סדר לימוד ותפילה על קבר רחל

מבוסס ונערך על פי ספר שפתי צדיקים לגאון המקובל רבי סאלמן מוצפי זצוק”ל (פרק א’ סימן י”ב)

 

הבהרה: ראוי לקרוא כל זה במיתון ובדמעות, כדי לעורר רחמי שמים על הגאולה. וכשמזכירים דברים בשם אמרם (כגון בשם אברהם אבינו וכו’, וכן בשם שאר החכמים דלהלן), יש לכווין שיהיו שפתותיהם דובבות בקבר בדברים אלו. וכדי שהסדר דלהלן יוכל לפעול במדרגה הנקראת אמא עילאה, לאוקמי שכינתא מעפרא, יש להרהר בתשובה שלמה, ולכוין בכל לבו שמוכן למות על קדושת שמו יתברך בסקילה שריפה הרג וחנק.

לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הנה אנחנו באים בעזרתך לבקש רחמים על גאולתם של ישראל ועל צער השכינה, ויהיו דברינו אלה אשר נבקש, בשם כל ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ש”זוכין לאדם שלא בפניו”, ויהיו דברינו בשם כל צדיקי עולם מנוחתם עדן החפצים שנהיה שליחים שלהם בעולם העשיה, ותהא פינו פיהם.

 

נאמר במדרש איכה רבה (פתיחת כ”ד): אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בָּא אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹכֶה וּמְמָרֵט זְקָנוֹ וְתוֹלֵשׁ שַׂעֲרוֹת רֹאשׁוֹ וּמַכֶּה אֶת פָּנָיו וְקוֹרֵע אֶת בְּגָדָיו וְאֵפֶר עַל רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְסוֹפֵד וְצוֹעֵק, [וכו’]. מִיָּד פָּתַח אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְמֵאָה שָׁנָה נָתַתָּ לִי בֵּן, וּכְשֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ וְהָיָה בָּחוּר בֶּן שְׁלשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנִים אָמַרְתָּ לִי הַעֲלֵהוּ עוֹלָה לְפָנַי, וְנַעֲשֵׂיתִי עָלָיו כְּאַכְזָרִי וְלֹא רִחַמְתִּי עָלָיו, אֶלָּא אֲנִי בְּעַצְמִי כָּפַתְתִּי אוֹתוֹ, וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי?

פָּתַח יִצְחָק וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּשֶׁאָמַר לִי אַבָּא (בראשית כב, ח): אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶֹּׂה לְעֹלָה בְּנִי, לֹא עִכַּבְתִּי עַל דְּבָרֶיךָ וְנֶעֱקַדְתִּי בִּרְצוֹן לִבִּי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּפָשַׁטְתִּי אֶת צַוָּארִי תַּחַת הַסַּכִּין, וְלֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת וְלֹא תְרַחֵם עַל בָּנַי?

פָּתַח יַעֲקֹב וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא עֶשְׂרִים שָׁנָה עָמַדְתִּי בְּבֵית לָבָן, וּכְשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּיתוֹ פָּגַע בִּי עֵשָׂו הָרָשָׁע וּבִקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת בָּנַי וּמָסַרְתִּי עַצְמִי לְמִיתָה עֲלֵיהֶם, וְעַכְשָׁו נִמְסְרוּ בְּיַד אוֹיְבֵיהֶם כַּצֹּאן לְטִבְחָה, לְאַחַר שֶׁגִּדַּלְתִּים כְּאֶפְרוֹחִים שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים וְסָבַלְתִּי עֲלֵיהֶם צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, כִּי רֹב יָמַי הָיִיתִי בְּצַעַר גָּדוֹל בַּעֲבוּרָם, וְעַתָּה לֹא תִזְכֹּר לִי זֹאת לְרַחֵם עַל בָּנַי?

