חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
טיטולים

שקיות ניילון וטיטולים הדבוקות בקצותיהן ע”י לחץ אוויר

הרב מאיר פנחסי - ברכת אברהם משיב כהלכה

ארץ השואל: ישראל

שאלה:

בדבר מה שנתפשט הרבה לאחרונה בדברים העשויים מניילון כגון: מגבונים, שקיות תה, שקיות אשפה, טיטולים, [כל הנ”ל בחברות מסויימות], שנדבקים בקצותיהן ובשפתותיהן על ידי תיפור לחץ אויר [ואקום], או ע”י חום, והיות וחומר הניילון העשוי מנפט הוא קל הדיבוק, חוזר להתאחד ולהיות כגוף אחד באופן שאי אפשר להשתמש במוצר כמות שהוא, ובפתיחתן מפריד ומכשיר את המוצר לשימוש, האם מותרת פתיחתם בשבת?      

 

תשובה:

מותר לפותחם לכתחילה בשבת ואין צריך להפרידם ולהכינם מערב שבת, אבל ‘נייר קינוח’, ספרים וכד’, שלא גמרו במפעל את חיתוכם עד הסוף ועדיין מחוברים בקצוותיהן, אסור לחותכם בידיו בשבת. 

 

הנה כיון שהדבר מצוי מאד כמעט בכל בית בישראל, ורבים מחוסר הבחנה לא נזהרים בדבר, יצאתי לתור אחר המראה הגדול הזה, ואם יש לעורר בדבר. ויש לעיין בסוגיא זו מתלת דפורענותא, מדין מכה בפטיש, קורע, ומחתך, וזה החלי בעזרת צורי.

 

א). ראשית יש לדון האם יש בזה משום איסור ‘קורע’, ולענ”ד יש להקל בזה מד’ אופנים א. דהנה ידועה היא פלוגתת הראשונים, האם יש איסור תפירה לזמן, דדעת רבינו ירוחם דאף לזמן יש איסור תפירה, ומאידך המרדכי (שבת סי’ תנח) הביא שיטת ר’ יואל וראבי”ה, דס”ל דליכא איסור תפירה לזמן, וה”ה בפתיחתם. והוזכרה פלוגתתם בב”י (סו”ס שיז). וכתב ע”ד, דאין להקל בפני ע”ה. וכן פסק הרמ”א (סי’ שיז סעי’ ג’). ומשמע דמעיקר הדין יש להתיר. וא”כ ה”ה בנד”ד, כיון דאלו המוצרים היו פתוחים רגע אחד בשעת ייצורם, אלא שחזרו ונדבקו, יש להתיר. ואע”ג שלפמ”ש השו”ע (סי’ שמ סעי’ ז’) דאין להדק חוט בית הזרוע, משמע דאף תפירה לזמן אסור, דהלא מטעם זה הביא שם בב”י בשם כמה ראשונים שהתירו, ולכאו’ דבריו סתרי אהדדי, ע”ש. אולם כבר יישב התהלה לדוד (סי’ שמ סק”ו) שדווקא לגבי קריעה וניתוק התפירה יש להקל, כיון שאינו קורע ע”מ לתפור אבל תפירה שאינה של קיימא, אסור. [ומה שהעיר בס’ חזו”ע שבת – ח”ה (עמ’ צ) על תי’ זה, שהלא הב”י (סי’ שיז) הביא דין זה גם גבי פתיחת בית הצואר והתם הוי איסור תורה משום מכה בפטיש. לפי מה שיתבאר בסמוך אות ו’ אתי שפיר].

