרעז’ סקט”ז, ובביאור הלכה שם סע’ ג’ ד”ה ולהדליק, ועוד. וכ”ש אנן בדידן דאין לנטות ימין ושמאל מהוראת מרן הב”י (וקיבלנו הוראותיו גם במה שכתב בב”י, ועמי בכתובים הרחבנו בדלותנו וכאן אין המקום מכיל).

 

ולפיכך, אפי’ אילו המחזור ויטרי היה כותב להדיא לעיני כל ישראל שאכסנאי רשאי לכוין שלא לצאת י”ח בהדלקת בני ביתו, לא היה לנו לעשות מעשה לברך, דנהי דסומכין על המחזור ויטרי לענין לפטור את תלמידי הישיבות מההדלקה (יען כי לא מצינו מאן דפליג עליה לענין זה), אין מזה היתר לסמוך עליו בדברים שמצינו בהם פלוגתא במילי דברכות (דהרי התרומת הדשן עצמו הביא בתשובתו הנ”ל דברי כמה ראשונים ז”ל[מו] דדעתם דאין לברך, וכ”ש שדעת מרן הב”י שלא לברך[מז]), דהרי שני הנושאים הללו (דהיינו: א’ – האם תלמידים הלומדים הרחק מבתיהם יוצאים בהדלקת אביהם, ב’ – האם אכסנאי יכול לכוין שלא לצאת בהדלקת בני ביתו) הם נושאים נפרדים ואין כל סברא לקשר בין הפסיקה בזה לפסיקה בזה. ועל אחת כמה וכמה שבאמת המחזור ויטרי כלל לא גילה דעתו דעת עליון האם ניתן שלא לצאת בהףדלקת בני ביתו. ושו”ר שכבר תמ”ה תמ”ה קרא על דברי הרב אבני ישפה, בספר תורת הישיבה פי”ב הערה ג’, לאחד מחשובי בית מדרשנו, בנש”ק הרה”ג ר’ מאיר פנחסי שליט”א, עיי”ש.

 

[אלא דבאמת חובה רמיא להבין, למה זה ועל מה זה שכתב מרן הב”י דהוי ברכה שאינה צריכה, וע”ז נאמרו כמה ישובים בספרן של צדיקים, והאר”ש אזכור בהמשך מילתין, ונקבע לכך פרק בפני עצמו בעזר ממרום, להלן פרק ה’].

 

והנה הגר”ש משאש זצ”ל בשו”ת תבואות שמש חאו”ח סי’ ז’ (בתוספת לתשובה שם)[מח] הרגיש שם במה שכתבו האחרונים[מט] דבן הסמוך על שלחן אביו אין לו לברך לעצמו משום דמרבה בברכות, והבין הגר”ש משאש שהחשש הלזה הוא משום דכל מצוה שניתן לצאת כולם ביחד, אינם רשאים לצאת י”ח בנפרד כיון שמרבה בברכות שלא לצורך, ומן הדא כתב, דלא נהגו כן, וכמו שכתב מרן בשו”ע או”ח סי’ ו’ סע’ ד’, דהמנהג שכל אחד מברך ברכותיו לעצמו. עיי”ש. ברם כבר תפס עליו הגאון יחוה דעת בתשובתו הנ”ל, דהרי בברכי יוסף כבר כתב להדיא לחלק בין הא דסי’ ו’ למש”כ הב”י כאן בענין הדלקת נרות (תוכן דברי הברכי יוסף, ה”ן עוד נבי”א להלן בפרק ה’). ושוב יצא השמ”ש בגבורתו בשו”ת שמש ומגן ח”ב חאו”ח סי’ ג’, דאחרי שהביא השגתו של הגאון יחוה דעת, כתב (בד”ה ולפקצ”ד) דגם הברכ”י לא כתב כן אלא כאשר אשתו הדליקה עליו, דכיון שאשתו הדליקה הוי כאילו הוא בעצמו הדליק וממילא לא נותר לו דין “מהדרין” להדליק בעצמו, משא”כ היכא דאביו מדליק, יכול לכוין שלא לצאת בהדלקתו, דעכ”פ יש לו דין “מהדרין” להדליק בעצמו. עכת”ד. ואחרי כן יצא אחיו הגדול מרן זלה”ה בספר חזון עבדיה הל’ חנוכה, ושם בעמ’ קנד’ ראו הביא לנו דברי הרב שמ”ש ומגן, ומילים השיבו, דירד להציל ולא הציל, דהרי בברכ”י ובזרע אמת ובשאר אחרונים קיימו וקיבלו דברי הב”י הנ”ל ולא חילקו כלל בין אשתו לאביו או שאר בני הבית, ובמחזור ויטרי מפורש לעיני כל ישראל דבנים הסמוכין על שלחן אביהם אינם צריכים להשתתף בפריטי (ומשמע דגם דין “מהדרין” אין בזה, מדכתב בפשטות שאינם צריכים ולא כלום), ושכן העלה בשו”ת חיים וחסד מוספייא סוף סי’ יג’ בזה”ל: “קם דינא דאנן בדידן דקבלנו עלינו הוראות מרן, הבן הנשוי [בבית אביו כאשר אביו מדליק עליו] שרוצה להחמיר על עצמו להדליק בחדרו נר חנוכה, אין לו לברך, והמברך אינו אלא טועה, ואפילו נהג כן כמה שנים, מנהג בטעות הוא, ויש למחות בידו ולבטלו. וזה ברור”. ע”כ. וכ”כ בספר דברי מנחם (סי’ תרעז אות ב).

 

וידוע תדע כי מרן הגאון יחוה דעת כתב כל זה בקציר”ת האומ”ר כדרכו דרך המלך בחיבור זה, דהרי בקושטא איהו תנא ושייר השגות רבות שהיה ניתן להיכתב על נועם אמריו של הרב שמ”ש ומגן בזה, וכגון דמרן השו”ע ריש סי’ תרע”א ס”ל כהתוס’ בשבת דף כא’ ע”ב דכאשר האב מדליק ח’ נרות אין לשאר בני הבית להדליק[נ] [והגר”ש משאש נראה כמתעלם מעובדה זו, וכותב שכל בני הבית (משמע אפי’ סמוכין ממש על שלחן אביהם) יכולים להדליק מדין מהדרין, וז”ל: “גם בשאר מהדרין, בני הבית ואורחים שאינם נשואין, דודאי בכולם אם רצו לברך בעצמם זהו הטוב והנכון ותבא עליהם ברכת טוב.” עכ”ל, וכפי הנראה במרוקו היו נוהגים כמור”ם לענין גדר “מהדרין מן המהדרין”, ואזיל לשיטתיה בשו”ת תבואות שמ”ש חיו”ד סי’ עט’ דקהלות שבאו לארץ ישראל אינן מתבטלות כלפי מנהג המקום, וממילא יש להחזיק במנהגי מרוקו נגד מרן השו”ע אף כאן באתריה דמרן (וכל ספריו מלאים זיו בענין זה[נא]), ואולם ראה נא בעניינו בספרי הדל שושנת העמקים על גיטין שורש ג’ סימן א’ ענף ה’, דנתבאר בארוכה בס”ד דאין ליוצאי מרוקו להמשיך במנהגים אלו השתא הכא בארעא דישראל, לכו חזו נא שם כל הצוג”ה בשושנים בעניי], ועוד. ובהמשך אותיות”י אלה אשר שמתי בקרבך יתברר עוד מה שהיה להקשות על דברות הגאון שמש ומגן זלה”ה. וראה גם לידי”ן הגר”א דורי שליט”א בשו”ת אדרת תפארת ח”ב סי’ לא’ מה שכתב לתפוס ע”ד הגאון שמ”ש ומגן, עיי”ש. [וכעת יצא לאור קובץ “בתורתו” כסלו תשע”ד, וצאינה וראינה בעמ’ קנט’ (ואילך) מה שכתב אחד מבחירי בית מדרשנו הרה”ג ר’ יצחק אשורי שליט”א להשיג בטוטו”ד ע”ד הגר”ש משאש זצ”ל בפתגמא הדין].

 

ועין רואה בקונטרס שיעורי חנוכה, להרה”ג ר’ יהודה עדס שליט”א, סי’ יג’[נב] (ד”ה וכן יעוין במ”ב), שג”כ כתב לחלק בין אשתו (שהיא כגופו[נג]) לבין שאר בני הבית (אלא דלא חילק כלפי דין “מהדרין” כי אם כלפי עיקר חיוב ההדלקה), דמה ששאר בני הבית הסמוכין על שלחנו נטפלים לאביהם הוא דוקא כשהם בתוך ביתו, שאז מכח שהם סמוכין על שלחנו של בעל הבית אף הם שייכים לפרסום הנס שנעשה באותו בית ע”י ההדלקה שנעשית שם, משא”כ כאשר אחד מבני הבית הוא במקום אחר, אפי’ שכל השנה מתגורר בבית אביו ורק בימי החנוכה נמצא בבית אחר, צריך לקחת חלק בפרסום הנס באשר הוא שם, וחייב להשתתף בפריטי. ומעלה על ראש סמכת”ו את דברי השאילתות ורבינו ירוחם והראשונים שהזכרנו לעיל (פרק ב’), דדוקא לגבי נשוי כתבו דאי”צ להשתתף, והיינו כיון דנשוי אשתו כגופו ולכן יוצא אפי’ שאינו בבית שבו מדליקים. ועוד כתב שם בסי’ יד’[נד], דאכן בספר התרומה (שהזכרנו לעיל דכתב כדברי המחזור ויטרי) מבואר אחרת[נה], ומסיק דא”כ בחורי הישיבה צריכים להדליק כדי לצאת ידי שיטת רוב הראשונים, ומבלי לברך כדי לחוש לדעת יחידאה של ספר התרומה. וכדברים האלו כתב ג”כ הגר”מ שטרנבוך בשו”ת תשובות והנהגות ח”ד סי’ קסט’, אלא דלא הרגיש בדברי ספר התרומה ולכן כתב לבני ישיבות הספרדים להדליק בברכה, והשיג על “אחד מחכמי הספרדים” (כלשונו) שהורה אחרת עיי”ש.

 

ובתר דסגידנא קמיה ומן קמי דיקר אורייתיה, מלבד מה שכתבנו לעיל דאין אות ומופת ברור מדברי השאילתות וכל אותם ראשונים שהזכיר, הרי עצם סברתם[נו] דיש לחלק בין אשתו לבין שאר בני הבית לגבי ההדלקה של עיקר החיוב, ה”ן נסת”ר מהרבה מאוד מגדולי הראשונים[נז], דהנה מלבד ג’ הראשונים הידועים שהבאנו לעיל שעסקו להדיא לענין בחורי הישיבות [דהיינו המחזור ויטרי ספר התרומה וספר הפרנס[נח]], הרי פוק חזי גם בפסקי הריא”ז בשבת פ”ב הט”ז שכתב דמועילה הדלקת “אשתו או אחד מבני ביתו” אפי’ כשאינו בביתו (“והוא אינו שם”), עיי”ש[נט], וכן בפסקי מהרי”ח בשבת דף כג’ ע”א כתב להשוות (בלשון “הוא הדין”) בן הסמוך לשלחן אביו לאכסנאי שהוא מחוץ לביתו, ד”אי מדליקו עליה בגו ביתיה, לא צריך” להשתתף. וכן משמע מלשון כל הראשונים כמלאכים ז”ל, דלאו דוקא אשתו אלא העיקר שמדליקים עליו בביתו, דהרי נקטו הראשונים לשון רבים: “הדליקו עליו בביתו”, או “מדליקין עליו בביתו”, וכדומה, ולא רק “הדליקה עליו בביתו”, וכאשר עיניך תחזינה בדברי הרמב”ם פ”ד מחנוכה הי”ד (שכתב: “אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו” עכ”ל), ובספר האורה המיוחס לרש”י ז”ל ח”א סי’ סה’ (וז”ל: “כיון דמדליקין עליה בביתא לא צריך טפי”), ובחידושי הרשב”א לשבת דף כג’ ע”א (“הדליקו עליו בתוך ביתו”, “שמדליקין עליו בתוך ביתו”), ובסמ”ג עשה דרבנן ה’ (“שהרי בביתי מדליקין בשבילי”)[ס] ובטור סי’ תרעז’ (“ואם מדליקין עליו בביתו”), ובמאירי שם (“אינו צריך אף לשתוף שהרי מדליקין עליו בביתו”), ובכלבו סי’ מד’ (“דמדליקי עליה בגו ביתיה”), ובשו”ע שם בריש הסימן (“מדליקין עליו בביתו”), וכהנה רבות. וא”כ הדבר ברור שהסברא ד”אשתו כגופו” אינו הטעם לשבח אשר בעבורו יוצא ידי חובתו בהדלקה שבביתו כאשר נמצא במקום אחר.

 

איברא דאי משום הא לא איריא, דבמה שנוגע לדקדוק מלשונות הריא”ז והרמב”ם והראשונים הנ”ל, היה ניתן לקיים דברי הגר”י עדס ולומר דשאני אבי המשפחה אשר לעולם הוא חלק מביתו גם כשאינו בביתו, ורק הבנים כאשר גלו מעל שלחן אביהם למקום תורה אזי אינם יוציאים בפירסום הנס הנעשה בבית אביהם. אבל אנחנו לא נדע מה נעשה דהגר”י עדס שם (בד”ה וכן יעוין במ”ב) סמך ידו בכל כחו על החילוק המובא במשנ”ב סי’ תרע”א לענין מהדרין, דשאני אשתו כיון שהיא כגופו, אלמא דדוקא מפני דין אשתו כגופו יוצא במה שמדליקה בביתו, אבל אם שאר בני הבית ידליקו, לא יוצא. וכ”כ הגר”מ שטרנבוך הנ”ל. ואולם נראה קצת מלשון הגר”י עדס שם, שרוצה לנטות את דברי המשנ”ב לכוונה אחרת, דאיש ואשתו חשיבי כהדלקה אחת מפני שבית אחד להם (וצ”ע כיצד לפרנס ביאור זה בלשון המשנ”ב). וא”כ לא קשיא כולי האי מלשונות הראשונים הנ”ל, אלא דאז חילוקו של הגר”י עדס יהיה הרבה פחות מבוסס כיון שבשאילתות (לשיטתו שהבין שיש לדייק מהשאילתות וכיוצא בו) עיקר ההדגשה היא הנישואין ולא בכך שהוא בעל הבית, ואם כבר הגענו למידה זו לומר דנשוי לאו דוקא אלא העיקר שיש לו בית (ונישואין היא רק דוגמא של אופן שיש לו בית משלו), א”כ הכי נמי נימא לגבי בחור שעדיין קשור לבית אביו דמקרי שיש לו בית (ומה שמוזכר נישואין אינו אלא דוגמא לבחור שכבר ניתק את עצמו מבית אביו וכנ”ל).

 

ועכ”פ מדברי המחזור ויטרי וסייעתו ז”ל בודאי הוי תיובתא גמורה לשיטת הגר”י עדס, כפי שהרגיש איהו גופיה, וכנ”ל.

 

וכעת אינה ה’ לידי חוברת מאת הגר”ש דבליצקי שליט”א, שהביא את דברי שו”ת יחוה דעת והשיג על דברות קודשו כדרכו של הגר”י עדס, ובעניותי נוראות נפלאתי שלא הרגיש כלל בדברי המחזור ויטרי למרות שהובאו בתשובת הגאון יחוה דעת עצמו, כי כאמור דברי המחזור ויטרי (וספר התרומה וכו’) עומדים מנגד כל הבנין אשר בנה הגרש”ד בתשובתו הרמת”ה, ואין לנו לחדש השערות נגד ראשונים מפורשים.

 

וחזי הוית בחוברת “דבר אמת”[סא] טבת תשנ”ד, עמ’ פז’, שהרב הכותב (ראש ישיבה בצפון הארץ) יצא לשלוח יד משג”ת על דברי הגאון יחוה דעת כדרכו של הרב אבני ישפה הנ”ל, בתוספת החילוק בין אשתו שהיא כגופו לשאר אינשי (וכ”ז כתב מדנפשיה), אלא דכמה יגיעות יגע[סב] עד שמצא נתיב שעוקף (לכאורה) את הטענות שהיה ניתן לטעון על זה. ותורף דבריו, דעד כאן לא כתב מרן הב”י לחלוק על התרומת הדשן, אלא דוקא לענין היכא דאשתו מדליקה, דכיון שאשתו כגופו הוי כאילו הוא עצמו הדליק ולכן אין תוספת הידור להדליק בעצמו, משא”כ היכא דאביו של הבחור הדליק עבורו, אע”פ שיוצא י”ח ע”י אביו אם ירצה כמש”כ במחזור ויטרי, מ”מ תהא שרי ליה להחמיר על עצמו ולהדליק בברכה מדין “מהדרין”. ונהי דמרן השו”ע פסק כהתוס’ (דכל דעבדינן “מהדרין מן המהדרין”, רק אחד מבני הבית רשאי להדליק, יען כי אם כמה ידליקו לא ניכר מספר הנרות), מ”מ היינו דוקא בביתו, שאז ישנם כמה מבני הבית ביחד ותהיה טעות בהיכר הנרות, משא”כ כשהוא בישיבה ולא בביתו, יכול שפיר להדליק בעצמו בברכה משום מהדרין. והרב הכותב שם עיקר חיליה ממאי דמצינו לר’ זירא דלפני נישואיו היה משתתף בפריטי, אע”ג דמן הסתם הוריו היו מדליקים עבורו, והיינו דהיה מהדר על עצמו לא להסתפק בהדלקתם, ורק אחרי הנישואין, שאז אשתו כגופו הדליקה בביתו, או אז הפסיק להשתתף. עכת”ד[סג].

 

ואחהמ”ר, הדברים קשים כגידין מראשית דבר ועד אחריתו. ואפרש שיחתי לפי הסדר המתאים יותר להסברת הנושאים, למרות שאינו לפי סדר החידושים שבחוברת הנז’.

 

א) בטרם קו”ל, כדי למנוע אי-הבנות, יש להדגיש, שגם בחוברת דבר אמת מסכימי”ם ומערבי”ם דאין צד לפרש שדוקא מפני שאשתו כגופו לכן יוצא בהדלקת שמליקה עליו בביתו, וכמפורש במחזור ויטרי להדיא וכנ”ל, אלא דבחוברת דבר אמת הנ”ל רצו לטעון דמ”מ אם בני הבית הדליקו ולא אשתו, אכתי איכא נ”מ בינייהו, דאם אשתו הדליקה כיון שהיא כגופו אין עליו מקום לקיים בעצמו “מהדרין”, משא”כ אם בני ביתו הדליקו, אע”ג דאין עליו עיקר החיוב להדליק, מ”מ נותרה בו האפשרות להדליק בעצמו בברכה משום “מהדרין”. ומעתה יורשה נא לבוא העיר”ה, דהרי מלשונם הזהב של הראשונים משמע, דבין הדלקת אשתו בין הדלקת בני ביתו אין מקום להדר טפי, ולדוגמא הנה פקח עיניך וראה לשון זהורי”ת של הטור רס”י תקע”ז: “ואם מדליקין עליו בביתו אין צריך יותר” עכ”ל, וכיו”ב באורחות חיים, ובמאירי, ובפסקי מהרי”ח, ועוד, ואילו לדברי החוברת הנ”ל תקשי מדוע “אין צריך יותר”, הא אכתי איכא דין מהדרין, דהרי הטור (והראשונים הנ”ל) נקט לשון רבים (“מדליקין”) אשר כאמור כולל בני ביתו שאינם אשתו. והנה נא ידעתי דיש מקום להדחק ולומר, ד”אין צריך יותר” פירושו אי”צ מדינא, אך איכא דין מהדרין, א”נ, הטור נקיט להאי לישנא מפני שכולל גוונא דאשתו מדליקה, אלא דכמובן כל זה דחיק ואתי מרחיק, ואיככה נוכל להדחק כדי לברך.

 

ב) ולגופם של דברים, במה שכתב בחוברת הנ”ל די”ל דגם הב”י יודה דיש דין “מהדרין מן המהדרין” להדליק בעצמו בברכה כאשר אינו בביתו, כיון שאז אין חשש טעות במספר הנרות – קשיא לן בתרתי: מגיד מראשית, לפי מרן השו”ע דאין דין שיותר מאחד ידליקו, מפני חשש לטעות במספר, מי יימא לן דנתנו דבריהם לשיעורים ורק במקום חשש לא תיקנו שכל אחד ידליק, הלא קרוב אליך הדבר לומר דמאחר ולא תיקנו מחמת חשש לטעות, אין תקנה כזו כלל[סד], ואיך יוכל לברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו. וביתר ביאור: מחלוקת הראשונים בגדר “מהדרין” ו”מהדרין מן המהדרין”, הינה פלוגתא בביאור כוונת הגמ’, ולכן לא יתכן לומר שלפי ר”י (שפוסק מרן כוותיה) תהיה אפשרות שכמה אנשים ידליקו ח’ נרות, כי לפי הבנתו של ר”י אין גמרא כזו, וכל מה שהרב הכותב בחוברת הנ”ל יודע שיש מושג כזה שכל אחד ידליק (היכא דמדליקים ח’ נרות), הוא מחמת פירוש הרמב”ם, אבל לר”י לא נתחדש מושג כזה כלל. וזאת שנית, הרי בישיבה ישנם כמה בחורים בכל חדר, וא”כ גם עליהם איכא קפידא דטעות במספר הנרות. וכי תימא דעכ”פ אחד מהם יכול להדליק, זה כבר חידוש גדול למדי, דהרי כיון שבין בביתם בין בישיבה שייך החשש לטעות במספר, לומר שבכל זאת היתה תקנה להתחכם שאחד מהם בלבד ידליק, זהו חידושא רבא ודברי נביאות.

 

ג) זאת ועוד אחרת, דגם אי נימא דהתוס’ ומרן הב”י אכן מודו דקיים “מהדרין” להדליק בכה”ג, מי יימא לן דתיקנו גם ברכת “וציונו” על קיום “מהדרין”, והרי שמא כיון שעיקר הדין מתקיים ע”י ההדלקה של אביו בביתו, גם אם יש הידור להוסיף הדלקה על הדלקתם שמא ברכה לא תיקנו כי אם על ההדלקה דעיקר הדין, וכדמצינו כיו”ב באורחות חיים הל’ חנוכה דף קיח ע”א אות י’, דמי שהדליק ב’ נרות ביום ג’ ואח”כ הביאו לו נר שלישי, אין לו לברך על הנר השלישי, וכתב הפרמ”ג סי’ תרע”ב סק”ו בדעתו, דהיינו אפי’ כאשר היתה דעתו בעת הברכה להדליק רק ב’ נרות, דבכל זאת אין לברך על נר ההידור, משום דשייך ברכת “וציוונו” רק על עיקר המצוה ולא על הידור מצוה[סה]. ונהי דלפי מנהג אשכנז כל אחד ואחד שמדליק גם מברך (ומחלקים בין הדלקת נרות נוספות להדלקת חנוכיה נוספת), זהו לפי מנהגם ואין לזה מקור ברור בראשונים, דמלבד שפשטות לשון הרמב”ם מורה שבעל הבית הוא המדליק אלא שמדליק חנוכיות כמנין בני הבית, הרי יתירה מזו, דאפי’ לפי הנוקטים בהבנת דברי הרמב”ם שכוונתו דכל א’ מבני הבית מדליק מעצמו חנוכיה, מ”מ אין איזכור ברמב”ם ולא בשאר ראשונים לענין ברכה על כל הדלקה והדלקה, זולתי התרומת הדשן הנ”ל שאכן נקט דשייך ברכה בזה, וגם התרומת הדשן גופיה כחו מהמנהג ולא מביאור הסוגיא[סו], כי על כן בודאי דאין לאל ידינו להתנבאות ולומר דגם לתוס’ ולמנהג ספרד יש לברך[סז]. [שו”ר להרב דניאל ב”ר גבריאל טולידאנו שליט”א בספר חמדת דניאל סי’ יז’, שכתב בשם “חכם אחד” ככל שנכתב לעיל בשם חוברת דבר אמת, וכתב להשיג על דבריו מהטעם שכתבנו כאן בס”ד].

 

ד) גם בעיקר מה שנקט הרב הכותב הנ”ל דהדלקת “מהדרין” בשני בתים קיל טפי מהדלקת “מהדרין” (של כמה אנשים) באותו בית: במתק לשונו של שו”ת תרומת הדשן הנ”ל מדוקדק ההיפך, דפשיטא ליה דעיקר החידוש שהיה צריך לחדש הוא, דדין “מהדרין” לא נאמר רק באותו בית אלא אפי’ בשני בתים, עיי”ש היטב[סח]. והסברא בזה, דאף לפי מנהג אשכנז דיש הידור לכל אחד מבני הבית להדליק, מ”מ היינו דוקא כשמדליקים באותו בית ששם מדליק אב המשפחה, דהרי בפשטות נראה (אם כי האחרונים חוקרים בזה), ד”מהדרין” פירושו שמוסיפים הידור על עיקר הדין, כלומר מה שכל אחד ואחד מדליק, הוא תוספת הידור על עצם דין “נר איש וביתו” של בעל הבית[סט]. משא”כ כאשר אחד מבני הבית נמצא במקום אחר, י”ל דלא שייך בזה “הידור” במה שידליק שם, כי לא מוסיף מידי בהדלקתו על עיקר המצוה אלא עושה הדלקה מחודשת לעצמו, ועל כגון דא לא נתחדש מנהג אשכנז שיהיה אפשר להדליק בברכה, ודו”ק. וכן צידדו כמה אחרונים בכדי ליישב למנהג אשכנז מדוע ר’ זירא היה משתתף בפריטי ולא מדליק בעצמו לקיים דין מהדרין, והיינו כנ”ל דלא שייך דין מהדרין כאשר איננו בביתו. ופוק חזי במשנ”ב סי’ תרע”ז סק”ג, שאמנם כתב ד”אם יש לאכסנאי נר נכון יותר להדליק בעצמו”, מ”מ בשער הציון סק”י יהיב טעמא להאי דינא (והוא מדברי הא”ר שם סק”א ודרך החיים סי’ קפה’ סק”א) וז”ל: “לצאת דעת מהרי”ו (דהיינו מהר”י ווייל דינין והלכות סי’ לא) שכתב דכהיום שהמנהג בעלמא להיות מן המהדרין נר לכל אחד, אתו לחשדו שלא הדליק נר חנוכה.” עכ”ל, ומשמע דלולי החשד, לא היה דין “מהדרין” באכסנאי[ע]. ויש להרחיב את היריעה טובא בזה אך לא כאן המקום. וראה נא להרה”ג ר’ אברהם פרבשטיין זצ”ל ראש ישיבת חברון, בספר כנסת אברהם (מועדים) סי’ ו’ אות ח’, ולהרה”ג ר’ דוד אויערבאך שליט”א בספר הליכות ביתה סי’ כג’ עמ’ שט”ו ד”ה אמנם, ובספר אור לנר ליברמן סי’ סב’, ובשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ג סי’ ח”י אות כא’, ובשאר אחרונים[עא]. ויש להוסיף על כל זה (ונתעוררתי לזה ע”י אבן יקרה בבית מדרשנו, מני”ר הרה”ג ר’ חיים מיימוני שליט”א מח”ס שו”ת יקוב הדין, וספר כללא דמילתא) דלפי מה שנביא להלן פרק ו’, דחיוב נ”ח הוא דין על הבית, הרי לא יתכן שה”הידור” יהיה בבית שונה מהבית שבו עושים את עיקר המצוה (אי לאו דה”הידור” אינו תוספת על העיקר כלל אלא מצוה בפנ”ע).

 

ה) ובענין הראיה שהביא מדרב זירא (וראיה זו היא עמוד התווך אשר עליה נשענת כל התשובה שבחוברת הנ”ל, ובנפול הראיה, נפל כל הבנין) – אשתמיט מיניה דברי הירושלמי המפורשים, דר’ זירא היה יתום מאב ואם, וככל שנתבאר לעיל פרק א’. וא”כ הדר דינא דאם רוצים לחדש היתר לברך ברכה עפ”י החילוק הנ”ל, עליהם חובת ההוכחה שחילוק זה הוא אמת. ומה גם דאף לפי פירושו במעשה דר’ זירא, לא נאמר אלא דהיה משתתף בפריטי, ומנא ליה להדליק בברכה, דהרי לפי פירושו ההשתתפות של ר’ זירא היתה כדי לקיים דין “מהדרין” (כדי שלא יהיה נסתר מדברי המחזור ויטרי וכנ”ל), וכאמור לאו ברירא מילתא דניתן לברך על הידור למנהג ספרד.

 

ו) ועתה המביט לאר”ש יבחין, דהנה הרב הכותב בחוברת הנ”ל קבע מסמרים שהב”י חולק על התרומת הדשן מטעם דאשתו כגופו, דזו היא סיב”ה שכתב מרן דהוי ברכה שאינה צריכה (עפ”י החשבון המוצג לעיל). ואמת אגיד דזכה לכוין לביאור השני שבפרמ”ג סי’ תרעז’ מ”ז סק”א, מ”מ לא זכר שר את שאר הביאורים שבפרמ”ג ושאר אחרונים, והיה העלמ”ה. וביאור פרט זה טעון מעט הבהרה, ואליו מוקדש הפרק הבא.

 

פרק ה’ – ביאור דברי הב”י דאכסנאי שמדליקים עליו בביתו אסור לו להדליק בעצמו בברכה.

 

ועתה הבא נבוא ענ”י לחדד יותר את הדברים, דהנה איכא לעיוני למה זה ועל מה זה שכתב מרן הב”י דהוי ברכה שאינה צריכה, דמה יענו שפתי צדיק של מרן הב”י לטענת התרומת הדשן דאותו בעל רשאי להדליק לעצמו מדין “מהדרין”. והתשובה לשאלה זו, הינה ציר מרכזי אשר עליו סובבים רבות מההשגות שעל היחוה דעת (שהובאו בפרק הקודם), וכאשר יתבארו הדברים היטב, יתברר למפרע שאין מקום להשגות.

 

והנה בודאי דריהטת לשון מרן בב”י מורה שטענתו על התרומת הדשן היא מצד ריבוי ברכות שלא לצורך, כהא דאיתא בתוספתא בברכות פ”ו מ”ו: “היו כולם עושים מצוה אחת, אחד מברך לכולם” ע”כ (דיש שהבינו[עב] דהקפידא הינה מצד ברכה שאינה צריכה, כלומר דכל שניתן להמעיט בברכות ע”י שכולם יוצאים ביחד, חייבים לעשות כן^[עג]). ואולם אם מטעם זה פליג מרן הב”י על התרומת הדשן, הלא יקשה דאיהו גופיה כבר כתב בשו”ע או”ח סי’ ו’ סע’ ד’ דהמנהג שכל אחד מברך ברכותיו לעצמו [והיה טעמ”ו של המנהג, כמש”כ המשנ”ב בסי’ ח’ סקי”ג, דחוששין שמא המברך אינו בקי לכוין יפה יפה להוציא האחרים י”ח, ואינו כזמן הש”ס דהיו בקיאים היטב וליכא להאי חששא]. ופוק חזי גם בשו”ע או”ח סי’ נט’ סע’ ד’, דברכת יוצר אור יש לכל אחד לומר לעצמו, ולא לצאת י”ח באמירת הש”ץ, וטעמא דמילתא מפורש יוצא מפי הרא”ש בתשובה כלל ד’ סי’ יט’ ובטור שם, דהחלו לנהוג כן מחשש פן לא יכוין השומע כל כך ויפנה לבו לדברים אחרים, איש כחלומו. עיי”ש. וכן בשו”ע או”ח סי’ קצג’ סע’ ז’ כתב מרן: “נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה”, ואין לצאת י”ח בברכת המזמן כפי שהיה נהוג בזמן הש”ס, והטעם מבאר הט”ז במקום סק”ו, דאם ירצה לצאת י”ח בברכת המזמן שכיחא הזיקא שלא יכוין לבו כיאות, עיי”ש. ואתי שפיר לשון מרן השו”ע באו”ח סי’ ח’ סע’ ה’ כפשוטו, וז”ל: “אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת, כולם מברכים, ואם ירצו אחד מברך והאחרים יענו אמן.” ואנא עניא בעניותא הרחבתי בכל זה בספר זכרון “וזאת הברכה” (לע”נ מנב”ת מרת ברכה סימן טוב ע”ה) עמ’ סה’, קחנו משם. ומכל הנ”ל שאול ישאלון, מדוע איפוא מרן הב”י כתב כאן לגבי נ”ח דהוי ברכה שאינה צריכה. [וזו בעצם טענת שו”ת מהר”י מברונא סי’ נ’, דלאחר שהביא דברי מהר”י מרפורק[עד] בשם רבינו מאיר דירונג [אולי צ”ל דורינג[עה]] ז”ל דס”ל דאכסאני שמדליקים עליו בביתו אסור לו להדליק משום ברכה לבטלה, הקשה דמאי שנא ממאי דנוהגים בכמה דברים שכל אחד יוצא י”ח לעצמו ואינם חוששים לריבוי ברכות, עיי”ש. והו”ד בשיירי כנה”ג סי’ תרע”ז הג”ט אות א’. [ועיין שו”ת שדה הארץ ח”ג א”ח סי’ מ”ב דף פ”ב ע”ג,  ושו”ת שערי ישועה זיין חאו”ח שער ז’ סי’ ד’].

 

ובפרמ”ג סי’ תרעז’ מ”ז סק”א כתב ג’ פירושים בב”י מדוע חלק על התרומת הדשן (דקא קשיא ליה ככל הנ”ל, למרות שלא כתב כן להדיא), וארדוף אצי”ג תירוציו (בתוספת מעט מו”מ):

 

א. אחד הוא ופרסמו הכתוב: מרן ס”ל כהתוס’ שבת דף כא’ ע”ב ד”ה והמהדרין, בפירוש “מהדרין מן המהדרין”. [משא”כ התרומת הדשן אשר דבריו מבוססים ועומדים על מנהג אשכנז שכל אחד מדליק לעצמו]. ר”ל דלפי מרן שאין דין שכל אחד ידליק לעצמו אף לא מדין “מהדרין”, ממילא כיון שיוצא י”ח במה שמדליקים בביתו, אין כל תקנה וכל הידור להדליק בעצמו, ולכן הוי כמדליק נרות בפסח ומברך, דברכתו ברכה לבטלה[עו]. וכ”כ לבאר דברות הב”י בשו”ת שער אפרים סי’ מב’[עז]. ולפי ישוב זה, המחלוקת בין מרן לתרומת הדשן היא כללית, ולאו דוקא לענין אשתו, וא”כ גם שאר בני הבית אם נמצאים במקום אחר אסור להם לברך לדעת הב”י. וכ”כ בזכור לאברהם אלקלעי חאו”ח מע’ ח’ (חנוכה), דגם בן אינו רשאי שלא לצאת בהדלקת אביו, משום חשש ברכה שאינה צריכה. ולעיל הבאנו דברי הגאון יחוה דעת שהביא כיו”ב משו”ת חיים וחסד מוספייא, ומדברי הרב דברי מנחם מנשה, ועוד. (וע”ע להלן).

 

ב. ושניים יסעו: איש ואשתו אינם בכלל מהדרין, דכגוף אחד דמיין, ולכן כאן רק בני ביתו הם בכלל “מהדרין”. וכ”כ בא”ר סי’ תרע”ז סק”ד. [וזהו בעצם כביאורו של הרב תבואות שמ”ש ושל הרב הכותב בחוברת דבר אמת הנ”ל]. ואולם יש לדעת, דמצד הסברא אין מן ההכרח לומר דביאור זה עוקר את המונח הראשון, ולא חזר בו הפרמ”ג ממש”כ דלמרן אין דין “מהדרין” שכל אחד ידליק, אלא כוונת הפרמ”ג בתירוץ זה היא לומר שהב”י התכוין להשיג על התרומת הדשן אפי’ “לטעמיך” ש”מהדרין” פירושו שכל אחד ואחד מדליק. וכן דמצינו בשו”ת זרע אמת ח”א חאו”ח סי’ צז’, שהעלה (אף בדעת התרומת הדשן) את הסברא דלגבי דין אכסנאי יש חילוק בין אשתו (מחמת שהיא כגופו) לבין שאר בני הבית, ועם זאת לאחר שהעתיק דברות התרומת הדשן, כתב ז”ל: “וכוונת דבריו הוא משום דפשיטא ליה דאשתו כגופו ואינו בכלל מה שאמרו בגמרא והמהדרין נר לכל א’ וא’ ומשום הכי ברירא ליה דבביתו אין להם להדליק שניהם וכו’, אלא דס”ל להתרה”ד דכל זה דוקא בהיותו בביתו אבל שהוא חוץ לביתו כיון שאין הוא ואשתו במקום אחד הוי שפיר בכלל המהדרין וכמבואר בדבריו למעיין בהם, וא”כ הדבר מבואר דדברי התרה”ד אינם אלא לדעת הרמב”ם דס”ל דכל א’ מבני ביתו מדליק וכמנהג האשכנזים, אבל לפי מנהג הספרדים דס”ל כתוס’ והרא”ש דלמהדרין מן המהדרין אפי’ רבים בני הבית לא ידליקו אלא אחד אה”נ דאף התה”ד יודה דאפי’ אכסנאי נשוי שהוא חוץ מביתו אינו רשאי להדליק.” עכ”ל.

 

ג. ויבוא השלישי: “מהדרין” (כלומר שכל בן בית מדליק) הוא דין רק בביתו ולא באכסניא בדרך, “כי הכל אינם יודעים שיש אורח”. עיי”ש. ולכאו’ הגענו לפר”ק ק”ן סתומ”ה, דהרי מאי איכפת לן אם יודעים או לא. ולפום ריהטא כוונתו רצויה עפ”י מש”כ בדרכי משה משם מהר”י וויל, דהאידנא שפשט ה”מהדרין” שכל אחד ואחד מדליק, איכא חשדא אם אחד לא ידליק. ואולם אכתי לא יובן, דהרי מדברי הפמ”ג משמע דיסד יסוד על עצם הדין “מהדרין”, דהיינו “מהדרין” האמור בש”ס (לסוברים דפירושו שכל אחד מבני הבית מדליק), דנאמר רק בבית ולא בדרך, וא”כ דברי מהר”י וויל אינם מהווים הסבר לדברים הסתומים שכתב הגאון פרמ”ג. ויתכן לבאר ולפרש, דהפרמ”ג ס”ל דכו”ע מודו לחששו של ר”י בעל התוס’ דחוששים שמתוך ריבוי הנרות לא יוכלו הצופים להבין באיזה יום מדובר ויתקלקל החשבון, אלא דס”ל להפמ”ג דמה שנהגו באשכנז שכל אחד מבני הבית מדליק, הוא משום דידוע לכל כמה אנשים ישנם בכל בית (כך היה בזמנם, שכולם הכירו את כל שכניהם עם ההרכב המשפחתי המדוייק), ולכן הצופה יידע לעשות חשבון איזה יום היום בתאם למספר הנרות בהתחשב עם מספר הנפשות שבבית, וע”ז הוסיף הפרמ”ג דלכן “מהדרין” שייך רק בבית ולא בדרך, “כי הכל אינם יודעים שיש אורח” ואז יתקלקל החשבון. ודו”ק. ועכ”פ לפי ההבנה הראשונה בדעת הפמ”ג, דמשום חשדא נגעו בה, הרי מנהג הספרדים דבזה”ז מעיקר הדין מדליקין בפנים, כסברת האו”ז, וממילא אין להצריך הדלקה. ולפי ההבנה השניה, דמחדש בפמ”ג דמנהג אשכנז שכל אחד מדליק הוא רק כאשר יודע מספר אנשי הבית כדי שלא יתקלק החשבון, קרוב אצלי לומר דדין בחורי הישיבות כדין הולכי דרכים, כי אין איש יודע כמה בחורים ימצאון בישיבה, ובפרט בימי החנוכה שרבים שבים אל ביתם מחמת שפעת וסיבות מסיבות שונות, וק”ל. [ועכ”פ גם בתירוץ זה של הפרמ”ג מניח הנח”ה סובר”ת שגם מרן הב”י מודה שיש דין “מהדרין” שכל אחד ואחד מדליק, וצריכים לומר דמפרש דמרן הב”י כתה “לטעמיך” דהתרומת הדשן, וכנ”ל, ונמצא לפ”ז דלדידן אין כל הו”א שיהיה דין מהדרין בישיבות].

 

ע”כ מדברי הרב פרמ”ג, ואשכחנא נמי ביאורים נוספים בדברי הב”י הנ”ל, כדלהלן:

 

ד. לפי מה שכתבנו לעיל, דאין מקור למנהג אשכנז לברך על “מהדרין” (זולתי התרומת הדשן), אפשר דבזה גופא פליג עליה מרן הב”י, דגם אי נימא דיש בזה הידור, הרי אין מברכים ברכת “וציוונו” על הידור. (ואין זה כהתירוץ הראשון של הפרמ”ג שהבאנו לעיל, דלפי הפרמ”ג אליבא דמרן, אפי’ הידור אין כאן, ואילו לפי הנכתב כאן, גם אי נימא דיש הידור כפי שרצו לומר בחוברת דבר אמת, מ”מ ברכה ליכא). ושו”ר שכ”כ בשו”ת דברי יעקב שור סוף סי’ עח’ לפרש מח’ מרן הב”י והתרוה”ד הנ”ל, עיי”ש. ויתכן דזו כוונת הפר”ח סי’ תרע”ז סע’ ג’ (אם כי יתכן שהתכוין לתירוץ הראשון של הפרמ”ג, וגם התכוין שכתב דעת עצמו ולא ביאור לב”י), דאחרי שהביא דברי הרב המפה שהעתיק את דינו של התרומת הדשן, כתב וז”ל: “בב”י כתב שאין לסמוך על זה, וכן עיקר, שאיך יברך וציונו והרי הוא אינו מצווה. ואפילו אם אינו רוצה לצאת בהדלקת בני ביתו, לא יברך, וכמו שכתבתי בסמוך”. עכ”ל (מה שכתב בסמוך היינו בסע’ א’, שכתב דגם מי שמכווין שלא לצאת בהדלקת בני ביתו, יוצא). וראה גם במימי שלמה קמחי סי’ תרעז’ סע’ ג’. ומלשון הפר”ח (שכתב “בהדלקת בני ביתו”) מתבאר להדיא דלאו דוקא אשתו שהיא כגופו, אלא הדלקת כל בני הבית בכלל.

 

ד. מרן החיד”א על ברכי”ו סי’ תרעז’ סק”ב כתב טעמא אחרינא לגמרי להא דמרן הב”י חולק על התרומת הדשן. דהנה הבין הברכ”י, כפי שכתבנו בתחילת הדברים, דחששו של הב”י הוא אכן משום דכל מצוה שאפשר לצאת בברכה ביחד, אין לכל אחד לברך לבד (כפי כמה הבנות בתוספתא הנ”ל), וע”ז הוקשה לו כנ”ל דהרי בברכת השחר ובברכת הטלית ובכמה דוכתי מצינו לו למרן שנהגו שכל אחד מברך לעצמו ולא חששו להצריך שאחד יברך וכולם יענו אמן, ועל זה עלה אל הישו”ב, דשאני הכא גבי נרות חנוכה, דאם לא יעשו שום מעשה יצאו כולם באותו מעשה מצוה עצמו, ואינו כטלית שבין כה כל אחד מתעטף בעצמו, ולא עוד אלא דאפי’ לא דומה למצוה שכולם יכולים לצאת ביחד אם ירצו, דהרי הכא בנ”ח זו מצוה שמאליו יוצא ע”י אחרים (נבאר יותר בהמשך). ואעתיק לשו”ן הקוד”ש של החיד”א, מפני שיש בדבריו נ”מ בהמשך מילתין, וז”ל: “ובאמת שסברת מרן בזה צריכה ישוב, דאם זה אינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו ורוצה לקיים המצוה בעצמו, למה לא יברך, מאחר דמקיים המצוה והוא אינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו, ומי חייבו לזה להיות כפוף לצאת בהדלקת אשתו. והרי מרן לעיל סי’ ו’ דין ד’ פסק יש נוהגין שאחר שבירך אחד ברכת השחר וענו אחריו אמן, חוזר א’ מהעונים אמן ומברך ועונין אחריו אמן, וכו’. ואפשר לחלק בין זו לכל הני, דכל הנך בשעת אמירת חבירו הברכה הדבר תלוי בו דצריך לכוין לצאת בברכות חבירו, ואם לא כיון לא יצא, אף שיכוין המברך להוציאו, וכיון שבו הדבר תלוי אם לא כיוין לצאת ובירך לעצמו לא הוי ברכה שאינה צריכה, אבל הכא שאין תלוי בכוונתו כלל ובין יכון לצאת בהדלקת אשתו בין לא יכוין, פטיר ועטיר בהדלקת ביתו, וממילא הוא יוצא, ולא שבקי רווחא לדידיה דלבעי כוונה לצאת, בכי הא סבר מרן דהוי ברכה שאינה צריכה. כן נראה לי לדעת מרן.” עכ”ל. וכדברים האלו ממש כתב מדנפשיה בספר נהר שלום וינטורא סי’ תרעז’ סק”א. וכ”כ במאמר מרדכי סי’ תרעז’ סק”ה. וכעי”ז כתב בשו”ת פרי הארץ מזרחי ח”א חאו”ח סי’ ט’ דף ו’ ע”ג ד”ה הרי. וכ”כ בשו”ת משיב דבר ראזענבוים ח”א או”ח סי’ ג’ ד”ה שנית (שכתב חילוק זה למרות שלא הזכיר דברי הב”י). ובשו”ת רב פעלים ח”ב חאו”ח סי’ ן’ ד”ה ובהיותי, לכאו’ סמך ידו בכל כחו על דברי הגחיד”א הנ”ל. וזכה לכוין לסברא זו מדפשיה בשו”ת להורות נתן חי”ב חאו”ח סי’ מט’ אות ט’.

 

ובקושטא, לפקצ”ד נראה, דתירוצו של החיד”א, והתירוץ הראשון של הפמ”ג הנ”ל, משלימים זה את זה, והיו לאחדים בידינו. דהנה אכסנאי שמדליקים עליו בביתו, יש לו לכאו’ שתי סיבות להדליק לעצמו: א. משום “מהדרין” של מנהג אשכנז. ב. משום שחפץ לקיים את המצוה בגופו, ואינו חפץ לצאת בהדלקת בני ביתו. והפמ”ג התייחס לסיבה הראשונה, דלפי מרן כיון שאין “מהדרין” כזה, אם ידליק בתור תוספת על מה שמדליקים בביתו, הוי ברכה לבטלה. ואילו הגחיד”א התייחס לנקודה השניה, דאם ידליק בעצמו, תהיה ברכתו “ברכה שאינה צריכה”, דכיון דמאליו יוצא י”ח בהדלקת ביתו, אינו רשאי ליצור מצב שיצטרך לברך ברכה שלא היה מוכרח לברך[עח].

 

והנה לפי הרש”ל (הנ”ל בתשובה סי’ פה’) שכתב דלאו כל כמיניה להדליק בעצמו, משמע לכאו’ דגם אם מכוין שלא לצאת בהדלקת אשתו, יוצא בעל כרחו (וכן למד להדיא הפר”ח וכנ”ל). ולפ”ז, מתיישבת היטב הנקודה השניה הנ”ל, דהרי כיון שהדלקתו הוי כמעשה קוף בעלמא (דהרי אינו בר חיובא, דכבר יצא בעל כרחו) אם ידליק הוי ברכה לבטלה (ואין בזה רק “יצירת ברכה מיותרת”, אלא ברכה לבטלה ממש). ומלשון מרן החיד”א שכתב: “אבל הכא שאין תלוי בכונתו כלל ובין יכוין לצאת בהדלקת אשתו בין לא יכוין פטיר ועטיר בהדלקת ביתו” – משמע דאין פירושו שאפי’ מכוין שלא לצאת (כוונה נגדית) דיוצא בעל כרחו (כהפר”ח ולכאו’ כהרש”ל), אלא רצונו רצון יראיו לומר דאפי’ למ”ד מצוות צריכות כוונה, וכאן לא כיון מידי, יוצא ידי חובתו. אלא דעכ”פ אסור לו לכוין כן משום דגורם להרבות בברכות, וממילא תהא ברכתו ברכה שאינה צריכה. כן נראה מלשונו הזהב[עט], וכן נראה לפקצ”ד מכל מה שנצרך להרחיב בדיבור, וכן מפורש יוצא מפי קודשו בספרו טוב עין סי’ ט’ אות ז’[פ], ודו”ק. [איברא דבאמת איכא לעיוני, מדוע למ”ד מצוות צריכות כוונה, הכא יוצא מאליו ללא כל כוונה, אלא הביאור הוא דכיון שהחיוב הוא “נר איש וביתו”, נפטר ממילא ע”י המדליק, ובפרט אם נבאר שהחיוב הוא על הבית וכפי שנבאר בס”ד בפרק הבא].

 

ואכן מפשטא דלישנא דהב”י משמע יותר כהבנת החיד”א, אם כי לא דבר ריק הוא לומר דכוונת מרן הב”י כהרש”ל דהוי ברכה לבטלה (וכמו שנתבאר לעיל). ובמשנ”ב סי’ תרע”ז סקט”ז כתב טעמו של הב”י יחד עם טעמו של הרש”ל (בשער הציון ציין לשניהם בחדא מחתא) בזה”ל: “ויש מן הפוסקים שסוברין אחרי דחז”ל פטרוהו ע”י הדלקת אשתו לא כל כמיניה לומר איני רוצה לצאת בשל אשתי, וידליק בלא ברכה.” עכ”ל. ומשמע דמבין שלא מועילה כוונה שלא לצאת (וכן משמע ממה שבא לציו”ן גם הפר”ח עמם). ומש”כ להדליק בלא ברכה, בעל כרחין דבפרט זה לא כתב בדעת הב”י והרש”ל אלא הם פסק הלכה לחוש לשיטת התרוה”ד. [ונקט המשנ”ב שם בהמשך דמועיל להדלק לפני כן כדי שיוכל לברך, גם לדעת הב”י]. ובקושטא כן הוא במטה משה סי’ תתקפ”ג, שנקט דמרן הב”י ורבו הרש”ל כי הדדי נינהו.

 

והב”ט היטב היט”ב הבט למהר”מ כרמי זלה”ה במאמר מרדכי שבא לציו”ן לעיל בסמוך, דאמנם כתב ככל דרכו של החיד”א (בד”ה ותו), אך מצד שני כתב להדיא (בפרט בד”ה ותדע) דאפי’ שמכוין שלא לצאת, יוצא בעל כרחו[פא]. וא”כ אפשר נמי דכך היא דעת החיד”א ואין פלוגתא בכל זה. ואולם בשו”ת פרי הארץ מזרחי הנ”ל כתב היפך הדברים, דסלל לנפשיה דרך כדרכו של החיד”א, ועם זאת כתב להדיא דפשיטא דאם כיון שלא לצאת, לא יצא, עיי”ש.

 

ה. ועכ”פ אם אכן נשווה דברות מרן הב”י לדברי הרש”ל (ובעיקר הפר”ח), כלומר דגם אם מכוין שלא לצאת י”ח, יוצא בעל כרחו, הרשות נתונה לפרש דזו גופא המחלוקת בין הב”י לתרוה”ד (הגם שכאמור בין כה צריכים להשלים את הנושא ע”י התירוץ הראשון של הפמ”ג, ובפרט דמלשון התרוה”ד מוכח דמשום מהדרין נגעו בה ולא משום שמכוין שלא לצאת).

 

פרק ו’ – חקירה בגדר החיוב של הדלקת נרות חנוכה

 

ועתה הבה נא ונתבונן, דכל האמור עד כה תלוי ועומד בחקירה שורשית בגדר החיוב של הדלקת נרות חנוכה.