פָּתַח משֶׁה וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא רוֹעֶה נֶאֱמָן הָיִיתִי עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה וְרַצְתִּי לִפְנֵיהֶם כְּסוּס בַּמִּדְבָּר, וּכְשֶׁהִגִּיעַ זְמַן שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ גָּזַרְתָּ עָלַי בַּמִּדְבָּר יִפְּלוּ עַצְמוֹתַי, וְעַכְשָׁו שֶׁגָּלוּ שָׁלַחְתָּ לִי לִסְפֹּד וְלִבְכּוֹת עֲלֵיהֶם, זֶהוּ הַמָּשָׁל שֶׁאוֹמְרִים בְּנֵי אָדָם מִטּוּב אֲדוֹנִי לֹא טוֹב לִי וּמֵרָעָתוֹ רַע לִי. [וכו]. וְעוֹד אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ (ויקרא כב, כח): וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד, וַהֲלֹא כְּבָר הָרְגוּ בָּנִים וְאִמּוֹתֵיהֶם כַּמָּה וְכַמָּה וְאַתָּה שׁוֹתֵק?

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָפְצָה רָחֵל אִמֵּנוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמְרָה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי לְפָנֶיךָ שֶׁיַּעֲקֹב עַבְדְּךָ אֲהָבַנִּי אַהֲבָה יְתֵרָה וְעָבַד בִּשְׁבִילִי לְאַבָּא שֶׁבַע שָׁנִים, וּכְשֶׁהִשְׁלִימוּ אוֹתָן שֶׁבַע שָׁנִים וְהִגִּיעַ זְמַן נִשֹּׂוּאַי לְבַעְלִי, יָעַץ אָבִי לְהַחְלִיפֵנִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִיל אֲחוֹתִי, וְהֻקְשָׁה עָלַי הַדָּבָר עַד מְאֹד כִּי נוֹדְעָה לִי הָעֵצָה, וְהוֹדַעְתִּי לְבַעְלִי וּמָסַרְתִּי לוֹ סִימָן שֶׁיַּכִּיר בֵּינִי וּבֵין אֲחוֹתִי כְּדֵי שֶׁלֹא יוּכַל אָבִי לְהַחֲלִיפֵנִי, וּלְאַחַר כֵּן נִחַמְתִּי בְּעַצְמִי וְסָבַלְתִּי אֶת תַּאֲוָתִי וְרִחַמְתִּי עַל אֲחוֹתִי שֶׁלֹא תֵצֵא לְחֶרְפָּה, וְלָעֶרֶב חִלְּפוּ אֲחוֹתִי לְבַעְלִי בִּשְׁבִילִי, וּמָסַרְתִּי לַאֲחוֹתִי כָּל הַסִּימָנִין שֶׁמָּסַרְתִּי לְבַעְלִי, כְּדֵי שֶׁיְהֵא סָבוּר שֶׁהִיא רָחֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנִּכְנַסְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה שֶׁהָיָה שׁוֹכֵב עִם אֲחוֹתִי וְהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ וְהִיא שׁוֹתֶקֶת וַאֲנִי מְשִׁיבַתּוּ עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּדֵי שֶׁלֹא יַכִּיר לְקוֹל אֲחוֹתִי וְגָמַלְתִּי חֶסֶד עִמָּהּ, וְלֹא קִנֵּאתִי בָּהּ וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְחֶרְפָּה. וּמָה אֲנִי שֶׁאֲנִי בָּשָׂר וָדָם עָפָר וָאֵפֶר לֹא קִנֵּאתִי לַצָּרָה שֶׁלִּי וְלֹא הוֹצֵאתִיהָ לְבוּשָׁה וּלְחֶרְפָּה, וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, רַחֲמָן, מִפְּנֵי מָה קִנֵאתָ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְהִגְלֵיתָ בָּנַי וְנֶהֶרְגוּ בַּחֶרֶב וְעָשׂוּ אוֹיְבִים בָּם כִּרְצוֹנָם. מִיָּד נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, בִּשְׁבִילֵךְ רָחֵל אֲנִי מַחֲזִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לִמְקוֹמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר יְהֹוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): כֹּה אָמַר יְהֹוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהֹוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וּכְתִיב (ירמיה לא, יד): וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהֹוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