 

ועכ”פ לדינא גם החזו”ע סמך להתיר בתפירה שאינה של קיימא. וכן דעת האור לציון ח”ב (פרק לו הערה טו) להתיר תפירה והדבקה שאינה של קיימא. ב. גם את”ל דאכתי יש לאסור לפמ”ש כמה אחרונים, דאם אין עשוי להתיר את התפירה ביומה, חשיב תפירה של קיימא, וכמ”ש הט”ז (שם סק”ה), והגר”ז (שם ס”ו), וכן הביא המ”ב (ס”ק כא) בשם י”א. מ”מ בנד”ד אין לאסור בזה משום קורע, לפמ”ש המג”א (סי’ שמ ס”ק יח) דאם נדבקו הדפים להדדי על ידי שעווה, או בשעת הקשירה, מותר לפותחן, כיון דלא נעשה לקיום, וכ”ש אם נעשה ממילא. וכן פסק המ”ב (סי’ שמ ס”ק מה). וא”כ בנד”ד, דפשוט דאין כוונת המפעל לדבקם יחד, (וכן אמרו לי בחברת טיטולי ‘האגיס’), ואין להם כל תועלת בדיבוקם ומצדם שלא היה, אלא שנעשה כן ע”י לחץ אויר הנקרא ‘ואקום’, ממילא אין לאסור. וכן ראיתי שכתב להתיר מטעם זה בנידון דידן בספר ארחות שבת ח”ב (פרק יא סעי’ כח), ובס’ שש”כ (פרק ט’ הע’ כא) בשם הגרשז”א. ג. עוד יש להוסיף טעם לשבח, דכל שנתחבר שלא על ידי תפירה, ולא על ידי הדבקה, אע”ג שמתהדק שפיר על ידי לחץ, אינו בכלל איסור קורע ותולדותיו, דלא הוי דומיא דמשכן. ועי’ במרכבת המשנה (פ”י מהל’ שבת הלכה יא). ד. עוד י”ל, דכל מאי דאמרינן דהמדביק ניירות הוי תולדת תופר, אינו אלא כשמדביק כולה לעשותה כגוף אחד ממש, ואז כשמפריד הוי קורע, משא”כ כשמדביק רק את שפת השקית והטיטול ע”ד שיהיה קל לפותחן דרך אותו מקום, לא חשיב תופר. וכן כתב בשו”ת אגרו”מ (חאו”ח ח”ב סי’ פד), וכ”כ השש”כ (פ”ט הע’ יט, ובמהדו”ב הע’ יא) בשם הגרשז”א.

ונראה דאפילו לא הופרדו מעולם, מותר לקרען, וכגון, בשקיות תה, ואין בזה משום קורע, לפמ”ש הביה”ל (סי’ שמ ד”ה ולא), דלא שייך קורע כי אם כשהוא מקלקל בעת הפעולה אלא שהוא מכווין לשום איזה תיקון, וכעין שהיה במשכן ביריעה שנפלה בה דרנא שקורעין בה ותופרים אותה, שהקריעה מקלקלת את היריעה ביותר אלא שעי”ז יוכל אח”כ לתופרה, אבל בפותח בית הצואר דמשוי לה מנא בגמר זה, אין חל ע”ז שם קורע כלל אלא שם משום מכה בפטיש. וגם בהפרדת דפי ספר, דעת הבה”ל (שם ד”ה וחייב) דאינו חייב משום קורע אלא משום מכב”פ, ומשום דאינו מקלקל בקריעתו אלא מתקן. ומיניה לנד”ד, וכל שכן הוא.

 

