הספד במלאת השבעה [ביהמ”ד זכות אבות רמת בית שמש א’]
“לא האמינו כל מלכי ארץ כל יושבי תבל כי יבוא צר ואויב בשערי ירושלים”. מי חשב, ומי פילל, שנצטרך אחרי החגים הקדושים לעמוד ולהספיד את מרן עט”ר עטרת תפארת ישראל הכ”מ. אמנם החגים עברו עלינו ברעד וחלחלה, היה קשה לקיים את מצות השמחה בחג, בערב הושענא רבה ערכנו תפילת רבים בבית מדרשינו במעמד רבני השכונה ומאות מתושבי השכונה וזעקנו בכל כוחינו לרפואת מורנו ורבנו רוח אפינו, ובהושענא רבה הייתה התעוררות עצומה ואמרו כאן את כל ספר התהלים יחד בציבור בדמעות שליש, את ההושענות ערכנו בדמעות שליש, והוספנו “רפא כל חולי עמך ישראל ובפרט רבינו חיים עובדיה יוסף”, נענענו בלולב, וציפינו שיסלקו כל מיני רוחות רעות, ושתיעצר הגזירה הנוראה שחששנו ממנה בכל ימי החג.בערב שמחת תורה דיברנו בבית הכנסת שהתורה היא נשמת מרן, ולכן אדרבה אף שקשה היה לרקוד ולשמוח כאשר מרן מוטל על ערש דוי נשתדל לשמוח בשמחת תורה, וכל ההקפות היו בבחינת “וגילו ברעדה”, קירות בית הכנסת רעדו משאגות הציבור בהקפות “אין רופא כה'” כל הציבור שאג מנהמת ומקירות ליבו עשרות פעמים לרפואת מרן.
כל העולם היהודי עקב בחרדה אחר כל עליה וירידה במצבו של מרן. ובשבת בראשית התאספנו יחד שרנו את הבקשות עד השיר “אודה אל חי שמך וארומימך”, והבטחנו שנשיר זאת בשבוע הבא כשנשמע בשורות טובות, ובאמת שהמצב קצת השתפר, ולא ידענו שנר ה’ טרם יכבה, והנר דולק יותר קודם הכביה. ולא חשבנו שאנו נמצאים כיומיים קודם חרבן בית המקדש של דורנו, כמ”ש קשה סילוקן של צדיקים כחרבן בית מקדשינו. ולחרדתנו ביום המר והנמהר ג’ במרחשון כשכל בית ישראל נזעק, קול התפילה הרעיד את העולם, מה שלא היה אפילו ביום הכיפורים בשעת נעילה, ונתקיים בנו הכתוב :”סַכּ֤וֹתָה בֶֽעָנָן֙ לָ֔ךְ מֵעֲב֖וֹר תְּפִלָּֽה” “גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי” ונצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. מרן עמוד העולם אשר אמרנו בצילו נחיה, נלקח לבית עולמווהשאיר אותנו כספינה המטורפת בלב ים. השבר שפקד את כלל ישראל הוא נורא נדמה שלא היה שבר מעין זה כמה מאות שנים משום שמרן הנהיג את כל העולם כפשוטו מה שלא היה אפשרי בדורות שעברו ונתקיים בנו הפסוק באיכה: “מִמָּר֛וֹם שָֽׁלַח-אֵ֥שׁ בְּעַצְמֹתַ֖י וַיִּרְדֶּ֑נָּה פָּרַ֨שׂ רֶ֤שֶׁת לְרַגְלַי֙ הֱשִׁיבַ֣נִי אָח֔וֹר נְתָנַ֙נִי֙ שֹֽׁמֵמָ֔ה כָּל-הַיּ֖וֹם דָּוָֽה”. “בִּלַּ֨ע אֲדֹנָ֜י וְלֹ֣א חָמַ֗ל אֵ֚ת כָּל-נְא֣וֹת יַעֲקֹ֔ב הָרַ֧ס בְּעֶבְרָת֛וֹ מִבְצְרֵ֥י בַת-יְהוּדָ֖ה הִגִּ֣יעַ לָאָ֑רֶץ חִלֵּ֥ל מַמְלָכָ֖ה וְשָׂרֶֽיהָ”. ומאז נתקיימו בנו דברי ירמיה: “עַל-אֵ֣לֶּה | אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י | עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם כִּֽי-רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י הָי֤וּ בָנַי֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ים כִּ֥י גָבַ֖ר אוֹיֵֽב”.
“מָֽה-אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה-לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם מָ֤ה אַשְׁוֶה-לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ בְּתוּלַ֖ת בַּת-צִיּ֑וֹן כִּֽי-גָד֥וֹל כַּיָּ֛ם שִׁבְרֵ֖ךְ מִ֥י יִרְפָּא-לָֽךְ”.
