שאלה:
בעקבות מצב בריאותי, בו אני נתון לסכנה מידית אם אתענה, הרופאים אסרו עלי לצום בתשעה באב. האם מותר לי לאכול בתשעה באב שני תבשילים, או שמותר לאכול רק תבשיל אחד כמו בסעודה המפסקת בכל שנה?
תשובה:
מעיקר הדין מותר לך לכתחילה לאכול ב’ תבשילין בתשעה באב. ובודאי המחמיר בזה, קדוש יאמר לו, וכדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו הנאות עוה”ז יום אחד בשנה.
מקורות:
הנה בגמרא תענית (כו:) איתא, ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין. וכן נפסק בשו”ע (סי’ תקנ”ב ס”א), וטעם האיסור מבואר בטור (שם), בשם הרי”ץ גאות שכל שתי תבשילין הוא דרך כבוד, וכן מבואר שם בבית יוסף בשם הרא”ש (פ”ד סי’ ל”ד), דאין חילוק בשני תבשילין בין נאכל כשהוא חי ובין אינו נאכל כמות שהוא חי, דכל הטעם משום שבריבוי תבשילין יש כבוד ותענוג. ולפי זה היה מקום לומר דהוא הדין מי שהותר לו לאכול בתשעה באב, אינו רשאי לאכול שני תבשילין כיון דזהו אכילה דרך כבוד, והיאך יאכל בתשעה באב אכילה שהיא דרך כבוד. וכן הורה בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ג סי’ קנ”ט) מרן הגר”מ שטרנבוך שליט”א.
אולם לפענ”ד נראה דהגם שטעם האיסור הוא משום ששני תבשילין זהו אכילה דרך כבוד, מכל מקום יסוד האיסור מכח גזירת חז”ל, ודוקא גבי ערב תשעה באב מצינו שגזרו, אבל לא מצינו שגזרו על אכילה בתשעה באב עצמו, וממילא כיון שאין האיסור מדינא, אלא רק גזירת חז”ל, אין לנו ללמוד זאת בק”ו, וגם אין לנו לגזור זאת מדעתנו. ויש להוסיף טעם בדבר שחז”ל גזרו דוקא בדבר המצוי, ולכן גזרו על אכילת שני תבשילין בערב תשעה באב, שהוא דבר השייך אצל כל העולם, שאוכלין בסעודה המפסקת, אבל גבי אכילה בתשעה באב אינו מצוי, ולא גזרו בזה.
ולפי זה ניחא שאע”פ שכתבו התוספות (תענית ל: ד”ה כל), חייב אדם לצער ולמעט בכבודו ובהנאותיו, שאם היה רגיל לשכב על שני כרים לא ישכב כי אם על אחד, ונפסק ברמ”א (סימן תקנ”ה ס”ב), וביאר הגר”א שדין זה נלמד מסעודה המפסקת שאף בה אמרו למעט, ולכאו’ היה מקום לומר דיש ללמוד מסעודה המפסקת לתשעה באב אף לשאר עניינים, כגון אכילת ב’ תבשילין, מיהו לאור האמור י”ל דהיינו דוקא לעניין דברים שאינם של אכילה, שנוהגים אף בתשעה באב, אבל בדברים של אכילה שהדין הוא להתענות בו, לכן לא גזרו חז”ל איסור ב’ תבשילין בתשעה באב.
ויש לחזק דברינו ממה שכתב באשל אברהם הטעם לאיסור אכילת שני תבשילין בערב תשעה באב, משום שאמרינן במדרש (איכ”ר ג’ ה’) שבאותו יום שחל יו”ט ראשון של פסח חל תשעה באב, וסימן לדבר “השביעני במרורים הרווני לענה” (איכה ג’ ט”ו), מה שהשביעני בליל יום טוב הראשון של פסח הרווני בליל תשעה באב לענה, הרי ליל יו”ט הראשון של פסח הוא ליל תשעה באב, וכיון שבליל פסח יש מצוה לאכול ב’ תבשילין, פסח וחגיגה, אנו נוהגים שלא לאכול בערב תשעה באב שני תבשילין, לזכור שבעוונותינו אין לנו היום ב’ תבשילין האלו. וביאר דבזה ניחא דדוקא צלי ומבושל חשיב כב’ תבשילין ואסור, אבל לא פת ומבושל, כלחם ותבשיל שמותר. הרי שדין איסור אכילת ב’ תבשילין בסעודה המפסקת נתקן כנגד סעודת ליל פסח, וכל טעם האיסור שייך דוקא בליל תשעה באב, ולא ביום, וממילא נראה שכל התקנה שלא לאכול ב’ תבשילין היתה דוקא על סעודת המפסקת.
