מה המקור לכך שהמדבר לשון הרע על חבירו נוטל עוונותיו, וזכויותיו עוברים אליו?

מקורות:

הנה מה שאומרים העולם שמי שמספר לשון הרע, נוטלים מהמספר את כל זכויותיו, ונותנים אותם למי שסיפר עליו, וכן נוטלים את העוונות של זה שסיפר עליו, ונותנים אותם על ראשו של המספר, מקור הדברים נמצא ברבינו בחיי בספרו חובת הלבבות (שער הכניעה פ”ז), וכ”כ בספר אורחות צדיקים (שער הענוה), וז”ל: ואם מה שסיפר עליו הוא שקר, אל יכלים המספר ולא יכעס עמו, כי כבר היה אחד מן החכמים שסיפרו עליו רע, וכשנודע הדבר לחסיד, שלח לאותו שסיפר עליו דורון, וכתב לו: אתה שלחת לי דורון מזכויותיך, ואני גמלתיו לך בדורון זה ששלחתי לך! הרף, אחי, וחמול על זכויותיך, שלא תאבדנה ממך ולא תרגיש, כי ליום הדין מראים מצוות להרבה בני אדם שלא עשו אותן המצוות, ויאמרו: הלא לא עשינו זה?! וישיבו להם: אותם שסיפרו עליכם רע הם עשו אלו המצוות, ונוטלים אותן מהם ונותנים לכם! וכן לרשעים מראים עבירות שלא עשו, וכשיאמרו: הלא לא עשינו?! ישיבו להם: אלו העבירות עשו אותם שסיפרת עליהם לשון הרע ונטלו מהם ונתווספו עליכם. וזהו שנא’ (תהלים ע”ט י”ב): “והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם חרפתם אשר חרפוך ה'”, כי כל המחרף הצדיק, כאילו מחרף השם ברוך הוא, כי אויבי ישראל נקראים אויבי השם בכמה מקומות, ועל זה הזהירנו בתורה (דברים כד ט): “זכור את אשר עשה ה’ אלהיך למרים בדרך”.

וכן הדבר יוצא מפי המלאך המגיד למרן רבינו יוסף קארו זיע”א כמבואר בספר מגיד מישרים (ויקהל מהדו”ק ד”ה וגם), וז”ל: וגם בעניין אשר קמו נגדך, אין לך להרהר בזה, כי הם לא יזיקוך אלא הועילו, כי מי שאומר לשון הרע על חבירו מנכין לו מזכויותיו ונותנים וכו’, הוא אמת ויציב, ואילו היו יודעים בני אדם דבר זה היו שמחים כאשר שומעים שאומרים עליהם דבר רע, כאילו נתנו להם מתנת כסף או זהב, אלא בגלל כבוד התורה שלך שזלזלו בה הראו לכל העולם קשרים שיקומו נגדם, עכ”ל.

והנה בדבריהם של רבנן קדמאי קשישאי, לא מפורש להדיא שהמדבר לשון הרע מפסיד את “כל” זכויותיו, שכולן עוברות למי שסיפר עליו, וכן להיפך לעניין “כל” העבירות של זה שסיפר עליו, שיעברו כולן למספר, אלא רק כתבו שמנקים מהזכויות של זה, ומהעבירות של זה, זאת ועוד קשה שהלא כבר השיב רב האי גאון בתשובה הנדפסת בשו”ת מהר”ם אלשקר (סי’ ק”א), שאי אפשר ולא שייך למכור מצוות ועוונות, שהלא הכתוב אומר “צדקת הצדיק עליו תהיה”, וכן הוא אומר “ורשעת הרשע עליו תהיה”, כשם שאין אדם נתפס בעוון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו, היחשוב כי מתן שכר של מצות דבר שיישאהו אדם בחיקו וילך, כדי שיתן זה מתן שכרו לזה, אילו ידעו מה הוא השכר לא היה זה נותנו לזה ולא זה מקבלו מזה, עש”ב, ועיין מ”ש בזה בסימן… ויתכן לפרש שמה שאמרו לעניין לשון הרע, היינו עבירות וזכויות כנגד אותו לשון הרע שדיבר, כגון אם סיפר על חבירו שגזל, יטלו ממנו זכויות כנגד עוון גזל ויתנו לו, וכן להיפך, וכן בדין במידה כנגד מידה, אבל מה הסברא לומר שיטלו את הזכויות של מי שמדבר לשון הרע, וכן להיפך, וכן ראיתי למחברי דורנו שנלאו למצוא הסבר לדבר[1].