 

דהנה יש לחקור, אם מה שפטרו חז”ל בן הסמוך על שלחן אביו, האם הוא משום שהחובה היא על הבית (“נר איש וביתו”, וכלשון הרמב”ם פ”ד ה”א: “מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד” וכו'” עכ”ל, וי”ל[פב]) וממילא כל מי ששייך לבית נפטר בהדלקת בעל הבית, או דילמא החובה היא על כל גברא וגברא (כדמשמע קצת מלשון הר”ן בשבת דף י’ ע”א מדפי הרי”ף שכתב: “דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה[פג] דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה” עכ”ל[פד], וי”ל. וראה גם ברא”ש שבת פ”ב סי’ ח’ דמשמע דפטור אנשי הבית נובע מכח היותם קשורים לבעל הבית ולא מחמת שהם קשורים לבית[פה]), אלא דכולם יוצאים י”ח בהדלקת בעל הבית[פו].

 

ומאי דמצינו לשונות בכמה ראשונים ואחרונים דהדלקת נרות היא מצוה המוטלת על גוף האדם [וכגון ברבינו דוד לפסחים דף ז’ (ד”ה ולכל), ובספר המנהגים לר”א טירנא, מנהגי חנוכה בהגהות לשם אות ח”י (הגהות אלו חיברום כת קדמונים ז”ל), והו”ד בב”ח סי’ תרעו’, ובמג”א שם סק”ד], אין ללמוד מזה מידי, דלא באו אלא לאפוקי ממצוות שקיום החיוב הוא בתוצאה ולא בעשיה [והנה מקורו של ספר המנהגים לר”א טירנא הוא משו”ת מהר”ח או”ז סי’ קכח’, ושם מפורש כדאמרן, והתהלכתי ברחב”ה בעניי הספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ד שורש א’ בביאור דברי מהר”ח או”ז עיי”ש], ונותרה לנו חקירתין האם חיוב זה (דהיינו חיוב העשיה שמוטל על גוף האדם) נובע מחמת הימצאות של הבית או שנובע מהאדם עצמו.

 

והנה ידועה המחלוקת לגבי אדם שאין לו בית, האם מדליק בשדה אי לאו. דהנה התוס’ בסוכה דף מו’ ע”א (ד”ה הרואה) כתבו, דמי שאין לו “בית” אין לו אפשרות לקיים את המצוה. ומדייקים הכי גם מרש”י בשבת כג’ ע”א (ד”ה הרואה) שנקט דאין מדליקין בספינה (איברא דהדחיה ברורה, דשאני ספינה דאיכא רוח נושבת[פז]). וכן מוכח מדברי האורחות חיים הל’ חנוכה אות ט’ ובעוד ראשונים כמלאכים ז”ל. ומאידך, דעת שלמים וכן רבים (אכמ”ל) דגם מי שאין לו בית וכי הוא בשדה, ידליק באשר הוא שם. ולפום ריהטא במחלוקת תלויה בחקירה דנן, דאי נימא דהחיוב הוא על הבית, א”כ דוקא כשיש בית הוא מחוייב, ואי נימא דהחיוב הוא על הגברא, א”כ בכל אופן יהיה מחוייב. ומיהו איכא למימר דלא תליא דא בדא כלל. די”ל דאף הסוברים דהחיוב הוא על הגברא, מ”מ “מקום” החיוב הוא ביתו, כמו שמקום החיוב של התפילין הוא דוקא ברזוע, ומי שח”ו אין לו זרוע אינו מניח אע”פ שאין זו “חובת זרוע”. ומאידך, גם לסוברים דמי שנמצא בשדה, מדליק בשדה, י”ל דגדר תקנת חז”ל היתה שהחיוב יהיה חיוב על הבית, אלא דמי שאין לו בית אזי תיקנו לו חיוב על הגברא (ונ”מ דמי שיש לו בית, מחוייב להדליק דוקא בבית).

 

איברא דיותר נראה, דלפי הראשונים דסבר”י מרנ”ן דאין מדליקין אלא בבית, החיוב הוא חיוב על הבית כמו מזוזה, דהרי מקור הדבר שאין הדלקה בשדה (לסוברים כן), הוא משום גדר “נר איש וביתו”, כמבואר בשו”ת הריב”ש סי’ קיא’ דזו היא סיב”ה שהחיוב הוא דוקא בביתו[פח], ומשמע א”כ דאין בזה רק הבהרת מקום החיוב, אלא “ביתו” זהו שמו של החיוב, חיוב של איש בעבור ביתו. וק”ל.

 

וידועים דברי המג”א בסי’ תרע”ו סק”ב לגבי ברכת שהחיינו, שכתב וז”ל: “אבל אם אשתו הדליקה עליו בראשון, צריך לברך בליל שני שהחיינו, דאשתו אינה פוטרת גופו אלא ביתו [ב”ח]. ול”נ פשוט דלהפוסקים כשאשתו מדלקה עליו א”צ לברך על הראיה, א”כ ה”ה דא”צ לברך שהחיינו כשמדליק, וכן משמע בר’ זירא דסמך על אשתו ואי ס”ד לא ליפטר גופו, אם כן ה”ל להשתתף ליפטור גופו אלא ע”כ נפטר לגמרי.” עכ”ל. וראה ראיתי אחרונים (וכגון בשו”ת משנה הלכות ח”ו סי’ קיט’) שהבינו מדברי המג”א דדעת הב”ח דישנם שני חיובים בהדלקת נרות חנוכה, חיוב על הגברא וגם חיוב על הבית (וכשאשתו מדליקה עליו בליל ראשון יוצא י”ח רק מחיוב הבית ולא חיוב הגוף, ולכן בליל השני יכול לברך שהחיינו כדין מי שלא הדליק כלל ביום ראשון, כיון דעד השתא לא קיים חיוב גופו), וע”ז השיג המג”א על הב”ח דאין כאן אלא חיוב אחד, ויוצא ע”י אשתו, דאי לאו הכי ר’ זירא היה משתתף. ע”כ הבנת כמה מאחרוני זמנינו. ואחר נשיקת הרצפה, לא עיינו בדברי הב”ח כשהוא כלול עם מקורו, דהב”ח כתב דחיוב ההדלקה הוא על הבית (יותר מדוייק על ממונו – כך כתב הב”ח למעיין בפנים), וחיוב ברכת שהחיינו הוא על גופו של האדם, מדין הודאה להקב”ה. וס”ל להב”ח דגם כשיצא י”ח חיוב ההדלקה ע”י אשתו, מ”מ לא יצא י”ח חיוב הודאה, ולכן ביום השני כשמדליק מעצמו, מברך שהחיינו. וע”ז תפס עליו המג”א, דר’ זירא לא היה מזניח חיוב ההודאה, אלא היה משתתף עם הבעה”ב כדי להיות נוכח בעת קיום המצוה ולברך (או לענות אמן על ברכת בעה”ב). [ושו”ר בשו”ת שבט הלוי ח”ז סי’ פח’, דמה שנקט בח”ג סי’ פה’ בביאור כוונת הב”ח בשם המג”א, הוא בטרם העיון בדברי הב”ח, והבהיר ככל הנ”ל, אלא שכתב דאכן נחלקו בהבנת דברי המג”א הנ”ל הפמ”ג והא”ר, עיי”ש (וע”ע בח”ח סי’ קנט’), ולולי שאיני כדאי היה נראה לפי מיעוט השגתי דאין הכרח לומר דהפרמ”ג פליג על מה שכתבנו, ואכמ”ל[פט]]. ועיין למרן זלה”ה בספר מאור ישראל ח”ג (“טבעת המלך”) עמ’ שלא’, עיי”ש.

 

ועכ”פ נתנה ראש ונשובה לעיקר חקירתין, האם חיוב ההדלקה הוא דין בבית או דין בגברא, דמעתה ניתן להבין כל הגדרים שהזכרנו בפרק הקודם. דהנה אי נימא דהמצוה היא על הבית, מובנים היטב דברי החיד”א (דמייתינא בפרק הקודם) דאפי’ למ”ד מצווה צריכות כוונה הכא יוצא מאליו, והיינו דכיון שהמציאות היא שהדליקו בביתו ממילא אין עליו יותר מקור לחיוב[צ], וכמו כן מובן ג”כ דעת הפר”ח (שהיא לכאו’ דעת הרש”ל ויתכן גם דעת מרן הב”י), דאין אפשרות לכוין “כוונה נגדית” שלא לצאת בהדלקה שמדליקים עליו בביתו, דיוצא בעל כרחו, דהרי כאמור החיוב הוא על הבית ואכן הדליקו בבית ושוב הסתלק שורש החיוב.

 

וכ”כ בשו”ת דברי יעקב שור סי’ עח’, דנרות חנוכה הם חובת הבית, ולכן מסיק לענין דינא, דלמנהג בני ספרד דאין דין מהדרין על כל אחד ואחד, אין מקום כלל לאכסנאי להדליק מאחר ומדליקים בביתו[צא]. וכ”כ בספר גנזי חיים רייזנער סי’ תרעז’ סק”א: “אבל בנר חנוכה כבר כתבתי דמשמע בעיקר חיוב חכמים היה על הבית, וכו’, ולכן ס”ל להמהרש”ל דלאו כל כמיניה לומר דאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו וכו’.” עכ”ל[צב].

 

וכ”כ הרה”ג ר’ שמחה זיסל ברוידא זצ”ל במאמר שעלה בקב”ץ “מוריה”, קובץ המועדים (חנוכה) עמ’ צד’, באות לו’, דפירש דברי המהרש”ל הנ”ל עפ”י היסוד דחיוב ההדלקה הוא דין בבית ולא בגברא. עיי”ש. וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”א סי’ קצ”א, ח”ד סימן סח’, דמח’ המהרש”ל והמג”א בענין אם יכול לכוין שלא לצאת בהדלקת אשתו, תלויה בחקירה הנ”ל האם החיוב הוא על הבית או על הגברא, עיי”ש. וכ”כ הגר”א פרבשטיין זצ”ל (ונדפסו דבריו גם ובספר הזכרון לגר”ח שמואלביץ עמ’ תר”ב). וכ”כ הגר”ז דרוק זצ”ל בשו”ת משיב בהלכה ח”א סי’ טו”ב בשם מנחת אדם. וכ”כ בספר מנחת חן ח”ב סי’ ז’. וכ”כ הגאון הראש”ל שליט”א בליקוט יוסף חנוכה (מהדורת תשע”ב) עמ’ קסה’ (ועוד לו בילקו”ט הל’ ערלה עמ’ מז’, ובילקו”י הל’ אבלות עמ’ קפב’). וכ”כ בספר ברכת אברהם ארלנגר בליקוטים שבסוף סוכה עמ’ רסה’ אות ד’, וכ”כ בשו”ת חמדת יוסף פלבני ח”ג סי’ יט’, וכ”כ הגר”א לוי נר”ו בספר ברכת השיר והשבח ח”ב בלוח התיקונים עמ’ צה’-צו’, וכ”כ בספר מנחת מועד רוזנטל סי’ יט’ ענף ד’. וכ”כ בשו”ת אדני פז אבידר ח”ג חאו”ח סי’ מו’ אות ב’ ד”ה ונראה, דבזה תלויה מח’ הב”י והתרומת הדשן (שהזכרנו בפרק הקודם), ובזה תלויים דברי מהרש”ל הנ”ל. וכ”כ בספר אבני חן זילברשטיין ח”ב עמ’ תרנ”ב.

 

[ובעיקר חקירתין ע”ע בשו”ת מהר”ש הלוי או”ח סי’ כד’, ובשפת אמת בחי’ לשבת דף כ”א ע”ב, ובפני יהושע שם (ד”ה תנו רבנן), ובשו”ת פני מבין פריד חאו”ח סי’ רכו’ אות א’, ובשו”ת באר אברהם פסוולר בחלק השו”ת סי’ טז’ ד”ה וכבר חקרתי, ובשו”ת משנה שכיר (ח”ב מהדורת מ”י) או”ח סי’ קצח’, ובשו”ת דברי מנחם כשר ח”ד סי’ מ’, ובשו”ת דברי סופר ח”א סי’ יד’, ובשו”ת משיב דבר ראזענבוים ח”א או”ח סי’ ג’ ד”ה מה, ובשו”ת מנחת יצחק ח”ז סי’ מו’, ובשו”ת משנה הלכות ח”ו סי’ קיט’, ובשו”ת יחוה דעת ח”ג סי’ נא’, ובספר זכרון שמואל רוזובסקי סי’ יט’ סק”ד, ובשו”ת מנחת שלמה ח”ס סי’ נא’, ובספר הר צבי על הש”ס שבת דף כג’ ע”ב (לגבי הדלקת חש”ו), ובשו”ת דברי ישראל וועלץ ח”א סי’ רי’, ובשו”ת מגדנות אליהו ח”א סי’ צא’, ובספר מועדים וזמנים ח”ח סי’ קל”ט, ובשו”ת להורות נתן ח”א או”ח סי’ ל’ וחי”ב או”ח סי’ ח”ן, ובשו”ת שמע שלמה ח”ד חאו”ח סי’ כא’ אות ד’, ובשו”ת בנין אב ח”א סי’ כו’, ובשו”ת יצחק ירנן ברדא ח”ה רס”י מב’ וח”ו סי’ כד’, ובשו”ת ברית אברהם דניאל ח”א סי’ ח”י, ובשו”ת ויצבור יוסף בר שלום ח”ב סי’ נו’, ובשו”ת מעשה אורג ח”א או”ח סי’ ח’, ובשו”ת ויען דוד ח”ד או”ח סי’ עח’, ובשו”ת רבבות אפרים ח”ב או”ח סי’ קפד’ וח”ג או”ח סי’ תנב’ אות ב’, ובספר רץ כצבי על חנוכה סי’ ב’ אות טז’, ובשו”ת אמרי פי להגר”י פנחסי שליט”א ח”ב עמ’ לח’, ובמשאת המלך דיסקין על חנוכה סי’ מד’, ובקרית ספר אייזנטל על ענייני או”ח סי’ מד’, ובספר אבן חי על הבן איש חי ש”ר וישב סקל”ז, ובספר דברי רחמים עבוד בחלק על המועדים חנוכה סי’ קכג’, ובספר נר איש וביתו מהדורת תשס”ח עמ’ שמו’ בארוכה, ובספר זהורי שמואל ח”ד סי’ ה’, ובספר שיטות בהלכה רייזמן ח”א הל’ חנוכה סי’ יט’ וח”ד עמ’ סב’, ובספר אהל מועד טוקר סי’ מח’ פ”ב סק”ד, ובספר בשבילי המנהג לידידינו הגר”א דבורקס שליט”א מועדים ח”א עמ’ קמח’ (והניף ידו שנית בספרו גנוזות הפרשה, פרשת מקץ), ובספר גבורת יצחק סורוצקין חנוכה סי’ י’, ובספר ליקוטי שושנים לדוד מהדורת תש”ע עמ’ תרכ”א, ובספר הליכות מרדכי חברוני על חנוכה סי’ י’, ובשאר ספרי דבי רב רבים ועצומים, וע”ע מה שציינתי בזה בעניי בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ד עמ’ ריד’ בהערה[צג], קחנו משם וצרף לכאן].

 

ושוב יצא לאור קובץ “בתורתו” (כסלו תשע”ד) מאת אברכי בית מדרשנו “ברכת אברהם”, ושם בעמ’ תח’ כתב מדנפשיה הרה”ג ר’ אברהם מיימון שליט”א לתלות פלוגתא דהב”י והתרומת הדשן הנ”ל בחקירה הנ”ל. והבט וראה בקובץ הנז’ גם בעמ’ קג’ בתשובתו של הרה”ג ר’ יוסף חיים אוהב ציון שליט”א (מח”ס עתה באתי ועוד) דכתב דאדרבא התרוה”ד ס”ל דלא מועיל לכוין שלא לצאת, מחמת שזו מצוה על הבית, ופליג על המהרי”ל שכתב דניתן שלא לצאת עיי”ש [וע”ע שם בעמ’ קד’ דלגבי הטענה דשאני אשתו וכו’, העלה דאיפכא מסתברא, דמאחר ומצינו למרן הב”י דס”ל דלא מועיל לכוין שלא לצאת בהדלקת אשתו, אע”פ שאשתו היא זאת שסמוכה על שלחנו ולא להיפך, על אחת כמה וכמה בחורי הישיבות שהמה הסמוכין על שלחן אביהם, דאין עצה ואין תבונה ויוצאים י”ח בהדלקת אביהם, עיי”ש]. וכמו כן ראה עוד בקובץ הנז’ בעמ’ רסז’ (ד”ה נידון) בתשובתו של הרה”ג ר’ מאיר זבולון שליט”א (מח”ס שו”ת שפתי נבון) מש”כ אודות חקירתין אם המצוה על הבית או על הגברא, וכן בעמ’ רפט’ בתשובתו של הרה”ג ר’ ישראל חסין שליט”א, וכן בעמ’ שכו’ בתשובתו של הרה”ג ר’ דוד טולידאנו שליט”א (באות יז’), וכן בעמ’ תנח’ בתשובת הרה”ג ר’ נתנאל קוביוף שליט”א. עיי”ש.

 

ומלשון הנשר הגדול הרמב”ם ז”ל פ”ד הי”ד משמע קצת שר’ זירא יצא בהדלקת אשתו, משום דהוא דין בבית. וז”ל: “אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו, אינו צריך להדליק עליו במקום שנתארח בו, אין לו בית להדליק עליו בו צריך להדליק במקום שנתארח בו, ומשתתף עמהן בשמן.” עכ”ל. הלא כל האר”ש לפניך, דעיקר הטעם שנפטר מההדלקה, אינו מחמת עצם מעשה ההדלקה, אלא משום דההדלקה היתה “בתוך” ביתו. וכלשון הזה כתב ג”כ בחי’ הרשב”א שהזכרנו לעיל, וכ”ה בספר הנייר הל’ חנוכה (שכתב “דמדליקין עליה בגו ביתיה” עכ”ל), וכ”ה ברי”ו נ”ט ח”א דף סא’ ע”ג, ועוד רבים. וי”ל.

 

והבט היט”ב היטב הב”ט להגאון משנ”ב בביאור הלכה סי’ תרע”ה סע’ ג’ ד”ה אשה, דקא קשיא ליה על מימרא דר’ זירא כיצד הוה ניחא ליה לצאת י”ח בהדלקת אשתו, והרי אומרים חז”ל בברכות דף כ’ “תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו”, ועל זה כתב וז”ל: “ומה שאמר דקא מדליקי בגו ביתאי, מפני שלא היה אז בביתו, ועיקר החיוב מוטל על הבית”. עכ”ל [ואולם יתכן דכוונתו רצויה לומר דעיקר חיוב ההדלקה הוא בביתו לאפוקי ממקום ששם נמצא, ולכן העדיף ר’ זירא לצאת י”ח ע”י אשתו, ואדברא נא עוד מזה להלן].

 

ועכ”פ בודאי דגם לפי הצד שחיוב ההדלקה הוא דין בגברא ולא בבית, לא יבצר מקום לדברי הרש”ל שיוצא י”ח בעל כרחו, דהרי גם אם זו חובת הגוף, מ”מ היות וגדר חובת הגוף היא “נר איש וביתו”, שכל בני הבית נגררין אחר המדליק, א”כ י”ל דלא כל הרוצה ליטול את החיוב יבוא ויטול, אלא אי אפשר לשנות מגדר “נר איש וביתו”. ובספר דברי שמואל כהן הנ”ל דייק כן מדברי הרב כנה”ג עיי”ש.

 

ענף ב’ – נימוקים נוספים

 

כל האר”ש הזאת אשר אמרתי בעניי עד כה, הנה הינם ביחס לטעמא קמא שכתב בשו”ת יחוה דעת לפטור את בני הישיבות מהדלקת נרות חנוכה. ומ”מ בשו”ת יחוה דעת חדית לן סניפים נוספים (כדרכו בקודש ז”ל שמוסיף והולך סוד צרפ”י קודש בכדי לחזק ולאמץ את ההוראה, גם כשאין צורך בכך), כפי אשר ארדו”ף אציג להלן. וידוע תדע, כי ישנו הבדל מהותי בין הנימוק שבענף הקודם לסניפים דלהלן, דטעמא קמא הנ”ל הינו מבוסס ומוכח מתוך דברי ספר התרומה ומחזור ויטרי וכו’, ואילו הסניפים שיוצגו להלן אינם מוכחים כולי האי והיתה לצרפ”ה לרווחא דמילתא בעלמא. וידיעה זו הינה בעלת חשיבות רבה, חדא, דאיכא נ”מ להלכה בדבר (דבמקרים מסויימים, וכגון שהורי הבחור אינם שומרים תורה ומצוות ואינם מדליקים נרות חנוכה, המציאות היא שקיימים הסניפים אך לא קיים הנימוק הראשון, וכפי שיבואר יותר בהרחבה להלן ענף ג’ פרק ב’), ותו, דאיכא נ”מ גם להשגות על הסברות, דאם קו”ל רודפיה ישיגו”ה באמרם כאמרם ד”אין הדברים מוכרחים”, אין בכך כלום, כי אכן אין צורך שסניפים דלהלן יהיו דבר מוכרח ומוכח, אלא כל שיש מקום מרווח לטעון כוותייהו סגי לן לענין דחזי לאיצטרופי לנימוק העיקרי (שמובא בענף הקודם). [לא כן לענין הנימוק העיקרי הנ”ל, שהוא מבוסס היטב על אדני פז בנועם שיח של הראשונים כמלאכים ז”ל, וכל הרוחות שנשבו בו לא הזיזוהו ממקומו כפי שנתבאר לעיל]. ולכן עיקר ההתמקדות בפרקים הבאים, איננה אלא להבהיר שיש מקום (ברווח ולא בצמצום) לסניפים אלו, ולא להוכיח את הסניפים, כך שעכ”פ מהווים סיוע שיש בו ממש לטעמא קמא כדי להקל בשופי ללא חשש.

 

ובטרם אגש לפרט יותר את תוכן דברות קודשו של הגאון יחוה דעת, אקדמה פניו בכמה הקדמות חיוניות בכדי שנוכל לנתח את הבנת הגאון זצוק”ל בצורה נכונה ומסודרת יותר, ועי”ז יסורו מעיקרא כמה השגות שנכתבו על דבריו מחוסר הבחנה:

 

הקדמה – מעמדו של בן ישיבה אם לא נחשיבהו כסמוך על שלחן אביו

 

הנה אי נימא דבחורי הישיבה אינם נחשבים כסמוכין לעד על שלחן אביהם, או עכ”פ שלא מועיל סמיכות לבית אביהם כיון שבפועל נמצאים בישיבה (והיינו דלא ככל האמור בענף הקודם), א”כ לכאו’ ישנם שתי אפשרויות (שמסתעפות לכמה תתי-אפשרויות) להגדיר את מעמדם של בני הישיבות:

 

א) נחשבים כאכסנאי הסמוך על שלחן המארח (דהיינו על שלחן “הישיבה”, או ראש הישיבה, או נדיבי הישיבה). ולפי אפשרות זו יש לדון שיהיה דינם כ”בני הבית” (דכל אכסנאי האוכל בחינם נעשה אחד מבני הבית) כפי שיבואר להלן בפרק א’.

 

ב) נחשבים כאכסנאי עצמאי (כלומר שאינם נחשבים כסמוכין על שום שלחן, א”נ נהי דבאמת הם סמוכין על שלחן אביהם מ”מ לא שונה דינם מכל אכסנאי עצמאי משום דדין סמיכות על השלחן אינו גובר על המציאות שכעת מתגוררים בישיבה). ויש לציין שאפשרות זו הינה בהניח דנחשבים כאכסנאי שמשלם עבור צרכיו (כיון שאביו משלם עבורו לישיבה), אך אם נחפוץ לקבוע דנחשבים כאכסנאי שאוכל בחינם, א”כ הדר דינא דדינם כאכסנאי הסמוך על שלחן בעה”ב והדרינן לאפשרות הראשונה.

 

ג) בני הישיבות י”ל דנחשבים כ”משפחה אחת” וכפי שיתבאר בארוכה להלן פרק ז’.

 

ד) בשבות יצחק הל’ חנוכה פ”ז כתב אפשרות נוספת, שבחורי הישיבה אינם בגדר “אכסנאי” מכל סוג אלא נחשבים כ”בעלי הבית” של הישיבה, דחדרם בישיבה הוא כמושאל להם והוא כשלהם, ונהי דאוכלים מקופת הישיבה מ”מ מה שניתן להם הרי הוא שלהם ואינם כאורח על שלחן של אחרים. ואולם כבר כתב הרה”ג ר’ יעקב ישעיה בלויא זצ”ל בספר חובת הדר עמ’ קו’ דלא מסתבר כלל לומר שבחורי הישיבות יהיו נחשבים כבעלי הבית, דגם מבלי להכנס לדיון על הזכות הממונית על הישיבה, “הרי שברשות ראש הישיבה להוציאם מאיזה סיבה שהיא, ובודאי שיכולים (כלומר ראשי הישיבות) להחליף דירתם (כלומר חדרם של הבחורים) ממקום למקום (מחדר לחדר).” עכ”ל [ומסיק שם הגר”י בלויא דדינם של בחורי הישיבות הם “כבני הבית” אצל המשגיח או כל האחראי אחר שמתגורר עמם, ועוד אעבור לפני התיב”ה בזה להלן פרק ו’]. ויורשה נא להוסיף ולשאול (עקב חלישו”ת הדע”ת דילי) על דברות הרב שבות יצחק, דהרי מאחר ואין לבחורים בעלות על הישיבה, במה הם עדיפים על פני אורח שקיבל חדר לעצמו, שנקטו כל הראשונים והשו”ע דהצד היחיד לחלק בינו לבין אורח אחר הוא מצד חשדא (ובבחורי הישיבות בזה”ז ליכא חשדא כמש”כ ביחו”ד הנ”ל). ואי משום דההורים משלמים עבור שהייתם והוי כשכירות, א”כ המקום מושכר לאב (וי”ל) והדר דינא דהוי כמתארח אצל אביו.

 

וגם מה שכתב הרב שבות יצחק דמה שניתן להם לאכול הוא שלהם ולכן אינם כאורח, לא הבינותי, דהרי גם לאורח מה שניתן לו לאכול הוא שלו כמש”כ מור”ם במפה באה”ע סי’ כח’ סע’ טו”ב (איברא דיש בזה עקולי ופשורי, ועמי בכתובים[צד] התהלכתי ברחב”ה בדלותי ולא כאן המקום). ובר מן דין יש לערער על עצם ההנחה דאיכא נ”מ אם ניתן להם ע”מ שיהיה שלהם או שניתן להם סתם, הרי סוף סוף במציאות הבחורים כולם נזקקים להנהלת הישיבה כדי לאכול. ובהמשך מילתין (פרק ו’) נתייחס עוד לגישתו של הרב שבות יצחק בכל זה.

 

ובספר כפי חיים על חנוכה סי’ יג’, אמנם נקט (בהבלעה) דבחורי הישיבות יוצאים י”ח בהדלקת הוריהם, וכתב דבגוונא שאין הוריהם מדליקין, אזי בני הישיבות הם ככמה בעלי בתים מפני שאין עליהם בעל הבית שיתבטלו כלפיו, ונשיב על טענה זו להלן פרק ז’ [וגם לפי מה שיבואר להלן בפרק ג’ ובפרק ו’ המצא תמצא תשובות ברורות על דבריו].

 

ועכ”פ יש לדעת דגם כמה בעלי בתים שגרים באותה דירה אין כולם מדליקים אלא אחד (ובפרט דבחורי הישיבה אינם חלוקים בעיסתם ובזה כו”ע מודו), והישיבה כולה היא כבית אחד, ובעזר ממרום נרחיב עוד בפרט זה (ואודות דברי הרב שבות יצחק) להלן בפרק ג’.

 

ה) וישנה עוד אפשרות אחרונה, דדין אותם הבחורים כדין מי שאין לו שייכות לבית המחוייב בהדלקה. דהנה לעיל ענף א’ פרק ו’ הזכרנו חקירת האחרונים האם חיוב נרות חנוכה הוא דין על הבית או על הגברא, והזכרנו ג”כ מחלוקת הפוסקים בענין מי שמתגורר בשדה ללא קורת גג אם חייב בנרות חנוכה אי לאו, ונתבאר שם די”ל דאף הסוברים דהחיוב הוא על הגברא, מ”מ “מקום” החיוב הוא ביתו, כמו שמקום החיוב של התפילין הוא דוקא בזרוע, ומי שח”ו אין לו זרוע אינו מניח אע”פ שאין זו “חובת זרוע”. [וע”ע לקמן ענף ג’ פרק א’ מה שנזכיר בשם הגאון בעל גליא מסכת בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בספר באר אברהם פסוולר]. ובלכתך בדרך זה, י”ל דמאי דמצינו שאכסנאי מחוייב בנרות חנוכה (כלומר מחוייב עכ”פ להשתתף), היינו משום דעכ”פ לן בבית שיש לה בעלים, שנחשב “מקום זרוע”, אך מי שלן בבית ציבורי וכגון בנין השייך להקדש, אפשר דפטור לגמרי מההדלקה כדין מי שאין לו זרוע דפטור מתפילין. ואכן ראה נא להרה”ג ר’ מיכאל פרץ שליט”א בספר פסקי המועדים ח”ג עמ’ רלו’, שכתב דאפי’ לדעת הר”ן שכתב דחיוב נרות חנוכה הוא חיוב גברא ולא דמי למזוזה וכו’, מ”מ מי שלן במקום ציבורי ולא פרטי, י”ל דפטור לגמרי מנרות חנוכה. וכ”כ בשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ג סי’ כ’, עיי”ש. ומ”מ ראה נא בעניינו להלן פרק ד’ ופרק ה’, דלפי כמה ראשונים כמלאכים ז”ל, אורחים שלנים בביהכנ”ס (או בחדרים הסמוכים לביהכנ”ס, שהם ג”כ שייכים להקדש) חייבים בהדלקה, אלא דאה”נ יוצאים י”ח בהדלקה שבביהכנ”ס עיי”ש.

 

פרק א’ – דיון בהבנת כוונת הרב גן המלך, ושיטת היחו”ד בזה

 

ועתה שוב אשוב לדברי שו”ת יחוה דעת, כי ראו הביא לנו סניף חשוב, דגם אם אמור יאמר אדם שבחורי הישיבות אינם יוצאים י”ח ע”י הדלקת הוריהם (ובינתיים לא נכנס לנידון שהזכרנו לעיל אודות קביעת מעמדם של הבחורים, אם כאכסנאי בתשלום או בחינם), בכל זאת יש לפטור את הבחורים מההדלקה, וזאת משום דהנהלת הישיבה מקנה לבחורים חלק מהשמן של הנרות שמדליקים בהיכל הגדול (בביהמ”ד) של הישיבה, ויוצאים בהדלקה זו. ולצורך חידוש זה, עסק הגאון יחוה דעת בשתי נקודות מרכזיות: א) מנא לן שהנהלת הישיבה אכן מקנה לבחורים חלק מהשמן, ולענין זה הסתמך על יסוד שיסד הגאון בעל גינת ורדים הלוי בספרו גן המלך – זכור אזכרנו עוד בסמוך. ב) גם אם הבחורים זוכים בחלק מהשמן, מי יימא לן דמועילה ההדלקה שבבית המדרש לצאת ידי עיקר החיוב, והלא הדלקה זו איננה כי אם מנהג משום פירסומי ניסא, וכבר כתב הרמ”א דאין יוצאים י”ח עיקר החיוב הפרטי ע”י ההדלקה שבביהכנ”ס. ונקודה זו השניה, אובי”ן ואדו”ן להלן בפרק ד’.

 

והואיל וישנם שני דרכי נועם להבין את כוונת הגאון גן המלך (ומן הצורך יהיה לעמוד בדבר כיצד הבין מרן מאור ישראל בעל יחוה דעת זלה”ה בעין עיונו הזך), אעתיק נא את לשונו הזהב של הרב גן המלך בסי’ מא’: “והא דאכסנאי מחויב להשתתף עם בעל הבית בפריטי, ואם יש לו חדר לעצמו צריך להדליק לעצמו, לעד”נ דהיינו דוקא באכסנאי שנותן היציאה (פי’ ההוצאות) לבעל הבית, דאז מחייב להשתתף ואם יש לו חדר לעצמו מחייב להדליק לעצמו, אבל אם האכסנאי סמוך על שלחן בעל הבית לגמרי, ומפתו יאכל ומכוסו ישתה, אין צריך לזה כלל, כי בעל הבית דקמהני ליה בכל צרכו הלא הוא גם הוא יזכה לו גם בקצת דמי הנרות. וליכא בזה חשדא כלל כיון שידוע הוא דאתכא דבעל הבית קא סמיך. ועוד נראה להקל אפי’ שיש לו בית שאינו מתוך ביתו של בעל הבית וליכא בזה חשדא ולא דמי לבית שיש לו ב’ פתחים כיון שידוע הוא שהאכסנאי הזה הוא מתארח בבית פלוני.” עכ”ל [ודברי הרב גן המלך הובאו בשתיקה יפה ביד אהרן מהדו”ב סי’ תרע”ז, ובשלחן גבוה סי’ תרע”ז סק”ב[צה], ובכסא אליהו שם סק”א, ובבית הרואה הל’ חנוכה אות ב’, ובספר קמח סולת דף קעה’ ע”א, ובמזבח אדמה דף ט’ סוף ע”ד, ובעקרי הד”ט או”ח סי’ לה’ אות כו’, ובבית עובד הל’ חנוכה סע’ יג’, ובזכר נתן אות ח’ חנוכה סי’ ב’ דף מ”ט ע”ב, ובכה”ח סופר סי’ תרעז’ סק”ג. והבט וראה בשו”ת חסד לאברהם אלקלעי חאו”ח סוס”י כד’ שכתב דעל אף דלא מצינו חילוק זה בפוסקים, מ”מ לפי האמת הא קא חזינן דהכי נהיגי עלמא, דמעולם לא ראינו ולא שמענו באורחים שישתתפו בפרוטות או שידליקו בפני עצמם וכו’. עיי”ש. וראה להגאון מוהר”ר יחזקאל עזרא רחמים זלה”ה (בעל “עצי היע”ר”) בליקוטי הלכות חנוכה (אשר דפו”ס ועומד בקובץ מקבציאל כסלו תשע”א עמ’ עא’) סי’ תרע”ז סק”א, עיי”ש].

 

והנה ניתן להבחין באחרונים חביבים שתי גישות בהבנת כוונת הרב גן המלך:

 

א) ושפתי אפתח בגישה המחודשת יותר, והיא בכף החיים סופר הנ”ל, דאחרי שהביא דברות הרב גן המלך, כתב וז”ל: “ר”ל, דאם אוכל אצל בעה”ב בחשבון כל מה שאוכל ושותה, זהו שצריך ליתן פרוטה, אבל אם אוכל אצלו בקבלנות, כך וכך ליום או לשבוע בכל מה שנצרך, א”צ לתת פרוטה.” עכ”ל. כלומר מה שכתב הרב גן המלך “באכסנאי שנותן היציאה לבעל הבית”, הכוונה היא שנותן הוצאות על כל דבר ודבר שצורך, אך אם משלם תשלום כללי תקופתי, והתשלום הוא עבור כל צרכיו יהיו אשר יהיו, אף השמן לנרות הוא בכלל צרכיו. [ויתכן לפ”ז, דאכסנאי שמתאכסן ללא כל תשלום, אלא אוכל מנהמא דכיסופא, אינו זוכה בחלק מהשמן, כיון שאין השתתפות בפריטי מצידו של האורח, ורק אם נותן תשלום תקופתי הכולל כל צרכיו, אזי אמרינן דנכלל באותו תשלום גם ההשתתפות בדמי השמן[צו]. ובלכתך בדרך זה, מתיישבת קושיית הגאון מוהר”ר משה פרירה זלה”ה אבד”ק חברון בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בסוף זכרונות אליהו מני ח”א, במה שתפס על הרב גן המלך עיי”ש ודו”ק].

 

ועל פי הבא”ר תצא תורה לדין בחורי הישיבות, דאם נחשיב אותם כאכסנאי שמשלם עבור הוצאותיו (מחמת שההורים משלמים עליהם[צז]), כיון שהתשלום הוא כללי ותקופתי (מידי חודש בחודשו), אף השמן לנרות הינו בכלל צרכיהם, וממילא יש לכל בחור חלק ונחלה בשמן שעמו מדליקים את הנרות בבית המדרש (בהניח דמועילה ההדלקה שבבית המדרש להוציאם ידי חובה – ובזה נדון בפרק ד’ בעזר ממרום[צח]). [ומה שיש לדון בזה דמנא לן דהנהלת הישיבה מתכוונים להקנות את השמן וכו’, אובי”ן ואדו”ן בהמשך]. משא”כ אם נחשיב את בני הישיבות כאכסנאי ללא תשלום, יתכן ולא יועיל להם ההדלקה שבבית המדרש. [ועכ”פ מכאן יצאנו למדין ג”כ, דאינו נכון לקבוע שבחורי הישיבות יהיו נחשבים כ”בעלי בתים”, דהרי בגן המלך מיירי להדיא אפי’ לענין אכסנאי שקיבל חדר או דירה לעצמו (דכתב: “אפי’ שיש לו בית שאינו מתוך ביתו של בעל הבית” עכ”ל), וכאמור משלם תקופתית ובכל זאת לא נפיק מכלל אכסנאי ולא נחשב “בעל הבית”].

 

ב) וההבנה השניה בדברות הרב גן המלך, מצינו בהנח”ה סובר”ת בכמה וכמה אחרונים, והיא, דמה שכתב “באכסנאי שנותן היציאה לבעל הבית” בא לאפוקי ממי שמתארח בחינם, דכל שאוכל מנהמא דכיסופא ובכל צרכיו נהנה משל בעל הבית, יוצא ידי חובה בנרות בעל הבית כדין בני ביתו של אותו בעל הבית אשר המה סמוכים על שלחנו (עיין בהבהרה בהערה[צט]). [וזו לכאו’ הסברא שמצינו גם במג”א רס”י תרע”ז וז”ל: “כתוב בתשובת רש”ל שגם הבחורים צריכים להשתתף. ואפשר דדוקא כשאוכל בפני עצמו אבל אם סמוך על שלחן בעל הבית, הוא בכלל בני ביתו.” עכ”ל[ק]. (והעתיקוהו האחרונים וכגון החיי אדם כלל קנד’ סע’ לב’, דרך החיים סי’ קפה’ סק”א, שו”ע הגר”ז סי’ רסג’ סעיף ט’[קא], משנ”ב סי’ תרע”ז סק”א, כה”ח שם סק”ז, ועוד). ומן הסתם מיירי המג”א כאשר הם סמוכים ללא תשלום, דהרי בבחורים מיירי[קב]]. כן הבין הרב מזבח אדמה על השו”ע סי’ תרע”ז, שנקט דדברי הרב גן המלך ודברות המג”א הנ”ל חד הוא (וצע”ק מה שכתב בשם המג”א ואכמ”ל). וכן הבין בשו”ת פני יצחק אבולעפיה ח”ו בלשונות הרמב”ם אות כב’ (דף לד’ ע”א) דהרב גן המלך מיירי באורח כרובא דאורחי דאוכלים חינם, עיי”ש היטב. ונראה דכן הבין בפשיטות הגאון מהרש”ם בדעת תורה סי’ תרע”ז סע’ א’, דכוונת הרב גן המלך היא לומר דאכסנאי שכל צרכיו על בעה”ב ללא תשלום, דינו כאחד מבני הבית, ולכן כתב להשוות בין דברי הגן המלך לדברי המג”א. וכן נקט בהגהותיו לאורחות חיים כהנא סי’ תרע”ז סק”א. וכן הבין הגרב”צ אבא שאול זצ”ל בקובץ זכרון יהודה עמ’ קב’[קג], וכן הבין מדנפשיה הגר”מ לוי זצ”ל בהערות הארוכות שבסוף משנ”ב מהדורת איש מצליח סי’ תרע”ז סק”ד ובספרו שו”ת תפלה למשה ח”ב סי’ נא אות ג’, וכן הבין הגרמ”מ קארפ שליט”א בספר הלכות חג בחג חנוכה עמ’ כט’. והב”ט היטב היטב הב”ט בספר שמירת שבת כהלכתה ח”ב פמ”ה הערה כג’, דכאשר הביא את דינו של המג”א (בשם שו”ע הגר”ז) שילב את תוכן דבריו של הרב גן המלך (שבעל הבית רוצה לתת לאורחו את כל צרכיו), עיי”ש ודו”ק.

 

[ובלכתך בדרך זה (השני) יתכן, דדוקא אכסנאי שאוכל בחינם, הוא בכלל “בני ביתו” של בעה”ב, וכשם שבני ביתו יש להם חלק בשמן (לפי הבנת הרב גן המלך, כפי שנתבאר לעיל בסמוך בהערה) כך גם אותו אורח, משא”כ אם משלם תשלום תקופתי כללי על אכילה ושינה, י”ל דהשמן אינו בכלל הצרכים השותפים שהם כלולים בתשלום, ולא אסיק אדעתיה להקנות לו מן השמן, וכשם שאם יצטרך אותו אורח לרפואה, לא יוכל לקחת מביתו של בעה”ב עבור רפואתו ולא מידי].

 

ולאור הבנה זו (השניה) נמצא לכאו’, דאם נחשיב את בחורי הישיבות כאכסנאי ללא תשלום (מאחר והתשלום של ההורים הוא חלקי וגם אינו חיוב גמור), אזי י”ל דיש להם חלק בשמן של ההדלקה שבבית המדרש. משא”כ אם נחשיב את בחורי הישיבות כאכסנאי בתשלום, יתכן ולא מהני עבורם ההדלקה שבבית המדרש.

 

ועתה נתנה ראש ונשובה לעיין בשו”ת יחוה דעת, למען דעת כיצד הבין מרן זלה”ה בעין עיונו את כוונת הרב גן המלך. דהנה לאחר שהביא את דברי הרב גן המלך (וגם דברות הכה”ח הנ”ל) כתב וז”ל: “ולפי זה נראה שהוא הדין לבחורי ישיבה שבזמנינו שאוכלים ושותים בישיבה, וכל מחסורם על הנהלת הישיבה, תמורת תשלום חדשי או שנתי מהורי הבחורים להנהלת הישיבה, לפיכך בחורי הישיבה יוצאים ידי חובתם בהדלקת נרות חנוכה שמדליקים באולם הגדול של הישיבה, ואינם צריכים להשתתף בפרוטות, דאנן סהדי[קד] שהנהלת הישיבה מקנה להם זכות במקצת דמי הנרות והשמן של חנוכה. ואפילו אם הם סמוכים על שלחן הישיבה ללא כל תשלום, מכל מקום הנהלת הישיבה מזכה במתנה גמורה לכל בחורי הישיבה, ללא יוצא מן הכלל. וכן מוכח[קה] בתשובת הרשב”א (סי’ תקמב), שאף במתנה שפיר דמי.” עכ”ל. ולפי מחשבה תחילה היה נראה דמרן זצ”ל אחז את החבל בשני ראשים, וצ”ב כיצד הבין מרן מאור ישראל זלה”ה את כוונת הרב גן המלך.

 

ומצאתי את שאהבה נפשי בספר נשמת כל חי להגאון מוהר”ר חיים פלאג’י זלה”ה, אשר לפיו מתיישבים דברות הגאון יחוה דעת כמין חומר. וז”ל החבי”ף בפרק ז”ך סי’ מט’: “אכסנאי וכו’, ודוקא כשאינו סמוך על שלחנו [דאז צריך להשתתף בפריטי או לזכות בשמן במתנה], אבל אם מפיתו יאכל ומכוסו ישתה באופן שיהיה או בחינם או בשכר, אין צריך, עיין גן המלך סי’ מ”א (וכו’).” עכ”ל. ומשמע דהבין החבי”ף, דמה שכתב הרב גן המלך דהשתתפות בפרוטה היא דין רק “באכסנאי שנותן היציאה לבעל הבית”, בא לאפוקי כל מי שאינו בכלל “נותן היציאה”, דהיינו בין אכסנאי שמשלם תשלום כללי, בין אכסנאי שלא משלם כלל, דבין בזה בין בזה קרינן בהו “האכסנאי סמוך על שלחן בעל הבית לגמרי ומפתו יאכל ומכוסו ישתה”, יען כי בתרוויהו שייכת הסברא “כי בעל הבית דקמהני ליה בכל צרכו הלא הוא גם הוא יזכה לו גם בקצת דמי הנרות”, דמה לי מהנהו מחמת תשלום מה לי מהנהו מחמת חסד, הלא מה שעשה לאכסנאי על כל צרכיו (מאיזה סיבה שתהיה) יעשה גם עבור השמן לנרות. וכן נראה קצת הבנת הגאון רבי יוסף ידיד הלוי זלה”ה בספר ברכת יוסף ח”ג אות ח’ סי’ טו’, עיי”ש היטב, ולמד מדברי הרב גן המלך לדין בן נשוי אצל אביו עיי”ש. וככל הנראה זו הבנת מרן מאור ישראל זלה”ה.

 

ובקושטא גם בכה”ח גופיה, אמנם נראה דהבין יותר דהרב גן המלך בא להשמיע דינו דוקא כלפי מי שמשלם באופן כללי, עם זאת כתב בהמשך דבריו (בלשון “ונראה דהוא הדין”) דאכן הדין דין אמת גם לגבי מי שהוא סמוך על שלחן בעה”ב ללא תשלום, דאי”צ להשתתף. עיי”ש[קו].

 

[ובשו”ת יחוה דעת שם בהמשך הרחיב עוד לדייק מלשונות הרשב”א והמאירי אודות דין אכסנאי שהוא איש זר (שאינו מבני הבית מצד קירבה משפחתית) כאשר הוא סמוך על שלחן בעל הבית, אם מהני סמיכתו לפטרו מהשתתפות בפריטי אי לאו, ואין צורך להביא את הדברים כאן מאחר והספר מצוי ביד כל אדם, לכו חזו שם מפעלות צדיק].

 

והנה בספר בינה ודעת אדלר על המועדים עמ’ ל’, הביא דברות הרב יחוה דעת וכתב להשיג עליו וז”ל: “מש”כ מטעם דמשלמים, חדא ברוב המקומות אין התשלום חובה, ועוד, אדרבה, לפי דברי הגינת ורדים[קז] התשלום הוא לגריעותא דאין ניחותא גמורה של בעה”ב, וצריך בנפרד להשתתף בשמן, משא”כ כאשר אין משלמים קים לן דמקנה להם”. עכ”ל. והנה לאור כל המבואר כאן, אין מקום להשגה כלל, דדעת מרן היחוה דעת זלה”ה אליבא דהגאון בעל הגינת ורדים, דבין בתשלום בין שלא תשלום, כיון שהבחורים אוכלים ושותים משל הישיבה, זוכים גם בחלק בשמן. [ובר מן דין שתי “קושיותיו” של הרב בינה ודעת אינם מהוות כל קושי דיני להוראת הרב יחווה דעת, דהרי מצד אחד השיג לומר שברוב המקומות אין תשלום חובה, וב”קושייתו” השניה כתב דמה שאין משלמים זוהי סיב”ה לומר שאינם צריכים להשתתף בפריטי. וכבר העיר עליו בספר דברי שמואל כהן מועדים עמ’ ריד’, שניכר מבין ריסי עיניו של הרב בינה ודעת שכל קושיותיו על היחוה דעת נאמרו לקנטר ותו לא].

 

ובהמשך דברי הרב בינה ודעת, לחל”ק יצא בין הנידון של הרב גן המלך לנידון של בחורי הישיבות, דבנידון של גן המלך האכסנאי גר “באופן אישי” אצל בעל הבית, ולכן יש יותר סברא לומר שבעל הבית מהנהו לכל צרכיו, משא”כ בחורי הישיבות. עכ”ד. ודבריו נפלאו ממני, דאדרבא בחורי הישיבות הופקדו לטיפולם של מנהלי הישיבה, ומוסד הישיבה משמש כעת כתחליף להורים עד כמה שניתן, ולכן יותר ויותר יש סברא לומר שעל הנהלת הישיבה לדאוג לכל צרכי הבחורים ובפרט בזה”ז שהבחורים אינם עצמאיים ואין להם ממון משל עצמם, משא”כ לגבי אכסנאי היה מקום לבעל דין לטעון ולומר דבעל הבית יכול להתנער מלהנותו בצרכים שאינם שגרתיים, וכי בעל הבית הראהו כי תאמר אליו שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק, אתמהה.

 

ומה שכתב עוד הרב בינה ודעת דאין כוונה להקנות מהשמן, וגם בא העיר”ה שראשי הישיבות שסוברים שהבחורים מחוייבים להדליק בעצמם לא ירצו להקנות בדוקא – על כל זה אדברה נא בעניי בפרק הבא בס”ד.

 

ובספר חנוכת הבית לדוד בדין אכסנאי בהערות המו”ל אות כ”ו עמ’ ח”י כתב וז”ל: “ומה שכתב בשו”ת יחוה דעת שם להסתמך על הגנת ורדים מכיון שכל מחסורם של הבחורים הוא על הנהלת הישיבה א”כ הנהלת הישיבה מקנה להם חלק בשמן שמדליקין בבית המדרש וכו’, גם זה צ”ע, ד”הנהלת הישיבה” אינו חפצא החייב בהדלקה, אלא בחורי הישיבה הם חייבים, והנר הדולק בבית המדרש הוא נר שהדליקו בחורי הישיבה וכו’.” עכ”ל[קח]. וכנראה הרב המשיג סבור היה שכוונת הגאון יחוה דעת היא, שהבחורים יוצאים י”ח ע”י ההדלקה בבית המדרש מדין “נר איש וביתו” (במובן של “טפל הנגרר אחר העיקר”) עם הדלקת הנהלת הישיבה, ואולם כפי שנתבאר וכפי שעיני כל תראינה בתשובה שביחוה דעת, מרן זצ”ל לא התכוין לזה כלל[קט], אלא מרן זלה”ה כתב די”ל דהבחורים יוצאים מחמת הזכות שיש להם בדמי השמן, שבחור אחד (שהוא מחוייב באותה מידה כמו כולם[קי]) מדליק וכולם שותפיו בשמן [וכיון שבחורי הישיבה אינם חלוקין בעיסתן, לכו”ע מהני מה שאחד מדליק עבור כולם כאשר הם שותפים בשמן, וע”ע להלן פרק ג’]. ואה”נ יש לפלפל בסברה זו מכמה אנפי (וכפי שאכן אנו דנים כאן וכפי שנדון עוד בפרקים הבאים בעהי”ת), אבל בהחלט לא מצד מה שהשיג הרב הנז’.

 

[ומה שכתב שם עוד בספר חנוכת הבית לדוד (בהגהות המו”ל), לתמוה על הגאון יחוה דעת דהרי הרמ”א כתב דאין יוצאים י”ח בהדלקה שבבית המדרש – תמהני אם הרב המשיג טרח לקרוא את התשובה שביחוה דעת בטרם הדפסת השגותיו, והרי הגאון יחוה דעת עצמו השיב על טענה זו (בהערת שולים), ונציג נועם אמריו של היחו”ד בזה להלן פרק ד’. ומה שהשיג עוד הרב המשיג הנ”ל, יושב היטב על פי הבא”ר אשר אכתוב בעהי”ת להלן פרק ד’ ופרק ה’].

 

פרק ב’ – בענין “אנן סהדי” בהקנאת השמן

 

ומעתה שומא עלינו לעמוד ג”כ על מה שכתב ביחוה דעת, “דאנן סהדי שהנהלת הישיבה מקנה להם זכות במקצת דמי הנרות והשמן של חנוכה”, עכ”ל, ודברים אלו מבוססים על אדני היסוד שהעלה הרב גן המלך הנ”ל שכתב בזה”ל: “כי בעל הבית דקמהני ליה בכל צרכו הלא הוא גם הוא יזכה לו גם בקצת דמי הנרות”. עכ”ל.

