זכרונות ממרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל

הרה”ג מרדכי דני שליט”א – מלפנים מג”ש בישיבת “חזון יעקב”

אספרם מחול ירבון

ידוע הדבר ומפורסם הענין עד כמה כיתת רבינו הגדול את רגליו במשך שנים רבות ממושב לכפר, ומכפר לעיירה, ומעיירה לעיר, וכך היה הולך וחורש את ארץ ישראל לאורכה ולרחבה כדי להביא את דבר ה’ זו הלכה לעם ישראל.

עובדות רבות קשורות בשמו של מרן, לאלפים ורבבות, וכמו שאמרו חז”ל (ב”ב ז:), אמר ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא דכתיב (תהילים קלט, יח) “אספרם מחול ירבון” אספרם למאן? אילימא לצדיקים דנפישי מחלא, השתא כולהו ישראל כתיב בהו (בראשית כב, יז) “כחול אשר על שפת הים”, צדיקים עצמם מחול ירבון?! אלא הכי קאמר, אספרם למעשיהם של צדיקים מחול ירבון. וק”ו, ומה חול שמועט מגין על הים, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים לא כל שכן שמגינים עליהם?! ורואים אנו עשרות רבות של ספרים שיצאו ויוצאים לאור לכבודו של מרן, וממש ממחישים לנו עד כמה “אין סוף” להנהגות וההליכות שיש לנו ללמוד ממרן רבנו הגדול זיע”א.

***

חכם שמת, נאמר בו “וזרח השמש – ובא השמש”, עד שלא שקעה שמשו של משה, זרחה שמשו של יהושע. אבל “אבא” שמת, מי שם פה לנחם את יתומיו לומר להם נמצא לכם אבא אחר? האב יחיד הוא לבניו, ואין שני לו.

וזו לשונו של מרן רבינו הגדול זצ”ל עצמו, בדברי הספד שכתב על אחד מגדולי ישראל (הובא בהקדמת “יתד המאיר” כסלו תשע”ד, מהדורת מגיד הרקיע). ואנו הקטנים נבוא אחר המלך, ונשאל בקול זעקה מרה את אותה השאלה. מהיכן יבוא לנו כמו מורנו הגדול? מאיפה יבוא השמש הזה כמו מורנו הרב?? האב יחיד הוא לבניו – ואין שני לו!!

גם כעת לאחר שעברה יותר משנה של בכי ומספד, מתקשים אנו להתנחם. כולנו עצובים ושבורים. מרן החזיק את העולם בתורתו – זוהי עובדה פשוטה ומוסכמת. ומלבד עצם האמונה הפשוטה של כולנו, שצדיקי ישראל – הם עמודי העולם. כולנו מאמינים באמונה שלימה שגדולי הדור מחזיקים ומגינים הם על הדור כולו. אין אלו דרשות סרק חלילה, אלא מקרא מפורש הוא, שאמר הקב”ה לאברהם אבינו, “אם אמצא בסדום חמישים צדיקים…. ונשאתי לכל המקום בעבורם”. הוי אומר צדיק בעצם לימודו, בעצם מציאותו – הרי הוא מקיים את העולם. אבל מרן זי”ע לא הסתפק בלהחזיק את הדור – רק בעצם הישיבה מול הספרים בבית המדרש. מרן ביקש להחזיק את הדור גם בפועל ממש. לבוא, להקשיב, לשמוע, לעודד, לנחם, לתמוך ולחזק.

מרן מנהיג הדור שבכל פעם שהיו באים ומספרים לו על מישהו שחולה, מיד היה מעתיר הוא עליו בתפילה ובתחנונים, ועיניו היו זולגות דמעות מתוך השתתפות בצערו, הוא אבא אמיתי. יש אנשים ששומעים על הגזירות וממשיכים הלאה, כרגיל, ויש כאלו שבוכים…. ופשוט לוקחים ללב! אינם יכולים לראות את הכאב. אינם מסוגלים לשמוע על הקיצוצים הכואבים בפת לחמם של עוללים ולהשאר שאננים. זהו ליבם של ישראל, אביהם של ישראל. מרן רבינו גדול דורנו זיע”א – זהו “אבא”, ועל “אבא” שמת, מי שם פה לנחם את יתומיו לומר להם נמצא לכם אבא אחר? האב יחיד הוא לבניו – ואין שני לו!!

