נהגו עם ישראל הקדושים, על פי הנאמר בתלמוד (הוריות דף י”ב ע”ב[1]) לעשות “סימנים” בשני הלילות של ראש השנה. ה”סימנים” אלו הן אלמנטים שמצד שמותיהם או מראיהם או אופי גידולם – מזכירים דברים חיוביים, ומגלה לנו התלמוד שיש בכח באיזכורים אלו לעורר “סימן טוב” להשפיע לנו מאותם הטובות לכל השנה כולה.
המנהג הוא לאכול מהסימנים בשני הלילות של ראש השנה (אחרי אכילת החלות). ועל פי הבן איש חי[2] נכון לעשות כן בכל ארבעת הסעודות של ראש השנה.
הבהרה: כמובן יש להדפיס את הסימנים לפני ראש השנה (או לקרוא מתוך המחזור של ראש השנה), וחלילה לבדוק את הסימנים ברשת ביום ראש השנה עצמו, כי הדבר נחשב כחילול קדושת החג, וחילול לא יכול להביא השפעות הטובות אלא להיפך חס ושלום.
ואלו הן הסימנים, עם ההנחיות ההלכתיות והנהגות, על פי מנהג הספרדים ונוסח עדות המזרח:
תַּמָּר (תמר מיובש או טרי)
יש להתחיל את הסדר עם התמר (ולא עם הרימון כפי שיש נוהגים), וכמו שפסק מרן רבינו עובדיה יוסף זצ”ל בחזו”ע (ימים נוראים עמ’ צ”ג).
יחזיק את התמר ביד ימין, ויברך עליו ברכת העץ, ויכווין בברכה זו לפטור גם את הרימון וכל שאר הדברים שברכתם “בורא פרי העץ”:
בָּרוּךְ אַתָּה ה’, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ:
ויאכל מהתמר. מאז, אחרי שסיים לאכול קצת מהתמר, והוא עודנו בידו, יאמר בקשה זו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’, אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיִּתַּמּוּ אוֹיְבֵינוּ וְשׂוֹנְאֵינוּ וְכֹל מְבַקְשֵׁי רָעָתֵנוּ.
הסבר וכוונות: בבקשה זו, הכוונה היא שיתמו (שיגמרו) כל ה”אויבים” הגשמיים שונאי עם ישראל[3]. וה”סימן” לכך הוא בשל דמיון בין המילה “תמר” למושג של “יתמו”.
רוּבִּיַא (שעועית ירוקה הנקראת לוביה, Vigna unguiculata. ויש נוהגים: פול ירוק)
בהלכה יש ספק אם הרוביא (וכן שאר הסימנים להלן שברכתם “בורא פרי האדמה”) חייבת בברכה או שנפטרה ע”י ברכת המוציא לחם מן הארץ. לכן ישנם שני אפשרויות:
- יאכל מעט רוביא עם קצת לחם (חלה), באופן שתחשב הרוביא כנטפלת ללחם.
- יקח בננה או בוטנים (שהם בוודאי לא חלק מהסעודה כיון שאינם מבושלים) ויברך עליהם “בָּרוּךְ אַתָּה ה’, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה”, ויכויון בזה לפטור את הלוביא וכל שאר הסימנים שברכתם בורא פרי האדמה.
ויקח קצת הרוביא (עם לחם או בלי לחם, תלוי בנאמר לעיל בסמוך), ויאמר בקשה זו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’, אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיִּרְבּוּ זְכֻיוֹתֵינוּ (נוסח אחר: זָכִיּוֹתֵינוּ) וּתְלַבְּבֵנוּ.
הסבר: השעועית או הפול, כיון שנקראים “רוביא”, מעוררים את הענין של “ריבוי”, וכך אנחנו מתפללים שנזכה לריבוי מעשים טובים. וגם מצד דמיון המילה, אנו מתפללים שהקב”ה “יְלַבֵּב אותנו” – כלומר שיכווין את לבבנו לדברים הטובים.
