Pregunta: Me han dicho que es problemático prestar dinero a otras personas sin un documento o testigos. ¿Es esta la halajá? ¿Qué pasa si estoy seguro de que el deudor no se olvidará de la deuda y me la devolverá?
Respuesta: Incluso si está seguro de que el prestatario le devolverá el préstamo, está prohibido prestar dinero sin testigos o documentos, a menos que el prestatario le dé alguna garantía por el préstamo.
La razón de esta halajá es que incluso una persona íntegra a veces puede olvidar una deuda. Si el acreedor le presta el dinero sin pruebas, puede causar que el deudor incurra en una prohibición de negar una deuda. En este caso, el acreedor incurre en la prohibición de “no poner obstáculo delante de un ciego”. Además, el acreedor puede adquirir la reputación de mentiroso, si actúa sobre el deudor y éste niega la deuda.
Fuentes:
בגמרא בבבא מציעא דף ע”ה: איתא, אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום “לפני עור לא תתן מכשול”, כלומר שמכשיל את הלווה לכפור בהלוואה. ריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו שנאמר “תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק”, כלומר שמכשיל את עצמו לתבוע מהלווה את ההלוואה ויכחיש אותו ויאמרו כי המלווה שקרן.
כן פסק הרמב”ם להלכה פרק ב’ מהלכות מלווה ולווה הלכה ז’ וכן פסק השולחן ערוך להלכה חושן משפט סימן ע’ סעיף א’, שאסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים, ואפילו לתלמיד חכם, אלא אם כן הלווהו על המשכון, והוסיף הרמב”ם כי המלווה בשטר משובח יותר. וכל המלווה בלא עדים או שטר עובר משום “ולפני עור” וגורם קללה לעצמו.
אמנם בשו”ת ערוגת הבושם יו”ד סימן רל”ה, כתב ליישב מנהג העולם שלא מקפידים להלות תמיד עם שטר ועדים, שדברי הגמרא אמורים לפני שתיקן רב נחמן שבועת היסת, אולם לאחר שתיקן שבועת היסת למי שכופר בטענת חבירו, שוב אין איסור להלוות בלא עדים, כי אין לחשוש שיכחיש הלווה שקיבל הלוואה.
אולם כבר השיג עליו מרן בשו”ת יביע אומר חלק ז’ חו”מ סימן ז’ אות א’, והוכיח מדברי הלחם משנה על הרמב”ם פרק ב’ מהלכות מלווה ולווה הלכה ז’, שאין טעם האיסור להלוות בלא עדים משום החשש שמא ישקר הלווה ויכפור בהלוואה בכוונה, אלא החשש הוא שמא ישכח הלווה מההלוואה ויכפור בה בשוגג, לפיכך גם לאחר שתיקן ר’ נחמן שבועת היסת לכופר בטענת חבירו, שייך עדיין את טעם האת ההלואה ויכול אפילו להישבע לשקר כיון שהוא סבור שהוא אומר אמת. אבל כשיש עדים אפילו אם הוא לא יזכור חייב לשלם על פי העדים. והראיה מרבינא שאמר לרב אשי כיון שכבודו טרוד בלימודו הוא לא חשש שמא הוא יכפור, רק שמא ישכח.
לפיכך להלכה יש לנהוג כדברי מרן השולחן ערוך הנזכר לעיל בחו”מ סימן ע’ סעיף א’, שלא להלוות כסף לאדם אחר אלא בשטר או בנוכחות עדים, או ע”י נתינת משכון כל שהוא.
