לכבוד חודש אדר אשר סמלו הוא ‘מזל דגים’, ולא לחינם נקרא בלשון רבים, יען יש שני אדרים בשנה מעוברת, והשנה מלבד שהיא שנה מעוברת, עוד יש בה דבר נפלא, שהיא שנת תשפ”ד ובא סימן ת’הא ש’נת פ’לאות ד’גים, על כן אמרתי לערוך כאן מערכה בענייני דגים באספקלריית תוה”ק וחז”ל, ותוכה רצוף אהבה בבירורים עמוקים וידיעות נפלאות ומוסרי השכל. פלא נוסף ראיתי בדבר, כי התחלתי לחשב בו בשבת קודש, וממחשבה למעשה במוצאי שבת יצאתי לתור את האר’ש ולחקוק הדברים בציפורן שמיר, ותוך כדי שהדברים פרים ורבים כדגים, נוכחתי שהדגים קשורים מאוד ליום שבת קודש, וכפי שנראה בין בתרי מאמר זה.

א.     יהודי בלא תורה כדג בלי מים

תלמוד תורה כנגד כולם, ותחילת דינו של אדם על דברי תורה, על כן יש לנו לפתוח במעשה המפורסם אשר תנו רבנן בסוף מסכת ברכות (סא:) פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה, בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהִלות ברבים ועוסק בתורה. אמר ליה: עקיבא, אי אתה מתיָרא מפני מלכות? אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה – לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פִּקח שבחיות? לא פִּקח אתה, אלא טִפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה! אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה (דברים ל כ) “כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ” – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה – על אחת כמה וכמה.קריאת בתורה בבית הכנסת - קלף ספר תורה

והנה מסופר שהייתה פעם אסיפה של גדולי תורה לצורך חיזוק התורה, וביניהם הגה”ק רבי ברוך בער ליבוביץ בעל ה’ברכת שמואל’ מקמניץ. אחד הנואמים נשא דברים בהתלהבות יתירה אודות שבחה של תורה, ובתוך דבריו אמר שהתורה היא כמו אוויר לנשימה! וכשם שללא חמצן אי אפשר לחיות – כך בלי תורה אין חיים! למרבה הפלא, היה נראה שדברים אלו צרמו מאד לבעל ה’ברכת שמואל’ ורוחו סוערת בקרבו בעקבותם, ואכן מיד כשתם נאומו, עלה ה’ברכת שמואל’ לבמה ואמר: “אמנם לא קראו לי לדבר וגם אין בכוונתי לדבר… אך התחייבנו למחות על כבודה של תורה… ‘המשפט שנאמר כאן שהתורה היא החמצן של החיים, אני מוחה על המשפט הזה, מפני שאם אתה אומר שהתורה היא החמצן של החיים, הפירוש הוא שיש שני דברים; יש חיים, והחיים צריכים חמצן שיֵחיה אותם, והתורה היא החמצן שמנשים את החיים האלה. זה שקר – אמר רבי ברוך בער, אין שני דברים, יש רק דבר אחד בלבד – החיים זה התורה והתורה זה החיים. אפס זולתה! רק כשבן אדם לומד תורה הוא חי.

[והג”ר משה מרדכי שולזינגר זצ”ל שהיה נוהג לספר סיפור זה, הוסיף פעם ואמר, שזה הדבר שראינו תמיד אצל מרן הרב שך זצ”ל, שהתורה זה החיים, זה עצם החיים. תמיד היה אומר שמילדותו לא היה לו שום דבר, בגיל צעיר שלחו אותו לישיבה, ולא היה לו לא אוכל ולא שתייה, גם לא מלבושים. וכשפרצה מלחמת העולם הראשונה, הגלו את כל היהודים מערי ליטא, הוא לא ידע איפה ההורים שלו נמצאים, ונשאר לבד כי הבחורים בסלוצק התפזרו, והוא היה ילד ביישן, שמתבייש לבקש אוכל ובגדים, וככה כמה שנים ישב בבית המדרש בכפור, עם חולצה אחת, עד שרבנו איסר זלמן מלצר לקח אותו לביתו, ואמר “במלחמה צריך קמיע לשמירה – והבחור הזה הוא הקמיע שלי”].

ובעוניי זמן זמנים טובא תמהתי על תרעומת מרנא הגרב”ב על אותו חכם, דלכאורה כל מה שהלה אמר זה מאמר חז”ל הנזכר שהתורה זה כמו מים לדגים דהיינו כמו אויר לנשימה וחמצן הנותן חיוּת, וא”כ לא על אותו חכם תלונתו אלא כביכול על חז”ל. ואמרתי שכנראה שמע הגרב”ב בחושיו העדינים בין שיטי לשונו ובין ריסי עיני אותו חכם, שכשאמר שהתורה זה כמו אויר לנשימה, אז הוא בא לאפוקי שהתורה אינה החיים בעצמם אלא רק משהו צדדי המוכרח לחיים, ועל כך תלונתו וביקורתו הנוקבת. אך אה”נ שבודאי חוץ מעצם הדבר שהתורה היא מהות החיים ובלעדיה הכל הבל, יש בה גם אלמנט שמי שלא עוסק בה, אז מלבד שפספס את נקודת ומטרת חיים, גם איבד את זכות קיומו, בהיותו מתרשל מלאחוז בעץ החיים.

שוב בינותי שאע”פ שבמשל דימה רבי עקיבא ענין זה לדגים שנמצאים במים, אשר לכאורה הענין כאן הוא כמו דבר צדדי שהם חייבים את המים בשביל לחיות, בכל זאת יש במשל הדגשה מיוחדת על “מקום חיותנו” לעומת “מקום מיתתנו”, דהיינו שזה לא רק משהו שאנו צריכים כדי לחיות אלא כאן זה המקום שלו וכאן זה החיים שלנו. ובאמת הרי הפסוק שהביאו על כך הוא “כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ”, ובו כתוב בעצם את שתי הנקודות יחד, שספר התורה הוא גם החיים בעצמם וגם הדבר שמאריך חיים. [וקושטא שהגם שהגמרא הביאה פסוק זה לענין התורה, הנה רישא דקרא הוא “לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ” וא”כ ‘הוא חייך’ היינו הקב”ה עצמו, וצריך לומר דאורייתא וקוב”ה חד הוא, והדבקות בו יתברך היא ע”י לימוד תורתו וכמש”ב הרמח”ל במאמר ‘דרך עץ חיים’, ודו”ק].

ומצאנו עוד שאמרו בגמרא עבודה זרה (ג:) על מאי דכתיב (חבקוק א יד) “וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם כְּרֶמֶשׂ לֹא מֹשֵׁל בּוֹ”, למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך: מה דגים שבים – כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם – כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצוות מיד מתים. ועוד הובא שם דבר אחר: מה דגים שבים – כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים, כך בני אדם – כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים. [עיי”ש שהביאו שני ביאורים על כך שהם מתים בהקדרת החמה, איבעית אימא בעולם הזה, כדרבי חנינא דאמר “הכל בידי שמים חוץ מצִנים פחים”, ואיבעית אימא לעולם הבא, כדרבי שמעון בן לקיש דאמר “אין גיהנום לעתיד לבא, אלא הקב”ה מוציא חמה מנרתיקה ומקדיר, רשעים נידונין בה וצדיקים מתרפאין בה”].

בגמרא זו מתוארים שני גורמי מוות לדגים ובמאפיינים אלו הדגים מהווים משל לאדם, עלייה ליבשה וקרינת שמש חזקה, והתבוננתי בזה מה הם שני הנזקים שנאמרו כאן, וראיתי שכבר קדם החוקר הרב משה רענן נר”ו בפורטל הדף היומי, שכתב כי אמנם הנקודה הראשונה דהיינו עלייה ליבשה בוודאי גורמת למוות משום שמונעת מהדגים את יכולת הנשימה. נשימת הדגים מתבצעת בעזרת הזימים העשויים מעלעלי אפיתל (רקמת חיפוי) העשירים בכלי דם. שטח הפנים הגדול של העלעלים מאפשר מעבר חמצן אל הדם ופלִיטת דו-תחמוצת-הפחמן החוצה בתהליך פִעפוע (דיפוזיה). הפִעפוע יכול להתקיים באופן יעיל רק כאשר הזימים לחים משום שבשלב הראשון של התהליך על החמצן להתמוסס במים המצפים את הזימים ומשם הוא עובר לתאים. היציאה מהמים גורמת לשתי בעיות: א’ שכבת המים על פני הזימים מתייבשת, ב’ עלעלי הזימים נדבקים זה לזה ובכך קטֵן שטח הפנים הכולל שלהם. התוצאה הבלתי נמנעת של שני גורמים אלו הוא מוות בחנק לדגים.

מעתה השאלה נשאלת כיצד קרינת השמש גורמת למוות בדגים? בני אדם ש”קדרה עליהם חמה” עלולים למות בגלל התייבשות ומכת חום, אך כיצד נגרם מוות לדגים, שהרי חשיפה ליובש זהו הנזק הראשון וברור שהנזק השני מדבר על מיתה בעוד הדגים בתוך הים. ואפשר לבאר הענין, שביום חם המים שבהם שוהים הדגים מתחממים וכתוצאה מכך יורדת מסיסות החמצן במים. מסיסות גזים במים יורדת ככל שהם מתחממים משום שכמות האנרגיה התרמית (חומנית) עולה וכתוצאה מכך גם האנרגיה הקינטית (תנועתית). הביטוי לשינויים אלו הוא עלייה במהירות התנועה של המולקולות המתנגשות זו בזו בקצב מהיר יותר דבר המעלה את הלחץ בנוזל ואת הנטייה של המולקולות להיפלט מתוכו החוצה. באופן זה משתחררות לאוויר מולקולות החמצן וריכוזן במים חמים יורד.

[והביא דוגמה לתופעה זו, והיא חימום משקה מוגז הגורם לפליטת מולקולות דו-תחמוצת-הפחמן המומסות בו ועליית הלחץ בבקבוק. והוסיף כי בימים חמים ניתן לראות דגים הקופצים מעל פני המים על מנת לקלוט חמצן (וראיתי אנשים נבוכים באר’ש מדוע הדגים שאצלם קופצים מעל המים, ולפי האמור איכא פתרון לזה, אכן זהו הסבר אחד ויש עוד כמה הסברים וכן יש דגים מיוחדים שבתכונתם הם מעופפים מעל פני המים ויש גם דגים עם כנפיים, והרוצה יעיין בספרי הטבע ואכמ”ל). ועיי”ש שבבריכות דגים מקובל להפעיל מניפות המקציפות את המים ומעשירות אותם בחמצן ובכך מונעים תמותה של הדגים כתוצאה מחנק, משום שמינים מעטים של דגים מסוגלים לקלוט חמצן באופן ישיר מהאוויר בעזרת מערכת נשימה אלטרנטיבית שאיננה מבוססת על זימים].דגים בים

והנה זכורני שיש שיר של שכני לשעבר ר’ מיכאל שטרייכר נר”ו שהפזמון בו הוא “אדם בלי תורה הוא כדג בלי מים”, ורציתי לכתוב שאלו מילים ע”פ חז”ל אבל אינם נמצאים בדברי חז”ל כצורתם המדויקת, אך במשי’ם חפש’י ראיתי שכך הלשון בסוף ספר “חפץ חיים – שמירת הלשון” ח”א (שער התורה פרק י) שכתב בכותרת לפרק “בו יבואר מה שאמרו חז”ל שאדם בלי תורה הוא כדג בלי מים”, ומסתמא משם לוקח משפט זה של השיר, וראה שם שכתב הסבא קדישא הכהן הגדול מאיר עיני ישראל מראדין זי”ע בענין זה שעל ידי הפסק מלימוד התורה יוצא האיש הישראלי ממסגרת הדת, והיינו שביאר זאת על הצד הרוחני שבלא תורה לא נשאר לו חיוּת ישראלית ומפסיק לקיים את המצוות. וכתב הבחנה נפלאה בנקודת הדימוי לדג, וזו לשונו: ונבחן דבר זה בזמנינו ג”כ בכור הניסיון, שאיש הישראלי שנלקח מן התורה הוא כמו דג שנלקח מן המים, אף שיש לו קצת חיות עדיין מכל מקום ברור הדבר שודאי ימות לבסוף, ואי אפשר לדג לחיות כי אם איזה שעות כל זמן שלחלוחית המים ישנה עדיין על הגוף, אבל כשמתייבשת תכף מת, כי נפסק לגמרי החיות.

ובנותן טעם להביא סיפור שהיה עם מרנא ה’חפץ חיים’ גופיה, שפעם בא לפניו יהודי שבנו למד באותה עת בישיבת ראדין, ולפי מושגי האב בנו כבר למד דיו, ועל כן בא האבא לבקש רשות מהח”ח ולקבל ברכתו ליטול את בנו שיעזור לו במסחרו, אשר מיד שאלו “למה תפסיקהו מללמוד?”, ענה לו האב “מה אומר לכם רבי? ככל שאני רואה ‘רבי עקיבא איגר’ שני כבר לא יצא ממנו, אז לפחות שיעזור לי בפרנסה!”. “במה אתה עוסק?” התעניין הח”ח, ענה לו האב: “ירקן בשוק, והעבודה מאד קשה!”, הקשה עליו הח”ח “תמהני עליך, למה לך לעבוד כל כך קשה? הרי ‘רוטשילד’ שני כבר לא יצא ממך, אז למה לעבוד כל כך קשה…”. “מה הפירוש?”, הזדעק האב “צריך לעבוד בשביל לחיות!”, ענה ה’חפץ חיים’: “אכן צדקת, צריך גם ללמוד בשביל לחיות!”. והן הן הדברים.

[והראני ידידי הרה”ג משה-חיים זכריה נר”ו לדברות הזוהר הקדוש (במדבר דף קפח עמ’ א), גבי רבי אבא ורבי אלעזר שבאו לבקר את ההוא ינוקא באכסנייתו, וראו דהוה יתיב ומתקנין פתורא קמיה, כיון דחמא לון קריב גבייהו א”ל עולו חסידי קדישין, עולו שתילין דעלמא אינון דעילא ותתא משבחין לון, אינון דאפילו נוני ימא רבא נפקין ביבשתא לגבייהו. ופירש ב’מתוק מדבש’ שהם אלו שלמעלה ולמטה משבחים אותם ואפילו דגי הים יוצאים ליבשה אליהם, והיינו נשמות הצדיקים שהם בים הגדול שלמעלה במלכותא קדישא ונהנות מזיו השכינה, ועם כל זה עוזבות את העונג ההוא ויוצאות מעולם העליון הרוחני ויורדות למטה לעולם הגשמי היבש ממימי אורה, כדי להתחבר עם הצדיקים ההולכים בדרך ועוסקים בתורה. ע”כ. והדברים נפלאים שהמשילו מציאות הצדיקים במתיבתא דרקיעא כדגים במים, וירידתם למטה אלא הצדיקים היא כמו דג היוצא מהמים שהם מקור חיותו, ותופס אוכל וכדו’ וחוזר למים].