ב). ועתה יש לדון מצד איסור מכה בפטיש שהוא גמר מלאכת הדבר, דהנה לכאו’ כיון שאי אפשר בשום צורה להשתמש בהם כמות שהן ללא הפרדת הקצוות הללו, הרי שנעשה גמר מלאכת הכלי בידו, ודמי לספר שנשארו בו דפים והמוחש, שכתב הביה”ל (סו”ס שמ ד”ה חייב) שאסור לפותחם מדין מכה בפטיש. ואע”ג שנתבאר לעיל בשם המג”א דכל שאין לו כוונה בחיבור, שרי ולפיכך התיר לפתוח דפים שנדבקו ע”י שעווה, הרי דלא חש בכה”ג משום מכב”פ. אולם יש מקום לחלק, דשאני התם דהוי ב’ גופים המודבקים ע”י שעווה, ולא חשיבי כגוף אחד כל שאין לו כוונה להדביקם, אבל הכא הלא חוזר להתאחד לגוף אחד. ועוד יש לחלק, דהתם נדבקו הדפים אחר שכבר יצאו מבית האומן ונשתמש בהם, ע”כ א”א לחייבו משום גמר מלאכה, דכבר נגמרה מלאכתן אלא דחזרו ונדבקו בשנית, משא”כ בנידון שלפנינו שיוצאים כך מהמפעל אע”ג שכבר היו פתוחים זמן כל שהוא, מ”מ י”ל דזהו גמר מלאכתן, וחילוק זה מבואר להדיא ביש”ש (ביצה פ”ד סי’ ט’), ובמ”ב (סי’ שיז ס”ק כג). וראה להלן.

 

ג). והנה לכאו’ יש לצדד ולאסור לפי המבואר בסוגיא בשבת (מח.), ובמכות (ג:), גבי ההיא דפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת, ולפי דעת רוב הראשונים איסורו הוא משום מכה בפטיש, וכ”כ שם רש”י, והרמב”ן והריטב”א והמאירי, וכן פסק השו”ע (סי’ שיז סעיף ג’) דחיובו הוא משום מכב”פ. והנה שם נחלקו הראשונים, האם בית הצוואר היה פתוח פעם אחת וחזר ותפרו, או שלא נפתח מעולם, דדעת רש”י והיראים (סי’ קב) דאיירי התם בפותח בית הצוואר בתחילה ומעולם לא היה ראוי ללבישה, אולם ברמב”ן ובריטב”א (שם) מבואר כדעת רבנו תם, דלא איירי בפותח פתח חדש לגמרי דזה פשיטא דחייב, אלא איירי בפתח שכבר נפתח בחול אלא שסגרו אותו על ידי תפירת חוט או בגד באמצעיתו, כדרך שעושים מכבסי בגדים, או כמו שהיו רגילות הנשים לעשות בספרד, וחייב משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה ואף על גב שכבר נפתח כיון שחזר ונתפר ואי אפשר ללבשו אלא בכך הא חשיבא מלאכה. גם מרן הכסף משנה (פ”י מהל’ שבת הלכה י’) הביא פירוש ר”ת. וכן דעת הרבינו ירוחם (נתיב יב חי”ד) הובא בב”י (סי’ שיז) וז”ל: זה פשיטא דלפותחו לכתחילה הוא מתקן כלי, אלא איירי הסוגיא כשהיה פתוח וקשרו בחוטין ואינו יכול להתירו אא”כ חותך החוטים, ואסור. וכן אם היה פתוח וחזר ותפרו כמו שעושים האומנים שתופרין אותו עד שנגמרו מלאכתן, אסור לפותחו ולהתיר אותה תפירה. ע”כ. ומ”מ נראה דאע”ג דהרי”ו מסכים בעיקר הדין לר”ת, מ”מ בהבנת דברי ר”ת למד אחרת מהריטב”א, דס”ל דרק כשחזר “האומן” ותפרו קודם שנגמרה מלאכתו ומעולם לא השתמש בו, אזי כשפותח הוי גמר מלאכה, ודלא כהריטב”א שפירש שאפילו נשתמש כבר בבגד, ואח”כ חזר ותפרו נמי חייב וכמ”ש “כמו שנוהגים הכובסים והנשים בספרד”. ונראה דהוקשה לו דאי איירי בגוונא שכבר השתמשו בו א”כ נמצא שכבר נגמרה מלאכתו, ואיך יתכן דיתחייב בזה משום מכב”פ. וכן כתב בתהלה לדוד (סי’ שיז סק”ח) דהריטב”א ורי”ו פליגי בדבר זה, ולדינא כתב דיש לחוש לדעת ר”ת. וגם הרמ”א הביא את דברי הר’ ירוחם דסבירא ליה דאפילו כבר נפתח רק שחזר האומן וקשרו או תפרו יחד כדרך שהאומנים עושים, חייב משום מכה בפטיש. ועי’ בגר”ז (סי’ שיז סעי’ ז’), ובתהלה לדוד (שם), ועוד.