מכאן נובע הכאב הגדול. זוהי הסיבה שעם ישראל בכל העולם כולו – חש אבל. כולם עצובים, כולם שבורים. איבדנו אבא. איבדנו מנהיג. מרן היה רכב ישראל ופרשיו, הוא היה מנהיג את כל הדור, עם גדלותו ועיסוקו בתורה, היה דואג לכל הדור כולו, ואוי לה לספינה שאבד קברניטה, הספינה שטה לה במים, ואין מים אלא תורה. כל גדולי התורה וכל אלו העוסקים בתורה אבד קברניטם. מי לא לומד מתורתו? מי לא מרווה את צימאונו מספריו הקדושים של מרן?

מורנו ורבנו זצוק”ל היה שמש העולם, אור היקום, ממש דוגמת אברהם אבינו ע”ה שהיה בבחינת תנור מפזר חום ואור לכל העולם, את אמונתו הפיץ לכל עבר, “ואת הנפש אשר עשו בחרן”. באיזו גאווה נשא מרן את דגל תורת ישראל בדורנו זה. לב ענק ופתוח כאולם היה לו למרן. שוועת עניים שמע מידי יום, וצעקת הדל הקשיב והושיע.

ולתועלת הרבים, ראיתי להביא כאן מעט עובדות, ממה שמעתי ממו”ח הגאון רבי מאיר יונה שליט”א, רבה הספרדי של שכונת “מעלות דפנה”, שזכה והיה מקורב למרן זיע”א מילדותו, ומהם ניתן ללמוד מעט על גדלותו העצומה. וכה סיפר לי:

לפני כחמישים שנה בישיבת “אור התורה”, ביקשו שנכתוב “חבורות”. כל אחד כתב משהו, ואני גם כתבתי חבורה באיזה ענין, ובתוך כדי הלימוד של הדברים ראיתי שכתוב בלחם משנה: “וכן כתב בטור חו”מ סימן שפ”ה”, חיפשתי שם בטור ולא מצאתי כלום, אין שום קשר לדברים שם. שאלתי כמה מהחברים אולי מישהו יודע, אבל אף אחד לא ידע להסביר מהו המקור הזה שציין הלח”מ, לא מצאנו איפה זה כתוב בטור. ובאותו זמן, כשהרב היה נותן את השיעור בבית הכנסת שאול צדקה, זה היה שיעור מלא וגדוש, היה זה שיעור בעמקות גדולה, בכל יום חמישי הרב היה בוחן את המשתתפים, ומסכן היה מי שלא היה יודע את הלימוד. היו באים גם רבנים גדולים לשמוע את השיעורים ההם, וכל הבעלי בתים היו באים ומשתתפים בשיעורים הללו.

אחרי השיעור הרב בא לצאת והיו אתו קהל גדול, ואני עצרתי אותו בכניסה ואמרתי לו: “מחילה כבוד הרב, הרב יסתכל בלחם משנה כאן, הוא מציין לדברי הטור ולא מצאתי איפה זה כתוב”. בשנייה אחת הרב הסתכל בספר, ומיד אמר לי: “יש פה טעות! זה ביורה דעה סימן פלוני. תביא טור יורה דעה”! הבאתי לו טור, הרב לא הסתכל למעלה בכלל לראות איזה סימן זה, הסתכל בסוף העמוד מילה אחת בבית יוסף, ודפדף ודפדף עוד, עד שהוא שם את האצבע באיזה סימן ארוך באמצע העמוד, ואמר לי: “הנה זה כאן”. הוא לא הסתכל אפילו לראות אם זה פה או לא, ובאמת זה היה שם בסימן. למרות שהיה זה בשעת לחץ אחרי שנתן שיעור עמוק מאד, והיה מתאמץ מאד במסירתו, אפילו הכי התעכב לפתוח ולהראות לי את המקור.

