הרב עובדיה יוסף מנהיג הדור

הספד מאת הרה”ג נהוראי יוסף אוחנה שליט”א

מח”ס “משפט הגט” ב”ח, “עין במשפט”, “נהורא מעליא” ב”ח, “זהב לבושה” ועו”ס, מו”צ “כפר הרי”ף”, חתן פרס ראשון “ועתה כתבו לכם”

דברי הספד[1]

איתא במשנה כתובות (מ.) ב”ק (פג:) וערכין (יד:): איזהו בושת, הכל לפי המבייש והמתבייש. וכך פסקו הרמב”ם (הלכות חובל ומזיק פרק ג הלכה א), והש”ע חו”מ (סימן תכ סעיף כד). ואין ספק שבבואינו אנו הקטנים להספיד את הגדול, בושה היא לגדול. ובדרך כלל כשהמבייש הוא גדול, הבושה גדולה היא יותר, וכשהמבייש הוא קטן, הבושה פחותה. אך בנידון דידן, הרי הדבר הוא הפוך, כי דרך העולם שהקטן מספיד את הגדול, אבל לא הקטן הקטן את הגדול הגדול. אמנם, סמכתי עצמי כי הבן הסופד לאביו, לא יחשבו הקרובים: “והרי הבן קטן מאביו”, הרי בנו הוא. ואף אנו בְני הגדול אנחנו, ובודאי שבח ויקר הוא לו, כי הוא אביהם של בני דורינו, אשר נשא משא העם על שכמו ובמאור עיניו קירב רבבות לאבינו שבשמים, ובחום לבבו עודד נדכאי רוח, ובחכמתו האציל על התלמידי חכמים שבדור, ותפילות וברכות נשא לשלום אחיו, ורגליו כיתת להרבות טהרה, ועל שמו מחל להחזיר עטרה ליושנה, עד אשר עלה ונתעלה – ויתהלך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים (ע”פ בראשית ה, כד). ואיתא בזוה”ק (שמות דף י ע”ב): ואיננו כי לקח אותו אלקים, ונטל ליה עד לא מטא זמניה ואשתעשע ביה, וכן שאר זכאין דעלמא, דתנינן על תרין מילין צדקיא מסתלקי מעלמא עד לא ימטי זמנייהו, חד על חובוי דרא דכד אסגיאו חייביא בעלמא אינון זכאין דמשתכחי בינייהו אתפסון בחוביהון וכו’. ע”ש. וכ”מ בירושלמי (שבת פרק טז הלכה א) על הפסוק רוח אפינו משיח ה’. ע”ש.

בש”ע יו”ד (סימן שדמ סעיף א) פסק: “מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. ומצותו שירים קולו עליו לומר דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכיה ולהזכיר שבחו, ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי”. ובשו”ת צמח יהודה סגל ח”ד (סימן עב) כתב, שרבים שואלים בזמנינו בין החסידים הגדולים ואדמורי”ם שנהגו לא להספיד כדי לכפר על המנוח, וסמכו על מאמר חז”ל (סנהדרין מז.): מת שלא נספד, סימן יפה למת. האם גם כן במי שלא נמנה על גדולי החסידים רשאים להשתמט מלהספידו באמתלא זו לכפר עליו. ובאם לא נמצא ספדן במקום יתחייבו להביא ממרחק ואפילו בשכר. ע”ש. ואולם, הנה עיקר תכלית ההספד, במבט שטחי הוא כאילו בא רק לייקר את מעלת הנפטר לרוממו ולנשאו ולהשאיר רישומו בתוך החיים, ומשמש את הגורמים להנצחת זכרו ותפיסת מקומו הראוי לו בקרב החיים והדורות אשר יבואו, ולכן הוא יקרא דשכבי (סנהדרין מו:). ולפי זה החיוב להספיד יוצא ממצות ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח), שהוא יסוד עשיית החסד עם הזולת (ראה נדרים סה:), וכן מדוייק גם מדברי הרמב”ם (הלכות אבל פרק יד): מצות עשה של דבריהם לבקר חולים לנחם אבלים וכו’ ולהתעסק בכל צרכי הקבורה וכו’ ולספוד וכו’. עכ”ל. ומבואר שהיא אותה מצוה של ביקור חולים. ובגליון הגאון רבי שלמה איגר יו”ד (סימן שדמ) כתב שההספד מציל את הנספד מן הגהינום, וזה שאמר אחים לי בהספדא דהתם קאימנא (שבת קנג.). וראה בזה בשו”ת חינוך בית יהודה (סימן צא). ובשו”ת דבר שמואל אבוהב (סימן סט) כתב שיש להתיר את ההספד בתשעה באב ובראש חודש. ע”ש.