והנה לכאו’ יש לחלק עוד בין סעודה המפסקת בערב תשעה באב לאכילת חולה בתשעה באב, דלכאו’ גבי סעודה המפסקת יש דין באכילתה ומצוה קצת, שתהיה אכילתו כאונן, מתוך צער ועוגמת נפש כשהוא מוטל בביזיון, ולא הוי רק דין שמי שאוכל יאכל תבשיל אחד, ונפק”מ לעניין חולה שאינו מתענה בתשעה באב, דיש לו לאכול סעודה המפסקת כהלכותיה, ולפי זה אין להביא ראיה מסעודה המפסקת לעניין אכילה בתשעה באב, דשאני סעודה המפסקת שיש מצוה לאכול דרך צער, לכן תיקנו שלא יאכל בה ב’ תבשילין, משא”כ אכילת חולה בתשעה באב דהוי אכילת רשות משום פקו”נ, לא נאמר בזה הדין שלא יאכל בה שני תבשילין.
דהנה בגמרא תענית (ל.) איתא, אמר רב יהודה אמר רב כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים, ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו. ומשמע שיש דין לאכול דרך ביזיון וצער, שאל”כ היה מהדר יותר שלא לאכול כלל בעת סעודה המפסקת, ונפק”מ גם לעניין שיש דין לאכול פת בסעודה המפסקת, כדי שתהיה סעודה דרך בזיון וצער על החורבן. וכן מדוקדק ברמב”ם (פ”ה מהל’ תעניות) שכתב, “וזו היא מדת כל העם שאינן יכולין לסבול יתר מדאי, אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן, ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח, ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה, ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשיממון ובכיה, כמי שמתו מוטל לפניו, וכזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה, ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו תבשיל של עדשים אלא אם כן היה בשבת”. ומוכח בדבריו שיש דין באכילת סעודה המפסקת, שאל”כ חסידים הראשונים שהם קדושים ומנהיגים עצמם לסבול יותר מידי, לא היו אוכלים כלל פת בסעודה המפסקת, אלא משמע כאמור שיש דין באכילתה. וכן משמע קצת בשו”ע (סי’ תקנ”ב ס”ו) שכתב, “מי שאפשר לו, לא יאכל בסעודה המפסקת אלא פת חרבה במלח וקיתון של מים”, ולא כתב שראוי גם שלא יאכל כלל, אלא מוכח דאדרבה יש עניין ומצוה שיאכל דוקא פת ומים, ועכ”פ לא יותר מתבשיל אחד. ובירושלמי (תענית פ”ד ה”ו), והובא בבית יוסף (שם), אמרו על רב שאחר שהיה אוכל צורכו היה מטבל פתו באפר ואמר זו היא עיקר סעודת תשעה באב, לקיים מה שנא’ “ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר”, והובא גם בהגהות מיימוני (הל’ תענית פ”ה ה”ט), והוסיף דבאיכה רבתי איתא, רבי בון כשהיה אוכל סעודת תשעה באב היה נוטל פרוסה וטובל באפר. ומשמע דהוי דין באכילת סעודה המפסקת. וכן משמע ממה שכתב הגר”א (סי’ תקנ”ב ס”ז) בשם תרומת הדשן דסעודה המפסקת היא במקום אנינות כמו שאמרו ודומה כמי שמתו מוטל לפניו, ותשעה באב במקום אבילות, ואונן אמרינן אינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ולא שותה יין. ודע דמה שכתב הרמ”א (סי’ תקנ”ב ס”ט) שמי שיוכל לסגף עצמו ויודע בעצמו שאין התענית מזיק לו ומחמיר על עצמו, נקרא קדוש, היינו דוקא לעניין שלא להרבות באכילה בסעודה ראשונה קודם סעודה המפסקת, וכדמוכח להדיא בדבריו שם.