עוד מספר מו”ח: זכורני בזמנו, בשיעורים שהיו בבית הכנסת שאול צדקה, אני נבחנתי על מסכת קידושין, ונכחו שם עוד רבנים, כמו הרב יוסף זרוק, הרב יהודה צדקה. הגיע התור שמרן הרב היה צריך לשאול אותי, שאל אותי: “קידושין שלא נמסרו לביאה, מה הדין”? אמרתי לו: “מחלוקת אביי ורבא”. הוא אמר לי: “נכון, אביי מה אומר”? אמרתי לו: “אביי אומר לא הוו קידושין”. והוא אומר לי – אולי אפילו הזכיר את השם שלי – אומר לי בנעימות: “לא, אביי אומר הוו קידושין”. אני משום-מה, מרוב שאמר זאת בחביבות, הייתה לי מחשבה שהוא מנסה אותי כדי לראות אם אני בטוח במה שאני אומר, ולכן התעקשתי ואמרתי לו שוב: “אביי אומר לא הוו קידושין”, והוא מתקן שוב ואומר: “הוו קידושין”. ואני שוב מתעקש, שאביי אומר לא הוו קידושין, כך היה לי בראש, הייתי בטוח שאני צודק, כך היה שלוש פעמים, והיה שם קהל גדול של מאתיים איש יושבים ושומעים, ואז אמר הרב: “טוב, אולי אתה צודק”, ביקש מאלו שהיו יושבים שם: “תביאו בבקשה גמרא מסכת קידושין”. ואני מחמת שלא כעס ולא התעצבן בכלל, עדיין הייתי סבור שהכל עושה כמו “הצגה” רק כדי לבחון אם אני בטוח בתשובתי. ופתח את הגמ’ וכמובן שהוא צדק. אבל באיזה ענווה תיקן אותי, לא אמר לי “לא!” בתקיפות, לא גער בי, אלא פעמיים-שלש העיר לי בנחת, ובגלל שהוא עשה לי את זה כ”כ בנעימות, לא הבחנתי שטעיתי והפכתי את הדעות, וזה גרם לי לחשוב שהצדק איתי והוא רק רוצה לבחון את הידיעה שלי….

בסיפורים הללו, באה לידי ביטוי ענוותנותו הרבה של רבנו, אחרי שהוא מסר שיעור עמוק ובמאמץ גדול, ולא היה רמקול ובקושי קצת תה וקוביית סוכר, עכ”ז הוא עמד בסבלנות, עצר את האנשים, וקרא בלח”מ, והמתין שאני אביא לו טור והראה לי בפנים, וגם בבחינה במסכת קידושין, לא כעס כלל, אלא הכל בחיבה ובחביבות, לקרב את הנוער לתורה ולהאהיב אותה עליו.

וכך בזקנותו, גם לאחר דפקיע שמיה בכל העולם לא חדל מלקרב בחורים לעסק התורה באהבה, וכפי שזכורני איך שפעם אחת בתקופה האחרונה כשהיה מוסר את שיעוריו במוצ”ש בביהכ”נ “היזדים” וידוע איך היו מלווים אותו שם בצפיפות גדולה, והנה בחור אחד נדחף והגיע עד אליו, ואמר לרב: “יש לי שאלה”. הרב עצר ושאל: “זה דחוף”? השיב לו הבחור: “כן”. אז מיד הרב הזמין אותו להכנס אליו לרכב.

עוד סיפר לי מו”ח, בזו הלשון: לפני כחמישים שנה היה לנו מבחן אצלו, אני והרה”ג שמואל פנחסי שליט”א, אני על מסכת יבמות והוא על מסכת בבא בתרא כמדומני. בזמנו, שני ראשי הישיבה של “פורת יוסף” – חכם בן ציון אבא שאול וחכם יהודה צדקה זצ”ל היו בוחנים כל אחד בנפרד. ומרן זצ”ל היה בוחן אותנו יחד, שאלה לזה על דף ב’ ממסכת בבא בתרא, ושאלה לשני בדף ב’ ביבמות, מהר מהר, ומרוב המהירות שלו עוד לפני שהיינו מספיקים לסיים את התשובה, היה עובר ושואל שאלה בדף ג’ ובדף ד’, וכך היה הרב עובר ושואל מאחד לשני בלי הפסקה, דף אחרי דף מכל מסכת לסירוגין, פעם אותי ופעם אותו. והכל היה שואל בעל פה ולא מתוך הגמ’. מדהים.

עוד מספר מו”ח: פעם אחת כשהיה מרן מוסר שיעור בביהכנ”ס “שאול צדקה”, דיבר על ענין ה”שיעורים” רביעית וכזית, והזכיר שהחזו”א אמר מידות אחרות, אבל להם לא הייתה מסורת של המדידות, ובאמת המידות המקובלות של הגרא”ח נאה הן הנכונות. וכשדיבר ע”ז, אחד האנשים שהיו שם בשיעור, הפטיר בקול: “טוב, מה החזו”א יודע….” מיד כששמע זאת הרב, כעס מאד על אותו אדם, ופתח וסיפר קרוב לחצי שעה על גדלותו העצומה של החזו”א שהיה פאר הדור וגדול אחרוני דורנו, ועל יגיעתו וגדלותו בתורה. גם כשחלק וחשב אחרת, ידע לשמור על גדלותם של האחרים.