כַּרְתִּי (כרישה, לוף, Allium ampeloprasum)
בנושא הכרתי, יש מניעה לאכלו כמות שהוא בראש השנה, מפני שהוא מר, ובראש השנה לא אוכלים דברים מרים כדי שלא יהיה ח”ו סימן למרירות. ולכן ישנם שני אפשרויות בנושא:
- אפשרות אחת, אותה כתב רבינו בעל הבן איש חי, לקחת את הכרתי ביד ולומר את הבקשה מבלי לאכלו. וככל הנראה, כך נהג גם מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל.
- אפשרות השניה, להכין חביתה עם הכרתי, כך שטעמו של הכרתי לא יהיה מורגש כל כך. וכן ראינו נוהגים בכמה עדות וכגון יוצאי לבנון וארם צובא. במקרה ורוצים לאכול את הכרתי, יש בתחילה לברך ברכת “שהכל נהיה בדברו” על מעט סוכר, או לאכול את הכרתי עם מעט לחם (חלה). [כמובן שמומלץ להכין את החביתה מערב ראש השנה, ואם רוצים להכין בראש השנה צריך שיהיה באופן המותר והיינו שמעבירים אש ממקור קיים].
יקח את הכרתי, ויאמר בקשה זו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’, אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיִּכָּרְתוּ אוֹיְבֵינוּ וְשׂוֹנְאֵינוּ וְכֹל מְבַקְשֵׁי רָעָתֵנוּ.
הסבר וכוונות: בשונה לבקשה על התמר, ששם הבקשה היתה שיגמרו האויבים הגשמיים, כאן הכוונה היא לאויבים רוחניים, שהם כחות הטומאה שנבראו מהעוונות של האדם, ובפרט מטיפי ז-רע לבטלה, שאנו בזה מתפללים להקב”ה שיכרית אויבים אלו[4].
סִלְקָא (עלי תרד, Spinacia oleracea, ויש נוהגים: מנגולד, ורבים כיום נוהגים: סלק)
- לפי המנהג הקדום להשתמש בעלי תרד, ההוראות הם כפי שנתבארו לעיל לענין ה”כרתי”, שמחמת המרירות יש לתפוס ביד מבלי לאכול, או להשתמש בתוך חביתה. אך ההיתר לאוכלו הוא רק אם הוא מגידול מיוחד ללא תולעים, אך אם יש חשש תולעים, רק יקחנו בידו ולא יאכל ממנו (ומרן הגאון רבינו עובדיה יוסף זצ”ל היה אומר בדרך צחות, שהסלקא יש “לסלק” מהשולחן שלא לאכלה, מחמת התולעים[5]).
- ולפי מה שנהגו היום להשתמש בסלק (והוא מנהג הגון, מפני שכיום כבר לא קוראים לעלי תרד בשם “סלקא”), ההוראות הם כפי שנתבאר לעיל לענין הרוביא, שיש לאכול עם מעט לחם מחמת ספק בברכות, אלא א”כ כבר ברך “בורא פרי האדמה” על בוטנים או בננה וכדומה, שאז נפטר גם הסלק.
יקח את הסלק, ויבקש בקשה זו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’, אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ אוֹיְבֵינוּ וְשׂוֹנְאֵינוּ וְכֹל מְבַקְשֵׁי רָעָתֵנוּ.
הסבר וכוונות: כאן הבקשה היא שהק”ה יסלק את האויבים השמימיים, שהם המלאכים המקטרגים על עוונותינו בפני הקב”ה[6] (ולכן הבקשה היא רק “שיסלקו” ולא שיכרתו, מפני שאין אפשרות כעת להכרית אותם רק להרחיק אותם).
קָרָא (דלעת, Cucurbita, ויש נוהגים: קישוא לבן)
יקח את הדלעת המבושלת (אם עדיין לא ברך “בורא פרי האדמה”, יקח את הדלעת עם מעט לחם או חלה), ויאמר בקשה זו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’, אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתִּקְרַע רוֹעַ גְּזַר דִּינֵנוּ, וְיִקָּרְאוּ לְפָנֶיךָ זְכֻיּוֹתֵינוּ (נוסח אחר: זָכִיּוֹתֵינוּ).
הסבר: מבקשים על דברים שמשתעים מתוך המילה “קרא” (“קרע”).
כוונות: ועל פי הסוד, כאשר מבקשים “שתקרע רוע גזר דיננו”, יש לכווין: “קרע שטן”[7].
