איתמר במנחות דף לו ע”ב (וכן בשבת דף יב’ ע”א ויומא דף ז’ ע”ב): “אמר רבה בר רב הונא, חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה והיה על מצחו תמיד – שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה.” ע”כ.
ענף א’
הצעת מחלוקות שונות בדין זה, בקצרה
בטרם נעמוד בשורש הדין דהיסח הדעת בתפילין, ארדוף אצי”ג תחילה, בקצ”ר אמיץ ממש, כמה פלוגתות[א] בראשונים כמלאכים ז”ל בהאי דינא:
א) דאורייתא או דרבנן:
דעת התוס’ ישנים ביומא דף ח’ ע”א, דדין זה אינו אלא מדרבנן, כי אין בזה ק”ו גמור מציץ, כיון שבתפילין האזכרות מחופות בעור. וכן נקט בשבולי הלקט השלם (ענין תפילין עמ’ שפב’, עכ”פ לענין המשמוש).
ובדעת הרמב”ם והרמב”ן, כתבו האחרונים (יד אהרן או”ח סי’ כח’ בהגהב”י, המלבי”ם בארצות החיים סי’ כח’ ארץ יהודה סק”א ד”ה אולם אחרי, שו”ת בית הלוי ח”א סי’ ג’ אות ב’[ב], ספר קדושת יו”ט סי’ לג’, ועוד) דס”ל שהיסח הדעת בתפילין הוא דין דאורייתא, ויש שדייקו כן ממה שפסקו הרמב”ם והרמב”ן לפטור את המצטער מחיוב תפילין מחמת היסח הדעת, וכמו שנזכיר להלן.
וכן ביראים השלם סי’ שצט’ משמע דהוא ק”ו גמור (אלא דטעמיה דידיה, כיון דע”י היסח הדעת יכול התפילין ליפול ויבוא לידי דריסת רגל, ואזי לא יועיל מה שהם מחופים).
ב) גדר היסח:
שיטה א: תלמידי רבינו יונה בברכות דף יד’ ע”ב (מדפי הרי”ף), והרא”ש בפ”ג דברכות סי’ כח’ (וגם בהלכות קטנות הל’ תפילין סי’ כא’), ורבינו ירוחם ני”ט ח”ה דף קעא’ סוע”ב, כתבו דהאיסור אינו “אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אף על פי שעוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש, אין זה נקרא היסח הדעת.” עכ”ל [ולפ”ז צ”ב מאי דאיתמר בגמ’ “חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה”. והב”ח סי’ מד’ תירץ דגם רבינו יונה מודה דמצוה מן המובחר שלא להסיח דעתו כלל ולכן מצוה למשמש בכל שעה. וכ”כ המג”א שם בסי’ מד’, ועוד שרים רבים ונכבדים. ויש שתירצו בדעת רבינו יונה (שו”ת שאגת אריה סי’ ט”ל ועוד) שצריך למשמש לעיתים כדי שלא ישכח לגמרי ויבוא לידי שחוק וקלות ראש, כלומר זכרון התפילין עצמם מזכירים להמנע משחוק וכהא דאיתא בברכות דף ל’ ע”ב “חזייה דהוה קא בדח טובא וכו’ אמר ליה אנא תפילין מנחנא”. וע”ע להלן בסמוך ונראה מה שנזכיר משם הטוב דהאור זרוע ז”ל. ובהמשך אדרבה נא עוד ג”כ אודות חובת ה”משמוש”]. ויתכן דכשיטה זו ס”ל ג”כ רש”י ז”ל בסוכה דף כה’ ע”ב (ד”ה ומן התפילין), שכתב שחתן פטור מתפילין “משום דשכיחא שכרות וקלות ראש” עכ”ל (אך יש לדחות בנקל, דלולי דשיכחא שכרות וקלות ראש ס”ל לרש”י שהחתן היה יכול להקפיד שלא להסיח דעתו מן התפילין, וק”ל).
שיטה ב’: והריטב”א בחי’ לסוכה (המיוחסים לרשב”א) דף כו’ ע”א ס”ל כעין דברי רבינו יונה אך עם הרחבת האיסור, שכתב דהאיסור הוא לפנות מחשבתו לדברים של חול [ומשמע אע”ג דאינו שחוק וקלות ראש], אך לתפילה ולעסק התורה לא חשיב היסח, ונעמוד עוד על דבריו להלן בעהי”ת. וכעי”ז כתב הנמוקי יוסף בברכות דף כג’ ע”ב, דרק שיחה בטלה או הרהור לבטלה אסור, עיי”ש.
שיטה ג’: אך מלשון הרמב”ם בפ”ד מתפילין הי”ד מבואר אחרת לכאו’, וז”ל: “חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מקדושת הציץ וכו’.” עכ”ל. והנה משמעות “אפילו רגע אחד” הוא שיש לזכור את התפילין כל הזמן באופן חיובי, ולא שאסור שחוק וקלות ראש[ג], דנהי די”ל דאסור אפי’ רגע של שחוק וקלות ראש מ”מ עצם ההדגשה על “אפילו רגע אחד” משמע דהכוונה היא להמשכיות שלא פוסקת, והיינו זכירה חיובית. וע”ע בהמשך דברינו בשם רבינו שמחה, דג”כ מבואר דדין היסח הדעת פירושו ליתן את הדעת על התפילין ללא הפסק. [ולהלן בעזר ממרום אעבור לפני התיב”ה בענין הקושיא המתבקשת: לפי שיטת הרמב”ם, למה זה ועל מה זה דשריותא הוא ללמוד ולהתפלל עם התפילין, והרי בפשטות א”א לעסוק בתורה ולכוין בתפילה תוך כדי ניתינת הדעת על התפילין].
שיטה ד’: מדברי היראים הנ”ל משמע דס”ל דהיסח הדעת פירושו לתת את הדעת לשמור על התפילין שלא יפול וכיו”ב.
שיטה ה’: ובדומה להנ”ל מצינו בתוס’ ישנים ביומא דף ח’ ע”א, שכתבו בתירוץ קמא דאיסור דהיסח הדעת וחשש שמא יפיח היינו הך, כלומר דהיסח הדעת פירושו לשמור שלא יתבזו התפילין.
שיטה ו’: בשו”ת תרומת הדשן חלק פסקים וכתבים סי’ קכ’ כתב וז”ל: “שהרי צריך למשמש בהו שלא יזוזו ממקומו”, וא”כ משמע דעכ”פ חיוב המשמוש הוא רק כדי לשמור על מיקומו של התפילין, לצורך קיום מצוה כתיקנה. ונקט שם דאם מסיח דעתו, ממילא לא ממשמש בתפילין [ויש להסתפק קצת בכוונתו, האם איסור היסח הדעת הוא רק היכי תמצי למשמש (דהינו היפך הפשטות, שהמשמוש נועד למנוע היסח הדעת), או שהוא איסור בפני עצמו].
שיטה ז’: באור זרוע ח”א סי’ תקפה’ נקט שגדר היסח הדעת הוא “לזכור שתפילין עליו” תדיר[ד], אלא דסיבת האיסור להסיח דעת הוא כדי שלא יבוא לידי קלות ראש ויהיה “תופס יראת שמים בלבו”, ולמד נ”מ למעשה מטעמא דאיסורא: “הלכך כשאדם מכוין לבו בתפלתו או בהלכה שלו, אין זה היסח הדעת, דכל שכן דאיכא יראת השם.” עכ”ל. והיינו דלענין “מעשה” ס”ל כהריטב”א הנ”ל, אע”פ שלענין “גדר” האיסור נקט כהרמב”ם, והכל כעין שיטת היראים שאיסור היסח הדעת הוא אמצעי לכבוד התפילין ולא כבוד התפילין בפני עצמה.
ג) דין אבל ומצטער:
הרמב”ם כתב בפ”ד מהל’ תפילין הי”ג דהמצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו, פטור מן התפילין, משום היסח הדעת, עיי”ש. [והפטור היינו מכח דינא דהיסח הדעת דייקא, ולא משום שמצעטר פטור ממצוות, כמו שהבהיר רבינו מנוח ומובא בכסף משנה שם]. וכן הרמב”ן בתורת האדם (ענין אבלות, ומביאו הטור יו”ד סי’ שפח’ סע’ ב’) פטר את האבל מתפילין בשעת בכי ומפסד (כלומר אפי’ שתהא השעה הזאת אחר היום הראשון לאבלות), משום דאסוחי אסח דעתיה מהתפילין. וכתב בשו”ת שאגת אריה סי’ ט”ל דרבינו יונה והרא”ש הנ”ל בעל כרחין דפליגי בדא, דהרי סוברים שרק במקום קלות ראש הוא דחשיבא איסור היסח הדעת, ולפי שיטתם אדרבא האבל והמצטער עומדים בכובד ראש ומחוייבים בתפילין. עיי”ש. וכ”כ המלבי”ם בארצות חיים סי’ כח’ אר”י סק”א ד”ה והרמב”ם.
