ענף א’ – דין הצלת רכושו ע”י הכשלת המזיק באיסורים
כתב מור”ם באו”ח סי’ תרנ”ו סע’ א’ וביו”ד סי’ זק”ן סע’ א’ דלעולם יפזר אדם כל מה שיש לו כדי להציל עצמו מלאו. וא”כ לכאו’ ה”ה דאין היתר לעבור אלפני עור להגן על נכסיו. כ”כ בשו”ת מוצל מאש ח”א רס”י מה’ (וכן נקטו כל הנושאין ונותנין בדבריו – ואביא שיח שרפי קדש אלו להלן סי’ יא’ בעהי”ת), וכן נקט הרב אשל אברהם מבוטשאטש סי’ תנג’ סע’ ג’, דהחיוב לבזבז כל ממונו קיים ג”כ בנוגע ללאו דלפני עור. וכ”כ בחתן סופר שער המקנה והקנין דף קמא’ אות כח’, דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו לבלתי יעבור אלאו דלפני עור. וכ”כ בשו”ת עצי חיים חיו”ד סי’ ה’.
ברם ראה בעין יפה גם מה שכתב מהרי”ל דיסקין בקו”א סי’ ה’ אות קמה’, שצידד לומר דלאו דלפני עור הותר במקום אונס ממון, וכתב מן הבא”ר ליישב כמה תמיהות של ממש, עיי”ש[1].
ובשו”ת עמודי אש אייזנשטיין סי’ ד’ (קו’ כללי תורה) כלל ז’ כתב וז”ל: “ולדעתי י”ל דאף דבכל לא תעשה צריך ליתן כל ממונו, שאני לאו דלפני עור דקיל, עיין רמ”א יו”ד סי’ קנה’ סע’ א’ דאף דבכל אביזרא דעכו”ם צריך למסור נפשו, עכ”ז בלאו דלפני עור לא אמרינן כן, ואם כי יש לחלק עם כל זה חזינן דלפני עור קיל, וכו'”. עכ”ל. [ובעיקר הני סמוכין מסי’ קנה’, לא זכינו לרדת לסוף דעתו דעת עליון, דהרי המכשיל בע”ז אינו עובד ע”ז, אלא עובר אלאו דלפני עור, והשמות מחולקין, וא”כ מנ”ל דלאו זה קיל טפי משאר לאוין שבתורה דבכולהו כתיב וחי בהם, וצ”ב. ומ”מ הדין דין אמת, דלא דבר ריק הוא לומר דלפנ”ע קיל משאר לאוין וכאמור לעיל סי’ ח’]. וכמו כן בשו”ת תשובות והנהגות ח”ג סי’ רסג’ (ד”ה הן) כתב דלא מצינו חיוב לפזר כל רכושו אלא בלאו גמור, אך “לפני עור לא תתן מכשול” הוא לאו קל דאינו אלא נטפל לשאר לאוין, ולפיכך אפשר דאינו מחוייב לאבד מקור מחייתו לבלתי יעבור אלאו זה. עיי”ש.
ואין להביא עולת ראי”ה ממה שכתב מור”ם ביו”ד סי’ שלד’ סע’ מח’ דאין אדם מחוייב להוציא ממון כדי למנוע חבירו מלחטוא, דשאני התם דהרשע חוטא מעצמו ודמו בראשו, דאזי אין הצופה בו מחוייב ליתן ממונו לאפרושיה מאיסורא (לשיטת מור”ם), משא”כ לענין להכשילו בקום ועשה אפשר דשפיר מחוייב להוציא הוצאות כדי להציל את עצמו מלאו דלפני עור. וכן היה נראה פשוט בעיני הכהות. ודלא כשו”ת יחל ישראל ח”ג סוס”י לג’ דפשיטא ליה לדמות מילתא למילתא.
ואיכא לעיוני בזה מטעמא אחרינא, דהנה לאו דלפני עור אין לוקין עליו כמבואר ברמב”ם בפירוש המשניות תרומות פ”ו מ”ג, ובחינוך מצוה רלב’ יהיב טעמ”א דלא לקי, משום דמקרי לאו שאין בו מעשה עיי”ש[2]. (וכן כתבו עוד חבל נביאים, אולם מאידך בכסף משנה הל’ כלאים פרק י’ הל’ לא’ נתן טעם לשבח משום דהוי לאו שבכללות, וכעת לא אצא לחפש”י בזה, ודי והותר במה שקיבץ ואסף איש טהור הרב שד”ח מע’ ו’ כלל כו’ אות ח”י מפי סופרים ומפי ספרים, ומשם ישקו כל העדרים), ומודעת זאת בכל האר”ש דמצדד הגאון פרמ”ג בפתיחה הכוללת ח”ד ריש אות י’, ובפתיחה להל’ תפילין, ובפריו או”ח סי’ רמו’ מ”ז סק”ו, וסי’ תרנו’ א”א סק”ח (ובספרו תיבת גמא בחקירות שבסופו שאלה ד’ דף נט’ ע”א), דהא דחייב אדם ליתן את כל הון ביתו באהבת הבורא ית”ש שלא לעבור אלאו, אפשר דהיינו דוקא בלאו שיש בו מעשה, משא”כ בשב ואל תעשה א”צ לרדת מנכסיו. עיי”ש. ועלה מן האר”ש הזאת, דלפום ריהטא ה”ה בנ”ד דא”צ להכניס עצמו למצב שיוכל להפסיד הרב”ה מאו”ד שקל כסף כדי להמנע מלהכשיל את זולתו (עכ”פ לסברת הרב מצות המלך ושו”ת פני יהושע והרב שד”ח והגרי”פ פערלא שהבאנו לעיל בהערה, דלדעת החינוך הנ”ל המכשיל את חבירו בקום ועשה – חשיב כעובר עבירה מאליו). וכ”כ להדיא בשו”ת חבלים בנעימים ח”א סוגיא לא’ אות ג’, דלפי סברת הפרמ”ג הנז’ תצא דינ”ה דאין צריך לבזבז כל הון ביתו כדי שלא לעבור אאיסור לפני עור לא תתן מכשול [ולהלן סי’ יא’ אביא דדרכו בדרך זה גם בשו”ת בית שערים, ובילקוט הגרשוני].
ובעיקר שיטת הפרמ”ג, דלאו שאין בו מעשה (או עכ”פ בשב ואל תעשה) א”צ לשפוך דמי”ם מרובים יתר על חומש, כ”כ בשו”ת חות יאיר סוף סי’ קלט’, וכן צידד בשו”ת זרע אברהם יצחקי חיו”ד סי’ ט’ דף מו’ ע”ג ד”ה תדע, וכ”כ הרב משנת חכמים מזאמושט ריש הל’ יסודי התורה (והו”ד בפ”ת סי’ זק”ן סק”ד), וכן משמע קצת מלשון חד מקמאי שו”ת מוהראנ”ח ח”ב סי’ נט’ ד”ה ומעתה (וכמו שהלך ברג”ש בשדי חמד מע’ ל’ כלל קז’ ובשו”ת דברי חכמים סי’ ט”ל, אלא דשדא נרגא במשמעות זו[3]), וכן משמע בשו”ת חכם צבי סי’ טו”ב (ויש לחלק), וכ”כ בהגהות חתם סופר לאו”ח סי’ תרנו’, וכ”כ גליון מוהרש”א סי’ קנז’ סע’ א’ ד”ה צריך, וכ”כ הרה”ג ר’ יואב יהושע ז”ל רב דק”ק קונצק בשאלתו שבשו”ת אבני נזר חאו”ח ריש סי’ שכה’ (והגאון המחבר זלה”ה מודה במקצת מיהא, דכן הוא באותם לאוין שאין בהן מעשה כל דהוא), וכ”כ הרב הלכה למשה כהן ערך “בזבוז ממונו” סי’ ג’ סע’ כח’, וכן נראה דסובר הרב מעשה בצלאל שעל פסקי ריקאנטי סי’ נא’ (למעיין היטב), וכן הביא בדעת תורה יו”ד סי’ קנז’ סע’ א’ בשם “הגהות” לשו”ת מהר”ח או”ז סי’ רמד’, וכן מצדד בספר אמרי הצבי פ”ק דבבא קמא סע’ לג’, וכן הוא פשטות דברי הרב משנ”ב סי’ תרנ”ו סק”ט. וראה להרב מנחת חינוך מצוה ח’ סק”ט שהביא בשתיקה יפה את חקירת הפרמ”ג הנ”ל. ושא נא עינא פקיחא בהגהות רעק”א ליו”ד סי’ זק”ן סע’ א’ ד”ה ולא, דאע”ג דהביא שבשו”ת הריב”ש סי’ שפז’ מבואר להדיא דלא כשיטת הפרמ”ג (ומהאי טעמא רבים ראו וכן למדו לדחות את דברי הפרמ”ג), מ”מ בנה לעצמו ציו”ן לגליונו בחו”מ סי’ שלט’ סע’ י’, וכוונתו רצויה להא דמייתי התם בשם ספר החינוך פרשת כי תצא סי’ תקפח’ דמוכח דאזיל כשיטת הפרמ”ג, ודלא כהריב”ש ז”ל. וכ”כ בשו”ת בית יצחק שמעלקיש חיו”ד ח”ב רס”י סה’ בדעת החינוך. וכ”כ בשו”ת עמודי אש אייזנשטיין סי’ ד’ (קונטרס כללי תורה) כלל ז’ ד”ה ולכאורה, דהחינוך ס”ל דלא הריב”ש. והוסיף לחדש דכן דעת שו”ת מהר”ם לובלין סי’ טו’.
ובקושטא פשטות לשו”ן הקד”ש של הר”ן ז”ל בסוכה דף טז’ ע”א (מדפי הרי”ף) ד”ה ולהדור מורה דלא כהריב”ש, וכמו שדייק הפרמ”ג גופיה בפתיחה להל’ תפילין (ומה שכתב שם “רא”ש” הוא ט”ס וצ”ל “ר”ן”, וכמו שתוקן בדפוסים החדשים), וכן משמע גם מדברי הרמב”ן והרשב”א, וכמו שדייקו מדבריהם בשו”ת מהר”ם שיק חאו”ח סוף סי’ שג’, ובשו”ת מהר”י אסאד חאו”ח סי’ רב’ אות ג’, והרב ערוך לנר בספרו בכורי יעקב סי’ תרנו’ סקי”ג, ובשו”ת מעיין חיים זריהן ח”ב סי’ לא’ אות ב’, ועוד.
ובשו”ת מנחת שי סוס”י כ’ כתב דאין לתפוס על הפרמ”ג מדברי הריב”ש, די”ל דהפרמ”ג סמך נפשיה על דברי הרמב”ן עה”ת פרשת יתרו שכתב דעשה חמור מלא תעשה, דלפ”ז מה שהצריכו בלא תעשה ליתן כל הון ביתו היינו דוקא משום דעובר בקום ועשה ולא מפני שלא תעשה חמור מעשה [והסיק דכן עיקר, כסברת הפרמ”ג]. וכיוון לדבריו בספר שערי תורה והב סי’ ב’ אות ד’. והב”ט היטב היטב הב”ט במהר”ץ חיות על בבא קמא דף ט’ ע”ב עפ”י דברי הרמב”ן בפרשת בא, עיי”ש.
ובשו”ת אמרי שפר קלצקין סי’ לד’ אות יא’ כתב לשלח את באר”ו דאפשר דאף הריב”ש מודה ואזיל לשיטת הפרמ”ג עיי”ש. וראה גם בשו”ת עמודי אור סי’ טו”ב אות ב’, שכתב דמסברא יש פנים הנראים לדברי הפרמ”ג (אלא דנתקשה על דבריו עיי”ש). וראה במרחשת ח”א סי’ מג’ אות יג’, דאי נימא כהפרמ”ג הנ”ל דלא כהריב”ש, יתיישבו לנכון כמה סוגיות עיי”ש, וכן בשו”ת דבר יהושע ח”ב סי’ קמ’ אות ב’ הוכ”ח הוכי”ח באותות ובמופתים מדברי הש”ס דכל לאו שאין בו מעשה אין חובה כלל לפזר עליו מלא ביתו כסף וזהב עיי”ש. ולדברי הפרמ”ג הנ”ל איכא ליתובי דעתא ג”כ בקושיית הרב חלקת יואב בקו’ דיני אונס (הנדפס בסוף ח”א) ענף ז’ ד”ה ועוד (וכמו שהרגיש איהו גופיה עיי”ש).
[ומחמת דוחק השע”ה קיצרתי במקורות בסוגיות נכבדות אלו, ויש בזה משום ריבוי בשיורי”ם, ומ”מ כל ספרן של צדיקים פתוחים לפני מעכ”ת שליט”א ואינו צריך לדידי ולדכוותי].
[ולאור שיטת הפרמ”ג, מתיישבים לנכון דברי הרב המפה ביו”ד סי’ רלב’ סע’ יב’ בריש ההגה, דבזה סרו מהר תלונות הב”ח לשם דף נק”ב סוע”א. ברם הט”ז שם ס”ק טו”ב והש”ך שם סקכ”ג והמג”א סי’ תרנו’ סק”ח לא הבינו כן, אך איכא לפלוגי דלא ראי זה כראי זה, דהתם דפשע להכניס עצמו לידי שבועה הוי כעובר בקום ועשה קצת].
ולפי חבל נביאים הנ”ל נמצא, דמותר לבעה”ב להעמיד את פועליו בנסיון, כדי להציל ממונו מיד החטאים האלה בנפשותם (דממה נפשך, אם יכשלו בנסיון, זה לאות בין עינינו דעתידים היו לגנבו גניבה גמורה כאשר יזדמן להן לעשותו, וכאמור לעיל סי’ ח’ בארוכה). [אלא דנודע בשערים דרבו כמו רבו המפקפקים על היסוד של הפרמ”ג ודעימיה ע”פ דברי שו”ת הריב”ש, ואין להאריך, ומ”מ עשה לך צר”ף גם ממה שכתב בביאור הגר”א ליו”ד סק”ה דמשמע מדברי מהרי”ו דס”ל דבכל מצוות לא תעשה אינו מחוייב לבזבז כל ממונו עיי”ש. ובר מן דין ראה נא באמרי בינה אוייערבאך חאו”ח דיני שבת סי’ ד’ דף טו”ב ע”ד שכתב לחדש (אף אליבא דהריב”ש) דבעשה או לא תעשה שיכול להזדמן כמה זימנין וכגון תוכיח או לא תגורו – אין צריך לבזבז אפי’ חומש, עיי”ש, ולכאו’ ה”ה לענין לאו דלפני עור].
ומ”מ יש לתת את הדעת, דאי משום היתר זה, יתכן דאין להתיר אלא היכא דאיכא למיחש שיגנוב חומש מנכסיו, דהרי לכאו’ לכו”ע לאו שאין בו מעשה לא גרע דיניה מדין ביטול עשה.
ענף ב’ – ביאור מדוע מותר להשביע את חבירו בביה”ד (ונ”מ לענין הנ”ל בדין הצלת רכושו ע”י הכשלת המזיק באיסורים).
