מקורות:
בפשטות היה מקום לומר שהמגלה פנים בתורה הוא זה שמוציא פסוקים מידי משמעותם האמיתית, ומפרש בעניין אחר, כעין מ"ש במשנה מסכת מגילה (פ"ד מ"ט), שהמכנה בעריות משתקין אותו, כגון האומר מזרעך לא תתן להעביר למולך (ויקרא י"ח), שמפרש הכתוב שיש חיוב כרת בישראל שבא על הגויה והוליד ממנה בן לע"ז, משתקין אותו בנזיפה. אולם להלן נראה שחז"ל לא פירשו כן את מגלה פנים בתורה, ויתכן משום שהוא פשיטא, או לפי שזהו עוונו חמור יותר שהוא מסלף דברי תורה בשקר, ולדעת הים של שלמה המשקר בדיני התורה הוא אפי' ביהרג ואל יעבור[1].
והנה בסנהדרין (צט.) איתא, "כי דבר ה' בזה" זה המגלה פנים בתורה, ופירש רש"י (ע"ב ד"ה מגלה פנים), מעיז פנים כלפי עוסקי תורה, וחמור הוא מאפיקורוס, שיש בו אפקירותא בעלמא. ובגמרא (להלן בע"ב), יש אומרים שהמבזה ת"ח, נקרא מגלה פנים בתורה, ויש אומרים מי שעושה כמנשה בן חזקיה, שהיה מלגלג על דברי תורה, ואומר שנכתבו דברים ללא צורך, ונותן מום בתורה. וכ"כ רבינו יונה: זה המעיז פניו כלפי התורה לעשות עבירות בפרהסיא והוא הדין למעיז פנים כלפי לומדיה. ובירושלמי פ"ק דפאה, מגלה פנים בתורה זה שאומר לא נתנה תורה מן השמים, ומקשה הירושלמי והלא כבר שנינו האומר אין תורה מן השמים, א"ר מנא זה שעבר ע"ד תורה בפרהסיא כגון יהויקים מלך יהודה וחביריו.
וכתב הרמב"ם על משנה באבות (פ"ג משנה י"א) שאמרו שם שהמגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין לו חלק לעוה"ב: הוא אשר יעבור על מצוות התורה בפרהסיא, והיא תכלית הכפירה, ועניין מגלה פנים – יגלה פניו ויעיז, ובגמרא פאה, אמרו: "מגלה פנים בתורה – העובר על ד"ת בפרהסיא כיהויקים בן יאשיהו", "מפר ברית – המושך לו עורלה". ובכל אלו הדברים אשר אמרו החכמים בהם שהעושה אותם אין לו חלק לעוה"ב, אמרו: "מה אנן קימין, אם בשעשה תשובה, אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה, אלא בשלא עשה תשובה ומת בייסורין". רצונו לומר, כי חומר אותם החטאים אשר זכרו בהם "אין לו חלק", משאר החטאים, הוא, שהיסורין עם המיתה לא יכפרו אותם, ע"כ.
והנה צ"ב מה הקשר בין הכופר בתורה, לבין המבזה ת"ח לעניין מגלה פנים בתורה, דבשלמא הכופר בתורה נופל בו שפיר הלשון מעיז פניו בתורה, אבל במבזה ת"ח צ"ב מה העזות שלו כנגד התורה, דאם משום שעובר על לא תסור או על מצות כבוד ת"ח, א"כ סברא זו שייכת בכל מצוה שיעבור עליה? ונראה להסביר שמכיון שהתורה שהת"ח לומד נהפכת להיות חלק ממנו, כמבואר בכמה מקומות בחז"ל, שגופו של הת"ח מתקדש בקדושת התורה, נמצא שהמבזה את הת"ח הרי הוא מבזה את התורה עצמה, וזה כלול במה שאמרו כאן בגמרא שהמבזה ת"ח הוא בכלל מגלה פנים בתורה[2]. ועוד
[1] בב"ק (לח.), ת"ר וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם קראו ושנו ושלשו בשעת פטירתן אמרו להם דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא חוץ מדבר זה שאתם אומרים שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור של כנעני שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם. ויש לעיין למה קבעו וחקקו רבינא ורב אשי מימרא זו בגמרא, ומה רצו ללמדנו בזה. ומתוך דברי המהרש"ל ביש"ש (שם סי' ט') מבואר שיש ללמוד מזה שני דינים, חדא שאין ללמד תורה לעכו"ם משום שלום מלכות וק"ו משום שכר הנאה, אם לא בגזירה והכרח. וכמ"ש התוס' ד"ה קראו, דבעל כרחם לימדום ע"פ דברי המושל. ועוד יש ללמוד שאסור לשנות דברי תורה, אף בשעת סכנה, וחייב למסור עצמו עליה. שהרי לפי תירוץ התוס' שמלכות הרשעה גזרה עליהם, למה לא חששו חכמים שתעליל מלכות הרשעה עליהם, הלא לא ימצא אצלהם דבר קשה כזה עלינו לומר שאנו פוטרין מהיזיקן, והם חייבים. וכי לא היה ראוי לחוש ח"ו לכמה שמדות וחורבות דליפוק מיניה. בפרט מלכות הרשעה, שכל מחשבתם רק להתגולל ולהתנפל על שונאיו. והיה להם לשנות ולהשיב, או ששניהם חייבים או ששניהם פטורים. אלא ש"מ שמחוייבים אנו למסור על קידוש השם. ואם ח"ו ישנה הדין הוה ככופר בתורת משה. ולכאו' דין זה סותר למ"ש במגילה (ט.), במעשה בתלמי שכינס ע"ב זקנים ושינו לשון התורה. ועיין מה שהארכתי בזה בחיבורי כרם יוסף שם, וקחנו לכאן.