ד) האם חיסרון בהיסח הדעת פוטר מתפילין:
ולגבי עצם ההנח”ה סובר”ת שבדברי הרמב”ם והרמב”ן הנ”ל, דאם קיימת מניעה לריכוז בתפילין אזי פטור מחיוב תפילין, הנה בשיטה מקובצת במנחות דף לו’ מביא בשם רבינו שמחה גישה אחרת, שכתב דהא דמותר לקרות שמע ולהתפלל בתפילין אף שעי”ז מסיח דעתו מן התפילין, הוא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, דכיון שעסוק במצות שמע ותפילה נפטר ממצות ההמנעות מהיסח הדעת[ה], אך ממצות תפילין לא נפטר. עיי”ש[ו].
עד כאן הצעת השיטות השונות והמחלוקות העיקריות [בקצ”ר אמיץ] בהאי דינא דהיסח הדעת. ובטרם נפנה לעיין בביאור יסוד פלוגתייהו, אכתי פש גבן לברר פרט אחד בשיטת הרמב”ם
הבהרת שיטת הרמב”ם הנ”ל.
ובאמת איכא לעיוני לפי הרמב”ם והרמב”ן, כיצד אפשר להתפלל עם התפילין, והלא בהכרח שלא יוכל לתת דעתו על התפילין כל רגע וגם לכוין במה שמוציא מפיו. וכאמור לעיל, לכאו’ הרמב”ם וברמב”ן לא שמיע להו כלומר לא סבירא להו קולתו של רבינו יונה, וגם לא קולתו של רבינו שמחה, וכיו”ב.
ומכח קושיא זו כתב בשו”ת שאגת אריה סי’ מ’ דגם לרמב”ם מה שאסור להסיח דעת אינו כל רגע כמימירה ואין הדברים כפשוטן, אלא בכדי הילוך ק’ אמה [ולפ”ז מיישב ג”כ הא דשינת עראי איננה אסורה מצד איסור היסח הדעת, כי באמת שינת עראי היא כדי הילך מאה אמה, וטפי מינה הוי שינת קבע], וכ”כ בשו”ת תורת חסד מלובלין סי’ מג’. ועיין שערי תשובה סי’ כח’ סק”א.
אך בישוב זה לא פלטינן מדוחקא רבא. דהרי לשון הרמב”ם הוא “שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד”. וכן נקטו רבים מהאחרונים חביבים (אליה רבא סי’ כח’ סק”א ועוד) בדעת הרמב”ם, דמצריך שלא יהיה היסח הדעת באופן תמידי ממש. ופוק חזי ביפה ללב שם סק”א שהביא דגם בתשובות הגאונים ס”ל הכי, והרמב”ם היתה משתנו על הרוב כשיטת הגאונים ז”ל. וראה גם להרב באר יהודה פ”ד מהל’ תפילין הי”ד, דהרמב”ם אזיל לשיטתיה שפוסק בפ”ה מהל’ תו”מ כהת”ק שסובר דארבעה כהנים נכנסין גבי לחה”פ אלו נוטלין ואלו מניחין כדי שלא תהי’ רגע אחת בלא לחה”פ מדכתיב תמיד וה”נ דרשינן מדכתיב תמיד גבי ציץ מש”ה הוי קפידא אפי’ רגע אחת, עיי”ש. וע”ע בארצות החיים סי’ כח’ אר”י סק”א שכתב לדחות דברי הרב שאגת אריה הנ”ל במה שמקיל בשיעור ק’ אמה (וע”ע שם במאיר לארץ דף כד’ ע”ג). וכן דחה מיליתיה בספר עוד יוסף חי פרשת חיי שרה אות ג’ עיי”ש. כי על כן הדרא קושיא לדוכתא, שאין כל בריה יכולה לעמוד בדרישה כזו, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת.
וכשענ”י לעצמי שפר קדמי לומר בדעת הרמב”ם ודעימיה ז”ל, שגדר היסח הדעת אינו נתינת דעת גמורה בתפילין, אלא עירנות דקה על המצאות התפילין [בגדר “אני ישנה ולבי ער”, והוא כעין מה שמצינו דאפי’ עם הארץ יראת השבת עליו, דאין הפירוש שכל רגע ורגע נזכרים במפורש שכעת שבת אלא ישנה תחושה תמידית שיש כאן שבת, וע”ז הדרך בתפילין], וס”ל להרמב”ם ד”עירונות דקה” זו איננה סותרת את כוונת התפילה.
ויתכן שזו ג”כ כוונת האור זרוע ח”א סי’ תקפה’ שהזכרנו לעיל, דנקט שגדר היסח הדעת הוא “לזכור שתפילין עליו” עכ”ל, כלומר שאינו שוכח שיש עליו תפילין, אפי’ שאינו חושב על התפילין ממש [וכבר נתבאר דמש”כ האו”ז אח”כ “ולא להסיח דעתו מהם” הוא כפילות הלשון ולא תוספת איסור אחר]. ועכ”פ יש לציין דלא סגי בהעדר שכחה בעלמא, אלא בעינן רמת ידיעה כזו שמשרה מעט תחושת יראת התפילין עליו (ברמת “עירנות דקה”), כדמוכח נמי מהמשך דברי האו”ז הנ”ל שכתב: “שזוכר שנושא שם הנכבד עליו” עכ”ל. ודברי האו”ז הובאו בביאור הלכה סי’ מד’ סע’ א’ ד”ה ישן, עיי”ש.
ובדומה לזה ראו הביא לנו רב חמ”א הגאון גן רטוב כמוהר”ר אהרן סימן טוב שליט”א בספרו הבהיר נתיבות החיים סי’ כח’ אות א’ (ד”ה אלא) בשם אחד מגדולי ישראל שליט”א, וז”ל: “גדר ההיסח הדעת הוא, דכל היכא דיודע האדם שיש עליו תפילין בראשו (אע”פ שאינו חושב על התפילין[ז]), לא מקרי היסח הדעת.” עכ”ל. והובאו דבריו בהלכה ברורה יוסף סי’ כח’ סוסק”ב. וכמדומני דגם מו”ח שליט”א מודה דלא סגי ב”ידיעה” בעלמא אלא ברמת ידיעה שמשרה תחושה תמידית “שנושא שם הנכבד עליו”, וכנ”ל.
ועל פי הבא”ר נראה ליישב בס”ד לשון הזהב של הב”ח ריש סי’ כח’ [אשר אחריו נמשכו לדינא רוב בכל האחרונים חביבים, כגון המג”א שם סק”א, והגר”א סי’ סב’ סקל”ב, וא”ר סי’ כח’ סק”א, ועטרת זקנים שם, וחסד לאלפים שם אות א’, ומשנ”ב סק”א, וכה”ח סק”א, ועוד], וז”ל הב”ח: “דמשמוש זה לא שמענו פירושו, וכי בכל הזמן שתפילין על ידו ועל ראשו ימשמש בהן שלא יסיר ידו מהם אתמהה. ונראה דהכי קאמר, חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה שנזכר מהם, דמיד לאחר שנזכר מהם חייב למשמש בהם כדי שלא יגיע לידי היסח הדעת[ח].” עכ”ל[ט]. והנה ממה שכתב “חייב למשמש בהם כדי שלא יגיע לידי היסח הדעת” שמעינן מינה דהיסח הדעת הוא דבר תמידי יותר מאשר המישמוש, אך מאידך כתב הב”ח דכאשר “נזכר בתפילין” חייב למשמש, אלמא דאדהכי והכי שכח מהתפילין, ולכאו’ הוי היסח הדעת (לפי ההנחה הנ”ל דגדר היסח הדעת הוא תמידי יותר מהמישמוש). אלא לאו מחוורתא דכוונת הב”ח היא כדאמרן, דאמנם גדר היסח הדעת הוא תמידי ממש, מ”מ לא צריך “לזכור” את התפילין בכל עת ובכל זמן, אלא סגי במה שיש לו עירנות דקה (ותמידית) על התפילין, וכאשר מידי פעם בפעם מתגברת עירנות זו לרמה של זכרון ממש, אזי חייב למשמש, ועי”ז גופא שעושה מעשה למשמש כל פעם שנזכר, מרענן את העירנות ובכך שומר על מצב תמידי של “עירונות דקה”, וק”ל.
ושוב ראיתי אחרי רואי בספר גנזי חיים רייזנער סי’ כח’ סק”א שכתב בביאור דברי הב”ח על דרך שכתבנו בס”ד [אלא שכתב זאת בדעת רבינו יונה ז”ל ולא בדעת הרמב”ם. ודייק כן מלשון רבינו יונה עיי”ש[י]], ושם השכיל להמחיש גדר היסח הדעת על דרך משל לאדם הנותן לדרך פעמיו לקרת יעד מסויים, ובלכתו בדרך, מחשבות בלב איש עולים ויורדים בו, ואעפ”כ לא נבצרה מדעתו היעד.