 

והנה מצינו למוהרש”א אלפנדארי זלה”ה בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בספר סדר היום למהר”ם אבן-מכיר עמ’ רמא’ (מהדורת תשל”ח), דמייתי בידיה לדברי הרב גן המלך הנ”ל, ותמ”ה תמ”ה קרא עליו בשתי קושיות מתבקשות מאוד, וז”ל: “ועוד זאת דעיקר טעמו של הרב אינו מספיק, דמנא ידע הבעל הבית דצריך לאקנויי לכשנאמר דמסתמא מקנה ליה מעט שמן. ואפילו אי פירש דבריו דמקנה הוא לו יש מקום לומר דלא מהני דאיך זכה בשמן בדבורא בעלמא.” עכ”ל. וכיו”ב הקשה בשו”ת דברות יעקב דהאן ח”א סי’ צ’. ומרן זלה”ה בחזון עובדיה על חנוכה, הביא דברות הסבא קדישא זלה”ה (מתוך מה שנדפס בספר הזכרון להגר”י הוטנר עמ’ תרנד’), ועונה בע”ט רצון על הקושיא הראשונה, די”ל דאודועי מודע ליה[קיא], ודי בכך [וכי תקשי א”כ צריכים להודיע להנהלת הישיבה להקנות, ומדוע לא כתב כן בחזו”ע – אענה בעניי על שאלה זו בהמשך דברינו]. ואולם לגבי הקושיא השניה, היכן נעשה מעשה קנין להקנות את השמן, לא היתה התייחסות בחזון עובדיה.

 

ובשלמא לפי הביאור הראשון שהזכרנו בפרק הקודם ביחס לדברי הרב גן המלך (דמה שהיקל היינו לענין אכסנאי שמשלם בקבלנות על כל צרכיו), הקושיא השניה מעיקרא ליתא כלל, דהרי כיון דמיירי באכסנאי שמשלם באופן כללי על כל ההוצאות א”כ אף דמי השמן נכלל באותו תשלום ולא גרע מכל אכסנאי שמשתתף בפריטי[קיב] [ומ”מ עדיין קיים הצורך להודיע לבעה”ב דמעט שמן נצרך לאכסנאי, כדי שיתן דעתו להקנות[קיג], וכמש”כ בחזו”ע הנ”ל]. מה שאין כן לפי הביאור השני בכוונת הרב גן המלך, דלא בא להקל אלא לענין אכסנאי הסמוך אתכא דבעל הבית חינם אין כסף, אזי שפיר קמה הקושיא וגם ניצבה [וניכר איפוא דהגאון מוהרש”א אלפנדארי הבין כדרך זו כוונת הרב גן המלך, ולכן היטב חרה לו למוהרשא”א כיצד האכסנאי זוכה בדמי השמן]. וכבר הזכרנו (בפרק הקודם) דמרן פאה”ד זצ”ל הבין דשני הדרכים נכונים כאחד[קיד], וא”כ אכתי חל עלינו חובת ביאו”ר, דכיצד זוכה האכסנאי בשמן אם לא משלם מידי.

 

וסבורני לומר לפום ריהטא, דכשם שכתב הרב חזו”ע דמיירי דאודועי מודע ליה לבעל הבית שיש צורך להקנות, באוקימתא זו עצמה מונח שבעה”ב יעשה פעולה להקנות, דהרי הודיעו לו שיש צורך בכך, והואיל ובעה”ב מהנה לאכסנאי בכל צרכיו – גם לענין השמן לנרות אין צורך לשלם לו אלא מספיק מה שהודיעו לו לבעה”ב על הצורך בהקנאה דאנן סהדי דבודאי יעשה מעשה להקנות לו מן השמן[קטו]. ברם יש בזה מן הדוחק טובא.

 

ולא דבר ריק הוא לבאר נועם אמריו של הרב גן המלך, דהיות ואיכא אומדנא דמוכח דרצונו לזכות לאכסנאי (דהא כל הנהגתו של בעה”ב מכרזת עליו שחפצו למלאות כל חסרונו אשר יחסר לו כאחד מבני ביתו), לכן זוכה האכסנאי גם בלי קנין, וכדמצינו כעי”ז ממש בחי’ הרשב”א בבבא קמא דף קב’ ע”ב, שכתב דכסות אשתו ובני ביתו הם קנויים להם ללא קנין (כך היא הבנתו בדברי הגמ’ שם על המקדיש כל נכסיו ד”נעשה כמי שהקנה להן כסות אשתו ובניו מעיקרא”), ויהיב טעמא וז”ל: “וא”כ קשיא היאך קנו ומי זכה להן, וי”ל דכל שדעתו קרובה להן הרבה גמר בדעתו בהקנאה וזכייה לקנות ואפילו להפקיע מידי הקדש דאורייתא, ודכוותה איכא בריש פרק השוכר את הפועל במס’ ע”ז (דף סג’ ע”ב) גבי חנוני המקיפו כיון דאורחיה לאוקופי’ מקנה ליה דינר בכיסו כנ”ל.” עכ”ל[קטז]. הא קמן דבני ביתו של אדם זוכים גם ללא קנין משום דקרוב דעתו אצלם ואיכא גמירות דעת שלמה, והכי נמי אכסנאי הסמוך על שלחנו לגמרי שהוא כבני ביתו. ובפרט לענין שמן דנרות חנוכה, דסגי בשמן כדי פריטי דהיא מתנה מועטת, ולכו חזו בתוס’ כתובות דף קב’ ע”א (ד”ה אליבא) לגבי מתנה מועטת שהבינו דהא דאמר רבי יוחנן במציעא דף מט’ ע”א מודה רבי יוחנן במתנה מועטת, דאין פירושו משום מחוסר אמנה (כהבנת ראשונים אחרים), אלא חל בזה קנין ממש. וכל שכן הדלקת נרות דהיא מצוה, וכל שהוא למצוה יש יותר סברא לומר דגמר בדעתיה לגמרי ואי”צ מעשה קנין, וכדמצינו בתוס’ בכורות דף יח’ ע”ב (ד”ה אקנויי) לענין הקנאת מקום בחצר (דשם מקנה החסר משום דניחא ליה לעשות מצוה בממונו כמבואר בסוגיא שם). וראה גם בפירוש הרשב”ם בב”ב דף קכג’ ע”ב (ד”ה היכי דמי) דמתוך שרגיל לתת זוכה ללא קנין, והכא נמי דכוותיה דנותן לאכסנאי כל צרכיו. [וע”ע ברש”ש על התוס’ שם, ובאבני מלואים סי’ ל’ סק”ג בדעת הר”ן והרשב”א, ובפני יהושע בקידושין דף כו’ ע”ב, ובשו”ת נו”ב קמא חו”מ סי’ כח’ (בדעת חתנא דבי נשיאה ז”ל), ובשערי יושר מערכת הקניינים סי’ יא’, ושאר אחרונים רבים ועצומים – וקצרנו עד מאוד בזה]. ולפיכך כל שהודיע לבעה”ב דיש צורך שיהיה לאכסנאי חלק בשמן, סגי בעצם הידיעה כדי שהאכסנאי אכן יזכה בשמן. וזה מה שכתב בחזון עובדיה בתיבותיו הספורות: “י”ל דאודועי מודע ליה, ודי בכך.” עכ”ל[קיז]. ועיין גם להרב מסגרת השלחן שעל קיצור שו”ע סי’ קלט’ סקי”ט שכתב לגבי הששתפות בשמן דסגי באמירה בעלמא[קיח] עיי”ש.

 

[ושוב יצא לאור קובץ “בתורתו” (כסלו תשע”ד) לאברכי בית מדרשנו “ברכת אברהם”, וצופה היתי שם בעמ’ דש”ן (ד”ה ונראה) שכתב הרה”ג ר’ שמואל כהן[קיט] שליט”א לבאר כוונת הרב חזון עובדיה אליבא דגן המלך על דרך האמור, דיש בזה זכיה ללא קנין על פי הסוגיות הנ”ל. ודפח”ח].

 

ועוד יתכן לבאר בכוונת הגאון חזו”ע, דאם מודיע לבעה”ב שהאכסנאי צריך שיהיה לו חלק בשמן, די בכך גם בלי שום מעשה קנין, כיון שבעה”ב מניח בחנוכיה את השמן גם עבור האורח, סגי בזה לקיום תקנת חכמים, משום דבאמת לענין נרות חנוכה י”ל דאין צורך בקנין ממוני ממש אלא סגי בשייכות (עיין בהערה[קכ]). ומה גם די”ל דע”י הגבהת השמן (לצורך שפיכתו לתוך החנוכיה) מתוך מוּדעוּת שמעשה זה הוא גם “לצורך” האורח – חשיב קנין אף אם לא מתכוין לקנין (וטעמא עיין בהערה[קכא]), ואע”ג דבעלמא בעינן לזכות “על ידי אחר” שאני הכא דהקילו אפי’ דמעות קונות וכנ”ל.

 

ולגבי הישיבות, כל זה פשיטא טפי טובא, דהרי כל מה שקונים לישיבה, קונים לצורך הבחורים[קכב], ובפרט דמעיקרא כל הממון שיש לישיבה לצורך קניית מוצרים הוא ממון שנועד לצורך הבחורים, ואשר על כן כבר מעת קניית השמן היה עליו תורת “עבור” הבחורים, ואדברה נא עוד בהמשך.

 

והואיל ואתינן להכי (לומר דסגי במה שמוזג “עבור” האורח), לבי נסב”ר בקרבי לומר דבאמת מה שכתב הרב חזו”ע ד”דאודועי מודע ליה”, אין בכל זה “אוקימתא” בדברי הרב גן המלך, אלא על פי רוב כשם שבעה”ב מהנה לאכסנאי בכל צרכיו כאחד מבני ביתו[קכג], כך גם בעה”ב מבין מעצמו שההדלקה שבביתו היא בין עבור בני ביתו בין עבור האורח, ומוזג שמן בחנוכיה “גם” עבור האכסנאי. אלא שאם ימצא תמצא דהבעה”ב הוא עם הארץ גמור באופן שיש לחוש שיחשוב שההדלקה היא רק לעצמו, על זה כתב הרב חזו”ע דיודיעו לו ודי בכך, והבן. [והגם שמלשון הרב חזו”ע לא משמע כן[קכד], מסתברא דקיצר בדבר[קכה]]. ואם כנים אנחנו בכוונת הגאון חזו”ע, מינח ניחא גם קושיא נוספת, דהנה הרב גן המלך כתב דאף אם יש לאורח חדר בפני עצמו אין בזה משום חשדא “כיון שידוע הוא שהאכסנאי הזה הוא מתארח בבית פלוני”, ולכאו’ איכא לאקשויי עלה, דאי מיירי דוקא שהודיע לבעה”ב שיש צורך להקנות, שוב איכא חשדא דמי יימא לן שהודיע לבעה”ב, אלא לפי מה שכתבנו אין כאן “אוקימתא” ממש אלא האופן הפשוט הוא שבעה”ב מדליק “גם עבור” האורח הסמוך על שלחנו כשם שמדליק עבור בני ביתו.

 

ואחר הודיע אלקים אותנו את כל זאת, מובן היטב דבשו”ת יחוה דעת וגם בחזו”ע לא כתב שום תנאי שצריכים להודיע להנהלת הישיבה להקנות את השמן, וגם לא כתב דהנהלת הישיבה צריכים לעשות פעולת הקנאה כדי לזכות מן השמן לבני הישיבה. דכאמור הרב יחוה דעת ס”ל דכל שנותנים את השמן לתוך החנוכיה “לצורך” אחרים, סגי בזה, ולכן גם לענין בני הישיבות, מה שהבחור האחראי על ההדלקה בבית המדרש נותן שמן לתוך חנוכיית הציבור, חשיב “עבור” כל בני הישיבה (דהרי בודאי יודע שההדלקה בביהמ”ד איננה הדלקה אישית שלו אלא הדלקת הכלל[קכו]), ועי”ז יש לכל בני הישיבה שייכות בשמן (לפי ההגדרות של דיני חנוכה וכנ”ל).

 

ומה גם דכאמור בישיבות מעיקרא עצם קניית השמן היא “עבור” הבחורים. ואנן סהדי דהנהלת הישיבה ושלוחם בודאי מתכוונים שההדלקה תהיה “לצורך” בני הישיבות, כי הרי כל מהותה של ההדלקה בבית המדרש היא לצורך אחרים.

 

והכי אשכחנא לענין נרות שבת, דבשו”ת תשובות והנהגות ח”ב סי’ זק”ן כתב לצדד דבישיבות שמדליקים בחדר האוכל אין הבחורים צריכים להשתתף כי לכולם יש חלק בנרות ויהיב טעמא וז”ל: “אמנם לכאורה נראה דכשקונין מעיקרא לישיבה נרות היינו לכולהו, ולכן אף שאין המדליק מגביה שיזכו בהגבהתו, הנרות בלאו הכי מעיקרא דידהו.” עכ”ל. וכסברא זו כתב (לענין נרות שבת) בשו”ת תפילה למשה ח”א סי’ ט’ אות א’, וראה בדומה לזה בשש”כ פמ”ה סע’ ה’, ובפסקי תשובות ח”ג כרך א’ (הנדמ”ח) סי’ רסג’ אות כד’, ועוד. והלא הוא הדבר אשר דברנו בס”ד לענין נרות חנוכה[קכז]. ותשקוט האר”ש.

 

עד כאן עיקרי הדברים לענין הסניף דחדית לן מרן מלכא זלה”ה ביחו”ד על פי סברת הרב גן המלך. [וכל האר”ש הזאת אשר אמרתי, היינו לענין ישיבות רגילות, אולם בישיבות שראש הישיבה חפץ שהבחורים הספרדים “בדוקא” ידליקו בעצמם, כדי להדמות לבחורים מבני אשכנז (שמדליקין מחמת מנהגם בגדר “מהדרין”), בכה”ג יתכן מאוד דאה”נ נפל ה”אנן סהדי” הנ”ל בבירא (ומ”מ לא מפני זה הדין השתנה, ואכתי הבחורים הספרדים פטורים מלהדליק, והוא מחמת כל האמור לעיל ענף א’, שהוא העיקר כפי שיבואר בענף ג’). ובספר שלמי תודה הנ”ל ראה בזה “קושיא” על דברי היחוה דעת, ולא קשיא מידי דבשו”ת יחוה דעת מיירי בישיבות רגילות דלאו בשופטני עסקינן].

 

וע”ע למרן פאה”ד זלה”ה בתשובה קצרה כת”י בילקו”י מועדים מהדו”ק עמ’ רלא’-רלב’ ובילקו”י חנוכה תשע”ב עמ’ קסא’, שכתב לחזק סניף זה[קכח].

 

ויש להוסיף ולחזק הוראתו של הגרע”י זלה”ה (דהבחורים זוכים בחלק מהשמן שבהדלקת בית המדרש) מכמה טעמי, אם כי יתכן מאוד שטעמים אלו הם רק בגדר “כוותיה ולאו מטעמיה”.

 

א. זה יצא ראשונה, והוא עפ”י היסוד של “טבעת שאולה” שכבר הזכרנו בכמה דוכתי, שכתב הרא”ש ז”ל בפ”ק דקידושין סי’ כ’ ובתשובותיו כלל לה’ סי’ ב’, דאם ראובן “משאיל” טבעת לשמעון לצורך קידושין, אע”ג דמזכיר לשון “שאלה”, הוי מתנה ע”מ להחזיר, דאע”פ שראובן הינו איש בער ולא ידע מאומה מדבר הלכה, עם זאת הוי מתנה ע”מ להחזיר, והוא יען כי מאחר ושמעון הודיע לראובן שהטבעת נצרכת לענין הלכתי, אנן סהדי שראובן מתכווין שיהיה באופן המועיל על דעת חז”ל, ומוסיף הרא”ש דאם ההלכה היא שמתנה ע”מ להחזיר לא מועילה בקידושין, הדר דינא דכוונת ראובן שתהיה מתנה גמורה. כלומר דהרא”ש חדית לן יסוד מוסד, דכל אדם שעושה דבר עבור חבירו כאשר מודע לדבר שיש השלכה הלכתית בפעולתו, מתכוין על דעת חז”ל שיהיה באופן המועיל (גם אם האופן המועיל הוא ע”י הקנאה) אע”פ שאינו יודע מהו האופן המועיל, וכל זה אמרינן בתורת “אנן סהדי”. עכ”ד של הרא”ש. וע”ע להרא”ש ז”ל בחולין פ”ח סי’ כו’ שכתב יסוד זה גם לענין טלית שאולה עיי”ש. [ומרן בשו”ע אה”ע סי’ כח’ סע’ יט’ פסק כדברי הרא”ש דמהני לקדש בטבעת שאולה. וראה גם במפה חו”מ סי’ קצה’ סוף סע’ ד’ (והוא עפ”י המרדכי סוף פרק הספינה) שכתב כיו”ב לענין מטפחת שאולה לצורך קנין חליפין, דכל שהשאיל את החפץ כדי לעשות בו קנין, אנן סהדי דנותנו באופן המועיל, ועיין בביאור הגר”א שם. וכמו כן במג”א בסי’ תרנח’ סק”ג למד מדברי הרא”ש הנ”ל לענין לולב שאול עיי”ש. וכן בשפת אמת לסוכה דף לה’ ע”א (ד”ה אתיא לחם, במוסגר, והיא הגהת חתנו), השתמש ביסוד של הרא”ש גם לגבי אכילת מצה למ”ד דבעינן משלכם, עיי”ש. וכהנה רבות]. ויסוד זה הינו מוסכם^[קכט] ובסיסי ועליו מושתתים הרבה גופי הלכות (ראה נא בספרי הדל שושנת העמקים כרך “חופה וקידושין” עמ’ ה”ן, ובכרך על “דיני הכתובה ומזונות” ח”א עמ’ רלט’, וח”ב עמ’ יט’, ושם עמ’ קנו’, ובספרי הקטן חזור ושושן על פורים מהדורת תשע”ג עמ’ פז’, ועוד). ואשר על כן, כל מי שמדליק בבית המדרש, הואיל ויודע שזו הדלקה של הרבים (מדיני ביהכנ”ס ומחובת הציבור) ולא הדלקה פרטית, אנן סהדי שמתכוין שההדלקה תהיה באופן המועיל לכל צורך הנצרך. [שו”ר שכיו”ב צידד בשו”ת מנחת אלעזר ח”ב סי’ סח’, דכיון שהשמן של ההדלקה בביהמ”ד הוא של הקהל, לא גרע מאתרוג הקהל דנפסק באו”ח סי’ תרנח’ דכל הקהל מקנים את חלקם למי שזקוק לצאת בו, והכי נמי לענין השמן בנרות חנוכה שבביהכנ”ס עיי”ש]. וגם הנהלת הישיבה (וכל שלוחם) בעת קניית השמן והפתיליות (שאז אם קונים “עבור” הכלל שפיר דמי), אנן סהדי שמתכוונים להקנות לכלל מהאי טעמא גופא.

 

ב. ועשה לך צר”ף גם ממה שכתב באשל אברהם מבוטשאטש מהדו”ת סי’ תרעז’ וז”ל: “ובנרות של ביהכנ”ס יש סגנון הקנאה [של השמן] ע”י לב בית דין מתנה” עכ”ל [ונהי די”ל דשם כוונתו רק כלפי אורח שמדליק את נרות ביהכנ”ס, מ”מ אם כבר נזקק לסברא לב בית דין מתנה להקנות את השמן, י”ל דכן הוא כלפי כל הציבור]. ובדומה לזה כתב הגר”מ שטרנבוך שליט”א בספר מועדים וזמנים ח”ו סי’ פט’ (ד”ה וביותר), דכיון שההדלקה בביהכנ”ס היא הדלקת הקהל, לכולם יש חלק ונחלה בשמן עיי”ש. וק”ל. והבט וראה גם בשו”ת אדרת תפארת ח”ב סי’ לד’ (ד”ה אולם בלא”ה) שכתב דמאחר וההדלקה בבית המדרש היא הדלקה מכספי ציבור, ממילא יכולים הבחורים לצאת בהדלקה זו אף שאינם משתתפים בפריטי, דהכל הוא על דעת שיהיה לכל אחד ואחד חלק בהדלקה דומיא דמנורה שהשמן היה מתרומת הלשכה שהיה בזה חלק לכל ישראל. [ועיין בספר מקראי קודש פראנק על חנוכה סוף סי’ כא’, שכתב סברא כזו בהקשר אחר, דהא דבעינן “לכם” בנרות חנוכה (לסוברים כן) הוא משום דתיקנו דומיא דשמן המנורה שהיה לכל עם ישראל חלק מחמת שהיה מתרומת הלשכה עיי”ש].

 

ג. ונוסף גם הוא על כל האמור, הוראת מור”ם במפה חו”מ סי’ קסג’ סעי’ ד’ עפ”י הרא”ש, דכל דבר שבציבור אי”צ קנין, והכי נמי כיון שההדלקה בבית המדרש היא לצורך הבחורים שהם “ציבור”, זוכים בשמן ללא צורך בקנין [איברא דישנם כמה ביאורים שונים בהרי דינא דדבר שבציבור אי”צ קנין, ולפי חלק מהביאורים בנידון דנן לא שייך להאי טעמא, וצאינה וראינה מה שהרחיב בזה בשו”ת ציץ אליעזר חט”ז סי’ נ’, ומשם באר”ה].

 

וכל הנ”ל הם סניפים לומר דיוצאים ידי חובת ההדלקה מחמת זכות בחלק מהשמן, אך לכו חזו נא להלן בפרק ה’, שה”ן עוד נביא סניפים נוספים (עפ”י הראשונים כמלאכים ז”ל) לומר שהבחורים יוצאים ע”י ההדלקה שבבית המדרש אף בהניח שאין להם כלל זכות בשמן.

 

והבט וראה גם בשו”ת יצחק ירנן ברדה ח”ה סי’ מח’, דלאחר שהזכיר דברות קודשו של הגאון יחוה דעת הנ”ל, בא במחבר”ת לומר דגם האחרונים הסוברים שבחורי הישיבות היו צריכים להדליק, היינו דוקא בזמנם שהבחורים היו דואגים לעצמם ללינה ולאכילה ואפי’ היו משלמים על כך שלומדים כמבואר במעשה דהלל ביומא דף לה’ ע”ב. משא”כ האידנא שהישיבה נותנת צרכי הבחורים, גם השמן בכלל, וכן בימינו שההורים משלמים לישיבה, השמן בכלל. עיי”ש.

 

פרק ג’ – שני בעה”ב, או שני אכסנאים, אי מהני השתתפות, ודין בחורי הישיבות לענין זה

 

עוד רגע אדבר דהנה עין רואה לאישי כהן גדול מוהר”ר חנוך כהן שליט”א (ראש ישיבת באר התלמוד המעטירה) בתשובה כת”י[קל], שכתב להשיג על הסניף הנז’ של מרן הגאון יחוה דעת, ותוכן דבריו, דהרי גם אם אמת נכון הדבר שכל הבחורים יש להם חלק ונחלה בשמן עפ”י דברי הרב גן המלך וכנ”ל, מ”מ אכתי לאו ברירא מילתא דסגי בזה, דהרי בביאור הלכה סי’ תרעז’ סע’ א’ (ד”ה עמו) הביא דברות הפרמ”ג בא”א סק”ג שעלה ונסתפ”ק היכא דבדין שני בעלי בתים בבית אחד, אי מהני שאחד ידליק והשני ישתתף, דדילמא רק באכסנאי הקילו חז”ל דסגי בהשתתפות, ואילו שני בעלי בתים צריכים כל אחד להדליק לעצמו, ושוב הביא הפרמ”ג בסק”ח דנחלקו בזה הלבוש והפר”ח. והוסיף הביאור הלכה דלפום קושטא פלוגתא זו כבר נפתחה בראשונים, דדעת הרב המגיד דצריכים כל אחד להדליק בפני עצמו, ודעת השיבולי הלקט דאחד מדליק והשני משתתף[קלא]. עכת”ד הביאור הלכה. ועפ”ז כתב הגר”ח כהן וז”ל: “ולפ”ז אם השמן שייך לכל בני הישיבה, יהיה תלוי במחלוקת זו אם יש השתתפות בפריטי בשני בעלי בתים או לא.” עכ”ל.

 

ולא זכה מוחין דקטנות דידי להבין עומק השגתו של הגר”ח כהן שליט”א, דהרי אחד הרואה עיניו יחזו בביאור הלכה שם, דספיקו של הפרמ”ג הוא דוקא כאשר שני בעלי הבתים “כל אחד אוכל משלו” עכ”ל. כלומר שהם מחולקים בעיסתם. וכן הרב המגיד שהזכיר הביאור הלכה (שסובר דשני בעלי בתים בבית אחד צריך כל אחד להדליק לעצמו), הוא בפ”ד מהל’ חנוכה ה”ד, ושם כתב וז”ל: “שני בני אדם הנכנסין בפתח אחד והם חלוקים בעיסתן, ואינן סמוכין על שלחן אחד, שכל אחד צריך להדליק, כך נ”ל.” עכ”ל[קלב]. הא קמן דאם אינם חלוקים בעיסתן, אלא אוכלים ביחד מאותה עיסה, גם הרב המגיד מודה לשיבולי הלקט דאי”צ שכל אחד ידליק לעצמו, אלא אחד מדליק ודי בזה (ואפשר דבעי שהשני ישתתף, אבל לא יותר מזה). ובחורי הישיבות בודאי ובודאי מסתברא דלא חשיבי חלוקים בעיסתם דהרי כולם אוכלים אותם מאכלים מאותו מטבח באותו חדר אוכל. [וכ”כ לענין נר חנוכה בספר שבות יצחק על חנוכה עמ’ פ”ו עמ’ קיב’, דבחורי הישיבה אינם חלוקים בעיסתם ולדברי הכל מהני נתינת פריטי. וכ”כ בספר תורת הישיבה פי”ב הערה ד’. וכך היא דעת הגאון החזו”א (כפי שמובא בספר מעשה איש ח”א עמ’ קלט’ וח”ד עמ’ קלב’), דאפי’ לאחינו האשכנזים שיש להם דין “מהדרין” שכל אחד מדליק לעצמו, בבחורי הישיבות סגי להם להשתתף, ואחד מדליק לכולם]. וגם אם ההורים משלמים לישיבה כל אחד עבור בנו, לא מחמת זה יהיו הבנים נחשבים כחלוקים בעיסתם, דהרי גם שני בעלי בתים בודאי שכל אחד מביא ממון משל עצמו לצורך העיסה ובכל זאת כיון שסוף סוף אוכלים מאותה עיסה, רק אחד מדליק. וא”כ בודאי דגם לענין בחורי הישיבות, כולם יוצאים בהדלקה של אחד מהם בבית המדרש (או בחדר האוכל[קלג]), היות ויש לכולם חלק בשמן כפי שהעלה בשו”ת יחוה דעת עפ”י דברי הרב גן המלך.

 

[והוי יודע דגם אין לומר שעכ”פ כל חדר וחדר יצטרך אחד להדליק, דהרי בודאי חדרי הפנימיה דומים ממש לכמה חדרים באותו בית ולא לכמה בתים, וא”כ סגי במה שמדליקים בבית המדרש או בחדר האוכל וזהו כבעל הבית שמדליק עבור שאר הבעלי בתים הגרים עמו ביחד. ומה גם שחדר האוכל מייחד את כולם, וזכר לדבר ממאי דמצינו בדיני עירובין ונפסק בשו”ע או”ח סי’ שע’ סע’ ד’: “אנשי חצר שהיו כולם אוכלים על שלחן אחד, אף על פי שכל אחד יש לו בית בפני עצמו, אינם צריכים עירוב, מפני שהם כאנשי בית אחד.” ע”כ, וכתב שם מור”ם (והוא מדברי רבינו ירוחם): “וכן אם הרבה בעלי בתים אוכלים בחדר אחד, כל אחד על שלחנו, אף על פי שכל אחד ישן בחדר בפני עצמו, עירוב אחד לכולם, הואיל ואין מחיצה מפסקת בין מקום אכילתן הוי כחמשה ששבתו בטרקלין וכו’.” עכ”ל. והבט וראה בשו”ת שערי יושר חנניה ח”ב חאו”ח סי’ עט’ אות ה’ לענין נרות חנוכה, שכתב לבאר בטוטו”ד, דאם ישנם כמה בעלי בתים שכולם אוכלים ביחד בחדר אוכל וכן שאר השירותים הוא במשותף לכולם ורק בשינה יש להם חדרי שינה נפרדים, חשיבי ככמה בעלי בתים שגרים בבית א’ וישתתפו כולם בחנוכיה אחת, עיי”ש. והסברא בזה היא ברורה. וגדולה מזו כתב בספר פסקי משה על חנוכה פ”ד סע’ יט’ בשם הרה”ג ר’ יעקב הכהן שליט”א (ושהסכים עמו הגאון נאמ”ן שליט”א), דאף בבתי מלון שכל האורחים הם ממש בעלי בתים לעצמם, אם כולם אוכלים בחדר אוכל אחד הוי ככמה בעלי בתים בבית אחד דקיי”ל דרק אחד מדליק והאחרים משתתפים עמו. עיי”ש. ועכ”פ אף לפי מה שנקטו כמה אחרונים לענין בית מלון, שכל משפחה מדליקה לעצמה בחדרה אע”פ שכולם אוכלים באותו חדר-אוכל, היינו משום דשם גרים משפחות משפחות לבד ונועלים חדרם וקפדי טובא שלא יכנסו אחרים בגבולם (ואף בחדר האוכל יושבים כל משפחה לעצמה[קלד]), וגם משכירים ממש את חדרם, ולכן נעשה כבתים נפרדים (או עכ”פ נעשים כחלוקים בעיסתם) משא”כ לענין הישיבה דפשיטא דכולא ביתא אריכתא הוא. כך נראה ברור לפקצ”ד ולא ראיתי מערער על הנחה זו (דגם אלו שרצו לחייב את עדות המזרח בהדלקה לא העלו על שפתם סברא כזו שיחשב כל חדר כבית בפני עצמו, אלא מטעמי אחריני אתו עליה וכמובא כאן). וכל זה אינו נוגע למח’ אם עדיף להדליק בחדר שינה או בחדר-האוכל, דכאן הנידון אינו היכן להדליק אלא הנידון הוא קביעת המעמד של אותם “בעלי בתים” בהיותם כולם בבית אחד ולא בכמה בתים, וז”פ. ועכ”פ לכו חזו בשו”ת שבט הלוי ח”ג חאו”ח סוף סי’ פג’ (ד”ה היוצא) לענין מקום ההדלקה, שנקט דכל הישיבה נחשבת כבית אחד ולכן מדינא מועיל להדליק היכן דרוצים (וכתב שם להדיא דגם בבית המדרש מועיל להדליק כי הרי ביה”מ נקרא בי רבנן על שם שדרין שם כל היום ושוהים שם כבביתם), וכ”כ הגר”י בראנדסדופר בספר אורה ושמחה על חנוכה פ”ד סקמ”ו (ד”ה ולפי”ד הב”י) שכל הישיבה כולה היא כבית אחד גדול, עיי”ש, וכל שכן לענין דנן. וע”ז הדרך ראה גם בספר הליכות שלמה מועדים פי”ד ה”ח (ג”כ לגבי מקום ההדלקה לבחורי בני אשכנז שמדליקין משום מהדרין), דהואיל ואין לבחורים בישיבה דיור בבעלותם אלא רק משתשמים בישיבה תשמישי דיורים, יכולים להדליק בכל מקום שרשאים להשתמש בו, בשעת הדחק מיהא, עיי”ש].

 

איברא דהגר”י עדס שליט”א בקונטרס שיעורי חנוכה סי’ טו’ כתב, דאם הבעלי בתים הם שותפים בעיסתם באופן שווה, שכל אחד השתתף בחצי מההוצאות, אזי כיון שאין אחד עיקר והשני טפל אלא שניהם שווין, שפיר יסבור הרב המגיד דצריכים שניהם להדליק. ומכאן הסיק הגר”י עדס, דאצל בחורי הישיבות, לפי סברת הרב המגיד, לא יועיל שיתוף. וע”ע שם דחידושו של הגר”י עדס מבוסס על מה שחידש לפני כן, דקא קשיא ליה מדוע מועיל שהאכסנאי משתתף בפריטי כאשר בעל הבית מדליק, וע”ז חידש (וכבר הקדימו בזה רבו הגרש”ז בשו”ת מנחת שלמה[קלה]) דהיינו טעמא משום דע”י ההשתתפות נחשב האכסנאי כאחד מבני הבית ויוצא מדין “נר איש וביתו”. ועפ”י מונח זה בנה הגר”י עדס בנין שני כנ”ל, דאם שני בעלי בתים משתתפים באופן שווה, לא שייך כאן עיקר וטפל, וממילא אין סיבה שיועיל שיתוף. והוסיף שם דנהי דרוב הראשונים (והם שר שלום גאון, והריטב”א, ואורחות חיים מלוניל, ושיבולי הלקט) חולקים על הרב המגיד וסבר”י מרנ”ן דלשני בעלי בתים מועיל השתתפות, משום דס”ל דהדלקה אחת עם שמן של שנים עולה לשניהם, מ”מ לענין דינא בבחורי הישיבות יש לחוש להחמיר כהרב המגיד, שיצטרכו להדליק בעצם, ודלא כהחזו”א שהורה דמועיל השתתפות לבחורי הישיבות. עכת”ד הגר”י עדס שליט”א. וראה גם בספר מצוה נר איש וביתו הנדמ”ח סי’ ב’ סוף הערה כט’ (עמ’ מו’ ד”ה והאחרונים).

 

ויען כי אין מח בקודקודי, השכל הנעל”ם, היה נדמה לי שביאורו של הגאון הגדול מוהר”י עדס שליט”א בדברי הרב המגיד, נראים כדברי נביאות. דהרי לאחר שביאר בדעת שאר הראשונים (“רוב הראשונים” כלשונו הזהב) דהדלקה אחת עולה לשני אנשים אפי’ שלא מדין עיקר וטפל[קלו], אפשר דכך ממש סבור הרב המגיד לענין שני בעלי בתים שאינם חלוקים בעיסתם, ורק שאם הם חלוקים בעיסתם אזי ס”ל דכשם שאינם שותפים לענין מאכל כך גם לענין נרות אין להם להיות שותפים, דהם כמו שני בעלי בתים שגרים בשני בתים (דאע”פ שהם גרים תחת אותו גג מבחינה פיזית, מ”מ מה שמחולקים בעיסתם חשיב גדר “שני בתים” במובן הדיני), דיש כאן חיוב ב’ נרות ולא סגי בנר אחד, ולאפושי פלוגתא לא מפשינן. ועיין גם בספר הליכות מרדכי חברוני על חנוכה עמ’ רסו’ ד”ה ומיהו, ודו”ק.

 

[ובר מן דין כבר הרגיש הגר”י עדס גופיה שם, די”ל דס”ל להרב המגיד דעצם ההשתתפות בעיסה מועילה כדי לומר שחז”ל הקילו דסגי להו בהשתתפות בנרות, אלא דהגרי”ע לא רצה לסמוך ע”ז לדינא עיי”ש][קלז].

 

ואף גם זאת, דהנה הגרי”י בלויא בספר חובת הדר פ”א סקל”ה בא העיר”ה דאין ראיה מדברי הרב המגיד לומר דלא יועיל השתתפות (דלא כהבנת הפר”ח בדעת הרב המגיד), דהרי הרב המגיד מיירי שם לענין נר שיש לו שני פיות דמשכחת ליה בשני בעה”ב שצריך כל אחד להדליק אבל אה”נ אפשר שיכולים גם להשתתף עיי”ש. וכ”ה בספר מצות נר איש וביתו הנדמ”ח עמ’ לרו’. וכמו כן יתכן דגם הרב המגיד מודה מיהא דלענין בדיעבד ההשתתפות מועילה, ורק לכתחילה ס”ל דיש דין להדליק בעצמו כדי לעשות מצוה בגופו [ובנידון דנן שכל זה נצרך רק “לסניף בעלמא”, סגי לן במה שלפי ה”סניף” יוצאים י”ח בדיעבד].

 

ומה גם דעיקר הביאור של הרב מנחת שלמה בטעמא דתיקנו חז”ל דסגי לאכסנאי להשתתף, משום דע”י ההשתתפות חשיב כאחד מבני הבית (וע”ז בנויים מאמרות טהורות של הגר”י עדס), אינם דברים מוכרחים[קלח], ואיכא דרכי נועם טובא לבאר האי מילתא, ואזכיר מעט דוגמאות[קלט] ואידך זיל גמור:

 

א. הב”ט היטב היטב הב”ט בלשון הרמב”ן לפסחים דף ז’ ע”ב לגבי הדלקת נרות חנוכה ע”י שליח, דאמנם לשונו חתום וסתום, אבל משמע דהואיל והשמן הוא של המשלח (עיין הגהת מוהר”ר איסר זלמן מלצר זלה”ה לרמב”ן מהדורת אור עולם, אות ב’) נחשב המשלח כקיים בעצמו מצוה ללא עזר של השליח [ואע”פ שהמעיין בהקשר הדברים בין יבין שהרמב”ן לא היה צריך לחדש כולי האי, אלא לעניינו שם (לגבי מטבע הברכות) סגי ליה לומר דהשליח אינו יכול לעשות לבדו את המצוה כיון שצריכים ממונו של המשלח, מ”מ לשון הרמב”ן מורה באצבע כמו שכתבנו לפקצ”ד. אך אינו מוכרח, ויתכן לפרש דאה”נ כוונתו רק דהשליח זקוק לממונו של המשלח עיי”ש]. וביותר משמע כן במאירי לפסחים שם (ד”ה וחכמי) שכתב (לשיטת הרמב”ן וסייעתו) בשם כמה מפרשים: “שמאחר שצריך שיהא השמן שלו, הרי הוא כגופו”. עכ”ל[קמ]. וכן ניתן לפרש בכוונת הר”ן הנ”ל (שו”ר דכ”כ הגאון מוהר”י מולכו זלה”ה בשלחן גבוה סי’ תרעו’ סק”ב בדעת הר”ן, דכיון שהשמן הוא של בעה”ב, אע”פ שהדליקו השליח, הוי כאילו הוא בעצמו הדליק, עיי”ש, וכן פירש בדברי הר”ן גם בשו”ת ויען יצחק ן’ שושן בחלק ההשמטות סי’ ה’ ד”ה ונראה שיטת), וכן יש לפרש בכוונת הב”י סי’ תרעו’ דף שסד’ סוף ע”א בדעת השבלי הלקט. ומ”מ בודאי אינו מוכרח. ועכ”פ כלל העולה מן האמור (אם אכן ביאור זה נכון), דמי שמוכן שידליקו בממונו, הרי זה כמדליק בעצמו, ועל כן ברור איפוא דסגי ליה לאכסנאי בהשתתפות, דע”י שזוכה בחלק מהשמן, הרי זה כקיים את המצוה בעצמו.

 

ב. ועל זה הדרך, הנה הזכרנו לעיל ענף א’ פרק ו’ דברי הב”ח בסי’ תרע”ו (והניף ידו שנית גם בסי’ תרע”ז) שכתב דחיוב הדלקת נרות חנוכה הוא חיוב על “ממונו” ולא על גופו. [וכאן כתוב יותר ממה שהזכרנו עפ”י הרמב”ן, דלפי הרמב”ן יש חיוב על גופו אלא דמועיל מה שמדליקים בממונו כדי שיהיה נחשב כהדליק בגופו, ולא עוד אלא דלפי הרמב”ן משמע דבעינן תורת שליחות ולא סגי במה שההדלקה היא בממונו (ודלא כמהר”ח או”ז ואכמ”ל), משא”כ לפי הב”ח מעיקרא כל החיוב הוא שתתקיים (ע”י בר חיובא) הדלקה בממונו ותו לא]. וכן בפרמ”ג סי’ תרעט’ א”א סק”א כתב מהאי טעמא, דבקושטא בנרות חנוכה אין חיוב שהאדם ידליק בעצמו בגופו, אלא בנרות חנוכה כל שמדליקים “בממונו” שפיר יוצא בזה, ואי”צ תורת שליחות להדלקה (והיינו אפי’ מי שזהו ביתו ואין בעה”ב אחר זולתו, ואחרים שאינם בני ביתו מדליקים בשמן שלו, סגי בזה לצאת י”ח). עיי”ש. ובספרי הדל ללקוט שושנים ח”ד עמ’ ריא’ כתבנו אנן יד עניי לבאר דכך נראה לכאו’ שיטת מהר”ח אור זרוע, עיי”ש. וע”ע שם בעמ’ רכ’, ובעמ’ רלה’. ועתה, אין כאן “קולא” מיוחדת באכסנאי דסגי ליה בהשתתפות ואי”צ הדלקה, אלא כך היא צורת המצוה, וגם בעל הבית מה שמדליק הוא רק היכי תמצי שתהיה הדלקה בממונו [ועל פי הבא”ר מסתברא דיועיל אפי’ שהאכסנאי ידליק ובעל הבית ישתתף עמו, ומה שכתוב שבעה”ב מדליק אינו אלא אורחא דמילתא]. ובמקראי קודש פראנק סוף סי’ כב’ וסי’ כג’ כתב לדון בשאלה דנן גופא למה זה ועל מה זה דסגי לאכסנאי בהשתתפות, וכתב לבוא אל הישו”ב דבקושטא דאפי’ איש זר שמדליק בבית מועיל עבור כל הנמצאים בבית, בין לבעה”ב בין לאורחים, דאין דין שתהיה ההדלקה מיוחסת למחוייבים בה, אלא דיש דין צדדי דצריך שההדלקה תהיה בממונו, ולכן אכסנאי צריך להשתתף בפריטי, עיי”ש[קמא].

 

ג. לדעת התוס’ (דפסק מרן השו”ע כוותיהו) דקיים חשש שאם שני אנשים ידליקו בבית אחד תהיה טעות בחשבון הנרות, מסתברא טובא למימר דלגבי אכסנאי מעיקרא תיקנו חז”ל שלא יהיו מחוייבים להדליק בעצמם אלא רק ישתתפו.

 

ד. לאור המבואר לעיל ענף א’ פרק ו’ נתבאר די”ל דחיוב נרות חנוכה נובע מכח הבית ולא מכח הגברא, וא”כ נמצא דחיובו של האכסנאי הוא חיוב זוטר דהרי אין זה ביתו אלא רק מתארח בבית זה, וכיון דחיוב זה אינו חיוב אלים לכן סגי במה שמשייך את עצמו להדלקה שבאותה בית ע”י ההשתתפות[קמב]. [והדברים מתאימים מאוד ללשון הפרמ”ג שהובא בביאור הלכה הנ”ל, דבאכסנאי הקילו]. ונהי דמצינו באורחות חיים הל’ חנוכה אות יט’ שכתב דאכסנאי בבית גוים במקום שאין שם הדלקה, דמחוייב להדליק בעצמו אע”פ שמדליקין עליו בגו ביתיה מפני פרסומי ניסא עיי”ש, אין מזה ראיה לומר דיש לו חיוב אלים אלא דכיון דאין מי שידליק ממילא אין עם מי להשתתף ולכן מדליק.

 

וע”ע להגאון בעל גליא מסכת בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בספר באר אברהם פסוולר בחלק השו”ת סי’ טז’, שכתב (בד”ה וכבר חקרתי) דהיינו טעמא דמהני השתתפות לאכסנאי, משום דיש לו חלק במצותו של בעה”ב (ולא משום שמשייך את עצמו לבני ביתו של בעה”ב). וכיו”ב בשו”ת שמע שלמה ח”ד חאו”ח סי’ כא’ אות ד’, ובמועדים וזמנים ח”ב חנוכה סוס”י קמד’ ד”ה ולפי, ועוד רבים.

 

[ולחידוד בעלמא אמינא, דיתכן דכל הנ”ל תלוי במח’ הרא”ש והר”ן ואפרש שיחתי. דהנה ידועה פלוגתתם של הרא”ש והר”ן בשבת דף כג’ בביאור מימרא דרב ששת שמחדש שאכסנאי חייב בנרות חנוכה (דצריך להשתתף), דהרא”ש כתב דהחידוש הוא דלא תימא דהאכסנאי נכלל בדין “נר איש וביתו” של בעה”ב, ואילו הר”ן כתב דהחידוש הוא בכך דלא תימא דהוא דין על הבית כמזוזה. והנה לאחר שנתחדש בדברי רב ששת שאכסנאי כן חייב (להשתתף מיהא), יש לעיין בגדר חיובו, ולפקצ”ד שפר קדמי לפרש (הגם שאין הכרח לפרש כן) דכיון דחזינן דהאכסנאי עכ”פ לא מחוייב להדליק ממש אלא רק להשתתף, שמעינן מינה דה”הוי אמינא” שעליה בא רב ששת לאפוקי (למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה) איננה פוקעת לגמרי אלא רק נחית דרגא. והיינו דלפי הרא”ש אכתי יש לאכסנאי שייכות מועטת לדין “נר איש וביתו” ולכן סגי ליה בהשתתפות (וזה כדברי הרב מנחת שלמה הנ”ל דע”י ההשתתפות אכן נעשה חלק מבני הבית, שמשלים את השתייכותו), ולפי הר”ן נהי דחיוב ההדלקה אינו לגמרי כמזוזה מ”מ הוא חיוב גברא שתלוי בבית (וכעין הפשרה שכתב הפני יהושע בשבת שם), ולכן האכסנאי אמנם מחוייב במצוה אך לא מחוייב להדליק רק להשתתף].

 

ומלבד כל האמור, מאי דפשיטא להו להגר”ח כהן ולגר”י עדס דיש לדמות בחורי ישיבה לדין שני בעלי בתים, לדידי עניא בעניותא היה נראה (לולי דבריהם) דאינו ברור כלל, דהרי כבר נתבאר בהקדמה לענף הנוכחי, דבני הישיבות דינם כאכסנאים ולא כבעלי בתים, וא”כ יש לחקור לדעת הרב המגיד דשני בעלי בתים בבית אחד צריכים להדליק ולא מהני השתתפות, האם הוא הדין והוא הטעם גם לשני אכסנאים בגוונא שאין בעל הבית מדליק בבית שבו נמצאים.

 

והנה לפי מה שכתבנו לעיל דלפי התוס’ חז”ל תיקנו שאכסנאי רק משתתף כדי שלא יתקלקל חשבון הנרות – איכא למימר דמה שכתב הרב המגיד דשני בעלי בתים מדליקים היינו משום דהוי מילתא דלא שכיחא שיהיו שני בעלי בתים בדירה אחת ולכן ס”ל דלא היתה תקנה מיוחדת שיהיו פטורים מלהדליק בפני עצמם [אלא יצטרכו לוותר על מעלת חשבון הנרות מפני חיובם האישי], משא”כ שני אכסנאים במקום שאין בעל הבית מדליק, סוף סוף הם אכסנאים ונשאר דינם כתקנת חכמים דסגי להו בהשתתפות.

 

וכמו כן לפי מה שכתבנו לעיל דאכסנאי יש לו חיוב זוטר מפני ששורש החיוב הוא מכח הבית, א”כ י”ל דעד כאן לא כתב הרב המגיד שני בעלי בתים צריכים להדליק אלא משום דיש להם בעלות על הבית וממילא אית לתרוויהו חיובא מעליא, משא”כ כמה אכסנאים בבית אחד אע”פ שבעל הבית אינו מדליק, סוף סוף אין הבית שלהם וחיובם הוא חיוב זוטר ולכן סגי להו בהשתתפות (ולכן אכסנאי אחד ידליק כדי שיהיה על מה להשתתף, והאכסנאים האחרים ישתתפו).

 

ולענין דינא כבר דייק לנכון בספר יומי דחנוכה[קמג] פ”ו הערה כ’ מדברי מרן הב”י בסי’ תרע”א ד”ה ומה שמניחין, דתרי אכסנאי בבית אחד כאשר בעה”ב אינו מדליק, אכסנאי אחד מדליק וחבירו משתתף עמו, ולא דמי לדין תרי בעלי בתים החלוקים בעיסותיהם דבזה נחלקו הפוסקים, עיי”ש. ואשר על כן, אף לפי הבנת הגר”י עדס אליבא דהרב המגיד דשני בעלי בתים צריכים להדליק בעצמם אפי’ שאינם חלוקים בעיסתם (כל עוד שיש להם חלק שווה בעיסה), שאני ושאני בחורי הישיבות דמעמדם כאכסנאי, והסניף של הגאון יחוה דעת (עפ”י הרב גן המלך) עומד בעינו לכו”ע.

 

ויותר ממה שקראתי לפניכם כאן, בא יבא ברינה להלן פרק ז’, דשם יבואר בדלותינו די”ל דכל בני הישיבה עדיפי משני אכסנאים ומשני בעלי בתים שאינו מחולקים בעיסתם, אלא דינם כמשפחה אחת ממש, עיי”ש וצרף לכאן.

 

פרק ד’ – טיב ההדלקה בבית הכנסת (הצעת דברי היחו”ד, וכמה הוספות והבהרות)

 

עוד רגע אדבר, דהנה בעיקר הסניף של הרב יחוה דעת דבני הישיבות יוצאים י”ח ע”י הזכות שיש להם בשמן של ההדלקה שבבית המדרש, הקשה הרב יחוה דעת על עצמו (בהערה), דהרי ההדלקה שבבית המדרש אין עליה תורת הדלקה של חובה אלא היא לפירסומי ניסא בעלמא, וכמו שכתב בשו”ת הריב”ש סי’ קיא’, דמה שנוהגים להדליק ולברך בביהכנ”ס הוא משום דהאידנא יד העכו”ם תקיפה ואין לאל ידינו לקיים כל אחד המצוה כתקנתה שכל אחד ידליק נרות חנוכה בפתח ביתו מבחוץ, והוסיף הריב”ש דמ”מ באותה הדלקה של בהכ”נ, אין אדם יוצא בה. וכן נפסק במפה או”ח סי’ תרע”א סע’ ז’, דאין יוצאים י”ח בהדלקה שבביהכנ”ס. וא”כ לכאו’ הוא הדין נמי דבחורי הישיבות אינם יכולים לצאת בהדלקה זו.

 

ויש לדקדק בלשון הרב יחוה דעת שכתב וז”ל: “ולפי זה יש לומר שגם ההדלקה באולם בית המדרש אינה מועילה לפטור את בחורי הישיבה ממצות הדלקת נר חנוכה, שההדלקה באולם בית המדרש נועדה רק לפרסום הנס, כמו בבית הכנסת, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו” עכ”ל – ומשמע מלשונו הטהור דלמעשה עיקר הסיבה שלכאו’ הבחורים לא יכולים לצאת בהדלקה זו, הוא משום דהדלקה זו לא נועדה למצוה כי אם לפירסומי ניסא בעלמא. ואם אכן זו כוונתו מרן פאה”ד זצ”ל, לפום ריהטא היה מקום להקשות, דהרי בריב”ש מבואר בפשטות דהחיסרון הוא בזה שההדלקה אינה ב”ביתו” של האדם[קמד] (ואה”נ פועל יוצא הוא שההדלקה גם איננה לשם מצוה, אבל זו התוצאה ולא שורש החיסרון). ואכן גם בהמשך דברי הגאון יחו”ד גופיה (במה שכתב שם “ואפילו לדעת הריב”ש הנ”ל וכו'”) משמע שהבין כן, דהריב”ש ס”ל דלא מועילה ההדלקה מחמת שביהכנ”ס אינו ביתו של האדם. וצריכים לומר בדעת הגאון יחוה דעת, דפשיטא ליה כמו שכתבנו לעיל פרק ג’, שכל הישיבה היא בית אחד גדול (והזכרנו שם דכן כתבו גדולי האחרונים ושלא מצאנו חולקים בזה). וע”ז כתב הגאון יחו”ד, דסוף סוף כיון שמנהג ההדלקה בבתי כנסיות היתה רק לשם פרסום הנס בעלמא ולא לשם מצוה, נמצא דההדלקה בביהמ”ד של הישיבה (אפי’ שנחשב כמקום הדלקה היות וכל הישיבה היא בית אחד) איננה הדלקה דינית לשם מצוה. [ובהמשך דבריו אה”נ כתב לערער על הנחה זו מכמה טעמי, ואפי’ בדעת הריב”ש עצמו, וכפי שנביא בפנים בסמוך].

 

עכ”פ עד כאן העיר הרב יחוה דעת על דברי עצמו. הוא מותיב לה והוא מפרק לה, דמייתי לדברי מרן הב”י בסי’ תרע”א שכתב אחרת מדברי הריב”ש, וז”ל הב”י: “ומ”ש שמניחין נר חנוכה בבית הכנסת – נראה שתיקנו כן מפני האורחים שאין להם בית להדליק בו, וכמו שתיקנו קידוש בבית הכנסת משום אורחים דאכלו ושתו בבי כנישתא.” עכ”ל. והביא שם הב”י דהכל בו אכן הזכיר תרי טעמי, הטעם הנ”ל דהוא מפני האורחים[קמה], והטעם השני (והשלישי לכאו’) “שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם שיש בזה פרסום גדול להש”י וקידוש שמו כשמברכין אותו במקהלות”, ואח”כ הביא את דברי הריב”ש. והנה לפום טעמא קמא דמייתי בב”י, שפיר הוי הדלקה זו הדלקה של חיוב וממילא יכולים הבחורים לצאת בה ידי חובתן[קמו].