ב.      דג חם ודג קר

שוב ראיתי דבר נפלא בהאי מילתא, דהנה מסופר בגמרא קידושין (כה.) שסבי דנזוניא שאלו את רב המנונא שאלה בהלכה ולא היה בידו ואמרו ליה “לאו המנונא אלא קרנונא”, והביאו שם התוספות לפרש בשם רבינו חננאל “אתה אומר המנונא היינו חם, נונא דג חם, ואין כן אלא קר נונא, דג שהוא קר”. ובעין אליהו ביאר דברי ר”ח, על פי המובא בגמרא דידן שנמשלו בני אדם כדגי הים, ‘מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים – אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים’. והיינו, שהדגים נשמר חום החיוני להם רק במים, אך מיד בצאתם מהמים, יסור מהם החום ומתקררים ומתים, כן בני ישראל שמור בקרבם החום החיוני רק בעת שעוסקים בתורה, אך כשפורשים מן התורה, סר מהם החום החיוני, ומתים. ולכן כאשר שאלו את רב המנונא דבר ולא פשט, ראו שאין דברי תורה מחודדים בפיו, ונעשה כדג הפורש מן המים, אשר חומו יסור ממנו ויתקרר, ולכן כינו אותו ‘קרנונא’, דג קר, אמנם במסכת שבועות (לד:) כאשר השיב רב המנונא תשובה נכונה, אמרו לו ‘המנונא’, דהיינו שהוא דג חם, וחום החיים שמור בקרבו, ולא פרש מדברי תורה, שהיא מקום חיותו.דג

והחיד”א במראית העין (קידושין שם) מבאר, שהכוונה למה דאיתא באבות דרבי נתן (פרק מ) ד”ה לענין תלמידים, דרש רבן גמליאל הזקן ארבעה דברים, דג טמא, דג טהור, דג מן הירדן, דג מן הים הגדול. דג טמא כיצד – בן עניים שלמד מקרא ומשנה הלכות ואגדות ואין בו דעה. דג טהור כיצד – זה בן עשירים שלמד מקרא ומשנה הלכות ואגדות ויש בו דעה, דג מן הירדן כיצד – זה תלמיד חכם שלמד מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות ואין בו דעת להשיב, דג מן הים הגדול כיצד – זה תלמיד חכם שלמד מקרא ומשנה מדרש הלכות ואגדות ויש בו דעת להשיב’. ולזה אמרו לו, אינך דומה לדג מן הים הגדול שיודע להשיב, כלומר, אינך דג חם שאורייתא מרתחא ביה, אלא דג קר הדומה לדג שבא מהירדן.

ומצאנו לגבי סוגי הדגים, במדרש רבה (בראשית פרשה ה סימן ח) עמש”כ במעשה בראשית (פרק א פסוק י) “ולמקוה המים קרא ימים”, והלא ים אחד הוא ומה ת”ל ימים, אלא אינו דומה טעם דג העולה מעכו לעולה מצידון ולעולה מאספמיא. וכיוצ”ב כתב רש”י בד”ה קרא ימים, והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה מן הים בעכו לטעם דג העולה מן הים באספמיא. [והרא”ם שם הקשה, דלרבי יהודה דאמר (שבת קט.) באוקיינוס ממש משתעי קרא, ששם נקוו כל מימי בראשית, א”כ הלא עכו מגבולי ארץ ישראל היא לצד צפון, ואספמיא היא ספרד, כדמתרגם רב יוסף (תרגום עובדיה א כ): “וגלות ירושלים אשר בספרד – די באספמיא”, והים הספרדי וגבול ארץ ישראל רחוקים מאד מים אוקיינוס. ודבריו צ”ב, שהרי ספרד היא לחוף האוקיינוס האטלנטי, וראיתי שהרגיש בזה ב’הערות וחידושים’ למקוואות (טוייב, סימן טז עמ’ תצו) וכתב שאפשר שבזמן הרא”ם הייתה ספרד שוכנת רק על ים התיכון ונגמר גבולה עוד קודם למיצר גיברלטר, ואין דבריו מחוורים וכל בר בי רב דחד יומא יודע שספרד בזמן תור הזהב הייתה לחוף האוקיינוס, ולכן נראה שהרא”ם הבין דאיירי באוקיינוס ההודי שבתחתית כדור הארץ, אלא שאין זה כהבנת כל המפרשים והפוסקים שדנו בענין ברכת הים הגדול (עי’ הלכה ברורה חי”א אוצרות יוסף סי’ ו) ואכמ”ל. ועכ”פ קו’ הרא”ם קיימא גבי עכו, ודו”ק].

ויש לומר בזה, דהנה איתא עוד במדרש רבה (ויחי פרשה צז סימן ג) בדימוי ישראל לדגים, “מה דגים הללו גדלין במים כיון שיורדת טִפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצִמאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהון, כך הן ישראל גדלין במים בתורה כיון שהן שומעין דבר חדש מן התורה הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהון”. ובמקום אחר (במאמר “שני הפכים המשמשים באותו ענין” במוסגר) הבאתי, מעשה באברך שהתיז מים לאקווריום והדגים לא קפצו, ובא לשר התורה הגרח”ק זצ”ל ושאלו פשר דבר, וביאר לו הגרח”ק שזה דווקא בים שיש להם הרבה מים, משא”כ באקווריום שזה מקום מצומצם. וכך הוא בתורה הקדושה, מי שיש לו מושגים מצומצמים אין לו שאיפות לעוד ואינו מרגיש בחסרונו, אבל מי שיש לו מושגים רחבים והקיף את ים התלמוד וצולל הוא במעמקיו, אז ביקוש החכמה אצלו הולך ומתגבר תמיד. ולהאמור יש לומר דזהו דג העולה מעכו שאין טעמו משובח מהעולה באספמיא, יען עכו זה לחוף ים התיכון שהוא ים סגור ומצומצם יחסית לאוקיינוס שאספמיא שוכנת לחופו, ודו”ק.

ג.      הדג מסריח מראשו

ודאיירינא לענין טעם של דג, יש לנו להיזקק לפתגם הידוע “הדג מסריח מהראש”, פתגם זה כצורתו לא מובא בספרי רבותינו (מלבד מה שראיתי באליבא דהלכתא גליון נז עמ’ קצז משמיה דהגרשז”א שאמר שכשיבוא המשיח דבר-ראשון הוא יטפל בפיאות כי זה צריך טיפול שורש, שהדג מסריח מהראש), אלא לשון הפתגם בהם הוא “אין הדג מסריח אלא מראשו”, כן הביא האדמו”ר האמרי אמת מגור (פרשת וארא שנה תרעה ד”ה והדגה), וכן רא”ב בנו של רבינו אליהו מני בספר ‘ברוך אברהם’ (עמ’ קעח טור ב בהוצ’ אהב”ש) כתב כן בשם המושלים, והתייר רבי יעקב ספיר בספרו אבן ספיר (‘חדרי תימן’ סוף פרק יד) המליץ בלשונו “והדג מראשו יתן באשו ותעל צחנתו”. ועכ”פ אין פתגם זה מובא בספרי רבותינו הראשונים. ובדקתי וראיתי כי פתגם זה מקורו מאומות העולם, ומופיע אצל משורר פרסי בן המאה ה-13 (בספר השירה השלישי בסדרת המסנאווי) ויש לו מקבילות בשפה האנגלית והטורקית ועוד. וגם ראיתי ב’אוצר המשלים והפתגמים התימניים’ (פתגם 725) שהם אומרים “מַא תִּדְּוִדּ אַלסֲּמַּכַּהּ – אִלַּא מִן רַאסִהַא”, כלומר אין הדג מתליע אלא מראשו. נמצא שזהו פתגם כלל-עולמי.דג נוי

והנה הכוונה בפתגם היא שהקלקול והצרות מתחילות מההנהגה והעומדים בראש הפרמידה. לאמר שאם הפקידים ומשרתי הציבור, לא מתפקדים כיאות, הסיבה היא האדונים או המנהיגים, ולא רק המשרתים אלא גם העם עצמו, הרוח הנושבת בו מגיעה מכיוון המנהיגים שהם מתווים את הדרך והלך הרוח. ובאמת מקור לכך יש למצוא בספרִי פרשת מטות (פיסקא קנז, והובא בפסיקתא זוטרתא שם וילקוט שמעוני שם רמז תשפה) שאמרו על הפסוק (במדבר לא יד) “וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל” – מגיד שאין הסרחון תלוי אלא בגדולים, וכן הוא ברש”י שם שביאר שפיקודי החיל היינו ממונים על החיל, וכתב “ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים, שיש כח בידם למחות”.

ואמנם הגם שהנמשל מובן היטב, יש לנו לעמוד על המשל, ולהבין מדוע דוקא דג ומדוע דוקא מהראש, ואילו מקור הפתגם היה יהודי היינו יכולים לומר שכיון שרגילים לאחל בראש השנה “שנהיה לראש ולא לזנב” על ראש של דג, על כן השתרש ענין הראש בדג, אך כיון שלא כך הוא, נצטרך ללכת בדרך הפשוטה והנכונה, שכך היא המציאות, ובדקתי וראיתי שאכן הדג מסריח מהראש או יותר נכון מהזימים שנרקבים ראשונים (ואמנם הגורם העיקרי לסרחון הגוף במהרה הוא העיפוש והצואה שבקרבי הדג). וענין סרחון של דג נפגשים אנו בו בחיי היום יום, שידוע לכל שדג שהוא לא כ”כ טרי יש לו טעם של חול (בפרט דג מושט), ובאמת המומחים אומרים שהם יודעים להבין בין ריחו טעמו ומרקמו של דג חמש דקות לאחר שיצא מהים לבין דג בן שעתיים וכן הלאה דג בן עשר שעות ודג בן יממה ודג בן שלושה ימים. דג היוצא מהמים נמצא במיטבו, והחל מרגע זה מתחיל בבשרו תהליך רקבון מתמשך שבאופן טבעי מקלקל אותו עוד ועוד על כל שעה שחולפת מרגע שנדוֹג.

ובמבט תורני יש להוסיף כי לא לחינם הוא שהדבר ניכר דוקא בדג ומחמת זה שהוא יוצא מן המים, והיינו כאמור שהימצאות הדג במים זה משל לאיש ישראל הנמצא בתורה, וכאן מתחדש לנו שלא רק בחיי חיותו של הדג אלא גם לאחר מיתתו יש השפעה להימצאותו בתוך המים וכנגד זה יש הבחנה ביציאתו מן המים שכל רגע ורגע הוא הולך ומסריח. והאמת שעצם הענין שהימצאות במים שומרת על הבשר, מצאנו כן להלכה גם לענין אדם, בהלכות היתר עגונה (אה”ע סימן יז סעיף כו) דאע”פ שאין מעידים על האדם אלא בתוך שלשה ימים למיתתו, בכל זאת אם טבע במים יכולים להעיד עליו אפילו אחר כמה ימים, אמנם מצאנו שם לאידך גיסא שאם שהה אחר שהושלך מן המים אין מעידין עליו אפילו תוך שלשה ימים, וזה בבחינת “שנה ופירש – קשה מכולם” (פסחים מט:) ובבחינת “כשהם יורדים – יורדים עד לתהום” (כן שגור בפי הדרשנים, אך במקוה”ד במגילה טז. הלשון היא “עד עפר”).

ובנותן טעם וריח להביא סיפור מעניֵין שאירע לאחרונה, שיהודי אחד קנה דג וכשהוא מגיע לביתו הוא רואה שכתוב על האריזה באותיות בולטות “מצורע”, הלה נחרד ותמה על פשר דבר, האם אכן כצרעתה באה אלי, ומיד חזר לחנות לשאלם על טיבו של דבר זה והיאך נותנים הם לו דג הלוקה בצרעת, אולם אף הם התפלאו כמותו ולא ידעו מה זה ובפרט שלא נראה כלל שהדג מצורע, אמרו “נשאל את המשווק” והלה גם כן “עשה – פותח את ידך” באומרו שאינו יודע, וממנו התקדמו ליבואן שמייבא את הדגים ממדינת אוגנדה, והלה הבטיח לברר את הענין, והוא חזר עם תשובה מרתקת, ובכן יש את המשגיח שנותן כשרות, והוא צריך לסמן את ה’ליין’ של הסחורה אימתי נידוגה מן הים, ומנהגו היה לכתוב את שֵם הפרשה על הדגים של אותו שבוע כל שבוע ופרשתו, ואותו שבוע היה פרשת מצורע, והתקיים בדג “צרעת נא’מן תדבך בך ויצא מלפניו מצורע”.

ד.      משפחת הבלעי

עוד איתא התם בהמשך הגמרא בעבודה זרה (ד.), מה דגים שבים – כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם – אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו. והיינו דתנן (אבות פרק ג משנה ב), רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. ע”כ. והנה מה שהדג התייחד בכך שהגדול בולע לקטן, נראה שנרמז כאן שני עניינים, חדא מה דתנו רבנן (שבת עז:) שלשה כל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה, דג ונחש וחזיר, וא”כ יש כאן הדגשה לענין שככל שמגדיל נעשה חזק יותר, וענין הבליעה מובן ע”פ הטבע שהדג אינו צריך לעשות דבר מלבד לבלוע את הקטן ממנו ובזה גובר וגומר עליו.להקת דגי נוי

[ובספר נר לאבות (עמ’ קס אות כה) ביאר שלכן נמשלו בנ”י לדגים, שהרי על ת”ח ג”כ נאמר (שבת קנב.) כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם, והרי הם כדגים שמתווספת בהם גבורה ודבקות בבורא. ובעיון יעקב (שבת עז:) הסביר במה שדג נחש וחזיר ככל שמזקינין מוסיפים גבורה. שיש כאן מוסר השכל לאדם, שלא יהא להוט אחר תאוַת ריבוי מאכלים הטובים והמובחרים, כדי להרבות כחו לעת זקנותו. לזה מייתי מאלו שלשה שהם אוכלים ושותים ממאכלים הקלים ושפלים שבעולם, כגון דג שעיקר כחו וגבורתו מהמים, ונחש מעפר לחמו, וחזיר הנובר באשפה, ואפילו הכי לעת זקנותם מתווספת הגבורה, ובחישוקי חמד (שבת שם) כתב לפי זה, שדגי נוי המקבלים מזון מעולה של בני אדם, יתכן שהוא בעוכריהם, שמחמתו לא יהיה בהם ברכת ה’ שכל מה שמזקינים מוסיפים כח. וסיים שלמעשה יש לבדוק אולי נשתנה הטבע].