[וכמה אחרונים (ארצות החיים סי’ כח’ אר”י סק”א, נזירות שמשון סי’ כח’, ועוד) המה ראו כן תמהו על הב”ח, כיצד כתב דסגי למשמש בעת שנזכר, והרי לשון הרמב”ם הוא “שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד”, עיי”ש. ולפום מאי דאמרן בס”ד סרו מהר תלונותיהם מעל הב”ח ז”ל]. וע”ע בהערה[יא]
ואם לכו ונלכה לאור האמור, מתיישבת ג”כ קושיית שו”ת שואל ומשיב מהדו”ק ח”ב סי’ עה’ כיצד הכהן הגדול היה לובש תפילין יחד עם הציץ (כדמשמע בזבחים דף טז’ ע”א) והלוא א”א לכווין שתי כוונות כאחת עיי”ש. דלפי האמור שיטת הרמב”ם והרמב”ן דגדר היסח הדעת היינו רק עירנות דקה ולכן איננו סותר את האפשרות לכוונה אחרת, ודלא כהראב”ד וסייעתו.
ואמת אגיד דבכתבי האריז”ל מבואר דאה”נ אין כל מניעה לתת את הדעת בתפילין (ולא רק “עירנות דקה” בלבד, אלא כוונה ממש, ולא עוד אלא אפי’ לכוין מה הם סוגי האזכרות שבתפילין) בכל רגע ורגע, ובד בבד לכוין לבו בתפילה, והן עוד נבי”א דבריו להלן בנספח.
ענף ב
ביאור יסוד מחלוקת הראשונים
ועתה נתנה ראש ונשובה לבאר בס”ד ביאור פלוגתייהו דהראשונים ז”ל בהני מילי מעלייתא דדכרינן לעיל.
דהנה יש לחקור האם איסור היסח הדעת בתפילין הוא דין בפני עצמו, או שהוא דין מעצם מצות התפילין, שתפילין צריכים להניח ללא היסח הדעת.
ולכאו’ מילתא תליא וקיימא במקור דין היסח הדעת. דאי ילפינן מק”ו מציץ, א”כ זו הלכה בפני עצמה שאסור להסיח את הדעת מהאזכרות (א”נ מהחפצים שנתקדשו ע”י המצאות האזכרות) כמו הציץ והתפילין. אך במכילתא (לפי הגירסא שמביא הב”ח באו”ח סי’ לח’ אות ה’ בטור) דרשינן: “ולזכרון בין עיניך – מכאן אמרו שכל המניח תפילין לא יסיח דעתו מהן.” ע”כ. ונראה ביאור הענין לפי המכילתא, דכיון שכל מהותו של התפילין הוא להיות לאות ולזכרון, א”כ אם נחסר מהמחשבה עליו (היסח הדעת), חסר בגופא מצות התפילין. והיינו דאיסור דהיסח הדעת הוא דין במהות הנחת התפילין ולא דין חיצוני.
ואע”ג דבש”ס דידן לא הובאת דרשת המכילתא, י”ל דאין סתירה בין הדברים, דאילו מדרשת המכילתא לחוד לא היה ניתן ללמוד, דשמא סגי בזכרון בעת ההנחה בלבד, וגם מהק”ו מציץ לא היה ניתן ללמוד לחוד, דלולי גדר “ולזכרון” היה דין ההיסח רק משום כבוד התפילין וזה כבר כתבו התוס’ דאי אפשר ללמוד מק”ו כיון שהאזכרות שבתפילין הם מחופות וממילא אין חיסרון בכבוד כולי האי, ולכן דוקא אחר שכבר נתחדש במכילתא דיש דין “ולזכרון” בתפילין, ולומדים מק”ו דקדושת התפילין היא גדולה מקדושת הציץ (כלשון הרמב”ם הנ”ל), ילפינן דיש דין היסח הדעת תמידי בתפילין כמו בציץ שנאמר עליו “תמיד”, אבל לא שמהות ההיסח שבתפילין הוא מאותה מהות של ההיסח שבציץ, כי סוף סוף היסח שבתפילין הוא מדין “ולזכרון בין עיניך”, רק דין “תמיד” לומדים מק”ו מחמת שקדושת התפילין היא גדולה מקדושת הציץ.
ועל פי הבא”ר יש לומר דבכל זה גופא נחלקו הראשונים. דהנה הרא”ש שעל פי רוב נגרר אחרי רבותינו בעלי התוס’, ס”ל כמו שכתבו התוס’ ביומא דאין כאן ק”ו גמור אלא רק אסמכתא בעלמא, ואין כאן אלא דין מדבריהם, ומאחר ואין כאן אלא איסור מדברי סופרים – מובן מאיליו דאין זה דין בעצם מצות התפילין אלא רק תקנת חכמים בפני עצמה, ומשום כבוד התפילין נגעו בה. ולכן לדעת הרא”ש (שהביא בשתיקה דברי רבינו יונה) באמת אין צורך לחשוב על התפילין כל רגע ורגע, כי אינו ענין של “זכרון” אלא רק ענין של כבוד, שלא לבזות את התפילין בשחוק וקלות ראש.
משא”כ בשיטת הרמב”ם והרמב”ן ז”ל, הנה כבר הזכרנו שדייקו לנכון האחרונים ז”ל דהני ראשונים סבר”י מרנ”ן דאיסור דהיסח הדעת בתפילין הוא איסור תורה, וא”כ בעל כרחין שלומדים מקרא ד”ולזכרון” (דהרי אילו מק”ו מציץ לחוד לא היה ניתן ללמוד, כטענת התוס’), ולכן מובן מאוד מה שפסק הרמב”ם “שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד” עכ”ל, כי כאמור דין היסח הדעת לפי שיטה זו הוא כדי לקיים “ולזכרון”, וא”כ אין כל נ”מ אם מסיח דעתו ע”י שחוק וקלות ראש או מילי אחריני, אלא חלק מעצם מצות הנחת התפילין היא לזכור עניינו תדיר כדי שלא יחסר מ”ולזכרון”.
ובכן בספר החינוך (שעפ”י רוב נגרר אחר שיטת הרמב”ם), במצוה תכא’ כתב להדיא (עכ”פ בתורת טעמא דקרא) דהאיסור להסיח דעת מהתפילין נובע ממהות ה”זכרון” שבו, ולא מחמת קדושתו וקדושת האזכרות, וז”ל: “ורצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקודש, וציוונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה וכו’ והתפילין בידינו ובראשינו, והכל להזכירנו למען נחדל מעושק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו וכו’. ובהיות מיסוד התפילין מה שזכרנו, נצטוינו עליהם לבל נסיח מהן דעתנו.” עכ”ל.
ולאור האמור מובן מאוד ג”כ דהרמב”ם והרמב”ן (דלשיטתייהו אזלי) פסקו דהמצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו, פטור מן התפילין, כי כאמור הם סוברים שחלק מעצם מצות התפילין היא שלא להסיח דעת, שזהו גדר “ולזכרון בין עיניך”, וממילא מי שאין ביכולתו להתרכז בזכרון התפילין, לא שייכת אצלו מצות הנחת תפילין.
ורבינו שמחה שמובא בשיטה מקובצת במנחות דף לו’, ס”ל כרבינו יונה והרא”ש לגבי שורש איסור היסח הדעת, דהוא משום כבוד התפילין, אך פליג עלייהו במה שהרחיקו לכת לומר דרק שחוק וקלות ראש חשיבי כפגיעה בכבוד התפילין, אלא כל היסח הדעת הוא בכלל [וי”ל דנחלקו האם איסור היסח הדעת הוא קפידא ד”ביזוי” לתפילין, וממילא רק שחוק וקלות ראש אסור, או שהוא קפידא ד”העדר כבוד”, וממילא כל שפונה לבו מעם התפילין מחסיר מכבודו], ולכן חידש דמה שמותר להתפלל וללמוד תורה עם התפילין הוא משום דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה. אך כל זה שייך לדידיה, דהיסח הדעת הוא דין צדדי ולא חלק ממצות התפילין, משא”כ לדעת הרמב”ם הרמב”ן כל שיש היסח הדעת הרי זה פוטר ממצות התפילין עצמה, ולכן צריכים לומר דשאני תפילה ועסק התורה שאינם מונעים מלשמור על רמה מסויימת של מודעות על התפילין [“עירנות דקה” כפי שהגדרנו לעיל בדלותינו], והרי זה כמבוא”ר.
ובלכתך בדרך הנ”ל ניתן לבאר ג”כ פלוגתא אחרינא, שלא הזכרנוה מקודם. דהנה האחרונים בסוף סי’ רנב’ סע’ ו’ (עיי”ש היטב בב”י ובמג”א ובט”ז) נחלקו היכא דמחזיק תפילין בידו (ולא מונחים בראשו וזרועו כדין), אם מחוייב שלא להסיח דעתו אי לאו. עיי”ש. ולכאו’ גם פלוגתא זו תלויה בכל האמור, דאם דין היסח הדעת הוא חלק ממצות הנחת התפילין (לקיים “ולזכרון”), א”כ הכא דהתפילין אינם מונחים עליו כדין ובלא”ה אינו יוצא ידי חובתו, אין דין שלא להסיח דעת, משא”כ אי נימא דהוא דין חיצוני של כבוד האזכרות כדוגמת ציץ, א”כ מה לי מונח על זרועו מה לי מונח על גבי ידיו, כל שמחזיק בהן – עליו לכבד את קדושת האזכרות (או קדושת התפילין) ולא להסיח ממנו דעת. וק”ל[יב].