 

וראו הביא לנו גם מה שכתב באורחות חיים מלוניל הל’ חנוכה אות טו”ב, דנתן טעם לשבח במה שנוהגים להדליק בבית כנסיות, דהוא כדי “להוציא מי שאינו בקי ושאינו זריז בזאת המצוה” עכ”ל. ושכ”כ באוהל מועד ח”ב דף נא’ ע”ב. ומייתי נמי לדברי ספר המכתם בפסחים דף קא’ ע”ב דההדלקה בביהכנ”ס נועדה “גם שיצאו ידי חובתם הרואים שאין להם בית לברך שם” עכ”ל. והצד השווה שבין כל הפירושים, שההדלקה היא הדלקה מדינא להוציא אנשים מסויימים (דלא כהריב”ש[קמז]), כך שגם אם בני הישיבות אינם בכלל אותם האנשים, מ”מ כיון שיש להם חלק בשמן מועילה הדלקה כזו כדי לצאת בה ידי חובתם.

 

וכתב עוד ביחוה דעת[קמח], דאף הריב”ש לא כתב כנ”ל אלא לענין ביהכנ”ס, שאין בית הכנסת עשוי אלא לתפילה ודברי קדושה, אך בביהמ”ד ששם שרי להו לת”ח לאכול וללון, ונחשב כביתם (גם אם אינו החלק העיקרי בביתם), יתכן דיוד”ה יוד”ה שהדלקה עושה מצוה ולא רק פרסומי ניסא בעלמא. וביסס את חילוקו על דברי הגמ’ במגילה דף כח’ ע”ב: “מאי בי רבנן, ביתא דרבנן (פרש”י: “למה קורין בתי מדרשות בי רבנן – לפי שביתם הוא לכל דבר”. עכ”ל). והוא כדמצינו בשו”ע סי’ קנא’ סע’ ג’ דיש לחלק בין בית הכנסת לבית המדרש לענין עד כמה נחשב כביתו של אדם, וטעמא דמילתא כמו שכתב שם במשנ”ב סקט”ז עיי”ש.

 

[ואע”ג דכתבנו לעיל לדקדק מלשון הגאון יחו”ד די”ל דלא סגי במה שבית המדרש הוא ביתם מאחר ומנהג ההדלקה בבית הכנסת לא נועד לשם מצוה כי אם לפירסום הנס בלבד, כל זה נקט הרב יחוה דעת בתור קושיא על עצמו, ואילו כאן חידש דיתכן לומר דרק בביהכנ”ס שמצד עצם מהותו אינו “בית” ולא שייך הדלקה של מצוה בזה דוקא ההדלקה היא לא לשם מצוה, אך בבית המדרש שהוא ביתם, שפיר י”ל דהויא הדלקה של מצוה. ויש להוסיף ולומר, לפי מה שהתבאר במילתין לעיל ענף א’ בשם הגחיד”א, דגם למ”ד מצוות צריכות כוונה מ”מ במצות נרות חנוכה אם מדליקים בביתו יוצא י”ח אפי’ שלא מתכוין לצאת, א”כ הכי נמי אפי’ שהמנהג נועד לפירסומי ניסא בעלמא מ”מ היות והדליק נרות וביהמ”ד נחשב ביתו קיים שפיר את המצוה, ובפרט דבמצוות דרבנן איכא לכמה רבוותא דסברי דלכו”ע אי”צ כוונה (ואכמ”ל), וכל שכן וכל שכן לאור כל המבואר לעיל פרק ב’ (לגבי היסוד של טבעת שאולה) דכל העושה מצוה מכוין על דעת חז”ל ובאופן המועיל, הרי שגם כאן תועיל הדלקה זו להוציא את הבחורים ידי חובתם, ולא גרע ממה שהוזכר לעיל דאיכא “אנן סהדי” על זיכוי דמי השמן].

 

ע”כ הצעת עיקרי הסברות שביחוה דעת, בתוספת נופך מעט בס”ד [ובעיקר דין הדלקת נ”ח בביהכנ”ס הלכתא בטעמא, ע”ע בשו”ת יביע אומר ח”ז חאו”ח סי’ ז”ן, וח”ט חאו”ח סי’ לח’ אות ב’]. והוי יודע, דמסדר בניית הדברים ביחוה דעת נראה, דבכל זה אין כוונת הרב יחו”ד לומר דבחורי הישיבות נחשבים כ”אורחים שאין להם בית להדליק בו” ולצרף דברי הכל בו כשלעצמן, אלא כוונתו רצויה לומר דמאחר וחזינן להכל בו ולמרן הב”י דסבר”י מרנ”ן שההדלקה יש בה תוקף דיני ואיננה רק ל”פירסומי ניסא בעלמא”, ממילא הדר דינא דיש לצרף דברות הרב גן המלך (שהוזכר בפרקים הקודמים) דאיכא אנן סהדרי דהנהלת הישיבה מקנים מן השמן לבחורים, והבחורים יוצאים י”ח מכח הזכות שיש להם בשמן (ולא מחמת עצם סברת הכל בו). ודו”ק. ועל פי הבא”ר סרו מהר הרבה מההשגות שנאמרו ונכתבו, ודי בזה.

 

ובעיקר מה שכתב ביחוה דעת דאפשר דגם הריב”ש מודה בנידון דנן – לולי שאין דבריו צריכין חיזוק, יורשה נא להוסיף (ואפשר דגם לזה התכוין היחו”ד וכפי שנתבאר לעיל) על פי מה שכתבנו בדלותינו לבאר בארוכה לעיל בענף הנוכחי פרק ג’, דכל הישיבה היא בית אחד גדול, וא”כ גם ללא הסברא דביהמ”ד הוא ביתם של ת”ח, הרי סוף סוף הוא כחדר אחד מתוך חדרי הבית (וכאמור יתכן דגם הרב יחוה דעת נסמך על סברא זו, אלא דקס”ד דשאני בית המדרש דאינו נחשב חלק מביתם מחמת קדושתו, וע”ז כתב דאדרבא בית המדרש מהותו הוא ביתם של חכמים[קמט]). ולא מבעיא היכא דהחדרים שבפנימיה הינם בבנין ביהמ”ד, אלא אפי’ אם אינם בבנין הישיבה מ”מ כל הקמפוס הוא דבר אחד (וכדקיי”ל לענין עירובין). וא”כ לענין בני הישיבות בימינו גם הריב”ש מודה ואזיל דאין סיבה לומר דלא תועיל ההדלקה שבבית המדרש, דסוף סוף יש כאן הדלקה בביתם שהיא הישיבה, ומאי איכפת לן שבהדלקה זו מקיימים גם מנהג פירסומי ניסא דביהכנ”ס [ובפרט]. והדבר אמת ויציב ונכון לפקצ”ד.

 

וראה גם בשו”ת בית מרדכי סי’ מא’ (ד”ה ואין כאן) שכתב דגם הריב”ש יודה דמי שלא מדליק נרות חנוכה בביתו, יוצא שפיר בהדלקה שבבית הכנסת, עיי”ש.

 

ואנא עניא אשיבה ידי ואצר”ף עוד בס”ד, והיא הבנת הלבוש ז”ל אליבא דהריב”ש. דהנה בלבוש בסי’ תרע”א סע’ ח’, אחרי שהזכיר חלקי ציטוט מלשון הריב”ש (דהמנהג להדליק בביהכנ”ס הוא משום שיד האומות תקיפה עלינו ואין אנו מדליקין בחוץ וכו’) כתב וז”ל: “אבל מ”מ אין הציבור יוצאין בנרות שמברכין בבית הכנסת, כיון שאינו אלא משום פרהסיא דרבים אבל עדיין לא יכירו בהם בני ביתו, לפיכך צריך כל אחד לחזור ולהדליק בביתו” עכ”ל. הרי פקח עיניך וראה דהבין הלבוש בעין עיונו, דמה שסיים הריב”ש “וצריך לחזור ולהדליק כל א’ בביתו, דמצות חנוכה נר איש וביתו” פירושו דיש חיוב שהפירסום יהיה ג”כ לבני ביתו, ולפיכך לא יוצא ידי חובתו בהדלקה שבביהכנ”ס. והרשות נתונה לומר לפ”ז, דבחורי הישיבות שעדיין לא הגיעו לפרק”י אבו”ת ומכלל דליכא תולדות, יוצאים שפיר ידי חובתן בהדלקה שבביהמ”ד (ומשמע לכאו’ אפי’ בלי זכות בשמן). [אם כי אין הדבר מוכרח, דהרי לדעת הלבוש י”ל דאיכא חיסרון בעצם ההדלקה שבביהכנ”ס, דכיון שהפרסום הוא רק לנוכחים ולא ראוי להיות פירסום לבני ביתם, גם הנוכחים עצמם לא יוצאים י”ח תקנת חכמים כיון שפרסומם היה לקוי בטיבו. אלא דעם זאת י”ל דכלפי בחורי הישיבות אשר אצלם אין כלל ילדים, הוי פירסום זה שבביהכנ”ס פירסום מעלייתא מעיקרא, ובפרט באולם הישיבה שרוב ככל הציבור הם בכלל זה ונמצא שלרוב הציבור ישנו פירסום מושלם ומתוקן]. והבט נא וראה גם להרה”ג ר’ יוחנן סופר שליט”א (אב”ד ערלויא) בספר יומין דחנוכה (שבסוף ספר “חת”ס על המצוות”) סי’ מד’, שכתב דאף הריב”ש לא התכוין לומר דאינו יוצא י”ח אלא לענין מי שיש לו בית משלו או משפחה משלו וצריך להוציאם ידי חובה, אך אורחי דאזלי ערטילאי שפיר יוצאים י”ח בהדלקה שבביהכנ”ס [ועל פי הבא”ר כתב שם ליישב הנהגת אביו הגאון בעל יד סופר זלה”ה עיי”ש, וראה גם בשו”ת דברי ישראל וועלץ חאו”ח (ח”א) סי’ רי’, ובספר מצוה נר איש וביתו הנדמ”ח סי’ ב’ הערה כט’ בשם הגרי”ד סולובייצ’יק].

 

ולפום ריהטא הדברים מפורשים לעיני כל ישראל בספר לקט יושר (תלמידו של התרומת הדשן) ח”א עמ’ קנא’, וז”ל: “וצוה לי להדליק נ”ח בבית הכנסת שלו ואמר אינך צריך להדליק פעם אחרת (כלומר פעם נוספת) בבית כיון שאין לך בכאן בני ביתך”. עכ”ל. ומשמע דס”ל דיוצאים שפיר בהדלקה שבבית הכנסת, אלא דבני ביתו לא יוצאים בהדלקה זו[קנ], וא”כ מי שאין לו בני בית (כגון בחורי הישיבות) שפיר יוצא. ונהי דהכא מיירי שהדליק בעצמו, מ”מ הדעת נוטה דעכ”פ אם משתתפים בשמן (וכן לענין בני הישיבות שזוכים בחלק מהשמן עפ”י הרב גן המלך) סגי בזה כדין שני בעלי בתים לדעת רוב הראשונים וכפי שנתבאר לעיל פרק ג’ בארוכה.

 

ברם יד הדוחה נטויה בזה, די”ל דשאני הנידון של לקט יושר שהיה לו בית במקום אחר ושם היה לו גם בני בית, ומן הסתם היו מדליקים וממילא היה יוצא בהדלקה זו. ומה שהצריך להדליק בעצמו י”ל דהוא משום דין מהדרין (דהרי התרומת הדשן איהו מרא דשמעתתא שחידש שיש דין “מהדרין” שכל אחד מדליק, וכפי שהזכרנו לעיל ענף א’ בארוכה). וכן מוכח גם מהמשך דבריו שם, בענין מר בריה דהתרוה”ד, דגם עליו הוא ציוה ויעמוד להדליק בביהכנ”ס ושם מוכח דמשום מהדרין נגע בה, כפי שנדון בהערה[קנא]. וא”כ מובן איפוא מדוע הגאון יחוה דעת לא הביא דברות הלקט יושר כתנא דמסייע להוראתו, אע”פ שמשנתו של הרב לקט יושר היתה שגורה בפיו[קנב], ודו”ק.

 

ובביאור דברי הלקט יושר הנ”ל צאינה וראינה עוד בשו”ת שאילת חמדת צבי ח”ד סי’ כט’ (ד”ה בלקט, וד”ה ברם), ולהגר”מ לוי זצ”ל בקו’ תורת משה (שבסוף ספר זכרון ויען שמואל כרך ה’) סי’ ב’ עמ’ טו’[קנג], ובשו”ת אדרת תפארת ח”ב סי’ כט’ עמ’ קיז’ מה שכתב לבאר בדעת הלקט יושר, ובספר יומי דחנוכה (הוצאת מכון הרב מצליח) ח”א פ”ו הערה א’ וח”ג סי’ מג’ אות ו’ עיי”ש.

 

ושא נא עיניך וראה גם בשו”ת התעוררות תשובה ח”א סי’ קג’ שצידד לומר דהדלקה שבביהכנ”ס לא מועילה רק לאחרים אך למי שהדליק בעצמו מועיל, ומאי דמשמע מהרמ”א דאפי’ מי שהדליק בעצמו צריך לחזור ולהדליק בביתו, אינו משום דלא יצא י”ח אלא משום דין “מהדרין” ומשום חשדא. עכ”ד. ואם לכו ונלכה לאור דבריו י”ל כנ”ל דבחורי הישיבות שיש להם זכות בשמן שבנרות (עפ”י סברת הרב גן המלך) יוצאים שפיר י”ח בהדלקה שבבית המדרש.

 

פרק ה’ – סניפים נוספים לומר דבחורי הישיבות יוצאים בהדלקת ביהמ”ד, גם ללא זכות בשמן

 

כפי שכבר הוזכר, המעיין על דבר אמת וצדק בדברי הרב יחוה דעת ישר יחזה פנימו דאין הכרח לומר דכוונתו לסמוך ידו על דברי הב”י בשם ספר הכל בו (ואורחות חיים וספר המכתם) דברים ככתבן, כלומר אינו מתכוין בהכרח לעשות סניף שלישי ולומר שבחורי הישיבות יוצאים י”ח מדין “אורחים שאין להם בית להדליק בו” וכדומה, דהרי אילו זו היתה כוונת הגאון יחוה דעת, לא היה צריך להגיע ליסוד שהנהלת הישיבה מקנים חלק בדמי השמן, ולא היה טורח באר”ש טובה ורחבה להקדים את דברות הרב גן המלך, אלא הגאון יחוה דעת סמך על הב”י בשם הכל בו בעיקר לענין שההדלקה בבית הכנסת איננה הדלקה לחזותא בעלמא שאין בה תוקף הלכתי של הדלקת נרות חנוכה.

 

ומ”מ מן הסתם יוד”ה יוד”ה הגאון יחו”ד דבתורת סניף בעלמא הרשות נתונה לצרף עכ”פ דברות הארחות חיים מלוניל הנ”ל (והועתק לשונו בכל בו סי’ מד’, ובאהל מועד ח”ב דף נא’ סוע”ב) שכתב דהדלקת הנרות בביהכנ”ס מועילה “להוציא מי שאינו בקי ושאינו זריז בזאת המצוה” עכ”ל[קנד], כלומר על הצד שבאמת בחורי הישיבות היו מחוייבים להדליק, אם לא הדליקו לא גרעי ממי שאינו זריז ומהני להו ההדלקה שבבית המדרש אפי’ אם אין להם זכות בשמן, ודו”ק.

 

ולא דבר ריק הוא לומר דשייך אף לצרף סברת ספר המכתם הנ”ל (והועתק לשונו בכל בו סי’ נ’, ובאבודרהם בסדר מעריב של שבת[קנה]) דמועילה ההדלקה שבבית המדרש “גם שיצאו ידי חובתן הרואין[קנו] שאין להם בית לברך שם”. דהרי לפי הרב שבות יצחק שבחורי הישיבות אינם נחשבים כבני בית אצל בית אביהם, וגם אינם נחשבים כסמוכים על שלחן ראש הישיבה להגרר אחר ביתו, אלא נחשבים כעניים הניזונים מקופת הצדקה, א”כ י”ל דגם אם יש להם קורת גג אין זה נחשב שיש להם “בית”, דהרי גם ספר המכתם אינו מתכוין לאנשים שאין להם קורת גג דהא לא שכיחא, אלא הכוונה היא לאנשים שאין להם בית משלהם אלא מתארחים בחסד במקומות שונים [וכך נראה גם מדברי מרן הב”י סי’ תרע”א דרצה ללמוד מדברי הכל בו הנ”ל לדין אורחים]. ואם כי חזינא לידי”ן ידי”ן הגר”א דורי שליט”א בשו”ת אדרת תפארת ח”ב עמ’ קמב’ אשר היטב חרה לו לומר שבני הישיבות נחשבים כמי שאין להם בית (והביא מפי סופרים ומפי ספרים דאין לומר כן), מודה ענ”י לפניו דלא מסתברא לומר שבני הישיבות אין להם בית כי באמת הרי הם בני בית אצל ההורים או שעכ”פ הם תחת אחריות ראש הישיבה ונחשבים בני ביתו, אלא שלאותם אחרוני זמנינו שבכל זאת מגדירים את בחורי הישיבות כערטילאין הניזונים מקופת הצדקה וחיים בפני עצמם, הרי שיש מקום נרחב לצדד שנכללים עכ”פ בגדר “אין להם בית” אשר כאמור מיירי באנשים שלנים במקומום שונים אלא שאין להם בית לעצמם. וא”כ סברא זו הוציאוה ותצטר”ף גם היא.

 

ואל נא יחר לכם ואדברה עוד, דהנה גם מה שכתב מרן הב”י בסי’ תרע”א דנראה דההדלקה שבביהכנ”ס היא כדוגמת קידוש בביהכנ”ס שנועד להוציא את האורחים, גם לזאת קום לך צרפת”ה, דנהי דלגבי קידוש נאמר בפסחים דף קא’ ע”א שהקידוש היה כדי להוציא את האורחים “דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא”, אין הכוונה שהיתה תקנה מיוחדת להוציא דוקא אורחים כאלו שאין להם בית ומי שיש לו בית לא מועיל עבורו הקידוש, אלא מפורש שם בגמ’ דשמואל אזדא לטעמיה דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה, ולכן הקידוש שבביהכנ”ס היה מועיל עבור אלו שאוכלים ושותים בביהכנ”ס, אך אה”נ מצד עצם הקידוש הרי הוא מועיל מצד עצמו לכל השומעים שירצו לצאת בו ידי חובה (ורק שיש חיסרון צדדי דבעינן במקום סעודה וכנ”ל), והכי נמי לענין נרות חנוכה אם דעת הב”י דההדלקה בביהכנ”ס היא דומיא דקידוש בביהכנ”ס א”כ יוצאים בה ידי חובה כל מי שיחפוץ בכך ויכווין לזה (ודלא כהרמ”א שכתב דלא יוצאים בה י”ח, כהריב”ש), ואע”פ שלא ישתתפו בפריטי לית לן בה, דזו גופא היתה התקנה שניתן לצאת בזה[קנז].

 

ומיהו לא יבצר מקום לומר דכוונת הב”י היא, דלגבי נר חנוכה היתה תקנה מיוחדת דוקא לאורחים שגרים בביהכנ”ס (ולא לכל אורח בעלמא, דאי לאו הכי בטלה דין השתתפות בפריטי, כי כל אחד יצא י”ח בהדלקה שבביהכנ”ס, וכל שכן שלא יועיל למי שאינו אורח כלל). ומ”מ גם אם נאמר כן, אכתי לבי נסב”ר בקרבי לומר דבחורי הישיבה הם בכלל התקנה. דהנה לגבי קידוש בביהכנ”ס כבר נתקשו התוס’ בפסחים שם דכיצד מצינו “אורחים דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא” והלא אסור לאכול בביהכנ”ס, ותירצו “דלאו דוקא בבי כנישתא אלא חדרים שהיו סמוכין לבית הכנסת קרו בי כנישתא” עכ”ל (ומפורש שם בהמשך התוס’ דמ”מ הקידוש עצמו היה בתוך ביהכנ”ס עצמו ולא בחדרים), והכי נמי לענין בחורי הישיבות הרי הם מתארחים[קנח] בחדרים שבפנימיית הישיבה ועפ”י רוב הם בבנין ביהמ”ד[קנט], ולכן איכא למימר דאף הם בכלל התקנה דמהני להו ההדלקה שבביהמ”ד אף בלי השתתפות בפרוטה.

 

ובשו”ת יצחק ירנן ברדא ח”ה סי’ מח’ אות ב’ כתב לצרף דברי הב”י הנ”ל לפטור את בחורי הישיבות מההדלקה, משום דיוצאים בהדלקה שבבית המדרש כדין אורחים וכדין מי שאין לו בית. וכמו כן מדברי בנש”ק הגאון רבי אברהם יוסף שליט”א רבה של חולון, בקובץ זכור לאברהם תשס”ד עמ’ תשצא’, נראה שהבין דגם רבי אבה”ו הגאון יחוה דעת נתכוין לצרף כן (ודלא כמו שכתבתי בעניי בפתיחת הפרק הנוכחי אליבא דהגאון יחוה דעת, ורבי ב”ן זכא”י בודאי בקי במילי דאבות טפי מינן). וכן הבין הגר”י נקי נר”ו בשו”ת מעיין אומר ח”ג עמ’ שכה’ ועמ’ שלט’ (בהערות שם).

 

ובספר בינה ודעת אדלר על המועדים סוף עמ’ לב’ כתב דאין ללמוד מדברי הב”י הנ”ל לבחורי הישיבות, דהרי בחורי הישיבות יש להם חדר בפנימיה ולא דמו לאורחים שאין להם בית כלל. ואחר המחילה, כפי שכבר נתבאר בדלותינו, גם אותם “אורחים” לא היו ישנים ללא קורת גג חלילה, כי עם ישראל רחמנים בני רחמנים ולא יתכן לומר כן, אלא בודאי היו מתארחים אצל מאן דהוא או שהיה להם חדר בסמיכות מקום לביהכנ”ס כמו שכתבו התוס’ הנ”ל (ולא היו ישנים בביהכנ”ס עצמו כי לזה אין היתר), ולאור כל המבואר בפרק הקודם ובפרק הנוכחי כל זה דומה ממש לדין בחורי הישיבות (אלא א”כ נאמר דביתם של בחורי הישיבות זהו בית הוריהם, ואז בלא”ה יוצאים י”ח בהדלקת ההורים).

 

איברא דהנה בשו”ת בנין שלמה כהן או”ח סי’ ג”ן נתקשה על דברי הב”י הנז’, דהדלקה זו שבבית הכנסת את מי באה לפטור, דהרי אם ישנים בדירה סמוכה לביהכנ”ס כמו שכתבו התוס’ הרי חייבים להדליק באותה דירה ולא בביהכנ”ס משום שיש להם פתח לעצמם עיי”ש. ואם נכון אמת הדבר דבהכי מיירי, הרי שהיתר זה לא יועיל לענין בחורי הישיבות. ואולם כבר כתב הרב שדי חמד במערכת חנוכה אות כד’, דקושייתו דהרב בנין שלמה לא קשיא מידי, דהרי מאי דקיי”ל דאורח שיש לו פתח לחוץ שצריך להדליק בפתחו, היינו משום חשדא (כמפורש בשו”ע ריש סי’ תרע”ז), ולגבי אותם האורחים שלנים בחדרים הסמוכין לביהכנ”ס הדבר ידוע לכל שיוצאים י”ח בהדלקה שבביהכנ”ס וממילא ליכא חשדא. עיי”ש. ודבריו פשוטים וברורים טעמו ונימוקו עמו.

 

והנה נא ידעתי דבשו”ת מנחת אלעזר ח”ב סי’ סח’ שצידד לפרש דמש”כ בב”י דבפשטות טעם ההדלקה שבביהכנ”ס היא עבור האורחים, מיירי באורחים שבני ביתם מדליקים עבורם בביתם, וההדלקה שבביהכנ”ס היא כדי להוציאם מברכות הראיה[קס]. [ויש רגליים לדבר ממה שהב”י נסתייע מדברי הכל בו, דהרי בכל בו כתוב “שיצאו ידי חובתן ‘הרואין’ שאין להם בית לברך שם”, אם כי כאמור לעיל לגבי לשון ספר המכתם, מדהשווה לדין קידוש בביהכנ”ס משמע דהנידון הוא עיקר המצוה. ועיין גם בספר בינה ודעת אדלר מועדים הנ”ל]. ברם לא כן נראה מלשון זהורי”ת של הב”י, דמשמע להדיא דהנושא הוא עצם מצות ההדלקה ולא ברכת הרואה, והיה לו להב”י לפרש דברי עצמו דמיירי שמדליקים עליהם במקום אחר. וכבר העיר בזה בשו”ת יד נתן ח”ב חאו”ח סי’ כה’ דמלישנא קדישא דהב”י בודאי משמע דההדלקה מועילה לעיקר החיוב של האורחים ולא רק לברכות.

 

וצאינה וראינה גם בשיבולי הלקט השלם סי’ קפה’, דאמנם דעתו דאין שורש וענף למנהג ההדלקה בביהכנ”ס ושאין לברך עליה, מ”מ כתב דאם ישנם אורחין המתגוררים בביהכנ”ס צריכים להדליק מדינא. ומ”מ אין ראיה משם, דכוונתו שאורח אחד מדליק והאחרים משתתפים בפריטי, ואינו כדברי הב”י (עפ”י מנהגינו שמדליקים בביהכנ”ס גם כשאין אורחים) דס”ל דהיתה תקנה מיוחדת לכך ונ”מ דאי”צ פריטי. ואולם מלשון ספר תניא רבתי (שהוא קיצור שיבולי הלקט כידוע) סי’ מה’ משמע קצת דיש בזה תקנה וכהב”י (ואינו מוכרח), וז”ל: “ומנהגינו להדליקה בבית הכנסת, ושמא נהגו להדליקה עבור האורחים ועבור מי שלא יהיה לו שמן להדליק נר חנוכה” עכ”ל (ומדכתב כן בחדא מחתא עם “מי שלא היה לו שמן” משמע דיש בזה תקנה להדליק בכל מקרה כדי להועיל אם יהיה מי שאין לו שמן). ועכ”פ ממה שכתב דמועיל למי שאין לו שמן משמע בודאי דמהניא הדלקה שבבית הכנסת אפי’ עבור מי שיש לו בית, [וכיון דאין זו תקנת חכמים אלא מנהג הדורות, לכאו’ תועיל ההדלקה גם למי שפשע שיש לו שמן ולא הדליק, ומה שכתב למי שאין לו שמן היינו היכי תמצי למי שלא הדליק נרות].

 

ובשו”ת מן השמים סי’ כה’, לענין קידוש בביהכנ”ס בזה”ז שאין אורחים, כתב שלוש סיבות דגם האידנא מצוה לקדש, ובסיבה השניה כתב וז”ל: “ועוד, נרות חנוכה מדליקין בביהכנ”ס אף על פי שכל אחד ואחד מדליק בביתו.” עכ”ל. ומשמע קצת דנתקנה ההדלקה עבור אנשים שלא מדליקים בביתם, והיה מועיל להם, אלא דהאידנא כולם מדליקים בביתם. ומ”מ אינו מוכח וז”פ.

 

פרק ו’ – סניף נוסף, סמיכות על שלחן ראש הישיבה

 

והנה בעת”ה הבוא נבוא לעיין במה שכתב מרן המנוח זלה”ה ביחוה דעת הנ”ל בסוף ההערה, דהוסיף סניף שלישי בקציר”ת האומ”ר, וז”ל: “ואם נפשך לומר, יש לומר שהבחורים יוצאים ידי חובה בהדלקת נרות חנוכה של ראשי ומשגיחי הישיבה בביתם, שנחשבים הם כבני ביתם, וכמ”ש המגן אברהם (ר”ס תרעז).” עכ”ל. ודבריו בזה אמורים כמובן אם נקבע את מעמדם של בחורי הישיבה כהיותם אכסנאי בחינם הסמוך על שלחן בעה”ב (עיין במילתין לעיל בהקדמה לענף הנוכחי). [ובפסקי תשובות סי’ תרע”ז אות ו’ הביא בזה דברות שו”ת יחוה דעת הנז’ כאילו זהו הנימוק העיקרי (והיחידי) בתשובתו הרמת”ה, שנגררים אחר ראש הישיבה, ולא הבינותי, כי כאמור ביחו”ד הזכיר כזאת “כלאחר יד” ובתוך ההערה, וי”ל].

 

ובספר ילקוט יוסף על חנוכה (מהדורת תשע”ב) עמ’ קנט’, אחרי שהזכיר סניף זה, הוסיף כמה מילים של הסתייגות: “ואכתי יש לפלפל בסברא זו” עכ”ל.

 

ובשבות יצחק על חנוכה פ”ז אמנם לא התייחס להדיא לסניף זה, מ”מ כתב לאפוקי ממנו, וז”ל: “דאמנם הבחורים אוכלים מקופת הישיבה שהיא על דעת ראש הישיבה, מ”מ מה שניתן להם הרי הוא שלהם ואינם כאורחים על שלחנו. דוגמא לדבר קופה של צדקה, דאין המקבל מהקופה כסמוך על שלחנו של הגבאי”. עכ”ל[קסא]. וראה גם בשו”ת אור לציון ח”ד פמ”ז בהערה אות א’ ד”ה אולם נראה.

 

ולפקצ”ד אין כל קושי על הבנת הגאון יחוה דעת. דהנה אילו הגדרת “סמוך על שלחן” לענין נרות חנוכה היתה הגדרה “יבשה”, להביט בשל מי הלחם אשר הוא אוכל, אזי אכן היה מקום לטענתו של הרב שבות יצחק, ואולם הגאון יחוה דעת הבין בעין עיונו שהגדר הוא הרבה יותר מהותי, דכפי שנתבאר לעיל (בענף הנוכחי פרק א’) עפ”י המג”א ריש סי’ תרע”ז (וניכר כן היטב בשו”ע הגר”ז סי’ רסג’ סע’ ט’), מה ש”סמוך על שלחן” פוטר מנרות חנוכה הוא משום דעי”ז נחשב מבני ביתו של הבעל הבית וממילא נכלל בדין “נר איש וביתו” של בעל הבית, ולפ”ז הדעת נוטה דבכדי להיות “בעל הבית” לענין שיתבטלו כלפיו אינו תלוי בבעלות ממונית על האוכל ואפי’ לא בבעלות על כותלי הבית, אלא הנקודה היא מיהו האישיות אשר עליה נשענין בני אותו בית, ועל כן הואיל וראש הישיבה הוא האחראי והוא הדואג לכל צרכי הבחורים, לכן יש מקום נרחב לטעון שנחשבים כבני ביתו, דמה לי דואג מכיסו מה לי דואג מתרומות, וזהו דמקרי סמוכין על שלחנו לפי עומקה של הלכה[קסב]. ולא דמי כלל לדין גבאי צדקה המחלק מזון, שאמנם גדול שכרו שנותן לחם לכל בשר ומביא מצרכים לנזקקים מ”מ לא מפני זה נעשה אחראי עליהם. אלא ראש ישיבה דומה לאפוטרופוס על יתומים, דאע”פ שהיתומים אוכלים משל עצמם ולא מכיסו הפרטי של האפוטרופוס מ”מ מתבטלים כלפיו ונחשב האפוטרופוס כאביהם.

 

והואיל והבחורים נחשבים כבני סמיכ”י אתכא דראש הישיבה, גם אם ראש הישיבה לא מדליק בישיבה עצמה כי אם בביתו הפרטי, יוצאים הבחורים ידי חובתן בהדלקה שבביתו, וכדינא דרב זירא שהיה יוצא בהדלקת אשתו למרות שלא היה במקום ההדלקה, וכבר הזכרנו לעיל ענף א’ דברות ספר התרומה ומחזור ויטרי וסייעתם ז”ל דאין צורך שה”בן” (קרי “בחור הישיבה”) יהיה באותו בית שבו מדליק האב (קרי “ראש הישיבה” לפי הסניף הנוכחי[קסג]), אלא האב מדליק בביתו והבן יוצא ידי חובתו באשר הוא שם, ולפיכך גם אם יתעקש המתעקש לומר שבחורי הישיבה אינם סמוכים על שלחן אביהם אלא על שלחן הישיבה, עליהם להודות דעכ”פ יוצאים בהדלקת ראש הישיבה בביתו. [ומכאן תשובה מוצאת למה שהשיג הגר”ש דבליצקי שליט”א על דברי הגאון יחו”ד, בחוברת ארבעה ספרים נפתחים עמ’ לו’ ד”ה נשאר, ודו”ק].

 

ולא עוד אלא דנידון דנן יתכן דקיל טפי מהנידון של המחזור ויטרי, דהרי לא דבר ריק הוא לדמות את ראש הישיבה לאב שיש לו שני בתים[קסד] דמדינא סגי בהדלקה בבית אחד ואינו מדליק בשני אלא מפני החשד (כמפורש בדרכי משה סי’ תרע”א סק”ח בשם הכל בו, ועיין גם במשנ”ב סי’ תרע”א סקנ”א, וכן משמעות דברי הרמב”ם כמש”כ בספר עדת יעקב פרלוב ח”ג סי’ לז’ אות ד’), והאידנא ליכא חשדא ובפרט לענין בחורי הישיבות כמש”כ בשו”ת יחו”ד הנ”ל (וע”ע בחזו”ע חנוכה עמ’ מא’), ומה גם דבמג”א בסוף סי’ תרע”א כתב דמלשון רש”י משמע דבשני בתים אף משום חשדא ליכא ואכמ”ל. ולא מסתברא לחלק ולומר דהיכא דיש לו בנים (הסמוכין על שלחנו) בשני הבתים שיהיה מחוייב מדינא להדליק בשניהם, דהרי הבנים הם הנגררים אחר אביהם ולא שחיוב אביהם נגרר אחר בניו [וכל זה בהניח שיש דין “גרירה”, אך בלאו הכי יבואר בפרק הבא דכל שכן שבחורי הישיבה פטורים עיי”ש]. ואף לפי מה שכתבנו לעיל ענף א’ פרק ו’ דחיוב נרות חנוכה הוא חיוב על הבית ולא על הגברא, מ”מ במקרה של שני בתים לא תיקנו יותר מחיוב אחד (דכפי שנתבאר שם “חיוב על הבית” פירושו שהבית הוא “מקור” החיוב אך המחוייב סוף סוף הוא האדם, ולא תיקנו חז”ל שב’ חיובים יחולו על אדם אחד), וכמו שהבהיר בספר ברכת אברהם אלברט על חנוכה עמ’ קיא’ ד”ה ודע, ובספר ימי האורים סי’ טו’ אות מג’ ד”ה וכפה”נ, ומשם באר”ה.

 

ועין רואה בספר בינה ודעת אדלר חנוכה סי’ ג’ עמ’ ל’ שהביא את דברות הגאון יחוה דעת, וכתב על דבריו וז”ל: “ובפרט מרפסין איגרא מה שכתב שם בהערה, שנחשבים הם (בחורי הישיבות) כבני ביתן של ראשי הישיבה ויוצאים י”ח בהדלקתם בביתן, והדבר תימה, כיצד נחשבים לבני בית, בבית שמעולם לא היו בו, ולעיתים הוא רחוק מאד מבנין הישיבה.” עכ”ל. ואחר המחילה אין כאן לא מרפסין איגרי ולא דררא דקושיא ולא מידי, דמאי איכפת לן שמעולם לא היו בביתו והרי מה שנחשבים כבני ביתו אינו משום שיש להם שייכות לכותלי ביתו הפרטי אלא משום שדואג לכל צרכיהם בישיבה. וגם מה שכתב ד”לעיתים הוא רחוק מאד מבנין הישיבה”, לא זכר שר גמרא ערוכה בשבת דף כג’ ע”א שרב זירא היה יוצא י”ח בהדלקת אשתו למרות שבודאי מיירי באופן כי ירחק ממנו המקום שאשתו הדליקה שם (דהרי היה “אכסנאי ללמוד תורה” כמו שכתב רש”י, והיינו שלא היה יכול ללון בביתו כדרך כל הארץ אלא נצרך להתארח במקום אחר, הוי אומר שהלימוד היה הרחק מביתו, ומסתברא אפי’ בעיר אחרת), וכבר הביא הגאון יחוה דעת בפתח התיב”ה (וגם הרב בינה ודעת עצמו הזכיר זאת) דברי המחזור ויטרי דלאו דוקא אשתו אלא גם אב שמדליק מוציא את בניו ידי חובתן למרות שהם נמצאים בישיבה הרחק מביתו.

 

[ויתירה מזו תמהני לעצמי, דהנה שם בספר בינה ודעת בתוך כדי דיבור יצוא יצא להביא ראיה לדבריו (שיש צורך שההדלקה תהיה בקירוב מקום) ממאי דמצינו דרב זירא היה משתתף עם ההדלקה שנעשית בבית שבו התארח, ונוראות נפלאתי איזה ראיה יש כאן נגד הגאון יחוה דעת מאחר וביחוה דעת הבהיר באר היטב לעיני כל ישראל שכל תשובותו מבוססת על מה שרב זירא לא היה צריך להשתתף כלל כאשר היו מדליקין עליו בביתו (ורק ברווקותו היה משתתף כיון שהיה יתום מאב ואם ושאר החילוקים שהובאו לעיל ענף א’ פרק א’ בארוכה)].

 

והגאון הנאמ”ן שליט”א באור תורה כסלו תשמ”ה סי’ כד’ כסלו תשנ”א סי’ לו’, איהו תנא דמסייע להוראת הגאון יחוה דעת, אך בשנותו את טעמו כתב בשינוי מעט, שכתב דבחורי הישיבות פטורים מלהדליק בעצמם משום שיוצאים בהדלקה של המשגיח או של אב-בית של הישיבה שהם באי כחו של ראש הישיבה (כלומר לא כתב דיוצאים בהדלקת ראש הישיבה בביתו באשר הוא, אלא יוצאים בהדלקת האחראי שמתגורר בסמיכות מקום לישיבה), ועיקר חיליה ממאי דמצינו בהלכות עירובין בסי’ שע’ סע’ ח’ שהמתארח בחצר אפי’ נתארח בבית בפני עצמו אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות[קסה] אינו אוסר על בני החצר וכו’, וכתב מור”ם בהגה שם שאפי’ אם האורחים רבים ובעל הבית אחד, מ”מ אם בעה”ב קבוע האורחים בטלים לגביה ע”ש, ועל זה סומכים ג”כ להתיר לבחורי הישיבה לטלטל מחדר לחדר בשבת לפי שכולם חשובים כאורחים לגבי אב בית או המשגיח הגר בישיבה בקביעות, דודאי לאו דוקא בעינן שידור ראש הישיבה או המנהל בישיבה אלא כל שדר שם בא-כחם של ראשי הישיבה הוו כולהו כאורחים לגביה. וכן מבואר בשו”ת איש מצליח חאו”ח סי’ ל”ו לענין מחנה העולים עיי”ש. עכת”ד, עיי”ש.

 

וכדרכו של הגר”מ מאזוז שליט”א, כ”כ הגרי”י בלויא שליט”א בספר חובת הדר עמ’ קו’, דלאחר שכתב דבחורי הישיבות פטורים מהדלקה מטעם שיבואר להלן פרק ז’, הוסיף ליתר חיזוק וז”ל: “וכל שכן כשיש משגיח או מדריך מטעם הישיבה הדר ואוכל אתם, דנראה דכולם נגררים אחריו להיות נפטרים בכלל אנשי ביתו.” עכ”ל.

 

ועכ”פ כאמור לפי הסניף דחדית לן הגאון יחוה דעת זצוק”ל, גם בישיבות אשר אין איש מאנשי הצוות מתגוררים בבנין הישיבה ולא בקירבתו, אפי’ הכי שפיר דמי דיוצאים בהדלקת ראש הישיבה באשר הוא שם.

 

וראה גם בשו”ת דביר יציב חאו”ח סי’ קיט’ אות ג’ (ד”ה וביותר) לענין הדלקת נרות שבת, שצידד שראש הישיבה נחשב כ”בעל הבית” והבחורים נחשבים כבני ביתו ויוציאם י”ח בהדלקתו, עיי”ש, וכל שכן הכא לענין הדלקת נרות חנוכה. ועיין ספר “לעשות את השבת” (לאחד מבחירי בית מדרשינו הרה”ג ר’ פנחס רז שליט”א) פרק י’ הערה כ”ח ד”ה ויש.

 

פרק ז’ – סניף נוסף, חידוד גדר “נר איש וביתו”, ואם בני הישיבה נחשבים כמשפחה אחת

 

ועתה ארדנה נא ואראה פשר התיבות הנוספות שכתב מרן מאור ישראל זיע”א בהערה שבשו”ת יחוה דעת הנ”ל. דאחרי שכתב דאפשר שהבחורים יוצאים בהדלקת ראש הישיבה, כתב: “וכן בהדלקת נרות חנוכה בחדר האוכל.” עכ”ל. והגענו לפרק ק”ן סתומ”ה, דמהי כוונתו מרן זצ”ל באותיות מחכימות אלו, דאם כוונתו רצויה שיש להם חלק בשמן עפ”י יסוד הרב גן המלך וכיו”ב, הרי זה כדמות תבניתו של הסניף השני שכתב דיוצאים בהדלקה שבבית המדרש, והיה לו להביא תיבות אלו שם, דכשם שאפשר שיוצאים בהדלקה שבבית המדרש, כך יתכן שיוצאים בהדלקה שבחדר האוכל מחמת שיש לכולם זכות בשמן. אלא ממה שהביא זאת דוקא אחר הסברא שיוצאים ע”י ראש הישיבה, משמע שבסניף זה אין אנו נזקקין כלל לסברא של בעלות בשמן או סברות דומות. ולולא דמסתפינא אמינא, כי מטמוניות הטמין יוס”ף בתיבות אלו, כפי שאבאר בס”ד (וגם אם אין זו כוונתו של מרן זצ”ל, הרי שלפקצ”ד ראויים הדברים להכתב מצד עצמם).

 

הנה כל האמור בפרק הקודם (ובפרקים הקודמים) מתבסס על ההנחה שכדי לפטור את בחורי הישיבות צריכים להיות סמוכין על השלחן של אישיות מסויימת כדי להתבטל כלפיו ולצאת ידי חובה על ידו. ולכן מצאו המערערים מקום לנוח ולומר דשאני בחורי הישיבות באשר המה סמוכין על קופת הצדקה ולא על אדם מסויים (דראש הישיבה אינו אלא גבאי, וגם הדלקתו איננה בישיבה, וכו’).

 

אך בינו נא זאת, דהרי כפי שנתבאר לעיל ענף א’ פרק ד’ ופרק ו’ (עפ”י לשון כל הראשונים כמלאכים ז”ל), אין דין (עכ”פ לא לעיכובא) שדוקא אבי המשפחה ידליק, אלא כל שאחד מבני הבית מדליק, כל בני הבית יוצאים ידי חובה בהדלקתו. ומסתברא נמי, דאחים רווקים הגרים בבית אחד ואביהם נפטר והם כולם ניזונים מקופת הצדקה (ואינם חלוקים בעיסתם), אפי’ הקטן שבהם ידליק נר, קיים חיוב “נר איש וביתו” עבור כולם. והיינו שכולם נגררים אחר המדליק[קסו], יהיה מי שיהיה מתוך בני הבית, ואין צורך להגרר דוקא אחר אישיות שהיא מקור פרנסתם. וכל זה אפי’ שאין לכל בני הבית חלק בשמן, דהרי יוצאים י”ח מדין בני הבית (ובהמשך נחזה אנן אם בני הישיבות נכללים בגדר “בני בית” אחד[קסז]).

 

ויש להוסיף על זה יתירה מזו (אף כי אין אנו זקוקין לכך), דהנה בעיקר הדבר שכל בני הבית יוצאים י”ח בהדלקה אחת, כתבנו לעיל (ענף א’ פרק א’ בהערה) ג’ ביאורים: א) דכולם נגררים אחר חיוב ראש המשפחה, וזהו “נר איש וביתו”. ב) משום דזו חובת הבית ולא חובת גברא. ג) משום דאב המשפחה מקנה לכולם מן השמן. ואולם בקושטא יש לבאר ביאור רביעי, והוא מש”כ הג”ר גבריאל טולידאנו הי”ו בספר גאל ישראל עמ’ קפז’[קסח], דכשם שיש מושג של “חובת ציבור”, כך יש מושג של “חובת משפחה”, וזהו “נר איש וביתו”. והיינו דאין הביאור שכולם נגררים אחר אבי המשפחה, אלא כל המשפחה מעצם היותם משפחה יש להם חיוב משותף של הדלקת נרות בבתיהם.

 

ועתה הבה ונעיין, מהו גדר “משפחה”, האם הקובע הוא הקשר הביולוגי, ואם כדיני עדות דיש הבדל בין שני לשלישי וכו’ – והא לא מסתברא כלל, אלא הגדר בודאי תלוי במה שהזכיר מרן הב”י על פי הארחות חיים, דמילתא תליא בסמיכות על השלחן (וכדמצינו במג”א סי’ תרע”ז וסייעתו שהזכרנו לעיל, דגם איש זר שאינו ממשפחתו של בעל הבית, כל שהוא סמוך על שלחנו ללא תשלום, נהפך להיות אחד מבני ביתו), דזהו המודד לגדר “משפחה”, אלא דכפי שנבאר לגבי אחים יתומים, וכל שכן לפי הגדר ד”חובת המשפחה”, נתברר דלאו דוקא סמוכין על שלחן “האב” או על שלחן של אישיות מסויימת, אלא כל שהם סמוכין על שלחן אחד, כולם ניזונים מאותה קופה (גם אם זה מקופת הצדקה) ואוכלים באותו חדר, זהו המייחד אותם, ולא איכפת לן מי הוא בעל השלחן אשר עליו נסמכים, אלא כל שהם חיים בבית אחת וסמוכים על שלחן אחת, יש להם חיוב אחד של נרות חנוכה. וכפי שהזכרנו לעיל ענף דנן פרק ג’, אף לדעת הרב המגיד (פ”ד ה”ד) שכתב ששני בעלי בתים הגרים בבית אחד, כל אחד מדליק לעצמו, כתב כן בתנאי כפול “והם חלוקים בעיסתן”, אלמא דאם אוכלים מאותה עיסה, אע”פ שהם משפחות שונות, אחד מדליק ומוציא את כולם [וגם אם נחוש לומר דשמא לרב המגיד צריכים להשתתף מיהא, לא דבר ריק הוא לומר דהיינו דוקא בשני בעלי בתים דהיינו שני משפחות, ושומרים לעצמם פרטיות במידה מסויימת (כעין הסברות שהזכרנו לעיל לענין מלון), משא”כ לענין בחורי הישיבות דהם כמשפחה אחת ממש וכנ”ל, ועיין בהערה[קסט]].

 

[ומה שכתב בשו”ת הרשב”א סי’ תקמב’ לגבי חתן שהגיע לחמיו, דצריך להשתתף, כבר כתב בשו”ת בית דוד דף קכד’ ע”ב (ד”ה והנה מה) דמיירי כאשר כל השנה יש לו בית לעצמו ומשפחה לעצמו ורק עתה הגיע לימים מועטים, וע”ע בשו”ת יחוה דעת ח”ו סי’ מג’ (ד”ה אלא דלכאורה), ובשו”ת תפילה למשה ח”ב ריש סי’ נא’, ובקובץ בתורתו כסלו תשע”ד עמ’ תקיג’].

 

ובלכתך בדרך זה נמצא, דדבר נאה ומתקבל על הדעת הוא לומר דכל בני הישיבה נחשבים כמשפחה אחת (וגם הגר”ג טולידאנו שם בע’ קפח’ כתב דכל הישיבה הם משפחה אחת, אלא דלא כתב כן לדינא כי אם בתור רעיון מוסרי עיי”ש). דלא זו בלבד שאוכלים בשלחן אחד, אלא גם התנהגותם היא קרובה להתנהגות של משפחה אחת, דלא קפדי אם יכנסו אחד בחדרו של זולתו כאיש אחד בלב אחד. וסברא זו הוציאוה ותצטר”ף לכל הסניפים שהוזכרו לעיל, דגם מהאי טעמא י”ל דכולם יוצאים י”ח בהדלקה שבבית המדרש, או בהדלקה שבחדר האוכל, וזאת אפי’ בלי להגיע לסברות שיש להם חלק בשמן, דהרי אם זו “חובת משפחה” כל בני המשפחה יוצאים בהדלקת אחד מבני המשפחה אף ללא כל זכות בשמן.

 

ופוק חזי בשו”ת תשובות והנהגות ח”ב סי’ זק”ן, שכתב דהמנהג בישיבות לענין נרות שבת שהבחורים סומכים על ההדלקה שבחדר האוכל אע”פ שאינם משתתפים בפריטי, וביאר (בד”ה שוב) דכיון שכל הבחורים הם קבועים באותו חדר אוכל, אינם כאכסנאי שהוא אקראי[קע], אלא דינם כ”בני הבית” שאינם צריכים להשתתף כלל, והוסיף דאע”פ שאין בישיבה “בעל הבית”, כי כולם אוכלים מקופת ההקדש, לא איכפת לן, דהיסוד הוא שכל שהוא קבוע באותו חדר אוכל ההדלקה מתייחסת אליו עיי”ש [ואם כי דבריו נאמרו לענין נרות שבת, מ”מ בהמשך דבריו (ד”ה אמנם נראה) כתב להדיא דיש להשוות לדיני חנוכה, ובפרט שהרי דבריו מבוססים על המג”א הנ”ל לענין נרות חנוכה[קעא]]. וכ”כ בשמירת שבת כהלכתה ח”ב פמ”ה סע’ יא’ וז”ל: “בחורם הגרים בישיבה וכו’ דינם כמשפחה אחת גדולה, על כן ידליק אחד מהם נרות בחדר-אוכל, וכולם יוצאים ידי חובה.” עכ”ל. וכן הוא בספר שלחן שלמה שבת סי’ רסג’ סע’ ו’ (ולא כתב שם שיש צורך להשתתף, ועיין גם קובץ ישורון חט”ו עמ’ קסו’). וצאינה וראינה גם בשו”ת דברי יציב חאו”ח סי’ קיט’ אות ב’ דמפשט פשיטא ליה דבחורי הישיבות יוצאים י”ח במה שאחד מדליק נרות שבת בחדר האוכל (ולכן כתב דבחדריהם איכא רק דין שלא יכשל באבן), ונסמך על מה שכתב שם באות א’ ללמוד מדיני חנוכה. וכ”כ בשו”ת משנה הלכות חי”ג סי’ לו’ (אלא דהוסיף: “ועכ”פ בצירוף פרוטה או שמקנים להם הנרות ומסתמא עושין כן” עכ”ל). וכ”כ בשו”ת שבט הקהתי ח”ה סי’ רסו’ דמועיל לכל בחורי הישיבה ההדלקה שבחדר האוכל, ושכן המנהג בהרבה ישיבות. וכ”כ במנוחת אהבה ח”א פ”ד הערה ל”ב ובספרו בשו”ת תפילה למשה ח”א סי’ ט’ אות א’[קעב]. וכ”כ בפסקי תשובות ח”ג כרך א’ (הנדמ”ח) סי’ רסג’ אות כד’. וכ”כ אחד מחשובי בית מדרשנו בנש”ק הרה”ג ר’ מאיר פנחסי שליט”א בספר תורת הישיבה פ”ט סע’ ה’ לענין נרות שבת, דכל בני הישיבה הם משפחה אחת וממילא כולם יוצאים י”ח בהדלקה שבחדר האוכל, והוסיף דאם השמן הוא מרכוש הישיבה אפי’ אינם צריכים להשתתף. וראה גם בספר אבני חושן זילברשטיין ח”ג עמ’ תנט’. [ואמת אגיד דלענין דינא, לגבי נרות שבת, לא קיי”ל כהני רבוותא, אלא יש צורך להדליק גם בחדרים (ואולם רק בחור אחד בכל חדר ידליק), וכמו שכתב בחזון עבדיה הל’ שבת ח”א עמ’ רב’, דהרי שאני נרות שבת דחיובא רמיא גם מצד שלא יכשלו באבן וכו’ בהצטרף דברי המהרי”ל דבכה”ג מברכין על תוספת אורה (ועוד נימוקים[קעג]), ולכן לא סגי בהדלקה שבחדר האוכל, ומ”מ חזינן מיהא מכל הנ”ל דלענין נרות חנוכה דליכא להאי דינא דשלום בית שפיר יוצאים כולם י”ח בהדלקה שבחדר האוכל].