אמנם ראיתי לרבותינו האחרונים ז”ל, שלמדו הדברים כפשטן כפי שאומרים העולם, שמחליפים זה בזה כל העוונות והזכויות, ומצאתי במדרש רבה (דברים פ”ו סוף פ’ תצא) שאמרו בהאי לישנא: “הרשעים שמתכוונים לומר לשון הרע על חבריהם לחתוך את חייהם, על אחת כמה וכמה שיחתוך הקב”ה את לשונם שנא’ יכרת ה’ כל שפתי חלקות”, ונראה בביאור דבריהם, שהמספר לשון הרע רוצה להכתים שם חבירו, שהוא רשע ובעל עבירות, ולהטות דינו לכף חובה, שהרי ידוע מ”ש בגמרא (קידושין מ.), וברמב”ם (הל’ תשובה), שמחשבים לכל אדם זכויות כנגד עוונות לפי רוב, רוב מצוות ה”ז צדיק, רוב עוונות ה”ז רשע, מחצה על מחצה בינוני, ואמרו שם שיראה כל אדם עצמו כאילו הוא בינוני, עשה מצוה א’ הכריע עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עשה עבירה א’ הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה. וא”כ ע”י דיבור לשון הרע רוצה הלה להטות דינו של חבירו וכל העולם לכף חובה, וזה הפירוש בדברי המדרש, שהאומר לשון הרע רוצה לחתוך חייו של חבירו, ומה”ט ניחא שלכן בדין שיטול הוא עצמו עוונות חבירו, וזכויותיו יעברו לחבירו, מידה כנגד מידה. והגם שעניין זה ג”כ במי שמדבר על חבירו לשון הרע של אמת, כבר ידעת דמבואר בכמה מקומות בחז”ל, שיש משמעות מאד גדולה כשדנים את האדם לכף זכות, שאז גם בשמים יש משמעות ומשקל לקבלת כף זכות להקל מדינו של החוטא, כמו שמצינו בגמרא בחגיגה (טו:), שאליהו הנביא אמר לרבה בר שילא, שהקב”ה אומר שמועות בשם כל החכמים חוץ משמו של רבי מאיר, משום שהיה לומד תורה מפי רבו אלישע בן אבויה גם לאחר שיצא לתרבות רעה, ואמר רבה בר שילא לאליהו, והלא רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק, אמר לו עכשיו הקב”ה אומר, מאיר בני אומר כך וכך. וביאר בשטמ”ק ב”ק (נ.), שכמו שמצינו ברבי חנינא בן דוסא שהתפלל על בתו של נחוניא חופר שיחין, שנפלה לבור גדול, באומרו דבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו, ונצלה ועלתה בנס כמבואר שם, אע”ג שמת בנו בצמא, היינו דמ”מ הקב”ה מסכים לסברת הצדיקים שבדור, וכשמת בנו בצמא כבר מת רבי חנינא, כמו”כ לעניין רבי מאיר שלא היו אומרים דבר במתיבתא דרקיעא בשמו מפני שלמד מאחר, עד שאמר רבה בר שילא לאליהו ומאי איכפת ליה אגוז מצא בירר את האוכל וזרק את הפסולת והסכים הקב”ה לדעתו ומכאן ואילך היה אומר בשם רבי מאיר. וכיו”ב ביאר מרן החיד”א, שהיה על ר”מ מקטרגים על שלמד תורה מפי אחר, ולכן היה צריך שיהיה לו מליץ טוב למטה, וכתב בספר חסידים (סי’ רכ”ד), שהקב”ה חפץ שיסכימו עליונים ותחתונים למדת משפטיו. וכן מבואר עוד בשטמ”ק נדרים (מ.), שיש תרעומת מדת הדין כל זמן שאין דנין את האדם למטה לכף זכות, לכן אפי’ שהשי”ת יודע היה לימוד זכות על ר”מ, לא רצה לעשות כן עד שיפסקו כך למטה, כדי לא לעורר תרעומת מדת הדין, וביאר בזה מ”ש שם רבא, שבתחילת החולי לא יפרסם החולי לרבים, כדי שלא ידונוהו לכף חובה, שבשביל עוונותיו חלה, ועי”ז יורע מזלו וימות. וע”ע מ”ש בזה בחיבורי שלהבת יוסף (פרשת קדושים).