עתה אקומה נא ואתבונן במילי מעלייתא אחריני, כי משם תצא תורה גם לנידון הנ”ל:
הנה בספרן של צדיקים היה להם למוק”ש מדוע מותר לאדם לתבוע את חבירו בביה”ד ולחייבו בשבועה, אע”ג דיתכן שישבע לשקר, והרי לכאו’ יש בזה איסור לפנ”ע. ועמד בק”ן המבוכה הגאון מוהר”י אלפנדארי זלה”ה בשו”ת מוצל מאש ח”א סי’ מה’, וכתב ליתובי דעתא דכיון שזה הרוצה להשבע לשקר אינו אלא גזלן ורשע, אין בזה משום לפנ”ע, דאמרינן הלעיטהו לרשע וימות, עיי”ש. ויש בדבריו מן החידוש קצת, דאמרינן הלעיטהו לרשע וימות גם בקום ועשה. ולא מצינו בש”ס “הלעיטהו לרשע וימות” אלא לענין שאין צריך לתקן תיקונים להצילו מאיסורא (פ”ה דמעשר שני מ”א, וב”ק דף סט’ ע”א)[4]. [ומה שכתב עוד הרב מוצל מאש שם אודות הא דדרשינן בשבועות דף ט”ל ע”ב מקרא דשבועת ה’ תהיה בין שניהם – בהמשך מילתין אשא דברי בדלותי בזה, בעזר משדי]. ומ”מ היוצא מן הטהור, דגם בנידונין (להעמיד פועל בנסיון של גניבה) יש מקום להתיר מטעם הלעיטהו לרשע וימות, דגנב בודאי רשע רע יקרא, דהוא מהדברים דאין יצרו תוקפו אי לאו דפורק עול מלכות שמים. ולא דמי למושיט כוס יין לנזיר, חדא דהתם אין צריך לכך כדי להגן על נכסיו, ותו דהתם לתאבון הוא דעבד (לרוב הפוסקים דאף במזיד שייך איסור לפנ”ע). ומה שיש לחלק בין נידון הרב מוצל מאש לנ”ד, לא נהירא. ודו”ק.
ובאמת כבר בשו”ת הרדב”ז סי’ אלף רכג’ כתב דמותר להשביע את חבירו בבית הדין משום הלעיטהו לרשע וימות, ועוד הוסיף טוב טעם שני, דלהביא את המכחיש לידי שבועה אינו כמכשילו, אלא אדרבה הוי כמצילו מן הגזל ושב ורפא לו, וז”ל: “ואדרבא וכו’ ראוי לכל ירא שמים להביאו לידי שבועה ולהודיע לו עונשו, אולי יפרוש ויודה. ואם רואה שרוצה לישבע עכ”פ לא ישביעהו וכו'”. והנה ממה שסיים דאם אכן רואה שעומד להשבע לשקר בודאי, דאין להשביעו, משמע שהדר ביה ממה שכתב לפני כן דמותר משום הלעיטהו לרשע. אך אפשר דכוונתו רצויה דראוי (שלא משורת הדין) להמנע מלהשביעו בכה”ג, דהרי מה בצע כי ישביענו כאשר יודע שבודאי ישבע לשקר ושלם לא ישלם (וגם יש בזה חילול שם שמים שנשבעים בשמו לשקר – ע”ע להלן בדברינו). שו”ר בשיטה מקובצת למציעא דף ב’ ע”ב (ד”ה ומהר”י) דהביא את דברי רבו ז”ל (דהיינו הרדב”ז זיע”א) בלשון קצרה שהיא ערוכ”ה היטב, ומתוך מתק לשונו יובן לנכון יותר את דבריו שבתשובה, וז”ל: “אבל אם יודע שהוא משקר, מותר להשביעו והלעיטהו לרשע וימות, ומדת חסידים הוא להביא לידי שבועה וכשרואה שרוצה לישבע לא יניחנו לישבע”. עכ”ל, והנה מארשת שפתיו אלו מתבאר היטב כוונת הרדב”ז בתשובה הנ”ל, דלפום קושטא אין בזה שני סברות להתיר, אלא עיקר הטעם הוא משום הלעיטהו לרשע, ומה שכתב בתשובתו הרמתה הנ”ל דע”י שמביאו לידי שבועה אפשר דיפרוש מהכחשתו, נראה דאינו נימוק “להתיר” אלא טעם לשבח לחדש דמצוה נמי איכא לתבוע ממנו שבועה מתוך תקוה שלא ישבע אלא יחרד האיש ויודה לאמת ויעזוב רשע דרכו הרעה (וכמדוייק מדברות קדשו בתשובה: “ראוי לכל ירא שמים”), והשתא מינח ניחא מה שסיים דאם ידוע שישבע לשקר דלא ישביענו, דאין זה אלא תנאי כדי שתחשב השבעת הרשע כ”מידת חסידים”, דכל תכליתו של החסיד הוא להציל חבירו מן החטא ולא חלילה להביאו לידי שבועת שקר להוסיף על חטאתו פשע, על אף שמן הדין מותר להשביעו משום הלעיטהו לרשע. [וע”ע בשו”ת הרדב”ז ח”א סוף סי’ שנד’ שכתב וז”ל: “אבל הנכון בחלוקה זו לפייס את בעל הדין שיתרצה להטיל חרם על כל מי שטוען שקר כאשר תיקנו הגאונים ז”ל, וכן אני נוהג תמיד בכל מקום שיש מחלוקת פוסקים בשבועה או במקום שאני רואה אמתלאות שרוצה לישבע לשקר, וכן ראוי לכל דיין לעשות פשרה בכל כיוצא בזה וכו'”. עכ”ל. וראה גם למוהר”ר דוד הלוי קאראסו זלה”ה בקו’ הזכרונות חאה”ע אות כה’ (הנדפס בסוף ספר תפארת אדם דף קפד’ ע”א), שהעתיק בשתיקה את דברי הרדב”ז].
ועתה אגלה גילו”י אליהו זוט”א, דבקושטא כתירוץ הרדב”ז והמוהר”י אלפנדארי ז”ל, כבר מצינו כיו”ב בחידושי הריטב”א ז”ל, דבחידושיו למציעא (הנדמ”ח) דף ו’ ע”א ד”ה ותו הא דתני (וכן בשיטה מקובצת לשם, בשם הריטב”א) כתב דהיה מקום לומר דבשבועת חנוני על פנקסו עשו רבנן תקנתא להשביע לתרוויהו אפי’ שאחד מהן (לפי הקס”ד בגמ’) הוא חשוד אשבועתא וקרוב לומר שישבע לשקר, משום “הלעיטהו לרשע וימות”. עיי”ש. [ולכאו’ מימר קדישין אלו טעונים הבהרה, דהרי אם קרוב לודאי שישבע לשקר, מאי אהני לן שבועתו. וצריכין לומר דמ”מ קרוב לודאי לאו ודאי הוא, ומאי דאפשר לתקן מתקנינן. אך לפ”ז מדוע אין אנו משביעין כל החשודים על השבועה לכו”ע, ונראה דהרגיש בזה הריטב”א וע”ז כתב: “תקנתא הוא דעבוד רבנן לבעה”ב וכו'” והיינו דשם הוא יוצא מן הכלל מפני תקנת בעה”ב. וצע”ק]. ומ”מ משמעות דברות קודשו דדוקא התם דקס”ד דחיישינן טובא לשקרא הוא דצריכין אנו לטעם “דהלעיטהו לרשע וימות”, משא”כ בכה”ג דלא חשדינן ביה כולי האי, מותר להשביעו בביה”ד גם לולי טעם הלעיטהו לרשע. ולכאו’ משמע דהיינו טעמא דשרי, משום דמספיקא אין לחוש ללפני עור, דתלינן להיתרא [ברם לעיל סי’ ד’ הבאנו דמפשטות דברי הריטב”א בחידושיו למס’ ע”ז מוכח דהיכא דמושיט חפצא דאיסור (וה”ה להכניס חבירו לידי נסיון) אפי’ דספוקי מספקא אם יכשל, שייך בזה איסור דלפני עור. אך איכא למימר דכל דלא חשיד אשבועתא והוא מוחזק בכשרות לענין זה, מפאת חומר השבועה אין זה אף בגדר פתוי או נסיון, וכמו שאכתוב להלן דכתבו כן כמה אחרונים חביבים זיע”א. ועוי”ל ואכמ”ל].
אולם בחידושי הריטב”א לעילא מיניה, בדף ה’ ע”ב ד”ה א”ר יוחנן (ובשיטה מקובצת במקום בשמו), ה”ן נסת”ר מחמת”ו לפי מחשבה תחלה, דנקט דאם הוא קרוב לודאי שישבע לשקר (דחשוד אשבועתא), המשביעו עובר משום לפני עור ולא אמרינן הלעיטהו לרשע [אלא דמ”מ היכא דיש לתלות שיפרוש מן השבועה (דלא חשיד אשבועתא) לא שייך בזה חשש משום לפני עור], וז”ל: “והיינו דפרכינן ונימא מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ולא נרמי עליה שבועה דהא איכא משום ולפני עור, ופרקינן דלא אמרינן האי מיגו, דאפשר דבעי למגזל ולא בעי למגזל ולאשתבועי בשקרא, ומשום שבועה מודה”. עכ”ל. הראית לדעת דלפי הקס”ד דהוא בגדר חשוד אשבועתא, המשביעו עובר משום לפני עור, ורק דלפי המסקנא הואיל ויש סברא לתלות דיפרוש מן השקר – מותר להשביעו[5]. וליתובי דעתא בדבר הסתירה, י”ל בפשיטות דשאני האי דחנוני על פנקסו – דהנשבע לשקר הוא בודאי רשע ונכנס בגדר “הלעיטהו לרשע”, משא”כ גבי השבועה מחשש שלא יהא כל א’ וא’ הולך ותוקף בטליתו של חבירו – אין בזה ודאי רשע גמור, דהרי החלוקה יכולה להיות אמת כמו שכתבו התוס’ בריש פרקין [אלא דלפ”ז עיקר ההיתר הוא כלפי בית הדין, דמותר לביה”ד להשביעו, אך לענין כיצד מותר לבעל דינו להביאו לידי שבועה צב”ק]. ועוד אען ואומר ליתובי דעתא קצת, דמה שכתב הריטב”א בדף ו’ דאמרינן הלעיטהו לרשע, היינו דוקא התם דכתב לפרש דקושיית הגמ’ איננה בדקדוק יען כי בלא”ה אין בזה פירכא כולי האי עיי”ש, והיינו דבתורת “אין פירכא כולי האי” אמרינן דשמא מותר להשביעו מטעם הלעיטהו לרשע, אך לפום קושטא ולפום דינא, שייך בזה איסור “לפני עור לת”מ” ולא מהני “הלעיטהו לרשע וימות”. ועוד פתח פתוח מצאתי בס”ד ליישב את הסתירה הנז’, דהנה כבר נתבאר דמקום יש בראש לומר דההיתר של “הלעיטהו לרשע” שייך רק לענין שב ואל תעשה ולא לענין קום ועשה, ומעתה נתנה ראש להתבונן דבנידון של שנים האוחזין בטלית, שבועת הרמאי נצרכת מחמת טענת הנגנב, ונמצא דהנגנב גורם בקום ועשה לחייב את הרשע בשבועה, ושייך בזה משום “ולפני עור לא תתן מכשול” ואין להתיר מטעם הלעיטהו לרשע, משא”כ בחנוני על פנקסו – אין בעל הבית התובע, אלא שאינו רוצה לשלם לחנוני מחמת טענת הפועלים, והפועלים אינם תובעין את החנוני כי אם את בעה”ב, ונמצא שאם הפועלים וחנוני נשבעין, זה מרצון עצמן כדי ליטול מבעה”ב, ובעה”ב לא עשה מעשה להכשילן, ומה שמכשילן בשב ואל תעשה הרי בזה אמרינן הלעיטהו לרשע וימות. ודו”ק. [ומה שמותר לביה”ד להשביע את החנוני ואת הפועלים, בזה צ”ל דאין כאן אלא מסייע ידי עוברי עבירה (דהרי ביה”ד אינו גורם לעורר את הנשבעין להשבע, ומה שמזמנין לו כל הנצרך לשבועה חמורה – מסתברא טובא דחשיב הושטה בחד עברא) ובזה ישנם כמה היתרים כאשר אבאר, ומה גם דלרוב ככל הראשונים מסייע אינו אלא דרבנן – והם אמרו והם אמרו].
והיוצא מן המחוב”ר בדעת הריטב”א ז”ל, דהיכא דאינו חשוד על השבועה בתורת ודאי, דיש לתלות שיפרוש משבועת שקר, מותר להשביעו. והיכא דהוא ודאי שישבע לשקר, בזה מילתא תליא בישובים שנאמרו בדלותינו אודות הסתירה שבריטב”א. דלפי תירוץ קמא היכא דהוא ודאי רשע גמור אפשר דמותר להכשילו, ולישוב השני אסור להשביעו, ולתירוץ בתרא אם החיוב שבועה הוא בשב ואל תעשה אזי אפשר דשריותא הוא.
וכעת אלכה ואחזה בנועם עוד מספרן של צדיקים אודות השאלה הנז’ מדוע מותר להשביע את חבירו בביה”ד.
בשו”ת דברי חיים מצאנז ח”ב חחו”מ סי’ ח’ כתב דראה “באיזה תשובה” דמתרץ דמותר להשביע חבירו ואין בזה לפנ”ע משום דאוקמי אחזקה דמסתמא לא ישבע, והרב ד”ח בהסכמ”ה עלה לדברי התשובה עיי”ש[6]. “ותשובה” זו שהזכיר הד”ח ולא נודעת למי, הנה כפי הנראה הכוונה להגהות חותנו “אמרי ברוך” על הטורי אבן למגילה דף כח’ ע”א. [וממנו תוצאו”ת חיי”ם לנידונין, דגם הכא יש להקל, וכדאמרן לעיל סי’ ד’ דרובא דאינשי האף שאינם שומרים תו”מ, מ”מ לא מטמאים ידיהם בגזל. אלא דאיכא לפלוגי, דהרי אף הגנב מלבשתו רעדה מפני שבועה חמורה, כי על כן משבעינן להו, וי”ל].
ובשו”ת עמודי אש אייזנשטיין סי’ ד’ כלל ז’ השב השיב בזה, דמה שמותר להשביע את חבירו בביה”ד הוא יען וביען כי אין צריך להפסיד הון רב כדי שלא לעבור אלפני עור שהוא איסור קל, וכבר הבאנו לעיל סי’ י’ אור יקרות הלזה, ככתבו וכלשונו.
ובשו”ת בית יצחק שמעלקיש חיו”ד ח”ב סי’ סה’ אות ב’ כתב דבקושטא שייך בזה איסור לפני עור אלא דהותר האיסור במה שחידשה התורה פרשת שבועה בביה”ד עיי”ש. (וכיו”ב הרגיש המהרי”ל דיסקין הנ”ל קו”א סי’ ה’ אות קמה’ ד”ה ומ”מ). עיי”ש. ומן האר”ש ההיא יצא אסו”ר לנידון דנן.