 

ואכן הרה”ג ר’ יעקב ישעיה בלויא זצ”ל כתב לענין נרות חנוכה, בספרו חובת הדר עמ’ קו’, דמסתברא שבחורי הישיבות אינם נחשבים ככמה בעלי בתים בבית אחד, וגם לא כאכסנאים, אלא דין כל בני הישיבות כ”בני בית” אחד, ועל פי זה כתב וז”ל: “ובני הישיבה אע”פ שאין סמוכין ממש על שלחן ראש הישיבה, להיות נפטרים בהדלקתו בביתו, מכל מקום בני בית אחד הם, דומיא דאחים בבית שאין האב בבית דפשוט דכולם נפטרים בהדלקת אחד מהם.” עכ”ל. ולכן מסיק שם דחובת ההדלקה על בני הישיבות (מלבד אותו בחור הראשון שהדליק בחדר האוכל וכיו”ב) היא מדין “מהדרין” בלבד, והיינו למנהג בני אשכנז דכל אחד מדליק לעצמו. עיי”ש. ודפח”ח.

 

וידי”ן הרה”ג ר’ משה רחמים שעיו שליט”א בשו”ת מחקרי ארץ ח”ס סי’ פח’ כתב (לענין נרות חנוכה) וז”ל: ואי תמצי לומר דאינם נקראים סמוכים על שלחנו [של אביהם] וכו’ לפי שנמצאים כל הזמן בישיבה, א”כ הם סמוכים על שלחן הישיבה ונפטרים הם בהדלקת חבריהם כי הרי הם כמשפחה אחת, ומצות נר חנוכה הוא איש וביתו, וכשם שאין האב צריך להקנות השמן לבני ביתו, כך בני הישיבה יוצאים בהדלקת אחד.” עכ”ל. והיינו דיוצאים אף בלא השתתפות מהטעם הנ”ל. (וע”ע שם).

 

וכן בשו”ת אבני ישפה ח”ד סוף סי’ פ’[קעד] כתב שכל בחורי הישיבה הם כבני בית אחד, וכתב דלפ”ז באמת מעיקר הדין מספיק שאחד מהבחורים ידליק עבור כולם ואי”צ השתתפות בפריטי[קעה].

 

ענף ג’

מסקנא דדינא, ובענין אם יש מקום לחומרא, ונ”מ שונות

 

פרק א’ – המורם מן האמור, וכמה טעמי תריצי דאסור “להחמיר” להדליק אפי’ בלא ברכה

 

וזאת עולה מן המדבר, שבחור ישיבה אי”צ להדליק נרות חנוכה ולא להשתתף בפריטי, יען כי גם בהיותו בישיבה הרי הוא פטיר ועטיר בהדלקת אביו בביתו. וכמפורש בספר התרומה ומחזור ויטרי ועוד. וכן הכרעת הגאון מוהר”ר עזרא עטייה זלה”ה והגרב”צ אבא שאול זלה”ה ועוד שלמים וכן רבים. וכל הקושיות שהוקשו על הגאון יחוה דעת זלה”ה בזה, אין בהם ממש, ככל שנתבאר.

 

וגם אם לחשך אדם לחוש ולומר דלא יוצא בהדלקת אביו, ישנם כמה וכמה טעמי תריצי לומר דבכל זאת פטור, ולהלן סיכום מקצתן:

 

א) שמא יוצא בהדלקה שבבית המדרש (או בחדר האוכל), כיון שיש לכל הבחורים זכות בשמן עפ”י היסוד של הרב גן המלך. א”נ יש להם זכות בשמן כיון שהשמן שמדליקין בבית המדרש הוא מכספי הקהל ושייך לכל, וכמו שכתב בספר מועדים וזמנים. א”נ יש להם זכות בשמן עפ”י מה שכתב הרב אשל אברהם מבוטשאטש שבהדלקה שבבית המדרש לב בית דין מקנה שיהיה לכל הקהל חלק בשמן. א”נ יש להם זכות בשמן מחמת שנקנה לצורך הבחורים כמו שכתבו האחרונים לענין נרות שבת. או שיש להם זכות בשמן מטעמים אחרים שנתבארו לעיל בארוכה.

 

ב) ושמא יוצא בהדלקה שבבית המדרש גם בלי זכות בשמן, עפ”י מה שכתב באורחות חיים (ובכל בו ובאהל מועד) דהדלקה זו נועדה להוציא ידי חובתן את אלו שלא הדליקו בעצמם, אפי’ אם לא הדליקו רק מחמת חוסר זריזות במצוות עיי”ש.

 

ג) ושמא יוצא בהדלקה שבבית המדרש עפ”י מש”כ מרן הב”י בסי’ תרע”א שהדלקה זו נועדה להוציא את האורחים, ונתבאר בארוכה בס”ד שגם בחורי הישיבות המתגוררים בפנימיה הם בכלל זאת.

 

ד) ושמא יוצא בהדלקת ראש הישיבה בביתו, דכל הבחורים י”ל דנחשבים כבני ביתו של ראש הישיבה יען כי הוא כאפוטרופוס הדואג לכל צרכם, וכפי שנתבאר באורך בס”ד.

 

ה) ושמא כל בני הישיבה נחשבים כ”משפחה אחת” לענין גדרי “נר איש וביתו”, ולכן יוצאים כולם בהדלקת אחד הבחורים שהוא כאחיהם, בין אם מדליק בחדר האוכל בין אם מדליק בבית המדרש, וכמו שהזכרנו בשם כמה מחברי זמנינו שליט”א.

 

ו) ושמא בחור הישיבה נחשב כמי שלן במקום ציבורי (כיון שבנין הפנימיה שייך להקדש) ומעיקרא פטורים לגמרי מההדלקה יען כי בית ציבורי איננו מקום חיו, כדין מי שאין לו זרוע דפטור מתפילין, ולא דמו לאכסנאי דעכ”פ לן בבית ששייך בו חיוב הדלקת נרות (סברא זו הזכרנו בקצרה לעיל ענף ב’ בסוף ההקדמה, בשם כמה מחברי זמנינו שליט”א).

 

ועל הכל יש לדעת דחיוב הדלקת נרות אינו אלא מדבריהם, ולפיכך אי איכא ספיקא (וה”ה ספיקא דפלוגתא דרבוותא) שומעים להקל, וכמו שהאריך בזה בחזון עובדיה חנוכה עמ’ כ’ ד”ה ספק, ומשם באר”ה די והותר.

 

והיות ובחורי הישיבות יוצאים ידי חובתם על פי שובע סמכו”ת הנ”ל, נמצא שגם אינם רשאים להדליק בעצמם בברכה (לבני עדות המזרח מיהא), דהוי ברכה שאינה צריכה כמו שכתב מרן הב”י בסי’ תרע”ז, וגם אין לכוין שלא לצאת בהדלקת ההורים, דגם לסוברים דכוונה זו תועיל לענין שלא לצאת בהדלקתם מ”מ נחשב שגורם לברכה שאינה צריכה לפי דעת מרן הב”י, וככל שנתבאר באריכות לעיל ענף א’ פרק ד’ ופרק ה’. ובחורים מאחינו בשרנו בני אשכנז רשאים להקל להדליק בעצמם בברכה, דאע”פ שיצאו ידי עיקר החיוב ע”י הדלקת ההורים, מ”מ יתכן שיכולים להדליק ולברך משום גדר “מהדרין” של מנהגם[קעו].

 

ואם הורי הבחור גרים בחו”ל, ראה נא להלן פרק ב’.

 

ובחור מבני עדות המזרח שחפץ למען צדקו “להחמיר” להדליק בעצמו בלא ברכה, מסתברא לפקצ”ד דלאו שפיר עביד אפילו שלא מברך[קעז], דישנם תשע סיבות לומר דמגרע גרע בזה (ולחלק מהסיבות, אין להחמיר אפילו להשתתף בפריטי עם בחור אחר שמדליק), וזה החלי בקצרה:

 

א) בביאור הלכה סי’ תרע”ה סע’ ג’ ד”ה אשה, עמד על הדבר מדוע רב זירא (כשהיה אכסנאי) סמך על הדלקת אשתו בביתו, ולא הדליק בעצמו באכסניא לקיים את המצוה בגופו. ותירץ וז”ל: “מפני שלא היה אז בביתו ועיקר החיוב מונח על הבית”. עכ”ל. וביאור דבריו כתב בספר ברכת רפאל רובינשטיין על חנוכה סי’ לג’, דכאשר יכול לצאת י”ח בהדלקת אשתו (ואנא עבדא אוסיף: והוא הדין והוא הטעם כאשר יוצא בהדלקת הוריו, לדידן), היינו משום דשם היא עיקר ביתו ושם עיקר מקום חיוב הנחת הנרות, וא”כ אם ידליק בעצמו במקום שהוא מתארח, מגרע גרע כיון שיוצא י”ח שלא במקום עיקר ההנחה (והיינו דאמנם יצא ידי חובתו, מ”מ יצא בדיעבד ולא כעיקר תקנת חכמים). וכתב שם לבאר כן דברות הרש”ל בדרך זו, עיי”ש. וכ”כ בספר ימי האורים קצבורג סי’ ה’ ענף ד’ אות יג’ לבאר בדברי הביאור הלכה. עיי”ש. ומן האר”ש הזאת יצאנו למדין, דגם בחור ישיבה שמדליק בעצמו בישיבה, איננו “מחמיר” עי”ז כי אם מיקל, כי אם אכן יועילו מעשיו לצאת ידי חובה, נמצא שיוצא י”ח בבית האכסניא ומפסיד מעלת ההדלקה בביתו הוא. [ולפ”ז אפי’ להשתתף בישיבה לאו שפיר דמי, דהרי גם בזה יוצא בהדלקה שבישיבה, וכך מצינו לר’ זירא דכאשר היו מדליקין עליו בביתו לא מבעיא דלא היה מדליק בעצמו אלא דאפי’ לא היה משתתף בפריטי]. ומיהו י”ל דאם עכ”פ יאחר הדלקתו עד אחר הזמן שבטוח בלבו שהוריו כבר הדליקו, יתכן שיוכל להדליק אז, כי ממה נפשך אם כבר יצא י”ח בהדלקת הוריו, יצא כעיקר תקנת חכמים, ואם לא יצא, אז יוצא כעת (א”נ ידליק מיד אך יתנה תנאי שמכוין לצאת בהדלקה זו רק אם כלפי שמיא גליא שלא יוצא בהדלקת הוריו, אלא דבזה איכא פלוגתא אי מהני תנאי בכה”ג ואכמ”ל). אלא דלפקצ”ד זו כבר חומרא מתוחכמת מדי ובלתי מקובלת, ואין זו דרכה של תורה. וגם הנסיון מוכיח באותות ובמופתים שסופן של התחכמויות אלו שהבחורים יתחילו להדליק ללא קיום התנאים הנ”ל, ואם לא הם בעצמם, חבריהם, ועיין נא בספרי הקטן שושנת העמקים ח”ד (דיני כתובות כרך ב’) עמ’ שמט’ ד”ה ואף ועמ’ שצב’ ד”ה ואחר.

 

ב) ועל זה הדרך י”ל יתירה מזו. הנה לעיל ענף א’ פרק ו’ הרחבנו בדבר שהדלקת נ”ח הוא דין בבית, וגם אם הוא דין בגברא מ”מ נאמר בו דין “בית” שצריך דוקא מקום שהוא בית וכמבואר בתוס’ וככל שהבאנו לעיל. והוסיף הגאון בעל גליא מסכת [בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בספר באר אברהם פסוולר בחלק השו”ת סי’ טז’ ד”ה וכבר חקרתי] להוכיח באותות ובמופתים, דלא סגי בדין “בית” אלא בעינן “ביתו” [“ביתו” לא במובן של בעלות קניינית, אלא “ביתו” לפי ההגדרות של “נר איש וביתו”[קעח]], ולכן אכסנאי משתתף בפריטי ולא מדליק בעצמו[קעט], משום שלא יועיל להדליק בעצמו מאחר ואין דין הדלקה בבית שאינו שלו[קפ] (ולפ”ז אתי שפיר הא דר’ זירא כאשר היה אכסנאי ללמוד תורה לא היה מדליק בעצמו לקיים מצוה בגופו, אלא לפני נישואיו היה משתתף ואח”כ היה יוצא בהדלקת אשתו). [וכ”כ בספר אלה הם מועדי חנוכה סי’ סט’ ד”ה וראה שם, וכעי”ז כתב בשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ג סי’ ח”י, וקרוב לזה כתב בהבלעה בשו”ת אדרת תפארת ח”ב סי’ לב’ עמ’ קלב’ ד”ה אולם. וע”ע בהערה[קפא]]. ונמצא לפי דעתו של הרב גליא מסכת, דבחור ישיבה ש”החמיר” להדליק בעצמו, יצא קרח מכאן ומכאן, דכיון שהדליק מתוך כוונה לצאת בהדלקתו האישית, לא יצא בהדלקת הוריו (לפי הרמ”א והט”ז וסייעתו הסוברים דאם מכוין שלא לצאת בהדלקת אשתו דמהניא כוונתו, ועיין לעיל ענף א’ פרק ו’ דאפשר דגם מרן הב”י מודה לענין דמועילה כוונתו שלא לצאת), וכאמור הדלקתו בישיבה לא מועילה משום דאין זה “ביתו”, ונמצא שהפסיד את המצוה גם בביתו וגם בישיבה (אלא א”כ יתחכם לאחר את זמן הדלקתו או שיכוין להדליק “על תנאי”, על דרך שכתבנו לעיל בסמוך). וגם להשתתף בפריטי הוא לגריעותא לפ”ז, דהרי ההשתתפות היא עם נרות שמדליקין שלא בביתו.

 

ג) ועוד על זה הדרך, הרי קיי”ל דכשם שאסור לאכול בלא ברכה, כך אסור לעשות מצוה בלא ברכה, וכדתנן בפ”ק דתרומות מ”ו: “האילם והערום לא יתרמו, ואם תרמו תרומתן תרומה”, ומפרשינן ליה בירושלמי פ”א ה”א דהוא משום הברכה עיי”ש, ונפסק בשו”ע יו”ד סי’ שלא’ סע’ לב’ (וע”ע בהערה[קפב]). ומעתה יאמר נא ישראל, דבודאי עדיף לצאת י”ח במה שאביו מדליק (שאז יוצא ידי חובתו כתקנת חכמים, דההדלקה נעשית בברכותיה גם אם הוא עצמו לא שמע את הברכות, וכרב זירא שהיה יוצא בהדלקת אשתו אפי’ לכתחילה), או לכל היותר להשתתף, אבל בודאי לא להדליק בעצמו, כי אז יוצא י”ח בלא ברכה (אלא א”כ מתחכם להמתין עד שהוריו ידליקו בודאי, או שמדליק “על תנאי”, וככל הנ”ל). וגם אם ירצה לשמוע את הברכה מפי בחורים מאחינו בני אשכנז שמדליקים ולענות אמן ואח”כ להדליק בעצמו – הרי זה בא להחמיר ונמצא מיקל, שמכניס את עצמו לחשש נוסף, כדין עניית “אמן” על ברכת ההלל בראש חודש (עיין שו”ת יחוה דעת ח”ד סי’ לא’ בסופו, ובשו”ת יביע אומר ח”א חאו”ח סוף סי’ כט’, וכיו”ב במאור ישראל לברכות דף ד’ ע”ב בתוד”ה דאריו”ח, ולהבדיל בין הקודש ובין החול ראה נא בעניינו בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ג עמ’ רכד’ ורכה’, ומשם באר”ה בעזר ממרום), דהרי כבר הרחבנו לעיל ענף א’ פרק ד’ דמה שנהגו אחינו בני אשכנז לברך על הדלקת ההידור הוא מנהג מחודש מאוד, ובראשונים ז”ל לא מצינו מקור למנהג זה זולתי בתרומת הדשן אשר איהו גופיה כחו מהמנהג ותו לא, וק”ל. וכבר האריך למעניתו ברוח מבינתו בספר דברי שמואל הכהן על המועדים עמ’ ריב’-ריג’ להבהיר דבני עדות המזרח אין להם לענות אמן על ברכות הדלקת נרות חנוכה שמדליקים אחינו בשרנו בני אשכנז כאשר מדליקים מחמת דין הידור, עיי”ש. [ובנידון דנן לכאו’ יש פתרון לשמוע את הברכות בהדלקה שבבית המדרש ותיכף ללכת לפנימיה להדליק בחדרו ללא הפסק, אלא דזוהי הנהגה מחודשת ועסק גדול, וחומרות זרות כאלו אין רוח חכמים נוחה מהן].

 

ד) והוסיף הרה”ג ר’ אליהו ברכה שליט”א (מבחירי בית מדרשנו, ומח”ס תולדות נח ועוד), דלפי המור וקציעה סוס”י תרע”ב (הבאתיו בעניי בללקוט שושנים ח”ד עמ’ רטז’) שכתב דהברכה מעכבת בנרות חנוכה (משום דהברכות הם הקובעות את הפירסומי ניסא שבהדלקה), א”כ אם ידליק בעצמו בלא ברכה לא עשה בזה ולא כלום, ומעתה בודאי שעדיף לצאת י”ח בהדלקת הוריו כיון שהם מברכים וכפי שכבר כתבנו בסמוך, אם מדליק בישיבה מתוך כוונה לצאת בעצמו, י”ל דהועילו מעשיו לענין שלא לצאת בהדלקת הוריו, ולהנ”ל גם לא יצא בהדלקת עצמו משום דחסר בברכה וכנ”ל. [וקרוב אצלי לומר דלענין חששו של המור וקציעה, לא יועיל לשמוע את הברכה מפי אחרים ואח”כ להדליק, דהרי לא יהיה היכר דפירסומי ניסא על הדלקה זו, כיון שהברכות היו על הדלקה אחרת, וי”ל].

 

ה) הגאון מהרש”ק זלה”ה בספר החיים סי’ תרע”ז סע’ א’, כתב דגם היכא דבעלמא יש הידור להדליק בעצמו ולא לסמוך על הדלקת בני ביתו, מ”מ היכא דיצא מביתו כדי ללמוד תורה, אין לו להחמיר כלל, דהוא פטור לגמרי ואם מחמיר נקרא הדיוט, ודייק כן מדברי רש”י במעשה דר’ זירא שכתב רש”י שהיה אכסנאי “ללמוד תורה”, עיי”ש. [ואולם נימוק זה יש לדחות, דשאני בחורי הישיבות די”ל דאינו ברור שיוצאים בהדלקת אביהם, עפ”י השאילתות וכו’, ולכן יש מקום לחומרא לכאו’. ומיהו מאידך כתבנו שובע סמכו”ת לומר דפטור, דשמא יוצא בהדלקת בית המדרש וכו’, וא”כ מסתברא דכיון שיושב ועוסק בתלמוד תורה כנגד כולם, אינו מן הנכון להפסיק משנתו כדי להחמיר בחומרא רחוקה זו].

 

ו) בשו”ת אגרות משה חיו”ד ח”ג סי’ יד’ כתב דהדלקת הנרות בפנימיה היא סכנה של ממש ולכן חובה רמיא על הבחורים להפיל פור הוא הגורל בין הבחורים מי יעמוד ליד הנר לשמרם היום ומי מחר כל הימים. וכמובן עצה זו כרוכה בביטול תורה רב ואיננה מעשית [ובשו”ת מחקרי ארץ ח”ב סי’ פח’ כתב על עצתו של האגרות משה: “ודבר זה קשה במציאות כמובן מטעמים שאין צורך לפרט.” עכ”ל]. וכן בספר אמת ליעקב קמנצקי סי’ תרעז’ הערה תקצא’ כתב דאין לבחורי ישיבה להדליק בפנימיה, דיש בזה חשש סכנת נפשות מפני הדליקה.

 

ז) לעיל ענף א’ פרק ד’ הזכרנו דעת מרן השו”ע דלאו שפיר עביד שילדקו יותר מחנוכיה אחת בכל בית מחשש לקלקול ההיכר של מספר הנרות, והזכרנו דבשו”ת רעק”א מדייק מדברי הטור (וכן מדוייק מדברי מרן השו”ע) דלא מועיל עצת הרמ”א “שיתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד” (והבאנו ביאורים שונים מדוע לא מהני). ומייתינא נמי דברות הגאון בנש”ק מוהר”ר משה צדקה שליט”א שהחמיר בזה מאוד וכתב שיש למנוע ביד האורח מלהדליק בנוסף להדלקתו של בעה”ב. וכלל העולה לפ”ז, דאם בישיבה כבר ישנו בחור אחר שמדליק, אם ירצה הוא להדליק בעצמו, יגרע מהיכר הנרות. וא”כ כל שכן שאין לו לכווין שלא לצאת בהדלקת הוריו כפי שרצו להציע כמה אחרוני זמנינו, דאדרבא עדיף שייצא בהדלקה של הוריו ששם מדליקים רק חנוכיה אחת כדעת מרן, מאשר לצאת בהדלקת עצמו במקום ששם אחרים מדליקים והויא הדלקתו בניגוד לדעת השו”ע. ואם כי יש לדחות כל זה, מ”מ מכאן ועד לומר שיש “חומרא” להדליק בעצמו, זה אינו.

 

ח) הנה איכא מאן דסבר דשייך דין “לא תוסיף” במצוות דרבנן, ואפי’ כשעושה כן לצאת ידי ספק, וכדמצינו להמרדכי מגילה רמז תשע”ה שכתב דמחמת איסור בל תוסיף אין קוראים את המגילה ב’ ימים בחו”ל משום ספק דיומא. ומן הדא י”ל, דלפי שיטת מרן השו”ע שלא תיקנו “מהדרין” שכל אחד מבני הבית מדליק חנוכיה לעצמו, אם יחמירו להדליק חנוכיה נוספת שלא כתקנת חז”ל, עובר משום “בל תוסיף” (ואפי’ לדברי התוס’ דהחוזר על מצוה ב’ פעמים לא עובר על בל תוסיף, הכא דמדליקים שתי חנוכיות באותו זמן ובאותו מקום י”ל דהוי כנוטל שני לולבים ולא כנוטל לולב ב’ פעמים). ואע”ג דלענין דינא בודאי דאין בזה בל תוסיף, מכמה וכמה טעמי (וצאינה וראינה מה שכתב הרב פרמ”ג בפתיחה הכוללת ח”א סי’ מ’ לענין “בל תוסיף” בנרות חנוכה, וע”ע בשו”ת שואל ומשיב תליתאה ח”ג סוס”י נו’, בקו’ אלה המצות קויפמן כלל ה’ סי’ ב’, ובשו”ת מטעמי יצחק ח”א או”ח סי’ לה’, ובשו”ת דברי יציב או”ח סי’ רפז’, ובשו”ת משכן בצלאל ח”ב סי’ ז’, ובספר אור חדש בלומנפלד חנוכה פרק ו’, ובספר מרפא לנפש זילבר ח”ד סי’ סב’ אות י’, ובספר חוט השני הוכמן על חנוכה עמ’ שג’ ד”ה להדליק, ובספר צרור המור רוטלוי סי’ כה’, ובקו’ כל המוסיף פ”א סע’ ה’ ופ”ח סע’ ח’, ובשו”ת שבט הקהתי ח”א סי’ רב’ וח”ו סי’ רלה’, ושאר ספרן של צדיקים כי רבו, וכעת אמור יאמר העבד לא אצא לחופש”י), מ”מ מי שבלא”ה מחפש חומרות והידורים רחוקים (ולכן רוצה להדליק בישיבה), הרי יכול להדר לחוש לבל תוסיף.

 

ט) וכעת עלה על משב”ח הדפוס קובץ “בתורתו” (כסלו תשע”ד) מאת אברכי בית מדרשנו “ברכת אברהם” הי”ו, ושם בעמ’ דש”ם הבהיר הרה”ג ר’ דוד כהן שליט”א דעפ”י סודם של דברים הדלקת נרות חנוכה עדיף שתעשה דוקא ע”י אדם נשוי, ולכן כתב שבחורי הישיבות צריכים בדוקא לסמוך על הדלקת הוריהם ולא להשתתף לפני שההורים מדליקים, ואם ירצו להחמיר להשתתף אז שיעשו כן רק אחרי שכבר משערים שההורים הדליקו, שאז לשיטת מרן הגרע”י זלה”ה כבר יצאו ידי חובתם בהדלקת ההורים, עיי”ש. ודפח”ח.

 

וצא ולמד בספר מעשה איש (פסקי החזו”א) ח”א עמ’ קלט’ וח”ד עמ’ קלב’, שכתב שהחזו”א זצ”ל הורה זקן לבחורי הישיבות מאחינו בני אשכנז, שאחד ידליק (ודעתו שההדלקה היא בחדר האוכל ולא בחדרים) וכולם ישתתפו עמו. וכבר דייק מכאן בשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ג סי’ כ’ אות יא’, דמשמע דדעת החזו”א דבדוקא אין להם להדליק כל אחד לעצמו מדין מהדרין, אלא להשתתף בפריטי ותו לא. דהרי אילו היה דין “מהדרין” שכל אחד ידליק לעצמו, בודאי לא היה נמנע מלהורות להם לעשות כן. [ובברית אברהם נשאר בצ”ע בביאור טעמו, דהרי אי משום דס”ל דאכסנאי לא מדליק רק משתתף, א”כ גם הבחור שמדליק לא היה לו להדליק, עיי”ש].

 

ואברך חשוב מאוד שליט”א בקובץ “בתורתו” כסלו תשע”ד עמ’ פר”ח, כתב “ברם זה כמה פעמים באה זעקת בני הישיבות ונפשם בשאלתם שרוצים לצאת ידי כל הדעות וכו'”, ולכן השית עצות בנפשו כיצד ובאיזה אופן ניתן יהיה למצוא פתח פתוח להתיר להדליק בברכה אף לדעת מרן הגרע”י זלה”ה, עיי”ש נפלאות מתורתו. ונועם מידותיו של האברך החשוב נר”ו הן המה שעמדו לו ללמד זכות על אותם הבחורים הזועקים להחמיר, אך לדידי בעניותין נראה דלא תמיד סיבת הזעקה גדולה ומרה הנ”ל הינה מתוך רצון כנה להחמיר, אלא זימנין ונובעת מתוך רגשי נחיתות לבל יהיו שונים מאחיהם בני אשכנז שמדליקים בעצמם. והנה אף אנא עניא כד הוינא טליא למדתי באותה ישיבה שלמד האברך החשוב נר”ו, וזכורני היטב שסמוך ליומי דחנוכה היו תולים מודעה בחדר-האוכל (לא מטעם הנהלת הישיבה, אלא מיוזמת כמה בחורים) שגם הבחורים הספרדים חייבים להדליק נרות חנוכה בברכה, ואנא עבדא להסיר מכשול מדרך עמי עשיתי מעשה לתלות מודעה שדעת הגרב”צ אבא שאול (בזמנו “שליט”א”) והגרש”ז אוייערבאך (כנ”ל) דאין חיוב להדליק וא”כ לדעתם הוי ברכה לבטלה, ואחר רגע כמימריה הורידו את מודעתי, או אז בערב שבת סמוך לחשיכה הדבקתי שוב ולאו אדעתייהו, ובליל שבת רעשו וגעשו ולא יכלו לעשות מאומה, ובמוצאי שבת מיד הורידוה. וא”כ מובן איפוא שלא תמיד המניע להדליק בברכה הוא “רצון לצאת ידי כל הדעות” גרידא ולא אהבת האמת, אלא יש כאן מהלך השקפתי-פוליטי לאפוקי מהוראות מרן הגרע”י זלה”ה, ולפקצ”ד היות והפכו את הדבר לבזיון התורה מן הראוי בדוקא שלא להדליק כלל (גם שלא בברכה) כדי להראות שאין לפסול גדולי ישראל ח”ו.

 

ונסיים בדברי שו”ת מהרש”ל סי’ פה’, דאיכא קפידא שאכסנאי יעשה טפי מר’ זירא להדליק בעצמו בבית האכסניא, וז”ל: “ומה שהאידנא הבחורים מחמירים על עצמם שלא להשתתף בפריטי [אלא להדליק בעצמם,] ועדיפי לדעתייהו מרבי זירא, זהו מנהג אשכנז שמגביהין הטפל ומניחין העיקר והלואי שלא יקילו במצות החמורות.” עכ”ל. וכ”כ הפרמ”ג סי’ תרע”ז מ”ז סק”א: “מרבי זירא משמע דאין רשאי, וכי לא היה בכלל המהדרין” עכ”ל.

 

פרק ב’ – מידת הדי”ן כאשר הורי הבחור אינם מדליקים נ”ח.

 

ויהי אחר הדברים האלה, שנתבארו הנימוקים השונים לפטור את בחורי הישיבות מחיוב ההדלקה, הביטה וראה דלכאו’ איכא נ”מ טובא בין הנימוקים:

 

דלפום טעמא קמא (דבחורי הישיבות נחשבים כסמוכין על שלחן אביהם ויוצאים י”ח בהדלקת ההורים בביתם) הני מילי בגוונא דההורים מדליקים נרות חנוכה במעונם, משא”כ בחור בעל תשובה שהוריו לא זכו לאור באור החיים, וחלילה אינם מדליקים נ”ח (א”נ גר צדק, או יתום מאב ואם ר”ל), הרי דינו כרבי זירא לפני נישואיו, דכאמור מפורש בשבת דף כג’ ע”א שצריך להשתתף בפריטי. וגם במחזור ויטרי שהוא המקו”ר נפתח לפטור את בחורי הישיבות מהדלקת נ”ח, כתב להדיא תנאי כפול: “אם יודע שאשתו או אביו ואמו מדליקים במקומם” עכ”ל.

 

ברם לפי שאר הסניפים וכגון הסניף השני שמובא ביחוה דעת (דבחורי הישיבות יוצאים י”ח בהדלקה שבבית המדרש), איכא למימר דהכא נמי פטורים מההדלקה ופטורים מלהשתתף בפריטי, דמאי שנא.

 

ואם כנים אנחנו, הרי חובה רמיא גבן לברר מה הוא זה ואיזה הוא הנימוק העיקרי לדעתו הרחבה של מרן מאור ישראל זלה”ה, למען דעת כיצד נוטה מידת הדי”ן בנידון דקמן.

 

והנה הגאון הנאמ”ן שליט”א באור תורה כסלו תשמ”ה סי’ כד’ כסלו תשנ”א סי’ לו’, כתב לדון אודות בחור ישיבה שהוריו מתארחים בשבת אצל משפחה אחרת באופן שהם עצמם אכסנאים, אם נפטר אגב דידהו. ובתחילה נטה להורות שהבחור יהיה מחוייב להדליק בברכה, עפ”י המבואר בנימוק הראשון שביחוה דעת הנ”ל דדוקא מפני שהוריו מדליקין לכן נפטר משא”כ הכא דהוריו אינם מדליקים בעצמם, ואח”כ כתב (עמ’ קנג’ ד”ה אולם) וז”ל: “אולם אחר העיון שנית בדברי הרב יחוה דעת, נראה שדעת הגאון נר”ו לפטור את בחורי הישיבות לגמרי ואפילו אין מדליקין עליהם בביתם, לפי שיוצאים בהדלקת נרות חנוכה באולם הגדול של הישיבה ואינם צריכים להשתתף בפריטי, דאנן סהדי שהנהלת הישיבה מקנה להם זכות במקצת דמי הנרות והשמן של חנוכה.” עכ”ל. וגם בשו”ת תפלה למשה ח”ב סי’ נא’ אות ג’ כתב, דנראה דאפי’ אם אין ההורים מדליקים כלל, אי”צ להדליק בעצמו, דיוצא בהדלקה שבבית המדרש כמו שכתב ביחוה דעת, בתנאי שבבית המדרש מדליקין אחר צאת הכוכבים עיי”ש. וכן בשו”ת שבות עמי מימון ח”א חאו”ח סי’ יט’ משמע דהבין דעיקר הנימוק ביחוו”ד הוא נימוק בתרא. וכן הבין בספר מעדני דניאל פלבני ח”א סי’ תרעז’ עמ’ קיז’ אליבא דהגאון יחוה דעת (עיי”ש ב”מפרט השלחן” אות ג’, ובהערות). וכן משמע שהבין הגר”י נקי נר”ו בשו”ת מעיין אומר ח”ג פ”ז הערה יט’ עמ’ שכד’ והערה לב’ עמ’ שלט’.

 

ואכן מרן הגרע”י זצוקללה”ה בתשובה כת”י שהיא ל”ו נדפס”ה בילקו”י מועדים מהדו”ק עמ’ רלא’-רלב’ ובילקו”י חנוכה תשע”ב עמ’ קסא’, משמע דנקט דהסניף השני (שיוצא בהדלקת ביהמ”ד) הוא העיקר. ומיהו אין ראיה משם, דהתם לא בא אלא ליישב את הסניף מהשגת המשיג, כפי שניכר לכל החוזי”ם בו, וכך הוא דרכו דרך המלך בכל דוכתי, דכאשר עוסק בסניף מסויים, מניף ק”ן קולמוסא ברוב עוז ותעצומות כאילו סניף זה הוא הלכה למעשה ואין בו עקולי ופשורי כלל, והוא אע”ג דלדינא לא ס”ל הכי, אלא צרו”ף צר”ף יוס”ף סברות אלו לנידונו ותו לא מידי. ובכמה דוכתי אנא עבדא באתי העיר”ה על מחברים שונים שליט”א (אחר הקידה מול הדרת גאונם) שלא ירדו לסוף דעתו של מרן פאה”ד מהאי טעמא גופא, ראה נא בעניינו בללקוט שושנים ח”א עמ’ שכה’ בהערה אות סז’, וח”ב עמ’ מח’ ד”ה כן, ובספרי הדל שושנת העמקים על דיני גיטין עמ’ שלט’ בהערה אות עז’.

 

אלא לפקצ”ד עיקר טעמו ונימוקו של הגאון יחוה דעת היינו טעמא קמא, דבחור ישיבה פטיר ועטיר בהדלקת הוריו, והנימוק השני אינו אלא סניף משנה. וגם בשיעור במוצאי שבת קודש פרשת ויצא בשנת תשנ”ז, כשעסק מרן זצוק”ל בענין הדלקת נרות חנוכה לבחורי הישיבות, לא העלה על שפתותיו כי אם הנימוק הראשון, דיוצאים בהדלקת ההורים בביתם (וכפי שמתועד בספר “משיעורי הראש”ל” כרך ב’ עמ’ קמג’ ד”ה והוא). וכן הבין ג”כ מר בריה דרבינ”א הראש”ל הרה”ג ר’ יצחק יוסף שליט”א בקובץ יתד המאיר גליון ט”ל עמ’ פ’ ד”ה והנה בני ישיבות, דהעיקר הוא הנימוק הראשון הנ”ל. וכן הבין רב אח”א משבח”א הרה”ג ר’ דוד יוסף שליט”א בספר קובץ המועדים חנוכה סי ב’ סע’ ד’, עיי”ש. וכ”כ ידידי איש ש”ר ואוה”ב הרה”ג ר’ אברהם דורי שליט”א בשו”ת אדרת תפארת ח”ב סי’ לד’ (ד”ה אולם נראה), דהעיקר הנימוק הראשון, והשני אינו אלא “לאלומי למילתא”. [אלא דמסיק מהאי טעמא, דבחור ישיבה שאינו סמוך על שלחן אביו מדליק בברכה עיי”ש, ולפי מחשבה תחילה היה נראה לדידי אנא עניא בעניותא דהפריז על המידה וכולי האי לא אמרינן, דמדוע הסניפים האחרים שנאמרו אינם נחשבים בעיניו אפי’ לספק כדי לומר שלא יברך, והרי צרו”ף צור”ף יוס”ף זלה”ה להני סניפים וא”כ ש”מ דאית ביה ממשא גם אם לא נפסוק לסמוך עליהם לבדם לענין שלא להדליק. ומ”מ יש לקיים שיטתו וכפי שיבואר בהמשך ד”ה איברא]. וע”ז הדרך כתב בשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ג סי’ כ’ אות יב’ ד”ה עוד, דבחור יתום שאין לו היכן ללכת חוץ מהישיבה, והנהלת הישיבה נתנו לו רשות להיות בישיבה כל הזמן, אזי נעשה הישיבה ביתו, ויש לו להדליק בחדרו [אלא דכתב הגר”א דניאל שליט”א להדליק “בברכה”, וע”ע להלן]. וכ”כ בספר פסקי משה על חנוכה פ”ד דבחור שאין מדליקין עליו הוריו, עליו להדליק אך ללא ברכה, דיש לחוש שיוצא י”ח במה שמדליקין בבית המדרש. עיי”ש.

 

ותדע, דהרי הגאון יחו”ד זצ”ל מורה ובא (בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בקובץ אור תורה כסלו תשמ”ו סי’ כ’ סע’ יג’, וראה גם בחזו”ע חנוכה עמ’ קנו’, ובילקו”י מועדים מהדו”ק עמ’ רלב’ הערה ד’) גם לחיילים רווקים שבחזית, אפי’ בגוונא שישנים בתוך מבנים ולא בשדה, אינם צריכים להדליק נ”ח, יען כי נקראים סמוכין על שלחן אביהם, אע”פ שמקור מזונותיהן הלוא הוא משלחן הצבא. אלמא דיסוד דסמיכות על שלחן ההורים עומד ברוח מצויי”ן בפני עצמו גם ללא סניף דהדלקת בית המדרש, דהרי בצבא ובפרט בחזית לא תמיד יש להם ביהכנ”ס ובודאי לא ביהמ”ד וגם לא תמיד מדליקין נרות בחדר האוכל וכיו”ב, וגם הקצינים לא ידעו ולא יבינו מאי חנוכה שידליקו עבור כולם. [ואמת אגיד דאי משום הא, אכתי הרשות נתונה לומר בדעת מרן הגרע”י זלה”ה, דאמנם הטעם הראשון הוא אלים טובא ועומד מצד עצמו, עם זאת ס”ל למרן הגרע”י זצ”ל דגם הנימוק השני הוא אמת ויציב ושניהם כאחד טובים. וא”כ מצד אחד חייל בצבא פטיר ועטיר בהדלקת אביו בביתו, ומצד שני בחור ישיבה שאין מדליקין עליו בביתו, ג”כ פטור מחמת ההדלקה שבבית המדרש. וק”ל. ולפ”ז לא קשיא על הגאון נאמ”ן וסייעתו הנ”ל שנשענו כולם על הנימוק השני הנז’].

 

והנה פוק חזי דבחזון עובדיה שם עמ’ ק”ן כתב לדון בענין בחורי הישיבות שהוריהם מתגוררים בחו”ל, באופן שזמן הדלקתם הוא אחרי זמן ההדלקה השתא הכא בארעא דישראל, ומסיק שם דיכולים להדליק בברכה משום דהבחור הקדים להדליק לפני הוריו עיי”ש[קפג]. אלמא דס”ל דאינם יוצאים בהדלקה שבבית המדרש [ומעתה תו ליכא למימר דשני הסניפים עשאן לסמיכ”ה כל אחד בפני עצמו, אלא משמע דנימוק ראשון עיקר, ומשנהו אינו אלא לחיזוק].

 

איברא דחובה רמיא גבן להשכיל ולהבין, למה זה ועל מה זה שכתב בחזו”ע שם (לענין בחורים שהוריהם מתגוררים בחו”ל) דיכול להדליק “בברכה”, וכי הסניף שכתב דיוצא בהדלקת ביהמ”ד כמאן דליתא דמי, וכלל גדול הנחיל לנו מרן הגרע”י זלה”ה בכל אתר ואתר, דספק ברכות להקל אפי’ בספק שאינו שקול. ונהי דאם ידליק “לפני” ההדלקה שבבית המדרש י”ל דשפיר דמי, עדיין לא נושענו כי הרי לא לכך נתכוין בחזו”ע, דאין בתשובתו הרמת”ה זכר למו לתנאי כזה שמהר ימהר להדליק לפני ההדלקה בבית המדרש, ועפ”י רוב בביהמ”ד מקדימין להדליק.

 

וצריכים לומר בדעתו דעת עליון זצ”ל, דשמיע ליה כלומר סבירא ליה דאם הבחור חפץ להדליק בעצמו, אזי הוי כמתכוין שלא לצאת בהדלקה שבבית המדרש[קפד], ומועיל שפיר, דמה שנתבאר לעיל ענף א’ פרק ה’ בדעת מרן הב”י דאם יכוין שלא לצאת יש בזה ברכה שאינה צריכה, הנה לפי ביאור החיד”א שם מתבאר דהיינו דוקא לענין הדלקת ההורים שיוצא ידי חובתו בהדלקתם ללא שום מעשה והשתתפות (נפטר באופן “פסיבי”), משא”כ הכא לענין הדלקת ביהמ”ד דיוצא מחמת זכות שיש לו בשמן, הרי שיש בזה השתתפות פעילה מצידו ולכן יוצא (נפטר באופן “אקטיבי”, ואע”פ שלא עשה מעשה בידיו ממש מ”מ יוצא מכח השתתפותו, ובפרט לפי מה שהזכרנו לעיל ענף ב’ פרק ג’ עפ”י הרמב”ן בפסחים דמה שיוצא בממונו הוי כעשיית מעשה ממש), וא”כ היכא דלא ניחא ליה בזה רשאי שלא לצאת ואין בזה משום ברכה שאינה צריכה, ולא עוד אלא דמסתברא דאף הקנאת הזכות בשמן לא חלה לגבי דידיה מאחר ולא ניחא ליה ואין כאן זכין לאדם שלא בפניו. ע”כ עלה במחשבה ליתובי דעתא במקחו של צדיק זלה”ה. ושו”ר להגר”י נקי שליט”א בשו”ת מעיין אומר ח”ג פ”ז עמ’ שמ”ח, דאמנם לא הרגיש בסתירה הנ”ל, מ”מ כתב לחלק בדרך הנ”ל מחמת הכרח אחר, עיי”ש.

 

[אלא דעדיין נפשי לשאו”ל הגיע, דהרי אכתי יש לחוש לסניף האחרון שכתב בשו”ת יחוה דעת (הבאנום לעיל ענף ב’ פרק ו’), דהבחורים נחשבים כבני הבית של ראש הישיבה יען כי הוא האחראי על צרכיהם, וא”כ הכי נמי נימא דבחור ישיבה שהוריו מתגוררים בחו”ל, אין לו לברך דשמא נחשב כבני ביתו של ראש הישיבה, ולענין זה לא שייך ליישב על דרך שכתבנו לגבי הדלקת בית המדרש, דהרי אם אמת נכון הדבר שנחשב כבן בית אצל ראש הישיבה, יוצא ידי חובתו מאיליו גם ללא זכות בשמן, ולכן אם יחליט להדליק בעצמו הוי ברכה שאינה צריכה לדעת מרן הב”י. ושפר קדמי ליישב בזה, דהנה סניף זה האחרון כתב מרן זצ”ל בלשון “ואם נפשך לומר וכו'”, כלומר אם יתעקש המתעקש לומר שבחור ישיבה לא נחשב כסמוך על שלחן הוריו מחמת שנמצא רוב הזמן בישיבה וכו’, תיפוק ליה דהוא סמוך על שלחן ראש הישיבה. אך לפום קושטא דמילתא הבחור אינו סמוך על שלחן ראש הישיבה, ואין כאן בית מיחוש להפסיד ברכה יקרה זו. כנלע”ד ליישב בזה, ונחה רוח אליה”ו זוטא].

 

אי נמי איכא ליתוב”י דעת”א בכל זה, על פי מה שכתב בחזו”ע עמ’ קנא’, דחדית לן חידוש גדול, דאכסנאי נשוי שמסופק אם אשתו מדליקה עליו בביתו אי לאו (כבנידון שהזכיר הרש”ל), רשאי להדליק ולברך משום ספק ספיקא, ספק שמא לא הדליקה (והוא ברי בחיובא, ואין ספק מוציא מידי ודאי), ואת”ל הדליקה ספק שמא אין הלכה כהב”י ומועיל לכוין שלא לצאת בהדלקת אשתו ואין בזה ברכה שאינה צריכה. עכת”ד. ואע”ג דבעלמא לא עבדינן ספק ספיקא לברך, צריכים לומר דשאני הכא דהספק הוא במצוה ולא בברכה דאז סמכינן אשיטת הרדב”ז סי’ רכט’, ונהי דבעלמא לא סמכינן על הרדב”ז מ”מ היכא דאיכא תרתי לטיבותא דהיינו גם ס”ס לברך וגם הרדב”ז אזי ברוכי מברכינן כמו שהעלה מרן הגרע”י זיע”א בכמה דוכתי (שו”ת יביע אומר ח”ו חאו”ח סי’ מו’ סוף אות ב’, וח”ז חאו”ח סי’ ב’ אות ז’ במוסגר, ובהליכות עולם ח”א סוף עמ’ ז’ ריש עמ’ ח’. וראה ג”כ בעין יצחק יוסף ח”ב עמ’ תלא’), ובפרט הכא כי ברי חיובא ורק ספק אם נפטר, ואכמ”ל. ועל זה הדרך לענין בחור ישיבה שהוריו מתגוררים בחו”ל, אין לחוש להדלקת בית המדרש, דיש בזה ספק ספיקא, ספק שמא לא יוצא בהדלקת בית המדרש וכפשטות דברי הריב”ש, ואת”ל שיוצא בהדלקת בית המדרש, ספק שמא מועיל לכוין שלא לצאת בהדלקה שבבית המדרש (ואע”פ שלא כיון להדיא, עצם הדבר שהדליק מוכיח עליו שרצונו שלא לצאת אלא בשל עצמו וכנ”ל). ולפ”ז הוא הדין והוא הטעם לענין בחור ישיבה שהוריו גרים בארץ הקודש אלא שאינם מדליקין הנרות הללו קודש בעווה”ר, דתהא שרי ליה להדליק נרות חנוכה בברכה, ולא יחוש להדלקת בית המדרש מטעם ס”ס וכנ”ל[קפה].

 

ואולם שוב בינותי דמרן הגרע”י זלה”ה בעצמו, בתקופה שכיהן כרב הראשי לתל-אביב, יצאה הוראת”ו בקדושה בתשובה קצרה כת”י (שהובאה בילקו”י מועדים מהדו”ק עמ’ רלא’-רלב’ ובילקו”י חנוכה תשע”ב עמ’ קסא’), דכיון שהבחור יוצא בהדלקה שבבית המדרש, אינו רשאי להפרד ולהדליק לעצמו. עיי”ש. אלמא דלא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה מה שכתבנו לחלק בין הדלקת בית המדרש (שכתבנו לחדש דרשאי להפרד מחמת שלא יזכה בשמן) להדלקת בני ביתו (דע”ז כתב הב”י דאינו רשאי להפרד). וגם ס”ל דלא אמרינן ברי בחיובא וכו’. וא”כ הדרא קושיא לדוכתא, כיצד הורה זקן לאותם בחורים שהוריהם בחו”ל, להדליק בברכה, והרי יש לחוש שיוצאים בהדלקה שבבית המדרש. אלא באין אומר ואין דברים צריכים לומר, כי הד”ר הוא לכל חסידיו בעת כתיבת חזו”ע הל’ חנוכה, בשנת תשס”ז, וקיבל וסבר את החילוק הנ”ל, או שנאזר חיל שלא לחוש להדלקת בית המדרש מטעם ברי בחיובא וס”ס וכנ”ל.

 

[ואם כבר נחתינן להכי לומר דמרן פאה”ד זלה”ה הדר תבר לגזיזיה ממה שכתב בתשובה כת”י הנ”ל, הנה לעיל בסמוך נתקשינו בסתירה נוספת, דבתשובה הקצרה הנז’ משמע דהעיקר כהנימוק השני (דהבחורים יוצאים בביהמ”ד), ואילו בשו”ת יחוה דעת משמע טפי דהעיקר הוא הנימוק הראשון (דהבחור יוצא בהדלקת הוריו), אלא יש לדעת שהתשובה כת”י הנ”ל נכתבה עוד בטרם הדפסת שו”ת יחוה דעת (דהרי הרב המשיג אשר אליו נכתבה התשובה, השיג על מה ששמע ממרן זצ”ל בשיעורו בשידור רדיו ערב שבת וישב תשל”ב, ומרן השיבו תיכף באותה שנה, ואילו התשובה הארוכה על בחורי הישיבות ראתה אור על ספר הישר שו”ת יחו”ד חלק ו’ רק בשנת תשד”מ), וא”כ יתכן מאוד דכאשר הכין תשובתו להעלותה על מזבח הדפוס, נתיישב שוב בדבר ושינה את דעתו הרחבה, וכבר היו דברים מעולם כפי שהעיד מרן זצ”ל על עצמו כמה זימנין בשיעוריו].

 

ובשו”ת עשה לך רב ח”ח סי’ מג’ הביא מה שכתב מרן הגרע”י זצ”ל באור תורה כסלו תשמ”ו סי’ כ’, שבן נשוי שלן בחדר לעצמו אצל אביו, פטור מלהדליק, ובמקורות מבואר דהוא עפ”י שו”ת יחוה דעת דמייתי לדברי הרב גן המלך שבעה”ב מזכה חלק בשמן לכל הסמוכין על שלחנו (עיין בדברינו לעיל ענף ב’), והוסיף הגרע”י שם דאם רוצה להחמיר ולהדליק, אינו רשאי לברך, עפ”י דברי מרן הב”י דיש בזה משום ברכה שאינה צריכה (עיין לעיל ענף א’ פרק ה’). ועל זה בא העיר”ה בשו”ת עשה לך רב שם (ד”ה וכל זה), דהואיל ויסוד הדין מבוסס על כך שזוכה בשמן, א”כ אין בזה חששו של הבית יוסף, דכפי שכבר ביאר הגחיד”א, דברי הב”י אמורים דוקא כאשר יוצא מאיליו, משא”כ הכא דיוצא רק אם זוכה בשמן, הרי שאינו חייב לזכות בשמן. עכת”ד. והוא כעין החילוק שכתבנו לעיל. והנה אנו שכבר זכינו לאורו של ספר חזון עובדיה על חנוכה, עינינו הרואות שם עמ’ קנב’ שלענין בן נשוי לא הסתמך כלל על דברות הרב גן המלך, אלא העלה על ראש סמכת”ו את דברי שו”ת בית דוד שכתב דאף בן נשוי חשיב כאחד מבני הבית, והיינו שיוצא ידי חובתו אפי’ ללא זכות בשמן[קפו], וספו תמו כל תלונותיו של שו”ת עשה לך רב. וא”כ חזינן לכאו’ ככל האמור, דלפי משנה אחרונה ס”ל למרן הגרע”י זלה”ה כחילוק הנ”ל, דהיכא דיוצא רק מחמת זכיה בשמן, אינו מחוייב לזכות בשמן, ויכול להדליק לעצמו ובברכה.

 

ועכ”פ אם כנים אנחנו לומר דמרן זלה”ה הדר ביה משמועתיה לענין להפרד מההדלקה שבבית המדרש (אם מטעם ס”ס, אם מטעם דשאני בית המדרש כיון שצריך זכות בשמן), נמצא דגם לגבי בחור ישיבה שהוריו אינם מדליקין נרות חנוכה בביתם (מפני שבעווה”ר אינם שומרים תורה ומצוות וכיו”ב), יתכן ויכול להדליק בישיבה בברכה, יען כי לא ניחא ליה לצאת בהדלקה שבבית המדרש, כדין בחור שהוריו מתגוררים בחו”ל. ודעת הגרב”צ אבא שאול זלה”ה בספר זכרון יהודה עמ’ קיא’ ובשו”ת אור לציון ח”ג פמ”ג סי’ א’, דבחורים שאין הוריהם מדליקים, צריכים להדליק בישיבה בברכה (והוא לשיטתו בספר הנ”ל שכתב לפטור את בחורי הישיבות רק מטעם דהם סמוכין על שלחן ההורים)[קפז]. וראה גם בחוברת נר ציון על חנוכה עמ’ צ’.