והנה מלבד מה שביארתי בס”ד, הנה מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה הביא בזה בספרו מאור ישראל דרשות (עמ’ של”ט), מדברי הגאון רבי שלמה קלוגר זצ”ל שאין לתמוה על זה, כי בלא”ה המדבר לשון הרע אין לו חלק לעוה”ב כמ”ש רבינו הרמב”ם (תשובה ג’ ו’). וראה עוד בגמרא ערכין (טו:), שהאריכו מאד בחומרת עוון המספר לשון הרע, ואמרו שעבירה זו שקולה כג’ עבירות, והרי הוא ככופר בתורה, ומבואר שם שעוון לשון הרע חמור יותר משאר איסורים שבתורה. וא”כ לא פלא למה בשאר איסורים שבתורה לא מצינו כדבר הזה. וראה עוד להלן בהערה מה שכתבתי לצדד בביאור העניין, שרק זוהמת החטא עוברת לזה שדיבר עליו לשון הרע, אבל החטאים עצמם אין מתכפרים אלא בתשובה.

וביאר מרן הגר”ח קנייבסקי זצ”ל דהיינו דוקא במי שהוא בעל לשון הרע, שרגיל תמיד לדבר וליתן דופי באנשים, אבל לא במי שחטא וסיפר באקראי לשון הרע, וכן כתוב בשם מרן הגאון רבי יהודה צדקה זצ”ל ראש ישיבת “פורת יוסף”, שפשוט דהיינו דוקא במי שהוא בעל לשון הרע. וראיתי להגרי”ח סופר שליט”א שצידד כן, ודימה הדבר למ”ש מרן בכסף משנה (דעות ז’), שמ”ש חז”ל (תוספתא פאה פ”א ה”ב, ירושלמי פ”א דפאה, דרך ארץ רבה פרק י”א), שהמדבר לשון הרע אין לו חלק לעוה”ב, היינו במי שהוא בעל לשון הרע.

והנה סימוכין למה שאומרים העולם, שע”י דיבור לשון הרע מאבד כל זכויותיו, ונוטל כל עוונותיו של חבירו, יש להביא ממ”ש נכד רבינו הרמב”ם, רבינו דוד הנגיד, בפירושו למסכת אבות (פ”א מי”ז דף י”ז), וז”ל: וספרו ע”ה שהיה גביר אחד שדיבר דברים רעים על חכם אחד, והחכם לא רצה להשיבו, ושלח לגביר מנחה חשובה, ואמר לו החכם, ראויה לך המנחה, לפי שאתה הקלת מעלי העוונות שהיו עלי, ואיך לא אתן לך מתנה, ראה מעלת מי ששומע חרפתו ושותק, כי אפילו העוונות שיש לו, המחרפם יקחם ממנו, ע”כ. וקצת נראה ממשמעות לשונו שכל הזכויות והעבירות עוברות^[2].