[ובדיוק עתה בעוסקי בזה הראני ידידי הרה”ג אהרן בן-פורת שליט”א, דבר נפלא בספר אור החיים הקדוש בפרשתנו (בראשית מז כט ד”ה גם בזה) שנותן במאמר זה הבחנה מחודשת שכמעט מעקרת אותו מתוכנו, ואעתיק לשונו כל’ה כמות שהיא: אנו רואים כי כשיזקין האדם תתמעט הבנתו, ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבא במלחמתה של תורה, ויתמעטו הרגשותיו. הגם שאמרו ז”ל (סוף קנים) זקני תורה דעתם מתיישבת עליהם, דקדקו לומר ‘מתיישבת’ לשלול דעתם של זקני עם הארץ שמתטרפת ולעולם כח השכליי והתבוניי יאפס. ע”כ. והנה רגילים לומר שיש חילוק בין חריפות וחשבון וכדומה (שנחלשים בזקנה) לבין יישוב הדעת (שמתגבר בזקנה), אבל באוה”ח נראה שהכל נחלש ורק שלא נעשים טיפשים, דו”ק ועיין בזה. ואגב, לעיל ציינתי למקור הדבר מהגמ’ שבת והתפלאתי ששם לא כתיב “דעתן” ודלא כמרגלא בפומא דאינשי, וכעת כשראיתי באוה”ח שמקוה”ד מהמשנה בסוף מסכת קינים, פתחתי שם וראיתי ששם הלשון כפי שהעתיק “זקני תורה כו’ כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן” ואיצטמיד חצבא].

וראיתי שגם בזה עמד החוקר הרב משה רענן נר”ו בפורטל הדף היומי, ששאל במה שונה בית הגידול המימי מהיבשתי או במה שונים הדגים מטורפים אחרים, וכי ביבשה אין שרשרת מזון שבה הגדול טורף את הקטן. וביאר שהחילוק הוא באופן הטריפה של הדגים, הטורפים היבשתיים משתמשים בניביהם או באמצעים אחרים על מנת לנגוס בטרף או לשסעו ולאוכלו כפיסות קטנות יחסית, עכבישים ועכשובים אינם בולעים את טרפם אלא מוצצים את לשדו, דורסים מנתחים את הטרף לחלקים קטנים וכך גם יונקים טורפים. מעטים הם בעלי החיים הבולעים את טרפם בשלמות, ויוצאים מהכלל הם הנחשים ודורסי הלילה. לעומת בעלי החיים היבשתיים הרי שלרוב מיני הדגים אין שיניים ובמעטים בעלי השיניים אין לשיניים תפקיד בנגיסה או לעיסה. הטריפה אצל הדגים מתבצעת אך ורק בעזרת בליעה, ולכן דגים אינם יכולים לטרוף דגים הגדולים יותר ממפתח פיהם.

והוא ממשיך ומפרט ענין זה, השוואת צורת הבליעה בדגים לבליעה בנחשים ודורסי לילה מגלה הבדלים ניכרים המדגישים את תופעת הבליעה כקשורה דווקא דגים. בניגוד לנחשים הנעזרים באמצעים נוספים בתהליך הטריפה, הדגים אינם זקוקים לפעולה נוספת. הנחשים מכישים את טרפם או חונקים אותו ולאחר מכן בולעים אותו בתהליך ממושך ואיטי, גם דורסי הלילה ממיתים את טרפם בעת הדריסה ולפעמים נעזרים בהכאת מקור ורק לאחר מכן מתחילים בבליעה הנראית איטית ומאומצת. ואילו הדגים בולעים דגים קטנים מהם בתנועה חטופה ומהירה מבלי לגלות סימני מאמץ. אמור מעתה, הביטוי “בולע את חבירו” מתבטא בצורה הטובה ביותר בדגים.

נקודה נוספת המבדילה בין הדגים והטורפים ביבשה קשורה לרמת התחכום של התנהגות הטריפה. הטורפים היבשתיים שייכים בדרך כלל לקבוצות מפותחות יחסית בעלות מגוון התנהגויות המבטלות את חשיבות הגודל להצלחת הטריפה. ביבשה לא מובטח לבעל חיים גדול להצליח במאבק עם בעלי חיים קטנים משום שלזריזות לתחכום ולהתנהגות החברתית יש תפקיד חשוב מאד להצלחת הציד. ביבשה אנו מכירים בעלי חיים הנעזרים במארב, הסוואה, תאום קבוצתי ועוד. בהרבה מקרים דווקא בעלי חיים קטנים מצליחם להכניע טרף גדול מהם בהרבה. להקות זאבים סיביריים ניזונות מאיילים שמשקלם גדול פי כמה מזאב והדוגמאות לכך רבות. הציד המתבצע במים על ידי הדגים (מלבד יוצאים מהכלל) פשוט יחסית ומתבסס על מהירות והיא מצידה תלויה בגודל הדג ותו לא מידי.

ובביאור הקשר בין המשל לנמשל, כלומר הדמיון בין הטריפה בדגים לבליעה שהיו בולעים בני האדם זא”ז אלמלא מוראה של מלכות, הביא שם בשם הרב מאיר שפיגלמן, שבדגים טורפים נפוצה מאד תופעת הקניבָּליות כלומר טריפה של בני אותו המין. אנשים שהתנסו בגידול דגי נוי מכירים היטב את התופעה ומקפידים להפריד את הצעירים מיד עם הבקיעה או ההשרצה. גם בטבע מוכרת תופעת הקניבליות כמו למשל טריפת פרטים צעירים על ידי דגי נסיכת הנילוס באגם ויקטוריה. כפי הנראה, בדגים המהווים קבוצה פרימיטיבית יחסית, לא קיימים מנגנונים עצביים והתנהגותיים המונעים קניבליות בניגוד לקבוצות המפותחות יותר כעופות והיונקים, מינים רבים של יונקים ואפילו עופות, לא רק שאינם טורפים זא”ז אלא גם אינם פוגעים בחבריהם ללהקה. מעתה ההשוואה בין הדגים לאדם היא, דאלמלא מוראה של מלכות היו “בולעים” בני האדם זה את זה למרות שהם נכללים במסגרת מין אחד כפי שהדגים בולעים את בני מינם. ומובן הדגש בתיבת “חבירו” הן במשל והן בנמשל. ע”כ. וראה להלן בדברי האפריון.דג צבעוני

[עוד יש להביא בזה, דהנה איתא בגמרא סנהדרין (פא:) במאי דכתיב (קהלת ט יב) “כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח, כָּהֵם יוּקָשִׁים בְּנֵי הָאָדָם לְעֵת רָעָה כְּשֶׁתִּפּוֹל עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם”, מאי ‘מצודה רעה’? אמר ריש לקיש: חַכָּה. ע”כ. ולהאמור היינו שדרך דג להיבלע בתוך דג הגדול ממנו, ואף אם לא נעשה זה ע”י דג הגדול ממנו, מכל מקום נאחז הוא בתוך רשת ונבלע כביכול בתוכה, משא”כ חכה שזה קרס קטן שאדרבא נכנס בו ותופסו ולוקחו ממקור חיותו, ולכן נקרא הדבר מצודה רעה. וכיוצא בזה פירש שם רש”י, שחכה זה חפץ רע וחלש וקטן ואוחז בו דגים גדולים פתאום ואינו רואה, ואינו דומה לנאחז ברשתות על ידי מארב ותחבולות].

ה.     למה הדג הבלוע נמצא הפוך בקרב הבולע

ידוע שעיקר מזונם של הדגים הוא בבליעת דגים קטנים מהם (וראה עוד להלן), והנה כד הוינא טליא שמעתי מרב’י אב’א שליט”א דבר, וחיפשתיו כעת וראיתיו בספרי הגרי”מ שטרן שליט”א (אוצר הידיעות השלם ח”א עמ’ תעד, נשמת כל חי עמ’ לד ועמ’ קו, ועוד), וגם הובא בהרחבה בגליון ‘העידוד לחידוד’ (פורים תשע”א) ואביא דבריהם: מצוי הוא שכאשר פותחים דג, מוצאים בקרביו דג קטן אותו הוא בלע, והסברה הפשוטה אומרת, שהאופן בו הדג הקטן נמצא בקרבי הדג הגדול, הוא ראש כנגד ראש וזנב כנגד זנב, שהדג הגדול רדף אחרי הדג הקטן ובלעו, אך המציאות היא, וכך יעיד כל מי שבדק בקרבי הדגים שקנה, שהדג הקטן נמצא בתוך קרבי הדג הקטן להיפך, ראש כנגד זנב, והלא פלא הוא.

וביאר הגאון מאוסטרובצה (ומצאתי כן ב”אור תורה השלם” קונ’ משמרות כהונה עמ’ נח, שכך היה רגיל לומר) שלא דבר ריק הוא, אלא לימוד גדול לכל אחד ואחד, שכאשר הדג מחפש דגים למזונו ורודף אחר דגים קטנים, הוא עושה את ההשתדלות שיהיה לו מה לאכול, אבל אין שייכות בין השתדלותו זו לבין מה שהוא אוכל לבסוף, שבדרך כלל, אותו הדג שהוא חפץ לטרוף ורדף אחריו, מצליח להימלט ממנו, אבל באותה שעה מזמן לו הקב”ה דג אחר, שהוא צריך להיות מזונו, ואותו דג בא לקראתו ובולעו. וזה לימוד גדול לכל אחד, שעליו לידע, שאין פרנסתו קשורה כלל להשתדלותו, אלא עליו לבצע את ההשתדלות המוטלת עליו, ופרנסתו תבוא בעזהי”ת ממקום אחר.דגים סגולים

תועלת נוספת יש בדבר, שאם הדג הגדול היה טורף את הדגים הקטנים מאחוריהם, שהיה בולע בראשונה את הזנב, הטורף היה יכול להיפגע בפיו מסנפיריו וקוצי הזנב שהם כנגדו, אבל כעת, שהוא בולעו מראשו, עצמות הזנב לא יכולים לפגוע בו, שהרי הם כלפי אחור, ומדרך הטבע מתכווצים להם הסנפירים ונסגרים ואין בהם בכדי להזיק, וכך דואג ה’ לכל בעלי החיים, גם לטורפים. וביאר האדמו”ר שכך הוא גם בפרנסתו של אדם, מה שהאדם דולק אחריו לפעמים מאיים הוא לחונקו, ומה שמזומן לו משמים, נכנס לתוך פיו חד וחלק, ואשרי הזוכה.

לא רק לטורפים יש בכך מעלה, אלא אף לדג הקטן הנטרף, שכידוע הדג הוא אחד מבעלי החיים הנטרפים ביותר, ועל כן ברא ה’ את הדג באופן שאינו ישן כלל, וכדברי הזוה”ק, “לדג עינין פקיחין”, וכל הזמן הוא שומר את עצמו מכל הקמים עליו לבולעו חי, אלא שלכאורה הדג יכול לדאוג להצלתו רק מלפניו, שזה הצד בו הוא רואה ונזהר ונשמר, ועדיין הוא חשוף לסכנות מאחוריו, שמא יבוא לפתע דג גדול וחיים בלעו, ועל חלק זה שאינו יכול לשמור על עצמו, הוא בוטח בה’ שיצילו. כביכול אומר לו הקב”ה, בכדי שלא יבואו מאחריך ויבלעוך, סמכת עלי, אכן שום דג לא יבלע אותך מאחור, אבל בחלק בו בטחת על זהירותך, שלא יבואו כנגד עיניך, שם לא תועיל כל חכמה, ותיטרף. זה הסיבה מדוע הדג הקטן נמצא בקרבי הדג הגדול הפוך. עכ”ד.

והנה מעודי תמהתי על עיקר הנחה זו שהדגים מונחים בפה הדג כשראשם פנימה וזנבם כלפי חוץ, שלא שמענו כן מעולם אלא ממגידים ודרשנים אך חוקרי הטבע לא מדברים על זה, ואדרבא מי שראה סרט טבע ראה איך דג פוער פיו ובולע את הדגים שבהם חפץ, ואף מי שרוצה לראות במוחש יכול לראות באקווריום איך הדג רודף אחרי דג אחר ונושך אותו. וצריך לברר דבר זה הדק היטב מבחינה מציאותית. ואולם יתכן שאין ראיה מאקווריום, ששם זה ענין של נשיכה ולא בליעה, ועוד ששם זה מקום קטן שאין הדג יכול לברוח. ומה שרואים דג בולע הרבה דגים, היינו שהוא מתקדם לתוך להקת דגיגים ופוער פיו ואז הם נכנסים פנימה וכאמור שזנבם לא לכיוון לועו כדי שלא לחונקו. אכן עד כמה שבדקתי כעת לא ראיתי לזה אזכור בספרי החוקרים והמדענים, ומדשתקו ליה משמע איפכא, ואי”ז נידון נידח שיתכן שלא נתנו לבם לכך אלא זה מעשים שבכל יום, וגם צ”ב שבודאי יש דגים יותר מהירים שבנקל משיגים דגים אחרים וטורפים אותם. ולכן נראה שהדגים הנבלעים יכולים להימצא בשני מצבים ולא רק כשפיהם פנימה. אמנם קשה לי לפקפק בדברי הגה”ק מאוסטרובצה ועוד ששו”ר שכך נקט הגאון הפוסק רש”ג בעל קיצור שו”ע (כדלהלן אות ז), ועצם המציאות שהדגים הנבלעים נמצאים שראשם כלפי פנימה, אינו מכריח את מהלכם האמור, כי י”ל שיש איזה מנגנון שהופך אותם לצורה זו, וצ”ע.