ובקושטא הגאון מוהר”ר יהודה נג’אר זלה”ה בספר למודי ה’, לימוד קצה’, כבר קדם וזכה בסברא הנ”ל לומר דהשתא דהתירה התורה להשביע בביה”ד זה גופא טוב טעם דלית ביה משום לפני עור. אלא דכתב דאכתי ישוב זה אין בו כדי שביעה, דאנן הכי קשיא לן דרחמנא היכי דחי לאיסור לאו זה משום ממון. ועלה אל הישו”ב וז”ל: “והנראה אלי, דדוקא לגבי שבועה, משום דלעונש ניתנה בפרוע פרעות, משום דכתיב בה לא ינקה, ולכך הטילה עליו שבועה מפני גזילו ול”ו ניתנה פריעה מפני חומר שבה, וכלתו את עציו ואת אבניו”. עכ”ל, ונראה דרצונו רצון יראיו לומר, דבאמת עיקר התירוץ לענין לפני עור הוא כנ”ל דנדחה לאו זה בהתחדש פרשת ההשבעה, אלא דכי תאמר בלבבך מדוע ממונו של המשביע חביב קמי קב”ה טפי מלאו דלפני עור דנדחה זה מפני זה, ע”ז השיב דאה”ן רחמנא לא חס כולי האי על ממונו של המשביע, ותכלית השבועה אינה להצמיח ישועה לכספו של העשוק אלא להעניש על ידיה את העושק, דשכר עבירה עבירה. וזאת שנית כתב ליישב (ונראה דלתירוץ זה שוב אינו נזקק למה שכתב דאיסור לפני עור נדחה), דגם היכא דהמלוה ברי ליה דזה הלוה שכופר במקצת הוא כופר בעיקר אשר פיו ידבר שוא, יש לתלות דשמא שכחה היא דקפצה על המלוה, והלוה אמת יהגה פיו, עיי”ש.
והגאון בעל שו”ת מחנה חיים זלה”ה בהגהותיו לשו”ת מוצל מאש סי’ מה’ תירץ דהתובע אינו תובע אלא ממונו ולא שבועה, ואם בעל דינו עומד ונשבע הרי מכשיל את עצמו. עיי”ש. [והנה לכאו’ הטיב כל אשר דיבר בנוגע להיתר של התובע לתבוע, דדבריו דברי טעם הם, ומ”מ אכתי עוד תומהת”ו בו כיצד הותר לביה”ד לבצע את השבעת הנתבע. אלא דכבר אנן יד עניי כתבינן דכלפי ביה”ד אין בזה לפנ”ע מן התורה כי אם איסור מסייע, ובזה נאמרו תילי תילים של היתרים (כאשר יבואו לקמן סי’ יד’ בעהי”ת). ועוד נראה להעביר רוח תמיה”ה מן האר”ש בדרך פשוטה, דאה”ן עפ”י רוב ביה”ד אינם יודעים אם נשבע לשקר אי לאו, וביה”ד מעמידים הנשבע בחזקת כשרות ומשביעין ליה, וכסברת הדברי חיים הנ”ל, אלא דהרב מחנה חיים שמיע ליה כלומר סבירא ליה דלענין התובע לא שייך להתיר מצד חזקת כשרות (ולא כהד”ח) דהרי התובע יודע בנתבע שמדבר מרמה, ובהיותו רואה שהנתבע לכאורה מוכן ומזומן להשבע לשקר לא היה לו להחזיק בתביעתו, וע”ז מחדשים הרב מחנה חיים ודעימיה דהואיל והתביעה היא על הממון, זה הרשע שעומד ונשבע אינו אלא מכשיל את עצמו. ודו”ק].
וכעין ישובו של הרב מחנה חיים הנ”ל, נראה ג”כ כוונת דברי מוהר”ר רפאל חיים מרדכי סורנאגה זלה”ה בספר פי שנים על הטור יו”ד סי’ קס’ דף סג’ ע”ג, אלא דאיהו ז”ל הוסיף לאמור, דכי תימא דנכלל באיסור “לפני עור לא תתן מכשול” גם החובה לאפרושי מאיסורא (וכמו שיש מקום לדייק מהרמב”ם פ”א מהל’ כלאים ה”ו, וכמו שכתב הפרמ”ג או”ח סי’ תמג’ א”א סק”ה ועוד אחרונים), וא”כ לכאו’ היה לו לתובע להמנע מתביעתו כדי שעי”ז יוצל הנתבע מאיסור שקר, הא ליתא, דלא חייבתו תורה להפסיד הונו עבור זה עכ”פ היכא ד”הנכשל” הוא פושע, דאטו אם ראובן מחזיק נבלה בידו ומאיים שאם לא יתן לו שמעון סך מה יאכל הימנה – וכי חייב שמעון ליתן כל הון ביתו ואי לאו יעבור אאיסור לפני עור. כנלע”ד ביאור דברי הרב פי שנים זלה”ה. עיי”ש בד”ה ולפק”ד נראה. והנה הגאון ח”ד בדרא זלה”ה בספר ישרי לב חחו”מ מע’ ל’ אות ח’ דף ח”ן ע”ד הביא את דברי הרב פי שנים הנ”ל בקצירת האומ”ר, דצדיק עת”ק רק מה שכתב בפי שנים דרחמנא לא ציוה לבזבז כל ממונו בכדי למנוע חבירו מלהשבע לשקר, דאטו התופס נבלה בידו וכו’, והרב שדי חמד מע’ ה’ כלל מה’ מייתי בידיה את דברי הרב ישרי לב בשם פי שנים, והשג תשיג ידו עליו וז”ל: “ובעניותי איני מבין הדמיון כלל, וספר הנ”ל (כלומר ספר פי שנים) אין אצלי”. עכ”ל. ורצונו רצון יראיו להקשות, דהנידון של התופס את הנבלה כדי לאיים, והנידון של השבעה בביה”ד, לא דמו אלא כי אכלא לדנא, דהרי המשביע את חבירו לכאו’ מכשילו בידיים והוי כמושיט כוס יין לנזיר, ובזה אפשר דאה”ן חייב ליתן כל מאודו, משא”כ המאיים על חבירו שיאכל נו”ט הרי מכשיל אנפשיה. וכמו שסיים הרב שדי חמד, ספר פי שניים לא היה בנמצא תחת ידיו הטהורות, כי על כן לא בא בצל קוראת”ו, אך תלי”ת אנן קזכינן לחזות בנועם ספר פי שנים, ודברותיו מיושבים היטב כמו שכתבתי בעניותי, וירדו פלאי”ם. [ובשו”ת יחל ישראל ח”ג סוף סי’ לג’ הבין בדרך אחרת את כוונת קושיית הגאון שדי חמד, והלך לו לפי דרכו ג”כ ליישב את שיטת הרב פי שנים (אשר ג”כ לא היה תחת ידו כדקמסהיד אנפשיה שם), ואנא עניא חספא בעלמא הנראה לענ”ד כתבתי].
והחבי”ף זלה”ה בשו”ת נשמת כל חי חחו”מ סי’ ט’ כתב לבוא לישו”ב בארבעה אופנ”י הקדש: א) אפשר דלא ישבע, ותלינן לקולא. ב) התובע מתכוין להשביע לצורך הבירור ולא לשם עצם ההשבעה, וכה”ג אין איסור לפני עור עיי”ש בארוכה. ג) מותר לעבור על לפני עור כדי להציל הגנב מגניבתו. ד) במה שהתורה חידשה פרשת השבעה בביה”ד נדחה איסור לפני עור. עכת”ד, כלך הבט שם נפלאות מתורתו. והניף ידו בנידון זה גם בספרו רוח חיים חו”מ סי’ פז’ סק”י, ובספרו לחיים בירושלים פ”ו משבועות הל’ ה’. וראה גם בספרו החפץ חיים סי’ יא’ סוף אות ה’, ואות טו”ב.
ובשו”ת חבלים בנעימים (שהבאנו לעיל סי’ י’) ח”א סוגיא לא’ אות ג’, איהו גדול העונ”ה, דהא דמותר להשביע בעל דינו היינו משום דלפני עור הוא לאו שאין בו מעשה, ובלאו שאין בו מעשה א”צ להפסיד ממונו, וכדכתבינן לעיל סי’ י’ [אלא דצלע”ק על דרך האמור לעיל, דאם באורח זו נהלך נמצא דאסור להשביע את חבירו על סכום דבציר מחומש ממונו, דהרי לכו”ע לאו שאינו בו מעשה לא גרע דיניה מדין ביטול עשה]. וכישובו של הרב חבלים בנעימים, כ”כ ליישב גם בספר ילקוט הגרשוני חלק המערכות אות ל’ דף כו’ ע”א, ששמע ובא תירוץ זה מהגאון מר חמיו מוהר”ר עמרם בלום זצ”ל. ואנן זכינן לספרו של הגר”ע בלום זלה”ה, שו”ת בית שערים, ושם בחיו”ד סי’ טו”ב (ד”ה ומה שנ”ל) כתב כן, והוסיף שני דרכי נועם אחרים: א) כיון דהרמאי עובר האיסור (שבועת שקר) כדי להחסיר ממון מחבירו, כל כה”ג לא נאמר הכלל דמחויב אדם לבזבז כל ממונו להמנע מלאו. ב) הואיל והרמאי אנס את התובע באונס ממון (כלומר דהתובע מוכרח להשביע את הרמאי כדי להציל את ממונו), אין העבירה (שבועת שקר) מתייחסת למכשיל (דהיינו התובע) אלא לרמאי, דהתובע אינו אלא כשליח של הרמאי לגרום את העבירה (דהיינו לגרום למשלח לעשות איסור דשבועת שקר), והכא דאנסו יש שליח לדבר עבירה – והיינו דהכשלת הרמאי מתייחסת למשלח דהיינו הרמאי עצמו. עכת”ד [ובשו”ת הנז’ חאו”ח סי’ רפט’ כתב דמה שמותר להשביע את הסוטה היינו משום הלעיטהו לרשע וימות עיי”ש. וע”ע בקונטרס משנת העמרמי חיו”ד סי’ טו”ב].
ובשו”ת מנחת שלמה אוייערבאך ח”א סי’ ז’ אות ד’ לכאו’ התנבא בסגנון אחד עם הרב פי שנים הנ”ל, דכתב בזה בזה”ל: “הגע עצמך באחד שחייב לחברו כסף והלוה הוא רשע ומאיים על המלוה שאם יתבענו יחרף ויגדף, הלא ברור הדבר שאף אם המלוה מכירו ויודע שיעמוד במרדו ורשעו אפ”ה אינו צריך כלל להמנע מלתובעו, כמו שכל תובע מחבירו את הנתבע בשבועה אפי’ בחנוני על פנקסו שאחד מהם ודאי נשבע על שקר ואפי”ה אין הבעה”ב עובר בלפני עור, וע”כ דבכה”ג שהוא עושה כדין לתבוע מה שמגיע לו אין צריך כלל להתחשב בזה שמכשיל וגורם את חבירו [אולי צריך להוסיף כאן תיבת: “להכשל”] בשבועת שקר אפי’ בכה”ג שמכירו וחשוד הוא בעיני התובע על שבועת שקר וכו'”. עכ”ל. ולכאו’ היה נראה דרצונו רצון יראיו לומר בזה, כעין הנתבאר לעיל בדעת הפי שנים, דמה שהנתבע נשבע לשקר אינו אלא תחבולה שעושה כדי להמנע מלשלם, ואינו נחשב כתוצאה ישירה מהתביעה, דזה התובע כדין עושה לבקש את אשר לו ותו לא, והרשע לעומתו שקר ענה כדי להחזיק בממון רעהו. אולם בתשובה אחרת, שם סי’ לה’ אות ג’, נקט דהנימוק שמותר להשביע את חבירו הוא יען כי מותר להכשיל את המזיק לצורך הצלת ממונו (ואפשר דזה ג”כ המכוון בסי’ ז’ הנ”ל), וז”ל: “שרשאי כל תובע לחייב את הנתבע בשבועה, אף אם הוא חשוד בעיניו שישבע על שקר ואין צריך לחשוש ללפני עור של שבועת שקר כיון שבא להציל ממונו“. עכ”ל. אך בספר שמירת שבת כהלכתה פרק מ’ הערה ז”ך כתב, דההיתר להשביע בביה”ד הוא משום הלעיטהו לרשע וימות (ואזכיר מנועם אמריו לקמן).
[וראה גם בשו”ת מנחת פרי ח”ג סי’ מג’ מה שכתב על אודות דברי רבו דברי הרב מנחת שלמה זצ”ל, עיי”ש. ובספר עיונים בהלכה על הל’ שבת סי’ מג’ ג”כ עמד בדברי הרב מנחת שלמה כדי לפרש כוונתו, וכתב (בד”ה אך אחר) דכוונת הגרשז”א דכל שאין העבירה תוצאה ישירה בפעולת “המכשיל”, אין בזה משום לפני עור[7]].
ובקובץ המוריה תמוז תשנ”ה עמ’ נו’, עלה בקוב”ץ תשובה חשובה מאת כמוהר”ר צבי דומב זצ”ל (מח”ס שו”ת אמרי צבי), ושם באות ג’ השג השיג על הגרש”ז אוייערבאך במה שנקט דהנימוק שמותר להשביע הוא משום דעושה כדין וכו’, והביא דבשו”ת דברי חיים איתא דהטעם הוא משום דאדם מוחזק בכשרות שלא ישבע. ועוד תמה עליו, דהרי בגמ’ בשבועות דף ט”ל ע”א מבואר דאה”ן גם התובע נקרא רשע על מה שהכשילו בשבועת שקר. ועל זה השיב לו הגרשז”א זצ”ל (בקובץ המוריה שם עמ’ נט’), דדברי הגאון דברי חיים תמוהין המה, דהרי גם אם התובע יודע בלבו דהנתבע הוא חשוד על השבועה, מותר להשביעו. ומה שכתב מהגמ’ בשבועות, השיב דנהי דמקרי רשע סוף סוף מותר להשביע בביה”ד ואין בזה משום לפני עור דאורייתא, ולא הביא הגרש”ז מענין השבועה אלא ללמוד ממנה מידת היסו”ד דנ”מ להלכות שבת, דתהא שרי לחולה שאין בו סכנה לבקש בשבת ארוכה ומרפא למכתו מאת רופא “חילוני”, דאע”פ שחשוד לכתוב מרשם שלא לצורך, אין בזה משום לפני עור דומיא דשבועה בביה”ד, ולענין זה גם אין לחוש להא דנקרא רשע, דהרי לחולה שאין בו סכנה התירו חז”ל כמה דברים כגון אמירה לעכו”ם וכו’. ועוד הרחיב הדבור בזה עיי”ש.
ועוד עין רואה שלל רב בחלק ב’ משו”ת מנחת שלמה (כרך ג’) סי’ קה’[8] אות ט’, דהתם כתב הגרש”ז אויערבאך זלה”ה בשם מחותנו הרה”ג ר’ שלמה לורנץ נר”ו שכתב דמי שנגנב לו חפץ וחושד בפועל אחד, יש להתיר ליתן פתיון לפני חשוד כדי לברר אם הוא פוע”ל צד”ק (דהיינו הנידון דנן ממש), וראייתו מהא דמותר להשביע בבית הדין אע”ג דמכשיל את הנשבע, אלמא דמותר להכשיל ע”מ להציל ממונו. עכת”ד מחותנו, אלא דהגרשז”א זצ”ל בא במחבר”ת לערער על מילי דמחותניה, וז”ל: “נראה דשאני התם [פי’ גבי שבועה] דכללא הוא דכל היכי דאיכא למיתלי לא אסור משום לפני עור, וגם כאן איכא למיתלי שיודה ולא ישבע וכו’, משא”כ בפתיון הרי ממש מכשיל אותו עוד הפעם על לאו של לא תגנובו, ואפי’ אם יפקיר תחלה את הפתיון עדיין הוא מכשיל בנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, אך אעפי”כ אינני חושב שטוב לפטר אותה מהעבודה מפני החשד מאשר לברר ע”י פתיון, וצ”ע.” עכ”ל הגרשז”א. וכסיל אני לא אבין את זאת, דהרי אי ס”ל דנימוק ההיתר להשביע את חבירו הוא משום דתלינן שלא יכשל, הוא הדין והוא הטעם דמותר ליתן פתיון לפני הפועל משום דתלינן שלא יכשל. ואפשר דמאחר ואיירי הגרשז”א במקרה שכבר נגנב חפץ אחד בעבר, והמעביד חושד בפועל הלזה דוקא – הוי ספק שאינו שקול, וס”ל להגרשז”א דכה”ג לא תלינן להקל. ולעיל סי’ ד’ כבר הבאנו בזה פלוגתא דרבוותא, ושדעת הט”ז ועוד רבים (אליבא דמרן השו”ע זלה”ה) דאף בספק שאינו שקול תלינן לקולא באיסור לפני עור.