וכ”כ מרן הח”ח בספרו שמירת הלשון (שער הזכירה פ”ז), בביאור מ”ש במדרש תהלים (פרק נ”ב ס”א), עה”פ (קהלת ה’ ה’) “אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלוקים על קולך וחיבל את מעשה ידיך”, הכתוב מדבר במי שמדבר לשון הרע, שהוא מחטיא בפיו את בשרו במה שמוציא בפיו, ולוקה בצרעת. “ואל תאמר לפני המלאך” זה כהן, שנא’ (מלאכי ב’ ז’), “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה’ צבאות הוא”, שהמצורע בא אצלו, שנא’ (ויקרא יד ב) “זאת תהיה תורת המצורע”, נוטריקון המוציא רע, “למה יקצוף האלוקים על קולך”, על אותו הקול שהוצאת בפיך, ואמרת לשון הרע על חבירך, “וחיבל את מעשה ידיך”, מעט תורה שיש בידך אתה מאבדה. וכתב החפץ חיים, ופשוט שכוונת המדרש כמו שכתבו בסה”ק שמי שמדבר לשון הרע על חבירו גורם שנוטלים ממנו זכויותיו שעשה עד עתה, ונותנים אותם לחבירו. וכ”כ מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה בספרו מאור ישראל דרשות (עמ’ של”ט), בביאור דברי מדרש זה בשם הגאון רבי שלמה קלוגר זצ”ל, שהוסיף ואל יפלא דבר זה בעיניך, שהרי כתב רבינו הרמב”ם (תשובה ג’ ו’), שבעלי לשון הרע אין להם חלק לעוה”ב. ובמאור ישראל שם, ביאר בזה מה שנאמר במשלי (י”ג ז’), “יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב”, וביאר עוד שיסוד זה רמוז במ”ש (ב”מ נח:), שהמלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, “דאזיל סומקא ואתי חיורתא”, והיינו דסומקא הם העוונות, וחיורתא הם הזכויות, כמו שנא’ “אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו”.

ושמעתי עוד מפ”ק של מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל שביאר בזה מאמר דוד המלך ע”ה בתהלים (ס”ט י”ג) “ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר”, שהיה דוד המלך ע”ה מתאונן על מה שהיו מדברים בו סרה ומוציאים עליו דיבה יושבי שער, ואלו השותים שכר בבתי משתאות, שאין להם זכויות ואין לו מזה תועלת, ובמדרש איכה (סי’ י”ז) אמרו “ישיחו בי יושבי שער”, אלו אומות העולם שהן יושבין בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות, ונגינות שותי שכר.  משא”כ אם היו מדברים עליו תופסי התורה ובעלי מצוות, היה שמח לזכות בשלל אדיר ורב של זכויותיהם, אבל עתה אין הצר שוה בנזק המלך^[3]. וכיו”ב כתב מרן החיד”א בספרו עבודת הקודש צפורן שמיר (סי’ י”ג אות רט”ז), בביאור מ”ש במדרש מרגניתא דרבי מאיר, אוי לו למי שמאבד עמלו, היינו במדבר לשון הרע וחבירו לוקח זכויותיו, והוא מאבד את עמלו. וכ”כ מאור הגולה רבינו יוסף חיים זצ”ל בעל הבן איש חי בספרו אדרת אליהו (ריש פרשת קרח), וז”ל: ידוע שכל אדם העושה עוון נדבק בו חלק רע מאותו העוון, כי אותו העוון שעשה הוא עצמו חלק רע ונדבק בו ומטמא אותו, וכמו שכתוב “ותהי עוונותם על עצמותם”, כי העוון שהוא רע גמור בהחלט נדבק באדם, ואמנם הרע הזה שהוא העוון עצמו אפשר לו להסתלק ממנו, והוא על דרך שכתבו חז”ל שמי שמספר לשון הרע על חבירו לוקח כל עוונות חבירו ונותן לו כל זכויותיו, ונמצא לפי זה אם האדם הזה ספרו עליו לשון הרע, יש לו תקנה שהרע שהוא העוון עצמו שעשה ייפרד ממנו כי יקח אותו בעל לשון הרע”‘. וכן מבואר בדברי רבינו החת”ס (דרשה לשבועות תרצ”ה), שמי שדיברו עליו לשון הרע, כל עוונותיו נמחלין, וביאר בזה מ”ש חז”ל (סנהדרין יד.) שכל מי שנתמנה פרנס על הציבור מוחלין לו כל עוונותיו, דה”ט שבנוהג שבעולם מדברים לשון הרע על מי שעולה לגדולה.