ו.       דגים הם המזון של הבריאה

והנה יעקב אבינו בירך את אפרים ומנשה ואמר (בראשית מח טז) “וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ”, וביארו בחמשה מקומות בש”ס (ברכות כ. נה: סוטה לו: ב”מ פד. ב”ב קיח:) מה דגים שבים – מים מכסים עליהם ואין העין שולטת בהם, אף זרעו של יוסף – אין העין שולטת בהם. וקצת יש להרגיש בדבר זה, שהנה העולם הוא שני שליש מים ושליש יבשה, והנה מי שנמצא בתוך המים רואה מה שבתוכם ולא מה שמחוץ אליהם, ואם כן מדוע נחשב שהמים מכוסים והיינו מבחינת מי שנמצא ביבשה, הרי אם דנים מנקודת מבט של מי שנמצא במים אז אדרבא מי שנמצא מחוץ למים הוא מכוסה מהם. וצריך לומר דמכל מקום המים הם מציאות סמיכה ומורגשת יחסית לאוויר, ולכן נחשב יותר כיסוי מאשר העדר המים. או שמא יש לומר, שכיון שהאדם נמצא ביבשה, לכן תמיד המדד הוא לפי נקודת מבטו, ועיין.

ויש לציין כי חוקרי הטבע אשר בדקו וחקרו רבות אחר אורח חייהם של הדגים, גילו נתון מדהים, והוא, שכל דג אוכל בממוצע בכל יום כמשקל גופו, זאת ועוד, שהדגים משמשים כמזון כמעט לכל ברואי עולם, החל מהדגים הגדולים הבולעים את הקטנים, ועד לרבים מהברואים שמוצאים בהם את מזונם, כטורפים ועופות דורסים ועוד, ובמיוחד האנושות שהדגים משמשים עבורם כאחד מהמזונות העיקריים, ולמרות כל זאת, בזכות שה’ בראם עם ריבוי עצום ובלתי נתפס, הימות והאגמים עדיין מלאים בדגים לרוב. יוצא לפי זה, שההפריה והרביה של הדגים, אינם סתם ברכה על התרבות של תוספת, אלא זו ברכה על עצם קיומם, שהרי כאמור רק מחמת היותם פרים ורבים בכמויות עצומים יש להם אפשרות להמשיך להתקיים. ואפשר גם להסתכל על זה במבט אחר, שזה שהם בולעים אחד את השני, הוא גופא האפשרות של הקיום שלהם, וראה בסמוך בדברי האפריון.

[ולעיל (אות ד) הבאנו מהעיון יעקב שהדג הגם שעיקר כוחו וגבורתו מהמים, ואוכל הוא מאכלים שפלים, בכל זאת הוא מוסיף כח וגבורה ככל שהוא גודל. אמנם רבי אלעזר אשכנזי בספרו מעשי השם (חלק ‘מעשי בראשית’ פרק י) כתב שהדגים חיותם אינה החלטית והיא חלושה, וחיות העוף חזק ממנו והעד שצריך שחיטה, וחיות הבהמה והחיה חזק מן העוף והעד רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה, ואחר כולם בא האדם שהוא חי חיים חזקים שהם מצורפים אל השכלה. עיי”ש שלכן נסדרו במעשה בראשית, הדגים ואח”כ העופות ואח”כ הבהמות והחיות ואח”כ האדם, שהחלש בחיותו קודם, וכמו שהקדים בבריאת הצומח העשב שאינו כ”כ חזק הצמיחה ואח”כ סיפר בריאת העץ. ועוד עיי”ש שלכן בדגים לא נאמרה עשיה, וכן אזהרת אבר מן החי לא נאמרה בדג, וכמו כן דמו מותר לישראל, ואסיפתם זו היא שחיטתם.

ובמדרש תנחומא (ורשא, פרשת ויקרא סימן ח) איתא, ולמה קריבין קרבן מן העוף ומן הכבשים ומן הצאן ומן העזים ולא מן הדגים, אלא בשביל שהם [הבהמות והעופות] בשר-ודם כמו האדם ויוצאין מבטן אמן (אף שהעופות יוצאים בצורת ביצים, וראה בסמוך) כמו האדם, מכפרים על האדם, אבל הדגים ביצים הם ויוצאין מהן וחיים. וביאר בספר נשמת כל חי (שטרן, עמ’ קג) ע”פ דברי רבינו בחיי בריש פרשת תזריע (ויקרא יב ב) שחכמי הטבע אומרים כי כל גוף העוּבָּר לאשה ואין בו לאיש רק הכח הנקרא בלשונם ‘היולי’ שהוא נותן צורה בחומר, ואחת מראיותיהם היא מדג הנקבה שתוליד ביצים בעצמה ואחר כן כשיפיל הזכר זרעו עליהם כל מה שיפול הזרע עליהם יהיה מהם דג וכל הביצים שלא יפול עליהם לא יהיה מהם דג כלל, עכ”ל. וכיוצ”ב כתב רש”י (ע”ז מ.) עיי”ש. ויוצא שאין לדג קשר עם הוולדות, ובזה ביאר מה שדג קטן אוכל את הקטן בן מינו, מכיון שאין להם יחס אחד לשני].

ז.       להתרבות כמו הדגים אך לא לבלוע כמותם

ומצאנו דברים נפלאים בזה להג”ר שלמה גאנצפריד בספרו ‘אפריון’ בביאור פסוק זה של “וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ”, ונעתיק דבריו (בקיצור ובשינוי לשון הנצרך). פירש”י כדגים הללו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם. ולכאורה תיבת ‘לרוב’ נראית מיותרת. ונראה שהכוונה בזה היא, שמאחר שמצאנו שמלבד המעלה הנזכרת, יש לדגים מאידך גיסא חסרון, כדאיתא במסכתא ע”ז (הנ”ל) אהא דכתיב “ותעשה אדם כדגי הים” מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, והיינו דתנן ר’ חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, ולכן דייק ואמר ‘לרוב’ כלומר לענין הריבוי יהיה להם טבע הדגים ולא לענין החיסרון.דגים ליד סלעים

ולא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש לי בעז”ה, כי לכאורה צריך ביאור אמאי המשיל בני אדם דוקא לדגי הים שכל הגדול מחבירו בולע את חבירו, הלא יש גם שאר מיני חיות שכל הגדול מחבירו טורף ואוכל את חבירו. גם בדברי רבי חנינא סגן הכהנים שאמר שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו, יש להבין מה שאמרו לשון ‘איש את רעהו’, משמע לכאורה ששניהם שווים בגדולה וגבורה, וא”כ מאי פסקית שיבלע זה את זה, ויותר ראוי היה לו לכאורה שיאמר כמו שאמרו שם בגמרא שאלמלא מוראה כל הגדול מחבירו בולע את חבירו.

ונראה שבא לרמז בזה, שלא יאמר המתעקש אדרבה אלמלא מוראה של מלכות ומשפטיו, היה כל אדם זהיר ושָמוּר מכל אויב ואורב ולסטים מיראתו פן יפגעו בו, אבל עתה מאחר שיש שופטים בארץ, האדם חושב לפעמים כי הולך בֶּטַח הוא ואין שטן ואין פגע רע מחמת מוראה של מלכות, ועכ”ז לפעמים הוא נרצח ונגזל מאנשי דמים אשר שמו נפשם בכפם לגזול ולרצוח, לזה בא התנא במתק שפתיו לתרץ זאת, והוא עפמש”כ הגר”א מוילנא בספר ‘אדרת אליהו’ עה”פ (בראשית ד ח) ויאמר קין אל הבל וכו’, לא פירש הכתוב מאמר קין, וסמך על מאמר רז”ל (עי’ תנחומא פרשת צו סימן יג) כל מקום שנאמר אמירה הוא לשון רכה. ביאורו, הערים קין וטמן שנאתו בחובו שלא ישמור הבל את עצמו ממנו, וכל מאמריו היו בלשון רכה, והיה קורא אותו תמיד הבל אחי בלשון חיבה וכו’, ולזה אמר ויהי בהיותם בשדה ולא שמר עצמו ממנו והיו רחוקים מאביהם ומאמם, ויקם קין אל הבל אחיו כאחים בלי ראות ולא נזהר ממנו ויהרגהו עכ”ל הגר”א. וזה מה שאמר התנא, אף אם תאמר כי היית נשמר היטב מכל אויב ואורב, אבל היו נמצאים בני אדם המתחפשים ומתדמים לאוהבים ורֵעים ויטמנו שנאתם בחובם, אשר מאלו לא היית יכול להיות נשמר, כאשר קרה להבל עם קין, וזהו “איש את רעהו” דייקא “חיים בלעו”.

והנה ידוע כי הדג הבולע את חברו בולע אותו דרך ראשו ולא דרך זנבו, כמו שאנו רואים שכאשר קורעים איזה דג ונמצא בו דג הנבלע מונח ראשו כלפי הזנב של בולע וזנבו של הנבלע כלפי ראש בולעו. ונדע מזה כי הדג הבולע את חברו בולע אותו כאשר הוא בא לקראתו ולא כאשר הוא בורח ממנו, ושלא כמנהג שאר בעלי חיים אשר מסתמא הקטן בורח מפני הגדול אלא שהגדול רודפו ומשיגו וטורפו. והוא משל נפלא למה שאמרנו, כי גם בבני אדם כן היה הדבר, כי אם היה מכיר את הרוצח כי רוצח הוא ודאי כי היה בורח ונשמר ממנו, אבל היה יכול לטעות בו שהוא אוהבו ורעו והיה בא כנגדו ואז היה בולע אותו. וי”ל כי זהו הוראת תיבת “חיים” כלומר כאשר הוא בהשקט ובטח בלי שום אימה ומורא.

ח.     דגים סמל פו”ר ומאכל השבת

בנוסף להבחנה שכתבתי לעיל שהפריה ורביה של הדגים היא זו שנותנת להם אפשרות קיום, יש נקודה נוספת בבחינה של פו”ר גבי הדגים כלפי אחרים, והוא מה שאמרו בגמרא ברכות (מ.) שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם. ולהאמור יש לומר דדגים קטנים דייקא קאמר, שהם הסמל של המזון אצל דגים עצמם, כי דג גדול אוכל את הקטן. נמצא שהפריה ורביה של הדגים הקטנים מקיימת את הגדולים מהם ע”י שיש להם מזון לרוב, וכמו כן אכילת דגים קטנים ע”י בני אדם היא סגולה לפריה ורביה לבני אדם. גם חשבתי שלכאורה דג ודגן המה אותו שורש וענין, ולהאמור שהדג משמש כמזון לכל הבריאה, שפיר שייך ללשון דגן שזה סמל המזון והשובע כידוע.דג בצלחת - סעודת שבת

ורחש לבי דבר נפלא וביקשתי ומצאתי כן בתורה תמימה (שמות פרק טו הע’ ז), דהנה אמרו חז”ל בגמרא יומא (עה.) וסוטה (יא:) במאמר ישראל “זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם” (במדבר יא ה, ועיי”ש בבאר מים חיים), ש’בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים’, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב”ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים. ומדוע האכילו בעליהם דוקא דגים, אך כאמור שהדגים הקטנים מפרין ומרבים, וישראל באותה עת התעצמו לפרות ולרבות, לכן נתנו להם דוקא מהם. [והנה י”ל שלא היה להן שום אוכל מלבד דגים קטנים שהיו צדין בנהר, אך גם אי נימא הכי נבאר שהקב”ה סיבב זאת כדי שיפרו וירבו].

ועיי”ש בתורה תמימה שכתב שכיון שהרגיל באכילת דגים מסוגל להזריע הרבה, יתכן שמטעם זה מצוה לאכול דגים בלילי שבת ומטעם מצות אכילת שום, ורק משום כבוד שבת מהדרין אחר דגים גדולים וכמו שאמרו בגמרא שבת (קיח:) במה מכבדו בדגים גדולים. ויש להוסיף על דבריו שבגמרא שם איתא שיש ליקח ‘כסא דהרסנא’ לעונג שבת, ופירש”י דהיינו דגים קטנים מטוגנים בשמן קרביהן ובקמח. ויש לסלסל עוד דמשום הכי בעינן נמי קרביהן, שהרי כאמור הדגים אוכלים את בני מינם וזה גופא בחינה של פריה ורביה כאמור. וע”ע שם לעיל (לה:) שנתנו שיעור בערב שבת כדי צליית דג קטן. ומצאנו עוד שם (קיט:) שהסמל של כבוד ועונג שבת הוא “יוסף מוקיר שבת” ואיהו היה מחזר על דג דייקא, ובנוסף שזכה במרגלית שהייתה בקרב הדג דייקא שהקרביים של הדג המה סמל של פו”ר שהקטנים פרים ורבים ומגיעים לבסוף לתוך מעי הגדולים וכאמור.

וידידי החברותא הרה”ג יוסף חי סימן טוב שליט”א אמר לי לעיין בזה בספרו הנפלא של ידידנו הרה”ג פנחס רז שליט”א ‘לעשות את השבת’ (ח”ב עמ’ רמו) ושם ראיתי שהרחיב בטעם אכילת דגים בשבת, ובטעם החמישי הביא דברי התו”ת הנ”ל שזה משום פו”ר, ואציין בקצרה שאר הטעמים שהביא. א’ משום עונג שבת (כנ”ל ועי’ חי’ הר”ן שבת קכט:), ב’ משום שמחה (סדר היום, וכדמצינו שמחה לעתיד לבוא בסעודת הלוויתן. ורשום אצלי שבמעשה אפוד מהדו”ק סי’ יא דן האם מצוות שמחה מתקיימת באכילת דגים), ג’ כדוגמת שבת שלעתיד לבוא (מטה משה ח”ד אות תד, ותו”ח עירובין יט.), ד’ לתקן נשמות הצדיקים המגולגלים בדג (רמ”ע מפאנו בכנפי יונה ח”ב סימן קד, וע”ע בספר חרדים מצוות ל”ת מה”ת התלויות בראש הגויה), ה’ פו”ר כאמור (ובהערה ציין שכ”כ בשו”ת שיח יצחק סימן קכד ובשו”ת ויצבור יוסף סימן לד ובספר תורת חיים סופר או”ח סימן רמב ס”ק א).