ואחר הודיע אלקים אותנו את כל זאת, ניתן להבין ג”כ פרשה חתומה וסתומה שבדברי רבינו אלחנן שמובא בתוס’ ישנים ביומא דף ח’ ע”א. והוא בהקדים דהנה רבינו יונה הנ”ל הקשה אהא דאיתא בסוכה דף כו’ ע”א תנינן: “ישן אדם שינת עראי בתפילין, אבל לא שינת קבע.” ע”כ, והרי איכא היסח הדעת, ועל זה תירץ רבינו יונה דאיסור היסח הדעת הוא רק בשחוק וקלות ראש (וכמובא לעיל בשמו). ורבינו אלחנן ז”ל רוח אחרת עמו בתירוץ קושיה זו (כעין זו, דתוס’ ישנים שם נקטו דשינה עם תפילין אסורה רק מטעם שמא יפיח כפרש”י בסוכה, וע”ז נתקשו דתיפוק ליה לאסור משום היסח הדעת[יג]), וז”ל: “דטעמא דהיסח הדעת לא שייך אלא כשהוא ניעור.” עכ”ל. ולפום ריהטא הדברים מחוסרי הבנה כל שהיא, דהרי אם היסח הדעת הוא משום כבוד התפילין [ולסברתו הרי כבוד התפילין מצריך שיתן דעתו בתפילין תמיד, אפי’ כשאינו שחוק וקלות ראש – דאי לאו הכי הו”ל לתרץ כרבינו יונה], א”כ בודאי שאם יושן הוי העדר כבוד ושייך שפיר טעמא דאיסורא. ואולם לאור הנתבאר מינח ניחא, דאיסורא דהיסח הדעת (לדעת הרמב”ם והרמב”ן דפליגי על רבינו יונה) הוא משום דהתפילין נועד “לזכרון בין עיניך”, והיינו חלק מעצם מצות התפילין, וזה הרי שייך רק כאשר הוא ער שאז מקיים מצות תפילין ולא כאשר הוא יושן. וק”ל.
[איברא דגם ללא היסוד הנ”ל, היה ניתן לומר בפשיטות דכיון שנרדם הרי באותו רגע ממש נפטר מתפילין וממילא הוי כאילו התפילין מונחים על גבי שלחן ולא אקרקפתא דגברא, ושוב אין חיוב שלא להסיח דעת. וביתר ביאור כתב כן הגר”י בלזר זצ”ל בשו”ת פרי יצחק ח”א סי’ ה’ בישוב שיטת הרמב”ם[יד] לבאר מדוע אין איסור היסח הדעת בשינת עראי, דכיון שמצות צריכות כוונה, בעת השינה לא מקיים מצות תפילין, והחיוב להמנע מהיסח הדעת הוא רק בעת קיום המצוה, וכתב להשוות זאת למה שהעלה המג”א בסי’ שח’ סקי”א דלמ”ד שבת לאו זמן תפילין, אם הניח תפילין בשבת אין איסור היסח הדעת, עיי”ש[טו]. והתנבא בסגנון זה גם בתהלה לדוד אורטינבערג סי’ כח’ סוף אות א’, ובספר תורת רבינו שמואל מסלאנט עמוד ב’ עיי”ש. ובערוך השלחן אפשטיין סי’ כח’ סע’ ו’ נקט דגם בלי סברא זו דנחשב כמניח על השלחן, אין כאן קושיא, דהרי מי שיושן פטור מכל המצוות, וממילא פטור גם מאיסור הסחת הדעת[טז]. והבט וראה גם מש”כ בזה הגאון הראש”ל שליט”א בילקו”י הל’ תפילין מהדורת תשס”ד עמ’ רלז’ ד”ה ובספר].
אלא דאכתי פש גבן לבאר מדוע הרמב”ם מכנה היסח הדעת בשם “איסור” [בפ”ד מתפילין הי”ג: “מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין, שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן” עכ”ל], והרי לכאו’ אין כאן אלא חיסרון בהנחת התפילין, ולכל היותר היה לו לחשיב את מי שהסיח דעתו כמי שאין לו תפילין באותו רגע.
ושוב ראיתי אחרי רואי להגאון הנצי”ב זצ”ל בשו”ת משיב דבר ח”א סי’ ו’ שכתב דאה”נ לדעת הרמב”ם אין איסור גמור במה שמסיח דעת מן התפילין, ורק שלא מקיים מצות תפילין [והיינו דלשון “אסור” שנקט הרמב”ם הוא מצד ביטול המצוה, ולאו דוקא]. ולכן לא כתב הרמב”ם דהמצטער אסור לו להניח תפילין אלא כתב דפטור מן התפילין. ודייק כן גם מלשון השו”ע שרק לענין יום הראשון של אבלות כתב בסי’ לח’ סע’ ה’ ש”אסור” להניח תפילין (דאינו מטעם דהיסח הדעת, אלא כדאיתא בברכות דף יא’ ע”א ובכמה דוכתי דבתפילין נאמר פאר, שנאמר פארך חבוש עליך[יז]) ואילו לענין מצטער באופן כללי כתב השו”ע בסי’ עט’ ש”פטור” מן התפילין. והוסיף הנצי”ב דגם מהאי טעמא כתב בשו”ע בסי’ י’ שהקורא בתורה פטור מהנחת תפילין, והוא שמסיח דעתו ע”י עסק התורה, עיי”ש.
והתייצבו וראו ג”כ בספר אשי ישראל (לבעל הפתחי תשובה זלה”ה) על שבת דף יב’ ע”א, דג”כ חדית לן דע”י היסח הדעת לא חשיב מצות תפילין, ולא שיש איסור ממש בדבר, עיי”ש. וכ”כ בתהלה לדוד אורטינבערג סי’ כח’ אות א’[יח]. וכ”כ באור שמח פ”ד מתפילין הט”ז, וע”ע בתשובותיו סי’ כב’.
יבואר דיש בזה שני דינים, והשוואת שיטות הראשונים
איברא דיותר היה נראה לקפצ”ד דאין צורך להדחק בלשון הרמב”ם ולומר דאין איסור גמור בהיסח הדעת. אלא גם לרמב”ם י”ל דשינם שני דינים בהיסח הדעת, חדא משום כבוד התפילין, וזה נלמד מק”ו מציץ (או עכ”פ הוא דין מדברי סופרים מטעם כבוד התפילין, ואסמכתא מציץ), והדין השני בצורת הנחת התפילין, ונלמד מ”ולזכרון”. [וגם הגאון הנצי”ב הנ”ל נקיט ואזיל מצד הסברא, דבמקום שחוק וקלות ראש יודה הרמב”ם דהוי בזיון לתפילין ואסור עיי”ש. וכ”כ בשו”ת שרידי אש ח”א סי’ ד’ דלרמב”ם ישנם שני דינים בהיסח הדעת, אלא שהבהיר זאת באופן אחר קצת עיי”ש].
ובקושטא גם בדעת רבינו יונה והרא”ש גופא צריכים לומר דיש כאן שני דינים, דין אחד הוא משום “בזיון” התפילין, וזה האיסור (במקום שחוק וקלות ראש), ודין נוסף הוא “כבוד” התפילין, שזה בגדר “מעלה” ואין בהעדרו איסור, וכמו שכתב הב”ח סי’ מד’ (ובכמה דוכתי) שגם רבינו יונה מודה דמצוה מן המובחר שלא לסיח דעתו כלל וכדמוכח ממה שכתוב בגמ’ למשמש בתפילין בכל שעה. ובאמת שהדברים מדוייקים היטב במתק לשון הרא”ש בשם רבינו יונה וז”ל: “אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אף על פי שעוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש, אין זה נקרא היסח הדעת.” עכ”ל. אלמא דצריך שיהיה דעתו עליהן קצת אף שהינו במצב של יראה ולא קלות ראש, אלא דמ”מ גם אם לא יהיה דעתו על התפילין כלל, אין בזה “איסור”, כמו שכתב שם בהמשך דליכא קפידא דהיסח הדעת במי שיושן, מהאי טעמא[יט].
והשתא דאתינן להכי הרשות נתונה לומר דבאמת ליכא פלוגתא בין הרמב”ם לרבינו יונה (ודלא כהרב שאגת אריה ועוד אחרונים שכתבו דבודאי פליגי). דמה שכתב הרמב”ם “שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד” היינו מצד המעלה לכתחילה (ועכ”פ חייבו חז”ל למשמש כל שעה מהאי טעמא), אך אם לא עשה כן אין בזה איסור גמור מן הדין[כ]. ובאמת, כאשר הרא”ש (בשם רבינו יונה) חידש את יסודו דהאיסור הוא רק במקום שחוק וקלות ראש, כתב בזה”ל: “מתוך דברי רבינו משה ז”ל מצאנו תירוץ לדבר זה דודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק.” עכ”ל.