ועפ”ז יש לבאר את מאמר החכם מכל האדם (משלי כ”א) “שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו”, שע”י שנזהר האדם מלדבר לשון הרע, שומר עצמו מצרת נפשו, שאין לך צרה גדולה חלילה מלאבד כל אוצרות מצוותיו וזכויותיו לחיי העוה”ב, וליטול חלילה כל עוונות חבירו וחלקו בגיהינום, שאדם שהוא בעל לשון הרע ומורגל לדבר תמיד לשון הרע, לעולם יאבד כל מה שיסגל לעצמו תורה ומצוות.

ודע עוד שכל זה שאמרו שמי שמדבר לשון הרע נוטל עוונות חבירו, ומאבד זכויותיו, דוקא בלא עשה תשובה, כמ”ש החת”ס (דרשות ח”א דרשה לז’ אדר דף ק”ע), וכתב שם דבר נורא, שעיקר מפלתו של המן הרשע היה בשביל שדיבר לשון הרע על ישראל, “ולא עשה תשובה”. וכ”כ רבינו יוסף חיים בספרו בן איש חיל (ח”ג שבת שובה דף מ”ב), בשם הגאון חקרי לב (מערכי לב ח”א דף קנ”ד), וכתב שם שע”י תשובתו אין נוטלין את הזכויות מזה שכבר זכה בהם, אלא שניהם זוכים כאחד, ונר לאחד נר למאה, דכיון דכבר זכו ליה משמיא, אין נוטלים ממנו, וכן משמע בחובת הלבבות ובשאר הספרים באותו חסיד ששמח שדיברו עליו ושלח דורון למספר, באומרו ששמח שהיקל מעוונותיו והרבה זכויותיו, ואם למחר ע”י תשובתו יחזרו וייטלו ממנו את זכויותיו, א”כ מה מקום לשמחה זו, אדרבה היא שמחה שיש בה תוגה ודאגה, ועוד הלא יהיה מחוייב למחול ולסלוח ולא להיות אכזרי, אלא מוכח כאמור. וכ”כ האדמו”ר מסאטמר זצ”ל בספרו דברי יואל (פרשת מצורע), שודאי מהני תשובה להשיב אליו זכויותיו ולסלק מעליו עוונות חבירו, וביאר בזה מה שנא’ “זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו”^[4].

והנה לכאו’ י”ל שדין זה שנוי במחלוקת בגמרא ערכין (טו:), אם המדבר לשון הרע יש לו תקנה, דהנה רבי חמא בר’ חנינא סובר שיש לו רפואה, אם ת”ח הוא יעסוק בתורה שנא’ “מרפא לשון עץ חיים”, ואין “לשון” אלא לשון הרע, שנא’ “חץ שחוט לשונם”, ואין “עץ” אלא תורה, שנא’ “עץ חיים היא למחזיקים בה”, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנא’ “וסלף בה שבר רוח”. ורבי אחא ברבי חנינא חולק וסובר שהמספר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנא’ “יכרת ה’ כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות”, ולימוד תורה לת”ח, ושפלות דעת לע”ה, זה רק תקנה כדי שלא יבוא לדבר לשון הרע, אבל אם כבר דיבר, אין לו תקנה. וא”כ יש לבאר מחלוקתם ע”פ מ”ש בגמרא סוטה (כא.), עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה, שנא’ “מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה”. וא”כ רבי חמא סובר שאע”פ שע”י לשון הרע מפסיד זכויותיו, אבל אינו מפסיד לימוד תורה שלומד, ולכן זה תקנתו שירבה בלימוד תורה, ועומד לו זכות זו, ובכח הלימוד תורה ג”כ יעלה בידו לחזור בתשובה, אבל רבי אחא סובר שע”י דיבור לשון הרע מאבד גם התורה שלומד, וכבר אין לו תקנה. וקשה לפרש שנחלקו רק לעניין אם מפסיד לימוד תורה שלמד או רק שאר מצוות, ולכו”ע ישנו בתשובה, דבגמרא משמע שלדעת רב אחא אין לו תקנה בתשובה. והנה לעניין הלכה, בפשטות היה מקום לומר שהרמב”ם (דעות ז’ ב’), פוסק כמ”ד שבעל לשון הרע אין לו תקנה, שהרי הביא את לשון הכתוב “יכרת ה’ כל שפתי חלקות” לעניין לשון הרע, כמ”ד שבעל לשון הרע אין לו תקנה, אולם באמת אין מזה ראיה, כי מאידך לא כתב הרמב”ם שאין תקנה לבעלי לשון הרע, ואדרבה משמע שסובר שיש להם תקנה ותשובה כמו בכל התורה כולה. וכן מפורש להדיא ברמב”ם בהלכות תשובה (ד’ ה’), שכתב לעניין רכילות ולשון הרע, העושה אותם ימשך אחריהם תמיד וקשים הם לפרוש מהן, ומוכח דאה”נ שפיר שייך בתשובה, וכיו”ב כתב רבינו יונה בשערי תשובה (מאמר ר”ג).