באותם ימים לפני כשישים שנה, הרב היה גר מעלינו בשכונת בית ישראל, ובליל שבת, היה לומד עם אחי הגדול הרב שמואל שליט”א (כיום ראש כולל “מעלות קדושים” בב”ב), כאות הכרת הטוב על שהיה לוקח מידי יום את בנו רבי יעקב זצ”ל לת”ת. אחרי הסעודה היה קורא: “שמואל, שמואל”, ומיד היה אחי מסיים לאכול במהירות ועולה, והיו לומדים יחד “מנחת חינוך” ועוד, עד אחת בלילה.

כעת יש חלל ריק, אין מי לשאול, אין עם מי לדבר. ה’ יעזור. מי שקורא את הספרים שלו עומד נפעם. ובודאי יש בזה זכות גדולה לפרסם ולכתוב עובדות עליו, ע”מ ללמוד מדרכיו ואורחותיו.

כשמספרים על הרב איזה סיפור, צריך להדגיש את הנקודה! הוא למדן, בסדר, אבל להדגיש באלו מצבים הוא למד. צריך שתהיה תכלית לסיפור. לא כמו שמספרים איזה סיפור על הבעש”ט, שאז כולם חושבים: וכי אני יכול להגיע להיות בעש”ט, קפיצת הדרך. אבל כאן מדובר באדם שהיה בדורנו, אמנם אנו לא יכולים להגיע להיות כמותו, אבל הרי זכינו ראינו והכרנו מקרוב. ללמוד מזה לקח לעצמנו, זה העיקר.

עוד ראיתי להביא שתי עובדות נפלאות משקידתו, ממה שסיפר אחיו של מו”ח, הגאון רבי שמואל יונה שליט”א (ראש כולל “מעלות קדושים” בב”ב): פעם הזדמן לי לנסוע יחד עם מרן זצוק”ל לז’נבה, היינו יחד במטוס, והייתה לנו חנייה בשוויץ, כדי להחליף מטוס להגיע לז’נבה. לפי לוח הזמנים היינו צריכים להמתין עוד זמן רב. בינתיים בנו הרב משה שליט”א (שהיה עדיין בחור) הביא לרבנו את מזוודת הספרים, וישב רבנו לעסוק בתורה. להפתעתי ראיתי בלוח הזמנים שיש כעת מטוס שאפשר להגיע ליעד. ניגשתי לרבינו זצ”ל ואמרתי לו שאפשר לנסוע כעת. אמר לי רבנו זצ”ל: מה זה משנה. אם יושב ולומד, מה לי פה או שם, העיקר אני יושב ולומד. ולא קם מלימודו ונשארנו שם עד לנסיעה הקבועה.

זכורני עוד, כשפתח רבינו זצ”ל כולל ערב, למדו שם חכם בן ציון אבא שאול, חכם יוסף עדס זצוק”ל, וכן להבדיל מחל”ח חכם דוד עטייה, חכם יוסף רפול וחכם שלום כהן שליט”א ועוד, למדו שם מסכת שבת, כשהגיעו לדף ט’ אמר לי רבינו זצ”ל ג”כ לבוא וללמוד בכל ערב. והנה בתקופה ההיא לפני שישים שנה, לא היה בארץ ישראל דפוס שהדפיסו ש”ס שלם, היו גמרות בודדות שלמדו בישיבות בהוצאות אשכול או פרידמן, כמו כן גם שו”ע משנ”ב רמב”ם טור בקושי היו. והנה יום אחד התנדב נדיב בשם שלמה פריוף ש”ס שלם קטן של הוצאת פרדס מניו-יורק לכולל ערב לע”נ אשתו. וכיון שהתורם החשיב מאוד את הש”ס שתרם, עשה לזה ארון קטן עם זכוכית, וכשהיו צריכים להוציא גמרא היו צריכים להזיז את הזכוכית מצד לצד, רבינו זצ”ל שכל שניה חשובה לו ראה שיש בזה ביטול תורה שצריכים להזיז את הזכוכית בשביל להוציא גמרא, ולכן הוציא את הזכוכית מהמסגרת של הספריה, כדי שלא יהיה ביטול תורה אפילו של שניות אחדות. נוראים הדברים למתבונן.

ושמעתי מפי הדיין המצויין הג”ר אברהם עטייה שליט”א אב”ד אשדוד וכה אמר: ביום השנה הראשון לפטירת אבי הג”ר ישועה עטייה זצוק”ל, שחל במוצ”ש בשנת תשמ”ט, ביקשתי ממרן מאור ישראל להגיע למס’ דקות ולהספיד את המנוח, אך מרן סירב באומרו כי מכיון שהוא מוסר שיעור קבוע בביהכנ”ס היזדים, הרי שכל השבת הוא במתח רב מהכנת השיעור, ודלא כמו שהאנשים חושבים שהוא שולף את השיעור מכיסו. וביקשתי שיבוא לאחר השיעור וענה שהוא עייף וחלוש מאוד מהמאמץ הרב שבמסירת השיעור. וזאת למרות הערכתו ואהבתו הרבה לאבא שהיה כידוע אחד מג’ שקדנים שהיו באותו דור, וכמו שאמר לי מרן באופן אישי כשהיה מו”א חולה בזו הלשון: “אין תפילה אחת שאינני מזכיר את שם אביך בבכי לרפוא”ש, כבר שלושה חודשים”!!