ובספר לב משפט (להרה”ג ר’ זלמן נחמיה גולדברג שליט”א אב”ד ירושלים) ח”ב שיעור יד’ (סוף עמ’ קכט’) ישב על הבא”ר לתרץ דמה שאין התובע מחוייב לוותר על תביעתו לבלתי יכשל הנתבע באיסור שבועת שקר, הוא יען כי אילו היתה חובה לוותר על ממונו בכיוצא בזה, היו מתבטלים הרבה גופי תורה כגון דין גזלן וגנב וכיוצא, ותמלא הארץ חמס. עכת”ד. ונראה שכוונתו ליישב כדרך הרב בית יצחק שמעלקיש הנ”ל, דבמאי דחדית לן רחמנא פרשת תביעת שבועה בביה”ד (או דין גנב וגזלן וכיוצא) ממילא ליכא איסור לפני עור, דהרי אילו יהיה מחוייב לוותר על ממונו שוב אין מקום לכל אלו הדינים, אלא דנתקשה בכעין קושיית הרב לימודי ה’ הנ”ל, דלמה זה ועל מה זה שציוותה התורה נגד רוח האיסור של לפני עור, וע”ז השיב דאי לאו הכי איש את רעהו חיים בלעו.
והתייצבו וראו גם בספר משמרת חיים שיינברג ח”א עניינים שונים סי’ ד’, שבתחילה כיון לתירוץ הרב מחנה חיים שהבאנו לעיל, ואח”כ כתב ליתובי דעתא בדרך מחודשת, והוא כי באמת תביעתו בבית הדין אין בכחה לגרום לחייב את חבירו בשבועה, אלא תביעתו גורמת שהתורה תחייב את הנתבע בשבועה, ונמצא דהוא רק גורם דגורם (לפני דלפני) דאיתא בע”ז דף יד’ ע”א דאינו עובר על הלאו דלפני עור[9].
ויתכן שהמצא תמצא באחרונים חביבים ישובים נוספים לקושיא מדוע מותר להשביע, ומעכ”ת שליט”א יוסיף לקח[10].
ואנא עבדא אף אני אענה חלקי ליתובי דעתא בטעמא דקרא דמותר להשביע לרעהו בביה”ד. והוא בהקדים שני הקדמות:
הנה לפום ריהטא אם מונח מכשול (“איסור”) לפני חבירו, והרואה איננו “מסלקו”, אינו עובר אלאו דלפני עור לא תתן מכשול, דאין כאן נתינה בקום ועשה (ורק דבאופנים מסויימים קיים בזה חיוב לאפרושי מאיסור מדין הוכח תוכיח). וכן דייק הרב שד”ח מע’ ו’ כלל כו’ אות כה’ מהא דאיתא במועד קטן דף ה’ ע”א “רמז לציון קברות מהתורה מנין ת”ל וכו’ אביי אמר מהכא ולפני עור לא תתן מכשול (פרש”י עשו דבר על הטומאה שלא יהיו נכשלים בה נושאי תרומה וטהרות)”, אלמא דרק “רמז” ואיסור דדבריהם יש כאן, וגם לא מצינו שגזרו כן בשאר דוכתי. וראה גם בדרישה ביו”ד סי’ רצז’ סק”א שדייק מהטור דלא שייך איסור לפנ”ע בשב ואל תעשה. [ומ”מ יש בכל זה פלוגתא דקמאי ובתראי ואכמ”ל].
והשתא יובן מדוע אם אדם רואה דממשמשים ובאים עליו ליסטין מזויינים, אין חיוב להפקיר ממונו כדי להצילם מאיסור גזל[11], ונראה דאין זה רק מטעם הלעיטהו לרשע וימות, דהרי טעם זה לא נאמר אלא לענין דאין צורך להפרישן מאיסורא (מדין הוכח תוכיח או ערבות), אך לענין שיהיה בזה איסור “לפני עור” אין אנו נזקקין לקרא דהלעיטהו, הואיל ואין בזה נתינת מכשול בקום ועשה [והכא אף עדיף טפי מציון קברות, דהתם עכ”פ חפר קבר והניח בור ברה”ר, משא”כ הכא הנגנב – קרקע עולם הוא].
וזאת שנית אקדמה פניו ואשא דברי, דכד נתבונן נחזה אנן ד”נתינת” מכשול הנאמרת לענין לפני עור – אינו כבדיני שבת ונזיקין וכיוצא דאזלינן בתר צורת המעשה היבש, אלא יש להתחשב במהות המעשה, דהרי חז”ל הוציאו הפסוק מפשטא דקרא ופירשוהו על הנותן עצה רעה לחבירו, ו”אמירת העצה” נמשלת ל”נתינת מכשול”, והיינו דאע”ג דבכל התורה כולה עקימת שפתיים לא חשיב מעשה (כי אם “דיבור” שהוא דרגה פחותה ממעשה), ואע”ג ד”עצה” בעלמא בודאי הוא דבר מופשט ולא דמי ל”מכשול” שבדיני נזיקין, עם כל זאת גילו לנו חז”ל דהגדיר רחמנא כל זה כ”נתינת מכשול” [והר”א מזרחי זלה”ה פרשת קדושים (פרק יט’ פסוק יד’) ושאר מפרשים כבר עמדו בזה מה ראו חז”ל על ככה להוציא קרא מידי פשוטו, ואין להאריך בזה], והיינו דהבינו חז”ל דב”נתינת מכשול” האמורה בזה אזלינן בתר “מהות” הנעשה, והיינו דאם ע”י השתדלותו בדיבור או מעשה וכל דרך אשר ימצא – בסופו של דבר חבירו ניזוק ברכושו או בגופו או ברוחניותו[12], קרינן ביה “לא תתן מכשול”. אלא הראית לדעת ד”נתינה” שבלאו זה אין לה כל שייכות ל”מעשה” כפי המוגדר בשבת ונזיקין וכדומה, אלא אזלינן בתר “מהות” הנעשה.
ויהי אחר כל הדברים האלה, הבוא נבוא ליישב בס”ד האי דמותר להשביע חבירו הרמאי, דהנה אע”פ שהמשביע עושה לכאורה מעשה בקום ועשה (תובע בביה”ד) להביא חבירו לידי נסיון (להשבע לשקר ר”ל), מ”מ כיון דבדיני “לפני עור” אזלינן בתר מהות המעשה – לפי עומקן של דברים אין “מעשה” זה נחשב כקום ועשה לענין זה, דהרי מהות תביעתו אינו אלא נסיון ל”הגנה” על ממונו, דכל טצדקי דקעביד אינו אלא למנוע עשיית ההיזק והגזילה, דהרי יוזמת כל הנעשה החל ברמאי, דהרמאי פתח ברעה תחלה לשלוח יד ברכוש רעהו (ודמי לליסטין הבאים על עסקי ממון), ולפיכך זה המשביע כל מאי דעביד אינו בגדר “קום ועשה” להחשב כ”נתינת מכשול”, אלא השקרן דמו בראשו דהוי כמכשיל את עצמו והוא דקגרים אנפשיה. והבן זאת.
ומעתה נתנה ראש ונשובה לנ”ד, דהנה למאי דמתרצינן בעניותין יאמר נא ישראל, דהנה אם הפועל לא יעמוד בניסיון של הפרוטות, הוא גילוי מילתא דעתיד היה לגזלו גזל גמור (כי ע”פ רוב באיסור גזל אין הדבר תלוי בפיתוי, אלא מי שאינו גזלן מצפונו מעכבו גם אם יזדמן בנקל לגזול), ולפיכך מותר לבעה”ב לבא בתחבולות להציל ממונו (כגון בדיקת נאמנות ע”י נסיון), דאע”פ שע”י זה נכשל הפועל, הוי כמכשיל את עצמו ולא אמרינן דחשיב המעביד כנותן מכשול, וכדין חיוב שבועה בבי”ד, [ומה לי לעשות תחבולה אחרי שהרמאי החל לגנבו, מה לי להקדים רפואה למכה. דהרי ממה נפשך, אם זה הפועל הגון הוא, לא יכשל בנסיון, ואם גברא גנבא הוא, הרי מעיקרא הוי כבא עליו על עסקי ממון ומותר להשכים עליו בתחבולות להציל רכושו]. ודו”ק.
ואם תעיר”ו ואם תעורר”ו על דברינו, דהנה הגאון כהנא רבה בעל המשנ”ב זלה”ה בספרו חפץ חיים כלל ד’ סע’ יא’ (בהערה) נקט, דאסור להכשיל חבירו באיסור “נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה” ע”מ להציל עצמו מנזק. ע”ז אשיבך דבר לאמור, דאדרבה משם מדוייק דלא אסר לעשות כן אלא “בשביל שישתכר מעות או שאר הנאה” (עכ”ל), והיינו דאין להתיר לצורך רווח נוסף, אך כדי להגן על עצמו שפיר דמי, דאי לאו הכי הוה ליה לאשמועינן רבותא טפי. ובר מן דין, התם איירי לענין להכשיל סתם אינשי דעלמא על לא עוול בכפם (כדי שעי”ז המכשיל ישמור נכסיו מהמזיק, כלומר הח”ח דן כאשר ראובן מכשיל את שמעון ע”מ למנוע את לוי מלהזיק את ראובן), משא”כ הכא איירינן דמכשיל את המזיק עצמו, דהרי עיקר ההיתר דנן הוא מטעם דחשבינן ליה להמזיק כמכשיל את עצמו, וזה לא שייך בנידון של הח”ח ז”ל. וא”כ לא דמו אלא כי אכלא לדנא, וז”פ. ועוד בה, דהנה בנידון של הרב ח”ח, מיירי בדאיכא דרכא אחרינא בהיתר, וכמפורש שם. משא”כ הכא.
וכנודע למעלתו שליט”א, בספר משפטי התורה סי’ עח’ ג”כ דן בנ”ד האם מותר לנסות את הפועלים האנשי אמונה המה, וכתב מסברא דנפשיה “שכאשר מטרת הפתיון היא לצורך שמירה על רכושו שלא יגנב יותר, מותר מלכתחילה”, עכ”ל (אך לא ביאר מאי שנא ממאי דכתב מור”ם ביו”ד סי’ קנז’ הנ”ל דכל אשר לאדם יתן בעד נפשו כדי שלא לעבור אלאו). ולאור הנתבאר בס”ד יש ליתן טוב טעם להכרעתו.
והרב משפטי התורה שם עיקר חיליה מהא דאיתא בדרך ארץ רבה פרק ה’ שרבי יהושע הוציא הסולם המקשר בין הבית לעליה ובזה גרם לגנב ליפול ארצה וכל עצמותיו תשברנה, ואין לך נתינת מכשול לפני עור גדולה מזו. [אלא דמעכ”ת שליט”א בשו”ת והיה העולם הנז’ שדא נרגא בראיה זו, דרבי יהושע הוציא את הסולם בחשבו דהגנב בודאי ישית לבו להעדרו, וימנע מלרדת, אלא דזה הגנב נבהל נחפז לרדת כחצות לילה ולא ראה שהסולם איננו. ותדע, דהרי זה הגנב כי נפול תפול לפניו יכול להאסף אל עמו, ואין היתר להרגו כאשר בא על עסקי ממון, וא”כ בודאי לא להפילו התכוין רבי יהושע. עכת”ד, ונאים הדברים למי שאמרן דהרי אפי’ גובה של י’ טפחים חשיבא סכנת נפשות כדאיתא בב”ק דף ן’ ע”ב ובכמה דוכתי, ולפיכך בעל כרחין לפרש כדברי מעלתו שליט”א[13]].
וע”ע שם במשפטי התורה שכתב דמהאי טעמא מותר להפעיל מערכת אזעקה חשמלית מערב שבת (כלומר אף בחנותו דשם אין מקום להתיר משום חשש עסקי נפשות) ולא אכפת לן מהכשלת הגנב. עיי”ש. וכן נהגו בלא פוצה פה, ומצפצ”ף. אלא דבזה צופה הייתי דכבר הקדימוהו רבנן, ואמרו רבנן בטעמ”א משום הלעיטהו לרשע וימות, דכ”כ הגרש”ז אוייערבאך זלה”ה הובא בשמירת שבת כהלכתה פרק מ’ סוף הערה ז”ך [ומ”מ כתב לפקפק לאסור יען וביען כי מכשיל את השוטרים, עיי”ש]. וכן נקט בפשיטות בשו”ת שאילת יצחק תניינא (לדאבוני איני זוכר הסימן איה מקומו לציינו, כי לעת עתה הספר הנז’ כבר אינו תחת ידי). וכ”כ שו”ת מענה לשון ח”ב חאו”ח סי’ מב’ ד”ה והשתא, מטעם הלעיטהו לרשע וימות. וכ”כ הגרל”י היילפרין שליט”א בשו”ת מעשה חושב ח”א סי’ יא’ אות ז’ סק”ג. וכ”כ הגר”י זילברשטיין שליט”א בקובץ צהר כרך ט”ז עמ’ תע’ ד”ה לפי. ולפענ”ד, יש ליתן טעם לשבח בדרכים נוספים להתיר הפעלת האזעקה (והרגיש במקצתן בשו”ת מעשה חושב הנ”ל), ואכמ”ל. וכעת יצא לאור קונטרס “פסקי הלכות” קרול (והם שמועות מהגרי”ש אלישיב שליט”א), וכתב שם בחאו”ח אות קלג’ דיש להתיר התקנת האזעקה “מכמה טעמים” (ולא פירט). עיי”ש. והבט וראה ג”כ להגאון בנש”ק [הראש”ל] מוהרי”י שליט”א בשלחן המערכת ח”א עמ’ קל’ מש”כ בענין האזעקה.
ומידי דברי אודות הנידון דנן (ניסוי פועל) עם הרב המופלא, וכבוד ה’ מלא, הרה”ג ר’ משה סאקס שליט”א (בעמח”ס שו”ת מתנת משה ועוד, מלפנים ראב”ד דבד”ץ “הרי”ם זצ”ל” ועתה ראש בית המדרש “כולל למצוינים” פעיה”ק), יצא לחדש בטובו סברא דאוריית”א להתיר להכשיל את הפועל כדי להגן על ממונו, ואזכיר דברותיו בתוספת הבהרה קצת, והוא, דכיון שגדר האיסור דלפני עור הוא “עצה רעה”, א”כ הכא דעושה כן כדי להציל רכושו מיד “המתייעץ”, שלא יהיה “המייעץ” בעצמו שרוי ברעה ע”י פשיעת “המתייעץ”, כהאי גוונא לא אסרה התורה נתינת עצה רעה, דמי יימר דדמא דההוא גברא סומק טפי דילמא דמא דידך סומק טפי. עכ”ד. ודפח”ח [ואפשר דזה עומק סברת הרב משפטי התורה הנ”ל]. ועל פי זאת התורה אשר שם מש”ה, יתורץ על נכון התמיהה הנזכרת מדוע מותר להשביע את חבירו בביה”ד. וג”כ יש להתיר הפעלת מערכת אזעקה מערב שבת. וכל כיו”ב.