[1] בהקדמה לשו”ת מנחת דוד לידידי הגאון רבי דוד מועלם שליט”א מחו”ר בהמ”ד לדיינות “ברכת אברהם”, ביאר שע”י שהאדם מדבר לשון הרע על חבירו, הרי הוא מרפהו וגורם לחבירו להתרשל בעבודת שמים, ולרדת ממדרגתו הנעלית, שכך טבע האדם, לכן בדין שייענש ויטול עוונותיו ויתן לו זכויותיו. [ויש בנותן טעם להביא כאן מה ששמעתי ליישב מדוע נענשו אחי יוסף על מכירתו, והלא ביקשו את סליחתו ומחל להם, אלא שדאי יוסף הצדיק מחל מחילה גמורה על מה ששיסו בו את הכלבים, ומה שהשליכוהו לבור מלא נחשים ועקרבים, ומכרוהו לישמעאלים, אבל על מה שנבצר ממנו להמשיך לשבת על שולחנו של יעקב לקבל ממנו תורה וללמוד עמו חברותא, ולהתעלות בתורה ובמצוות, על זה לא מחל להם בלב שלם, שכביכול בזה גרמו להפסידו תועלת רוחנית והשגות בתורה, זה לא היה ניתן למחילה ואפשר שע”ז ג”כ לא היתה בקשת מחילה מצידם. עיין מה שהארכתי בזה בחיבורי מגדנות יוסף פרשת ויחי]. אמנם מדברי המפרשים לא משמע כן, אלא משמע שבכל גוונא שמדבר על חבירו, נוטלים מצוות ועוונות זה מזה, גם אם לא ירפהו בעבודת שמים. מה גם שלפי פירושו עדיין צ”ב, מדוע יטול כל עוונותיו וזכויותיו, כפי שמבואר בדברי האחרונים כנ”ל. [2] ומשמע עוד בדבריו חידוש גדול, שלא רק מי שמדבר לשון הרע על חבירו מאבד את זכויותיו ונוטל עוונות חבירו, אלא ג”כ מי שמחרף את חבירו, והלה שותק. וכ”כ מרן החיד”א בספרו פתח עינים (קידושין פב.), בביאור מ”ש חז”ל שם, טוב שברופאים לגיהינום, שהרופא הגדול לנפש הוא מי שמבזה חבירו, וחבירו שותק, ובזה מתקן נפשו הנעלב ומתכפרין לו עוונותיו ונמצא שהעולב הוא טוב שברופאים רפואת הנפש והוא לגיהינום ויורש חלק גיהינום מהנעלב, והנעלב שהוא מתרפא יורש חלק העולב בגן עדן, עכ”ל. וכן ראיתי להגאון רבי יעקב חיים סופר שליט”א בקובץ הבאר (כ”ד, תשס”ד), שדקדק כן מדבריהם, והוסיף שכיו”ב כתב הגר”ח פלאג’י זצ”ל בספרו תוכחת חיים (ואתחנן דף קצ”ו) בשם הרב לחמי תודה, שהמלבין פני חבירו ברבים, לוקח ממנו עוונותיו ונותן לו זכויותיו. והנה בזה יש לפרש מ”ש בגמ’ (ב”מ נט.), טוב לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, והיינו שמוטב לו להפיל עצמו לכבשן האש, כביכול רק לסבול גיהינום ואחר תיקונו לזכות להכנס בשערי גן עדן, אבל עתה שמלבין פני חבירו ברבים מפסיד ג”כ חלקו בגן עדן. אמנם לפענ”ד נראה לשדות בזה נרגא, דהבו דלא להוסיף עלה, וכל מ”ש אלו הגאונים לעניין מבייש חבירו, היינו שמביישו ע”י דיבור לשון הרע, וצ”ע. והנה אם אמת הדבר, שגם מי שביזוהו ושתק, כל עוונותיו נמחלין וזוכה בזכויות של זה שחירפו, יהיה ניחא בזה מה