ועוד סיפר הגאון הנ”ל: פעם נחלקתי עם מרן זצ”ל לענין אשה שנישאה לבועל שני ויש לה בן ממנו, שדעתי הייתה להתירה לו בצירופים שונים ואילו מרן אסר. והנה פעם אחת בזמן ששהיתי בטבריה ביום עיון לדיינים, בשעה מאוחרת בלילה, פתאום מגיע טלפון למלון שמחפשים אותי בדחיפות, ועל הקו הייתה הרבנית יוסף אשת מרן, שאמרה שמרן עיין שוב בסוגיא והסכים עמי להתירה (וכמו שכתב זאת לאחמ”כ ביבי”א ח”ט). רואים מכאן את מסירותו הרבה להלכה הצרופה שלא לעכב הפסק אפי’ לרגע אחד וכן את האכפתיות של מרן זיע”א לצערו של כל יהודי, לא רק של עגונה, אלא גם של החי”ה אש”ר איננ”ה טהור”ה.

וכך סיפר לי הרה”ג ישועה ב”ר יצחק עטייה יצ”ו (נכדו של חכם ישועה הנ”ל): זכורני כשהייתי לומד בכתה ה’ בת”ת “שילה” בשנת תשל”ו, נכנס ללמוד בכתתי רבי משה בנו הצעיר של מרן (כאשר מרן היה גר ברח’ ז’בוטינסקי ברחביה) ובסיום הלימודים היה נהגו של מרן אוסף אותו מהת”ת, על הדרך שהיה מחזיר את מרן מהלישכה. כשסיפרתי זאת למו”ז חכם ישועה, התקשר למרן זלה”ה ואמר לו: “נכדי הגדול לומד בכתה יחד עם בנך הקטן, ובקשתי היא אם אפשרי הדבר שיחזור אתו ברכבך ולהורידו על אם־הדרך בשכונת שערי חסד”?! ענה לו מרן: “בוודאי ובוודאי ־ זה נהנה וזה לא חסר! בשמחה רבה! אין כל בעיה בדבר”…!!!! ומאז במשך שלש שנים חזרתי לביתי כשאני יושב לצידו של מרן גדול־הדור במושב האחורי, ודבר זה לא הפריע לו במאומה, על־אף שהיה עסוק וטרוד מאוד בעבודת־בקודש, ולא מנע עצמו מגמילות חסדים מלהסיע ילד בן עשר לביתו. ראו את גדולתו וענוותנותו של מר”ן זצוק”ל.

התנא באבות (פרק ד משנה ט) אומר ‘כל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר’, מי לא שמע, מי לא מכיר את ההיסטוריה של מרן בצעירותו, כיצד קיים את התורה מעוני? בכל מקום ובכל מצב היה יושב ושוקד על התורה בהתמדה גדולה ועצומה. ונהג בעצמו ממש כפי שכתב במכתב תשובה לאברך ששאלו היכן עדיף יותר ללמוד (יתד המאיר הנ”ל, עמ’ 42), וזו לשון מרן: “השקידה וההתמדה של החפץ בלימוד התורה ולזכות בכתרה של תורה, אינה תלויה כ”כ במקום זה או אחר, והרבה למדו ביחידות ובמקום נדח, ובכל זאת עלו ונתעלו בתוה”ק עד שנעשו לגאוני עולם ומורי הוראות בישראל”.

לכן זכינו ועינינו ראו, ועיני כולם בכל העולם צפו בהלוויתו של מרן, מפגן אדיר של כבוד התורה. כמיליון אנשים נשים וטף ליוו אותו בדרכו האחרונה, ומי יודע עוד כמה מליונים ברחבי העולם צפו בשידורים ישירים בכלי התקשורת וליוו אף הם בדרך זו את מרן למנוחות.

נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש, אבל מורשתו של מרן חיה ונושמת, זורמת היא בעורקינו ובדמינו. עוד יוסף חי, הוא השליט, הוא המשביר, ואנו ניזונים ממנו ומאישיותו, מתורתו ומהנהגותיו כל הימים.