התרת נדרים לשבועת ה’ על הגלות
מהמקובל רבי יהודה פתייה זצ”ל זיע”א
הסבר לנוסח התרת שבועת הגלות:
מדברי הגמ’ בבבא בתרא (דף ע”ד ע”ב) מתבאר, שהקב”ה נשבע שח”ו לא יגאל את ישראל עד זמן ידוע (אם לא שיעשו תשובה), והוא יתברך חפץ שבני ישראל יתירו לו את שבועתו כדי שיוכל להקדים את הגאולה, ולצורך כך תיקן המקובל רבי יהודה פתייה (בסוף ספר סבא דמשפטים) סדר התרת נדרים לשבועה הנ”ל, וכתב שכל עוד שלא יעשו התרת נדרים זו, כל העמל של התפילות לקרב את הגאולה הוא לריק ח”ו, והוסיף להבהיר, דמ”מ כדי שהתרת נדרים זו תחול, צריכה היא להיות בעת רצון מיוחד (כדוגמת העת רצון שהיתה בזמן רבה בר בר חנה, אלא שאז מחמת טעות הפסיד את ההזדמנות בעוה”ר, כמובאר בבבא בתרא שם), וכיון שאנחנו לא יודעים מתי תהיה עת רצון כזו, צריכים לעשות התרה זו מידי פעם בפעם עד שבהשגחת הבורא ית”ש תחול בדיוק בעת הרצויה, ואז מיד תבוא הגאולה.
ושם כתב מהר”י פתייה זלה”ה סדר ארוך (המתפרס על פני כל הלילה) כדי לעורר את עת הרצון, אך מפני שאין הציבור יכול לעמוד בזה כלל, נביא בזה רק את עיקר הנוסח (בבחינת תפסת מרובה לא תפסת), כי סוף סוף אם יזכו לומר אותו בעת רצון מן השמים, סגי בזה.
וזה הנוסח:
תחילה יקרא לשון תיקוני הזוהר דף קמ”ג ע”א: “קם רבי שמעון על רגלוי וסליק ידוי לגבי עילא ושבח למארי עלמא ואמר רבון עלמא עביד בגין שכינתא דאיהי בגלותא ואם איהי באומאה הא אבא ואימא דאינון חכמה ובינה יכלין למעבד התרה הדא הוא דכתיב (ישעיה י”ד) ה’ צבאו”ת יעץ ומי יפר אם התלמיד אומי הרב יכיל למעבד התרה ואם נדר או נשבע בן דאיהו ו’ דלא יפרוק לה אלא דתהי בגלותא עד זמנא ידיעא ונדר או שבועה איהו בי”ה דאינון חכמה ובינה ואיהו אתחרט הא תלת בני נשא יכילן למפטר ליה ואינון תלת אבהן לעילא לקבלייהו ואם לא תתחרט אנא בעינא מנך ומכל אינון דמתיבתא דלעילא ותתא דתעביד בגין רעיא מהימנא דלא זז משכינתא בכל אתר ואיהו עאל שלם בינך ובינה זמנין סגיאין ומסר גרמיה למיתה בגינה ובגין בנהא הדא הוא דכתיב (שמות ל”ב) ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ואם הוא נדר מסטרא דאבא ואימא ולא בעי אנא סליק לגבי ההוא דאתמר ביה כי יפלא ממך דבר דאתמר ביה במופלא ממך אל תדרוש דיפטור נדר ואף על גב דשכינתא היא בגלותא לגבי בעלה כנדה דאיהי יפריש בין דם לדם ואתפתח מקורא דילה לדכאה לה במים דאורייתא מים חיים דלא פסקין ואפריש מינה דם נדה דאיהי לילי”ת דלא אתקריבת בהדה דאיהי חובא דנשמתא דסאיבת לה ולית לה רשו לסלקא נשמתא לגבי בעלה לההוא אתר דאתייהיבת מתמן ואתדנת בין דין לדין בין דיני נפשות לדיני ממונות דאית מאן דאתפרע בממוניה ואית מאן דאתפרע בנפשיה ובין נגע לנגע כמה דאוקמוהו איכה ישבה בדד דאיהי חשיבא שכינתא בגלותא כמצורע דאתמר ביה בדד ישב מחוץ למחנה מחוץ ודאי דא גלותא דאיהי לבר מארעא דישראל דאיהי מותבא דאת ה’ ואי מקורא לא יכיל למפתח עד דיפתח ליה ההוא דסגיר ליה אנא מפייסנא ליה בגין יו”ד ק”א וא”ו ק”א דאיהו יחודא דיחודיה תמן ובגין לבושין דאתלבש מיד אתפתחת מקורה ואתדכיאת שכינתא ורזא דמלה מקוה ישראל ה’ מושיעו בעת צרה מושיעו ודאי ההוא דמקורא דמקוה בידה.” ע”כ מלשון הזוה”ק.