דהוה מרגלא בפומיה דמרן הגר”ח קנייבסקי זצ”ל, שמי שמבזים אותו ושותק, אותה שעה מסוגלת היא לו לפעול ישועות בברכותיו, ולכן ייעץ לזוג חשוכי בנים לחפש אדם שיבזוהו וישתוק ויקבלו ממנו ברכה, וכך הוה ונפקדו לאחר תשעה חודשים (עי’ להגר”י זילברשטיין בספרו עלינו לשבח במדבר עמ’ ר”ס), וידוע עוד על הרבה מעשים מופלאים שאירעו אח”כ שרבים נושעו עי”כ, ולאור האמור ניחא, דכיון שהמתבייש נעשה זך ונקי מכל עוון, ואדרבה ג”כ מתרבים זכויותיו, לכן בדין שמה שיברך באותה שעה יתקבל. ומצאתי בס”ד מקור נאמן לסגולה זו במלבי”ם עה”פ (תהלים ס”ט י”ג), “ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, ואני תפלתי לך ה’ עת רצון, אלוקים ברוב חסדך ענני באמת ישעך”, וז”ל: בעת שישיחו בי יושבי שער, ושותי שכר עושים ממני נגינות להתלוצץ, בעת ההיא אני תפלתי לך, כי העת הזאת שהם מתלוצצים עלי היא עת רצון, ובעת ההיא תפלתי אלהים ברב חסדך, שתענני מצד החסד, ומצד האמת שהבטחת להושיעני, ע”כ. [3] אמנם ראיתי לריש גלותא רבינו יוסף חיים זצ”ל בדרשות בן איש חיל (ח”ג דרוש ג’) שביאר לאידך גיסא, עה”פ בתהלים “גל מעלי חרפה ובוז כי פקודיך נצרתי”, שדוד המלך לא היה רוצה ליהנות משל אחרים ולזכות בזכויותיהם, אלא היה מוחל בלב שלם לכל מי שחירפו וביזהו, כמ”ש האריז”ל בביאור מה שאומרים בתפילה “ושים חלקנו עמהם”, שיכווין שהשי”ת ישים חלקו עם אותם צדיקים שאינם רוצים ליהנות משל אחרים ליטול חלקם בגן עדן שזכו משל אחרים, אלא יחזור לבעלים חלקם מפני מחילת אותם צדיקים, כמו”כ היה דוד המלך מתפלל שאינו רוצח לקחת מצוות אחרים, ולא ליתן לאחרים עוונותיו, כי פקודיך נצרתי, וכל האומר דוד חטא אינו אלא טועה (שבת נו.), ויש ליישב דאלו ואלו דברי אלוקים חיים, ויש לחלק בין בעלי עבירה לתאבון לבין להכעיס. ויותר נראה ליישב לפי מה שנתבאר, שלאחר שהמספר לשון הרע חוזר בתשובה, חוזרים לו כל זכויותיו, וגם זה שסיפרו עליו מקבל עליהם שכר, דכיון שמשמיא קא זכו ליה, לא נוטלים ממנו חזרה, כעין מה שאמרו בגמרא תענית (כה.) ברבי חנינא בן דוסא שחזר והתפלל שיטלו מהשמים את רגל הזהב שירד להם מהשמים, וחזרו ונטלו, ואמרו על זה, גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון, דגמירי דמיהב יהבי, מישקל לא שקלי. והנה על זה היה דוד המלך מבקש, גל מעלי חרפה ובוז, שאותם שחטאו לו עדיין לא עשו תשובה, והיה מתפלל שיחזרו בתשובה, וממילא גם הוא וגם הם יקבלו שכר על אותם המצוות, כי זיכרון אחד עולה לכאן ולכאן, ונר לאחד נר למאה, לכן היה מתאונן שאלו שמדברים עליו הם רק יושבי שער ושותי שכר, ולא ת”ח מופלגים