ולכאו’ רבינו יונה כוונתו רצויה למש”כ הרמב”ם בפ”ד מהל’ מזוזה הכ”ה בזה”ל: “קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק.” ע”כ. [ולולא דברי רבינו יונה איכא לעיוני בדא טובא, דהרי הרמב”ם הביא איסור היסח הדעת לעיל בהל’ יג’ ויד’, וא”כ לכאו’ מה שכתב אח”כ בהל’ כה’ (הנ”ל) דאינו נמשך לשחוק ושיחה בטילה וכו’, היינו דרגה שזוכה האדם מאיליו (באופן סגולי מכח קדושת התפילין – כמשמעות לשון הרמב”ם) ולא המצוה שמוטלת עליו. וצ”ע. ועכ”פ מצינו גם באור זרוע ח”א סי’ תקפה שכתב עירוב פרשיות כעין זה, וז”ל: “הלכך צריך אדם כשהוא לבוש תפילין לזכור שתפלין עליו ולא להסיח דעתו מהם שלא יישן בהם ולא יפיח בהם. כי מחמת שזוכר שנושא שם הנכבד עליו אינו בא לידי קלות ראש ותופס יראת שמים בלבו.” עכ”ל. ונסתייע שם מהגמ’ בברכות דף ל’ שהזכרנו לעיל].
ואם כנים אנחנו, מצאנו נחת ג”כ בישוב לשון הזהב של הריטב”א ז”ל בחי’ לסוכה דף כו’ ע”א, דמייתי התם קושיית רבינו יונה מדוע מותר שינת עראי בתפילין והלוא הוי היסח הדעת, וקא תריץ לה בזה”ל: “ותמיהא לי מילתא היכי לא חיישינן להיסח הדעת ונאסור אפילו שינת עראי, ויש לומר דלהיסח הדעת לא קפדינן אלא כשהוא ער ולבו פונה לדברים בטלים דבעינן שתהא כל מחשבתו בהם, אבל כל שאינו מפנה דעתו לדברים של חול אף על פי שאין דעתו על התפילין מותר, ומן הטעם הזה הוא קורא בתורה ומתפלל ותפילין בראשו אף על פי שאין דעתו עליהם בודאי, כנ”ל.” עכ”ל. הרי לך שפתח וכתב: “דבעינן שתהא כל מחשבתו בהם” ובתוך כדי דיבור אזיל בר איפכא דכתב “אף על פי שאין דעתו על התפילין מותר”. ויתירה מזו יש לתמוה, דהב”ט היטב היטב הב”ט בהריטב”א גופיה ג”כ במסכת סוכה, דף י’ ע”ב, שכתב וז”ל: “ההיא דאמרינן (מכילתא פ’ בא) העוסק בתורה פטור מן התפילין, לאו מהאי טעמא הוא דהא אפשר לקיים שתיהם, אלא טעמא משום דמחשבתו טרודה בתלמודו ואיכא היסח הדעת ותפילין צריך שלא יסיח דעתו מהם ק”ו מציץ וכו’.” עכ”ל. ולכאו’ צדיק נסת”ר ממה שכתב בדף כ”ו הנ”ל, ד”קורא בתורה ומתפלל ותפילין בראשו”. אלא מחוורתא כדאמרן, דיש ליתן את כל המחשבה בתפילין, אך אינו עובר איסור (בלשון הריטב”א “מותר”) אם עוסק בדברים שאינם בגדר ביזוי לתפילין (דהיינו לריטב”א דברים שאינם חוליין, ולרבינו יונה דברים שאינם שחוק וקלות ראש). ולכן מותר לעסוק בתורה עם התפילין, אלא דסוף סוף הוי היסח הדעת ולכן גם פטור מתפילין.
והשתא ארווח לן ג”כ ליישב קושיית הרמ”א בדרכי משה סי’ רב”ן סק”ד על שיטת רבינו יונה, דהנה בגמ’ בשבת דף יב’ ע”א נאמר דמותר לצאת עם תפילין בערב שבת עם חשיכה (ולא חיישינן דילמא נפיק בהו משתחשך – רש”י), והטעם מפורש גם בגמ’ דמאחר ואסור להסיח דעת מהן “הלכך מידכר דכיר להו”. וזהו כמובן שייך רק אם דינא דהיסח הדעת הוא דין תמידי. [ועיי”ש בדרכי משה מש”כ ליישב בדוחק קצת, דמחמת שצריך לשמור על עצמו שלא להיות במצב של קלות ראש בעוד התפילין עליו, ממילא גם נזכר תמיד בתפילין ומסירו לפני השבת, עיי”ש]. ועל פי הבא”ר הנ”ל קושיא מעיקרא ליתא, דגם רבינו יונה מודה לרמב”ם דיש דין לזכור את התפילין בכל רגע, אלא דאינו איסור גמור כי אם במקום שחוק וקלות ראש.
ובלכתך בדרך זה נוכל ליישב קושיית הרב שאגת אריה, דתמ”ה תמ”ה קרא הרב על רבינו יעקב בעל הטורים ז”ל, שבאו”ח סי’ לח’ העתיק בשתיקה יפה דברי הרמב”ם שפוטר את המצטער ממצות התפילין, ואילו בסי’ מד’ מייתי לדינא דברות קודש של אביו ז”ל בשם רבינו יונה הנ”ל. ונשאר בצ”ע. ולאור האמור מינח ניחא בס”ד.
ומה שכתב עוד הרב שאגת אריה שם, דאילו אמת נכון הדבר שרק במקום שחוק וקלות ראש אוסר הרמב”ם, א”כ למה זה ועל מה זה שהרמב”ם פטר את המצטער, הרי המצטער אינו נמצא במצב של קלות ראש ואדרבא נמצא במצב של הכנעה וכובד ראש. והנה לפי מה שכתבנו לעיל בס”ד איכא ליתובי דעתא גם בדא, דכאמור לרמב”ם ישנם שני דינים אחד משום בזיון התפילין (וזה האיסור, ולא שייך אלא במקום קלות ראש), והשני משום דצורך הנחת התפילין היא בתורת “ולזכרון בין עיניך” (ולכן צריך לזכור בכל רגע וכו’, אך אם לא זכר אין בזה איסור גמור ורק דאינו מקיים מצות הנחת התפילין). ולכן המצטער אע”ג דאינו במצב של קלות ראש ולא עובר איסור אילו היה מניח תפילין, מ”מ אינו מקיים מצות התפילין אם יניח, ולכאן פטור מן התפילין. וק”ל.
אך אמת אגיד דאם אכן נשווה דעת הרמב”ם לשיטת רבינו יונה כולי האי, לומר דלרמב”ם אין איסור גמור כי אם בגוונא דאיכא קלות ראש, א”כ הדרן לקושיין, מלישנא קדישא דהרמב”ם ז”ל שמבשר מבשר ואומר: “מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין, שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן.” עכ”ל.
ולפיכך אם נרצה להשוות דברי הרמב”ם לדברי רבינו יונה (כלומר, למימר דס”ל להרמב”ם דרק במקום שחוק וקלות ראש איכא איסורא), צריכים ליישב כמו שכתב בשו”ת משיב דבר הנ”ל בסוף סי’ ו’, שהתהלך ברג”ש בקושיית הרב שאגת אריה הנ”ל על שיטת רבינו יונה, וישב על הבא”ר, דכשם ששחוק וקלות ראש אסור בתפילין, הכי נמי להתעצב על לבו אסור, דאיכא קפידא נמי בדא, דכתיב תחת אשר לא עבדת את ה’ אליך בשמחה ובטוב לבב וגו’, וה”ז כמו קלות ראש, ולא הוציא הרא”ש אלא שינה ועסק מסחר כו’ עיי”ש. ולפ”ז אתי שפיר דליכא פלוגתא בין רבינו יונה לרמב”ם וסייעתו.
ובדרך דומה (אך כללי יותר) תירץ בספר עמק ברכה סי’ ה’, דכוונת רבינו יונה והרא”ש היא לאו דוקא ששחוק וקלות ראש אסור, אלא כהתפילין עליו חובא רמיא לעמוד במצב של “יראה”, ולכן גם כאשר נמצא במצב של אבל וצער, אין דעתו מיושבת עליו ואין זה נחשב כמצב של “יראה”. וכבר הקדימו בזה בשו”ע הגר”ז או”ח סי’ כב’ סע’ א’ עיי”ש. וראה גם בבאור מהר”מ בנעט על המרדכי הל’ תפילין (דף יג’ ע”א מדפי הספר) תירץ דכל שהוא ללא צורך קרינן ביה קלות ראש, עיי”ש. ובכן הב”ט היטב היט”ב בשו”ת הרמ”ע מפאנו סי’ ט”ל שכתב בזה”ל: “וכל שאינו מפנה לבו לבטלה מיקרי אינו מסיח דעתו מהן כדברי הרא”ש.” עכ”ל. וניכר בין ריסי עיניו הטהורות שהבין בעין עיונו דלפי הרא”ש לאו דוקא שחוק וקלות ראש, אלא גם לפנות לבו לבטלה הוא בכלל האיסור.