[ומיהו בעיקר ההנחה דלאו ד”לפני עור” בנוגע להכשלה באיסורים הוא מגדר “עצה שאינה הוגנת” לכל דבר, נפרדו בזה דעות רבותינו האחרונים ז”ל, דהנה ראה נא מה שחקר בזה בשו”ת אחיעזר ח”ג סי’ סה’ ענף ג’ אות ט’ וסי’ פא’ אות ז’, וע”ע בשו”ת ערוגת הבשם ח”א חיו”ד סי’ רלה’, ובספר בית ישי סי’ י’, ובקובץ שיעורים לפסחים אות צה’, ובשירי מנחה מצוה רלב’, ובקובץ חידושי הגאון מפוניבז’ עמ’ יב’. עיי”ש. וראה היטב במעיל האפוד פיאפאנו מצוה רלב’ אות א’, ובספר החפץ חיים פלאג’י סי’ יא’ אות טו’, ובדברי הגאון החזו”א הל’ ע”ז סי’ סב’ אות ז’. (והרב מצות המלך דף צג’ ע”א בשנותו את טעמן של הסוברים דלפנ”ע הוא לאו שבכללות, הגדיר בזה”ל: “לאו זה כולל ענינים מובדלים זה מזה, שמכשול העצה הוא אחד ומכשול האיסור ענין אחר, והם שני שמות וגם הפירוש ישתנה בתיבת תתן – דלענין האיסור הוא נתינה ממש משא”כ לענין העצה, וכו'”. עכ”ל, והיינו דס”ל דאיסור הכשלה באיסורין נלמד מהפסוק כלימוד בפני עצמו, דהוא ג”כ מגדרי “נתינת מכשול לפני סומא”, אך לא שאיסור זה נובע מהלימוד דאסור להשיא עצה שאינה הוגנת. ומ”מ רוב ככל האחרונים זיע”א, נקטו כהגו”ן והנח”ה פשוטה, דהכל נלמד מן הקרא כחדא מילתא, כאשר יחזה כל פותח טפח בספרן של צדיקים). והבט וראה בדברי האחרונים שציינתי לעיל סי’ ח’ בענין המכשיל באיסור דרבנן אם עובר אלפני עור דאורייתא, ודון מיניה ואוקי באתרין, ואכמ”ל. וצאינה וראינה גם בשו”ת בנין אב ח”א סי’ לו’ אות ד’ ואות ה’ שהרגיש בכעין החקירה הנ”ל, וכתב לתלות הדבר בכמה פלוגתות עיי”ש. וראה גם בספר משמרת חיים שיינברג ח”ב חאה”ע עניינים שונים סי’ א’ (וראה עוד שם בח”א עניינים שונים סי’ ג’ וסי’ ה’), ובספר אבני זכרון זילברשטיין עמ’ רנט’, ובשו”ת מעשה אורג ח”א חחו”מ סי’ א’ ח”ב פרק א’, ובספר מנחת אשר ויס עה”ת פרשת קדושים סי’ ט”ל אות ג’, ובספר חמדת דניאל טולידאנו סי’ מח’, ובקונטרס מצבת משה קופשיץ סי’ כד’, ובתשובת הרה”ג ר’ נסים קרליץ שליט”א שבקובץ נזר התורה סיון תשס”ג עמ’ רלט’, עיי”ש].
ויאה לנו לציין בזה גם למאי דחדית כמוהר”ר יעקב (ב”ן מגדו”ל הגאון מוהר”ר דוד) פארדו זלה”ה בספרו קהלת יעקב על שמואל א’ אות כה’, שכתב דעני הפושט את ידו לבקש צדקה מאת רעהו הגביר, וזה העשיר הגיע לפר”ק הקומ”ץ רבה, הרי העני עבר אאיסור ולפני עור לא תתן מכשול. עיי”ש. וגם חידוש זה תלוי ועומד בכל מה שכתבנו בסימן זה, והבן. ושא נא עיניך וראה מה שכתב בזה כמוהר”ר חיים פלאג’י זלה”ה בספרו צדקה לחיים אות שכה’, והבט וראה שם מה שבנה אצלו ציו”ן בהאי דינא, ומשם באר”ה, ואכמ”ל עוד.
ולסיומא דמילתא, כעת לפני ההדפסה (שנים רבות לאחר כתיבת כל הנ”ל) הראני ידידינו הרה”ג ר’ יוסף חיים אוהב ציון שליט”א (מבחירי בית מדרשנו ברכת אברהם, מח”ס עתה באת”י ועוד) בעלון פרורים משלחן רבינו (רבי אברהם גנחובסקי זצ”ל) פרשת ויצא תשע”ה, שהאריך הרחיב להבהיר דכל שעוסק בדבר שיש לו רשות לעסוק בו, אם אחרים נכשלים עי”ז בפשיעתם, אע”פ שנכשלים באופן ישיר, אין בזה לפני עור, דהוא עוסק בשלו ומה שאחרים נכשלים הרי הם כמשכילים את עצמם (בדומה ליסוד שהזכרנו לעיל בשם כמה אחרונים), ועפ”ז כתב לדחות מה שהוכיח מהרי”ל דיסקין (שהבאנו בסימן הקודם) מהסוגיא דחסימת פועל, דמותר להכשיל באיסורים כדי להציל ממונו, עיי”ש. והכא נמי איכא למימר לענין שבועה.
[1] אולם אמת אגיד דאפשר דהגאון מהרי”ל דיסקין ז”ל לא התיר אלא היכא דהנכשל הוא זה שאונסו להכשיל, דבזה הרי הוא כמכשיל את עצמו (ראה להלן סי’ יא’ מה שאכתוב בשם הרב בית שערים). ודע עוד דממה שכתב הגרי”ל דיסקין שם בד”ה ובעיקר, מוכח דלאו דוקא אונס ממון, אלא אין צריך לוותר על כל ענין חשוב, וא”כ משמע דעיקר הנימוק היינו יען כי חשבינן להנכשל כמכשיל את עצמו, וצ”ע.
ושמעתי קול מדברים, דכמה ת”ח הבינו בעין עיונם דהמהרי”ל דיסקין רצונו רצון יראיו להתיר מטעם “הלעיטהו לרשע וימות” (להלן סי’ יא’ בעזר משדי אגיע לפרק קו”ל כתבי הקדש בענין עצם היתר זה), ולכאו’ כן הבין הגרי”ש אלישיב שליט”א בשו”ת קובץ תשובות ח”א סע’ מד’, וז”ל: “ומ”ש כת”ר שע”י ההפגנות [פי’ שנעשים בשבת] אנו גורמים חילול שבת [פי’ שבאים כחות משטרה למקום, ואנשי תקשורת וכו’], עיין שו”ת מהרי”ל דיסקין ז”ל בקו”א סי’ קמה’, שאין לחוש לזה ואכמ”ל”. עכ”ל. הרי נראה בעליל מדבריו דאין היתרו של מהרי”ל דיסקין משום דהנכשל מאנס את המכשיל בממון, דהרי אין כאן אונס כלל.
וראה נא להרב בית זבול ח”ב סי’ י’ אות ב’ ואילך, שהבין בעיונו הזך דדברי המהרי”ל דיסקין זיע”א הם כפשוטן, דאין מחוייב ליתן כל אשר לו כדי שלא לעבור על הלאו של לפני עור, אלא דתמ”ה תמ”ה קרא על זה דמאי שנא מכל לאו. והסיק (בסוף אות ז’) דעכ”פ לא התיר המהרי”ל דיסקין אלא היכא דהאונס ממון הוא על עצם האיסור להכשיל לאחריני, אך להכשיל אחרים כדי להציל ממונו מנזק אסור, עיי”ש.
והרה”ג ר’ יצחק זילברשטיין שליט”א בקובץ תחומין תשמ”ו (ח”ז) עמוד קיז’ הבין בדעת מהרי”ל דיסקין זצ”ל דאיסור “לפני עור” הוא איסור קל – שאין אדם מחוייב לוותר על זכות כל שהיא לבלתי יכשיל אחרים. עיי”ש. והניף ידו שנית (בע”ט הקצי”ר) בקובץ זכור לאברהם תשס”ד עמ’ תרח’ ד”ה וכך. וראה גם מש”כ בספרו עלינו לשבח דברים א’ תשובה ן’, ובספרו והערב נא ח”ב עמ’ תיג’, ושם ח”ג עמ’ קסח’, עיי”ש. [שוב עלה על מזבח הדפוס ספר “חשוקי חמד” (להגאון הנזכר שליט”א) על מסכת שבת, ושם בדף קטז’ ע”ב יצא לידון בנידון דנן ממש – האם מותר להעמיד פתיון כדי לברר אם הנחשד הוא גנב, וכתב שם בזה”ל: “ואולי אפשר להתיר את הנסיון של גניבת כסף על סמך כך דאדם לא חייב להפסיד את ממונו או זכויותיו כאשר חברו יכשל על ידו.” עכ”ל].
וכעין זה צידד בשו”ת כהונת רפאל בחלק ההוספות עמ’ תכב’ (ציון העמוד רשמתי עפ”י העולה על זכרוני המכזב, ויתכן שלבי אנסני בזה, כי הספר הנ”ל כעת כבר אינו במחיצתי), דעלינו לנהוג עם הזולת כדרך כל הארץ לפי הענין, ואין לחוש אם עי”ז נותנים לפניו מכשול, ועפ”ז תירץ מש”כ מור”ם במפה יו”ד סי’ שלד’ סוף סע’ ב’ שכתב: “ומנדין למי שהוא חייב נידוי ואפי’ יש לחוש שעל ידי כך יצא לתרבות רעה אין לחוש בכך” – כלומר דאם ההנהגה הכללית היא שחייב נידוי, אין לנו להתחשב בחשש צדדי של נתינת מכשול, כי עיקר פעולתנו איננה לשם נתינת מכשול אלא למטרות כל שהן, וכל כה”ג ליכא איסור משום לפני עור. ע”כ תורף דברי הרב כהונת רפאל, עיי”ש. ובלכתך בדרך זה מצינו ישוב הגון גם להא דמותר להשביע את חבירו בבית הדין.
[2] אלא דהנותנין עיניהם בדברות קדש של החינוך ז”ל ישאלו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא, דהרי נהי דהמשיא עצה רעה לחבירו בדיבור אין בו מעשה, מ”מ המכשיל חבירו באיסורין שפיר קעביד עובדא, וא”כ מן התימה הוא דסתם החינוך דבכל גוונא חשיב לאו שאין בו מעשה.
וישב על הבא”ר הרב חשק שלמה על סי’ לד’ הגהת הטור אות כח’, דהחינוך לשיטתו קאזיל (במצוה שד”מ ושמה’ ועוד) דכל שאפשר בלא מעשה אינו לוקה אף היכא שעובר ע”י מעשה. וכן תירץ בשו”ת מנחת שי סוס”י כ’. וכ”כ הרב המגיה באהל ישרים בונאן מע’ ל’ אות יד’ בשם בעל המשנה למלך בהגהותיו על ספר החינוך. וכן צידד ליישב הרב מנחת חינוך מצוה רלב’ אות ד’.
ברם הגאון החח”ם זלה”ה בשד”ח מע’ ו’ כלל כו’ אות ח”י (ד”ה והנה) הרגיש בתירוץ זה, ודחאו בשתי ידיו הטהורות, דהרי הרב שער המלך פ”א מהל’ חמץ הל’ ג’ הוכ”ח הוכי”ח לנכון דדוקא כשיש מציאות בכל עת ובכל זמן לעבור בלא מעשה אזי הוא דאמרינן דאף אם עושה מעשה אין לוקין עליו. עיי”ש. [וכבר קדמו אחר ברחמים בדחיה זאת, והוא הרב המגיה באהל ישרים הנ”ל, ועיי”ש שמעלה ארוכ”ה לפלפל ביסוד זה]. כי על כן הסיק הרב שד”ח באין אומר ואין דברים, דצריכין ליישב ולומר דהרב החינוך שמיע ליה כלומר סבירא ליה דאינו עובר על לפנ”ע אלא א”כ בפועל יכשל בו העור. והיינו דאינו עובר בשעת נתינת המכשול כי אם בשעה שנכשל העור. ולפיכך הוי כלאו שנעשה מעצמו ואין בו מעשה. עכת”ד. [וכבר קדמוהו רבנן בתירוץ זה, בספר מצות המלך דף צב’ ע”ב, עיי”ש. וכבר כתבנו כיו”ב גם בשם שו”ת פנ”י ח”א חחו”מ סי’ ט’, אלא דהפנ”י לא בא ליישב דברי ספר החינוך כי אם לפרש דברי הרשב”א. וגם הגרי”פ פערלא בפירושו לספר המצות להרס”ג ז”ל מל”ת ג”ן דף ג”ן ע”ד כתב מדנפשיה לתרץ דעת החינוך כישובו של השד”ח, וגדולה מזו כתב (בדף ב”ן ע”ד) דכן מוכח ממתק לשונו של החינוך שכתב: “שלא להכשיל בני ישראל” כלומר דהגדרת האיסור היינו ההכשלה בפועל ולא נתינת המכשול, ולאפוקי מבה”ג וסמ”ג וסמ”ק ועוד ראשונים שכתבו האזהרה על נתינת מכשול. עיי”ש. ואנא עניא בדלותי הנני מחז”ק את התירוץ הנז’ עפ”י דברי מהר”י טייב זלה”ה בספר הזכרון מע’ ל’ אות ב’, דשם כתב להוכיח במישור דהריטב”א ז”ל בפרק האיש מקדש דף מב’ ס”ל דהמכשיל אינו עובר על איסור לפני עור אלא דוקא בעת ובעונה שנכשל הנכשל בפועל – והנה הרא”ה ז”ל איהו רבו של הריטב”א ז”ל ומן הסתם אזלי כהדדי בסברתם (על הדרך שכתבו הפוסקים ז”ל בענין הרי”ף והרמב”ם), וכנודע ספר החינוך מיוחס לרא”ה זיע”א. ברם כבר כתבינן בדלותין בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ב עמ’ קמ’ דיותר נראה דספר החינוך אינו להרא”ה ז”ל, עיי”ש באורך].
אולם בשו”ת פרי יצחק ח”ב סי’ מט’ השג השיג ידו החזקה ע”ד הרב שד”ח הנ”ל, דהרי גם אם עובר רק בתנאי דנכשל העור, סוף סוף מתברר למפרע דעובר על מה שעשה מעשה להניח המכשול. ותו קשיא דמשכחת דעובר ע”י מעשה לכו”ע, וכגון ישראל המקדש גרושה לכהן – דבזה עת הנתינה ועידן ההכשלה באים כאחת. עיי”ש. [וגם בספר מעיל האפוד פיאפאנו סי’ רלב’ אות ד’ כתב מדיליה כתירוץ השד”ח, ושוב איהו מותיב ליה אנפשיה כתמיהת הרב פרי יצחק]. והנה לפום ריהטא לפי ההגדרה של שו”ת פני יהושע הנז’ לא קשיא מידי, וכבר העתקתי לשונו הזהב לעיל, וק”ל.