 

ועל זה נאמר בזוהר חדש על איכה: אִשְׁתָּאֲרַת תַּמָּן רָחֵל, וַאֲרֵימַת קָל בְּכִיָה בִּמְרִירוּ דְתַמְרוּרִים. אֲמַר לָהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא: רָחֵל, מָה אַתְּ מְבַכָּה? אֲמָרָה קַמֵּיהּ: וְלָא אֶבְכֶּה? בָּנַי אָן אִינוּן, וּמָה חָטָאן לְגַבָּךְ? אֲמַר לָהּ עָאֳלוּ צָרָתִי לָקֳמַי, וְאָעֵילוּ לָהּ בְּבֵיתִי. מִיָּד אָמְרָה, וְכִי לָא עֲבָדִית אֲנָא יַתִּיר, דְּאָעֵילְנָא צָרָתִי בְּבֵיתִי. וכו’. וְאַתְּ דִּכְתִיב בָּךְ, רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם, הֲוָה לָךְ לְאַעֲבָרָא עַל חוֹבֵיהוֹן. וּבְכָל מַה דַּאֲמַר לָהּ, לָא קַבֵּילַת תַּנְחוּמִין. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע וְגו’ כִּי אֵינֶנּוּ. לָא בָּעַאת לְקַבָּלָא תַּנְחוּמִין. מַאי טַעְמָא? בְּגִין כִּי אֵינֶנּוּ, כְּיוֹמִין קַדְמָאִין לְאַשְׁרָאָה בֵּינַיְיהוּ, וְהָא אִסְתַּלַּק לְעֵילָא. וכו’. כְמָה דַּעֲבָדַת רָחֵל, אוּף הָכֵי שְׁכִינְתָּא לְעֵילָא. כְּדִמְתַרְגֵּם קָל בְּרוּם שְׁמַיָּיא אִשְׁתְּמַע, שְׁכִינְתָּא מְבַכָּה עַל בְּנָהָא. בְּהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִיהִי הֲוַת מְבַכָּה, אִתְעָרוּ לְגַבָּהּ שִׁתִּין רִבּוֹא מַשִּׁרְיָין עִילָּאִין, וְכֻלְּהוּ אִיתְעָרוּ בְּכִיָה לְגַבָּהּ. בְּהַהוּא שַׁעֲתָא, אִשְׁתַּמַּע קָלָא לִרְקִיעַ עֲרָבוֹת, וְאִזְדַּעְזָעוּ מָאתָן אֶלֶף עָלְמִין, דַּהֲווֹ גְנִיזֵי מִן יוֹמָא דְאִתְבְּרֵי עָלְמָא, עַד דְּאִשְׁתְּמַע הַהוּא קָלָא לְרוּם שְׁמַיָּיא.

 

וכתב בענין זה הגאון רבי סלמאן מוצפי זצ”ל וזה לשונו:  התעוררות הכי גדולה שאפשר האדם לעורר רחמים העליונים למהר קץ פדות גאולת ישראל, היא זכירת הבטחת הקב”ה לרחל אמנו ע”ה: “אני מחזיר את ישראל למקומן” וכו’. וביאר מרן רבינו יוסף חיים בעוד יוסף חי פרשת ויצא, וזה לשונו: נמצא, חסד שעשתה רחל עם לאה אחותה, הועיל לישראל שזכו בעבור זה בהבטחה שהבטיחם הקב”ה בגאולה, כמו שאמרו “בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל וכו'”, ואע”פ שהאבות ומשה רבינו עליו השלום כולם הגישו טענות ודברים כדי להציל את ישראל בעבורם, לא הועיל אלא דבריה של רחל, והטעם, מפני כי מלבד שסבלון עלבון זה שסבלה על עצמה הוא דבר קשה מאוד נגד הטבע, הנה עוד בסבלון זה יש כח מספיק להצלת ישראל מפני שהוא דומה בדומה לדבר המבוקש לישראל, יען כי המבוקש הוא שהקב”ה יסבול כביכול לשכך חמתו ויסבול כעסו ולא יעשה בישראל כפי שורת הדין המחייבת אותם להשתקע בגלות בעבור עוונותיהם הרבים (ולאו דוקא עבודה־זרה), אלא יעשה עמהם לפנים משורת הדין, ומזה הזכות שיש ביד רחל אמנו ע”ה, בסבלון עלבונה, יצא הקל־וחומר הזה, לומר ומה היא סבלה עלבונה ועשתה לפנים משורת הדין ושורת הטבע בעבור להיטיב לאחותה, וכל־שכן שהקב”ה שהוא אב רחמן, מלא רחמים, חי וקיים לעד, שיסבול ויכבוש כעסו לעשות עם ישראל לפנים משורת הדין להשיבם למקומם. עכ”ל עוד יוסף חי.