ועיי”ש שמצינו עוד טעמים על דרך הדרש למנהג אכילת דגים בשבת. 1 סגולה לברכה – שבמעשה בראשית היו שלשה ימים רצופים שניתנה בהם ברכה, בחמישי ברכה לדגים, בשישי ברכה לאדם, ובשביעי ברכה לשבת, וא”כ כשאדם אוכל דגים בשבת הרי זו ברכה משולשת. (‘בני יששכר’ מאמרי השבתות א יא). 2 אכילה מדבר גבוה. שהדגים נבראו מן המים שהוא יסוד העליון משא”כ שאר בע”ח שנבראו מהעפר שהוא היסוד התחתון. (‘בן איש חי’ שנה ב פרשת וירא הל’ יח). 3 להורות שהשבת אינה צריכה מלאכה – כמו שהדג לא צריך שחיטה, והכוונה שיום השבת ל”צ לבירורים שלו תיקון ע”י מעשה ומלאכה (בא”ח שם). 4 מפני שאין בדגים תערובת רע – בשונה משאר בע”ח שאסור הדם שלהם או חלב וגיד הנשה וכן נבילה וכו’ (רבי צדוק הכהן מלובלין ב’פרי צדיק’ פרשת אמור וע”ע בפרשת ויקהל). 5 להורות שהשבת היא מחוץ לטבע העולם – שהיא מעין עולם הבא, וכמו הדגים שתחת המים ואינם רואים את העולם (‘חשבה לטובה’ עניני שבת בשם הרבי מקוצק). 6 ללמוד מן הדג ששותק שגם אנו נשתוק בשבת (‘אור ישע’ דף י. בשם הרב מרופשיץ). ללמד שהשומר שבת לא יצעק בחול – שע”י שמירתה נמחלים עוונותיו ולא יצטרך להיאנח עליהם בחול (‘פרדס המלך’ עמ’ שפב בשם ‘פני המים’ דיני תשליך דף כד עמ’ א).דג בצלחת עם ירקות

והנה ידוע פתגם העולם שכל האוכל דג ביום דג ניצול מדג, והיינו שהאוכל דג ביום שביעי הוא שבת קדוש הרי הוא ניצל מד”ג שזה ראשי תיבות דיני גהינום, או אפשר דג היינו שבע מדורי גיהנום. וידידי הרה”ג פנחס רז שליט”א כתב שם שמקור הדבר בשולחן עצי שיטים (סימן רמב ס”ק ג), ועייש”ע שהביא מידידנו הרה”ג יוח”י אוה”צ שליט”א שביאר הפתגם באופן נוסף עפמש”כ הגר”ח פלאג’י בספר כף החיים (סימן ל אות נו) בשם ספר “גדי מקולס” שמי שאינו אוכל דגים בשבת הוא בא בגלגול. ולזה אמר ניצול מדג היינו מדין גלגול. וכן הביא בספר אדרת תפארת (ח”ו עמ’ קלב) בשם הרה”ג יצחק קשאני שליט”א ב’נהרות דמשק’ (ע”ס דמשק אליעזר פאפו, מערכת ד אות יג), ועיי”ש בהערות דברים מחכימים בענין אכילת דגים בשבת קודש.

ואמנם בשו”ת מים חיים משאש (ח”א סימן קי) כתב שחכמי המזרח הראשונים לא הזכירו המנהג לאכול דגים בשבת, והחרוז שאומרים העולם “כל האוכל דג ביום דג ניצול מדג” אין לו יסוד והחרוז הזה נוסף גם הוא על שונאינו לשפוך עלינו בוז וקלון וכו’, עיי”ש. אך הנה בכף החיים סופר (סימן רמב ס”ק י) הביא מהאחרונים ענין אכילת הדגים, וכתב דאף שבשער הכוונות לא נזכר להדיא שהאר”י היה אוכל דגים בליל שבת, אלא רק משמע כן מהקטע בפזמון של ליל שבת (אזמר בשבחין) המובא שם (דף עב טור ג) “ונונין עם רחשין”, אבל בפרי עץ חיים (שער יח פרק כב) כתב בהדיא שיש לעשות סעודה שלישית בדגים וכו’ ומשמע שבליל שבת אין קובע סעודתו על הדג אלא אוכלו לתענוג, עיי”ש. וחזינא למר בריה דרבינא הגרד”י שליט”א באורחות מרן (ח”ג עמ’ רפא) שהביא דברי האחרונים ודברי כה”ח וכתב שלפיהם מצאנו מקורות למנהג אכילת דגים בדברי רבינו האר”י ורבותינו הפוסקים ומנהג ישראל תורה, ודלא כדברי הרב יוסף משאש הנ”ל. ושוב ראיתי בספר בחוקותיך אשתעשע (סבאג, עמ’ רטז) שהרחיב להביא שהעיקר שיש מקור לאִמרה זו ולמנהג זה של אכילת דגים, ודלא כר”י משאש.

ט.     דג השיבוטא

בגמרא שבת (קיט.) וקידושין (מא.) איתא “רבא מלח שיבוטא”, והיינו שהיה מולח את הדג בערב שבת לכבוד שבת. ובאמת יש קשר מיוחד בין דג זה לשבת קודש. דהנה ברבותינו הראשונים (עיין רד”ק בראשית ב ג ופירוש החכם קרשקש לספר מורה נבוכים פ”ב ה”א) מובא שיש דג אחד בים שאינו שוחה ושט ביום השבת, ומובא בשם ‘ספר התגין’ (ולא מצאתי שם) ששמו של דג זה “שבת” על שם ששובת בשבת, וכ”כ בילקוט ראובני (בראשית ב ב, דף כה עמ’ ב) בשם ספר ‘סודי רזא’ (לרבי אלעזר מגרמזייא, בעל “הרוקח”) ששם הדג הוא “שבתי” לפי ששובת בשבת. ובשו”ת שם משמעון (יו”ד סימן יג) כתב שזהו הדג שמלח רבא, שקרוב לומר שבלשון ערבי נקרא ‘שבתי’ – ‘שיבוטא’. (ובמקום אחר כתבתי בענין נהר הסמבטיון ועוד דברים ששובתים בשבת, ואכמ”ל).

וחשבתי להוסיף בזה דבר נפלא, דהנה מובא בגמרא חולין (קט:) דאמרה ילתא לבעלה רב נחמן: מכדי, כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא – שרא לן כבדא, נדה – דם טוהר, חלב בהמה – חלב חיה, חזיר – מוחא דשיבוטא, גירותא – לישנא דכוורא, אשת איש – גרושה בחיי בעלה, אשת אח – יבמה, כותית – יפת תאר, בעינן למיכל בשרא בחלבא! אמר להו רב נחמן לטבחי: זויקו לה כחלי (תנו לה כחל בשפוד). ע”כ. ומבואר שהמוח של דג זה הוא טעים כמו חזיר. ויש לבאר הענין, שהרי החזיר יהיה מותר לעתיד לבוא (מדרש רבה ריש קהלת, ובמקומו הארכתי), ודג זה שהוא שומר שבת, הרי הוא שייך לעולם הבא כי שבת היא מעין עולם הבא, ולכן יש לו בחינת היתר חזיר כאן בעולם הזה כמו שהחזיר עצמו יהיה מותר לעתיד לבוא.

[ובדברי בזה עלה במחשבתי לקשר עוד לענין זה של טעימה כאן מעין עולם הבא, שמפורש בגמרא בבא בתרא (טז: בסופו) שלשה הטעימן הקב”ה בעולם הזה מעין העולם הבא, אלו הן: אברהם, יצחק ויעקב, עיי”ש מקורות הענין בכתובים. ויש להקשות שמצאנו בגמרא סנהדרין (קח:) שדור המבול הטעימם הקב”ה מעין העולם הבא, כדי שידעו מה טובה מנעו מהן. ולכאורה צריך לומר שחלוק מי שמקבל טעימה ויודע שפי אלף אלפים מזה יהיה לו לעתיד לבוא, ממי שבטעימה זו מבין שהפסיד את כל התענוג הנצחי שיכל לזכות בו. וא”כ החילוק הוא בהרגשה, והיא עושה את כל ההבדל, כי כל ענין ‘הנאה’ מתבטא בהרגשה. ושוב נזכרתי שעמד בזה בתורה תמימה (בראשית פרק ז הערה ז), ותירץ כדברינו אך לפי דבריו גם סוג התענוג עצמו היה שונה, עייש”ה. אכן מצאנו בתוספות שם (ב”ב יז.) שתמהו אמאי לא חשיב נמי איוב, דאמר לעיל (טו:) שהטעימו הקב”ה מעין עולם הבא, ותירצו דאיוב לא היה אלא בחד מילתא, ואילו אברהם ויצחק ויעקב נהנו מעין עוה”ב מכל וכל. ולדבריהם י”ל שבזה חלוקים האבות מדור המבול ודו”ק. וזכורני שבספר מרפסין איגרי (הכללי וכן על פרשת נח) עמדו על קושיא זו, ואתח”י כעת].דגים קטנים

ועיין למרן החיד”א בברכי יוסף (יו”ד סימן רצז אות יד) מחזיק ברכה (שם סימן פג אות ו) והעלם דבר (קושיא קכט) שכתב שמהגמ’ חולין וקידושין הנ”ל מוכח ששיבוטא הוא דג כשר, ודלא כהרדב”ז (פ”ט מכלאים, ובתשו’ ללשונות הרמב”ם שם ה”ז ושו”ת רדב”ז ח”ה סימן פה) שצידד בדעת הרמב”ם שזה דג טמא או עכ”פ ספק, וכן תמה על הרא”ש (כלל ב סימן יז) שהוכיח שזה דג טהור רק משום שבספרד אוכלים אותו. והנה נידון הפוסקים הוא גבי ספק הגמרא (ב”ק נה.) בדין כלאים דבעי רחבה “המנהיג בעיזא ושיבוטא” מהו, עיי”ש. והגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ”ל במאמרו שבירחון ‘חכמי ליטא’ כתב מהלך דאע”פ שהשיבוטא מותר באכילה משום שיש לו סימני דג כשר, מ”מ נחשב הוא ממין טמא לענין כלאים כיון דכוותיה ביבשה טמא, עייש”ה. וע”ע להגאון רבי אברהם חפוטא שליט”א ב’פשר דבר’ (על העלם דבר שם) שכתב שאפשר ששני ענייני ‘שיבוטא’ יש, חדא כינוי כללי לדג והוא אכן ראוי לאכילה, ושֵנִי שֵם בעל-חי-ימי שהוא דוגמת העז שביבשה והוא דג טמא, עיי”ש וצ”ע.

י.       הדגים והמבול

מצאנו בדגים דבר שונה מבחינה הלכתית משאר בעלי חיים (והזכרנו בזה לעיל בשם מעשי ה’ ור”צ הכהן מלובלין), שהדגים הם כמו הצומח שמותר באכילה כמות שהוא, ואינם צריכים הכשר וגם אין בהם חלקים האסורים באכילה, דלא כבהמות שהדם שלהם או חלבם וגיד הנשה או כשנעשו נבילה או טריפה, שבדגים אין איסור אבר מן החי ודמם מותר ואסיפתם זו היא שחיטתם. אך מאידך מצאנו בגמרא סנהדרין (נט:) דאמר רב יהודה אמר רב שאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב (בראשית א כט-ל) “לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ” – ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל. ובהמשך הקשו מדכתיב (בראשית א כח) “וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם”, ודחו דלא אתא להיתר אכילה אלא להיתר מלאכה, עיי”ש שהביאו דוגמא של מלאכה בדגים (מהך דהמנהיג בעיזא ושיבוטא הנ”ל). ומבואר עכ”פ שגם דגים נאסרו באכילה לאדם הראשון.

עוד מצאנו ייחודיות בדגים משאר החי שבעולם, לגבי דור המבול, שכתוב (בראשית ו יב) “כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ” ופירש רש”י שאפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן. ובגמרא סנהדרין (קח.) אמר רבי יוחנן: מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל. ולעיל (פסוק ז) כתיב “אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם” ופירש רש”י בטעם מחיית הבעלי חיים, שאף הם השחיתו דרכם, אך הוסיף פירוש שהכל נברא בשביל אדם וכיון שהוא כלה מה צורך באלו, ופירושו השני של רש”י שאע”פ שהבהמה לא חטאה בכל זאת נימוחה כיון שאינה אלא לצורך האדם, נזכר גם הוא בגמרא סנהדרין שם ביתר אריכות אך הובא לגבי הכתוב בעונשם בפועל (שם ז כג) “וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”, ועל מש”כ לעיל מיניה בסמוך (פסוק כב) “מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ” אמרו שם בגמרא וכן פירש”י דהיינו ביבשה משא”כ דגים שביָם, ומבואר שעל הדגים לא נגזרה גזרת המבול, והטעם הוא כאמור (וכמפו’ בפסיקתא זוטרתא ו יז ושם ז כב, וכ”כ בפירוש הרא”ם שם ובבאר שבע המצוין להלן) כיון שהם לא השחיתו דרכם.מפלי מים ואגם

והנה מצאנו לרבותינו הראשונים שעמדו לבאר מדוע לא הורשו אדם וחוה להמית בריה ולאכול בשר וכשבאו בני נח התיר להם בשר, יעוין ברמב”ן (בראשית א כט) שביאר שמפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ולכן נאסר לאדם לאוכלם, וכאשר חטאו, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול, כי קיומם בעבורו. ואחריו נמשך רבינו בחיי (שם פסוק כח בסוף דבריו). וכ”כ האור החיים (שם ט ג) באחד מטעמיו, שבאמצעות נח מצא הקב”ה לקיים המין וזולת זה לא היה מקיים מין הרמש בלא אדם ובזה זכה הוא בהם. והוסיף עוד טעם שנח טרח בהם ויגע בתיבה יגיעות לזונם ולהחיותם, וכן הזכיר טעם זה הגאון מלבי”ם (שם) עיין בדבריו.

והשתא יש לתמוה, אמאי הותר לאכול דגים, הרי עליהם לא נגזרה גזרת המבול והם ניצלו בלא להיכנס לתיבת נח, וא”כ היו צריכים להישאר באיסורם כמו קודם המבול, וכפי שהוכחנו מהגמרא שגם הדגים היו אסורים לאדם הראשון לאכילה ולא הותר לו בהם אלא מלאכה (ויש להוסיף הוכחה ממה שהקשו שם מהא דאדה”ר יושב בגן עדן ומלאכי השרת צולים לו בשר, ולא תירצו שהיה זה בשר דגים, אכן שמא ילד”ח שדגים לא איקראו ‘בשר’ סתמא). וכיוצא בזה ילה”ק על מה שפירש האריז”ל (שער הפסוקים, בראשית דרוש ד) שבדור המבול השחית כל בשר ואפילו בהמה חיה ועוף היו נזקקים לשאינם מינם, ולכן הותר אכילת בשר מאז ואילך לנח ולבניו כדי לבררם ולתקנם, עיי”ש. וא”כ דגים שלא השחיתו, לכאורה אינם צריכים תיקון ובירור, וצ”ע דו”ק.