ועוד אנכי עפר דל אמרתי בעניי להליץ טוב בעד הגאון שד”ח, זיע”א: דהנה על תמיהת הרב פרי יצחק הראשונה, יש לכפור בהנחתו ולומר דאינו עובר למפרע, אלא ס”ל להשד”ח (לדעת החינוך) דההתחייבות בלאו זה היא על עצם הכישלון של העור (וכעין חקירת הראגצ’ובי ז”ל דאפשר דלאו דלפני עור אינו לאו בפנ”ע אלא נטפל לעבירת הנכשל), והיינו דמעשה הנחת המכשול אינו “מעשה העבירה” של לפני עור, אלא כל מי שמוגדר כ”מכשיל” את חבירו עובר “מאליו” בעת הכישלון (כדוגמת דברי הרמב”ן דהמכשיל נכנס תחת הנכשל לעונשים), והנחת המכשול אין לה משמעות אלא לענין לתת שם “מכשיל” למי שהניח את המכשול (ולכאו’ יש סמכ”א לאיש במענה פיו של הרב משנה למלך פ”ד מהל’ מלוה ולוה ה”ב אליבא דהרשב”א, ויש להתיישב), ונראה לבאר דיצא להם חידוש זה עפ”י הסברא, דהנה לפי הבנת החינוך (לביאור השד”ח) דהלאו דלפני עור מותנה בכישלון בפועל – תימה הוא לומר דהתחייבות המכשיל היא על הנחת המכשול, דהרי בהרבה מקרים (ואפשר אפי’ ע”פ רוב) הנחת “מכשול” של “איסורין” איננה אלא בגדר גרמא בעלמא (ובפרט לענין הנותן מכשול לפני המזיד בר דעת, דבודאי לפי גדרי נזיקין ושבת ושאר כל התורה כולה – לא היה לנו לייחס את הכישלון למכשיל, דדברי הרב ודברי התלמיד וכו’), וא”כ בשלמא אילו היינו אומרים דלאו דלפני עור הוא איסור בפני עצמו על עצם הנחת המכשול ואינו מותנה בכישלון – יובן קצת דלא אכפת לן שהכישלון הוא גרמא דהרי סוף סוף הלאו הוא על עצם “הנחת מכשול”, אך לסברת החינוך דמילתא תליא בכישלון בפועל, יותר מוקשה הדבר מסברא מה לו לכישלון אצל המכשיל הואיל והוא (ע”פ רוב) גרמא בעלמא, ומטעם זה י”ל דהבין החינוך ז”ל, דבעל כרחין שמה שחידשה התורה דמניח מכשול עובר אלאו, אין התחייבותו על מעשה הנחת המכשול (דכנ”ל ע”פ רוב חשיב גרמא), אלא חידשה התורה דעצם עבירת הנכשל מחייבת את כל המוגדר כ”מכשיל” בלאו דלפני עור. [וכמובן מקום יש בראש לומר באופן אחר, דהחידוש הוא דאע”ג דביחס לכל התורה מעשה ההכשלה הוא גרמא, לענין לפני עור חייב על הגרמא. אלא דהחינוך ז”ל ברוחב לבבו הבין דזה דוחק לומר דכאן נשתנו הכללים משאר כל התורה, אלא הואיל והמעשה הוא גרמא, ש”מ דהחיוב הוא מאליו שלא מחמת המעשה]. ובלכתך בדרך זה מתיישבת לנכון גם הקושיא השניה של הרב פרי יצחק הנ”ל, דהרי אין הדבר תלוי בגדרי “הזמן” מתי חלה ההתחייבות, אלא אפי’ שחל הלאו של לפני עור יחד עם הנחת המכשול לית לן בה, דעפ”י המבואר בס”ד אין הלאו נובע ממעשה הנחת המכשול, דמעשה זה אינו אלא להגדיר את המניח כ”מכשיל”, ורחמנא רמי עליה את הלאו “מאליו” על עצם הכשלת הנכשל (דזה החידוש שחידשה התורה בלאו זה, וכנ”ל), וא”כ לא פלטינן מגדר “לאו שאין בו מעשה”. והבן כל זה. ועיין גם מש”כ בשו”ת חלקת יעקב ח”א סי’ סט’ אות ו’.
ועין רואה להגאון מוהר”י סיד זלה”ה בנר מצוה ח”א סי’ יא’ לאו קכד’ שכתב בזה תורה דיליה ליתובי דעתא בקושיא על החינוך ז”ל. והוא, דלפום קושטא גם החינוך מודה ואזיל דהמושיט כוס יין לנזיר וכיוצא אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות, אלא דהחינוך לא מצא מנוח לענין המשיא עצה רעה לחבירו כפשוטו (שלא באיסורים) מדוע לא לקי דהרי בזה אינו לאו שבכללות, דהנה כתבו התוס’ בפסחים כד’ ע”א (ועוד ראשונים) דהא דלאו שבכללות אינו לוקה היינו דוקא מה שנכלל בו אך מה שמפורש בפסוק שפיר לוקה, וע”ז כתב ובא החינוך דהוי לאו שאין בו מעשה. עכת”ד. וכן תירץ גם הרב שירי מנחה, מצוה רלב’, עיי”ש. ולא אכחד דעל אף דישובו יפה אף נעים כשלעצמו, מ”מ בלישנא דהחינוך יש בזה לכאו’ מן הלחץ זה הדח”ק, דהחינוך נקט “המשיא עצה שאינה הוגנת” ו”המכשיל באיסורין” בחדא מחתא, וז”ל החינוך: “והמשיא את חבירו לדעת עצה שאינה הוגנת לו או מסייע לו בדבר עבירה כגון המושיט כוס יין לנזיר וכל כיו”ב – עבר על לאו זה והוא כעובר על מצות מלך ואין לוקין עליו לפי שאין בו מעשה”. עכ”ל. וגם צל”ע מה יענו שפתי צדיק ביום שידובר בו דברי החינוך מצוה יג’ פרשת בא, שכתב דהמאכיל פסח לבן נכר לא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה, אלמא דגם המכשיל במעשה ממש שייך להגדירו כלאו שאין בו מעשה.
וע”ע בשו”ת מוהר”ץ (חיות) סי’ ב’ אות א’ ד”ה והנה בספר, ובתורה תמימה פרשת קדשים אות פ’.
וכל לגבי דידי חזי לי בדלותי ליישב את דעת החינוך ז”ל בדרך אר”ש נוסף (ובזה ארווח לן דשיטת החינוך תעלה בקנה אחד גם עם סברת רוב האחרונים – דהמושיט יין לנזיר עובר על עצם ההושטה אפ’ אם הנזיר לא ישתה), ואומר כי הוא זה, דהנה בתורת כהנים פרשת קדושים פרשתא ב’ דרשינן “ולפני עור לת”מ” – לפני סומא בדבר, שמשיא עצה רעה לחבירו, והיינו דחז”ל הוציאו את הפסוק מידי פשוטו (להלן סימן יא’ אכתוב עוד בזה) ודרשו דעיקר כוונת הפסוק היינו לאסור נתינת עצה רעה לחבירו. ולמדו רוב הפוסקים ז”ל (לקמן אעבור לפני התיב”ה להזכיר דבר בשם אמרו נקי נדר) דגם לפני עור דאיסורין הוא מגדר “עצה רעה”, דאין לך רעה חולה גדולה מלהביא את חבירו לידי איסור. ומעתה, הרי עצם “מעשה” הושטת היין לנזיר כשלעצמו איננו מוגדר “כלפני עור”, אלא העצה הרעה המונחת בהושטה זו היא היא המגדירה את ההושטה כ”לפני עור לא תתן מכשול”. ועל זה חידש החינוך ז”ל דחשיב לאו שאין בו מעשה, דאע”ג דצורת הצעת העצה שאינה הוגנת נעשית ע”י “מעשה” (הושטה וכיוצא), לא עבר על הלאו אלא מחמת “ההדרכה” הרעה הטמונה במעשה, והדרכה זו איננה “מעשה” אלא מסירת דבר מופשט (“עצה שאינה הוגנת”).
[3] וחזו נא גם בתשובתו אשר ל”ו תעלה ול”ו באה בספר ברכת משה ירושלמסקי בקו’ התשובות סי’ לב’ דף מט’ ע”ג אות ג’.
[4] איברא דנראה דפתגם דדכרינן, האם “הלעיטהו לרשע וימות” הוא אף היכא דגורם בידיים הכשלת הרשע אי לאו, תליא וקיימא במח’ האחרונים בביאור דברי הירושלמי, ואפרש שיחתי בהקדם מילתיה דהרמב”ם ז”ל.
דהנה בפרק ט’ דמעשר שני פסק הרמב”ם כרשב”ג דאין אנו אחראין לשקוד על תקנת הרשעים (דאין צריך לציין איזה פירות ערלה כדי להציל את הגנבים מאיסור ערלה, דאמרינן הלעיטהו לרשע וימות), ומאידך בפרק יא’ דמעשר הל’ יב’ פסק (לכאו’) כת”ק דרבי יוסי דעבדינן תקנתא לרשיעי, וז”ל: “הנותן לפונדקית לבשל לו ולאפות לו, מעשר את שהוא נותן לה כדי שלא יהיה תקלה לאחרים”. עכ”ל. והאחרונים המה ראו כן תמהו דלפום ריהטא הרמב”ם ה”ן נסת”ר מחמת”ו, דנהי דבירושלמי פ”ג דדמאי הל’ ה’ איתא דגם רשב”ג מודה ואזיל לת”ק דר’ יוסי, מ”מ התם היינו טעמא משום דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו מאכל שאינו מתוקן, ולא מפני תקנת הפונדקית הגזלנית הזאת. ותירצו בשו”ת חוות יאיר סי’ קמב’ (בתירוץ השני) ובשו”ת בית יצחק שמעלקיש חאו”ח סי’ כט’ אות ה’, דס”ל להרמב”ם דלא אמרינן הלעיטהו לרשע וימות אלא היכא דאינו עושה מעשה בידים הגורם לרשע להכשל, משא”כ הכא. עיי”ש. וזו כוונת הרידב”ז בפירושו לירושלמי הנ”ל ד”ה ורשב”ג, דעל אף דלא העלה על שפתותיו את דברי הרמב”ם, פירש בפשיטות דמאי דאיתא דדרך החבר שמעשר לפני שמוציא מתחת ידו היינו מהאי טעמא גופא דהואיל ובידיים נותן לפונדקית את המכשול לכן הוא דחושש החבר לעשר מעיקרא. וכן פירש הגר”א בביאורו לירושלמי שם כת”י א’. וכ”כ הר”ש סיריליאו בפירושו לירושלמי הנ”ל. וכ”כ הרב בית ישראל על פאת השלחן דמאי סי’ טז’ סקכ”א. וכ”כ בשו”ת בית שערים חיו”ד די’ יז’ ד”ה אמנם לא (בתירוץ הראשון). וכ”כ בשו”ת באר משה שטרן ח”ה סי’ קנט’. והגרי”ש אלישיב שליט”א בשו”ת קובץ תשובות ח”ב סי’ כח’ הביא את דברי הרב בית יצחק הנ”ל, והשב”ח השבי”ח את דברותיו באמרו דדבריו מוכרחים הם. עיי”ש.
ברם לולי מימר קדישין דהגריש”א שליט”א היה נראה לפי קוצר השגתנו דאין בזה אות ומופת ברור כולי האי, דהרי בשו”ת חוו”י הנ”ל כתב ישוב נוסף דבר נאה ומתקבל על הדעת, דהרמב”ם ס”ל כשיטת רש”י והרע”ב אליבא דהבבלי – דמתכוונת הפונדקית לטובה. [וגם הרב בית יצחק הנ”ל לא כתב כן אלא לדעת הרמב”ם, אך לדינא נקט שם דאפי’ בקום ועשה שייך ההיתר דהלעיטהו לרשע (אלא דאפשר דהיינו דוקא בחד עברא), עיי”ש אות ד’ וה’]. ולעיל במילתין זכור הזכרנו ישוב נוסף בדעת הרמב”ם בשם המהרש”ק זלה”ה בשו”ת טוטו”ד. ועוד, דהנה הרב מראה פנים על הירושלמי הנ”ל יפה דייק מלשון הזהב של הרמב”ם שכתב “שלא יהיה תקלה לאחרים, דהיינו אה”ן אין אנו חוששים לעשות תקנה לפונדקית, דהלעיטהו לרשע וימות כתיב, דמנקטו חז”ל “פונדקית” מכלל דאיכא פונדק עם אורחים הסמוכין על שלחנה, ואם היא פושעת לשלוח יד בגזל, המה מה פשעו. והן הן דברי הירושלמי, דגם רשב”ג מודה לת”ק דר”י יען כי דרך חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן כדי שלא יכשלו אנשים כשרים, דמהאי טעמא יש לעשר לפני שנותן לפונדקית כדי שלא יכשלו האורחין. ראה שם את האר”ש כי נעמה. וכן למד הגאון החזון איש זלה”ה דמאי סי’ ח’ סק”ט בדברי הירושלמי (אך לא הזכיר מדברי הרמב”ם בזה), ועיי”ש שכתב לנמק עומקה של הלכה, דאפי’ נתינת טבל בידיים לא מקרי נתינת מכשול מאחר והפונדקית מנועה מלהשתמש מחמת איסור גזל (והיינו דכלפי איסור אכילת טבל אין זה בגדר “מכשול” כלל, הואיל ואינו זמין כמות שהוא מחמת איסור גזל שבו, ודומה הדבר למי שנועל כוס יין לתוך שידה תיבה ומגדל ומושיטו לנזיר), אלא דלענין אחרים דרך חבר שאינו מוציא וכו’. עיי”ש. והרב בית ישראל הנ”ל ג”כ הוסיף לומר דבלא”ה יש מקום להצריך לעשר לפני הנתינה לפונדקית משום הכשלת האחרים עיי”ש. וע”ע בשו”ת בית שערים הנ”ל שכתב ליישב דהיכא דהנותן מוחל מראש שרי (וכבר הזכרנו שיטתו בריש אמי”ר). [וראה גם להרה”ג ר’ משה מלכה זצ”ל (מח”ס שו”ת מקוה המים ה”ח) בקובץ תחומין תשמ”ו (ח”ז) עמ’ קטו’ שכתב מסברא דנפשיה דדין “הלעיטהו לרשע” הוא דוקא היכא דאינו נכשל על ידינו עיי”ש. וכ”כ מדנפשיה הרה”ג ר’ אברהם צבי הכהן נר”ו בקובץ זכור לאברהם תשס”ד עמ’ תקצה’. וכעי”ז כתב מדיליה בשו”ת מלואי שלמה לורנץ עמ’ זר”ע אות ב’, ודלא כמו שנקט הגר”י זילברשטיין שליט”א בקובץ פעמי יעקב, עיי”ש].
סוף דבר שפיר יש מקום לסברתו של הגאון מוהר”י אלפאנדרי זלה”ה במה שכתב ד”הלעיטהו לרשע” שייך אף היכא דמכשילו בידיים, אלא דמילתא תליא באשלי רברבי וכאמור.