 

עכשיו אנחנו צריכים להבין: מה שהקב”ה הבטיח לרחל אמנו ע”ה “בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן”, עד עכשיו לא נתקימה, וכבר עבר עליה אלפיים וארבעה מאות שנה, שזמן ההבטחה היתה בחורבן בית ראשון, יען ההבטחה לא נתקיימה בבנין בית שני שעשר השבטים לא רצו לחזור וכו’, ואם כביכול הבטיח אותנו בתורה הקדושה שהוא “ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יהוה אלהיך שמה”, שסוף סוף יגאל אותנו, אם כן מה הרוויחה רחל אמנו ע”ה מן ההבטחה שלה? אלא ודאי הבטיח אותה שחוץ ממה שכתוב בתורה הקדושה שיגאל אותנו “ושב וכו'”, שיוותר משנות הגלות איזה ויתור מתאים לערך ההבטחה שהבטיח אותה. ואנחנו, עיני בשר לנו, רואים שנשאר מעט שנים מהאלף השישי האחרון, וחוץ ממה שסבלו ישראל ממיני מיתות משונות, וכמה מהיסורים שעבר עליהם ועובר תמיד.

 

וְעַתָּה, אָבִינוּ אָב הָרַחֲמָן, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים רַחֵם עָלֵינוּ, וּזְכֹר לָנוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁהִבְטַחְתָּ לְרָחֵל אִמֵּנוּ ע”ה, לִגְאוֹל אֶת בָּנֶיהָ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וַעֲדַיִין רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ זֶה כְאַלְפַּיִם שָנָה, חוּסָה נָּא עַל הָעֲלוּבָה הַזֹּאת וְעַל כְּבוֹד שְׁכִינַת עֻזֵּיךָ, וְהוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ, הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר הִתְפַּלְּלוּ עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל בִּנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ, וּבִכְלָלָם בָּכוּ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ לְפָנֶיךָ כָּל הַתַּנָּאִים הַקְּדוֹשִׁים, וּמֵהֶם: רִבִּי עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף הַנֶהֱרַג עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ, וְרִבִּי מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס, וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, וְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּנוֹ. וְכָל הַאֲמוֹרָאִים הַקְּדוֹשִׁים, וְכָל רַבָּנָן סַבוֹראָי וְהַגְּאוֹנִים, וְכָל הָרִאשׁוֹנִים וְהַאַחֲרוֹנִים, וְכָל מָארֵי דְּרָזִין וּמֵהֶם: רַבֵּנוּ יִצְחָק לוּרְיָא אַשְׁכְּנַזִּי וְרַבֵּנוּ שָׁלוֹם בֶּן יִצְחָק שָּׁרְעַבִּי, וּשְׁאָר כָּל עֲבָדֶיךָ הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וְגַם נִשְׁמוֹת הַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן מִתְפַּלְּלִים עַל גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְגַם תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן אֲשֶׁר הֶבֶל פִּיהֶם קָדוֹשׁ וְטָהוֹר הִתְפַּלְּלוּ לְפָנֶיךָ עַל גְּאֻלָּתֵנוּ בְּמֶשֶׁךְ כָּל הַדּוֹרוֹת, וְכֵן הָאֲנָשִׁים הַפְּשׂוּטִים וְהַתְּמִימִים וְהַטְּהוֹרִים, וְנָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת, וְעֲנִיִּים, וּמְעוּנִּים עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ, וּמִנְיָנִים, וְעַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל הַדּוֹרוֹת בְּכָל יוֹם וָיוֹם. יְהֹוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ בִּתְפִלַּת עַמֶּךָ, הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ. רְצֵה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ – יְהֹוָה עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ וּזְכֹר לָנוּ זְכוּת רָחֵל אִמֵּנוּ שֶּׁעָשְׂתָה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין וְלִפְנִים מִשּׁוּרַת הַטֶּבַע לְהַכְנִיס צָרָתָהּ בִּמְקוֹמָהּ, וְאֵת אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ לָהּ לִגְאוֹל אֶת בָּנֶיהָ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, מֶלֶךְ רַחֲמָן רַחֵם עָלֵינוּ, טוֹב וּמֵטִיב הִדָּרֶשׁ לָנוּ, שׁוּבָה עָלֵינוּ בַּהֲמוֹן רַחֲמֶיךָ, בִּגְלַל אָבוֹת שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנֶךָ, בְּנֵה בֵיתְךָ כּבַתְּחִלָּה, כּוֹנֵן בֵּית מִקְדָּשְׁךָ עַל מְכוֹנוֹ, הַרְאֵנוּ בְּבִנְיָנוֹ, שַׂמְּחֵנוּ בְּתִקּוּנוֹ, וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְתוֹכוֹ, וְהָשֵׁב כֹּהֲנִים לַעֲבוֹדָתָם, וּלְוִיִּים לְדוּכָנָם, לְשִׁירָם וּלְזִמְרָם, וְהָשֵׁב יִשְׂרָאֵל לִנְוֵיהֶם. וְשָׁם נַעֲלֶה וְנֵרָאֶה וְנִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנֶיךָ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְּשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ, וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ, וְשֵׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנוֹת חֹבֹתֵינוּ, תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם.

 

ועתה אנחנו מבקשים מרחל אמנו ע”ה שתעמוד בתפילה ובתחנונים לפני הקב”ה לעורר רחמים עליונים על ישראל, שיקבל ברחמים וברצון תפילתנו זאת שהתפללנו לפניו, ואולי על ידי זה יתעוררו הרחמים העליונים בכל העולמות והפרצופים ויצא כרוז מן השמים מבשר גאולת ישראל ויאמר כה אמר יהוה מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי באתי לגאלך אנכי יהוה במהרה בקרוב. ואנחנו ומבקשים ומתחננים מהקב”ה, שרחל אמנו ורשב”י ורבי אלעזר בנו וְיוֹתָם בֶּן עֻזִיָּהוּ ורבי מאיר בעל הנס, עם שאר הצדיקים שבגן עדן, שיתעוררו וילכו למערת המכפלה ויודיעו לאבותינו הקדושים זיע”א המצב החמור של הגלות שאנחנו נמצאים בו, ויתאמצו כולם בתפלה ובתחנונים לפני הקב”ה שיגאלנו במהרה. ואנחנו מבקשים מהקב”ה, שאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום, ושאר כורתי ברית והצדיקים אשר הפקידו מזכיות ומעשים טובים, והצדיקים אשר התאמצו בתפלות ובתחנונים לגאולת שכינת עוזנו וישראל, שהקב”ה יוותר לכל אחד בשבילו על חלק מסוים מהגלות, וממילא עכשיו יהיה מוכשר בהחלט שימהר קץ פדותינו ויצמיח לנו ישענו, ישלח לנו שני משיחנו במהרה, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, יראו עיננו וישמח לבנו, ובית המקדש בנוי ומשוכלל בהדרו ויפיו, ואם הבנים שמחה שכינת עוזנו צהלה ושמחה, במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.