ומבואר שיש למנוח תועלת גדולה מן ההספד, שכשם שמהולל בפי הבריות למטה כך זוכה להיות לו מליצי יושר במשפטו בבית דין של מעלה וניצול מדינה של גהינום. ואם כן אין זה רק חסד בכבודו בין החיים, כי אם גם חסד לנשמתו ולכל שרשי הנשמה. ולכן בודאי שקשה לומר שאדם יוותר על החסד הזה בקלות, ורק מי שאמר אחים לי בהספידא, כמבואר במו”ק (כה.). כיע”ש. וכבר כתב הרמב”ם (פרק יב מהלכות אבל הלכה ב): כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים וכל המתעצל בהספד אדם כשר ראוי ליקבר בחייו”. וראה שם בלחם משנה מש”כ מהש”ס (שבת קה:). ולכן מה שיש כמה שערערו על הספד המרובה שעושים לרבינו זצ”ל בשמא כוונתו שלא יספידו וירבו ההספד, בטעות יסודם, שכל שלא הניח צואה מיוחדת לכך, אדרבה שמחה היא לו.

אלא שכל זה בהקשר להספד תלמיד חכם רגיל, אבל ביחס למרן היביע אומר, כל שבח מקטין את גדולתו, ואומר האומר: “וכי זהו שיעור קומתו”. ובודאי שהמנוח עצמו שמכיר ויודע את מעשיו, ועל כל פנים אף שבעלמא הדין לא החזיק טיבותא לנפשיה, אבל שם בהאי עלמא עת קיבול שכר הוא, ומכיר ויודע מקומו, ואולי אין זו שמחה בשבילו, כי ההספד הוא “מליץ יושר” כנ”ל, ומליץ צריך לפעול פועל מליץ, ואוי למליץ שלא יכוין?

אמנם, כבר אמרו חז”ל בברכות (ו:): אגרא דהספדא דלויי. וכתב בבית יוסף יו”ד (סימן שדמ) עמש”כ הטור שצריך להגביה קולו וכו’, דהרמב”ן פירש שירים קולו לגרום בכי. והוסיף, שכן משמע בירושלמי על הפסוק: “האנק דום” (יחזקאל כד, יז), מכאן שהוא צריך לצווח על המתים. ע”ש. על כל פנים, עיקר ההספד אינו בשביל מרן היביע אומר זצוק”ל, אלא בשבילנו ולמענינו, שנתחזק ונלמד מדרכו, מידותיו, הליכותיו, וכל הנצרך.

יש לנו כלל שאמרו אותו חז”ל, תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת (חגיגה יז.). וכך אמר לי מורי ורבי ראש הישיבה מוהר”ר חכם שלום כהן שליט”א, היה זה ביום פורים, העזנו ושאלנו אותו: “איזה דמות הרב הניח לנגד עיניו לשאוף ממנו?”, בתוך התשובה של הרב צצו המילים: “אם שואפים להיות חכם עובדיה, מתייאשים. אי אפשר לשאוף אליו. זה הרבה וים של סיעתא דשמיא”. שאלנו אותו: “אם שואפים אליו אפשר להיות אברכים, ואם לא נשאף אליו גם אברכים לא נהיה”. השיב הרב: “אין בעיה, תשאפו ליותר ממנו, אך אם לא השגתם אותו אל תתיאשו”. עכ”ד. כך יצא מפי גדול, אם רוצים לשאוף להגיע למרן היביע אומר, יש סכנת התייאשות, אך החכמה היא “לא להתייאש”.