אך לדעתי יש לחלק שמכיון שבכל הדינים והמצוות קי"ל יעבור ואל יהרג, כשמורה הדין שלא כהלכתו במקום פקו"נ לא חשיב ככופר בתורת ה', אלא אדרבה עושה כן על פי דת תוה"ק, משא"כ כשעובד ע"ז בפועל או מאמין בה דאז אינו שייך חילוק זה. ועוד יש להשיב על סברא זו, שבאמת אין זה בכלל כפירה כלל כיון שהוא מודה שהשי"ת אמת ותורתו אמת רק הוי מגלה פנים בתורה שלא כהלכה במקום פקו"נ.
[2] בהקשר לזה שמעתי ממרן הגר"ד כהן שליט"א ר"י חברון, ביאור מ"ש במדרש (שה"ש רבה פ"ד סי' י"א), רבי יוחנן אומר כל האומר ד"ת ברבים ואינן ערבין על שומעיהן ככלה שעריבה על בני אדם בחופתה נוח לו שלא אמרן. ריש לקיש אמר כל האומר דברי תורה ואינן ערבין על שומעיהן ככלה שעריבה על בעלה בשעת חופתה נוח לו שלא אמרן. שר"ל בא להוסיף שלא זו בלבד שדברי תורה צריכין להיות ערבים על שומעיהם, וירגישו בהן את מתיקותה, אלא שצריך האדם להיות קשור ומחובר בתורה, עד שירגיש שהתורה היא ממש חלק בלתי נפרד ממנו, כקשר של עריבות כלה על בעלה, שאף העריבות באה מכח מעשה המקשר ביניהם להיות כאחד על ידי אירוסין ונישואין, וכדברי המהר"ל בספרו נצח ישראל (פרק ס"ח) שהתורה מאורסת לישראל דוקא, כי על ידי תורה שבעל פה שהיא בפה האדם, והיא עם האדם לגמרי ואינה כתובה על הקלף, יש לתורה חיבור לישראל, וביאר שלכך אין ראוי שתהא תורה שבעל פה כתובה, שאם היתה כתובה לא היה לתורה חיבור לישראל בפרט כמו שראוי שתהיה התורה חיבור לישראל דוקא, והבית הלוי (דרוש י"ח) כתב שעל ידי שניתנה תורה שבעל פה לישראל נתעלו בה מעלה גדולה יותר, דמקודם היו ישראל והתורה שני עניינים, דישראל הם המקיימים לתורה ושומרים אותה, והיו בבחינת כלי שמונחת בו התורה, וכארון הקודש שמונח בו הספר תורה, והוא תשמישי קדושה, אבל אחר כך שניתן לישראל תורה שבעל פה, נמצא דישראל הם בבחינת קלף של תורה שבעל פה, וכמאמר הכתוב "כותבם על לוח ליבך", וכמו שהקלף של ס"ת הוא עצם הקדושה ולא תשמיש, דהקלף והכתב שבו שניהם יחד כספר תורה, כך התורה וישראל חד הם, וכך צריך האדם להיות בקשר והשייכות שלו בתורה, שתהיה התורה חלק בלתי נפרד ממנו. וע"ע מ"ש בזה בהקדמה לחיבורי "אשכול יוסף" עה"ת.