רִימּוֹן (גרעיני רימון מתוק)
יקח גריעינים של רימון מתוק ולא חמוץ (ואם הוא חמוץ קצת, יוסיף סוכר על הגרעינים כדי למתקם), ויאמר בקשה זו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’, אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁנִּהְיֶה מְלֵאִים מִצְוֹת כָּרִמּוֹן.
הסבר: ברימון הטבעי המקורי, על פי רוב היו תרי”ג (613) גרעינים כמנין מצוות התורה (ברימונים הגדלים בימינו המצב השתנה קצת, אבל עדיין הרימון מלא כל כולו בגרעינים צפופים, מה שמצביע על ריבוי ותוכן מלא), ועל כן אנחנו מבקשים שנזכה לריבוי של מצוות ומעשים טובים כדוגמת גרעיני הרימון.
כוונות: וכתב הגאון רבי חיים פלאג’י זצ”ל[8], שבבקשה הנ”ל יש להתעורר לחזור בתשובה ולבקש שמכח התשובה לא יוכלו כחות הטומאה הנקראים קליפות להשתלט על המצוות שעשינו, כמו שהגרעינים יצאו מתוך קליפת הרימון.
תפוח מבושל בסוכר
מנהג הספרדים, המיוסד על פי הסוד, יש להשתמש בראש השנה בתפוח מבושל בסוכר, ולא להטביל את התפוח בדבש.
יקח את התפוח, ויאמר בקשה זו:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’, אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עָלֵינוּ שָׁנָה טוֹבָה וּמְתוּקָה.
הסבר: טעם לתפוח בליל ר”ה כי התפוח יש בו שלשה הנאות: טעם, ומראה, וריח, והוא לסימן טוב לבקשתינו שפע הכללי שהוא “בני חיי מזוני” (בנים, חיים, ופרנסה) לכל השנה כולה[9]. ומבקשים שתהיה השנה טובה, ולא רק “טובה” אלא גם שנרגיש שזה טוב, בבחינה “ומתוקה”.
כוונות: כשאוכל את התפוח, יכוין למתק את הדינים (בחינת “לחקל תפוחין קידישין” הרומז לשכינה שהיא ביום הזה בדינא קשיא וצריכים מיתוק)[10].
דקדוק: יש לשים לב במילה “ומתוקה”, שבמקרה הזה אות מ’ באה עם שווא נח, ולא שווא נד.
ראש כבש (גולגולת של כבש עם הבשר שעליה, מבושל או צלוי. ואם אין להשיג, אפשר גם ראש של דג).
מי שיש לו ראש של כבש, יקח את הצלחת עם הראש, ויאמר בקשה זו (ואחרי הבקשה, יקח מן הבשר ויאכל):
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’, אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁנִּהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב, וְתִזְכָּר (אומרים: וְתִזְכֹּר) לָנוּ עֲקֵדָתוֹ וְאֵילוֹ שֶׁל יִצְחָק אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם בֶּן אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
ואם אוכל ראש של דג (או ראש של עוף לנוהגים שלא לאכול דג בראש השנה), אומר רק את הבקשה המקוצרת:
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’, אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁנִּהְיֶה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב.
הסבר: מבקשים מהקב”ה שעם ישראל לא יהיו תחת שלטון האומות, וכמו כן מבקשים שהקב”ה שיעמוד לנו הזכות של אברהם אבינו ע”ה במה ששמע בקול ה’ לעקוד את יצחק בנו, וגם הזכות על מה שהקריב איל כתחליף ליצחק, ומחמת זכות זו הקב”ה ירחם עלינו ויגזור עילנו שנה טובה.
מקורות:
[1] דכך נאמר שם בגמ’: “אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי.
[2] ש”ר פרשת נצבים.
[3] בן איש חי ש”ר פרשת נצבים.
[4] בן איש חי שם.
[5] ספר משיעורי הראש”ל ח”ב עמ’ ס”ז.
[6] בן איש חי שם.
[7] בן איש חי שם.
[8] מועד לכל חי סי’ י”ב אות י”ז.
[9] בן איש חי שם.
[10] מועד לכל חי שם אות י”ג.