 

והבט וראה בספר תורת המועדים לבנש”ק הגר”ד יוסף שליט”א חנוכה סי’ ב’ סע’ ח’, שכתב דבחור ישיבה שאינו סמוך על שלחן הוריו (וכגון נוער במצוקה וכיו”ב, שהתנתק מההורים ומתגורר כל הזמן בישיבה ואינו חוזר לבית ההורים אפי’ בבין הזמנים), אמנם עליו להדליק כיון שלא שייך גביה הנימוק הראשון של התשובה שביחוה דעת, מ”מ יש לחוש שהם סמוכין על שלחן הישיבה. וסיים שם וז”ל: “ונשאתי ונתתי בדבר בפני אאמו”ר מרן הראש”ל (שליט”א) [זצ”ל], והסכים שאע”פ שצריך להדליק בעצמו, או להשתתף בפרוטות עם אחר, מ”מ לענין הברכה נכון שלא יברך בעצמו על הדלקתו וכו’.” עכ”ל. ואכן נידון זה שהבחור אינו סמוך על שלחן ההורים, לא דמי לנידון של בחור שאין הוריו מדליקין (והוא סמוך על שלחן הוריו), דהרי אם הבחור אינו סמוך על שלחן הוריו, ירחב לך המקום לומר דנחשב כבני הבית של ראש הישיבה (על דרך שנתבאר לעיל ענף ב’ פרק ו’, א”נ על דרך שכתבנו שם בפרק ז’), א”כ יש לחוש שלא לברך כפי שאכן העד העיד בנו הגר”ד יוסף שהורה זקן מרן מלכא זלה”ה. לא כן במקרה שהוא כן סמוך על שלחן ההורים אלא שאין ההורים מדליקין, דאז לא יכול לצאת מדין סמוך על שלחן הישיבה, וכל החשש הוא רק מצד ההדלקה שבבית המדרש, ובזה יכול להחליט דלא ניחא ליה לזכות בשמן ומתחייב לכו”ע. [ובר מן דין יש לדעת, דדברי הרב תורת המועדים נכתבו בתקופה שמרן רבי אבה”ו זלה”ה היה מורה ובא לבחורים שהוריהם בחו”ל שהם פטורים מלהדליק, כמו שכתב שם בתורת המועדים סע’ ז’, וא”כ איכא למימר דלאחר שחידש בחזו”ע הל’ חנוכה שאותם בחורים בני חו”ל יכולים להדליק בברכה מפני שמקדימים הדלקת הוריהם, כל שכן דאם אינם סמוכין על שלחן ההורים או שהוריהם אינם מדליקין, דיכולים הם להדליק בברכה. ובפרט לאחר שחידש בחזון עובדיה דאכסנאי נשוי שמסופק אם אשתו מדליקה דיכול לברך משום ס”ס, כל שכן הכא דלכאו’ היה יכול לברך].

 

ומ”מ מה שכתב הגר”ד יוסף (בנידון הנ”ל שהבחור מתגורר בישיבה ואינו חוזר לבית הוריו אפי’ בבין הזמנים) שיש עצה “שישתתפו בפרוטות עם חבריהם מעדות האשכנזים” עכ”ל, לולי נועם אמריו היו עולים בלבי הרהורי תשוב”ה אי שפיר דמי, דהרי אותו בחור מאחינו בשרנו האשכנזים, הינו סמוך על שלחן הוריו ומעיקר הדין פטור מההדלקה, ומה שמדליק אינו אלא מחמת מנהגם שיש בזה מהדרין, וא”כ הדלקתו איננה הדלקת חיוב ולא מהניא להוציא את אותו בחור ספרדי שמחוייב מדינא כיון שאינו סמוך על שלחן ההורים. [ואולם אינו מוכרח ועיין בהערה[קפח]]. כי על כן לכאו’ עדיף טפי שידליק בעצמו, בלא ברכה. וכן נמי לענין בחור הסמוך על שלחן הוריו כאשר אין הוריו מדליקין, דלאו ברירא מילתא דמהני להשתתף, אלא עדיף טפי להדליק בעצמו, וכאמור יכול להדליק בברכה לכאו’.

 

[ומיהו בחור ישיבה ספרדי שהוריו גרים בארץ ומדליקין נרות כדין והוא סמוך על שלחנם, שרוצה “להחמיר” להשתתף עם בחור מבני אשכנז שמדליק, בזה לא שייך לומר דהספרדי מחוייב טפי, אלא ממה נפשך אם האשכנזי פטור גם הספרדי פטור והם שווים בדבר זה, אלא דכבר נתבאר לעיל בפרק הקודם דישנם סיבות צדדיות לומר דעדיף שהבחור מבני עדות המזרח לא ישתתף ולא ידליק אלא יסמוך על הדלקת ההורים ותו לא מידי].

 

ובענין היכא דההורים שומרים תורה ומצוות אלא שלא מדליקים בעצמם כיון שהתארחו באיזה מקום בימי החנוכה, ומשתתפים אצל בעל הבית, האם בכה”ג אמרינן דבנם בישיבה יוצא ג”כ אגב אותו בעל הבית או דילמא כולי האי לא אמרינן [וה”ה שיש לדון לענין בני הזוג עצמם כאשר הבעל התארח במקום אחד, ואשתו התארחה במקום אחר (וכגון שהבעל נמצא בשירות מילואים, ואשתו לא רצתה להשאר לבד בבית בשבת והתארחה אצל אביה), כך שביום השבת אין איש מאנשי הבית שם בבית] – הנה לכאו’ מילתא תליא וקיימא בחקירה שהזכרנו לעיל ענף א’ פרק א’ בהערה וענף ב’ פרק ז’, מהו הטעם שבני הבית יוצאים ידי חובתם בהדלקת ראש המשפחה, דהנה אי היינו טעמא משום שהחיוב על הבית, אזי כאן מסתברא דהבן לא יוצא, ואי הוא משום דנגררים אחר חיובו, הכא יוצא. עיין בזה בשו”ת מעיין אומר שמביא בכמה דוכתי (ח”ג פ”ז סי’ ז’, ושם סי’ ח”י, ושם סי’ לו’) דדעת מרן מלכא הגרע”י זלה”ה, דיוצא בשעת הדחק ואין ליצור מצב כזה לכתחילה, ועכ”פ נכון להשתתף במקומו עיי”ש. וראה גם להגאון הנאמ”ן שליט”א באור תורה דמייתינא לעיל, ובהליכות שלמה פי”ג הערה ג’, ובספר מחשבת עם חנוכה סי’ פג’ משמיה דהגר”ח קנייבסקי שליט”א, וכעת לא ע”ט האסף בזה. ועכ”פ בכה”ג בודאי שהבחור לא יוכל להדליק בעצמו בברכה, דהרי גם אם לא נחוש מצד הדלקת בית המדרש מ”מ הרי יש צד גדול לומר שיוצא אגב ההורים.

 

סיומא דפיסקא

 

כי סיכו”ם בקרבך נבי”א מכל העולה (עם תוספת פרטים עפ”י היסודות שנתבארו לעיל):

 

א) בחור ישיבה מבני עדות המזרח פטיר ועטיר בהדלקת הוריו ואינו צריך להדליק נרות חנוכה כלל. ואם ידליק בברכה, ברכתו לבטלה. ונכון להיות נוכח בעת הדלקת הנרות בבית המדרש ולכוין לצאת בברכות הראיה[קפט]. ואין כל צורך להחמיר להדליק בלא ברכה או להשתתף, ובפרט שנתבאר לעיל (ענף ג’ פרק א’) דאם יעשה כן יתכן דמגרע גרע מכמה טעמי, ומ”מ אם בכל זאת נכספה וגם כלתה נפשו להדליק בלא ברכה או להשתתף, ימתין עד הזמן דקים ליה שהוריו כבר הדליקו, ורק אז ידליק או ישתתף. [ובשום אופן אין לכוין שלא לצאת בהדלקת הוריו (דלא ככמה ספרים שנתנו “עצה” לעשות כן), כי אז מכניס ראשו לפלוגתא דרבוותא אם מחוייב להדליק בברכה או שאסור לו לברך, וכיון דקיי”ל ספק ברכות להקל ממילא יצטרך לעשות מצוה בלא ברכה וזהו מצב בלתי רצוי].

 

ב) בחורים מאחינו בשרנו בני אשכנז רשאים להדליק בישיבה בברכה, משום דין “מהדרין” למנהגם. [ואולם בשו”ת ברית אברהם דניאל כתב לפקפק ע”ז והעלה דאינם יכולים לברך בישיבה]. ומ”מ בני ספרד השומעים ברכה מפיהם, הוי כדין השומע ברכת ההלל בראש חודש, ועל כן יענו “ברוך ה’ לעולם אמן ואמן” (באופן שתיבת “אמן” מסתיימת עם סיום הברכה).

 

ג) בחור ישיבה שהוריו מתגוררים בחו”ל, רשאי להדליק בברכה. ומעיקר הדין אינו מחוייב לעשות כן אך ראוי מאוד להחמיר ולהדליק, ובפרט בגוונא דזמן ההדלקה במקום מושבותיהם של ההורים חל רק לאחר שכל הבחורים בישיבה הלכו לישון.

 

ד) בחור בעל תשובה שהוריו אינם מדליקין בעווה”ר, מחוייב להדליק בעצמו בישיבה, ובברכה (ורצוי לכוין במפורש שלא לצאת י”ח בהדלקה שבבית המדרש ושבחדר האוכל או כל הדלקה אחרת, כדי שיוכל לברך בעצמו). ואין לו להשתתף עם בחורים אחרים (כגון בני אשכנז), אלא ידליק בעצמו, דכיון שהוא מחוייב יותר מבחורים אחרים, יתכן דלא יועיל לו הדלקת חבירו (אם כי סברא זו אינה מוכחת וכפי שנתבאר לעיל). ואולם אם לא ידע שמחוייב להדליק, והיה סבור שהוא פטור, ואדהכי והכי כבר הדליקו בבית המדרש או בחדר האוכל, יש לחוש שיצא ידי חובתו, ועליו להדליק בלא ברכה.

 

ה) בחור שניתק את הקשר עם בית הוריו, ומתגורר בישיבה, ואפי’ ב”בין הזמנים” איננו חוזר לבית הוריו, מדליק לעצמו אך ללא ברכה (דשמא יוצא בהדלקת ראש הישיבה או בהדלקת בחורים אחרים שבישיבה, ולענין זה אינו רשאי להפרד, ולא דמי להדלקת בית המדרש דמועיל להפרד). וראוי להיות נוכח בשעת ההדלקה בבית המדרש ולשמוע את הברכות. וגם בזה עדיף להדליק ולא להשתתף מהטעם שכתבנו באות ד’. ועכ”פ אם רוצה לכוין שלא לצאת בשום הדלקה ולהדליק ולברך בעצמו, ולסמוך על ספק ספיקא (שמא לא יוצא בהדלקת אחרים, ושמא רשאי להפרד), יש לו על מה לסמוך, כדין אכסנאי נשוי שאינו יודע אם אשתו מדליקה, וככל שנתבאר לעיל.

 

ו) בחור שהוריו יצאו לנפוש וכיו”ב באופן שכעת אינם בביתם ומתארחים במקום אחר (כך שהם לא מדליקין אלא משתתפים עם המארח), מעיקר הדין ניתן להקל ולומר שהבחור פטור מלהדליק אגב ההורים, אך רצוי מאוד להחמיר להדליק בלא ברכה ולא להפסיד מצוה חביבה זו. ויהיה נוכח בעת ההדלקה בביהמ”ד וישמע את הברכות כנ”ל. ולכאורה עדיף להדליק בעצמו ולא להשתתף מהטעם הנ”ל.

 

ובבואי אל שערי סיו”ם אעתיק נא דברות קודשו של מרן מלכא זצ”ל בחזו”ע ריש הל’ חנוכה סעיף ג’ (וכעי”ז כתב בשו”ת יביע אומר ח”ז חאו”ח סוף סי’ ז”ן), וז”ל: “ויהי רצון שהשי”ת יעשה עמנו נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. ישראל נושע בה’ תשועת עולמים, ונזכה לביאת משי”ח צדקנו, ראשי תיבות מ’דליקים ש’מנת י’מי ח’נוכה, ונדליק המנורה בבית קדשנו ותפארתינו, מלך ביפיו תחזינה עינינו, במהרה בימינו אמן.” עכ”ל[קצ].

[א] אותיות”י אלה אשר שמתי בקרבך נכתבו לרגל יום השלושים לפטירת ג”ע ועט”ר מרן מאור ישראל מוהר”ר עובדיה יוסף בן גורג’יה זלה”ה, כך שרוב ככל הדברים הנה הינם משא ומתן שהולך סוב”ב תשובתו הרמת”ה שבשו”ת יחוה דעת, ליתוב”י דעת”א מההשגות הרבות שנכתבו בזה. הענף הראשון מתוך הנ”ל כבר עלה על מזבח הדפוס בקובץ “בתורתו” (מטעם בית מדרשנו “ברכת אברהם”) בכסלו תשע”ד, וכאן המאמר דפו”ס ועומד בשלמותו בתוספת נופך בס”ד. וזכותו יגן עלינו ועל זרענו, שיהיו כל בני לימודי ה’ כדמותו וחפצו, אכי”ר.

[ב] וכן הוא בספר התרומה ב”מפתחות” הלכות שבת סי’ רכ”ט וז”ל: “ואם הוא במקום אחר כגון תלמידים הבאים ללמוד חוץ מביתם או אורח אין צריך ליתן בנר אם יודע שאשתו או בניו או אביו ואמו מדליקין בשבילו במקומו.” עכ”ל. [והמפתחות הם מעשי ידיו הטהורות של רבינו ברוך בעצמו ז”ל, כדמוכח מסוף החיבור, וכ”כ מרן החיד”א בשו”ת יוסף אומץ סי’ א’ ד”ה ואחשבה (במוסגר) וז”ל: ובמפתחות ספר התרומה דף יד’ ע”ג [שעשאן רבינו המחבר כמ”ש בסוף הספר, והאחרונים מביאין ראיה מהם].” עכ”ל. ודברי המפתחות הללו הם לדינא ממש דהרי הסמ”ג מעתיקן תמידין כסדרן וכמש”כ הרב דינא דחיי ח”א דף ב”ן ע”ג (וכ”כ הרב יד מלאכי בכללי הסמ”ג), וכן מצינו למרן הב”י בכמה דוכתי דלמד הלכה מתוך המפתחות של ספר התרומה, וכגון בב”י או”ח סי’ שיח’ בענין חימום הפשטיד”א, וביו”ד סי’ סי’ צה’ בענין קטניות שבשל בקדרה חולבת, ועוד, והב”ח בכמה מקומות מכנהו ספר התרומה הקצר, ויש להרחיב בזה אך עתה עת לחשו”ת (וצאינה וראינה מש”כ בזה הרב היח”ס שליט”א בספר פרי חיים סי’ כח’ אות ב’ ובספרו חוקי רצונך סי’ ז’ בהערה א’).

 

וכן הוא ספר הפרנס (תלמיד המהר”מ מרוטנבורג ז”ל) סימן קנב’: “ומי שהוא אורח ויודע שמדליקין עליו בביתו אשתו או אביו ואמו או בני ביתו אז אין צריך לתת להם מעות להשתתף במקום שהוא.” עכ”ל. וראה גם בצרור החיים דרך השביעי סי’ ד’.

[ג] אם כי בשו”ע אינו מפורש כולי האי דאפי’ שמדליקין עליו בביתו ג”כ נאמר האי דינא דחשדא, מ”מ מן הסתם סמך על הנתבאר בב”י בשם הראשונים, וגם בלשון השו”ע יש לפרש דקאי אדלעיל. ועיין במאמר מרדכי סי’ תרע”ז סק”ב ובכה”ח סופר שם סק”ט ואכמ”ל.

[ד] לצורך קציר”ת האומ”ר מייתינא הכא רק תורף דבריו, ועוד הוסיף תת כחו במלחמתה של תורה לדון בהיבטים נוספים (וכגון מהו לענין ברכת שעשה נסים ושהחיינו שהבחורים לא שומעים), וקיבץ כעמיר גרנה מכל דברי גדולי האחרונים בתשובותיהם, ונסמוך על עין המעיין שיראה שם נפלאות מתורתו. [ולהביל בין האור ובין החושך, ראה נא בעניינו בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ד שורש ד’ אודות מש”כ מהר”ח או”ז וסייעתו (ב”ח מג”א וכו’) להצריך נוכחות בעת ההדלקה, דלפי כל המבואר שם בארוכה בס”ד אינו ענין כלל לבחורי הישיבות, ראה נא שם כל הצוג”ה בשושנים בדלותי. וראה גם בקובץ “בתורתו” הנ”ל עמ’ רפב’ (ובכמה דוכתי). ועיין בקצרה בכה”ח סי’ תרע”ז סקכ”א].

 

ולכו חזו גם מש”כ בכל זה הגאון הגדול כרעיה דאבוה הראש”ל שליט”א בספר ילקוט יוסף על הל’ חנוכה (מהדורת תשע”ב) עמ’ קנו’ ואילך.

[ה] ונהי דבשאילתות ובעוד ראשונים משמע קצת דלא כמחזור ויטרי, מ”מ אין אות ומופת ברור מדבריהם, ואתהלכה ברחב”ה בעניי להלן פרק ב’, קחנו משם.

[ו] אם כי הדבר הוא רק לעיתים רחוקות, ויותר מצוי כן אצל רש”י ז”ל שאצלו היו חסרים חלקים רבים מהירושלמי, ולכו חזו נא מאי דכתיבנא בדלותי בספרי הקטן ללקו”ש ח”ג סוף עמ’ פו’.

[ז] ובמהדורא החדשה הוא בסי’ טז’.

[ח] וכבר אסף איש טהור הרב שד”ח בכללי הפוסקים סי’ ה’ אות א’ (ונסתייע בדברות הרב ויקרא אברהם אדאדי דף קיט’ ע”ב אות לו’), דמייתי דכ”כ מרן מלכא בב”י או”ח סי’ ו’, וביו”ד סי’ קלב’, וקצד’, וקצו’, וקצח’, ושלד’, ובאבה”ע סי’ יז’, ובחו”מ סי’ ח’ וכח’ ומו’ (בבדה”ב) וקיב’ וקמא’ וקצב’, ובכס”מ פ”י מהל’ ס”ת הל’ ד’, ובפי”ג דגירושין הל’ יח’, ופ”ח מהל’ שאלה, עיי”ש. והרב שד”ח איהו תנא ושייר עקב דוחק השעה, דפוק חזי נמי בב”י או”ח ריש סי’ תקו’ ד”ה ומש”כ רבינו והרי”ף, ובחו”מ סי’ קצ’ ד”ה במה דברים, ובכס”מ פ”א מציצית הל’ י”ד, ובפ”א מהל’ מכירה הל’ יא’, ובפ”א מהל’ פסולי המוקדשין הט”ו, ובשו”ת אבקת רוכל סי’ סט’, ובשו”ת בית יוסף דיני מים שאין להם סוף ד”ה תשובתי, ועוד, וכעת לא ע”ט האסף בזה.

[ט] דעל אודות דברי הגאונים והראשונים הפסקנים כתב הרדב”ז ז”ל: “ומה שפירשו האחרונים בלשון הגמרא צריך אתה לפרש בדבריהם וזה ברור” עכ”ל. וכעי”ז כתב מרן החיד”א בברכ”י חו”מ ס’ ט’ סק”ד (ד”ה הראת), לגבי הרי”ף והרא”ש, עיי”ש. וכ”כ בשו”ת זרע אמת ח”ג חאו”ח רס”י ד”ן (בענין לשון הרי”ף) עיי”ש. וכ”כ מוהר”י ידיד הלוי זלה”ה בספר ברכת יוסף ח”ב אות ו’ דף טו’ ע”ב (לגבי הרי”ף). והגם דכל זה מיירי שהראשונים הפסקנים הביאו דברי הש”ס “כצורתם”, לפענ”ד הכא נמי לא שנא, דהם המה דברי הש”ס ממש אלא דכיון שבש”ס הדברים מובאים בתור “מעשה” של ר’ זירא, החליפם השאילתות ללשון פסק, ולא חשיב כשלח ידו בלשון הש”ס אלא רק התאים את הדברים לספר פסקים ואכתי אין בזה אלא הבאת דברי התלמוד בעלמא ומה שנפרש בש”ס נפרש ג”כ בדבריו.

[י] וצא ולמד מדברי רבינו יהונתן מלוניל ז”ל בפירושו לשבת דף כג’ ע”א, דמשמע להדיא דמי שאין לו אשה היא דוגמא למי שאין מי שידליק עבורו בביתו, וז”ל: “שלא הדליקו עליו בביתו שאין לו אשה.” עכ”ל [דמשמע דר”ל “כיון” שאין לו אשתו].

[יא] ואבן יקרה בבית מדרשנו “ברכת אברהם”, הרה”ג ר’ אריאל עוקשי (מאיר) שליט”א (מח”ס בית הוראה), דחה את הראיה מהשאילתות באופן אחר, דהנה בלשון הגמ’ מוזכר “דקא מדליקי ‘עלי’ בגו ביתאי” (וכן הוא בכל הראשונים), וביאור הענין הוא, שאמנם בני הבית לא צריכים “לכוין” להוציא את מי שאינו בבית ויוצא “מאליו” גם בלי כל כוונה (עיין ברכ”י סי’ תרע”ז סק”ב, וראה בהמשך דברינו פרק ה’ ופרק ו’) מ”מ צריך שמבחינה רגשית יהיה “דעתם” עליו (דזו המודד למי ששייך לאותו בית, דאם דעתם עליו פירושו שהוא שייך לשם). והנה ברווק לא תמיד דעת בני הבית עליו, דתלוי אם עזב את הבית בקביעות או שהלך רק ללמוד תורה וכיו”ב, ומגלה לנו המחזור ויטרי דבחורים שיצאו מביתם כדי ללמוד אכתי דעת הוריהם עליהם, והשאילתות מסכי”ם הולך לכל זה אלא דנקט מילתא פסיקתא דאדם נשוי בודאי דעת בני ביתו (אשתו ובניו) עליו, משא”כ אדם רווק תלוי לפני הענין. עכת”ד.

[יב] ובהמשך דברינו יבואר דאף לענין להשתתף בפריטי אין צורך לחוש לדיוק מהשאילתות, יען כי ישנם עוד כחמישה או ששה סניפים להקל לענין בחורי הישיבות שבימינו.

[יג] ויותר יש לתמוה על ספר מעדני אשר לונצר או”ח כרך ג’ סי’ לג’, שהביא ג”כ ראיה מהסמ”ג הנ”ל לומר דדוקא נשוי וכתב כדבר חידוש שהסמ”ג “גרס כן בגמרא עצמה” עיי”ש, והוא פלא כי לא שת לבו דגם בגמ’ שלפנינו נאמר “בתר דנסיבי איתתא” (וי”ל), ובכל זאת נאמר במחזור ויטרי וסייעתו דשאני בחורי הישיבות.

[יד] ובמהדורא החדשה הוא בסי’ טז’.

[טו] ועיין בכסא שלמה מאזוז סי’ תרע”ז.

[טז] ולענין אם עצם הדלקת בית המדרש פוטרתו אפי’ בלי הדלקת אביו, קבענו לכך פרק בפני עצמו (ובקובץ הנוכחי לא יודפס מפני חוסר המקום).

[יז] ולקמן (שם) הבהרנו דאין לתרץ דמיירי דוקא באופן שיש לאכסנאי פתח לעצמו, ראה נא בעניינו שם וראיתם את האר”ש מה היא.

[יח][יח] אי לאו דנימא כנ”ל דכל הנידון בלקט יושר הוא לענין “מהדרין” דמנהג אשכנז. וס”ל דמימרא דר’ זירא היא מדינא אך אה”נ איכא מהדרין.

[יט] סברת “סמוך על שלחן אביו” מוזכרת ביתה יוסף סי’ תרע”ז בשם מהר”י אבוהב ז”ל משמיה דארחות חיים מלוניל לענין שבן גדול “דאינו” סמוך על שלחן אביו צריך להשתתף כמו אכסנאי דעלמא, ומכלל לאו אתה שומע הן שאם הוא סמוך אזי פטור מלהשתתף אע”פ שהוא גדול, ונהי דלא מפורש מהדברים שם שאף בן הנמצא במקום אחר דג”כ פטור מהאי טעמא, מ”מ מהראשונים הנ”ל מתברר דגם כשיצאו ללמוד בעיר אחרת נגררים אחר הדלקת אביהם, והבינו האחרונים דהיינו טעמא כנ”ל. ואולם ידוע תדע דסברת “סמוך על שלחן אביו” אינו טעם כשלעצמו לפטור, אלא מאחר והוא סמוך על שלחן אביו ממילא נכלל בדין “נר איש וביתו” של בית אביו. [ותדע דהרי ר’ זירא היה פטור ע”י הדלקת אשתו, ושם לא שייך לומר שהוא סמוך על שלחן אשתו, אלא מאי דאמרינן “סמוך על שלחן אביו” היא סברא כדי לקבוע דין “נר איש וביתו”].

 

אלא דאכתי איכא לעיוני בהפטור הנ”ל (“נר איש וביתו של בית אביו”) אם הוא מטעם דזהו ביתו האמיתי, או מטעם דחשיב מבני הבית של אביו וממילא נכלל בחיוב אביו.

 

ולהלן פרק ו’ עוד אעבור לפני התיב”ה בס”ד לדון בעניותי לגבי דין פטור ד”נר איש וביתו” (אף לבני הבית הנמצאים כעת בבית) אם הוא משום דכל בני הבית נגררים אחר החיוב של בעל הבית, או משום דהחיוב הוא על הבית ולא על הגברא, ויבואר במקומו בס”ד. והגר”מ לוי זצ”ל בשו”ת תפלה למשה ח”ב ריש סי’ נא’ (במה שהוסיף בסוגריים על דברי הרב בית דוד) למד דנימוק הפטור הוא משום דהאב מקנה לסמוכין על שלחנו חלק בשמן (וע”ע מה שכתב שם בח”א סי’ ח’ אות ג’), ונדון בזה עוד בהמשך בענף ב’ עפ”י דברי הרב גן המלך. [והגאון מהרש”ק בספר החיים סי’ תרע”ז כתב דיוצאים מדין שליחות, ברם אין ללמוד מגדר זה לדידן, דהרי המהרש”ק אזיל ליה כשיטת הט”ז שם סק”ג וסייעתו דס”ל דהמדליק צריך לכוין להוציא את בני ביתו י”ח, והוא היפך דעת מרן הב”י והרש”ל (האר”ש אזכור להלן) דיוצאים י”ח גם אם לא התכוונו (ויוצאים אף אם התכוונו בדוקא שלא לצאת לפי הבנת הפר”ח ועוד)].

 

ויש בכל זה ביאור רביעי, מדברי הגר”ג טולידאנו, זכור אזכרנו עוד להלן ענף ב’.

[כ] וישנם מחברי זמנינו (וכגון ספר שלחן יוסף שמואליאן סוף סי’ תרע”א, וספר חנוכת הבית לדוד בדין אכסנאי בהערות המו”ל אות כ”ו, ועוד, וכעי”ז בשו”ת תשובות והנהגות ח”ד סי’ קסט’), שרואים בזה תמיהה על היחוה דעת, ולו חכמו ישכילו זאת שהדברים המה בכתובים בספר התרומה ובמחזור ויטרי הנ”ל, ויש לעמול להבין דברות הראשונים אשר מפיהם אנו חיים, כי מהם תצא תורה.

 

[וגם בנוגע למה שהשיג עלינו ידי”ן הגרמ”ר שעיו שליט”א בשו”ת מחקרי ארץ ח”ב או”ח סי’ פט’ ד”ה ואמנם, נראה דלפי רגע כמימריה נעלם מעיניו הטהורות דברות המחזור ויטרי. ובמה שכתב שם להביא עולת ראי”ה מדין ב’ פתחים – הנה יען כי קצור קצרה יד שכלי, לא זכיתי לרדת לסוף דעתו הרחבה, דשאני ב’ פתחים דהוא חיוב בפנ”ע משום חשדא, ומה לחיוב דחשדא אצל עיקר הדין (ולגוף הענין דחשדא, כבר נתבאר בשם הרב יחוה דעת דלא שייך הכא ובפרט בזה”ז)].

[כא] ולפ”ז באמת יתכן דיש לחלק בין גדר “סמוך על שלחן אביו” שבחו”מ, שאז הנידון הוא עד כמה האב מסייע לבנו כדי שחז”ל יזכו את האב במציאתו ומעשי ידיו (ולכן י”ל דדוקא אם הבן בפועל אוכל משל אביו אזי חשיב סמוך), לבין גדר “סמוך על שלחן אביו” שבדיני חנוכה, שאז הגדר הוא היכן הוא ביתו ולאן הוא שייך (שאז מתחשבים יותר במקום שממנו עיקר ה”משענת” גם אם לא אוכל שם בפועל). ולכאו’ הוא דלא כהרב כנה”ג שכתב להשוות בין הדברים (וי”ל). ועיין בשו”ת חסד לאברהם אלקלעי חאו”ח סי’ כד’, דף סא’ ע”ד ד”ה והמה. וראה נא בעניינו בספרי הדל שושנת העמקים על חו”ק שורש א’ דמייתינא מעט מדברי הפוסקים ז”ל אם יש לדמות מילתא למילתא בדא, עיי”ש.

 

וע”ע להגאון הראש”ל שליט”א בספר ילקוט יוסף על הל’ חנוכה (מהדורת תשע”ב) עמ’ קנח’ דמייתי בידיה מדברי מוהר”ח פלאג’י זלה”ה בספרו החפץ חיים סי’ כג’ אות פז’, שכתב (לענין דיני מציאה וכיו”ב) בשם הרב משחא דרבותא (כצ”ל) חו”מ סי’ קמט’, דבן שאוכל אצל אביו רק בשבתות, אע”פ שבימי החול אוכל במקום אחר, נחשב סמוך על שלחן אביו (אלא א”כ משתתף בהוצאות בית אביו). וראה גם להגר”ע בצרי שליט”א בספר “דיני ממונות” פרק י’ הערה ב’ ד”ה ואם הבן. ולפ”ז, על אחת כמה וכמה שבדיני חנוכה בחור הישיבה מקרי “סמוך על שלחן אביו”. [ואולם בעיקר דברי הרב משחא דרבותא לענין חו”מ, ראה נא מאי דמייתינא בספרי הדל שושנת העמקים דיני חו”ק עמ’ קכח’ ד”ה וכל].

 

ובשו”ת עטרת שלמה זעפראני סי’ עב’ אות ה’ להורו”ת נתן דבחורי הישיבות הספרדים חייבים בהדלקה, ועיקר חיליה משום דמצינו בהל’ עירובין דישנו חילוק בין סמוך על השלחן ממש לבין מקבל פרס עיי”ש – ואחרי הקידה מול הדרת גאונו, במחזור ויטרי ובראשונים כמלאכים הנ”ל חזינן דהכא לענין נ”ח לא מחלקים בזה, והסברא כאמור דלא כל אנפי שווין בדא [ואכן הגר”ש זעפראני בהמשך דבריו הזכיר בקול עונות חלושה שבראשונים (לא כתב איזה ראשונים) ישנם לשונות שלא נראה כן, ואנא עניא לא אדע שכו”ל מדוע הבליע בין השורות ידיעה חשובה זו שסותרת את כל הבנין שבנה לפני כן באריכות. ועכ”פ מהאי טעמא כתב שם דאין לברך].

 

[כב] הדברים אשר נדפס”ו באו לך בקובץ הנז’ הם העתקה מהקלטת שיעורו של הגרב”צ זלה”ה, מילה במילה ממה שיצא מפי קודשו. ונדפסו ג”כ בקובץ מבקשי תורה כסלו תשס”ד סי’ ה’. וראה גם בשו”ת אור לציון ח”ב פי”ח סי’ ד’, דאפי’ לענין נרות שבת כתב דבחור ישיבה נפטר בהדלקת אמו אלא דנשאר עליו חיוב הדלקה משום שלום בית (ודין זה דשלום בית כמובן דאינו קיים לענין נרות חנוכה).

[כג] ומ”מ סברא זו לא קיימת אם הבן הלך לישיבה שלא מרצון הוריו, וכגון שרצו שילמד בתיכון ושאר ירקות, ואילו הסברות שנזכרו לפני כן, שייכות אפי’ בכה”ג, כל עוד שלא נפגם היחס עם ההורים ואוכל על שלחנם בשבתות ובימות החופשה.

[כד] אלא דסמך ידו בעיקר על הטעם דיוצאים בהדלקת ראש הישיבה.

[כה] ומה שמסיק שם דעדיף להחמיר ולהדליק (בלא ברכה), הוא משום חשדא, עיי”ש.

[כו] ובמהדורא החדשה הוא בסי’ טו”ב.

[כז] דהרי המחזור ויטרי מיירי בגוונא שההורים היו גרים בעיר אחרת, דאילו היו באותה העיר, הבחור היה לן בבית אביו, ואינו כבימינו שגם באותה עיר גופא צריך הבחור לחפש קירבת מקום לבית המדרש, כי בימיהם כל עיר היתה כמה רחובות ותו לא מידי. ועכ”פ הנסיעה מעיר לעיר לאו מילתא זוטרתא היתה בימיהם, וגם כרוכה בסכנה של ממש (ובפרט באתריה דהמחזור ויטרי ובתקופתו, שכל עיר היתה מוקפת חומה מפחד בלילות מרוב הפרעות), כך שרק לעיתים רחוקות מאוד היה הבחור חוזר לבית אביו כנעוריו.

 

ובשו”ת נחלת לוי ח”א סי’ כב’ רצה לומר דהמחזור ויטרי (כצ”ל, ומה שכתב שם “שבולי הלקט” היא טעות הניכרת, דהרי פתח במחזור ויטרי וסיים בשבולי הלקט) מיירי כשהבחורים היו הולכים וחוזרים הרבה ולא כפי שהוא בימינו. ועמו הסליחה, דכפי הנראה עקב שקידתו בתורה אינו יודע מקורות הדורות ומתולדות הזמן, דבמציאות ההיפך הוא הנכון וכפי שכתבנו וז”פ. ובאמת מבין ריסי עיניו של הרב נחלת לוי ניכר דנפשו יודעת מאוד דמה שכתב בדעת המחזור ויטרי אינו אלא דוחק, ולא כתב כן אלא מפני שרצה לקרב את דברי המחזור ויטרי למה שדייק מרש”י, ואנן יד עניי כבר כתיבנא לעיל דאין כל דיוק מדברי רש”י, וא”כ ערביך ערבא צריך, ואדרבא יש ללמוד את הכוונה ברש”י על פי הדברים המפורשים שבמחזור ויטרי. [וראה גם בשו”ת תפלה למשה ח”ב סי’ נא’, שכתב דמסתימת המחזור ויטרי מוכח דאין נ”מ בין שיצא מביתו לזמן מועט, ליוצא מביתו לתקופה ממושכת, עיי”ש].

[כח] הבהרה: ידעתי ביני ידעתי דכל האמור איננה פירכא ישירה לעצם חילוקו של הרב שבות יצחק, אלא כוותינו לומר דאם כבר נחלק בין הדורות, מסתבר יותר לחלק לפטור מאשר לחלק לחיוב, וק”ל.

[כט] ומכאן תשובה מוצאת גם למה שכתב עוד הרב שבות יצחק שם דהבחור נחשב עצמאי מפני שניזון מקופת הצדקה ולא מהוריו. ובר מן דין כבר כתבנו בארוכה לעיל פרק ג’ דלאו תליא מילתא בשל מי אוכל בפועל, אלא הדבר תלוי במקור ה”משענת” האמיתית של הבחור, וככל שהבהרנו שם בארוכה (ולכן גם בגוונא שההורים לא משלמים כלל לישיבה, אין שינוי בדין), ואין לכפול את הדברים כאן.

[ל] ובתשובתו הרמת”ה שם כתב לתמוה על כמה ראשי ישיבות שפוסקים לבחורי הישיבות מבני עדות המזרח שבאו מחו”ל, שצריכים לשבות ביום טוב שני של גלויות (נגד הוראת מרן החיד”א וכל גדולי חכמי ספרד), ויהבי טעמא דכיון שהם סמוכים על שלחן אביהם עדיין נחשבים כתושבי חו”ל, ואילו לענין נרות חנוכה אותם ראשי ישיבות עצמם פוסקים בסכינא חריפא שבתיהם של הבחורים היא הישיבה, והוא תימא, עכ”ד.

[לא] ועפ”ז בא לכלל ישו”ב גם למה שר’ זירא היה משתתף בפריטי לפני נישואיו, עיי”ש.

[לב] תיבת “וכולי” במקור. וכוונתו בתיבה זו לרבות מרן הגאון הגרע”י זלה”ה, ולא ידעתי נפשי שמתני מדוע תמנ”ע היתה להזכיר דברות הגאון יחוה דעת במפורש.

[לג] ואולם לענין השאילתות וסייעתו אין מכאן דחיה, דהרי השאילתות מיירי אפי’ לענין אורח בעלמא, ולאו דוקא מי שעזב את עירו ללמוד תורה דמשתקע זמן רב. ומ”מ כבר כתבנו דכיון שהשאילתות רק מעתיק את דינא דר’ זירא, מה שנפרש בר’ זירא נפרש ג”כ בדבריו, ואחד מהדרכים לפרש היינו עפ”י החילוק הנ”ל דבזמנם מי שהיה עוזב את ביתו ללמוד תורה היה מתנתק מבית אביו.

[לד] דהנה בזמן התנאים והאמורים כאשר היו יוצאים ללמוד מחוץ לעירם, מסתברא טובא דהיה ניתוק מוחלט מבית אביהם, כיון שהיו יוצאים לשנים רבות (כדאיתא בכתובות שם), וכמבואר במעשה דר’ זירא שבהיותו רווק היה משתתף. ובזמן הראשונים ועד לפני כמאה שנה, היו הבחורים יוצאים מביתם לשנה או מעט יותר, חידש המחזור ויטרי וסייעתו חידוש גדול, דאין בזה ניתוק מבית ההורים, וחשיב בני סמיכי אתכא דאבוהון, וע”ז חולקים הרש”ל ומג”א ושאר אחרונים, דדבר זה לניתוק יקרא כמו בזמן הש”ס. ויומא כהאידנא, שהבחורים חוזרים לבית אביהם מידי חודש או מעט יותר, ומקבלים סיוע מההורים על כל צרכיהם, ועל כל צרה שלא תבוא פונים מיד אל ההורים, בזה מסתברא דלכו”ע ביתם זהו בית אביהם, דאי לא תימא הכי תהיה מחלוקת המחזור ויטרי עם הרש”ל מחלוקת קיצונית, ולאפושי פלוגתא לא מפשינן.

[לה] אלא דשוב כתב הגרח”כ שליט”א דלאו בסמוכין תליא מילתא, עפ”י מה שכתב לפני כן בתשובתו הרמת”ה אות יג’ (כפי שהיא לפנינו עתה, ויתכן שיחולו בה שינויים בעת העלותה על מכבש הדפוס) דדין “סמוך על שלחן אביו” מצינו רק לחומרא ולא לקולא (דהיכא דגר בבית אביו, צריך ג”כ שיהיה סמוך על שלחן אביו כדי להיות פטור), ואנא עבדא אסקופא נדרסת תחת כפות רגלי הגרח”כ, כתבתי להשיב על זה בדלותי (מבלי להזכיר על מה אנו משיבים) לעיל ריש פרק ג’ בהערה הראשונה שם, לכו חזו שם וראיתם את האר”ש מה היא. וע”ע בפרק הנוכחי להלן (ד”ה ובתר דסגידנא) דה”ן עוד נבי”א דברי הראשונים כמלאכים ז”ל דמוכח דגם שלא בבית אביו נפטר ע”י הדלקת אביו. ואשר על כן נשאר לנו לדינא מה שחילק הגרח”כ בעין תבונתו בין תקופת הסמ”ק לתקופתנו, דטעמו ונימוקו עמו וריחו לא נמר, ונאים הדברים למי שאמרם.

[לו] והיא מילתא דשכיחא דוקא בתקופת חג החנוכה.

[לז] ומאידך, כאשר היו מתארחים בקרב משפחות כפי שהיה בזמן המחזור ויטרי, לא על כל צינון היו עוזבים את המקום.

[לח] ובאמת מלשון ספר שבות יצחק על חנוכה נראה באמת דמודה דלא פקע ממנו גדר בני בית אצל אביו, אלא שיש לבחור בית נוסף, עיי”ש היטב. ונתעוררתי לזה ע”י אחד מבחירי בית מדרשנו הרה”ג ר’ מאיר דביר נר”ו, מח”ס שלמי האור.

[לט] והאי דינא ד”שני בתים” יבואר עוד להלן ענף ב’ פרק ו’.

[מ] ועיין בספר אשרי האיש ח”ג פרק ט”ל אות מא’ מה שבנה אצלו ציו”ן בזה.

[מא] ואין בהשערה זו כל פגיעה בכבודו הרם של הגריש”א זצ”ל, כי גם גדולי עולם ענקי הרוח לא תמיד היו בקיאים בספר מחזור ויטרי מרישא ועד גמירא, והרי אפילו רבינו יעקב בעל הטורים ז”ל כתב (בנידון אחר) באו”ח סי’ קיח’ בזה”ל: “שוב מצאתי בספר הנקרא מחזור ויטרי וכו'” עכ”ל, כלומר שמתחילה כשדן בנושא לא ידע מה שנכתב במחזור ויטרי, ורק אח”כ מצא שלל רב. ואף בימינו שספר מחזור ויטרי מצוי ביד כל אדם, שכיחא טובא שלא ראו דברותיו, ופוק חזי להגאון הרב צבי פסח פראנק זצ”ל בשו”ת הר צבי חיו”ד סי’ קז’ שכתב: “ובשלטי הגבורים שעל המרדכי מביא בשם מחזור ויטרי וכו'”, אלמא דלולי שלטי הגיבורים שנדפס בכל ש”ס, לא היה נודע להגאון זצ”ל מדברות המחזור ויטרי. והבט וראה בשו”ת אז נדברו ח”ו עמ’ קלט’ שכתב להעיר על אחד מגדולי האחרונים אשר לא זכר שר מש”כ במחזור ויטרי, וכהנה רבות. ועיין הגהות איש מצליח על המשנ”ב סי’ קלח’ סקי”ח, עיי”ש.

 

ולכו חזו נא עוד מה שכתבנו הדלותינו כיו”ב בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ג עמ’ קב’ הערה מא’, ושם עיניכם הרואות טעמי תריצי אחריני להבהיר דאין בכל כיוצא בזה פגיעה בכבודו הרם של הגריש”א זצוק”ל, וצרף לכאן.

[מב] ואע”פ שמלשון ספר שבות יצחק נראה כאילו הגריש”א בעצמו אמר את החילוק אליבא דהמחזור ויטרי, מסתברא דאין הלשון מדוקדק, כלומר פרט זה הם מדברי הגאון התלמיד שליט”א ולא מדברי הרב זצוק”ל, כי הגריש”א היה מקצר עד מאוד בדיבור כידוע, ותלמידו הנאמן הגאון שבות יצחק היה עמל ויגע להבין דבר מתוך דבר ולפרש על פי שיטת רבו זצ”ל את כל דברי הראשונים, עד שהיה לבו סמוך ובטוח כי לכך נתכוין רבו וכאילו יצא מפיו דמי ליה, וכך מצינו בכמה דוכתי בספר החשוב שבות יצחק, ופוק חזי בספר שלמי יהונתן סי’ שח’ סע’ מח’ סי’ סז’ אות ב’ שכתב (אודות סוגיא אחרת) שפגש את הגר”י דרזי שליט”א, והבהיר לו הרב שלמי יהונתן שלא יתכן שהגריש”א אמר את הדברים כפי הגדר שכתוב בשבות יצחק, אלא מסתמא הגריש”א התכוין לגדר אחר (שם ביאור את הגדר), והעיד בגודלו שהגר”י דרזי בענוותנותו הודה לו שאכן הלשון ששמע ובא מפי הגרי”ש אלישיב מתאים יותר לגדר שחידש הרב שלמי יהונתן, ולא כפי שהוא בעצמו פרסם בשם הגריש”א בשבות יצחק, ומודים דרבנן היינו שבחייהו (וע”ע בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ג עמ’ קה’).

[מג] והוסיף ג”כ חילוקו של הרב שבות יצחק הנ”ל.

[מד] ובהעי”ת להלן פרק ה’ אעבור לפני התיב”ה בעניי לבאר דברותיו של מרן הב”י ומהו נימוקו אשר עמו.

[מה] ואולם יש לחלק, דשם בחיי”א י”ל דמיירי דוקא כאשר לא כיון שלא לצאת, והבן.

[מו] בתרוה”ד לא כתב את שמם, רק כתב שהם “גדולים”.

[מז] ובר מן דין צאינה וריאנה בשו”ת ובשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ג סי’ ח”י אות כח’ דאפשר דמרן הב”י באמת הבין דגם התרומת הדשן לא הכריע לדינא נגד אותם ראשונים, דהרי התרה”ד כתב דינו בלשון “אפשר ויתכן”, עיי”ש.

[מח] אמנם תשובתו הרמת”ה שם לא היתה לענין בחורי הישיבות, מ”מ תצא דינ”א גם לבחורי הישיבות עפ”י הנ”ל. ואכן לכו חזו בשו”ת שמש ומגן ח”ב חאו”ח סי’ מז’ אות א’ דמשמע קצת דדעתו דבחורי הישיבות מדליקים בברכה. ושו”ר דכן הבין מדבריו בספר פסקי חכמי המערב, בפרק על דיני אכסנאי בחנוכה אות ט’.

[מט] ולא ידעתי נפשי שמתני מדוע הרב תבואות שמ”ש נצרך לדברי האחרונים ולא הביא כן בשם הב”י עצמו. וי”ל.

[נ] ובהמשך דברינו נרחיב עוד בזה. וידוע תדע דהגר”ש משאש אינו מחלק בין שני בתים לבית אחד, וכפי שניכר ממה שאצטט בפנים בסמוך.

[נא] ומרן מאור ישראל זצ”ל בספר חזון עובדיה על ימים נוראים עמ’ קכא’ התבטא בזה, דהגר”ש משאש זצ”ל היה סבור (כביכול) דכל מנהגי מרוקו ירדו מן השמים [והוסיף מרן זצ”ל דרך צחות, דאפי’ אילו באמת היה כן, קיי”ל “לא בשמים היא”], עיי”ש.

[נב] ובמהדורא החדשה הוא בסי’ טז’.

[נג] כך היא רהיטת דברי הגר”י עדס על פי מה שכתב שם בד”ה וכן יעוין במ”ב, שהסתמך על חילוקו של המשנ”ב מטעם “אשתו כגופו”, אך בהמשך דברינו יבואר דנראה לכאו’ דכוונת הגר”י עדס היתה אחרת.

[נד] ובמהדורא החדשה סי’ טו”ב.

[נה] ואולם מעלה שם צד (בתורת ספק), דגם ספר התרומה יתכן דלא כתב כן אלא מפני שאפשר שסובר כהרמב”ם שבעל הבית מדליק נר אחד עבור כל אחד מבני ביתו (או ח’ נרות על כל אחד מבני ביתו), דאז אותו בן בית יש לו נר שמדליקים במיוחד עבורו ולכן יוצא י”ח, וכלשון ספר התרומה שכתב דבעל הבית מדליק “בשבילו”. עכת”ד. ואחר נשיקת עפרות רגליו, מלבד עצם הדוחק להעמיד את דברי ספר התרומה דוקא בגוונא שבעל הבית מקיים דין “מהדרין” (או “מהדרין מן המהדרין”) ולא כאשר בעל הבית מקיים את עיקר הדין כהלכתו, הרי יתירה מזו תקשי עליה, דלא זכר שר לשון המחזור ויטרי, שלא כתב כלל תיבת “בשבילו” ולא שום תיבה שמשמעותה כך (אלא א”כ נדחק ונאמר דמה שכתב המחזור ויטרי תיבת “במקומם” אין הכוונה “באתרייהו” אלא “חליפתייהו”, אלא דאז נמצא כי מוסיפים אנחנו דוחקא ע”ג דוחקא, אבני תוהו על אבני בוהו, ומה גם שמצד הסברא יסוד דברי הגר”י עדס מבוסס דוקא על משמעות של “בשבילו” ולא על משמעות של “חליפתו”) . ואם כבר מצינו כן במחזור ויטרי, פשיטא דזו ג”כ כוונת ספר התרומה, ומה שכתב בספר התרומה “בשבילו” פירושו שמועיל עבורו, אבל לא שהדליק במיוחד עבורו.

[נו] סברת הגר”מ שטרנבוך שליט”א מיהא, וע”ע להלן.

[נז] אמנם מצינו בדיני נר חנוכה סברא ד”אשתו כגופו” [והיינו לענין מנהג אשכנז שכל אחד מבני הבית מדליק לעצמו, שכתבו האחרונים (ועיין משנ”ב סי’ תרע”א סק”ט) דשאני אשתו שהיא כגופו], מ”מ בהקשר דנן לא מצינו חילוק בין אשתו לשאר בני ביתו.

[נח] וראה גם בחזון עובדיה על חנוכה שכתב וז”ל: “ומ”ש בספר פסקי תשובות (סוף עמוד תצט), שרק כשאשתו מדליקה עליו בביתו פטור, משום שאשתו כגופו, הא בורכא. שהרי מפורש בדברי הראשונים הנ”ל, שהוא הדין לאביו ואמו או בנו הגדול. ולכן מ”ש (בעמוד תק), שלמעשה כן נוהגים בכל הישיבות שהבחורים מדליקים נרות החנוכה, זהו רק לבני הישיבות של בני אשכנז, שנוהגים כמנהג המהדרין, שכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, אבל למנהג הספרדים, שבעל הבית לבדו מדליק בשביל כל בני הבית, ואפילו אינם נמצאים בבית, וכמ”ש בעל המאורות (מגילה יט:), והארחות חיים הל’ פורים (סי’ ב), והכל בו (סי’ מד), והב”ח (סי’ תרעה), בני הישיבות פטורים מכל וכל. וזה ברור.” עכ”ל.

[נט] ומה שיש לדחות בזה (ובלשונות שאצטט בסמוך) אזכיר בפנים בפיסקה הבאה.

[ס] ואגב גררא אמינא, דהסמ”ג הוא אחד מהראשונים שהגר”י עדס מנה כראיה לאידך גיסא ממש, וצ”ע. וכבר השיג עליו בזה אחד מבחירי בית מדרשנו הרה”ג ר’ אברהם מיימון שליט”א (מח”ס משנת אברהם) בתשובה כת”י.

[סא] בשער החוברת נכתב שהיא מטעם “ארגון מרביצי תורה הספרדים”. ונ”מ שמידת האובייקטיביות שהובילה למסקנות ההלכתיות שבחוברת – מוטלת בספק.

[סב] ועיין תוס’ ברכות דף טו”ב ע”א ד”ה העושה.

[סג] וכדברים הללו צידד ג”כ בספר בינה ודעת אדלר חנוכה סי’ ג’ ד”ה ונראה לחדש. וכעי”ז כתב גם בשו”ת אז נדברו ח”ג סי’ ג”ן, אלא דשם הדברים פחות ברורים וגם לא ראה כלל לדברי המחזור ויטרי. ובחלק יא’ מהשו”ת הנז’ סי’ לד’ כתב כעין דברי הגר”י עדס הנ”ל דרק כאשר הבן נמצא בביתו אז יוצא בהדלקת אביו, וצ”ע דלא השווה מידותיו בזה. [והתייצבו וראו עוד מה שתפס על הרב אז נדברו, הגאון הראש”ל שליט”א בספר ילקוט יוסף על הל’ חנוכה (מהדורת תשע”ב) עמ’ זק”ן].