וצאינה וראינה למוהר”ר דוד פארדו זלה”ה בספר משכיל לדוד פרשת קדושים על הפסוק ולפני עור וגו’, שהבין ג”כ דהלעיטהו שייך אף בידיים (ורבים ועצומים תמהו על עיקר דברותיו ואכמ”ל). וראה גם בהגהות מוהר”ר ברוך פראנקל על הש”ך יו”ד סי’ קנא’ סק”ו, שהבין דהא דכתב הש”ך דמותר לסייע למומר בידיים, היינו מטעם הלעיטהו לרשע וימות (ולהלן סי’ יד’ ענף א’ וענף ז’ אכתוב אודות דברי הש”ך אלו בעזר משדי). וכן הגר”ח קנייבסקי שליט”א בתשובה כי באה בספר נזר החיים עמ’ קפה’ סי’ עז’ נקט לדינא ד”הלעיטהו לרשע” היינו אפי’ כשהכישלון נוצר על ידינו (שכתב דמותר לעבור במעבר חצייה בשבת אע”פ שעי”ז הרכב שמתקרב ימעיט ממהירותו, ונימק את ההיתר משום “הלעיטהו לרשע וגו'”. עיי”ש. ובקושטא מקרה זה קיל טפי מהכשלה בידיים, כי בזה עובר אורח כדרכו, ורק דעי”ז נוצר מכשול, ולא דמי להיכא דפעולתו גורמת ישירות לכישלון, ודו”ק).
[5] ובעיקר דברי הריטב”א בזה, שיחה זו של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, וכמו שעמד והשתומם בזה הרב המגיה שעל חידושי הריטב”א הנדמ”ח (אות שמה’), וז”ל: “צ”ע מדוע לא פירש רבינו כפשוטו, דלא נירמי עליה שבועה כיון דלא נאמן בשבועה, דמיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא”. עכ”ל. ושפיר קדמי ליישב לפקצ”ד, על פי מאי דכתבינן לעיל בדעת הריטב”א, דגם חשוד אשבועתא דקרוב לודאי שישקר, סוף סוף אינו ודאי, וא”כ יש תועלת קצת בשבועתו והיה מקום לומר דעלינו להשביעו משום דמאי דאפשר לתקן מתקנינן. וע”ז כתב הריטב”א דאסור להשביע את החשוד על השבועה, משום ולפני עור לא תתן מכשול [ומה שתמה עוד הרב המגיה שם, לא קשיא מידי אחה”מ].
[6] ולפ”ז אם יודע בנפשו שהנתבע אין לו חזקת כשרות, אע”ג דבית הדין לא יודעים מזה, אה”נ אסור מן הדין להשביעו. וכבר כתבנו לדון בדעת הריטב”א והרדב”ז בזה. והב”ט היטב היטב הב”ט בשו”ת התעוררות תשובה הנדמ”ח חיו”ד סי’ פב’, ודו”ק.
[7] והבט וראה שם בד”ה ונראה דהיה, שיצוא יצא להביא ראיה מהבא במחתרת, דאע”פ שמן הסתם ישנם בעלי בתים ששולטים ברוחם לבלתי יעמדו על ממונם, אפי’ הכי לא אסרו חז”ל לעמוד על ממונם אע”פ שיש בזה משום לפני עור דרציחה. עכ”ד. ובמחי”כ, מאי דפשיטא ליה ד”התירו” לעמוד על ממונו, לאו מילתא פסיקתא היא אצל הראשונים כמלאכים, ואכמ”ל.
[8] במהדורת תשנ”ט, וכמדומני שבמהדורות החדשות נשתנו הסימנים.
[9] דאיתא התם דמותר למכור אצטרובלין וכיוצא (שרגילין להשתמש בהן לעבודת אלילים) לגוי שהוא סוחר, אע”פ שהגוי הלזה מוכר לאחרים לצורך ע”ז, וטעמא דהיתירא משום ד”אלפני דלפני לא מפקדינן”. עיי”ש. ברם לפום ריהטא דברות הגרח”פ שיינברג שליט”א שגבו מהבין, דהרי תוס’ בע”ז דף טו’ ע”ב (ד”ה עכו”ם) כתבו, דהא דקיי”ל “אלפני דלפני לא מפקדינן”, היינו דוקא לענין למכור אצטרובלין לגויים בלבד. אך אמת אגיד די”ל זיל בתר טעמא, דהרי כתבו התוס’ דנימוק החילוק בין גוי לישראל לענין “לפני דלפני”, הוא יען כי גוי אינו מצווה על לפני עור, ולכן מותר למכור אצטרובלין לגוי כדי שאותו גוי יכשיל אחרים (דהיינו “לפני דלפני”), משא”כ ישראל שמצווה ועומד בלאו דלפני עור, הרי אסור להכשילו לעבור על לאו זה (“ולפני עור וגו'”) כמו שאסור להכשילו על כל לאו אחר. ומן הדא הנה דהכא נמי דכביכול גורם ל”תורה” להכשיל את הנתבע, ליכא קפידא, כי התורה איננה אנוש כי אם חק האלקים. וכי תימא דסוף סוף מכשיל את חבירו מכח כחו (“גורם דגורם”), ע”ז כתב הגרח”פ דמהסוגיא ד”לפני דלפני” יצאנו למדין מיהא דאין קפידא במה שמכשיל מכח כחו (“גורם דגורם”).
ברם אכתי אנחנו לא נושענו, דהנה הרא”ש בפ”ק דע”ז סי’ יד’ כתב דהא דשרי “לפני דלפני”, היינו דוקא כאשר מכשיל גוי אחד שיכשיל גוי אחר, משא”כ להכשיל גוי כדי שיכשיל ישראל בודאי אסור, כדאיתא בפסחים דף מ’ ע”ב גבי ארבא דטבעה בחישתא, דאסור לזבוני לעכו”ם דילמא הדר ומזבנה לישראל. [ויש להרחיב הדיבור בזה, ועצר”ת הדברים עדיפא לן כי אינו מענין דנן כולי האי]. ונראה דכוונת הגרח”פ, דנהי דיש חיוב לדאוג שגוי לא יכשיל את ישראל, מ”מ לא שייך קפידא זו היכא דהתורה היא זאת שכביכול מכשילה, ורק דע”ז נתקשה הגרח”פ, דנהי דאין חיוב על הישראל לדאוג שהתורה כביכול לא תכשיל, סוף סוף תיפוק ליה לאסור משום דהוי כאילו הוא בעצמו מכשיל בכח כחו (כלומר באמצעות התורה), ועל חשש זה השיב דכיון שהתירו למכור אצטרובלין לגוי, שמעינן מינה דלא הוי כאילו הוא בעצמו הכשיל, דאי לא תימא הכי הוי כהושיט אבר מן החי לבני נח, דאסור. [והגרח”פ לא ראה צורך לפרש כל זה מרוב פשיטות הדברים].
[10] ברם חיובא רמיא למודעיי, דכל זה בנוגע לדין “לפני עור”, אך המשביע את חבירו וחושש פן שקר יענה בשבועתו, אכתי יש לחוש בזה משום חילול ה’ (עכ”פ בימיהם שהיו נשבעין בשם), וכדגרסינן בשבועות דף ט”ל ע”ב: “ר”ש בן טרפון אומר שבועת ה’ תהיה בין שניהם מלמד שחלה שבועה על שניהם”, ופירש רש”י: “ששניהן נענשין בה, שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן ובאו לידי חילול ה’.” עכ”ל. וכן פירשו התוס’ בדף מז’ ע”ב ד”ה חלה, וכ”כ הר”ן דף כט’ ע”א (מדפי הרי”ף), וכן פירש בנימוק”י (הנדפס בפנ”ע, הלברשטט תר”ך) בדף ט”ל, וכ”כ בשיטה מקובצת לב”מ דף ב’ ע”ב בשם מהר”י אבוהב ז”ל. וכ”כ בספר חסידים סי’ שעח’ ועוד [ועיין למרן מוהר”י קשטרו זלה”ה בערך לחם חו”מ סי’ פז’ סע’ כ’ דנקט שכן עיקר].
אלא דנראה דלא קיי”ל כרש”י ודעימיה בזה, דהנה בפירוש ר”ח בשבועות דף מז’ ע”ב רוח אחרת עמו, וידו פר”ש דהא דאמרינן דהשבועה חלה על שניהם היינו דממה נפשך, אם נשבע על שקר נענש זה שנשבע, ואם שבועתו אמת הלא נענש המשביעו דגורם לו להשבע על חינם. וכ”כ הר”י מיגש דף מז’ ע”ב ע”ב בפירוש השני. וכן דעת המאירי שם בדף ט”ל ע”ב. וכ”כ הריטב”א דף ט”ל ע”ב בשם רבינו תם (ואפשר דצ”ל ר”ח. אולם גם בשו”ת הרדב”ז סי’ אלף רכג’ כתב כן בשם ר”ת ז”ל, הגם דנראה דמקורו טהור מדברי הריטב”א). וכן פירש בספר עשרים שערי שבועות לרבינו יצחק נכד הרי”ף ז”ל (ואיכא דאמרי דהוא הרי”ף בעצמו זיע”א) בריש הספר ד”ה הג’. וכן נראה דעת הסמ”ג עשין קכג’. וכן נראה דס”ל להגהות מיימוניות פרק יא’ משבועות אות ו’ [ובאמת בתוספתא שבועות פרק ו’ הל’ ג’ איתא להדיא כדברי ר”ח, וכמו שהבין גם הרב מנחת ביכורים שם וכן הוא בתוספתא בסוטה פרק ז’ הל’ ב’, ובירושלמי פ”ר דשבועות הל’ ה’. אלא דמהור”ד פארדו זלה”ה בחסדי דוד בתוספתא דשבועות שם דח”ק ונכנס לומר דאדרבה מן התוס’ משמע כרש”י ז”ל]. וראה בשו”ת שואל ומשיב מהדורא רביעאה ח”א סי’ כג’ ובשו”ת באר חיים מרדכי ח”א סי’ סו’ שכתבו לבאר דדעת הרמב”ם (ומרן לפי השו”מ) ז”ל כשיטת רבינו חננאל, עיי”ש. וכן נראה דהבין הרדב”ז שעל הרמב”ם פי”א דשבועות הל’ ח”י, עיי”ש. [וצאינה וראינה להרב אור החיים הק’ זיע”א פרשת קדושים על הפסוק ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך, שכתב בזה כעין פשרה קרובה לדין בין הראשונים, וז”ל: “עוד יכוין באומרו לא תשבעו (לשון רבים) להזהיר גם למשביע אם יודע שחבירו נשבע לשקר שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע לז”א וחללת לשון יחיד”. עכ”ל]. ובקושטא נראה דמילתא תליא באשלי רברבי, דכבר נחלקו בזה האמוראים בויקרא רבה פרשה ו’ אות ג’ (ועיי”ש ביפה תואר סוף ד”ה אמר רב אייבו), וכבר הרגיש בזה הרב נחל יצחק על חו”מ סי’ פז’ סקי”ד. ועיין בביאור הגר”א שם אות ע’.
וע”ע בריטב”א הנ”ל שכתב בזה פירוש שלישי, דכאשר חבירו מהפך עליו השבועה, אזי הנה חלה השבועה על המשביע. עיי”ש [והבט וראה מה שכתב לבאר בדבריו הרב אהל דוד לשבועות דף ט”ל ע”ב]. ובספר משפטי שבועות לרב האי גאון ח”ב בביאור כיצד משביעין ונשבעין, ד”ה והחמישי, כתב לפרש בשם “הקדמונים”, דמה שהשבועה חלה על שניהם פירושו שצריכים ביה”ד לאיים על שניהם, ומשמע מדבריו דאין הכוונה דאיכא עונש בידי שמים על שניהם כאחד. עיי”ש. ובשו”ת בנימין זאב סי’ רנט’ כתב דהא דאמרינן דמשביע את חבירו נענש איירי דוקא כאשר יטעון עליו טענת חינם כדי לצערו או להקניטו ולהושיבו בדין להשביעו עיי”ש. [והב”ט היטב היטב הב”ט בתשובות המיוחסות לרמב”ן סי’ רפב’ דמוכח דס”ל להרשב”א דאין לחוש כלל מלהשביע את חבירו אפי’ היכא דחושש פן ישבע לשקר. וגם בשלטי הגיבורים שבועות דף ל’ ע”ב מדפי הרי”ף הביא לדבריו].
ואף לפירוש רש”י ז”ל התיצבו וראו מה שכתב בשו”ת שו”מ הנ”ל, דכל זו הסוגיא איננה להלכה, דהרי בדף מז’ ע”ב מבואר להדיא (לכאו’) דלדידן דקיי”ל מתוך שאינו יכול להשבע משלם, דרשינן להאי קרא ד”שבועת ה’ תהיה בין שניהם” – “ולא בין היורשים”. ובר מן דין הנה ממתק לשונו של רש”י ז”ל ניכר החוש”ה אל העי”ן דכל הקפידא על המשביע היינו דוקא כאשר פשע והפקיד נכסיו ביד אדם שניכר מבין ריסי עיניו שאינו נאמן, וכמו שדייק לנכון בשו”ת הרדב”ז סי’ אלף רכג’ (וסיים שם וז”ל: “אבל לא שיניח להפסיד ממונו כדי שלא ישבע זה לשקר, והעושה כן נקרא אצלי חסיד שוטה, שהתורה אמרה כי יתן איש אל רעהו וגו’ עד האלהים יבא דבר שניהם לשבועה. אלא ישיבעהו ולא יחוש.” עכ”ל. וכן דייק מרש”י בשו”ת דברי חיים הנ”ל, וכן הבין הרב שדה יצחק גויטע זלה”ה בשבועות דף ט”ל ע”ב, עיי”ש.
[וע”ע להרב משכנות הרועים מע’ ש’ אות לד’ שג”כ הבין בעין עיונו דמש”כ רש”י דהמשביע חייב בפשיעה באשר לא דקדק במסירת נכסיו וע”ז הוא דקפדינן עליה, ומכאן השיגה ידו אמאי דכתבו הגאונים מוהרי”ט בדרשותיו (על הפסוק לא תשא את שם ה’ אלוקיך לשוא) ומהר”ם אלשיך (עה”פ הנ”ל) שנקטו תרווייהו כאחד דהמשביע את חבירו שבועת שקר הרי גם המשביע עובר על לא תשא, עיי”ש. אלא דשוב כתב הרב משכנות הרועים דאפשר דסמכו זקני העדה את ידיהם הטהורות על ראשונים אחרים זולתי רש”י ז”ל, עיי”ש].
אולם ראה להרב הפרישה בחו”מ סי’ פז’ סק”ל, שפירש בדעת מרן השו”ע שם סע’ כ’, דתמיד איכא קפידא מן שמיא על המשביע, דהיה לו להתפשר שלא יבוא חבירו לידי שבועה. וכ”כ הרב מאירת עינים סי’ פז’ סקס”א. וכן הורה בקיצור שו”ע גנצפריד סי’ קפא’ סע’ ח”י, דעל המשביע להשתדל לבא לידי פשרה למען לא יבוא רעהו לידי שבועת שקר. עיי”ש. וע”ע למוהר”י מליסא זלה”ה בצואתו והיא ל”ו נדפס”ה בספר נחלת יעקב על אגדות הש”ס מהדורת תש”מ עמוד קטו’ אות כב’. וצאינה וראינה בשו”ת חת”ס חחו”מ סי’ צ’ שסמך סמיכה בכל כחו ע”ד הסמ”ע הנ”ל, וע”ע מש”כ ע”ז המלאך רפאל אנקאווא זלה”ה בפעמוני זהב דף ז”ן ע”א, והגאון מוהרמ”ב לוריא ז”ל אב”ד סוואלק בספר מלאכת בצלאל שבועות דף ט”ל ע”ב, ושאר אחרונים כי רבו, ואכמ”ל. והבט נא בעין יפה לרבינו יצחק די ליאון ז”ל בספר מגילת אסתר על ספר המצות מצוה ז’, במה שכתב שם “ואל תשיבני ממה שאמרו וכו'” ראה נא שם.