ובעלי מעשים טובים, שיזכה באותם רבבות זכויותיהם, מבלי שיחסר להם זכותם, ע”י שיעשו תשובה. ולאור האמור ע”י חיבור ב’ פירושי רבותינו הגדולים רבינו יוסף חיים ורבינו עובדיה יוסף, זצוקל”ה, עולה פשט חדש ונפלא, דאדרבה דוד המלך ע”ה היה מתאונן שמדברים בו סרה יושבי שער ונגינות שותי שכר, והוא זוכה בזכויות שלהם והם מאבדים אותם, משא”כ אם היו מדברים בו ת”ח, להם לא יחסר דבר, כי ודאי יעשו תשובה, כמ”ש בגמרא ברכות (יט.) אם ראית ת”ח שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שודאי עשה תשובה. [4] והנה בשו”ת ארץ צבי להגר”צ פרומר זצוק”ל הי”ד (ליקוטים דף שצ”ז סע”ב) כתב לחדש, שאחרי שהמספר לשון הרע על חבירו עשה תשובה ומחזירים לו כל זכויותיו, ומתכפר לו מה שנטל עוונות חבירו, אין העוונות חוזרים לזה שסיפרו עליו לשון הרע, דמשמיא קא זכו ליה, וכיון שכבר התכפרו עוונותיו לא משיבים לו אותם. ואמנם הנה בכלל דבר זה קשה להולמו, איך יתכן שאדם יחטא ויעשה עוונות, וימלט מהם לגמרי בלא תשובה, והלא אפי’ לעניין חתן שמוחלין עוונותיו כמ”ש רבותינו בירושלמי (ביכורים פ”ג ה”ג), ודאי יום החופה מכפר בתשובה דוקא, שהלא אפילו יוה”כ קי”ל שאינו מכפר אלא לשבים (יומא פה:), וגם המומתים ע”י ב”ד אין מתכפר להן אלא בתשובה (סנהדרין מג:). ובירושלמי מכות (פ”ב ה”ו דף ז.), שאלו לחכמה חוטא מה עונשו, אמרה להם חטאים תרדוף רעה, שאלו לנבואה חוטא מה עונשו אמרה להם “הנפש החוטאת היא תמות”, שאלו להקב”ה חוטא מה עונשו אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו. ומשמע שלא מועיל להימלט מהעוונות אלא ע”י ייסורים מיתה או תשובה. ולכן צ”ל שגם מי שדיברו עליו לשון הרע, אע”פ שעוונותיו עוברים לזה שדיבר עליו, והוא נמלט מהם היינו דוקא בתשובה, ותשובתו קלה ומרוצה יותר. וכן הוה מרגלא בפומיה דמרן הגרש”ז אוערבך זצ”ל (בהערותיו לספר אוצר הברית עמ’ י”ז, קובץ מבקשי תורה כ”ז עמ’ מ”ב והלאה), שאותם זמנים הידועים כמסוגלים לכפרת עוונות, כחתן ביום חופתו, וכן המשתתף בברית מילה, ברור הדבר שאין זה אלא יחד עם תשובה, שהרי אין לנו זמן כפרה גדול מיוה”כ וגם הוא אינו מכפר אלא בתשובה. והקשה לו המשגיח רבי יחזקאל לוונשטין זצ”ל, שא”כ מה הועילה ההבטחה לאליהו שאינו סובל החוטאים והיאך ילך לכל ברית, והבטיחו הקב”ה שימחל להם וילך, והשיבו דכוונת חז”ל רק לעניין הסרת הזוהמה השורה על החוטא. ולפי”ז כמו”כ י”ל בנידו”ד שמי שדיברו עליו ושתק, זוהמת החטא מסתלקת ממנו, ועוברת לזה שדיבר עליו, שכל עניין לשון הרע ורכילות הוא דבר של זוהמה, אבל החטא עצמו אינו מתכפר אלא בתשובה.