נספח
בירור שיטת רבינו האריז”ל והגרי”ח זצ”ל
כתב מוהרח”ו זיע”א בשער הכוונות בסוף דרוש ה’ מדרושי התפילין וז”ל: “והנה נודע מ”ש חז”ל שאסור להסיח דעתו מתפילין ואפילו בהיותו מתפלל, ובכל רגע צריך לחזור ולכוין בהם, זולת בעת שאתה עוסק בתורה איזה זמן שיהיה, או בעת שאתה מתפלל תפילת י”ח. אבל בכל שאר התפילה, צריך לכוין בהם בכל רגע, ולכן כדי שלא תטרד בכונה, בהיותך מתפלל שאר התפילה עשה זאת איפא: ובעת שתניח ותקשור התפילין, תכוין כל הכונה הנזכרת, ואח”כ בשאר שעות היום או בשאר התפילה תכוין כונה זו בקצרה באופן זה: תכוון תחילה בתש”ר בג’ שמות – אהיה, הויה, אדני, פשוטים. ותכוין כי חיבור כולם יחד הם בגימטריא ג’ הויות ע”ב, ס”ג, מ”ה. והכונה זו תכוין בכל רגע ורגע, אפילו בעת שאתה מתפלל שאר התפילות, חוץ מכשאתה מתפלל תפלת י”ח, או בעת שאתה עוסק בתורה כנ”ל, שאז אתה פטור מכוונות אלו.” עכ”ל. הרי שפתותיו ברור מללו, דאיסור היסח הדעת פירושו לתת את הדעת ממש על התפילין (ולא עוד אלא לכוין מה הם האזכרות) בכל רגע ורגע, ורק בזמן תפילת י”ח ועסק התורה הניח מקום פטו”ר.
ומודעת זאת המעשה שמובא בשער הגלגולים בהקדמה כב’ דף כב’ ע”א, ובפרי עץ חיים שער התפילין פ”י, ובעולת תמיד דף מד’ ע”ב, אודות אותו חסיד שמתוך שהתרכז מאוד באמירת ובא לציון – הסיח את דעתו מן התפילין, ונענש על כך עיי”ש. ועיין כה”ח סופר סי’ כ”ח סק”ב.
ואולם הגאון הרי”ח הטוב זלה”ה בספריו (שנזכיר בסמוך) כאיב ליה כיאבא טובא בדברי רבינו האריז”ל הללו, דהרי אין הציבור יכול לעמוד בדרישה זו ובפרט בדורות האחרונות, ומחמת קושי זה[כא] כתב בספריו השונים כמה דרכי נועם לצמצם את החומרא (ולא השווה מידותיו מספר לספר, דכנראה הרגיש בדבר שהם ישובים דחוקים בלשון האריז”ל, כך שהתירוצים השונים לא נתיישבו אצלו כל הצורך), כדלהלן:
בספרו[כב] כתר מלכות אות ר”ג כתב וז”ל: “יזהר כל אדם למשמש בתפילין של יד, מתחלת ברכת יוצר עד גאל ישראל, ולא יבטל ידיו מן המשמוש, ובזה יצא ידי חובה בענין היסח הדעת מן התפילין, כי העיקר הוא עתה בברכת יוצר שהיא כנגד עולם הבריאה ששם הוא סוד תפילין של יד. וכן כאשר יאמר אשרי ובא לציון, גם כן ימשמש כל משך [קטע] זה בתפילין של יד, ער שיסיים כל אמירת ברוך אלהינו שבראנו לכבודו. ובזא תבין ענין אחד תמוה, מ”ש רבינו האר”י זיע”א באותו חכם שדנו אותו בשביל היסח הדעת מן התפילין כשהיה אומר לא ניגע לריק וכו’, וצריך לדעת מה זה ועל מה זה, וכי האדם לא צריך לכוין בכל תפלתו לאמרה בכונת הלב, אך הענין הוא כי החכם הנז’ היה מכוון בדברים אלו ענין ארוך ששוהה בכוונתו הרבה, וממילא היה מסיח דעתו מן התפילין, והואיל ובמקום זה יש צורך מאד שלא להסיח דעתו מן התפילין של יד, לכן היה נענש על זה.” עכ”ל.
והיינו דתרי קוּל”י ל”ו משתעי אליבא דשיטת האריז”ל: זה יצא ראשונה, דאע”פ ששפתי האריז”ל ברור מללו שמלבד תפילת י”ח “בכל שאר התפילה צריך לכוין בהם בכל רגע” (עכ”ל האריז”ל), עם זאת עיקר הקפידא הוא בחלקים של התפילה השייכים לעולם הבריאה (שהם ברכות ק”ש ו”אשרי-ובא לציון” שאחרי תפילת י”ח). וזאת שנית, שהקפידא אינו “בכל רגע” כמימריה, אלא רק “ענין ארוך ששוהה בכוונתו הרבה” הינו בכלל האיסור.
והובאו הדברים בקצרה בבן איש חי ש”ר פרשת שמות אות י”א (אלא דשם השמיט את הקולא השניה הנ”ל), וז”ל: “ומצאתי כתוב בספר כ”י [דהיינו בספרו כתר מלכות[כג]] טוב שיניח ידיו על תש”י למעלה מבגדיו כל משך זמן ברכות ק”ש דיוצר כדי לצאת י”ח מצד הסח הדעת לפחות בעת זו, כי יש סוברים דסגי בהכי ע”כ. ובאמת היא עצה נכונה ותקנה חשובה וכו’.” עכ”ל. והנה אותם ה”יש סוברים דסגי בהכי”, היינו איהו גופיה בכתר מלכות, דלא מצינו זולתו. [וכ”כ בספר ויוסף עוד דוד עמ’ צ”ח בביאור דברי הבן איש חי]. וע”ע בבן איש חי ש”ר פרשת חיי שרה אות טו”ב שכתב עצה אחרת להינצל מהיסח הדעת. ובספרו בן יהוידע על שבת דף קיח’ בסופו מייתי עצה נוספת עיי”ש.
ובספרו עוד יוסף חי פרשת חיי שרה אות ג’ התהלך באר”ש לאורכה יותר, ושם כבר לא נחה דעתו דעת עליון לומר ד”יש אומרים” דסגי לכתחילה במה שלא מסיח בברכות ק”ש, אלא כתב דבאמת לפי האריז”ל צריכים להמנע מהיסח הדעת החל מפרשת העקדה ועד סוף התפילה (פרט לתפילת י”ח), אלא שכתב דמחמת ירידת הדורות כבר לא ניתן להיזהר כולי האי, ולכן “לפחות יזהר וישתדל ויתאמץ בענין זה של הסח הדעת בתפילת היוצר.” עכ”ל.
ובהמשך הדברים שבעוד יוסף חי, ראו הביא לנו מה שהעלה בספרו מקבציאל כת”י, ושם חדית לן שני קולות אחרות [אף בדעת האריז”ל]:
חדא, דהאיסור הוא רק לחשוב על דברים חיצוניים, כענייני משא ומתן וצרכי ביתו וכיו”ב, משא”כ אם חושב דברים שבקדושה או כוונות התפילה אין איסור בדבר [ואנא עניא בעניותא לא זכיתי לרדת לסוף דעתו הרחבה והמלאה ז”ל, דהרי א”כ על שום מה נצרך האריז”ל לפטור מאיסור היסח הדעת בעת תפילת י”ח, וכי אז מותר לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. ומה גם דהאריז”ל כתב דאיסור היסח הדעת הוא חיובי ולא שלילי, כלומר דיש צורך לכוין שמות הקודש שבתפילין ולא רק שלא לחשוב על מילי דעלמא, איברא דאי משום דא לא איריא די”ל דגם לאריז”ל מה שצריך לכוין בשמות הוא להידור, ורק ההיסח ממש הוא דאסור, אך עכ”פ אכתי תקשי עליה כנ”ל דמדוע פטר בעת תפילת י”ח. ומו”ח שליט”א בנתיבות החיים סי’ כח’ אות א’ (ד”ה אלא) תמ”ה תמ”ה קרא על הרב עוד יוסף חי זצ”ל מהמעשה שמובא בשער הגלגולים, על אותו חכם שנענש על היסח הדעת שנבע מכוונה יתירה בתפילה, והרי שם להדיא לא היו מחשבות לבו בעניניים חיצוניים אלא בכוונת התפילה].
ועל ידו השנ”י, דשיעור “רגע” המוזכר בדברי האריז”ל (והרמב”ם), לא מסתברא כלל שיהיה רגע כמימריה, דאין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו, אלא השיעור הוא מהלך ארבע אמות, דשיעור זה איתיה בעלמא בכמה מילי, ודחה מש”כ בשאגת אריה להקל בשיעור מהלך מאה אמה.