[סד] ומשמעות לשונו הזהב של מרן בשו”ע ריש סי’ תרע”א דקפידא נמי איכא: “ואפילו אם רבים בני הבית, לא ידליקו יותר”, דמשמע בדוקא לא ידליקו, וכמו שכתב בביאור הלכה על אתר, ונהי דלכאו’ ימצא תמצא עצות ותחבולות להדליק באופן שלא יהיה חשש זה (וכגון  “שיתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד” כפי שכתב במפה, והכי נמי בנ”ד שהבן מדליק בבית אחר), מ”מ מדכתב מרן סכינא חריפא דאין להדליק יותר, משמע דאין לחפש תחבולות, ובעל כרחין דכיון דלדעת התוס’ לא תיקנו חז”ל שיהיה הידור לכל אחד להדליק בכל אופן ובכל מקרה, מחמת אותם האופנים שכן ייפגע ההיכר. [כלומר נהי דאם יעשה תחבולה כנ”ל אינו גורע ע”י ההדלקה הנוספת, מ”מ מצוה נמי ליכא, מאחר ואין תקנה על כך]. וכן משמע קצת מלשון הרש”ל בהגהותיו על הטור סי’ תרעז’ ד”ה ויוצאין. וראה גם בשו”ת רעק”א תניינא סי’ קכה’, שכתב לדייק מדברי הטור מוכח שלא מהני עצתו של הרמ”א להדליק במקום מיוחד. והרחיב בזה בנש”ק הרה”ג ר’ משה צדקה שליט”א בתשובה שעלתה על הר ה”מוריה”, קובץ המועדים (חנוכה) עמ’ קה’, דלדידן שקיבלנו הוראות מרן השו”ע יש לחוש לומר דלא מועיל להניח במקום מיוחד, וכתב שלכן מי שיש לו אורח שרוצה להדליק בחדרו, יש למנוע ביד האורח מלעשות כן (היכא דאפשר), כדי שלא תהיה בבית אחת יותר מחנוכיתו של בעל הבית. עיי”ש.

[סה] וכן כתבו שרים רבים ונכבדים (אם כי איכא מאן דפליג), כולם נקבצו באו לך בשו”ת יביע אומר ח”ח חאו”ח סי’ נב אות ה’, ומשם באר”ה, וע”ע למר בריה דרבינ”א הראש”ל שליט”א בספר עין יצחק כללי הפסיקה ערך “הידור מצוה”, ולדידי בריה קלה בספרי הקטן שושנת העמקים דיני גיטין עמ’ קצד’, ואין לנו להכנס למסכת ארכי”ן זו.

[סו] ומודעת זאת בכל האר”ש מה שכתב מוהר”ר דוד מנובהרדוק זלה”ה בשו”ת גליא מסכתא חאו”ח סי’ ו’, דלאחר אריכות רבה מסיק (בד”ה לכן דעת הרמ”א) דאפי’ אחינו בשרנו האשכנזים אין להם לסמוך על המנהג המובא ברמ”א שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק ומברך, דיש לחוש לברכה לבטלה עיי”ש (ועיין ערוה”ש סי’ תרע”א סע’ טו’), ואע”ג דלא קיי”ל כוותיה, ויש להורות לאחינו בני אשכנז להדליק בברכה משום דלא אמרינן סב”ל במקום מנהג, ומ”מ מכאן ועד לחדש ברכה כזו אצל בני עדות המזרח, היד סולדת. וזיל קרי נא בספרי הדל שושנת העמקים על דיני כתובה כרך ב’ עמ’ שנה’ (ד”ה ועוד כתב), וצרף לכאן.

[סז] ובאמת אף מה שנהגו בני אשכנז שכל אחד ואחד מברך על “מהדרין מן המהדרין” לפי פירושם, כתב בשו”ת רעק”א מה”ת סי’ יג’ (ובעוד אחרונים, ועיין בחי’ הגרי”ז הלוי על הר”מ הל’ חנוכה פ”ד ה”א) דאינו משום ששייך ברכה על הידור, אלא משום דלפי מנהג אשכנז הוי כאילו כיוונו שלא לצאת ידי חובת מצות ההדלקה בהדלקה של ראש הבית, דלכן מה שמדליקים הוא עיקר החיוב ולא הידור וכבר כתב בשו”ת אדרת תפארת ח”ב סי’ לב’ ד”ה ומכ”ז, דיש ללמוד מדברי הגרעק”א הנ”ל דדוקא מנהג אשכנז ס”ל דניתן לכוין שלא לצאת י”ח מברכת גדול הבית, משא”כ למנהג הספרדים לא מועילה כוונה כזו כלל (וכפי שאכן פשטות דברי בב”י והרש”ל דלא מועיל לכוין שלא לצאת), ובעל כרחו יוצא בהדלקה שבביתו, וממילא אם ידליק ויברך הוי ברכה לבטלה עיי”ש (וע”ע במשך דברינו). ובספר חזו”ע על חנוכה, אחרי סיום תשובתו לענין בחורי הישיבות, הוא ציוה ויעמוד לעיין בשו”ת רעק”א בתשובה הנ”ל, ולא הבהיר מה מצא שם (רק כתב: “ודו”ק”), ויתכן דכוונתו רצויה לדייק כדיוקו של הרב אדרת תפארת.

 

[ובעיקר דברי הגרעק”א, כן משמע לכאו’ משו”ת מהרי”ל סי’ קמה’ והו”ד במג”א סי’ תרעז’ סק”ט, שכתב לגבי דין “מהדרין” למנהג אשכנז שכל אחד מבני הבית מדליק, בזה”ל: “ומשם ברכה לבטלה אין כאן, כיון דאין רוצה לצאת בשל אשתו ממילא חל חיובא עליה” עכ”ל. וראה גם בפמ”ג בסי’ תרע”ז מ”ז סק”א דלאחר שציין לדברי המג”א כתב “די”ל מהדרין אינו מברך, רק מהדרין אין רוצה לצאת בברכת חבירו”, עכ”ל. ומ”מ הב”ט היטב היטב הב”ט בדברי המהרי”ל בתשובתו שם, דבתחילה לא היה ניחא ליה לומר כן לגבי אכסנאי שמליקים עליו בביתו וכדמשמע מר’ זירא, ואח”כ חילק לומר דהאידנא דמדליקין בפנים איכא חשדא, עיי”ש. וביאור דברי המהרי”ל עיין בספר ימי האורים קצבורג סי’ ה’ ענף ד’, עיי”ש].

[סח] וז”ל: “דכי היכא דיש הידור בנר לכל אחד ואחד בבית אחד, ה”נ יש הידור בנר לאיש ונר לאשתו בשני מקומות” עכ”ל. איברא דלא יבצר מקום לפרש דעיקר החידוש אינו בכך ששייך הידור בשני בתים נפרדים, אלא החידוש הוא בכך שאין לחלק בין הדלקת בני הבית להיכא שאשתו הדליקה. ומ”מ יותר נראה דמחדש תרוויהו.

 

וע”ע בתרוה”ד שם שכתב (כמה שורות לפני כן) בשם אחד הגדולים “דלא אשכחן מהדרין זה בתלמוד” – ואולם גם בזה יתכן דהכוונה היא לגוונא שאשתו מדליקה, ועוד יתכן דהכוונה היא לאו דוקא כלפי הדלקה בשני בתים אלא כלפי מהדרין דמנהג אשכנז שכל אחד ואחד מבדליק לעצמו.

[סט] ויש שרצו לומר מהאי טעמא, דה”הידור” שכל אחד מבני הבית מדליק, צריך להיות דוקא בעת שהנרות של בעה”ב עדיין דולקות, אך אם באים בני הבית להדליק לעצמם רק לאחר שנרות הבה”ב כבר כבו, הוי ברכתם ברכה לבטלה (ועיין ספר הוד צבי להגאון אב”ד דשומאץ, סי’ ו’ סק”ג).

[ע] הדיוק הוא מלשון המשנה ברורה שכתב “נכון יותר להדליק בעצמו” כלומר דאע”פ שעסק המשנ”ב ב”חומרא” לא החמיר אלא מצד חשד ולא משום קיום דין “מהדרין”, ואמנם מדברי מהרי”ו שהזכיר בשער הציון (והוא מהר”י ווייל בדינין והלכות סי’ לא’, ומובא בדרכי משה סי’ תרע”ז סק”ב) אין דיוק מוכח, דשם החידוש הוא לחייב מדינא משום חשדא. וראה גם בשו”ת מהרי”ל סי’ קמה’, שאמנם כתב דאכסנאי יכול להדליק בברכה כאשר מכוין שלא לצאת בהדלקת אשתו, מ”מ דייק מר’ זירא שלא היה עושה כן, ותירץ דמ”מ האידנא דאיכא חשדא שפיר דמי למיעבד הכי עיי”ש.

[עא] וכעת יצא לאור קובץ “בתורתו” כסלו תשע”ד מפרי קולומסם של אברכי בית מדרשנו, ושם בעמ’ קנו’ כתב הרב המופלא הרה”ג ר’ יצחק אשורי שליט”א דהרי התרומת הדשן עצמו (בתשובה הנ”ל) הביא בשם כמה גדולים שחששו לומר דאכסנאי שמדליק הוי ברכתו לבטלה, ויש לומר דהיינו טעמייהו כנ”ל דהדלקת “מהדרין” שייכא רק בתור תוספת באותו בית שבו מתקיימת ההדלקה העיקרית, ולא בבית אחר, עיי”ש.

[עב] עיין שו”ת המבי”ט סי’ קיז’ וסי’ קפ’, ושו”ת מהרשד”ם חאו”ח סי’ א’, ועוד גדולים וטובים, ואין להרחיב לעתות כאלו כי זו מיל”ה שלא בזמנה.

[עג] איברא די”ל דשם הקפידא היא משום “ברוב עם הדרת מלך”, וכבית הלל בברכות דף ג”ן ע”א לגבי נר של הבדלה, דאחד מברך לכולם מהאי טעמא עיי”ש, והב”ט היטב היטב הב”ט במג”א סי’ ריג’ סק”ז דפשיטא ליה דדינא דתוספתא הנ”ל ודינא דמתניתין הנ”ל כולא חד מילתא היא. וכ”ד המעדני יו”ט פרק כיצד מברכים סי’ לג’ אות כ’, ושו”ת פנים מאירות ח”א סי’ ז”ן, וכ”ה בעוד שרים רבים ונכבדים, ואין כאן המקום.

[עד] היינו מהרי”א ז”ל, ולכאו’ יושב בסת”ר ממה שכתב בתרומת הדשן הנ”ל (וכן נתקשה המו”ל בשו”ת מהרי”ל הוצאת מכון ירושלים סי’ קמה’ הערה ה’), וצריכים לומר דהביא כן משמיה דרבינו מאיר דורינג אך איהו גופיה לא ס”ל הכי.

[עה] ועיין שו”ת מהר”מ מינץ ח”ב סי’ קא’.

[עו] ומה שנקט הב”י לשון “ברכה שאינה צריכה”, הוא משום דסוף סוף יש לברכה זו משמעות, וכוונתו דהוי ברכה לבטלה, וכדמצינו הרבה בפוסקים דקרי ל”ברכה לבטלה” בשם “ברכה שאינה צריכה”, כי בקושטא לשון “ברכה לבטלה” הוא לשון הראשונים אך בלשון חז”ל מקרי תמיד “ברכה שאינה צריכה” כאשר עיניך תחזינה בברכות דף ל”ג ע”א, וגם הרמב”ם פ”א מברכות ה’ ט”ו ומרן השו”ע באו”ח סי’ רט”ו ס”ד כללו “ברכה לבטלה” תחת התואר “ברכה שאינה צריכה”. והדברים ידועים. וא”כ ביאור זה של הפרמ”ג דמייתינא בפנים, אתי דלא כהרב כנה”ג שרצה לדייק מלשון מרן דהוי דוקא ברכה שאינה צריכה [ואכן הב”ט היטב היטב הב”ט בשיירי כנה”ג, דגם איהו ז”ל לא היה מדייק כן מהב”י לולי שרצה להשוות דברי מרן למש”כ בשו”ת מהרי”ל, דבחורים שמדליקים לא הוי “ברכה לבטלה”, ואולם אחד הרואה עיניו יחזו בשו”ת מהרי”ל סי’ קמה’ דכתב כן בהתבסס על מנהג אשכנז, וא”כ הדר דינא דלדעת מרן שפיר י”ל דהוי ברכה לבטלה, ודו”ק]. וכן מפורש יוצא מפי הפר”ח סי’ תרעז’ סע’ ג’ (אצטט לשונו הזהב להלן), דיש בזה ברכה לבטלה, ומשמע קצת שם דרצה לבאר כן בכוונת הב”י. [ועיין היטב בדרשות מהר”ש מאוסטרייך עמ’ רה’, שכתב דאם יודע שאשתו מדלקת עליו, “הוי ודאי ברכה לבטלה אם יברך הבעל” עכ”ל]. וראה גם בספר עדות ליעקב שילוני ח”ב סי’ קנח’ אות ג’ שכתב להוכיח במישור על פי הברכ”י (שנזכיר להלן) דמה שכתב הב”י הנ”ל “ברכה שאי”צ” כוונתו רצויה לברכה לבטלה ממש. עיי”ש. והרה”ג ר’ חנוך כהן שליט”א בתשובה כת”י כתב להוכיח מדברי המשנ”ב סי’ תרע”ז סקט”ז דהבין אליבא דמרן הב”י דהוי ברכה לבטלה ולא ברכה שאינה צריכה, עיי”ש. וגם בשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ג סי’ ח”י אות כט’ האריך להוכיח מדברי מרן הב”י גופיה דמש”כ “ברכה שאינה צריכה” לאו דוקא וכוונתו לברכה לבטלה. וראה היטב גם בשו”ת שערי יושר חנניה ח”ב או”ח סי’ עט’ סוף אות א’.

 

[ושוב עלה על מזבח הדפוס קובץ קובץ “בתורתו” (כסלו תשע”ד) מפרי עץ הק”ן של אברכי בית מדרשנו, ושם בעמ’ קנז’ כתב הרה”ג ר’ יצחק אשורי שליט”א, דכיון דחזינן דמרן הב”י נאזר חיל לחלוק על התרומת הדשן אפילו מבלי לטרוח לפרש טעמא כל דהוא, משמע דסמך מרן על המבואר בתרומת הדשן עצמו שהיו “גדולים” שאסרו לברך, ובלשון התרוה”ד מפורש דלעת אותם ה”גדולים” הוי “ברכה לבטלה” ולא “ברכה שאינה צריכה”, ובעל כרחין דזו ג”כ כוונת הב”י, עיי”ש. ובקובץ הנז’ בעמ’ תט’ (ד”ה אלא) כתב הרה”ג ר’ אברהם מיימון שליט”א דמדברי הברכ”י וסייעתו משמע דהוי ברכה לבטלה, ותמה עליהם דהרי בב”י כתב דהוי ברכה שאי”צ, עיי”ש, ואחר הקידה, לא קשיא מידי, וככל מאי דאמרן בס”ד].

 

ומכאן תשובה מוצאת למש”כ הגאון מוהר”י ידיד הלוי זלה”ה בספר ברכת יוסף ח”ג אות ח’ סי’ יא’ ד”ה וא”כ (וכן הרב שבות יצחק הנ”ל) שסמך ידו בכל כחו על דברי הכנה”ג שדיקדק מהב”י דהוי “ברכה שאינה צריכה” ולא “ברכה לבטלה”, דנ”מ דאם גורם למצב שיצטרך לברך לצורך חומרא אזי לא מקרי “אינה צריכה” עיי”ש. ולפקצ”ד הואיל ואיכא ספיקא אי הוי ברכה לבטלה או ברכה שאינה צריכה, לא פלטינן מכל כללי חשש ברכה לבטלה, וכמו שכתב בשו”ת מכתם לדוד פארדו סי’ ג’ דאפי’ במאה ספיקות אמרינן סב”ל (ועיין שו”ת יביע אומר ח”א חאו”ח סי’ יב’ אות ט’ ובשאר דוכתי, ואין צורך להרחיב את היריעה בזה). [ובפרט דגם בדין גרמת “ברכה שאינה צריכה” גופא איכא מעט עקולי ופשורי אם אכן ניתן להתיר לצורך חומרא – עיין בשו”ת יביע אומר ח”ח סי’ כו’ סק”ד בשם הרב טהרת המים]

[עז] ובא”ר סי’ תרע”ז סק”ד ובברכ”י שם סק”ב כתבו להקשות על ישוב זה, דעדיין לא יגהה מזור מדברי המהרש”ל הנ”ל שבתשובה סי’ פה’, שבאותה תשובה נקיט כמנהג אשכנז דכולם מדליקים, ועכ”ז פסק דאם מדליקין עליו בתוך ביתו אינו יכול לברך. ואמת אגיד שנראה מלשון הרש”ל דמה שכתב שהבעל לאו כל כמיניה שלא לצאת בהדלקת אשתו, אינו מאותו נימוק של הב”י, ויש לפרש זאת בכמה אנפי וכפי שיבואר בהמשך מילתין אי”ה. ועכ”פ כמה אחרונים כבר כתבו ליתוב”י דעתא מקושיא זו, לכו חזו נא בהגהות הררי קודש שעל מקראי קודש פראנק סוס”י יד’, ובשו”ת תפלה למשה ח”ב סי’ נא’ סק”ו, ובספר עדות ליעקב שילוני ח”ב סי’ קנח’ אות ד’, ובשו”ת אדרת תפארת ח”ב סי’ לא’ עמ’ קכח’, ובשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ג סי’ ח”י אות כג’.

 

[וזיל קרי גם בקובץ “בתורתו” כסלו תשע”ד, בדברי נכדו של מרן זלה”ה מני”ר הרה”ג ר’ דוד טולידאנו שליט”א, עמ’ שכט’ ד”ה אולם וד”ה אמנם].

[עח] מאי דכתיבנא בפנים לשון “ברכה שלא היה מוכרח לברך” (כלומר “מרבה בברכות” ולא “ברכה לבטלה”), היינו על פי רוח הדברים בברכ”י, אבל אמת אגיד דנראה דגם מרן החיד”א מודה דאם בני ביתו כבר הדליקו עליו בביתו, שאז כבר אינו בר חיובא, ובא להדליק, הוי ברכה לבטלה ממש, דהרי אין עליו כל מצוה להדליק. אלא דיש נ”מ בסברא של “ריבוי ברכות” בתרי אנפי, חדא כגון שאותו אכסנאי הקדים והדליק לפני שהדליקו עליו בביתו, ותו, כגון שכיון להדיא שלא לצאת בהדלקת בני ביתו. [ומיהו בשו”ת רב פעלים הנ”ל כתב ללמוד מדברי החיד”א הנ”ל, דאם האכסנאי הקדים את הדלקת אשתו בביתו על הצד שמועיל כוונה כזו, שפיר דמי. עיי”ש. והגם דלענין דינא יש מקום לדברי הגאון הרי”ח הטוב זלה”ה (ראה נא בעניינו להלן ענף ג’ פרק ב’), מ”מ היא נפלאת בעינינו שלמד כן דוקא מהברכי יוסף, וי”ל. וע”ע בפנים בסמוך.

[עט] ושוב יצא לאור שו”ת אמת להשיב ח”א לידי”ן הרה”ג ר’ ברק נקי שליט”א, ושם בסי’ ז”ך עמ’ שמ’ (ד”ה ואם) כתב לדייק מלשון הברכ”י כדכתיבנא בס”ד, עיי”ש.

[פ] איברא דשם בטוב עין משמע דגם משום ריבוי ברכות ליכא, והוא בודאי היפך הדברים שעל ברכיו כנ”ל. ויושב בסת”ר מדידיה אדידיה. ואולם לק”מ, דהרי עיניכם הרואות בטוב עין דעיקר דבריו שם נאמרו לענין עצם קיום המצוה (דמקיים בעצמו אם כיון שלא לצאת) ולא לענין הברכה, והיינו דלענין הברכה סמך על מה שבנה אצלו ציו”ן לספרו ברכ”י במה שדן בדברי מרן הב”י שכתב דהוי ברכה שאי”צ.

[פא] ובספר מימי שלמה קמחי סי’ תרעז’ סע’ ג’ קרא ערער על דברי המאמר מרדכי עפ”י המבואר במג”א סק”ט, דמועיל לכוין שלא לצאת בברכת אשתו. עיי”ש. ומקופיא קושייתו היא דבר תימא, דכי גברא אגברא קרמית, והרי איהו גופיה מייתי שם לדברי הפר”ח דאזיל בתר איפכא. וכנראה עיקר קושייתו משום דבמג”א שם מייתי בשם מהרי”ל דס”ל דמועיל לכוין שלא לצאת, וא”כ מצינו ראשון ז”ל שכתב להדיא דלא מהני, ואולם אי משום דא לא איריא, דכאמור י”ל דמרן הב”י הבין בדעת אותם הראשונים שהובאו בתרומת הדשן דסבר”י מרנ”ן דלא מועיל לכיון שלא לצאת, וא”כ מילתא תליא באשלי רברבי ז”ל.

[פב] ואולם מאידך מצינו להרמב”ם בהלכות ברכות רמב”ם הלכות ברכות פי”א ה”ב וה”ג וז”ל: “יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וכו’ ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב וכו’. וכן כל המצות שהן מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה וכו’.” עכ”ל. הרי כל האר”ש לפניך דנרות חנוכה מקרי “חובה” זאת אומר דלא שייך בהן טענת “אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב”. ועיין ספר חוט שני הוכמן על חנוכה עמ’ שו’, עיי”ש. ואולם שו”ר בחידושי הגרמ”ש ברמן זצ”ל כת”י (נדפס בקובץ ישורון חי”ז עמ’ רמא’) שדחק ונכנס לדחות ראיה זו, דכוונת הרמב”ם דחז”ל תיקנו חיוב שיהיה בית בחנוכה כדי שעי”ז יהיה חיוב הדלקה.

[פג] ומיהו בספר המנהיג הל’ חנוכה סי’ קמט’ כתב להשוות דיני נרות חנוכה לדיני מזוזה, לענין איזה מקום מוגדר כ”בית” החייב בנרות חנוכה. ויש לדחות.

[פד] וראה גם באורחות חיים מלוניל הל’ חנוכה אות יד’, אלא דשם בא לאפוקי דנימא דהוי חובת “פתח” ולאו דוקא חובת “בית”.

[פה] דהרי כתב שם דמה שאכסנאי חייב להשתתף ואינו יוצא יחד עם בני הבית הוא משום “דלא הוי בכלל איש ואשתו”. ומכלל לאו אתה שומע הן. ומיהו יש לדחות, דלהיות חלק מבני הבית זוהי סיבה להיות שייך לבית, וממילא הפטור הוא מצד השתייכות לבית, וק”ל.

[פו] ומפני הטועים (ומנסיוני הזעיר, רבים כשלו ונפלו בדברים כאלו), אבהיר דברים פשוטים, דהרי הדבר ברור שלשני הצדדים בחקירה, המחוייב הוא הגברא, כי הבית אין לו רוח חיים להתחייב וז”פ, אלא הנידון הוא מה מייצר את חיוב הגברא, האם המציאות שיש בית היא הגורמת שיהיה חיוב (כמו שהפתח הוא זה שגורם שיהיה חיוב מזוזה), או דילמא את החיוב הטילו חז”ל על כל גברא וגברא על עצם היותו אדם.

[פז] וגם עינא דשפיר חזי בכמה ראשונים (שו”ת מעשה הגאונים סי’ נה’, שבלי הלקט סי’ קפו’, ספר הפרדס סדר חנוכה עמ’ לז’, פירוש רבינו יהונתן מלוניל על שבת שם ד”ה הרואה), שכתב דהחיסרון בספינה הוא משום “שאין לו נר” (כלומר הספינה היא דוגמא למקום שמצד אחד אינו ישוב כדי להשיג נר, ומצד שני יכול לראות למרחוק את הנרות שביבשה ולברך על הראיה ואינו כמדבר וכיו”ב ששם גם לא יכול לראות נרות).

[פח] ואולם ראה להלן ענף ב’ פרק ד’ כי שם יעלה ויבוא הבנת הלבוש והבנות נוספות במה שכתב הריב”ש דבעינן להדליק דוקא בביתו.

[פט] ולכו חזו נא מה שכתב בזה אחד מהעילויים בבית מדרשנו הרה”ג ר’ תומר זינר שליט”א בקובץ “בתורתו” (כסלו תשע”ד) עמ’ ער”ה ואילך.

[צ] וסברא זו מפורשת בשו”ת חכם צבי בתוספות מכת”י הנדמ”ח סי’ יג’, דכיון שזו חובת הבית א”כ ע”י הדלקה אחד מבני הבית פוקע החיוב “ממילא” ממש ולכן מועיל אפי’ הדלקה ע”י קטן, וז”ל: “בחנוכה כיון דלאו אקרקפתא דגברא מוטל חיוב ההדלקה, אלא אחד מכל בני הבית מדליק בפתח החצר, ושוב אין שום חיוב על שום אחד מכל בני הבית אף על פי שלא שמעו הברכה ולא ראו ההדלקה, ועדיפא מיני’ אמר ר’ זירא כיון דנסיבנא אמינא לא תו לא צריכנא דהא קמדלקי עלי בגו ביתאי, אמטו להכי סגי בקטן שהגיע לחנוך המדליק בפתח החצר.” עכ”ל.

[צא] אלא דמוסיף והולך דאין לאכסנאי חובה להדליק גם כיון דבעל הבית מדליק בביתו שבו נמצא כעת, כלומר דהבין ד”חובת הבית” היתה יכולה לחול על האורח כל עוד ואין איש מאנשי הבית שם בבית, ואין הדברים מוכרחים די”ל דחובת הבית המתייחס אליו היא דוקא חובת ביתו הוא, ולא הבית שבו נמצא, וכבר אנן יד עניי כתבנו לדון בזה לעיל פרק ב’ אודות דברי האורחות חיים.

[צב] והוסיף דמ”מ אם אשתו (או בני ביתו) לא הדליקה עליו בביתו, אזי חל עליו חובת גברא להדליק באשר הוא שם, ומהרש”ל למד דאפי’ כשהוא מסופק אם מדליקין עליו חלה חובה זו.

[צג] ומה שכתבתי בעניי שם בדעת החיד”א, דס”ל דהחיוב הוא על הבית, מתברר כעת שאינו מוכרח, וכנ”ל.

[צד] בנושא לקיחת אוכל מהישיבה או מאולם השמחות.

[צה] סק”ב היינו בדפוסים הישנים. ומה שהוסיף שם הרב שו”ג דמ”מ אכתי נותר דין “הידור”, היינו למנהג אשכנז.

[צו] וידועה קושיית האחרונים כיצד מועיל השתתפות בפריטי, והלא קיי”ל דמעות אינם קונות מדרבנן (ומכח קושיה זו כתב בכתבי הדעת קדושים עמ’ כט’ דאה”נ בעי הגבהה), וכידוע רבו כמו רבו תירוצים בזה וכמעט אין ספר על חנוכה שלא עסק בזה, ואינו ענין לנ”ד כעת. [ולהמחשת הנושא אציין דהנה ידידנו הגר”א פרץ שליט”א בקו’ חוקת המועדים עמ’ קכד’ הביא בזה שלשה תירוצים, וכן בשו”ת כנסת ישראל גרוסמן סי’ כא’, ובשלמי תודה חנוכה סי’ כא’, ובספר עיון המועדים חנוכה קושיא יג’. וידידנו הגר”א דבורקס שליט”א בספרו בשבילי המנהג מועדים ח”א עמ’ ק”ן ובספרו גנוזות הפרשה פרשת מקץ ראו הביא לנו ארבעה ישובים, עיי”ש. ובספר חמדת דניאל פרבשטיין על ב”מ סי’ רסג’ הביא בזה חמישה תירוצים, וכן בספר עטרת משה חנונו סי’ י’, ובספר אור שמנה סי’ ג’ אות ז’, ובקובץ “בתורתו” כסלו תשע”ד בתשובת הגר”ש כהן שליט”א (מבחירי בית מדרשנו) עמ’ ש”ן. ובשו”ת שבט הקהתי ח”ו סי’ רמח’ כתב ששה ישובים, וכן בספר תורת הקניינים ח”א במילואים סי’ יז’. ובספר באר המועדים בנדיקט ח”ב חנוכה סי’ ד’ הביא שבעה תירוצים. והגדיל לעשות בקונטרס מנחת אברהם צוריאל על חנוכה עמ’ ח’ שהביא בזה כשלושה-עשר תירוצים. וכמדומני שגם בעלון “מעדני אשר” לפני כמה שנים הביא בזה תירוצים רבים עד מאוד. וכידוע כבר התייחס לזה בשבלי דוד סי’ תרע”ז, וכן האדמו”ר רא”מ מגור זצ”ל עמד בזה במכתבי תורה סי’ יב’, וראה גם בשו”ת שבט הלוי ח”א סי’ נא’, ובשו”ת שאילת שאול חחו”מ סי’ כב’, ובשמירת שבת כהלכתה ח”ב פמ”ה הערה כג’, ובשו”ת מנחת שלמה תניינא סי’ ח”ן, ובשו”ת אז נדברו חי”ג סי’ מו’ ד”ה אבל, ובבירור הלכה זילבר ח”ו סי’ תרע”ז, ובשו”ת להורות נתן ח”א סי’ ל’ אות יב’, ובספרו נתן פריו סי’ תרע”ז סק”ה, ובשו”ת שמע שלמה ח”ד חאו”ח סי’ כא’ סוף אות ג’, ובספר אור תורה שצ’יגל על ב”מ דף מז’ ע”ב (עמ’ רה’ מדפי הספר, ואילך), ובשו”ת בית אב”י ח”ה סי’ לז’, ובמנחת אשר וייס עה”ת ח”א עמ’ דש”ן, ובשו”ת רבבות אפרים ח”ד או”ח סי’ קסה’, ובספר יומי דחנוכה פ”ו הערה 6, ובקו’ דעת עתים חנוכה סי’ ה’, ולהגר”י איטח שליט”א ביריעות החושן על סי’ קצח’ סק”ז, ושאר אחרונים רבים ועצומים (ולהלן אציין עוד לדברי שו”ת פני מבין ועוד רבוותא). ועוד חזון למועד בעהי”ת]. ומרן הגרע”י זלה”ה הרחיב את הדיבור בזה בשיעור במוצא”ש, וכפי שמודפס בספר משיעורי הראש”ל תשנ”ז פרשת ויצא עמ’ קמב’ עיי”ש. ועיין שו”ת וישמע משה (פסקי הגרי”ש אלישיב) ח”ב עמ’ קעט’.

[צז] ונהי דזה התשלום איננו מספיק לכל צורכי עמך מרובים, וגם לשליש ולרביע לא סגי, מ”מ לעיקר החזקת הבחור עצמו (שאינה כוללת חשמל ושכירות ותשלום לרמי”ם וכו’ שהם הוצאות הישיבה בכלליות ולא הוצאות הבחורים עצמם) עפ”י רוב סגי. ואם הם הורים שאינם משלמים כלל, אדברא נא בהמשך מילתין.

 

[ויש להוסיף בכל זה, דבקושטא לענין זה אין צורך שדוקא אביו שלם ישלם, אלא העיקר הוא שמשלמים עבור האכסנאי דהיינו הבחור, וא”כ לענין זה גם התקציבים הממשלתיים הם בכלל, דנחשבים כתשלום “עבור” הבחורים יען כי אותם תקציבים נועדים עבור צרכי כל בחור במספר שמות כל זכר לגולגלותם. ואולם לכו חזו נא בספרי הדל שושנת העמקים על דיני כתובה כרך ב’ עמ’ קפה’, שכתבנו בדלותנו לדון אודות תקציבים ממשלתיים שנועדו “עבור צרכי” אישיות מסויימת, אם אכן נחשבים ששולמו “לצרכי” אותה מטרה, או דילמא נחשבים כתשלום סתמי כדי לקיים את החוק עפ”י פקודות המחשב. עיי”ש].

[צח] ושם נדון בעהי”ת בין מצד טיב ההדלקה (דלפי הריב”ש מקופיא אינה אלא הדלקה לפירסומי ניסא ולא הדלקת חיוב) בין מצד מיקום ההדלקה (שהרי בית המדרש אינו לא מקום הלינה של הבחורים ולא מקום האכילה שלהם).

[צט] אלא דיש לעיין בזה, דהרי אם הסברא היא שהאורח נעשה אחד מבני ביתו (כפי שאכן כתוב במג”א שאציין בפנים בסמוך), א”כ לכאו’ לא היה צורך להגיע לסברא שכתב הרב גן המלך “הלא הוא גם הוא יזכה לו גם בקצת דמי הנרות”, שמשמע דדוקא מפני שמזכה הוא דיוצאים י”ח, דהרי בני הבית בפשטות יוצאים י”ח מכח דין “נר איש וביתו” גם בלי זכות בשמן. ואולם יתכן דהבין הרב גן המלך, דגם בני הבית שיוצאים י”ח בהדלקת ראש הבית מחמת שהם סמוכין על שלחנו, אינו משום עצם המציאות שהם בכלל “נר איש וביתו”, אלא משום דאנן סהדי שהאב מקנה להם חלק בשמן כשם שנותן להם כל צרכיהם . [ומ”מ אינו מוכרח]. ולעיל ענף א’ פרק ג’ הזכרנו כמה הבנות בהא דבני הבית יוצאים י”ח בהדלקת אביהם, וההבנה הנוכחית (שיתכן שהיא הבנת הרב גן המלך) הזכרנו בשם הרב תפלה למשה לוי זצ”ל, עיי”ש. וכעת חזינא ג”כ בספר דרך ישראל טופורוביץ על שבת ח”ב חנוכה סי’ ג’ שכתב לפרש כן בדעת הרב גן המלך, דס”ל דכל בני הבית (גם בניו של בעה”ב) יוצאים י”ח משום דנחשבים כשותפים בשמן, עיי”ש. ובשו”ת שמע שלמה ח”ד חאו”ח סי’ כא’ את ד’ (ד”ה וחתני) כתב בשם חתנא דבי נשיאה נכדו של מרן זלה”ה שהבין כן בשיטת הב”ח עיי”ש. וראה גם בספר “משיעורי הראש”ל” תשנ”ז פרשת ויצא עמ’ קמג’ ד”ה ובגמ’, דנקט מרן הגרע”י זלה”ה דמה שר’ זירא היה יוצא בהדלקת אשתו בביתו, הוא משום דהשמן היה מממונו, ובתוך כדי דיבור כתב דילפינן מזה דגם בחורי הישיבה פטורים מלהדליק כיון שהאב מדליק עבורם, ומשמע א”כ דכוונת מרן זצ”ל דהאב מקנה לבנים זכות בשמן, ויש לעיין. ומ”מ יש להסתייג מלדקדק כולי האי מדברים שנאמרו בע”פ בשיעור.

 

[שו”ר בחוברת נר ציון כסלו תשע”ב עמ’ קכג’ שכתב דמה שכתב הרב גן המלך שיש צורך לזכות את השמן לאורח, ולא נקט בפשיטות דהאורח יוצא מדין “בני ביתו” גם בלי קנין, יש מזה ראיה פורתא להבנת הכף החיים, עיי”ש. ואולם לפי שכתבנו כאן בדלותינו, אין הכרח מזה, דגם בבני ביתו גופא י”ל דס”ל דצריך להקנות].

 

ומיהו כל זה נאמר אליבא דהבנת הרב גן המלך, אך פשטא דמילתא והנחת האחרונים אינו כן, אלא דין “נר איש וביתו” פירושו שיש חיוב אחד לכל בעל הבית (או חיוב אחד לכל בית – עיין לעיל ענף א’ פרק ו’), וכל בני הבית נכללים בחיובו (או נטפלים אליו בהדלקתו) ולכן אינם מחוייבים בפני עצמם. (א”נ כפי שיבואר להלן בענף הנוכחי פרק ז’ עיי”ש).

[ק] אלא דבמג”א ניתן לפרש דמש”כ “הוא בכלל בני ביתו” אין הכוונה מצד שיש להם חלק בשמן, כי אם דין בעצם משום “נר איש וביתו” של בעה”ב.

[קא] ושם נקט לשון מפורט יותר וז”ל: “אבל אם [האורח] הוא סמוך על שלחן בעל הבית, נעשה כבני ביתו של בעה”ב ויוצא בנרו של בעה”ב וא”צ להשתתף עמו כלל וכו'” עכ”ל.

[קב] ונהי די”ל דבימיהם היו הבחורים עצמאיים ומשלמים על שהייתם – מ”מ טפי מסתברא דכיון שהמג”א השווה אותם לבני הבית, ובני הבית אוכלים בחינם, הכא נמי כוונתו על בחורים שאוכלים בחינם. ואינו מוכרח כמובן.

[קג] אם כי נקט שם בהמשך דגם דינו של הכה”ח הוא דין אמת.

[קד] בעיקר סברא זו דאמרינן “אנן סהדי” כזה, בעניי עוד אעבור לפני התיב”ה להלן פרק ב’ ומשם באר”ה בס”ד.

[קה] כלומר וכן מוכח דאין צורך דוקא בשתתפות ממונית אלא סגי במתנה. (ומ”מ לא מוכח ככל דברי הרב גן המלך וז”פ).

[קו] ואכן ממה שכתב ביחוה דעת: “ואפילו אם הם סמוכים על שלחן הישיבה ללא כל תשלום” – משמע קצת דהבין ג”כ דעיקר ההבנה בדברי הגן המלך היא לענין להקל למי שמשלם בקבלנות, ואולם לפי מה שהמשיך שם ביחו”ד לבאר עפ”י תשובת הרשב”א דגם המתנה שפיר דמי ולאו דוקא בתשלום, משמע דתיבת “אפילו” היתה מחמת צד זה ולא מפני שאין הקולא נכללת בדברי הרב גן המלך, ודו”ק.

[קז] כוונתו לגן המלך, אשר חובר ע”י הגאון בעל גינת ורדים.

[קח] ועל זה הדרך ממש כתב אברך חשוב מאוד שליט”א בקובץ “בתורתו” עמ’ רפח’ (ד”ה עוד יל”ע), ולא שת לבו שמטרת הקובץ היתה לעמול להבין את דברות מרן זלה”ה ואכמ”ל.

[קט] ורק בהמשך התשובה ביחוה דעת כתב בסוף ההערה סניף אחר לגמרי לגבי סמיכות על שלחן ראש הישיבה, ושם אינו מכח ההדלקה שבבית המדרש כלל אלא מחמת ההדלקה של ראש הישיבה בביתו כפי שמפורש שם ביחוה דעת, כך שגם על סניף זה שבהערה שם אין מקום להשגתו של הרב המשיג הנ”ל דהרי ראש הישיבה בודאי מחוייב בביתו, ועוד אעבור לפני התיב”ה להלן פרק ו’ אודות סניף זה ובמה שיש לדון בו.

[קי] כלומר על הצד שבחורים מחוייבים, כולם מחוייבים באותה רמה.

[קיא] ולכו חזו נא בכה”ח סי’ תרע”ז סק”ג, דלאחר שהביא דברי הרב גן המלך כתב וז”ל: “ומ”מ נראה דיותר טוב לומר בפירוש לבעה”ב אימר הריני מזכה לך וכו’ בין שאוכל בשכר בין בחינם.” עכ”ל. ומשמע דהרב כה”ח הבין דלפי הרב גן המלך אי”צ להודיע מידי לבעה”ב (וי”ל).

^[קיב] וכבר כתבנו לעיל דאע”ג דתשלום לא סגי להקנות לפי תקנת חכמים דאין מעות קונות, מ”מ בכל אכסנאי דמשתתף בפריטי לא מצינו דיש צורך בקנין נוסף, וכבר עמדו ע”ז כל ספרי דבי רב, וכאן הויא מיל”ה שלא בזמנה.

^[קיג] איברא דאם כנים אנחנו, הוי לן למימר דקולתו של הרב גן המלך היא דוקא היכא דהאכסנאי משלם מראש על כל הוצאותיו. וביחוה דעת בודאי לא נראה כן, דהא למד מכאן לדין בני הישיבות. ויש ליישב.

[קיד] אלא א”כ נאמר דבקושטא הגאון יחוה דעת הבין שדרכו של הכה”ח הוא העיקר, ומה שהוסיף דגם ללא תשלום דינא הכי היא סברא נוספת ולא מכח הרב גן המלך (וכפי שאכן נראה בדברי הכה”ח). ויתכן דהכי הוי קושטא ודלא כמו שכתבנו בדלותנו בהמשך הדברים בפנים.

[קטו] וכל זה לאפוקי מאכסנאי רגיל (שמשלם על כל הוצאה בפני עצמה באופן פרטני), שאז לא מספיק “להודיע” לבעה”ב אלא יצטרך להשתתף בפריטי (או לבקש במפורש מבעה”ב שיעשו עמו חסד להקנות לו חלק בשמן ללא תשלום). וגם איכא נ”מ בין אכסנאי רגיל לאכסנאי הסמוך על שלחן בעה”ב (בקבלנות או בחינם) לענין חשדא כמו שכתב הרב גן המלך בהמשך דבריו.

^[קטז] וראה באבן האזל בפ”א מהל’ מלוה ולוה הל’ ה’ (ד”ה ומבואר) מה שכתב לבאר בדברי הרשב”א, עיי”ש.

[קיז] איברא דיש בכל זה מעט מן הדוחק, דאמנם מצינו כאמור מושג של זכיה ללא קנין, מ”מ היא מילתא חדתא והיכא דאיתמר איתמר, ולא היה לו להרב גן המלך להשתמש בסברא זו מבלי לפרש להדיא דכוונתו כן. וגם אי נימא דהרב גן המלך יען היותו מכת הקדמונים כותב בקציר”ת האומ”ר ומגלה טפח ומכסה טפחיים, מ”מ מרן הגאון יחוה דעת (שדרכו דרך המלך לפרש באר היטב ולא לסתום) אילו היה נסמך על סברות אלו בודאי שהיה טורח לכתוב כן להדיא, ובפרט שבחזון עובדיה נחת לפרש דברי הרב גן המלך והו”ל לפרש גם פרט זה. ועל כן עדיין יש להתיישב בדבר.

[קיח] ובנה אצלו ציו”ן לדברי סידור דרך החיים, ולכאו’ כוונתו למש”כ בדרך החיים דין אכסנאי סי’ קפה’ שכתוב “שיתן לו סך מה שיהיה לו חלק ג”כ בנרות ויוצא בזה”, וכנראה הבין הרב מסגרת השלחן ש”ויצא בזה” בא לאפוקי קנין. ואולם בהמשך דברות הרב דרך החיים החמיר כהשיטות שצריך לתת יותר שמן מהרגיל להיכרא דאכסנאי, וא”כ לכאו’ אין ראיה לדידן.

[קיט] ויען כי האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אקפיד לפרש שיחתי דהגר”ש כהן המוזכר בפנים איננו מח”ס דברי שמואל (שהזכרנוהו לעיל ענף א’ זימנין סגיאין) אשר הוא גם הוא מבחירי בית מדרשנו, אלא הכוונה למח”ס דבר המשפט כת”י [כי תרי נינהו, שמואל א’ ושמואל ב’, “ולשנים קורא כהנים” (סוטה דף לח’ ע”א)].

[קכ] והוא כמש”כ בשו”ת פני מבין פריד חאו”ח סי’ רכג’ (ד”ה וראיה), ובשו”ת דברי שלום קרויז ח”ו סי’ פא’ (ד”ה ועוי”ל), ובמועדים וזמנים ח”ב חנוכה סוס”י קמד’ ד”ה ולפי, ובספר נעלה יהודה פסחים עמ’ צא’, ובפניני חנוכה עמ’ יט’ (מובא במועדי קדשיך שלזינגר סוס”י לד’) בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל, ועוד אחרונים שלמים וכן רבים. [איברא דכתבו כן מחמת הקושיא דכיצד מהני השתתפות בפריטי והרי תקינו חז”ל דאין מעות קונות, וכבר הזכרנו דלקושיא זו נאמרו ביאורים רבים, כך שאין דבריהם מוכרחים כלל]. ואמת אגיד דאם לכו ונלכה לאור ביאור זה, קשה קצת לשונו של הגאון יחוה דעת במה שכתב שהנהלת הישיבה “מקנה להם זכות” בדמי השמן. וא”כ ניחא טפי הביאור הקודם, או הביאור הנוסף שאכתוב בפנים בסמוך.

[קכא] והוא על פי היסוד של “טבעת שאולה” של הרא”ש, ונרחיב בזה עוד להלן. וגם בלא”ה הרי דעת הרב נתיבות המשפט סי’ רנט’ סק”א, דכל המגביה עבור חבירו אפי’ שלא התכווין לעשות קנין ואפי’ שלא ידע שיש צורך בקנין – בכל זאת זוכה עבור חבירו עיי”ש (וכן מבואר לכאו’ בהגהות אשרי ב”ק פ”ט בשם מהרי”ח בשם ר”י), ויש לחלק וק”ל.

[קכב] שוב ראיתי אחרי רואי דכ”כ בספר יומי דחנוכה ח”ג סי’ מו’ אות ב’, דמהאי טעמא י”ל דיש לכל הבחורים חלק מהשמן וממילא יוצאים בהדלקה שבביהמ”ד עיי”ש.

[קכג] גם אם מתנהג אליו כאחד מבני ביתו מחמת התשלום שמשלם לו בקבלות, אין בכך נ”מ לענין דנן.

[קכד] דהרי דברי החזו”ע נאמרו כהתייחסות לקושיית מוהרש”א אלפנדארי, והגאון הסבא קדישא ז”ל בודאי הבין (כפי משמעות לשונו) דעל פי רוב לא יידע בעה”ב להקנות.

[קכה] דלא דבר ריק הוא לומר דלפום קושטא הגאון חזו”ע אינו מקבל את ההנחה שהניח הסבא קדישא לומר דסתם בעה”ב מכוין רק לעצמו, ובפרט דהנחה זו נאמרה לשיטתו שהבין דיש צורך במעשה קנין ממש ולכן באמת מסתברא דסתם בעה”ב איננו יודע שיש צורך בקנין, משא”כ לפי שיטת הרב חזו”ע דאין צורך במעשה הקנאה ממש, אלא סגי במה שנותן את השמן לתוך החנוכיה “גם עבור” האורח, מסתברא טובא דעל פי רוב בעה”ב נכנס תחת הגדרה זו.

[קכו] ע”ע בפרק הבא אודות טיב הדלקת ביהכנ”ס וגדר התקנה. ואולם אין כוונתינו כאן שהמדליק יודע את השיטות בגדר תקנה זו, אלא יודע באופן כללי שזו הדלקה ששייכת לכלל ואינה הדלקה פרטית שלו.

[קכז] ונהי דהרב תשובות והנהגות הנ”ל שוב כתב קרא ערער על סברתו הנ”ל מחמת שיש בחורים חדשים שמתקבלים לישיבה אחרי שכבר רכשו את השמן, חשש זה היינו דוקא לענין נרות שבת, אך לענין חנוכה ליכא להאי חששא כי קבלת הבחורים היא באלול ואילו השמן שמשתמשים לנרות חנוכה עפ”י רובא נקנה זמן רב לאחר מכן, ולא חוששים למיעוטא (וגם אין חיוב לברר מכמה טעמי ולא כאן המקום). [ומה שכתב שם הרב תשובות והנהגות שבישיבות קונים לתקופות ארוכות וכו’, כל זה נכון רק לגבי שמן לבישול וכיו”ב, שאז קונים כמויות גדולות כדי לחסוך בעלויות, אך לענין שמן למאור עבור נרות חנוכה, המציאות היא שקונים בקבוק סמוך לחנוכה כמו כל אדם פרטי, כיון שלענין זה אין הבדל בין הכמות שמשתמשים בבית המדרש ובחדר אוכל (שהם בסך הכל שני חנוכיות) לכמות של בית פרטי, והדבר בדוק].

 

ומה גם דכיון שקונים השמן “לצורך הבחורים לחנוכה” הדעת נוטה שנכללים בזה גם הבחורים שעתידין לבוא עד חנוכה [וקיי”ל יש ברירה בדרבנן, והדלקת נרות חנוכה היא מצוה דרבנן, ומה גם דדעת שלמים וכן רבים דאמרינן דלכו”ע יש ברירה בקניינים כיון דברצון המקנה תליא מילתא (ואין להרחיב בכל זה וע”ט לחשות), והיינו אפי’ כלפי אדם שאינו מבורר וכדמצינו בסנהדרין פרק כ”ג שדוד קידש את מיכל בת שאול במלוה ופרוטה כאשר המלוה היה ממון שהתחייב אביה לתת למי שיכה את גלית (איברא דבשו”ת מהרימ”ט ח”ב חו”מ סי’ כג’ דחה ראיה זו ואכמ”ל), ובפרט בכגון הנ”ד דהנ”מ היא רק בחנוכה לאחר שכבר נתקבלו הבחורים וממילא יש ברירה לכו”ע עפ”י מש”כ בשו”ת הרשב”א ח”ב סי’ פב’, ולא כאן המקום לעסוק במסכת ארכי”ן זו].

[קכח] דשם הרב השואל השיג על מרן הגרע”י דהרי ההדלקה בבית המדרש היא בפנים, ולכתחילה יש להדליק בחוץ, וראה שם מה שהשיב על דברי הרב המשיג בטוב טעם ודעת, דהאידנא יוצאים לכתחילה בהדלקה בפנים, ומה גם שאם יכול לצאת י”ח בביהמ”ד אינו רשאי להפריד, עיי”ש באורך, ומלאכה שאינה צריכה היא להיות ממעתיקי שמועה כאן, כי ספרי ילקו”י מצויים בידי כל אדם תלי”ת. ובר מן דין יש להוסיף ולומר לפקצ”ד, דהרי אין לך פירסומי ניסא גדול מזה, שמדליק בביהמ”ד בפני קהל ועדה ורוב עם, וכבחוץ דמי, ובפרט שבתי כנסיות ובתי מדרשות פתוחים לרווחה לכל מי שיחפוץ לבוא להתפלל או ללמוד (גם מי שלא “התקבל” לישיבה, יכול להתיישב בביהמ”ד ללמוד כשעתא חדא באופן חד-פעמי, ולא תהיה בזה כל התנגדות), וא”כ בהדלקה שבבית המדרש מתקיימת שפיר תקנת חז”ל, שהתקנה היתה להדליק במקום שרבים מצויים שם, ולאו דוקא להדליק מול מקום שאינו מוקף מחיצות, וכי המדליק בפתח ביתו שבגיטו לא יצא ידי חובה לכתחילה. [ואדרבא בחור שמדליק בפתח חדרו שפונה לפרוזדור של הפנימיה כפי שנוהגים כיום הבחורים מבני אשכנז, מקרי “בפנים” טפי טובא מהדלקה שבביהמ”ד, כי בפנימיה רק בחורי הישיבה עוברים, ובמקומות רבים הפנימיה נעולה רוב הזמן וכל הזר הקרב לגנב יחשב]. זאת ועוד אחרת, דלפום קושטא דדינא הבחור יוצא י”ח בהדלקת הוריו, כנתבאר לעיל ענף א’, וכל הנושא של הדלקה בבית המדרש אינו אלא לרווחא דמילתא לאפוקי מחשש שמא לא יצא י”ח כלל ח”ו, ולכן כל עוד שלפי סניף זה יוצא ידי חובה מיהא, לא איכפת לן אם יוצא שלא לכתחילה. וק”ל.

[קכט] ואף בשו”ת הרשב”א ח”ד סי’ רג”ע וח”ו סי’ ב’, לא חלק על שיטת הרא”ש אלא מפני שבנידונו הזכירו לשון “שאלה”, אך נקט הרשב”א להדיא דניתן לומר דמי שנותן “מתנה” – נותן על דעת שיועיל.

[קל] בתשובה שתחת ידי, כתב כן באות ז”ך, אך יתכן דכאשר תעלה על מזבח הדפוס יפלו בה שינויים.