את זה הנחיל לנו רבינו זצ”ל, כפי ששמענו מפיו יותר מעשרה פעמים בכל שנה ושנה בכינוס “בני תורה” שבירושלים, בכל פעם באותה התלהבות, את הסיפור על החפץ חיים שנכנס פעם אחת לישיבתו, וקרא בקול גדול ואמר: “שמעו תלמידי, המצביא נאפוליון נכנס לבסיס הצבא שלו ואמר בתוקף פקודה עליונה: “מי שלא שואף להיות גנרל אין לו חלק ונחלה בצבא שלי. הוא לא חייל שלי”, כך אתם תלמידי, אמר החפץ חיים, מי שלא רוצה להיות גדול הדור אין מקומו כאן בישיבה. הוא לא תלמיד שלי”….

הרגשנו בכל פעם איך כשהמילים היוצאות מפיו של רבינו קוראות לעברינו, אתם תלמידי, בני התורה, אם רצונכם להיות גדולים צריכים לשאוף, לא יוצא כלום מבלי שאיפה. אם אתם תלמידי תלמדו את השאיפה. אך, צריך לדעת שאין יאוש בעולם.

ובאמת, רבינו זצ”ל הוא הסמל הכי גדול להתחזקות בעניני התייאשות, מי שרדפו אותו, שהכו אותו, ששרפו את ספריו, שדיברו עליו רעות, ועוד ועוד, ובכל זאת לא התייאש, והייתה מגמתו ותכליתו מול עיניו תמיד. הוא לא הגיע לדרגתו בנקל, זה היה קשה לו מנשוא. אמנם כן, כאשר התכלית נצבת מול העינים – מבלי להשיח דעת, בכך זוכים ומגיעים אל היעד.

אם איננו מתבוננים בגדולתו של רבינו זצ”ל, בודאי שיש כיסוי למילים “אפשר לנו להתייאש”, אמנם אם נתבונן היטב במידותיו ובגדולתו, נראה שבאמת הדבר הוא הר גבוה. כיצד נוכל להגיע לכזה קנה מידה של גדלות, זיכוי הרבה, כתיבת ספרים, זכרון מוצלח, פה מפיק מרגליות, חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, שקידה בתורה, עמל תורה, חוזק חסינות וחיל, ועוד דברים הרבה. אמנם החכמה היא ללמוד דבר אחד ממידותיו של הרב, ובכך יתקיים בנו “תפסת מועט תפסת”, וגם המעט שבנו יוכל להשמר, ולא להסתכן חלילה בסכנת יאוש.

אמר לי חכם יוסף מוצרי זצ”ל (שניהל בשעתו את ישיבת פורת יוסף קטמון. אשתדל לדייק ככל האפשר): אני ישבתי בספסל של חכם עובדיה בישיבת פורת יוסף, הספסל כל הזמן היה מתנדנד. ספסל אחרינו ישב רבי עמרם אזולאי. שניהם היו מתמידים גדולים, אך חכם עובדיה זוכר את הלימוד, כותב חידושים, מתפלפל עם הרבנים. היה עמל ללא הרף, אבל הרב אזולאי היה שוכח תלמודו. הבחורים צחקו עליו, פעם אחת כשהלך לבית הכסא הפכו לו את דפי הגמרא, הוא חזר והמשיך ללמוד מאותו הדף שהפכו לו הבחורים. אמנם רבי עזרא עטיה אמר: לא להתייאש, כל אחד והכלים שה’ נתן לו, ותמיד על ידי השקידה ללא הרף אפשר לפרוח, תורה מכרזת על אכסניה שלה. ולא ארכו הימים עד שישב רבי עמרם אזולאי בבית הדין בת”א. הכל בזכות שלא היה רבי עמרם מתייאש, הוא הגיע לגדולות. זהו מוסר, שנים שיושבים אחד מצליח, ואחד נראה שלא כל כך מצליח, אם שניהם מתמידים, שניהם יצליחו. וכך היה. עכ”ד.