ואח”כ הביא שיטת רבינו יונה וסייעתו, ומסיק: “ונראה לי, אם מחשב דברים חיצוניים כשהוא אומר יוצר אור בהיותו לובש תפילין, הרי זה בכלל קלות ראש הנזכרת לעיל ואסור לכולי עלמא משום היסח הדעת דתפילין.” עכ”ל. ומשמע ממתק לשונו דהדר ביה במקצת ממה שכתב בתחילת דבריו דהאיסור הוא “רק” אם חושב דברים חיצוניים, אלא נקט דיתכן ושייך איסור על היסח הדעת גם אם לא נותן דעתו בתפילין, אלא דאם חושב דברים חיצוניים זהו “בודאי” היסח הדעת אף לשיטת רבינו יונה, עכ”פ אם הוא ב”יוצר אור” דאז איכא קפידא טפי. וסיים: “ויש לדבר עוד בעזרת השם יתברך”.
ובספרו שו”ת תורה לשמה סי’ י’ ג”כ נתקשה דבדורות הללו אין הציבור יכול לעמוד להיזהר שלא להסיח דעת מהתפילין בעת הזמירות וברכות ק”ש ואין הקב”ה בא בטרוניא וכו’, ובא אל הישו”ב בדרך נוספת[כד], דעיקר החיוב הוא לעשות מעשה למשמש בתפילין, כי אם רגיל למשמש בתפילין ממילא נותן דעתו עליהם אף בעת התפילה, “ואם הורגל למשמש ודעתו טרוד בתפילתו לא עביד איסור” עכ”ל, ומוסיף והולך לחדש דכיון שבתפילת י”ח צריך שיהיו ידיו כפותות לכן לא יש חיוב למשמש וממילא פטור מהיסח הדעת עיי”ש. וביאור דבריו, דשמיע ליה כלומר סבירא ליה להגאון הרי”ח בטוב זצ”ל דאיסור היסח הדעת הוא דרבנן[כה] (כדמשמע ג”כ ממה שכתוב שם שבתפילת י”ח פטור מהיסח הדעת מחמת שצריך שידיו יהיו כפותות), וממילא הבין הגרי”ח שעיקר התקנה היתה למשמש בתפילין (כדמשמע מלשון בגמ’) וכל שעשה זאת ובכל זאת הסיח דעת, לא עבר על תקנת חכמים.
וע”ע בספרו בן יהוידע על שבת דף קל’ ע”א ד”ה רבא, שכתב דלהיזהר מהיסח הדעת בתפילין הוא דבר קשה אפי’ לאמוראים, עיי”ש – וגם מכאן ניכר מבין ריסי עיניו הטהורות זצ”ל דכל הקולות לא נכתבו אלא מדוחק, והפשטות היא שצריכים לתת את הדעת על התפילין בכל רגע, כפשטות דברי רבינו האריז”ל.
והתייצבו וראו גם מה שכתבו בדעת רבינו האריז”ל, בארצות החיים סי’ כח’ המ”ל סוף סק”ב, ובפתח הדביר סי’ כח’ סק”א (ד”ה ועוד), ובאורחות חיים כהנא סי’ כח’ סק”א, עיי”ש.
[א] פלוגתות מקופיא, אך ישנם דרכי נועם לקרב את השיטות בכמה וכמה מן המקרים, וכפי שיבואר בעהי”ת במקומו.
[ב] כך נראית כוונתו שם אם כי אינו מפורש.
[ג] וכן דייק בשו”ת שאגת אריה סי’ ט”ל, וקליסוהו בפתח הדביר סי’ כח’ סק”א, וכ”כ בדעת הרמב”ם בארצות חיים סי’ כח’ אר”י סק”א ד”ה והרמב”ם, וכ”כ עוד אמבוהא דרבנן, וע”ע בהמשך מילתין. ועיין תורת חיים סופר סי’ מד’ סק”ג.
[ד] דאע”ג דשם נקט כאילו שני דברים שונים הם, זכרון לחוד והיסח לחוד, [וז”ל: “הלכך צריך אדם כשהוא לבוש תפילין לזכור שתפלין עליו ולא להסיח דעתו מהם”], מ”מ משמע שם בהמשך דהכל הוא בגדר היסח הדעת, ולשון כפולה הוא דכתב.
[ה] כלומר ס”ל דיש בזה “ביטול מצוה” (דרבנן או דאורייתא) ולא “עבירה על איסור” (דרבנן או דאורייתא), ויש לזה סמך מהסוגיא דהרי ילפינן תפילין מציץ, ובציץ גופא המצוה היא “והיה על מצחו תמיד” דהיינו עשה.
[ו] ולהלן ה”ן עוד נבי”א גם כן מה שכתב הריטב”א, שהעלה דאדרבא כיון שא”א שלא להסיח דעת בעת עסק התורה, פטור מתפילין בשעת הלימוד.
[ז] התיבות שהוספנו במוסגר הם ממה שכתב שם במסקנת הדין בסיום אות א’, עיי”ש.
[ח] כי ע”י שעושה פעולה בעת שנזכר, נחקק בו הזכרון יותר – כן ביאר בספר ברכת פרץ פרשת תצוה.
[ט] ובעיקר מש”כ הב”ח לענין משמוש, דהשיעור הוא “כאשר נזכר בתפילין”, בר”ן בסוכה דף כו’ ע”א מבואר (לפום ריהטא) דלחז”ל היה ידוע מהו השיעור של הזמן המחייב מישמוש, ולנו כבר לא ידוע שיעור זה. ובשבלי הלקט (ענין תפילין) כתב שהחיוב למשמש הוא בשיעור בלתי קבוע אלא מידי פעם כפי הנצרך כדי שלא יבוא לידי היסח הדעת. וכ”כ בשו”ת הראב”י אב”ד נרבונא סי’ ה”ן. ובספר התרומה הל’ תפילין (סי’ ריא’ סוד”ה תניא) כתב חיוב המישמוש הוא “לפרקים”. ויש בכל זה אר”ש טובה ורחבה ולא הזכרנו כאן אלא מה שכבר דשו רבים בכל ספרי דבי רב.
[י] והוסיף, דכיון שרבינו יונה כתב דשינת עראי מותרת מחמת ששוכח הבלי העולם, א”כ ש”מ דגדר ההיסח הוא, דהיכא דעוסק במלאכתו, צריך שעכ”פ שיזכור “קצת” את התפילין (כנ”ל), והיכא דשוכח הבלי העולם, אזי אי”צ בכלל לזכור מהתפילין, עיי”ש. וכמובן דבדעת הרמב”ם אין אנו צריכים לכל זה.
[יא] ברם אכתי איכא לעיוני במה שנוגע לשיטת הב”ח, דהנה על מה שמביא הטור בסי’ לח’ “ומאי תקנתיה לכרוך רביה ברישא והדר כרכי תלמידים” פירש הב”ח וז”ל: “שאינו כדאי להסיח דעתו מתפילין שעליו ולעסוק בכריכת תפילין דרביה, דכיון שנותן דעתו לכרוך תפילין דרבו בענין שיהיו כרוכין יפה, בהכרח הוא שיסיח דעתו במקצת מתפילין שעל ראשו, ולפיכך היה צריך לחלוץ תפיליו מקמיה שחלץ רבו.” עכ”ל. הלא כל האר”ש לפניך דלדעת הב”ח איסור היסח הדעת פירושו שיש לתת את הדעת ממש בתפילין, דהרי אילו אמת נכון הדבר דסגי בגדר “עירנות דקה”, לא היה כל “הכרח” להסיח את הדעת רק מפני שכורך את התפילין של רבו, אף אם מדקדק לכרכן יפה יפה ככל שיהיה.
ואולם אכתי לא יבצר מקום לומר, דהב”ח בזה אזיל לשיטתו שכתב בסי’ מד’ דאף הרא”ש (דס”ל דאין איסור היסח הדעת כי אם במקום שחוק וקלות ראש) מודה דמצוה מן המובחר שלא לסיח דעתו כלל עיי”ש, ועל מצות מן המובחר זו מיירי כאן בסי’ לח’ (כדמשמע מלשון הב”ח שכתב “שאינו כדאי להסיח דעתו”, ובהמשך דבריו הדגיש זאת להדיא וז”ל: “ואף על גב דאינו אסור אלא במסיח דעתו בשחוק ובקלות ראש כדלקמן בסימן מ”ד, מכל מקום מצוה מן המובחר הוא שלא יסיח דעתו כלל אלא תמיד יהא דעתו על התפילין שעליו” עכ”ל), ולענין מצות מן המובחר זו יש צורך לתת את הדעת לגמרי בתפילין, ואה”נ מודה הב”ח דקיים גדר ביניים (שאינו ניתינת דעת גמורה אך גם אינו שחוק וקלות ראש), שהוא גדר “עירנות דקה” וכנ”ל [ולהרמב”ם יש חיוב מדינא בגדר ביניים זה, ואילו לרא”ש סגי מדינא במה שנמנע משחוק וקלות ראש, ולכו”ע מצוה מן המובחר בנתינת דעת גמורה בתפילין, למי שיכול לעמוד בזה]. ודייקא נמי מלשון הטהור של הב”ח ז”ל שכתב: “בהכרח הוא שיסיח דעתו במקצת מתפילין שעל ראשו” עכ”ל, והיינו דיש בזה רק “מקצת” היסח הדעת אך עדיין נותר על זה מעט גדר נתינת דעת (“עירונות קלה” כנ”ל). וחובת המישמוש שתיקנו חז”ל, שעליה נסובו דברי הב”ח שבסי’ כח’, נועדה כדי ליצור לכל הפחות מצב של “עירנות דקה”, וזאת בין לרמב”ם בין לרא”ש. והבן כל זה.