 

ד). והנה המג”א (סי’ שיז ס”ק יא) הביא דברי היש”ש (ביצה פ”ד סי’ ט’), דכתנות שנתקשרו המשיחות ולא יוכלו להתירן, שרי לכו”ע לנתקן, אבל כשחזר האומן וקשרו, אסור לנתק. ובסברת החילוק, כתב המ”ב (ס”ק כג), דכשקשרו האומן בשעת גמר מלאכה יש בזה משום מכה בפטיש כשחתכו ומנתקו אחר כך, הוא גמר מלאכה, אבל שאר קשירות שנקשרו אחר שכבר נגמר הבגד, אין שייך בזה משום מכב”פ כשמנתקו אח”כ. ונראה דס”ל כסברא שביארנו לעיל בדעת הר’ ירוחם, דכל שיצא כך מבית האומן ועדיין מיחסר תיקון כל שהוא, הרי שגמר המלאכה נעשה ע”י הפותח, אבל אם כבר נפתח ורק חזר הכובס וקשרו או תפרו, לא חשיב גמר מלאכת הבגד, מאחר שכבר נגמר פעם אחת. ועי’ בגר”ז (סי’ שיז סעיף ו’) דג”כ חילק בין אם “האומן” חזר ותפרו דבזה אסור לכו”ע וחיובא חטאת נמי איכא משום מכה בפטיש, לבין שאר קשירות אחר גמר מלאכת הבגד כגון, קשרי “הכיבוס”, דבזה מותר לחותכן מעיקר הדין, ואף בזה אין לעשות כן לפני ע”ה.

 

ה). וע”כ נמי אין להביא ראיה ממ”ש הרמב”ם (פ”ד מהל’ שבת הלכה יח) שני כלים שהם מחוברים מתחילת עשייתן, כגון שתי נרות או שתי כוסות, אין פותחין אותם לשנים מפני שהוא כמתקן מנא. (וי”ג מתקן מנא). ודייק המג”א (סי’ תקיד ס”ק יז) דמשמע דאם לא נדבקו בתחילת עשייתן רק אח”כ נדבקו ממילא דרך עראי מותר לפותחן. וכ”כ הא”ר שם, והגר”ז, דכל שנגמרו אחר גמר מלאכתן, אין לאסור לפותחם משום תיקון מנא.

דבנידון דידן יש לומר, דאפילו היו פתוחים רגע אחד, מ”מ כיון שמבית החרושת יצאו חפצים אלו כשהם והמוחש, חשיבי דאכתי לא נגמרה מלאכתן ומעולם לא קיבלו שם כלי, ועתה בפתיחתו הוא גומרם לכלי.

 

ו). אלא דאם כנים הדברים, אכתי צ”ע במה שנחלקו הראשונים גבי זוג של מנעלים האם מותר להפרידם, ודעת השו”ע והרמ”א (סי’ שיז סעי’ ג’), דרק בפני ע”ה יש לאסור, ומשמע דבעיקר הדין ס”ל להקל בדבר. והנה התם עיקר המחלוקת היא מדין אסור קורע וכמבואר בגר”ז (סעי’ ז’), ובמ”ב (ס”ק כה). וצ”ע, דאע”ג דליכא בכה”ג משום קורע כיון דהוי תפירה לזמן, ליתחייב משום מכה בפטיש. ומצאתי בתהל”ד (סי’ שיז סק”ט) שעמד בקושיא זו, דאמאי לא חשו השו”ע ורמ”א לדעת ר”ת. ותי’, דזוג של מנעלים התפורים יחד אין בהם משום תיקון כלי כיון שאינו מתקנו בגופו רק שתפור לחבירו, אבל אם גופו תפור אף שנעשה אחר גמר מלאכת הכלי, לא ידעתי אם אפשר להקל במה שלדעת ר”ת יש בו חיוב חטאת. ולפי”ז צ”ל דכל הפלוגתא הנז’ ברמ”א לא איירי אלא גבי מנעלים. ויש להעיר ע”ד, דמדברי הגה’ מרדכי הנז’ משמע להדיא דפלוגתייהו גם גבי פתיחת בית הצוואר, וכן הוא פשטות לשון הרמ”א, והתם הלא חוזר ומתאחד להיות כגוף אחד. ויש ליישב, דהראשונים שהתירו לא איירו בתפירה שתפרה האומן, אלא הכובס, ר”ל, דהתם כבר נפתח פעם אחת, ונשתמשו כבר במנעלים וכן בחלוק, לפיכך ליכא בזה משום מכב”פ וכמ”ש לעיל בשם הרי”ו, ולפיכך הנידון הוא רק משום קורע. והכי משמע בגר”ז (שם).