ועוד יש להאריך טובא בכל זה אך אשמור מחסום לפי עצר”ת הדברות, כי כל זה אינו נוגע לעיקר נ”ד.
ומ”מ לא אמנע טוב מלהעיר עוד על כל הנ”ל, מוד”ע לבינה, דבעיקר מה שדנו כל הפמליא של מעלה הנ”ל זיע”א בענין האם מותר להשביע את חבירו בביה”ד היכא דמכיר בו שישבע לשקר (דכנ”ל יש לדון משום “ולפני עור לת”מ” ומשום “שבועת ה’ תהיה בין שניהם”), עוד איכא לעיוני ביה מטעמא אחרינא, דהנה בשו”ת ר”י ן’ מיגאש סי’ זק”ן כתוב לאמור בזה”ל: “אירע מעשה בימי רבינו יצחק ז”ל שבאו לפניו שני בעלי דינין לדון, ונתחייב אחד מהם שבועת היסת, ובעודו כותב נוסח השבועה שנתחייב בה בפתקא אמר התובע לנתבע אני יודע בבירור שתשבע לי לשקר שכבר נשבעת לפלוני ולפלוני לשקר. וחטף ז”ל הפתקא מידו ואמר לו לך אין לך אצלו כלום וכיון שהודית שהוא חשוד לא נשאר לך עליו שבועה ולא שום דבר”. עכ”ל. אלמא דהיכא דברי ליה שחבירו ישבע לשקר, אסור להשביע, מטעם דפקע מחבריה חיוב שבועה. אולם בשו”ת הרשב”א ח”ג סי’ צד’ כתב וז”ל: “אבל עדיין יש לדקדק על דין זה, כל שהתובע טוען ברי לי שהוא חשוד אם [לא] מצא עדים – אם הפסיד תביעתו אם לאו, לפי שיש לומר דכיון שהוא טוען שהנתבע חשוד א”כ לפי דבריו א”א לב”ד למסור שבועה, שאין מוסרין שבועה לחשוד, וגם התובע אינו נוטל בשבועה כדין חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל – כי זה אפשר שאינו חשוד ואיך יטול שכנגדו בשבועה, ונמצא שהתובע הפסיד ממונו עד שיביא ראיה על חשדו של נתבע. וכו’. ואני רואה קצת מחכמי ישראל נ”ע שיראה מדבריהם שאין נמנעין מלהשביעו מחמת שחשדו בעל דינו על שבועתו, ואפי’ טוען נשבע לו לשקר, ונראה שדעתם לומר שאין פוסלין אותה לחצאין שיהא פסול לגבי תובע זה ויהא כשר לעלמא, שאין פוסלין אותו לעלמא על פי זה שאינו אלא עד אחד. וקרוב הדבר אל הדעת”. עכ”ל. הא קמן דאין דעתו דעת עליון כמהר”י אבן מיגאש הנ”ל. ודברי שו”ת הרשב”א הובאו ביתה יוסף חו”מ סי’ צב’ מחודש ה’, אך בשלחנו הטהור סי’ צב’ סע’ ו’ העתיק רק מה שהביא בב”י לפני כן בשם הרשב”א ואילו דין זה השמיטו (ומ”מ אין מזה ראיה לכאן ולכאן ועיין ללקוט שושנים ח”א ריש עמוד ד”ע). ואפשר דמרן סמך על מה שכתב בשו”ע חו”מ סי’ פז’ סע’ יד’ (ומקורו הטהור בתשובת הרי”ף ז”ל) נתבע שכפר בכל ונשבע היסת בלא נקיטת חפץ ואח”כ הביא התובע עד אחד – חוזר ונשבע הנתבע שבועה דאורייתא בנקיטת חפץ – דמתשובת הרי”ף זו הוכ”ח הוכי”ח הרשב”א הנ”ל (בהמשך דבריו) דאע”ג דלפי טענת התובע נמצא דהנתבע הוא חשוד אשבועתא, עם זאת משבעינן ליה. [איברא דלפום ריהטא הרי”ף ז”ל יושב בסת”ר מדידיה אדידיה, דהרי “רבינו יצחק” המובא בשו”ת מהר”י ן’ מיגאש היינו הרי”ף רבו זיע”א, דהרי ר”י הזקן נולד רק לאחר ב’ דורות, וז”פ. ואיכא ליתובי דעתא בכמה אנפין, ואכמ”ל].
ומרן החיד”א בשו”ת טוב עין בהגהותיו לשו”ע שבסי’ ח”י, בהגהות לחו”מ סי’ צב’ סע’ יא’, ראו הביא לנו תשובת מהר”י אבן מיגאש הנ”ל, וכתב עלה דבגליון של הרב עיר וקדיש מהר”מ הלוי נזיר ז”ל (מן הנראה דכוונתו לספר “יד משה” נזיר על חו”מ, המוזכר בשם הגדולים מערכת גדולים אות מ’, ולדאבוני חיבו”ר לטהרה זה לא ראיתיו עד הנה), כתב דמשו”ת הרשב”א משמע דלא כמהר”י אבן מיגאש. וממתק לשו”ן הקוד”ש דהגחיד”א בשם מוהרח”מ נזיר משמע דהעיקר כהרשב”א בזה. עיי”ש. ברם הגאון מוהר”ר עוזיאל אלחאייך זלה”ה במשכנות הרועים מע’ ש’ אות ח’ דף שיג’ ע”ד הורה זקן כתשובת מהר”י ן’ מיגאש [וצ”ע דלא זכר את יוס”ף (קארו) בב”י הנ”ל משם הטוב דהרשב”א ז”ל]. אלא דכתב דכל זה לענין שבועת היסת, משא”כ שבועה שניתן להפך (וגם שיחה זו של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, דהאיך נהפך על סמך עדותו של הבעל דין שפסל את בעל דינו).
ויש מקום אתי בדלותי להרחיב הדיבור בזה טובא, אך כבר הקדמתי דבזה מיעוט שיחה עדיפא דאין זה מענינין. ומ”מ צאינה וראינה מה שכתב הרב שדי חמד מע’ ו’ כלל כו’ אות ל’, ומה שכתב בזה הגרי”ש אלישיב שליט”א (ובית דינו) בספר פסקי דין רבניים ח”ו עמוד ה”ן ואילך.
[11] ואמת אגיד דבשו”ת מלואי שלמה לורנץ עמ’ רעח’ מייתי מעשה בהגאון חפץ חיים זלה”ה, דכאשר הבחין שגנבים בורחים מחצירו עם שללם, זעק זעקה גדולה: “הפקר הפקר”. ואולם נראה דאין זו אלא משנת חסידות, ובפוסקים לא מצינו חיוב כזה לא מיניה ולא מקצתיה, ומותר לאדם לעמוד על ממונו ולהקפיד על הגניבה. וא’ם חסיד – תתחסד.
[12] וגם לסוברים ד”לפני עור” באיסורים אינו מגדר “משיא עצה שאינה הוגנת” לכל דבר, וכגון דהמכשיל חבירו באיסור דרבנן אינו עובר אלפני עור מן התורה (לדעתם), מ”מ מסתברא דמודו מיהת דלענין גדר “נתינה” לענין לאו זה, אין להתעלם ממשמעות דרשת חז”ל בביאור כוונת הפסוק. וז”פ. [אך צ”ע ממה שכתב בשו”ת אחיעזר ח”ג סי’ סה’ ענף ג’ אות ט’ וסי’ פא’ אות ז’ בענין תיבת “עור”. ברם להלן סי’ יב’ אבאר דלכאו’ נעלם מעין הבדולח דברי הרמב”ם פי”ב מהל’ רוצח הי”ד]. וקצרתי בכל זה והמבין יבין.
[13] והמעיין בעין יפה במסכת דרך ארץ ישר יחזה פנימו דכדברי כת”ר שליט”א כן משמע משיחתו של הגנב עם רבי יהושע לאחר נפילתו, דז”ל הגנב: “רבי, לא הייתי יודע שנטלת את הסולם מתחתי.” אלמא דרבי יהושע סבור היה שהגנב יודע מנטילתו של הסולם. ולפ”ז מה שהשיבו רבי יהושע (וז”ל: “ריקה, אי אתה יודע שמאמש היינו זהירין בך”) פירושו בלשון תמיהה, דהיה לך להשכיל שכן אעשה.
ומצאתי תנא דמסייע לכת”ר שליט”א, והוא הגרשז”א זלה”ה בשו”ת מנחת שלמה ח”ב (כרך ג’) סי’ קה’ אות א’, שהביא את מעשה דרב הונא הנ”ל וכתב ע”ז וז”ל: “וגם נראה שאם אותו גנב לא היה בהול כל כך לבצע גניבתו לא היה בא כלל לידי בזיון וכ”ש לנזק של חבלה, כי היה רואה שהסולם איננו והיה מבקש מבעה”ב להביאו, והיה דן אותו לכף זכות שהסילוק היה לאיזה צורך ולא להיות נעלב מזה, ומה שנשברה מפרקתו היה רק מחמת רוב הבהילות שלו, וממילא לא שמעינן כלל מהך עובדא שמותר לגרום חבלה לגנב וכ”ש שלא לסכן חיים בשבירת מפרקתו דחשיב כמת שמטמא מחיים.” עכ”ל. והתנבא בסגנון זה גם בשו”ת מלואי שלמה לורנץ עמ’ ער”ב ד”ה אגב [ועפ”ז כתב לדחות מש”כ הגר”י זילברשטיין שליט”א (בקובץ פעמי יעקב) ללמוד ממעשה דרבי יהושע הנ”ל, עיי”ש]. וכעין זה כתב מדנפשיה הגאון בעל משנה הלכות שליט”א בקובץ פעמי יעקב ניסן תש”ס עמ’ קיד’. וכיון לזה גם הרה”ג ר’ גדליה אקסלרוד נר”ו (אב”ד חיפה) בקובץ הנ”ל עמ’ קח’.
ברם איכא לעיוני באמירה נוספת של רבי יהושע במעשה הנ”ל, דאחר שמצא רבי יהושע את הגנב כד שכיב בקרקע אחר הנפילה, הוכיח רבי יהושע את הגנב בזה”ל: “ריקה, כך עושין בני אדם שכמותך” – כן היא הגירסא לפנינו במס’ דרך ארץ דפוס ווילנא, אך במחזור ויטרי ח”ב סי’ תקלא’ פרק ד’, ובספר הלכות דרך ארץ לר’ יצחק בן חיים (קראקא שנ”ה), גורסין “ריקה, כך עושין לבני אדם שכמותך” ע”כ, הנה הראית לדעת (עכ”פ לפי גירסא זו) דרבי יהושע הוציא את הסולם בכוונה תחילה על מנת להפיל את הגנב. וצריכין לומר דאיירי בגוונא דכאשר יפול הנופל ממנו אין לחוש לסכנת נפשות. ואשר על כן ראיית הרב משפטי התורה עומדת וגם ניצבה (לפום ריהטא), ונהי דלפנינו אין הגירסא כן, מ”מ הואיל ולא מצינו להדיא דיש מפרשים דלא כמבואר במחזור ויטרי ז”ל, וגם לפנינו ניתן לפרש כן בעצם המעשה (אך לא באמירה), לכאו’ הכי נקטינן, דלאפושי פלוגתא לא מפשינן. ובדוחק טובא י”ל דלגירסת המחזור ויטרי הכי קאמר שכך ראוי היה לעשות לבני אדם שכמותך לולי שיש בזה חשש סכנה, או ד”מן השמים” הכי עושין לבנ”א שכמותך. וצ”ע.
אולם אפי’ אם נפרש את המעשה דרבי יהושע כהבנת הרב משפטי התורה, לפקצ”ד יד הדוחה נטויה בזה בכמה אנפי. חדא, דהנה כל דברי הגאון משפטי התורה נשענין על הנח”ה סובר”ת דמקרא ד”ולפני עור לא תתן מכשול” לא יצא מידי פשוטו, והיינו דפשיטא ליה דגם המניח אבן בדרכו של סומא עובר אלאו זה, ברם האי מילתא לאו כביעתא בכותחא היא, דהנה הרב מנחת חינוך מצוה רלב’ כתב דמשמע מהרמב”ם והחינוך דחז”ל גילו לנו דהאי קרא יצא מידי פשוטו לגמרי, עיי”ש מילתא בטעמא, ואכמ”ל. ומדחי אל דחי אוסיף עוד לפענ”ד, דהנה הסולם משמש כסיוע לגנב לנוס שמה, ובהיות והסולם הינו רכושו של רבי יהושע ע”ה, הדעת נוטה דאינו מחוייב להשאיר שם סולמו, דאינו מחוייב לסייע (ע”י רכושו) לגנב (עכ”פ לפי הבנת הרב משפטי התורה דאיירי בדאין סכנת נפשות בהסרת הסולם), אך אין ללמוד ממעשה דרבי יהושע דהותר לו לעשות פעולה של “נתינת” מכשול ממש, שאינו רק העדר סיוע אלא הכשלה חיובית. ועוד נסב”ר לבי לדחות את הראיה ממעשה דרבי יהושע, דהנה גם אי נימא דהפסוק לא יצא מידי פשוטו, וגם בהניח דהנותן אבן בדרכו של סגי נהור עובר אלאו דלפנ”ע, מ”מ בודאי דבעינן שיהיה “עור” כלפי המכשול, דהמניח אבן בדרכו של פיקח לא עשה ולא כלום, והנה במעשה דרבי יהושע הרי אדם מועד לעולם והגנב היה לו להביט בד’ אמותיו, משא”כ בנ”ד דבא להכשיל את הגנב באיסורין, ולהלן סי’ יב’ בשם הרמב”ם הל’ רוצח דאדם נחשב “עור” אצל תאוותיו ולפיכך המושיט כוס יין לנזיר מזיד עובר אאיסור לפני עור. וק”ל.
ומלבד כל הנ”ל, איני יודע בעניותי איזה חידוש מצא הגאון בעל משפטי התורה שליט”א במעשה דרבי יהושע שבמס’ דרך ארץ, דהלא כבר כתב התרומת הדשן סי’ רי”ח ז”ל לדייק מגמ’ כמעט ערוכה בבבא קמא דף כח’ ע”א (גבי נרצע) דמותר לכל יחיד אפי’ להכות בידיים את חבירו לאפרושי מאיסורא, ונפסקו דברותיו במפה חו”מ סי’ תכא’ סע’ יג’ (וע”ע במפה באה”ע סי’ קנד’ סע’ ג’, וכן הוא להדיא ברא”ש בב”ק פ”ג סי’ יג’. ומה שכתב הרמב”ם פ”ג מהל’ עבדים ה”ה ד”פטור”, שלמים וכן רבים פירשו דפטור אבל מותר, ולא כאן המקום לבוא בקו”ל ע”ט אל הקדש), וא”כ כל שכן דמותר להוציא את הסולם (דהוא גרמא בעלמא) למנוע איסור גזל (בהניח כהבנת הרב משפטי התורה דאיירי כאשר אין בזה סכנת נפשות). ומה גם דאיתא בב”ק ז”ך ע”ב דמותר לשבור את שיני הגנב כדי להוציא את הגזילה מיד גוזלה (ונפסק בשו”ע חו”מ סי’ ד’ סע’ א’), ולפיכך אין ללמוד ממעשה דרבי יהושע לדין הכשלה באיסורין, אלא באיסורין מילתא תליא בסוגיא אחרינא: האם מותר להכשיל באיסורא זוטא ע”מ להפריש מאיסורא רבא, וכמו שהרחבנו הדיבור לעיל.