והנה הרא”ם (בסוף פרשת בראשית) כתב ששני הפירושים שהביא רש”י נחלקו במחלוקת המובאת במדרש רבה (בראשית פרשה כח סימן ח), שהביאור שאף הן השחיתו דרכן אזיל כמאן דאמר “הכל קלקלו מעשיהם בדור המבול”, ואילו הביאור שהכל נברא בשביל אדם אזיל כמאן דאמר הזקיקום דהיינו שהבעלי חיים לא קלקלו מעצמם ורק שהאדם הרביעם מין בשאינו מינו. גם בספר באר שבע (סנהדרין קח.) נקט שיש כאן מדרשים חלוקים, שממה שאמרו שהרביעו בהמה על חיה כו’ משמע שהבהמות וחיות ועופות לא היו נזקקין מעצמם לשאינם מינם כי אם על ידי המזקיקין, ושכן משמע מדקאמר בגמרא אם אדם חטא בהמה מה חטאה, אבל ממה שאמרו במדרש הכל קלקלו מעשיהם בדור המבול הכלב היה הולך אצל הזאב והתרנגול אצל הטווס וכו’ משמע שהבהמות וחיות ועופות היו נזקקין מעצמם לשאינן מינן ולא ע”י המזקיקין, והכי דייק לישנא דקרא, עיי”ש.

אמנם במהרש”א (סנהדרין שם) כתב שלא נראה לומר שהביא התלמוד שני המאמרים כאילו אינן חולקים ועוד שיצא שרבי יוחנן האמורא חולק אתנא דברייתא דלקמן, ולכן כתב שצריך לומר בדעת הגמרא אחד מהשנים, או שהאנשים הרביעו את הבעלי חיים, ומאי דקאמר “כי השחית כל בשר” היינו ע”י אדם ולא מעצמם, וכדמשמע לשון ‘הרביעו’, או שאכן החיה ובהמה לא דבקו במינם אלא קלקלו עם שאינם מינם, ואעפ”כ שפיר קאמר ‘בהמה וחיה מה חטאת’ שהרי לא נצטוו על כך (משא”כ האדם שכבר נצטוה על העריות), ולא אמר הכתוב “כי השחית כל בשר” אלא להודיע גנות אותו הדור (וכעין זה פירשו תוספות בב”ב טז ב ד”ה בא על נערה המאורסה, לגבי עשָו הרשע) שאפילו בהמה וחיה קלקלו והאדם גרם להם.

אולם הגאון מבריסק בספר ‘בית הלוי’ על התורה (בראשית ו יב) תפס בדרכו של מהרש”א שכתב דקשה לעשות פלוגתא בין הני שני מימרות שהובא בגמרא סמוכים זה לזה, והקשה שבזוה”ק (ח”א דף סח ע”א) מפורש שהתירוץ לקושיא מה חטאו הבעלי חיים היא שהם נמחו משום שהם בעצמם חטאו, שזה הלשון בזוהר “אי בני נשא חטאן בעירי ועופא שמיא ושאר בריין מה חטו, א”ל בגין דכתיב כי השחית כל בשר כולהו הוו מחבלי אורחייהו שבקו זינייהו ודבקו בזיני אחרי”, ודלא כמהרש”א שתפס בשתי תירוציו שלא יתכן לומר שהחיה והבהמה נענשו בגלל מעשיהם. והוסיף הבית הלוי להקשות על עצם הדבר המבואר במדרש ובזוהר שהבע”ח קלקלו מעשיהם הכלב הולך אצל זאב והתרנגול אל הטווס וכו’, שאין זה מובן, דבשלמא האדם הוא בעל בחירה, אבל הבהמה הרי אין לה יצה”ר לעניינים כאלו ועשייתה הוא רק בטבעה והיאך תעשה כדברים הללו (והגם דמצינו כהאי גוונא היינו רק באופן פרטי ומסוים כדאיתא בגמרא יבמות נט ב “ורבעה כלב כופרי”).נהר נחל מים

ולכן כתב לבאר בזה, שכמו שהאדם פועל בעצמו ע”י הרגלו במעשיו שנעשה לו טבע שני להיות טבעו משתוקק ונמשך לעשות כמעשיו הקודמים, הגם שבשכלו מכיר כי לא טובים עכ”ז מעלליו הקודמים אינם מניחים אותו לשוב כי הם השרישו בגופו טבע שני להרע, כך הוא פועל במעשיו בכל העולם התחתון בכלל, ולא מבעי אם חטא בפרהסיה הרי ודאי דגורם לאחרים הרואים שילמדו ממנו, אלא אפי’ אם חוטא בצִנעה בינו לבין עצמו מ”מ ע”י המשכו אחר איזו תאוה הוא מגביר כוחה של התאווה הלזו עד שמשריש זה בטבע של כל הברואים להיות טבעם נמשך לזה יותר ממה שהיה מקודם, כי כן יסד מלכו של עולם בהטביעו טבע לכל בריותיו להיות טבעם נשתנה ונמשך אחר מעשה האדם והרגלו, וכפי רוב עשיית האדם כן ישתנה טבע של כולם אם מעט ואם הרבה, ולא לבד בבריות החיים אלא גם בדוממים נעשה טבע חדשה הגורמים לשוכן בתוכם להיות להם נטיה לזה. ועיי”ש שהאריך בזה בדברים נפלאים.

ולפי דברי בית הלוי הללו, יש לבאר טעמא דהדגים לא נזקקו לשאינם מינם, שכאמור מה ששאר בעלי חיים שנזקקו לשאינם מינם זה תוצאה של השחתת האדם שהיא השפיעה ממילא על הליכות שאר יצורי תבל, ואם כן אפשר שזה דוקא לבעלי חיים הנמצאים ביבשה וכן העופות אף שהם עפים באוויר מ”מ הדרי לניחותא על קרקע העולם, משא”כ הדגים שנמצאים במים שהם חלק נפרד לעצמו, אינם נמשכים אחר הטבע שהשריש האדם ביבשה. ויש לחזק זאת, עפמש”כ השפת אמת (פסח תרל”ו ד”ה במדרש, הובא בלב שומע דלהלן, וע”ע להלן בשם יוסף אור) שהים נחשב כבריאה בפני עצמה ואינו חלק מן הישוב אלא מכוון כנגדו, ואם כן גם הברואים השוכנים בים אינם מושפעים מהאדם השוכן ביבשה. [וכל שכן ממה שהביא שם הביה”ל שיש מדינה הפרוצה בפרט מסוים וזה משפיע על השוכנים בה. ומבואר שההשפעה היא מקומית, ואמנם בדור המבול שכל האנשים (מלבד נח ומשפחתו) פרצו, היה לזה השפעה על כל העולם, אך עכ”פ י”ל כאמור שהיא לא זלגה אל הים שנחשב תחום נפרד לגמרי].

ואמנם גם ללא יסודו הגדול של רבינו הבית הלוי שהנהגת האדם משפיעה מאליה על כל הברואים שסביבו, אפשר ליישב הענין שבתחילה היה האדם מרביע בהמה חיה ועוף מין בשאינו מינו, ולאחר מכן המה הורגלו לכך ונעשה בעצמם טבע שני לזנות ולסטות מין בשאינו מינו (רמז לדבר הא דאיתא ע”ז כז: “שאני מינות דמשכא”), וא”כ אין כאן סתירה, שמצד אחד כתוב שהאדם הרביע ומצד שני כתוב שהיו הולכים מעצמם לרבוע ולהירבע לשאינם מינם, ואף מובן שאמרה הגמרא “בהמה מה חטאה” כיון שזה כעין אונס שהאדם הכריחה למצב זה על ידי הרגלה (אכן מסתמא אכתי מוכרחים אנו לעיקר יסודו של הביה”ל, כי לא מסתבר שהאדם הרביע את כל פרטי הבע”ח, אלא ע”י שהרגיל חלקם התפשט הדבר לכולם, אכן בזה י”ל שהוא ענין חברתי ולא רוחני). משא”כ דגים שבים שהאדם לא הלך להרביעם, ולהכי הם היו נבדלים משאר יצורי תבל. וכן ראיתי לרה”ג אביגדור פרנס שליט”א בספר ‘לב שומע’ (פרשת נח עמ’ נ) שביאר יתירה מזה (ושוב ראיתי שקדמו בזה בספר פרדס יוסף), ע”פ המבו’ בתוס’ (ב”ק נה. ד”ה המרביע) שאדם לא יכול להרביע דגים, וא”כ לא התחיל בהם קלקול שהרי האדם לא הרביע אותם, ולכן גם לא נמשכו מעצמם לזה, וכאמור.

שוב ראיתי שאת עצם ההערה מאי שנא דגים שבים, כבר שאל המהר”ל בגור אריה (בראשית ז כב) שהביא דברי הרא”ם שהדגים שבים לא השחיתו דרכם כמו בהמה וחיה ועוף ולכן לא נענשו במבול, והקשה למה באמת לא השחיתו דרכם כמו שהשחיתו כל בהמה וחיה ועוף, ותירץ על פי מה שפירש רש”י לעיל (שם ו ו) על הכתוב “וַיִּנָּחֶם ה’ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ”, ‘נחמה היה לפניו שלא ברא את האדם מן העליונים, שאם בראו מן העליונים היה ממריד אותם’, מזה תלמד כי האדם החוטא ממריד את כל השרויים במחיצה שלו, והדגים אינם עם האדם, ולכך לא חטאו הדגים, עכ”ל מהר”ל. הרי לנו שביאר בעצם הענין כיסוד הבית הלוי, ודו”ק.

מהלך נוסף בזה ראיתי ב’לב שומע’ הנ”ל, בהקדם המבואר בגמ’ וברש”י שבעלי חיים נענשו משום שהכל נברא בשביל האדם וכיון שהוא כלה אין בהם צורך, ומעתה נראה דאף אם הדגים חטאו ככל שאר בע”ח לא חלה עליהם גזירת המבול מפני שהם לא נבראו לגמרי בעבור האדם כיתר בעלי החיים, דהנה אמנם בבריאת האדם נאמר (בראשית א כו) “וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ” וכן בברכת האדם (שם פסוק כח) “וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ”, אולם בסדר קריאת השמות לבעלי החיים ע”י האדם (שם ב יט) לא נזכרו הדגים אלא כתיב “וַיִּצֶר ה’ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ”, וכתב רש”י שבדברי אגדה אמרו כי יצירה זו לשון רידוי וכִּבּוּש, כמו (דברים כ יט) “כִּי תָצוּר אֶל עִיר”, שכבשן תחת ידו של אדם. ומבואר דאע”ג שניתן לאדם כח לעבוד בדגים (כדהבאנו בריש הענין) מ”מ אין רדייתו שלימה עליהם כשאר בע”ח, וכך הוא במציאות שהאפשרות שמביאה הגמרא להנהיג ע”י דג היא מציאות רחוקה. וכן מפורש בחזקוני (שם) שכתב “דגים לא הביא, כי בתוך המים הם ואינם יוצאים, ואם יוצאים מתים, ואין לו רדיה עליהם”. וכיון שהדגים לא נחשבים כנבראו בשביל האדם דנימא שאם האדם נמחה אין צורך בהם, אלא הם בריאה בפני עצמה, לכן מעיקרא לא נגזרה עליהם גזירה להיכחד יחד עם האדם.

ואתאן לקושיא הניצבת בראש דברינו, שמאחר והיתר אכילת הבע”ח לנח וצאצאיו הוא משום שהם ניצלו מחמתו ובזכותו, א”כ אמאי הותר לו לאכול גם דגים אשר מעיקרא לא נגזרה עליהם גזרת המבול והצלתם לא הייתה אודות לזכותו של נח. ומצאתי שעמד בזה גאון ישראל רמ”ש הכהן ב’משך חכמה’, שכתב על הפסוק (להלן ט ג) “כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה” דאדם לא הותר לו בשר לאכילה, רק נח זכה בהן בשכר טיפולו וקיומו אותם כל זמן היותו בתיבה, והכין להם מדור לקיים מיניהם, לכן בשכר זה ניתנו לו לאָכְלה. והדגים שבים שלא נימוחו במבול (וציין לקידושין יג. וזה מקור נוסף בש”ס מלבד גמ’ סנהדרין הנ”ל) ניתנו לאכילה שלא להטיל קנאה במעשה בראשית (וציין למגילה כה.), עכ”ל.מפל מים

ובספר ברכת שמעון (עה”ת עמ’ לב) העיר על תירוץ המש”ח, שמה שאמרו (שם במגילה) שלא להטיל קנאה זה על האומר “על קן צפור יגיעו רחמיך”‘ כלומר שהקב”ה חס על מין אחד בלי טעם וזה הוי כמטיל קנאה, משא”כ כשיש טעם מספיק שהדגים לא קלקלו ולא נצלו בזכותו של אדם א”כ משום הכי לא ימסרו לידו ואין מקום לקנאה. ויש להוסיף להקשות, שהרי התם רק משתקין את האומר כן, אבל הדין נשאר כמות שהוא שמצוות שילוח הקן נאמרה רק בציפור ולא בבהמה וחיה, ואילו גבי דגים נשתנה דינם מחמת קנאה. וצריך לומר שהמש”ח לדוגמא בעלמא נקט ענין הטלת קנאה, כי ברור שאי”ז אותו נידון בדיוק כהנידון שם, אבל אפשר להשתמש עם הרעיון המובא שם גם בענייננו, שפעמים מחמת הצורך שלא להפלות בין הברואים יש להשוות ביניהם אף שמצד טעם הדבר יש סיבה לחלק ביניהם. ועדיין צ”ב.

וראיתי שדברי המש”ח הועתקו בחידושי האור שמח המסודרים על מסכת זבחים (קיג:), וכתב שם בפירוש ‘יוסף אור’ (הערה 1274) ליישב קו’ הברכ”ש הנ”ל, בהקדם מה שצריך בעצם הענין היאך נמלטו הדגים מרוח הטומאה והקלקול שהייתה בעולם, אלא יסוד החילוק נעוץ בעיקר מעשה בראשית שמעיקרא נחלק הים לרשות בפני עצמה והוי כעולם נפרד, ו”כל שבים טהור” (כלים יז יג) ודגי הים וכל גידולי הים אינם מקבלים טומאה, ואדרבא הרוצה לטהר עצמו מטומאת הארץ טובל בים ונטהר, ולא לחינם בחר הבורא בטיהור הארץ מטומאת דור המבול ע”י הצפת מי הים עליהם (אכן למבואר בגמ’ סנהדרין שהמים היו רותחים, י”ל שהיה זה בגדר הגעלה ולא רק בגדר טבילה), וכן לדורות פעמים שמעניש ע”י הצפת מי הים על החוטאים (צונאמי), מפני שהים הוא מקום טהור נבדל מבני אנוש יושבי היבשה, ולכן לא הושפעו הדגים להיטמאות גם הם מטומאת דור המבול. וא”כ הך קנאה במעשה בראשית היא על שורש הדבר, מדוע זכו הדגים להיבדל ולחיות במקום טהור ומופרש מחטאי בני אנוש ועל ידי כך אף ניצלו מעונש המבול, לפיכך היה צורך להתירם באכילה, והושוו לשאר הבע”ח כדי שלא תוכר עדיפותם ולא תהא קנאה במעשה בראשית.