ומצאתי בס”ד בשו”ת הלכות קטנות (ח”ב סי’ קל”ה), שנשאל בזה אם יש שום מצוה לאכול סעודה המפסקת ערב תשעה באב, והשיב מדברי הב”י (סי’ תקנ”ב) בשם הירושלמי שרב היה מטבל פת באפר ואומר זו סעודת תשעה באב לקיים מ”ש “ויגרס בחצץ שיני”, וכתבו הרמב”ן וה”מ דמשמע שיש קצת מצוה להקדים סעודה מרה של אבלות ובין תנור וכירים דרך הבראה שעושין לאבל, ועוד משום שהוא נקרא מועד ויהפכנו הקב”ה ליו”ט, וכשם שנותנין אפר מקלה על הראש זכר לאבל ובמקומה “לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר” (תענית ט”ז), כך כיון שאי אפשר לאכול בתשעה באב יש לאכול בכניסתו מאכל אבלים, מה שהיה ראוי לעשות בתשעה באב עצמו, אם לא היה מפני התענית. וביאר עוד שכמו שמצינו לעניין יוה”כ שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי (ברכות ח:), שההכנה הנעשית לדבר גדול תחשב גם הוא לצדקה, כן יש לומר גם גבי אכילת ערב תשעה באב, שנחשב לו כאילו התאבל שמיני ותשיעי. ומבואר להדיא בדבריו שיש מצוה קצת באכילת סעודה המפסקת, ואע”פ שכתב שתיקנו לאכול כן דרך אבלות בערב תשעה באב, מה שהיה ראוי להיות בתשעה באב, מכל מקום עתה שנאסר לאכול בתשעה באב, לא תיקנו כן אלא לעניין ערב תשעה באב, הגם שהיה ראוי לנהוג כן בתשעה באב עצמו.
אחר כותבי כל הנ”ל האיר את עיני וחיזק את דברינו ידידי הגאון רבי מאיר פנחסי שליט”א מחבר שו”ת “תורת מאיר”, ממ”ש בתרומת הדשן (סי’ קנ”א) ובהגהות מימוני (פ”ה מהל’ תענית ה”ט), והובא בב”י (סי’ תקנ”ב), דבסעודה המפסקת אין צריך חליצת נעליים, ונתן טעם לדבר, דאע”ג דבעי ישיבת קרקע, לאו מטעם אבילות היא, דהא אכתי לא עייל תשעה באב, אלא דבעי סעודה ענייה ושפלה, ומש”ה אסרינן שני תבשילין ובשר ויין, ולכך בעי נמי ישיבת קרקע, אבל חליצת מנעל לא שייכי מידי לסעודה לאחשובי או לגרועי. ועוד נראה, דהאי סעודה דמיא ‘לסעודת אנינות’ דמקמיה אבילות היא, והכי משמע לשון הגמ’ (תענית ל.), דרבי יהודה בר אילעאי היה יושב בין תנור לכירים ודומה לו כאילו מתו מוטל לפניו, והיינו אנינות. וגבי אנינות תנינא אינו מיסב ואוכל ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין, והיינו ממש כמו סעודה המפסקת לדידן, אבל חליצת מנעל אינו צריך באונן, כדאיתא בהדיא בתוס’ פ”ק דכתובות (ד. ד”ה בועל), ובשו”ע (יו”ד סי’ שמ”א ס”ה). עכת”ד. הרי מבואר בדבריו, דאין סעודת המפסקת שייכת לאבלות, ולפיכך הותר בסעודה זו לנעול מנעלים וכן לרחוץ. וכן פסק השו”ע (סי’ תקנ”ב ס”ז), דיש לישב בסעודה המפסקת על גבי קרקע. וכ’ שם בביאור הגר”א (שם) דסעודה המפסקת היא במקום אנינות, וט’ באב הוא במקום אבילות, ולפיכך אין אוכלים בשר ויין בסעודה זו כדין אונן שאסור באכילת בשר ושתיית יין. וכיון שכן, שפיר יש לומר דדוקא בסעודה המפסקת אין לאכול ב’ תבשילין, משא”כ חולה שהותר לו האכילה בתשעה באב. והביא עוד שכן מבואר בחי’ הגרי”ז הלוי על הרמב”ם (הל’ תעניות) שביאר להדיא, דמה שלא נאסר שתיית היין בט”ב, הוא לפי שיש לט”ב דין אבלות, ואינה כסעודה מפסקת שיש לה דין אנינות. והסתמך על דבריו למעשה מרן הגרי”ש אלישיב בשו”ת קובץ תשובות (ח”א סי’ נז בתשובה השנייה שם לחתנו מרן הגרח”ק זצ”ל) להתיר להבדיל על היין. וכ”כ הברוך טעם (סי’ תקנב) שסעודה המפסקת הוי כאנינות ולפיכך אסור לשתות בה יין, ולאחר מכן מתחיל האבילות.