[קלא] והוא בשבולי הלקט השלם סי’ קפה’ בשם רש”י בשם רבותינו. וכן הוא בספר הפרדס סוס”י קצט’ (בשם “רבותינו”), ובשו”ת רש”י מהדורת אלפנביין סי’ מח’. וכן נראה כוונת ספר התרומה במפתחות סי’ רכט’ שכתב וז”ל: “ואנשים הרבה בבית אע”פ שחלוקים באכילה (כלומר הם כמה בעלי בתים ולא משפחה אחת) ישתתפו יחד לקנות נר אחד ותו לא.” עכ”ל. וכ”ה במחזור ויטרי סי’ רלח’. וכ”כ באורחות חיים מלוניל הל’ חנוכה סי’ יד’. ובתניא רבתי הל’ חנוכה סי’ לה’. והבט וראה גם בטור סי’ תרע”ז שכתב גדולה מזו וז”ל: “כתב רב שר שלום אנשים הרבה הדרים בחצר אחד – שורת הדין שמשתתפין כולן בשמן ויוצאין כולן בנר אחד, אבל להידור מצוה כל א’ וא’ מדליק לעצמו על פתח ביתו.” עכ”ל [ומשמע דאם אין לכל אחד פתח לעצמו, אפי’ הידור אין כאן]. וכ”כ בחי’ הריטב”א לשבת דף כג’ ע”א.

[קלב] מה שהוסיף הרב המגיד “ואינן סמוכין על שלחן אחד”, פירושו דבחדא לטיבותא סגי ולא להיפך, וכמו שכתב הגר”ד כהן שליט”א בתשובה שהובאה בספר פסקי משה פרזיס חנוכה פ”ד הערה עו’, וז”פ. וכ”כ בספר מצות נר איש וביתו הנדמ”ח בחלק הבירורים סי’ כד’. וכן נקטו כל האחרונים חביבים ז”ל העוסקים בזה.

[קלג] עיין שו”ת שערי ציון הכהן בחלק החידושים על השו”ע, או”ח סי’ תרע”ז.

[קלד] ואה”נ ב”שבת-חתן” וכדומה שאוכלים כמה משפחות ביחד בחדר האוכל של בית המלון, הורה זקן הגר”נ קרליץ שליט”א (הו”ד בספר ימי החנוכה שכטר עמ’ קד’, ובספר פסקי שמועות חנוכה עמ’ נא’) דבודאי יש להדליק דוקא בחדר האוכל עיי”ש (ונהי דלא כתב שם דרק אחד ידליק, הוא משום דבלא”ה למנהג אשכנז כל בני הבית מדליקין בברכה. ואנן בדידן דלדעת מרן השו”ע חוששים לטעות בחשבון, י”ל דרק אחד רשאי להדליק בחדר האוכל, ולכל השאר ישתתפו עמו).

[קלה] תניינא סי’ ח”ן. וכ”כ במנחת אשר וייס עה”ת ח”א עמ’ דש”ן, ובשו”ת מאור החיים אונגר ח”ב סוס”י כד’, ובעוד אחרונים שרים רבים ונכבדים. [וראה לעיל מה שכתבנו לציין לאחרונים הדנים בקושיה הידועה כיצד מועיל להשתתף בפריטי והרי תיקנו חז”ל דאין מעות קונות, וזה אחד התירוצים המופיעים בחלק גדול מהספרים שציינתי שם].

^[קלו] א”נ י”ל דאכן מועיל מדין “עיקר וטפל”, אלא דה”עיקר” וה”טפל” מתייחסים להדלקה ולא לבעלות על הבית, כלומר דמי שמדליק נעשה עיקר בהדלקה, וחבירו שמשתתף נעשה טפל לו בהדלקתו וממילא יוצא ידי חובתו. ועיין בספר בינה ודעת אדלר על המועדים עמ’ לה’ ד”ה ומלשון, שתלה זאת באם לשון “שיתוף” קאי על ההדלקה או על הבית עיי”ש.

[קלז] והואיל ותורה היא וללמוד ענ”י צריך, לא אמנע טוב מלרשום לעצמי כי הוראתו החשובה של הגאון ראש ישיבת קול יעקב שליט”א היא נפלאת בעינינו העיוורות (מעומק המושג ומקוצר המשיג). דהרי איהו גופיה הוכיח במישו”ר דרוב הראשונים ס”ל דמועיל השתתפות, ואיהו גופיה כתב דאין הכרח גמור לומר דהרב המגיד פליג עליהם לענין בחורי הישיבות כיון שאינם חלוקים בעיסתם, ואיהו גופיה מייתי בידיה לדברי הגאון החזו”א (שכידוע היה מיראי ההוראה) שהורה להדיא דמועיל השתתפות לבחורי הישיבות, ואיהו גופיה כתב (בסי’ הקודם) דלפי פשטות דברי ספר התרומה בחורי הישיבות פטורים מהדלקה לגמרי מפני שיוצאים י”ח בהדלקת אביהם, ועם כל זאת הורה זקן שליט”א דיש להחמיר במצוה מדבריהם שהבחורים הספרדים יצטרכו דוקא להדליק ולא סגי להשתתף. וכל זה אע”פ שרבו המובהק הגרש”ז אוייערבאך זצ”ל פסק דבחורי הישיבות הספרדים אינם צריכים להדליק כלל. וצע”ג.

[קלח] התייחסותינו היא לסברא שבמנחת שלמה ביחס לסניף דנן, אך לענין דינא כבר הזכרנו לעיל ענף א’ דדעתו של הגאון בעל מנחת שלמה היא שבחורי הישיבות הספרדים פטורים מלהדליק משום שיוצאים י”ח בהדלקת אביהם.

[קלט] איברא דעל חלק מהדוגמאות דלהלן יש לתפוס מדברי מרן השו”ע סי’ רסג’ סע’ ז’ שכתב דגם לענין נרות שבת שייך דין השתתפות בפריטי (ומקורו טהור מהראבי”ה שלמד כן מנרות חנוכה). ומ”מ יש ליישב.

[קמ] אם כי בהמשך דבריו, כשחזר על סברא זו, כתב בזה”ל: “יהא נידון כאלו צריך ליעשות בגופו”. עכ”ל. וא”כ אינו ברור כולי האי דכוונתו כפי האמור בפנים, אלא רצונו לומר דהשליח זקוק לממונו של המשלח וממילא לענין הברכה דומה הדבר כאילו יש חובה על המשלח לפעול בעצמו (הדברים יהיו מובנים יותר למעיין בההקשר בפנים).

[קמא] ושא נא עיניך וראה גם בספר חלקו של ידיד סי’ תרע”ז (ד”ה והנה), שכתב שזו היא סיב”ה דאכסנאי צריך להשתתף, משום דמיחייב למעבד מצוה בממוניה, עיי”ש. וכן צידד בשפת אמת בשבת דף כא’ ע”ב ד”ה ת”ר.

[קמב] ובאמת הר”ן בשבת שהזכרנו לעיל ענף א’ פרק ו’ (וזכור אזכרנו עוד בסמוך בפנים) שסובר שחובת ההדלקה היא חובה על הגברא ולא על הבית, כתב דאילו ההדלקה היתה חובת הבית כמזוזה, היה לנו לפטור לגמרי את האכסנאי, ולא יצטרך אפי’ להשתתף. ולאור האמור כאן לדעת הסוברים דהחובה היא על הבית, אה”נ אין לאכסנאי חובת הדלקה, אך נתחדש אצלו חובה פורתא (כיון שסוף סוף מתגורר בבית זה אלא שאין לו בעלות על הבית) של השתתפות.

[קמג] הוצאת מכון הרב מצליח (שם מחברו לא נודע).

[קמד] וז”ל הריב”ש: “ומ”מ באותה הדלקה של בהכ”נ, אין אדם יוצא בה, וצריך לחזור ולהדליק כל א’ בביתו, דמצות חנוכה נר איש וביתו” עכ”ל. ופשטות ההבנה בדבריו (וכן הבין הגאון רבי ברוך פראנקל בהגהותיו על השו”ע סי’ תרע”א ועוד אחרונים חביבים) דבית הכנסת אינו מקום להדלקה, דהרי אינו ביתו, ובעינן דוקא ביתו (“נר איש וביתו”). ואולם בהמשך מילתין ה”ן עוד נבי”א הבנת הלבוש אליבא דהריב”ש בזה.

[קמה] בקושטא בספר הכל בו לא מפורש דהטעם בהדלקת נרות חנוכה הוא משום האורחים, אלא שבכל בו סי’ נ’ כתב להשוות דין קידוש בביהכנ”ס לדין הדלקת נרות חנוכה, ולכן הבין מכאן הב”י דגם טעמא דאורחים טמון בזה. אי נמי (וכך נראה יותר), הבין הב”י דמה שכתב הכל בו (שם בהמשך) דמהניא הדלקה זו “גם שיצאו ידי חובתן הרואין שאין להם בית לברך שם”, הכוונה היא לאורחים שאין להם בית לעצמם (דהבין הב”י דלא מסתברא דמיירי במי שלן ללא קורת גג כלל דהא לא שכיחא בעם הקודש שהם גומלי חסדים, ובפרט בתקופת כסלו שמפני קרתו מי יעמוד). [ומה שכתב הכל בו לשון “הרואין”, לכאורה הכוונה היא ל”הנוכחים” בביהכנ”ס בעת ההדלקה. ואולם יש לפרש דהכוונה היא שיוצאים רק ידי ברכת הראיה, ונדון בזה בפרק הבא בעזר ממרום. ובשו”ת תפלה למשה לוי ח”ב סי’ נ’ את דבר המלך ודתו מגי”ה דיתכן דצ”ל “אורחין” במקום “רואין”, וא”כ דברי הב”י יבואו כפשטות דכ”כ הכל בו להדיא].

 

ובשדי חמד מע’ חנוכה סי’ כד’ התהלך ברג”ש על דברי הב”י, דבכל בו לא מוזכר טעמא דאורחים, וכתב ליישב דמה שכתב הב”י דכ”כ הכל בו הכוונה היא לעצם הדין דמדליקין בביהכנ”ס ולא לטעם כעיקר עיי”ש, ואחר נשיקת עצמותיו הקדושים הדברים נראים כדחוקים. ועיין גם בשו”ת מנחת אלעזר ח”ב סי’ סח’ ד”ה בדבר, ולהגר”צ רייזמן שליט”א בספר רץ כצבי חנוכה סי’ ו’ אות ג’.

 

ומ”מ מה שבא לציו”ן בהב”י בהוצאות החדשות (מכון י-ם ומכון המאור) לדברי הכל בו סי’ מד’, אין לזה כוונת הב”י, דשם אין זכר למו לסברא של אורחים, וגם הלשון שהזכיר הב”י בשם הכל בו (“שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם וכו'”) נמצא רק בסי’ נ’ וכנ”ל.

[קמו] ויש להוסיף, דמדהביא הב”י להאי טעמא בשם עצמו (שכתב “נראה” וכו’), משמע דזהו הטעם הפשוט, ואילו טעמא דהריב”ש הוא נימוק מחודש. ובפרט דהריב”ש שם הביא ראיה מהלל בראש חודש, דמברכים על המנהג אע”פ שלא תיקנוהו חז”ל, ואילו מרן השו”ע או”ח סי’ תכב’ סע’ ב’ פסק כהרמב”ם דאין מברכין בכה”ג (וכן העיר בשו”ת חכם צבי סי’ פח’ דמרן לשיטתו לא הו”ל לסמוך על הריב”ש הנ”ל. ואולם יש ליישב בדרכים שונים וכמו שכתבו בשו”ת התעוררות תשובה ח”א סי’ קג’ בתירוץ השני, ובספר חתן סופר ח”ב דף קע”ג ע”ב, ובשו”ת פני מבין האו”ח סי’ רכו ד”ה ואמרתי, ובשו”ת שאילת חמדת צבי ח”ד סי’ כט’ ד”ה ובזה אתי, ובשו”ת יביע אומר ח”ט חאו”ח סי’ לח’ אות ב’, ובשמירת שבת כהלכתה ח”ב פמ”ג הערה קעא’, ובשו”ת יצחק ירנן ברדא ח”ה סי’ מה’ אות ג’, ובספר רץ כצבי חנוכה סי’ ו’ אות ב’, ובשו”ת אבני פז אבידר ח”ג או”ח סי’ מד’ אות ב’. ועיין כה”ח סופר סי’ תרע”א סק”ע). איברא דבשו”ע סי’ תרע”א סע’ ז’ הביא מרן רק לטעמא דפירסומי ניסא. ובשו”ת שיח יצחק סי’ שלח’ יצוא יצא לדייק מכאן דכיון דשביק טעמו שבב”י והזכיר רק טעם דפרסומי ניסא, ש”מ דזהו טעם כעיקר. עיי”ש. ומיהו איכא למימר דמרן הזכיר טעמא דפרסומי ניסא משום דזהו הנימוק שהוזכר במפורש בכל הראשונים, אך אין מזה הוכחה שרק נימוק זה הוא נכון ואין בלתו, דמרן סמך על המעיין ביתה יוסף דשם מבואר דהנימוק הפשוט הוא משום האורחים ושבכל בו הזכיר את שני הטעמים גם יחד (ובעיקר האי מילתא דאמרינן ד”סמך על המעיין בבית יוסף” – ראה נא בעניינו מה שהרחבנו בס”ד בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ה בענין פת עכו”ם, שורש ב’ סימן ג’ בהערה, ולא כאן המקום. ומ”מ לא בכל דוכתי אמרינן הכי ועיין נא בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ד עמ’ שנח’-שנט’). וכ”כ בערוך השולחן אפשטיין סי’ תרעא’ סע’ כו’ דבודאי דמרן הב”י לא סמך על טעמו של הריב”ש לחוד דהרי מרן הורה גבר דאין לברך על ההלל בר”ח, אלא טעמו גם יען כי “ע”פ רוב יש אורחין או רווקין שאין להם בית ויוצאין בההדלקה של הבהכ”נ” עכ”ל. ועכ”פ יתכן דגם מה שכתב מרן בשו”ע טעמא דפירסומי ניסא, היינו על פי דרכו של הכל בו ולא על פי דרכו של הריב”ש, ולהלן נבאר את החילוק, דהויא נ”מ טובא לדינא דנן. ובשו”ת יצחק ירנן הנ”ל כתב דמרן בשו”ע בכוונה תחילה העתיק רק מה שכתב הכל בו אודות טעם ההדלקה, והשמיט משלחנו הטהור מה שכתב הריב”ש דאין יוצאין בהדלקה זו (ורק במפה הביא פרט זה), והוא יען דס”ל דהכל בו וככל האמור בב”י דשפיר שייך לצאת י”ח בהדלקה זו, עיי”ש.

[קמז] ויש לציין דאמנם הראשונים הנ”ל (אורחות חיים וספר המכתם וכל בו) יחד כולם ענו ואמרו גם כן טעמא דפרסומי ניסא, מ”מ לא ראי זה כראי דברי הריב”ש, דהריב”ש כתב טעמא דפירסומי ניסא בתור “השלמה” למה שאין מקיימים האידנא מצוה כתיקונה, ואילו הראשונים הנ”ל כתבו האי טעמא גופא מצד עצם המעליותא שיש בפירסום חשוב כזה שמדליקים בביהכנ”ס. ולפ”ז דבר נאה ומתקבל על הדעת לומר, דאמנם לפי שיטתו של הריב”ש קיים חיסרון מצד מטרת ההדלקה (כפי שנתבאר לעיל בדעת הגאון יחו”ד אליבא דהריב”ש), היינו מפני שאין זו הדלקה בפני עצמה אלא “השלמה” למעלת ההדלקה שבבית כל אחד ואחד, משא”כ לפי טעמא דפירסומי ניסא המוזכר בשאר הראשונים, שפיר אית ביה דינא דהדלקה של ממש ואף עדיפא מהדלקה שבבית מפני שיש בה פירסום גדול ברוב עם, דהרי סוף סוף גם ההדלקה שבבית נתקנה למטרת פירסומי ניסא. וק”ל. [שו”ר בשו”ת שאילת חמדת צבי ח”ד סי’ כט’ (ד”ה ויש) שעמד על כך דלא דמי פרסומי ניסא דהריב”ש לפרסומי ניסא דהכל בו, וכתב שם נ”מ אחרת בזה עיי”ש]. איברא דבספר המנהיג הל’ חנוכה סי’ קמט’ מובא כעין לשון האורחות חיים לענין פרסומי ניסא (וביתר ביאור, דכיון דביהכנ”ס הוא מקדש מעט לכן מדליקים בו לפרסומי ניסא של הנס שהיה במקדש), וכתב לכך הקדמה דבית הכנסת אינו חייב בהדלקת נרות חנוכה כיון שאין גרים בו עיי”ש, ולכאו’ ממבנה דבריו משמע דההדלקה אין בה כל תוקף הלכתי, אע”פ שאיננה “השלמה”. אך מאידך לא כתוב בספר המנהיג שהיו מברכים על הדלקה זו, וא”כ אנן בדידן דברוכי מברכין י”ל דשפיר הוי הדלקה הלכתית וכנ”ל. ויש לעיין עוד בכל זה. וראה גם במאירי בבית הבחירה לשבת כג’ ע”א, ובהלכות חנוכה למהרז”ך (בעל ספר היריעה) בקובץ מוריה שנה י”ד גליון קסה’ עמ’ ח’ אות ה’, ובתשובות הגאונים הורוביץ ח”ב סי’ צא’, עיי”ש.

[קמח] וקטע זה שביחוה דעת נעלם מעיני הרב בינה ודעת אדלר על המועדים עמ’ לא’ (ד”ה כל, ועיין היטב בד”ה ואע”פ), שהשיג על הגאון יחוה דעת מדברי הריב”ש, ולא שת לבו למש”כ ביחו”ד דגם הריב”ש יוד”ה יוד”ה. אוי לנו שכך עלתה בימינו שכל אחד אוחז בקולמוסו וקופץ בראש להשתלח בהוראותיו של מרן מאור ישראל זצוק”ל אפי’ מבלי לקרוא (עכ”פ לא בעיון) תשובותיו הבהירות [ואילו על גדולי ישראל אחרים, גם כשהם מורים מסברא בעלמא ללא כל ביסוס, כל העם עונין אחריו מקודש מקודש ללא פוצה פה], והוא רחום יכפר.

[קמט] וכבר הזכרנו בפרק הקודם מש”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ג חאו”ח סוף סי’ פג’ (ד”ה היוצא) לענין מקום ההדלקה בישיבה (לאחינו בני אשכנז שכולם מדליקין מחמת מנהגם בגדר “מהדרין”), דמועיל גם להדליק בבית המדרש, ויהיב טעמא כיון דביה”מ נקרא בי רבנן על שם שדרין שם כל היום ושוהים שם כבביתם ומותר להם לאכול ולשתות שם וכו’ עיי”ש. והוא כעין הדברים שכתב הגאון יחו”ד הנ”ל.

[קנ] וזהו חידוש טפי ממה שכתב הלבוש. דלפי הלבוש משמע דמי שיש לו בנים, אפי’ הוא עצמו אינו יוצא, ואילו לפי הלקט יושר הוא עצמו יוצא ורק שצריך לחזור ולהדליק לצורך בני ביתו.

[קנא] וז”ל בהמשך: “ואמר לבנו שיקנה אותם (את הנרות, כלומר כאשר מוכרים את המצוות בבית הכנסת כפי שנהוג עתה למכור את העליות לס”ת, שיקנה את הזכות להדליק בעצמו את הנרות בבית הכנסת – כן מוכח מההקשר שם), כיון דאשתך מדלקת עליך ואתה מדליק בבית הכנסת, מעתה אתה יוצא ממ”נ.” עכ”ל. והנה לכאו’ הבנת הדברים בזה (אי מיירי בעיקר החיוב ולא במהדרין) הינה פליאה נשגבה לא אוכל לה, דהרי אם אשתו מדליקה עליו בודאי יוצא י”ח וכמפורש בגמ’ בשבת במימרא דר’ זירא וכפי שהרחבנו לעיל ריש ענף א’, וא”כ מדוע ראה התרוה”ד צורך להחמיר גם להדליק בביהכנ”ס. ועוד בה, דאם הדבר ספ”ק הוא בידו אם מועיל מה שאשתו מדליקה עליו (או שעכ”פ חשש שמא אשתו לא הדליקה עליו), מדוע מה שמדליק בביהכנ”ס מוגדר כלצאת “ממה נפשך”, הרי קרינן ביה לצאת “מספק”.

 

ואין לפרש (כישוב לקושיא הראשונה) דמיירי שבנו היה אכסנאי שיש לו פתח לעצמו דאז צריך להדליק מדין חשדא אע”פ שאשתו מדליקה עליו, דהרי א”כ גם כשמדליק בביהכנ”ס עדיין איכא חשדא לעוברים ושבים ליד פתחו. וליכא למימר דכיון שהדליק בביהכנ”ס כו”ע ידעי שהדליק וליכא חשדא, דהא ליתא, דהרי אם מחייבים אורח להדליק מחמת פתחו הוא משום דלא יודעים שזהו פתחו של אורח, כי אורח סגי ליה בפריטי או במה שאשתו מדליקה עליו. [אי לאו דנימא כמהר”י וויל דשייך חשדא על דין מהדרין, ואולם אי אתינן לדין מהדרין יש ליישב עדיפא מינה כמו שאבאר דבסמוך בס”ד].

 

ויש שרצו לפרש שהלקט יושר הצריך להדליק בביהכנ”ס מחמת הברכות, לצאת ידי ברכות הראיה, שעשה נסים ושהחיינו. והוא כשיטת הב”ח שהזכרנו בענף א’ פרק ו’ שההדלקה ע”י בני ביתו מועילה רק לחיוב ממונו דהיינו חיוב ההדלקה, אך לא לחיוב גופו שהיא חיוב ברכות הראיה. [והגענו לפרק תולי”ן בנידון שעסקנו בדלותינו בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ד שורש ד’ לגבי מי שאשתו מדליקה עליו, האם עי”ז הפסיד ברכת שעשה נסים, או שאינו מחוייב בה מעיקרא, או שיצא ע”י אשתו גם ללא שמיעה, עיי”ש, ואין לכתוב כאן את משנ”ה התורה הזאת]. ואם כי פירוש זה הינו אפשרי, מ”מ לפיו לא יתיישב כולי האי לשון “אתה יוצא ממ”נ”, אלא א”כ נדחק לומר ש”יוצא” לצדדים קתני (שבהדלקת אשתו יוצא ידי המצוה, ואילו בהדלקתו הוא יוצא ידי הברכות), ו”ממה נפשך” לאו דוקא.

 

ואשר אחזה לן ליישב בס”ד, דהנידון שבלקט יושר הוא מצד “מהדרין” למנהג אשכנז (כי הרי בכל אותו עמוד עסק בענין “מהדרין” כניכר לכל החוזי”ם בו), דבעל התרוה”ד עלה ונסתפ”ק אם מה שאמר ר’ זירא דמהני מה שאשתו מדליקה עליו, אי היינו דוקא לענין עיקר החיוב או גם לענין מהדרין (והיינו דספוקי מספקא ליה אי מהני “אשתו כגופו” להפקיע ממנו דין מהדרין, וכפי שהרחבנו בסברא זו לעיל ענף א’ עפ”י שו”ת תרוה”ד). וע”ז כתב דאם הדליק בביהכנ”ס יצא “ממה נפשך”, משום דס”ל דגם אם עיקר החיוב של ההדלקה הוא חיוב על הבית, מ”מ מהות ה”הידור” הוא בכך שמדליק בעצמו לעשות המצוה בגופו, ולכן היכא דהדליק בביהכנ”ס קיים את המצוה בגופו, אך ס”ל דאי אפשר לצאת ידי עיקר החיוב בביהכנ”ס כיון שמקום ההדלקה צריך להיות דוקא בביתו (ואולי גם משום דהוא חיוב על הבית), ולזה מועיל לו הדלקת אשתו. והבן.

 

והנה בהגהות הג”ר ברוך פראנקל סי’ תרע”א (מובא בשער הציון שם סקנ”ב, ובכה”ח סופר סי’ תרע”א סקע”ו) לכאו’ התנבא בסגנון אחד עם דברי ספר לקט יושר, וז”ל: “בריב”ש מבואר הטעם דאין יוצאין בנרות המדליקים בבית הכנסת דמצות חנוכה נר איש וביתו ולפ”ז יש לכאורה לומר דאם אורח מדליק בנרות בית הכנסת א”צ להדליק באכסניא, דגופיה נפטר במה שהדליק בעצמו בבית הכנסת ובביתו מדליקין עליו” עכ”ל. וגם על דבריו אגיע לפר”ק השוא”ל, דאם כוונתו לענין עיקר הדין, א”כ לא היה צריך כלל להדליק באכסניא, ואי נימא דמיירי שהיה לו פתח לעצמו, אכתי תקשי כנ”ל (וגם דוחק להעמיד אוקימתא בדברי אחרון). דעל זה ובשער הציון כאשר צדיק עת”ק ספיקו של הגר”ב פראנקל, השמיט דמיירי שבביתו מדליקין עליו. וצ”ע.

 

[ושו”ר בספר ברכת רפאל חנוכה סי’ לד’ שג”כ כתב לפרש דדברי הלקט יושר והגר”ב פראנקל מיירי לענין “מהדרין”, וגם תמ”ה תמ”ה קרא על דבר השמיט”ה שבמשנ”ב הנ”ל. והבט וראה גם בקובץ יתד המאיר גליון קסג’ סי’ לה’, מה שכתב הגאון נשיאה רבה מוהר”ש פנחסי שליט”א אודות דברי הרב שער הציון, עיי”ש].

 

ועכ”פ לענין בחורי ישיבות, הואיל ונתבאר בפנים דכל הישיבה היא בית אחד ארוך, יוד”ה יוד”ה הלקט יושר דכל מי שיש לו זכות בשמן של ההדלקה שבביהמ”ד יוצא ידי עיקר החיוב, ואף לבני אשכנז מתברר מהנ”ל דמי שהדליק בביהמ”ד יצא ג”כ ידי חיוב “מהדרין”, ואי”צ להדליק כלל בחדרו.

[קנב] ופוק חזי דבאותו כרך שביחוה דעת (כרך ו’), ג’ סימנים לפני כן (סי’ מ’ ד”ה גם), הביא לדברי הרב לקט יושר במה שכתב כמה עמודים לפני כן.

[קנג] ואח”כ עלה על מזבח הדפוס בתפילה למשה מהדורא בתרא, ח”ב עמ’ תצה’.

[קנד] וכעי”ז כתב הרא”ש בפסחים פ”י סי’ ה’ בשם רבינו יונה לענין קידוש בביהכנ”ס בזה”ז.

[קנה] במהדורת “אבודרהם השלם” הוא בעמ’ קנב’.

[קנו] ונראה דהדגשת “הרואין” איננה לומר שמועיל רק כדי להוציאם ידי ברכות הראיה, אלא הכוונה שכל הרואה את ההדלקה (כלומר שהוא נוכח בעת ההדלקה ובכך נוטל חלק מפירסום הנס של אותה הדלקה) סגי ליה לצאת גם ידי עיקר המצוה. כך נראה לכאו’ מזה שספר המכתם כתב שם להשוות זאת לקידוש בביהכנ”ס שכתב דנועד עבור אלו שאינם בקיאין. ומ”מ אינו מוכרח. וכבר הזכרנו בפרק הקודש דבשו”ת תפלה למשה לוי כתב לשלוח יד מגה”ת דאפשר דצ”ל “אורחין” במקום “רואין”.

[קנז] א”נ משום דההדלקה היא מממון הקהל כמש”כ באשל אברהם שהזכרנו לעיל, ולכן יוצאים כל מי שנמצא בביהכנ”ס אפי’ שאינו מאותו הקהל דהרי מיירי באורחים שבאו מעלמא.

[קנח] ונהי דהם מתארחים באופן קבוע, מ”מ לא נפקי מכלל אורחים מאחר וראש הישיבה יכול לסלקן משם כל אימת שירצה וככל שכתבנו לעיל בהקדמה לענף הנוכחי.

[קנט] ולא נפלאת ממך ולא רחוקה היא הסברא לומר דאפי’ שהחדרים אינם סמוכין כל כך מ”מ כיון שהם בכלל הישיבה הרי שיש להם שייכות לבית המדרש.

[קס] והשווה למה שהבאנו לעיל בפרק הקודם אודות דברי ספר לקט יושר וסייעתו.

[קסא] ודבריו הובאו ג”כ בספר אשרי האיש חנוכה פרק ט”ל סע’ מ’, בשם תורה ודעת חנוכה תשס”ז. וכ”כ אברך חשוב שליט”א בקובץ “בתורתו” ריש עמ’ רפט’ (ושם היה סבור שגם מרן הגאון יחוה דעת זלה”ה לא צירף סברא זו).

[קסב] ומהאי טעמא גופא נתבאר לעיל ענף א’ דהעיקר הוא שבחורי הישיבה נחשבים סמוכים על שלחן אביהם, כיון שעיקר המשענת שלהם היינו אביהם אע”פ שרוב הזמן אוכלים בישיבה, אלא דעל זה הוסיף הרב יחוה דעת דאם יתעקש המתעקש לומר דראש הישיבה הוא עיקר המשענת (כיון שרוב הזמן אוכלים וישנים בישיבה), תיפוק ליה דיוצאים י”ח בהדלקתו הוא.

[קסג] כלומר אע”ג דבספר התרומה ובמחזור ויטרי כתוב עדיפא מינה, דבחורי הישיבות יוצאים י”ח בהדלקת אביהם ואין צורך להגיע לסברא שיוצאים בהדלקת ראש הישיבה, מ”מ היות ואנו עוסקים ב”סניף” לחזק את ההוראה עבור החוששים לומר שבזה”ז הבחורים לא נחשבים סמוכים על שלחן אביהם, עליהם להודות מיהא דנחשבים עכ”פ סמוכין על שלחן ראש הישיבה.

[קסד] דאע”ג דראש הישיבה אין לו בעלות ממונית על מבנה הישיבה, מ”מ ראש הישיבה הוא האפוטרופוס על הבית, וי”ל דסגי בזה לענין נרות חנוכה, ויש לעיין. והגם שאין ראיה לדבר, זכר מעט לדבר לכו חזו נא בשו”ת תשובות והנהגות ח”א סי’ רפז’, ואם כי דבריו נאמרו לענין בדיקת חמץ ולא לענין נרות חנוכה, מ”מ יש לראות ברוח הדברים רגליים לדבר שהישיבה נחשבת כביתו השני של ראש הישיבה, וז”ל (הסוגריים במקור): “אמנם כשיש לישיבה בעה”ב ששולט בו ומפטר עובדים כרצונו ומוריש לבניו הוא בעה”ב ובברכתו בביתו פוטר מברכה בישיבה שהוא חייב לבדוק או שלוחו וכה”ג אין לבחור ישיבה לברך שאינו אלא כאורח בבית בעה”ב (ואכסנאי לא נתחייב רק בנרות חנוכה)  וברכת בעה”ב פוטר כל חיובו.” עכ”ל.

 

[ובהמשך דבריו של הרב תשובות והנהגות צידד לומר די”ל דחדרי הפנימיה שכורים לאביהם של הבחורים מחמת התשלום שמשלמים לישיבה, ולפ”ז הדרינן למה שנתבאר לעיל ענף א’ שבחורי הישיבות נחשבים כסמוכין על שלחן אביהם ויוצאים בהדלקתו].

 

ומ”מ יש לדעת דמה שטועים “העולם” לחשוב שיש לראש הישיבה “בעלות ממונית” מסויימת על הישיבה, כמדומני שאין לזה מקור מוכח בפוסקים, אלא לראש הישיבה יש לכל היותר טובת הנאה וזכות שררה (ועכ”פ יש לו שליטה על קריטריונים השימוש בממון כיון שתורמים על דעתו, ועיין שו”ת שבט הלוי ח”ו סוס”י קסג’, ובשו”ת אגרות משה חיו”ד ח”ד סי’ ט”ל, בספר ובהלכיות שלמה מועדים ח”א פרק יט’ סע’ טו’, ובשו”ת משנה הלכות ח”ד סי’ רלח’ ד”ה ומעתה, ובשו”ת אבני ישפה ח”ג סי’ קטו’, ואכמ”ל), והא דאיתא בירושלמי פ”א מהל’ תרומה ה”א אמר רב אידי גזבר כמאן דאינון בעלים הוא וכו’ הכוונה היא שיכול “לפעול” כבעלים ולא שהוא בעלים ממש וז”פ, וכך יש לפרש גם לשון הר”ן שמובא במג”א סי’ רנג’ סקי”ט, וגם מה שפסק מרן בשו”ע חו”מ סי’ ר”ץ סע’ יג’ שאפוטרופוס רשאי לשחרר עבד היינו משום דכך הוא דרך בעלים אבל לא שיש לו זכות ממונית, ואין להרחיב בכל זה דהוי מיל”ה שלא בזמנה. וצאינה וראינה מה שהאריך הרחיב בזה הגר”י לוין נר”ו בספר “ירושה וחזקה בשררה” סי’ א’, ודי בזה. ועיין בפד”ר ירושלים ח”ט עמ’ רפט’ וח”י עמ’ שנב’, ובשו”ת משנת יוסף ח”א סי’ לח’, ושאר אחרונים. [ואולם ידידינו הגאון הגדול רבי אלחנן פרץ שליט”א כתב בכמה דוכתי (כגון בספרו נשך כסף סי’ יא’, ובספרו מעשה הצדקה סי’ צה’, ובספרו חקת משפט בחלק “מאמרי גזילה” מאמר יט’, ובחקת הפורים עמ’ ג”ן, ובדבריו שבגליון “סביב לשלחן” תקצ”ו, ועוד) בשם רבו הגרח”פ שיינברג זצוק”ל שהתורמים נותנים את הכל במתנה לראש הישיבה, והכל שייך לו ממש (אלא א”כ נאמר דלשונו לאו דוקא). וצ”ע].

[קסה] כלומר וגם בחורי הישיבה הם בכלל זה יען כי עפ”י רובא דרובא (בפרט בזמן החורף אשר בו חיוב הדלקת נרות חנוכה) לא נשארים בישיבה ל’ יום ברצף.

^[קסו] זאת בהניח דאכן יש צורך ב”גרירה”, דהרי לפי המבואר לעיל ענף א’ פרק ו’ דהחיוב הוא חובת הבית, אין צורך לההגיע לביאור זה, והדברים פשוטים יותר.

[קסז] לעיל בענף הנוכחי פרק ג’ נתבאר בדלותין דכל הישיבה היא בית אחד גדול, אך כאן בסמוך נבאר בס”ד פרט נוסף, דכל הבחורים הם בני הבית (אם לא נאמר שהם בני בית אביהם).

[קסח] ובנו בספר חמדת דניאל סי’ יז’ הזכיר גדר זה ממה ששמע מפי אביו, וכתב שם בד”ה והנה בעיקר, דעפ”ז יש ליישב סתירה בדברי שו”ע עיי”ש.

[קסט] ומ”מ גם אם יתעקש המתעקש לומר דצריכים השתתפות, כבר נתבאר לעיל בענף הנכחי פרק א’ ופרק ב’ דיש לכל הבחורים חלק בשמן גם ללא נתינת פריטי.

[קע] וכפי שכבר הזכרנו לעיל ענף א’, במג”א ריש סי’ תרע”ז כתב לענין נרות חנוכה (והרב משנ”ב סי’ רסג’ סקל”ג למד מדבריו לענין נרות שבת) דרק אורח שאינו בגדר “סמוך על שלחן” בעל הבית הוא זה שצריך להשתתף בפריטי, משא”כ אורח שהוא סמוך על שלחן בעל הבית. והרב תשובות והנהגות כאן מחדש (וכפי הנראה למד שזהו פשר דברי המג”א) דנקודת החילוק היא הקביעות מול האקראיות, והבן.

[קעא] ואכן דין השתתפות בפריטי לאכסנאי בנרות שבת נלמד מדין אכסנאי בחנוכה, כפי שהזכרנו לעיל פרק ג’. וכבר כתבנו בהערה הקודמת דגם הרב משנ”ב סי’ רסג’ סקל”ג כתב להשוות בגדרי חיוב נר לאורח בחנוכה ובשבת. ומיהו עיין במשנ”ב שם סק”ל, וי”ל.

[קעב] ונזקק שם לסברא דשמן הישיבה נחשב כשמן של כולם.

 

ואולם הב”ט היטב היטב הב”ט בדברי שו”ת תפלה למשה הנ”ל, דבאות א’ כתב להשוות את בחורי הישיבות ל”בני הבית” (וכן במנוחת אהבה הנ”ל), משא”כ באות ב’ כתב להשוותן לכמה בעלי בתים. [ואכן באות א’ כתב דסגי בהדלקה שבחדר האוכל, ואילו באות ב’ שוב צידד להחמיר להדליק ג”כ בחדרים בלי ברכה, ושוב הסיק דאי”צ, עיי”ש].

[קעג] וראה להגאון ברא כרעא דאבוה שליט”א בילקוט יוסף שבת מהדורת תשע”א כרך א’ ח”ב עמ’ עה’ דמשמע קצת דכוונתו לבאר בדעת עליון של הגאון רבי אבה”ו זצ”ל בחזון עובדיה שבת הנ”ל, דשאני הדלקת נרות שבת כיון דמה שמדליקין בחדר האוכל עושים כן כביכול מחמת חיוב על הישיבה עצמה (וזה נרמז בחזו”ע שכתב שמדליקים “מטעם הישיבה”) ולא מתכוונים שתהיה ההדלקה עבור הבחורים. [משא”כ בנרות חנוכה בודאי ההדלקה שבחדר האוכל נעשית עבור כולם, כי המדליקין נותנים דעתם על חיוב הבחורים].

[קעד] מה שהזכרנו לעיל ענף א’ בשם הרב אבני ישפה, היינו דבריו שבתחילת תשובתו הרמת”ה, וכעת אנו מזכירים מה שכתב בסוף תשובתו.

[קעה] וכאמור כל זה “מדינא”, אך כתב דלבני אשכנז דאיכא “מהדרין” שכל א’ וא’ ידליק, יכולים כל אחד להדליק בברכה. [ומיהו הוסיף לחדש דברי נביאות, דמ”מ גם לעדות המזרח יכול בחור אחד להדליק בכל חדר משום דגם למנהג בני ספרד י”ל דמודו דשייך “מהדרין” בכל חדר בפני עצמו כיון דליכא למטעי בחשבון עיי”ש – ולענין פרט זה, דבריו הם דברי תימא אחר המחי”ר, דהנה כל מה שכתבנו לעיל ענף א’ פרק ד’ להקשות על חוברת דבר אמת, יש להקשות ג”כ על חידוש זה של האבני ישפה, ראה נא בעניינו לעיל וצרף לכאן, ואין לקנות חלק בשדה המכפל”ה].

[קעו] ברם בשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ג סי’ כ’ אות יב’ כתב דכיון שהישיבה היא מקום ציבורי ולא בית פרטי, גם בחורי הישיבות מבני אשכנז אינם יכול להדליק מדין “מהדרין”, וברכתם ברכה לבטלה, עיי”ש.

[קעז] וידעתי בינ”י ידעתי מה שנקט מרן זלה”ה בשו”ת יחוה דעת בזה”ל: “אשר על כן גם אם ירצו בחורי הישיבה להחמיר על עצמם ולהדליק נרות חנוכה בחדריהם, אינם רשאים לברך” עכ”ל הזהב – אלא דפשיטא מילתא טובא דכוונת מרן מלכא זלה”ה דמי שחם לבו בקרבו להדליק בעצמו שעכ”פ יעשה זאת בלא ברכה, ולא נחת להכריע אם אכן יש בזה מן ה”חומרא” אמיתית אי לאו.

[קעח] ולענין בחורי הישיבות “ביתם” היינו בית הוריהם כדברי המחזור ויטרי וספר התרומה וככל שהרחבנו לעיל ענף א’ פרק ג’.

[קעט] ומה שכן מועיל השתתפות, נקט שם דהוא משום דמשייך את עצמו למצותו של בעה”ב. וע”ע מה שכתבנו לעיל ענף ב’ פרק ג’ פירושו של הרב מנחת שלמה ועוד, דע”י ההשתתפות הוא משתייך לבני ביתו של בעל הבית ויוצא בהדלקת בעל הבית מדין “בני הבית”. עיי”ש.

[קפ] וזה אינו כדברי הביאור הלכה שהזכרנו לפני כן, דלפי הביאור הלכה אם האכסנאי מדליק בעצמו ולא סומך על מה שהדליקו עליו, עכ”פ יוצא ידי חובת ההדלקה בדיעבד (ואינו לכתחילה משום שאינו מקום ההדלקה הנכון עבורו), משא”כ לפי הרב גליא מסכת אינו יוצא י”ח כלל, כיון שהדליק במקום שאינו “ביתו”.

[קפא] והבט נא וראה גם בחידושי הגרמ”ש ברמן זצ”ל כת”י (נדפס בקובץ ישורון חי”ז, ראה שם בסוף עמ’ רמ’), שעלה ונסתפ”ק באכסנאי שיש לו אשה שתדליק עליו אבל יודע שהיא לא תדליק, האם צריך להשתתף באשר הוא שם כיון שאין מי שמדליק עליו, או דילמא כיון שביתו הוא המקום שבו אשתו נמצא, לא יועיל מאומה מה שמדליק באכסניא, כי אין זה מקום חיובו. ונשאר בצ”ע.

 

ומ”מ במג”א רס”י תרעז’ הביא תשובת הרש”ל סי’ פה דאפי’ אם הוא מסופק אם אשתו מדליקה או לא, צריך להדליק באשר הוא שם (וכך מדוייק גם מדברי התרוה”ד הנ”ל). וכך מדוייק מלישנא דמימרא דר’ זירא (וגם מלשון המחזור ויטרי) דאם לא מדליקים עליו בודאי דמחוייב להשתתף. והיינו דנהי דעיקר החיוב הוא בביתו, אבל אם לא מדליקים עליו חידשו חז”ל חיוב באשר הוא שם. ומ”מ י”ל דהיכא דמדליקין עליו בביתו אלא שהוא לא רוצה לצאת בהדלקתם, י”ל דלא נתחדש בחז”ל חיוב חדש באשר הוא שם אלא היה מחוייב לצאת בביתו. ויש לעיין.

[קפב] וכן מבואר באור זרוע ח”א סי’ שסז’ דף נא’ ע”א, ובהגהת אשירי חולין פ”א סי’ ג’, ועיין גם ברמב”ם פ”ד מהל’ תרומה ה”ד [ברם ראה מש”כ מהרי”ץ בזבח תודה סי’ א’ סקמ”ז בדעת הרמב”ם], וברא”ש פ”ק דחולין סי’ ג’ [וכלך הבט ביתה יוסף יו”ד סי’ א’ דף ז’ סוע”ב, ובשלחנו הטהור שם סע’ ו’ וסע’ ז’ וסע’ י’]. וכן מוכח לפום ריהטא מדברי המרדכי בפרק כיסוי הדם סי’ תרנג’ בשם הראבי”ה סי’ אלף פח’. וכן משמע במהרי”ק שורש קצה’ דאסור לקיים מצוה בלא ברכה עיי”ש. וכ”כ הרב פר”ח באו”ח סוס”י סו’, וכן מבואר בחק יעקב סי’ תלב’ סקי”א על סע’ ב’ (כתשובה לקושיית הרב עולת שבת), וכן משמע בש”ך יו”ד סי’ כ”ח סק”ג, וכ”כ בשו”ת שדה הארץ ח”ג חיו”ד סי’ כה’, וכן נקט בשו”ת דרכי נועם הלוי חיו”ד סי’ ז”ך ד”ה ונראה, וכ”כ בשו”ע הגר”ז או”ח סי’ תלב’ סע’ ט’, וכ”כ הנצי”ב בהעמק שאלה סי’ כו’ אות ב’, וכן מבואר במשנ”ב סי’ תלב’ סקי”א (כהחק יעקב הנ”ל, ועיי”ש בשער הציון דכן הוא באליה רבא ומקור חיים), וכן כתבו עוד שרים רבים ונכבדים, וכעת לא ע”ט האסף. ושמעתי באומרים לי ראיה חשובה משמיה דהרה”ג ר’ אלעזר רז שליט”א, מהתוס’ במנחות דף לו’ ע”א ד”ה עבירה, דמוכח שם שהבינו בדעת רש”י ז”ל דמי שעושה מצוה בלא ברכה עליו נאמר “עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמה”, עיש”ה.

[קפג] ומלפנים מרן הגרע”י זלה”ה היה מורה ובא שאותם בחורים שהוריהם מתגוררים בחו”ל, פטורים מלהדליק מעיקר הדין, ושנכון להחמיר להדליק בלא ברכה, וכמובא בילקוט יוסף מועדים מהדו”ק עמ’ רלא, ובתורת המועדים חנוכה סי’ ב’ סע’ ז’. איברא דהמעיין בעין יפה יראה דמרן אינו חוזר וניעור כולי האי, דגם עתה בחזון עובדיה לא כתב לחוש שלא יוצא בהדלקת ההורים (והיינו דלא כהגרב”צ אבא שאול זצ”ל דס”ל דבכה”ג שההורים בחו”ל אינו יוצא בהדלקתם כיון שהם מדליקין לאחר שכבר עבר זמן החיוב בארץ, וגם כיון דלא נחשב כל כך כסמוך על שלחנם מאחר ולא יכול ללכת לביתו בעת חליו וכיו”ב), אלא כתב דרשאים להדליק בברכה מאחר וברור הדבר שמדליקין לפני ההורים. וק”ל. ואולם עיין בשו”ת מעיין אומר ח”ג פ”ז סי’ כא’ שהעיד בשם מרן זצ”ל שהכל תלוי כמה שעות הבדל ישנם, ואם ההבדל הוא באופן שהדלקת ההורים תהיה רק אחרי שפקע לגמרי זמן החיוב של הבן, מחוייב הבן בנ”ח. עיי”ש.

 

ובעיקר האי דינא דבחורי ישיבות שהוריהם בחו”ל לענין חיוב נרות חנוכה, זיל קרי גם בספר זכרון יהודה עמ’ קו’ וקז’ בשם הגרב”צ אבא שאול זצ”ל, ובשו”ת מנחת יצחק ח”ז סי’ מו’, ובשו”ת משנה הלכות ח”ו סי’ קיט’, ובשלמי מועד פמ”ה בשם הגרש”ז אוייערבאך זלה”ה, ובהליכות שלמה חנוכה פי”ג הל’ ה’, ובשו”ת בצל החכמה ח”ה סי’ קב’, ובשו”ת באר משה שטרן ח”ז עמ’ רכג’ ד”ה ומהאי, ובשו”ת רבבות אפרים ח”ז סי’ שצג’, ובשו”ת נצח יוסף בר שלום ח”ב סי’ ל’, ובספר תאריך ישראל סי’ כב’ (ועיי”ש באות טו’ בשם הגרי”י פישר זלה”ה ויבלח”ט הגר”ח קנייבסקי שליט”א), ובשו”ת תשובות והנהגות ח”ג סי’ רטו’ אות ח”י, ובשו”ת שערי יושר חנניה ח”ג חאו”ח סי’ פו’ אות טז’, ובשו”ת ויען יצחק בן שושן סוף עמ’ קו’, ובשו”ת ברית אברהם דניאל ח”ג סי’ כ’ אות יב’, ובשו”ת אבני ישפה ח”ה סי’ צה’, ובספר אור חיים על חנוכה עמ’ קיד’, ובשו”ת מחקרי ארץ ח”ו סי’ קס”ו, ועוד, וכעת אין שעת הכושר להרחיב בפרט זה.

 

גם בעיקר מה שכתב הגאון חזו”ע להקל דמותר להדליק לפני הדלקת ההורים ושאין בזה משום ברכה שאינה צריכה, ראה נא בעניינו לעיל ענף א’ פרק ה’ בהערות לגבי שיטת הגחיד”א ושו”ת רב פעלים, וע”ע במשנ”ב סי’ תרעז’ סקט”ז, ולכו חזו נא מה שכתבו בזה בשו”ת שמש ומגן ח”ב סי’ ג’, ובשו”ת אדרת תפארת ח”ב סי’ לב’, ובספר דברי שמואל כהן מועדים עמ’ ריא’, ובספר וזרח השמש בן שושן ח”ב הל’ חנוכה סי’ ג’ (ששם חידש דגם התרוה”ד לא כתב אלא היכא דהקדים הבעל להדליק לפני האשה, וע”ז גופא חולק הב”י), ובשו”ת עטרת שלמה זעפראני סי’ עב’ אות ה’ סק”ג, וקובץ “בתורתו” כסלו תשע”ד עמ’ רפט’ ואילך, ושם עמ’ תיב’ ד”ה אך, ולא עת האסף בזה.

[קפד] דכל זה מהני גם אם הבחור כלל לא עלה בדעתו לכוין שלא לצאת, דהכי קיי”ל בכל מקום דכל שרצונו לעשות את המצוה בעצמו אינו יוצא ע”י חבירו (פרט לנרות חנוכה ע”י ההורים), כהיסוד דכתיבנא בדלותין בספר זכרון “וזאת הברכה” (לע”נ מנב”ת מרת ברכה סימן טוב ע”ה) בארוכה בס”ד, קחנו משם וצרף לכאן.

[קפה] ואולם אם הבחור מסופק אם הוריו מדליקין אי לאו, יש בזה תרתי לגריעותא, גם הדלקת בית המדרש, וגם דשמא הוריו מדליקין. ומ”מ הגרב”צ אבא שאול זצ”ל בספר זכרון יהודה עמ’ קיא’ ובשו”ת אור לציון ח”ד ריש פמ”ז כתב לגבי בחור ישיבה, דאם הוא מסופק אם הוריו מדליקין עליו, יכוין שלא לצאת בהדלקתם, וידליק בברכה. וככל הנראה טעמו ג”כ משום ספק ספיקא, דהרי היכא דהוריו מדליקין בודאי פסק שם (בזכרון יהודה עמ’ קה’ וגם באו”ל שם) דאין הבחור רשאי לכוין שלא לצאת.

[קפו] אלא דלפ”ז צריכים לומר דלא כהיסוד של הגר”מ לוי שהזכרנו לעיל, דגם בני הבית יוצאים מחמת שהאב מזכה להם חלק בשמן, אלא בני הבית יוצאים מעצם היותם סמוכין על שלחן האב, דגדר החיוב הוא נר איש וביתו.

[קפז] ובגוונא שמסופק אם ההורים מדליקים אי לא, כבר הזכרנו לעיל מה שכתב באו”ל בזה.

[קפח] דישנם תרי טעמי לומר דמהני להשתתף עם אחיו מבני אשכנז: זה יצא ראשונה, שיטת הגרעק”א שהזכרנו לעיל ענף א’ פרק ד’ בהערות, דהמדליק למהדרין הוא כמכוין שלא לצאת בהדלקת ראש המשפחה, וכפי שאכן משמע במהרי”ל ומובא במג”א וכנ”ל. ועל ידו השנ”י, דלעיל ענף ב’ פרק ג’ הבאנו שיתכן לפרש בשיטת הרמב”ן והר”ן והמאירי ועוד, דכל שמדליקין בממונו, הוי כאילו הדליק בעצמו. [והבאנו שם סברות דומות ג”כ עיי”ש], ולכן גם אם המדליק עצמו אינו מדליק הדלקה של חיוב, מ”מ עולה לו הדלקה זו מחמת זכותו בשמן. ודומה הדבר ג”כ למה שכתבנו לעיל ענף ב’ פרק ד’, שאף לדעת הריב”ש שההדלקה שבביהכנ”ס איננה הדלקה של חיוב, מ”מ אם בחור יש לו זכות בשמן מועיל לו הדלקה זו הואיל ובית המדרש הוא חלק מביתו (לסוברים דהישיבה היא ביתו), דדל מהכא הדלקת בית המדרש הרי יש כאן הדלקה בשמן שלו במקום המועיל. [וכל המדליק, מדליק עם כוונה שיהיה באופן המועיל כפי שנתבאר שם בסוף הפרק]. והכא נמי דכוותיה.

[קפט] ועיין קובץ “בתורתו” כסלו תשע”ד עמ’ רפב’.

[קצ] ובכוונה תחילה העתקתי זאת, למען יהיו שפתותיו של מרן זצ”ל דובבות בקבר במילים אלו שכתבם בחיי חיותו, וגדולים צדיקים במיתתם להתפלל לפני ולפנים להחיש גאולתינו ופדיון נפשנו, בב”א.