גם זאת ראיתי (כפי שהביא שם במוסגר) שבספר פרדס יוסף (ז כג אות לג) מובא שכן הקשה הגאון הקדוש מפילץ לגיסו האדמו”ר מגור בעל שפת אמת, שלפמש”כ הרמב”ן דלכך הותר לנח בע”ח משום דכולם ניצלו בזכותו לפיכך מותרין לו, א”כ דגים שבים היאך הותרו לאכילה הרי הם לא היו בגזרות מבול ולא ניצלו בזכות נח. והשיב לו, דאיתא במדרש רבה (סימן לב אות יא) וברמב”ן (כאן) שכל הבריות שבים היו אז בים אוקיינוס, שהרי במבול היו המים רותחין ואף דגים לא היו יכולים לחיות בהם, רק ברחו למרחוק לאוקיינוס, וא”כ אי לאו זכות דנח לא היו רשאים לשוט לאוקיינוס, וא”כ מה שמצוּיים בשאר המקומות זה רק בזכות נח ולכן הותרו לו לאכילה.

וחזינן שבספר לב טהור הנ”ל עמד בהמשך הפרשה גם שאלתנו זו, ובישוב הדבר יצא לפקפק בעיקר הנחתנו שהדגים נאסרו לאדם הראשון באכילה, שבהך סוגיא גופא שמובא שאדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, רצו לומר שהדגים הותרו באכילה דכתיב ‘ורדו בדגת הים’ ודחו דלא אתא להיתר אכילה אלא להיתר מלאכה. וכתב שהגמרא נקטה בביאור הכתוב “ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ” שבודאי אותה רדייה שהותרה בדגים הותרה גם בעוף ובחיה, אין לפרש את הכתוב לצדדים דהינו בדגים למאכל ובעוף וחיה למלאכה. ולכן אמנם למאי דסלקא דעתן שאין מלאכה שייכת בדגים כלל, על כרחך הפסוק כולו מדבר באכילה דוקא ונמצא שגם אכילת בהמה חיה ועוף הותרה לאדם, ועל זה תירצה הגמרא שהכתוב בא להתיר רק מלאכה בין בדגים ובין בחיה ועוף, ושייכא מלאכה בדגים נמי, ומכל מקום אכילת דגים מותרת שלא מצאנו איסור בזה. והוא חידוש עצום.

שוב נזכרתי שכבר הקשו קושיא זו ב’עיון הפרשה’ (גליון קלח פרשת נח אות ד) ובקונטרס התשובות (גליון קמט פרשת נח) הביאו בזה תירוצי הגרח”ק זצ”ל (שכתב בשתי מילים “בזכות שבת”, וכוונתו שהותרו במיוחד לצורך אכילה בשבת, ויומתק היטב לפי מה שהבאנו לעיל גודל מעלת אכילת דגים בשבת, ושו”ר מש”כ שם בתירוץ ט) והגרב”מ אזרחי זצ”ל (שמש”כ הרמב”ן “כי קיומם בעבורו” אינה “סיבה” מסוימת מצד “הכרת הטוב” של הניצולים, אלא זה הגדרה בעצם במעלת האדם שהוא “מחיה ומציל” את קיום המין בעולם, ולכן זה שייך גם כלפי הדגים) ולהבל”ח הגר”מ שטרנבוך שליט”א (וביאור לדבריו עיי”ש בתירוץ טז) ועוד שלל תירוצים מפי ספרים וסופרים כדרכם בקודש.

ובסיומא דמילתא אמרתי אענה חלקי בישוב הדבר ממה שחנני הקב”ה תוך כדי כתיבת הני מילי מעלי, דהנה ביארתי לעיל במוסגר בדברי בית הלוי, שבעלמא יש מצב של מדינה הפרוצה בפרט מסוים וזה משפיע על השוכנים בה אבל לא על שאר העולם, ואמנם יש איזו השפעה על שאר העולם אבל ברמה פחותה בהרבה, אך בדור המבול שכל האנשים פרצו והשחיתו דרכם, היה לזה השפעה על כל העולם, שהוגדר כולו כמקום מושחת, אך עכ”פ כאמור השפעה זו לא זלגה אל הים שנחשב תחום נפרד לגמרי, והגם שאינו נמצא בכדור אחר, יש לבאר דאה”נ אילו כל האנשים היו משחיתים דרכם, אזי אכן הייתה כאן השפעה אבסולוטית הכוללת גם את הים שהוא חלק מכדור הארץ, אבל מכיון שנח ומשפחתו (וקודם לכן גם מתושלח, שאמנם נפטר קודם המבול) שמרו דרכם מלכת ולכד בהשחתת שאר אנשי אותו הדור, זה מה שתחם את השפעת הקלקול לאזור היבשה לבלתי תזלוג אל הים, כיון שלא היה כאן קלקול מוחלט של האנושות. אמור מעתה מה שמעיקרא לא נגזרה כליה על הדגים היה זה בזכות נח ובניו שלא חטאו, ולכן גם הדגים הותרו לאכילה לנח ובניו וכל צאצאיהם עד סוף כל הדורות.

[הנה נראה שאשת נח וכן בניו ונשותיהם הרי הם כמותו בענין זה. אך צ”ע מה נעשה עם עוג מלך הבשן, דידוע מה שהביא רש”י בקרא ‘ויבא הפליט’ (בראשית יד יג) בשם מדרש בראשית רבה (פרשה מב סימן ח) שזה עוג שפלט מדור המבול, ואמנם במדרש שם מוזכר שהפליט זה עוג אך לא נזכר ממה נפלט, והדבר מפורש רק בגמ’ נדה (סא.), וכן בגמ’ זבחים (קיג:) איתא שעוג מלך הבשן נאחז בצידי התיבה ונעשה לו נס שהמים שם נצטננו, וקושטא שמצאנו בדברים רבה פרשת וזאת הברכה (פרשה יא סימן י) שסיחון ועוג בשעת המבול לא הגיעו מים לקרסוליהן מפני גובהן, וכתבו הראשונים (בעה”ט כאן ז כג וכן בפירוש ר”ח פלטיאל ובדעת זקנים במדבר כא לד) שנרמז בתיבות וישאר “אך נח” שהם בגימט’ “עוג” (וכתבו שם רח”פ ודע”ז שסיחון היה עובָּר בזמן המבול, וצ”ע מהמד”ר הנ”ל, וע”ע ברבינו בחיי במדבר כא לד וצדקת הצדיק אות צו). עכ”פ יוצא לנו שעוג הוא בן אנוש שאינו מצאצאי נח ולא היה בתיבה, וא”כ הוא אמור להישאר באיסור אכילת בשר כמו לפני המבול. ואולי לכן נקרא שמו עוג שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות (כמובא בב”ר הנ”ל) ולכאו’ מה הדגש בזה, ולהאמור עוג התעניין בעוגות וכדו’ כי היה אסור לו לאכול בשר].

יא.    מבול של דגים

בעוסקי בעניינא דדגים בא לידי הספר המרתק ‘היו דברים מעולם’, ושם (עמ’ 337 פרק כא) יש מאמר הנקרא “גשם של דגים” (ומתאים הוא להיות כהמשך לנקודה הנזכרת של המבול והדגים), אשר פותח בתיאור מהחורף בשנה שעברה שנת תשפ”ג, בעיירה הקטנה לג’מנו אשר ביבשת אוסטרליה הנידחת, שתושביה הופתעו כשגשם עז של אלפי דגים הוטח על ראשיהם וכיסה את עין הארץ, חלק נכבד מאותם דגים נשארו בחיים אף לאחר נחיתת האונס על קרקע העיירה, מה שאומר ששאר הדגים שמתו היו חיים בעת מעופם ורק כשנחבטו בקרקע קיפדו את פתיל חייהם. כתבי סוכנויות החדשות ששוחחו עם תושבי העיירה שמעו מהם כי הם צבטו את עצמם כדי להאמין שזה קורה, וחלק מהתושבים שלא איבד את עשתונותיו רץ לכל עבר כדי לאסוף את אותם דגים שפִרפרו ברחובות העיירה, ולדבריהם בשר הדגים היה רך וטוב וטעמו מצוין.להקת דגים יוצאים מסלע

אחר הבדיקה התברר שמקרה כזה אירע במקום זה בעבר הלא רחוק [ובנוסף גם אירע כן בתאריך 11 בדצמבר 2002 למניינם בכפר קורונה שבצפון יוון, וכן בכפר מדינת קראלה שבהודו ב20 ביולי 2006 ניתך מטר של דגים קפואים]. אולם בדיקה רחבה יותר מגלה כי בקצה אחר של כדור הארץ, במחוז יורו ברפובליקת הונדרוס שבאמריקה המרכזית, בין חודשי אייר ותמוז, יורד כמדי שנה בשנה “גשם של דגים”, מסורת של ממש! עדי ראייה לתופעה מתארים אותה מַתחילה בחשרת עננים שחורים וגדולים המאפילה על המחוז והיא מלוּוָה בברקים ורעמים ולאחריהם יורד גשם כבד ביותר משעתיים ועד שלוש, ובהיפסק הגשם נמצאים מאות דגים כסף דמויי סרדינים חיים ומתים מפרפרים על פני הקרקע. המקומיים המתפעלים מתופעת טבע נדירה זו, החוזרת ונשנית במדינתם מדי שנה בשנה, הטמיעו אותה בפולקלור ובסיפורי-עַם וקשרו לה אגדות שונות ומשונות, ובעשור האחרון אף החלו לחגוג ב”רוב-עם” את ‘גשם הדגים’ ולציינו בחגיגיות ובטקסיות רבה.

הגם שההיבט העיקרי של התופעה מעולם לא נצפה ונבחן מדעית באופן רשמי, מכל מקום יש שניסו את כוחם בנתינת הסבר לתופעה מטאורולוגית פלאית זו, ההסבר הרווח לתופעה הוא רוחות חזקות הנושבות מעל מקווי מים ונושאות את בעלי החיים מרחק קצר. ויש שהתקדמו בזה צעד ופיתחו תאוריה שלפיה נדי מים וסופות טורנדו מובילים את בעלי החיים לגבהים רבים יחסית ונושאים אותם למרחקים רבים, הרוחות יכולות לנשוא עמן גם כמויות רבות של מים, ולאפשר להם ולחיות לנחות יחד במקום מרוכז ובכך ליצור את תופעת הגשם של בעלי החיים. יש לציין שבשנות השבעים, צוות מדענים מנשיונל ג’יאוגרפיק באחת ממשימותיו, היה במקרה ביורו לאחר שהתרחש גשם הדגים וראה את הדגים על הקרקע לאחר סערה קשה, והם גילו שכל הדגים עיוורים, ולפיכך הציעו הסבר לתופעה, שהדגים חיים בנהרות ומחילות תת-קרקעיים, בהם חוסר האור מותיר אותם עיוורים. הם טענו שהגשמים העזים הציפו והעלו את הדגים מתחת לפני הקרקע אל פני השטח.

והנה לאור העובדות שהבאנו שיש מקום שתופעה זו חוזרת על עצמה כל שנה ויש מקום שהדבר היה בתור אירוע חריג ולא כדבר החוזר על עצמו, אם כן צריך הסבר שיתן מענה לתופעה כזו חד-פעמית והסבר אחר שיתן מענה לתופעה מעגלית החוזרת על עצמה, או שמא אותה סיבה שיוצרת דבר זה שנה אחר שנה באופן קבוע במקום מסוים היא גם זו שגורמת לאירוע כזה באופן חד פעמי במקום אחר ורק שבמקום אחד הסיבה חוזרת על עצמה כל שנה ואילו במקום השני הסיבה נוצרת באופן חד פעמי. בנוסף, הסברים אלו שהבאנו שהתופעה מקורה מתוך עננים וכדומה היוצאים מן הים ונושאים עמם את שוכניו, מתאימים לדגים הגדלים במים, ואולי גם לגשם של צפרדעים שאף הוא התרחש בגיברלטר בשנת 1915 וכן בנפליו ובסרביה בשנת 1981, אך באמת תופעה זו של גשם תועדה גם בעוד בעלי חיים וכפי שנביא בקטע הבא.

ויש להקדים שישנם כמה סיפורים פרטיים על נפילה של בע”ח כגון דיונון או ראש של פרה וכדומה, אך מכיון שאלו אינם מתועדים, וגם אם כן הרי מדובר על פריט מסוים שיתכן שנפל או הושלך ממטוס פרטי או מאיזה עוף דורס שחג בשמים באותה עת, לכן אינו נכלל בקטגוריה זו, וכאן נביא בקצרה רק מקרים כלליים אשר תועדו ברחבי העולם. בשנת 1870 בפנסילבניה שבארה”ב התקיים מקלחת חלזונות מסיבית מעל העיר צ’סטר. בשנת 2007 נרשמה מקלחת מדוזות בעיר באת’ שבדרום-מערב אנגליה. מקרה מיוחד שצולם התרחש בשנת 2013, נער ברזילאי נסע עם מכוניתו כשלפתע אלפי עכבישים החלו ליפול מהשמים על ראשו. בשנת 1978 סערה מסתורית המטירה חולדות בעיר ברגן אשר בנורבגיה, העיר ברלין בקונטיקט שארה”ב ב19 לספטמבר 2003 זכתה לגשם של ביצי יצור דו-חי, גשם של תולעים הומטר בלואיזיאנה בשנת 2007 וכן בסקוטלנד בשנת 2011 וגם בנורבגיה בשנת 2015 ועד לאחרונה ממש ב3 ל2023 בבייג’ין בירת סין בה ירד גשם של אלפי תולעים ענקיות ותועד בכל העולם ואף ב”תקשורת החרדית”.

והנה כללות הענין הוא תעלומה, וכאמור שאפילו בנושא המצומצם “גשם של דגים” אין לחוקרים הסבר מדעי המניח את הדעת, וכל שכן בנושא הרחב דהיינו גשם של שלל יצורים שלפתע ניתכים בכמויות מן השמיים. ובגמרא מנחות (סט:) מצאנו נידון של אוכל ולא מהחי אלא מהצומח שבא כמו גשם, ששם הסתפקו מה דינם של חיטין שירדו בעבים, ואמרו שהייתה מציאות כזו אצל ערבי אחד שנחתו אצלו כמות עצומה של חיטים שכיסו שטח של שלשה פרסאות. וכיוצא בזה היה לפני כמעט מאתים שנה שירד מטר של חיטים מן השמים במשך שעתיים ולקטום ועשו מהם פת. והבאתי זאת במאמר על ‘ברוך שאמר’ שכתבו חז”ל שהוא נפל בפתקא מן שמיא, ושם באות ג’ סקרתי מדברי התושב”כ וחז”ל שלל דברים שנפלו מן השמים, עיי”ש וצרף לכאן והיו לאחדים בידך.