אגב, כיון שהזכרנו מה שאמר לנו הגר”י מוצרי זצ”ל, אזכיר עוד מעשה ששמעתי מפיו (לפני כחמש שנים. שנתיים לפני פטירתו), בכלי ראשון: “האדם הראשון שהחליט להקליט את שיעוריו של מרן זה היה אני (הגר”י מוצרי), דהיינו לפני שישים וחמש שנה, בעוד היות הרב בן עשרים וחמש שנים, כשנתיים אחרי נישואיו. הקלטות היו יקרות מאוד, אבל זה היה שוה בהחלט. הכל שמור אצלי. הגעתי לפני כמה שנים למעונו של מרן, הראתי לו את הקלטות, ושאלתי אותו: “האם הרב מסכים שאפרסם את הקלטות, יש מי שרוצה להוציא אותם על דיסקים ולחלקם לזיכוי הרבים”. ענה לי הרב, אומר הגר”י מוצרי: “בשום פנים ואופן, אל תוציא אותם לרבים”. כשהעזתי ושאלתי למה? ענה הרב: “לפני שישים וחמש שנה לא היו לי הרבה ספרי פוסקים. אי אפשר להסתמך על זה. היום יש לי הרבה ספרי פוסקים”. עכ”ד הגר”י מוצרי. ניתן לראות מכאן מהי אחריות של “פוסק הדור”, הרי השיעורים הללו נאמרים בשפה ברורה ונעימה, כשמוזכרים בהם עשרות או מאות פוסקים כדרכו של הרב זצ”ל, ובכל זאת: “לפני שישים שנה לא היו לי הרבה ספרי פוסקים”, אם נתרגם את הדברים, הרב מתכוין לומר שאי אפשר לסמוך על דבריו שלפני שישים וחמש שנה. ואם כן איזה פוסק יוכל לומר דברים כאלו, כביכול לפגוע בכבוד עצמו, במוניטין של עצמו. אלא מה? כשעיקר המטרה היא לחתור אל האמת, שום דבר לא מענין.

אבחר נקודה מסויימת מכיון שיש לי עליה קצת מעשיות. והיא, האהבת ישראל שהייתה לרב לכל יהודי, לכל אברך צעיר, אברך מבוגר, נער, זקן, ילד וישיש. איזה קבלת פנים היה הרב עושה לכל אחד. כמה יחס היה משקיע הרב שכל אחד יקבל מה שמגיע לו ולא יחסר. כמה מסירות נפש לעם ישראל.

ביום הברית מילה שלי הייתה סופת שלגים כבדה בירושלים, אבי שיחי’ ביטל את האולם בו ביום. הוא התקשר גם לסנדק, רבינו זצ”ל, ואמר לו: מה עושים שיש שלג, איך נעשה את הברית. אמר לו הרב: “אני יבוא הגם שיש שלג”, אבי שיחי’ לא האמין למשמע אוזניו. שריין לעצמו כמה אברכים ובעלי בתים, והם פינו בעצמם את השביל לבית הורי. שם נערכה הברית. את הכביש הם לא יכלו לפנות, זה כמה קילומטרים, עד בית הורי בשכונת רמות ירושלים. הם רואים לפתע טרקטור ענק, כשמאחריו נמצא רכבו של הרב זצ”ל. הוא הגיע, ירד מהרכב, עלה לבית, ובשמחה גדולה עשה את הברית. איזה מסירות נפש לעם ישראל. גדול הדור יוצא מהבית שלו, ביום שלג, כשרכבו מאחרי טרקטור. ולצורך מה? – לצורך ברית מילה של אדם מישראל! – גדלות.

רבים מספרים, וגם אני ביניהם, על ההתייחסות של הרב אליהם. את החמימות הגדולה שהראה להם הרב. מה שקירב אותם לאבינו שבשמים לאין שיעור. מתוך שלושים או ארבעים אנשים שעומדים בתור לקבל את ברכת הרב, כל אחד מקבל את ידו החמה המלטפת של הרב על גבי פניו. כל אחד יוצא עם סיפור בפני עצמו: “הרב קיבל אותי, נתן לי סטירה, אמר לי כך וכך”. סיפור שמלוה את אותו אדם לכמה שנים. ואחרי פטירת הרב, בודאי שהסיפורים הללו מלוים לכל החיים.