אח”כ יאמר החזן:
רבונו של עולם, אם בזמן עבדך הרשב”י ז”ל, התפלל והתחנן לפניך, שתתחרט על שבועתך שנשבעת שלא לגאול את ישראל מגלות בית שני עד זמן המוגבל שגזרת עלינו בעת קצפך וזעמך. והוא התחנן והתפלל לפניך להתחרט על שבועתך, בלא ספק שפנית אל תפילתו ואל תחינתו, ונתחרטת על אותה השבועה. כמו שמצינו בימי רבה בר בר חנה, שאמרת: “אוי לי שנשבעתי, ועבשיו שנשבעתי, מי מפר לי”: ובכן, יהי רצון מלפניך ה’ אלהינו ואלהי אבותינו, שיהמו נא רחמיך עלינו, ועל שארית עמך בית ישראל הנפוצים בין הגויים בארבע כנפות הארץ תחת מלכות אדום וישמעאל, ובפרט על עמך ישראל הדרים בארץ ישראל ובבבל. והביטה נא עלינו בעין חמלה וחנינה, ובשמלות המגוללים בדמי עבדיך וחסידיך, של הרוגי חברון והרוגי ירושלים, והרוגי כל ישראל הדרים בארץ ובחוצת לארץ. ובפרט על ישראל הנהרגים באיטליה ובגרמניה, אשר נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ, ומחרפים כלפי מעלה ואומרים: “אם אלהים הוא – יבוא ויושעכם”. אנא ה’, לא למעננו פעול, אלא עשה למען שמך הגדול המחולל בגויים, ולמען שכינת עוזך, הנודדת עמנו בגלות כצפור הנודדת מן קנה זה כמה מאות שנים. ועמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים, והפר כעסך עמנו, ותתחרט, ותשאל על השבועה של גלות הַחל הזה, כמו שנשאלת על השבועה שנשבעת על יכניה מלך יהודה. ככתוב: “חי אני נאם ה’, כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה, חותם על יד ימיני, כי משם אתקנך” (ירמיה כ”ב, כ”ב). וכשחזר בתשובה – נשאלת על השבועה ואמרת: “ביום ההוא, נאם ה’ צבאות, אקחך זרבבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה’, ושמתיך כחותם, כי בך בחרתי נאם ה’ צבאות’ (חגי ב’, כ”ג). ואם בשביל איש אחד נשאלת על נדרך – אם כן, כל שכן בשביל כל ישראל אשר הם שרויים בצרות. והנה מצד הדין, קיימא לן שיכולים להתיר הנדר והשבועה אפילו שלושה רועי בקר. ועל סמך זה, אנחנו פותחים בהתרה, כדי שיהיה התעוררות מלמטה למעלה, לעורר רחמים העליונים להתיר את שבועת הגלות של בית שני גם בעולמות העליונים. כי אתה ה’, רוצה שיהיה התעוררות מלמטה, כי מטעם זה מן השמים השמעת את הוד קולך לרבה בר בר חנה, כדי לעורר אותו שיתיר את הנדר בתחילה מלמטה. ועל סמך זה, אנחנו מתירים את השבועה הזאת מלמטה על דעתנו,
מכאן אומרים כל הציבור ביחד:
וכך אנחנו אומרים: “מותרים לך, מותרים לך, מותרים לך. מופרים לך, מופרים לך, מופרים לך. שרויים לך, שרויים לך, שרויים לך”.
ולעומתם עונים ישראל סבא ותבונה ואבא ואמא ואומרים: “מותרים לך, מותרים לך, מותרים לך. מופרים לך, מופרים לך, מופרים לך. שרויים לך, שרויים לך, שרויים לך”. ולעומתם עונה מופלא העליון, הנקרא ארך אפים, ואומר: ‘מותרים לך, מותרים לך, מותרים לך. מופרים לך, מופרים לך, מופרים לך. שרויים לך, שרויים לך, שרויים לך”. ואתה ברחמיך הרבים, תרים ותגביה פניך ועיניך ומצחך למעלה, להסתכל ולהביט בפנים ובעינא ובמצחא דעתיקא קדישא. וגם הפנים, ועינא ומצחא דעתיקא קדישא, יסתכלו ויביטו בך. ויקויים בנו מקרא שכתוב: “והיה על מצחו תמיד, לרצון להם לפני ה'”. “ישא ה’ פניו אליך, וישם לך שלום”.
ע”כ נוסח ההתרה שתיקן מוהר”י פתייה זלה”ה, וזיע”א.
למפתח כל הסגולות לפי סדר הנושאים, ראה כאן.