יב.    זעקת הדג

ומחיל אל חיל נלך לפלא נוסף שמצאנו אצל הדגים בהקשר ליום השבת, שבעיר וינה יש מצבת דג (ותמונה שלה נמצאת בכמה דוכתי, וכעת אנוכי הרואה לה ב’המבשר’ גליון 178 וגיליון 273) ומאחוריה מסתתר סיפור מופלא הרווח בין יהודי וינה, הדבר אירע לפני מאות שנים, בערב שבת טיפל יהודי בהכנת הדג לכבוד שבת, ולפתע מגרונו של הדג פרצה זעקה “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” וע”פ הוראת רבנים קברו את הדג בבית הקברות ועליו מצבה אפורה כשצורת דג בראשה ועליה כתוב “פה נטמן הדג שצעק שמע ישראל”. והביא זאת בספר אוצר הידיעות השלם (ח”א עמ’ תעה). ומובא שגאב”ד העדה החרדית הגה”צ רמ”א פרויינד זצ”ל נשאל האם אמת נכון דבר זה, והשיב שהרה”ק מנאסויד זי”ע היה רגיל תמיד לעיין בפנקסי ה’חברה קדישא’ ואכן ראה באחד הפנקסים שכתבו כי היה בעירם דג אשר צעק ‘שמע ישראל’ וקברו אותו.

ולא רק בדורות קדומים, אלא גם לפני כמה שנים אירע מעשה פלא, וכפי שהביא הרה”ג המופלא רבי אבישי טהרני שליט”א בספרו עסיס רימוני (ר”ה סי’ ו עמ’ רצז), בשנת תשס”ג בחודש טבת בארה”ב, יהודי בשם שניאור זלמן רוזן בעל חנות דנים “קופרס” שמשמשת את הקהילה היהודית בסקוויר בניו יורק, ביקש מעוזרו הגוי שיביא לו דג מהבריכה, הלך העוזר להביאו ופתאום שמע אותו בעל הבית שהוא צועק צעקה גדולה, בעה”ב רץ אליו והנה הוא רואה את הדג ביד שלו מדבר בלשון הקודש, ותפסו היהודי בשתי ידיו ושאלו: מה אתה רוצה? אמר לו הדג: תדע לך שהגאולה קרובה מאוד – תעשו לי תיקון! אמר לו: על מה אתה רוצה תיקון? אמר לו הדג: אני הייתי “פלוני אלמוני”, ובעל הבית הכירו שהיה אדם ערירי בלי ילדים וירא שמים גדול, וביאר דבריו וגילה “אני כתבתי בצואה שלי שאני מבקש שיעבירו אותי ליד בית הכנסת שבו התפללתי, נפטרתי ביום שישי במקום רחוק מהבית שלי, ועד שהגיעו לקבור אותי חיללו שבת, על זה אני סובל, על זה באתי בגלגול של דג, אני רוצה תיקון לזה”.דגים מתים עם פה פתוח

היהודי מרוב בהלה ובלבול, נפל לו הדג לתוך הבריכה ונפלה לו הסכין מהיד על הרגל ופְצעוֹ ונזקק לטיפול רפואי, וכשבא לחזור לדג לא ידע איזהו הדג מכל הדגים שהיו שם בבריכה, ולקח את כל הדגים ועשה מהם מאכל לשבת הנקרא “גפילטע פיש” וחילק אותו לכל האדמורי”ם באמריקה שיאכלו את זה בליל שבת ב’טיש’ שלהם ובזה יהיה תיקון לאותו אדם. ע”כ סיפור המעשה ממה שכתב שם, ואני שמעתי בזמנו סיפור זה עם פרטים קצת שונים, ומצאתי כן בקובץ גליונות מרי”ח ניחוח (תשע”ו גל’ 290 עמ’ 3) שהרה”ג יואל שוורץ זצ”ל חיבר חיבור מיוחד (קונטרס גלגול נשמות) בעקבות האירוע שהדהים והסעיר את שומעיו, והוא מעיד ששמע את האיש בעל חנות הדגים עצמו ששמע את הדג מדבר מספר זאת בשידור בערוץ “קול השמחה”, ושם כתב שזה היה בכ”ה שבט (ולא טבת) תשס”ג ביום שלישי בשבוע פרשת משפטים, בעיירה מונסי (ולא סקוויר).

ועיי”ש בעסיס רימוני (בעמ’ רחצ) שמלבד שני המעשים הנזכרים, ראה בעיתון ‘המגיד’ משנת תרח”ם שבאותה שנה ביום ט”ז אייר היה מעשה בעיר קראקוב שבפולין, שבבית אחד הכינו דגים לכבוד יום השבת, ואחד הדגים השמיע קול בעת שניתחוהו לגזרים וכל אנשי הבית נחרדו לשמע קול הצעקה שהוציא הדג, ושאלו את המרא דאתרא שם מה לעשות עם הדג המשמיע קול, וציוה הרב והלבישוהו תכריכים וקברוהו בכבוד. והנה במעשה זה לא דיבר הדג מילים בעברית אלא רק צעק צעקה, וראיתי בספרים עוד כמה עובדות על כל מיני צעקות שיצאו מפי דגים (ויתכן שחלקם לא היו נס ומופת אלא היה זה משהו טבעי של שחרור גזים וכדומה או שהדג עוד לא מת לגמרי, וצ”ע), אך שני הסיפורים הקודמים המה בדג שדיבר ממש בלשון הקודש, והשני מביניהם דיבר בקול של מישהו מסוים ומוּכָּר (למוֹכֵר הדגים) והוא פלאי.

ובמה שמבואר לנו כאן שיהודים באים בגלגול של דג, הנה לעיל (אות ח ד”ה וידידי) הבאתי בשם ספר חרדים ורמ”ע מפאנו שנשמות הצדיקים מגולגלים בדג, ולכן אוכלים אותם בשבת כדי לתקנן (וכך עשו במעשה הנזכר שחילקוהו לאדמורי”ם שיאכלוהו בטיש שבת וכנ”ל), וראיתי מובא בשם זקנו של מרן החיד”א הוא המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי זי”ע בספרו חסד לאברהם (ולא מצאתי שם) שביאר טעם גלגול נשמות הצדיקים בדגים, שזה מחמת שהפסיקו בדברים בטלים באמצע לימוד תורה, ולכן הדג סוגר ופותח את פיו ברציפות, כאומר “סגרתי פי מדברי תורה ופתחתיו לשיחת דברים בטלים”, ולכך אוכלים אנו דגים בשבת קודש, כי ע”י שמפסיקים אנו את האכילה ופותחים בדברי תורה מתקנים אנו את הפגם של הנשמה המגולגלת בדג. ואותם צדיקים לא היה בידם שום חטא ועוון אלא עוון זה, ולכן מקום חיותם כדגים במים שהרי אמרו חז”ל (ב”ק יז.) אין מים אלא תורה. ובספר ישמח משה (ריש פרשת וירא) הביא שבכתבי האריז”ל איתא, שרוב הצדיקים מגולגלים בדגים, אמנם צדיקים גמורים אינם צריכים לשום תיקון ע”י גלגול, עיי”ש ואכמ”ל יותר בענין גלגול נשמות הצדיקים ותיקונים.

יג.     מוטב דג קטן ביד מלווייתן באוקיינוס

וממעשים של דגים שזעקו או בכו, נמשיך לאופנים של דגים שדיברו דברי חכמה, ואולם לא היו במציאות (ורק אצל יונה הנביא מצאנו דו-שיח עם הדג שבלעו, ראה שם ילקוט שמעוני רמז תק”נ) אלא המה משל, ונפתח במשלו של רבי ברכיה בן נטרונאי הנקדן בספרו ‘משלי שועלים’ (עמ’ 63 במהדו’ תרפ”א, ועמ’ עט במהדו’ תש”ד) הנקרא “משל דג קטן במצודה”, וזו לשונו החרוזה והמליצית. דג קטן נאחז במצודה, ויאמר לדייג: קטונתי מהיות צידה, כי תשימני בסיר דוגה, השע ממני ואבליגה, ולבך ממני יתיאש, לא מבושל ולא צלי אש, אהיה לך למשיב נפש, אך הרפני וינפש, עבדך שנתים ימים, ואז תמצאני בנחל קדומים דשן ושמן שבעתים, ובשל מבושל במים, אהיה בביתך ליום מועד, ולבבך אז תהי בי סועד. ויען הדייג: טוב לי קטן אשר עתה בין חפניי, מלויתן גדול אשר ירדו עד שנה שכניי.

ולאלה אשר כבדה עליהם שפה מליצית, אעתיק את המשל בלשון בת זמננו (כפי שניסחו הרב עזריאל יונה נר”ו במדור ‘משלי שועלים’ בגליון חברותא). הנרי הדייג יצא כמנהגו מידי יום אל שובר הגלים בו היה יושב במשך היום כולו ומנסה להעלות דגים בחכתו. לאחר שעות ארוכות הצליח הנרי הדייג להעלות דג אחד בלבד. אלא שדג זה היה קטן, כחוש, ממש סרדין. הביט הנרי באכזבה בדג, והנה הוא שומע אותו פונה אליו: הנרי, הנרי, מה תעשה עם דג קטן כמוני? הלא אין בי בקושי בשר לאכילה! מה אתה מציע? שאל הנרי. פשוט מאד ענה הדג הקטן. השלך אותי בחזרה אל המים, שם אוכל אשבע ואשמן, ובעוד שנתיים ימים תקבל אותי מלא הליטרא בשר. הדג הוכיח להנרי כי ממשפחה של דגים גדולים הוא, ממש לוויתנים, וההמתנה למשך שנתיים כדאית ומשתלמת. נענע הנרי בראשו ואמר: לא, דג קטן. אתה אמנם זעיר דל וכחוש, אך אני מעדיף אותך כעת בין ידי, מאשר לוויתן גדול המשוטט בין הימים.דג קטן יחיד

ומסיים רבי ברכיה בלשונו הזהב וכותב: הנמשל נודע בכל קריה, והפתרון שגור בפי כל נהיה. כי טוב מלא כף נחת בידך, ממלא חופניים תקוה ביד זולתך. גם את הטוב תקבל ואם מעט הוא, שים ידך עליו תאחזהו ולא תרפהו. ואל תבחר בתוחלת ממושכת, להרבות על הספק טובה וברכה. עכ”ל. כלומר, עדיף לאדם להסתפק במה שיש לו, וליהנות מכך, במקום לשגות בפנטזיות על עתיד ורוד ואידיאלי, שככל הנראה לעולם לא יגיע אליו. והנה ה’מוסר-השכל’ העולה מתוך משל זה מפורסם הוא כפתגם “טוֹב צִפּוֹר אַחַת בַּיָד – מִשְּׁתַּיִם עַל הָעֵץ”, ובחלק של הפתגמים הקצרים הבאנו מקור הדבר והוספתי לו מקבילות מדברי חז”ל, ועיי”ש עוד דברים נחמדים השייכים לענין.

וראיתי מי שכתב (הרב עזריאל יונה שם) שיש לקח נוסף אותו ניתן להפיק ממשל זה, והוא רעיון הפוך לגמרי, הדייג אולי לא היה צריך להשליך את הדג בחזרה למים, אך גם ההתעקשות שלו לאחוז בדג כה קטן חסרת היגיון, מה הוא יעשה עם בריה כה כחושה? לעתים אנשים מתעקשים לדבוק בעמדותיהם רק בגלל שהם אמרו אותם קודם לכן והם לא מסוגלים לקבל שקיימת אפשרות נוספת. ע”כ. והאמת שכאשר ראיתי משל זה חשבתי לעצמי ששתי הדרכים המה דרך כסילות, ודרך החכמה הייתה מורה לדייג לקשור את הדג לזורקו שוב לים, וכאשר הלה יתנועע בים אזי ימשוך תשומת-לב שוכניו ואז יבואו דגים גדולים לאוכלו והמה ילכדו תחתיו ברשת שיכין להם הדייג. והרי זה מעט המחזיק המרובה, וקטן הבולע את הגדול.

ופתחנו בחובת לימוד התורה ובה נסיים, במעשה הנוקב שארע עם אליהו הנביא, כמובא בתנא דבי אליהו (פרשה יד) וזה לשונו: פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאני אדם אחד והיה מלציץ ומלעיג דברים ובא כנגדי. אמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום המשפט. אמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיב לאבי שבשמים ליום המשפט, אומר אני לו, בינה ודעה לא נתנו לי מן השמים. אמרתי לו: בני, מה מלאכתך. אמר לי: צייד אני. אמרתי לו: בני, מי אמר לך שתביא פשתן ותאגידינו מצודות ותשליכנו לים ותעלה דגים מן הים. אמר לי: רבי, בזה בינה ודעה נתנו בי מן השמים. אמרתי לו: בני, ומה להשליך מצודות ולהעלות דגים מן הים ניתנו בך בינה ודעה, דברי תורה שכתוב בה “כי קרוב אליך הדבר מאד” לא ניתנו בך בינה ודעה?! מיד היה מתאנח והיה מרים קולו והיה בוכה, ואמרתי לו: בני, אל ירע לך, אלא שאר בני אדם שהן משיבין באותו עִנְיָן, מעשה ידיהן מוכיחין עליהן, עליו ועל כיוצא בו ועל הדומין לו ועל העושין כמעשיו מהו אומר? “וּבֹשׁוּ עֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׂרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרָי” (ישעיהו יט ט). ע”כ. ויה”ר שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

צור קשר

מזכירות:
הרב והאברכים בפתיחת ארון קודש

מוסדות ברכת אברהם

עורך עבורכם

פדיון נפש מהודר

על פי הקבלה

רבים נושעו מעל דרך הטבע!!!

לפרטים 058-443-6669

סגולת מרן החיד"א זצ"ל להרמת המזל

מוסדות ברכת אברהם עורכים עבורכם 

פדיון נפש מהודר

על פי קבלה

רבים נושעו מעל דרך הטבע!!!

לפרטים 

058-443-6669

הרב והאברכים בפתיחת ארון קודש