עוד ראינו בענין זה אצל רבינו זצ”ל את מה שאמרו חז”ל בתענית (יד:): “לא הכל בקימה ולא הכל בהשתחויה, מלכים בקימה ושרים בהשתחויה” וכו’. ע”ש. כי יש גדול שהוא מלך, ויש גדול שהוא שר. וידועים דברי הגאון בעל הבית יצחק שמעלקיש, בהקדמתו לשו”ת בית יצחק חיו”ד ח”ב (אות יד) שכתב: יש לפרש הכונה, דיש צדיקים ות”ח המעתירים ומתפללים לאדונינו יתברך, ומלמדים זכות על ישראל הכל בשפלת רוח וענות צדק כדכתיב “תפלה לעני כי יעטוף”. ויש ת”ח שמתלבשים במדת הרוממות על דרך המקרא שנאמר: “ויגבה לבו בדרכי השם”, כמו שאמר הפייטן: “והם בזרוע באו עדיך”, על דרך צדיק גוזר והקב”ה מקיים, והם ת”ח שלומדים תורה לשמה ורזין דאורייתא איתחדש מפומיהו כדאיתא בהקדמת זוהר הקדוש וכו’. ועל זה אמרו לא הכל בקימה והוא ברוממות, ולא הכל בהשתחויה, אלא מלכים מאן מלכי רבנן בקומה, שרים בהשתחויה. עכ”ד. ואצל רבינו ראינו שתי המעלות הללו, גם שר, וגם מלך. כי גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת (סנהדרין צג.). רבינו היה סמל הענווה, ומאירך, הדבר הפלאי והמיוחד שהיה אצל רבינו, הוא, שהוא הכיר וזיהה את הכח שלו להשפיע, להאיר פנים. הוא ידע כמה הארת פנים שלו חשובה לכל אחד. הוא לא זלזל במעמדו על חשבון אחרים. ובהכרה זו שהכיר את עצמו, האיר נתיבות חייהם של רבים מישראל, השיב מעוון, קירב, השפיע, שִמח לבבות, העיר והוכיח את עם ישראל. וע”ז אמרו בעירובין (נד.): “אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כענק”. וכן הוא בילקוט (משלי, סימן תתקכט). וכך ראינו אצל רבינו.

נסיים בדברי חז”ל שאמרו בחולין (ז:) “גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם”, ועיין בספר “הבית ישראל”, בהספדו של בעל הפני מנחם מגור, שאמר על פי הגמרא בכתובות (קג.) על פטירתו של רבי, שאמרו: “נר יהיה דלוק במקומו, שלחן יהיה ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה. הם שמשוני בחיים, הם ישמשוני במותי”, כי שימוש הוא מלשון לנצל את התלמיד חכם שיגיע למשהו, ולהמשיך בדרכו, ומי שהולך באמת בדרכו כל הזמן, וזכה ליגוע במנעול הדלת של הרב, מי שהתאבק בעפר רגליו, מי שלמד ממנו הנהגות טובות, וישנם יהודים שזכו לשמשו בזה שקיימו רצונו והמשיכו בדרכו, “הם שמשוני בחיי, הם ישמשוני במותי”, הם היכולים להמשיך הלאה, כי בודאי “משה לא מת”, מה כאן עומד ומשמש, גם התם עומד ומשמש, משמע לאחרים, שמנצלים אותו, ויש לאותם אלה הסיוע של גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. עכ”ד. יהי רצון שיתקיים בנו כל הנ”ל, ונזכה לבנין בית מקדשינו במהרה בימינו, וישראל ישכון לבטח, אמן.

[1] מתוך דברים שנשאתי בס”ד בבית המדרש הגדול “שערי רחמים” שע”י בימה”ד “בית הרואה”, של מו”ח מוהר”ר פינחס מוסבי שליט”א רב ומו”ץ רמות ד’ ירושלים, במלאות השלושים לפטירת מרן רבינו זצוקלה”ה.