[יב] איברא דיש להעיר דא”כ מוחלפת השיטה לכאו’. דהנה לפי מה שמדייק מרן הב”י בסי’ רנב’ מלשון הרמב”ם פ”י מהל’ שבת הל’ כ”ו, ס”ל להרמב”ם דגם מי שמחזיק תפילין בידו (לא מונחים בזרועו) מחוייב הוא למשמש בכל שעה משום היסח הדעת. [ואם כי הב”י שם כתב דאפשר שזו ג”כ דעת הרא”ש והטור, עיני כל תחזינה שמרן נצרך להדחק בלשון הטור כדי לפרשו כן]. ואילו מלשון רבינו ירוחם [דאזיל כשיטת רבינו יונה לענין היסח הדעת] ח”ב ני”ב דף סד’ ע”ד, משמע להיפך, דדוקא כאשר התפילין מונחים בראשו כדין אזי הוא דשייך איסור היסח הדעת, כמו שדייק מדבריו בישועות יעקב סי’ לא’ סק”א. ואולם יש לדחות כל זה ברווח ולא בצמצום, ומאפס הפנאי תמנ”ע היתה לבוא הבאר”ה בסוגיא זו לעת עתה.
[יג] ובתוס’ בשבת דף מט’ ע”א (ד”ה שלא) נקטו דקושיא מעיקרא ליתא, דכתבו: “שלא יישן בהן – משום שלא יפיח בהן בשעת שינה, או משום היסח הדעת.” עכ”ל. וכ”ה בחי’ הרשב”א שם.
[יד] ובעיקר שיטת הרמב”ם לענין שינה בתפילין, הנה בפ”ד הט”ו כתב הרמב”ם וז”ל: “לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אלא אם הניח עליהן סודר.” עכ”ל. והיינו דס”ל לאסור שינת עראי ולא רק קבע, ועל זה הוא דנאמר בגמ’ דמותר ע”י סודר, ועפ”ז כתבו כמה אחרונים חביבים (ישועות יעקב או”ח סי’ מד’, ארצות החיים סי’ כח’ אר”י סק”א ד”ה אולם אחרי, ועוד) דמה שהצריך הרמב”ם לכסות את התפילין בסודר בשינת עראי היינו מהאי טעמא דהיסח הדעת, דכיון שמכוסה אין כאן ביזוי ושפיר דמי. [ואה”נ בשינת קבע איכא איסור מוסיף משום שמא יפיח – כ”כ בארצות החיים שם], ע”כ דבריהם. ומיהו כבר כתבו לערער על סברא זו (לאו דוקא בהקשר זה) בחי’ חת”ס שבת דף יב’ ע”א ד”ה ק”ו, ובשפת אמת ביומא דף ח’ ע”א, ובערוה”ש סי’ כח’ סע’ ה’, ובשו”ת פרי יצחק ח”ב סי’ ד’, ובשו”ת שריד אש ח”א סי’ ד’, ועוד, דלענין היסח הדעת לא יועיל כיסוי חיצוני, דכיסוי מועיל רק לענין כניסה לביהכ”ס (או להפחה) וכיו”ב שהוא דבר חיצוני לגוף, דהרי ע”ז נאמר בגמ’ בסוכה “דפריס סודרא עלויה” ולא על היסח הדעת.
[ונהי דשיטת התוס’ ד”מחופים בעור” מועיל להיסח הדעת לענין שתהיה פירכא לק”ו מציץ, מ”מ בדעת הרמב”ם הא חזינן שכתב דהמצטער פטור מתפילין ולא מצא מקום לחייב מצד האפשרות לכסות את התפילין. וי”ל].
[טו] ולכאו’ מליתא תליא וקיימא במח’ שהזכרנו לעיל בסמוך בענין מי שמחזיק תפילין בידו אם יש איסור היסח הדעת. אך יש לחלק, ואכמ”ל.
[טז] כלומר לפי הרב פרי יצחק וסייעתו סייעתא דשמיא ז”ל, השינה פוטרת מתפילין וכיון שפטור מתפילין ממילא גם אינו מחוייב שלא להסיח דעת, משא”כ לפי הערוה”ש השינה פוטרת מהיסח הדעת גופא. ודברי הערוה”ש מחודשים יותר דהרי י”ל דלא היה היתר להרדם ולגרום למצב של היסח אי לאו ע”י היתר מעיקרא ואכמ”ל.
[יז] ומיהו בלבוש או”ח סי’ לח’ סע’ ה’ כתב וז”ל: “אבל ביום ראשון שארעו האבילות אסור להניח תפילין, משום דטריד לבו במרירות אבלותיו, דכתיב ואחריתה כיום מר, וכיון שטרוד כל כך ודאי יסיח דעתו מהם.” עכ”ל. ועיין מלא הרועים ערך “היסח הדעת”.
[יח] אלא דבהמשך דבריו שוב כתב לערער על זה ממה שכתב מרן השו”ע בסי’ לז’ סע’ ב’: “מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.” אלמא דקפידא איכא ולארק העדר מצוה. עיי”ש.
[יט] ובספר בפתח הדביר סי’ כח’ סק”א כתב וז”ל: “ומה גם דאפילו המקילים [א”ה, ר”ל רבינו יונה והרא”ש] לא כתבו אלא כשהוא אנוס ומסיח דעתו שלא ברצון, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת.” עכ”ל. ובתר דסגידנא קמיה, לכאו’ הפריז על המידה, דהרי מה שכתב רבינו יונה דהאיסור הוא רק בשחוק וקלות ראש, לא כתב זאת כדי ליישב כיצד יכול בר אנוש לחשוב כל הזמן על התפילין, אלא כתב כן כדי ליישב מדוע מותר לכתחילה לישון שינת עראי עם התפילין. וא”כ מוכח דאף שלא במקום אונס משרא שרי. אלא דכאמור בפנים י”ל דמודה רבינו יונה עכ”פ דאיכא מעליותא במה שלא מסיח דעתו כלל.
[כ] כאן כתבנו לקרב שיטת הרמב”ם לשיטת רבינו יונה, והוא דלא כמו שכתבנו לעיל בדעת הרמב”ם. ובביאור הר”מ בנעט על המרדכי הלכות תפילין (בסוף מסכת מנחות דף יג’ מדפי הספר, ד”ה תפילין שיש בהם) כתב אף לאידך גיסא, לקרב את שיטת רבינו יונה לשיטת הרמב”ם, דגם רבינו יונה מודה דאם מסיח דעתו מן התפילין שלא בשחוק וקלות ראש, כל אותו זמן אינו מקיים מצות תפילין, עיי”ש.
[כא] קושי זה הזכיר להדיא בספרו עוד יוסף חי פרשת חיי שרה, וא”כ אע”פ שלא הזכירו בשאר ספריו, מן הסתם זו היא סיב”ה שדחק ונכנס בדחקים שונים כפי שנזכיר בפנים בסמוך.
[כב] כמו בשו”ת תורה לשמה, הגרי”ח הסתיר היותו הוא המחבר, ראה נא בעניינו בללקוט שושנים ח”ד עמ’ רסא’ עד רסד’ (וגם בהערה השניה שם) ועמ’ שפג’ אות ב’, בענין שו”ת תורה לשמה, ואכמ”ל.
[כג] שכך דרכו דרך המלך גם ביחס לחיבור “שו”ת תורה לשמה”, דמצטט והולך כאילו מצא שלל רב באיזה חיבור שאינו שלו, וכל זה ע”מ להסתיר את עצמו, דעבידי רבנן דמשנו במלייהו במסכת, ולא כאן המקום להרחיב את היריעה בזה.
[כד] ואין ללמוד מכאן דספר תורה לשמה איננו להגרי”ח ז”ל, דהרי גם בספריו עצמו כתב כמה ישובים וכנ”ל, ומה גם דבעוד יוסף חי הנ”ל בנה לעצמו ציו”ן לספר תורה לשמה דנן ולא השיג מידי, כלומר דהישוב שבתורה לשמה יאה ונאה ג”כ. ואדברא תשובה זו שבתורה למשה היא ראיה אחת מיני אלף שהשו”ת הנז’ חובר ע”י הגרי”ח זצ”ל, דהרי לשון השאלה בתורה לשמה זהה להפליא עם הלשונות שהוזכרו בעוד יוסף חי, וניכר החוש”ה אל העי”ן כי הכל נפלט מקולומוס אחד, ודו”ק.
[כה] והבט נא וראה גם בבן יהוידע על שבת דף יב’ ע”א, דעפ”י הסוד אין מקום לקל וחומר מציץ, ומה שמוזכר בגמ’ ק”ו, הוא מכח הפשט, עיי”ש.