ועכ”פ הדרנא לדינא, דאין להקל מצד שהיה כבר פתוח פעם אחת. ופשוט נמי דאין לדמותו למאי דשרינן לפתוח ולקרוע אריזות מזון וכד’, דהתם טפלים לגבי המאכל וכדאי’ בשו”ע (סי’ שיד ס”ח) ודמי לשבירת אגוז כדי ליטול המאכל שבו. וגם משום מכה בפטיש בדבר הנזרק וחד פעמי אין להתיר, דהרי גם הקוטם קיסם לחוץ בו שיניו משליכו מיד לאחר מכן והרי הוא חד פעמי, ואפ”ה אית ביה משום מכב”פ וכדאי’ בגמ’ ביצה (לג:).

ז). אולם עכ”ז לאחר העיון דעתי להתיר הדבר, דהנה גדר האיסור במלאכת מכה בפטיש, הוא שמצד האומן החפץ אכתי מחוסר מלאכה אפילו כל שהיא כדי לגמרו, וכדפרש”י במתני’ (קב:) המכה בפטיש: שמפוצץ את האבן מן הסלע לאחר שחצב האבן מן ההר ומבדיל מן ההר קצת, הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת “וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן”, וכל הגומר מלאכה בשבת תולדת מכה בפטיש היא. ע”כ. וכן מבואר במאירי (שבת עג.): כללו כל גמר מלאכה שזו “דרך האומנים” כשגומרים מלאכתם מעיינים בה אם נשאר בה דבר מועט “להשלים תיקונו”, ומתקן בקורנס שבידו לעגלה, או להרחיבה, וכל שהוא גמר מלאכה באיזה ענין הרי זה התחייב מתולדה דמכה בפטיש. וע”ע במאירי (שבת עה. ד”ה הצר, ושם קב:) בביאור החילוק בין מלאכת בונה למלאכת מכב”פ. ומשמע, דכל שהמוצר גמור ולא מיחסר שום פעולה מצד האומן, תו לא נחשב שפועל בגמר עשיית הדבר. וכן מצינו בדין האי מאן דשקיל אקופי מגלימא (שבת עה:), דפי’ הר’ חננאל, “דכן הוא דרך האומן” כשמשלים מלאכתו לנקות הקיסמין ונימין הניתקים בעת האריגה. (וכ”מ מרש”י שם). וכן נראה מדברי רבינו ירוחם (נתיב יב חי”ד), שכתב, כיון “שהאומנים” מקפידין על ניקיון הבגד, חשיב שאין הבגד גמור עד גמר מלאכה זו. וש”מ דאם הכלי מצד האומן כבר נשלם, אי”ז גמר מלאכה. נמצא דהקפדת האומן שלא למכור את הבגד מבלי שינקה אותו תחילה, היא שמחשיבה את פעולתו לגמר מלאכה. וכן משמע מרש”י (עה: ד”ה הצר) על מה דאי’ בגמ’ הצר צורה בכלי, חייב משום מכב”פ: “בכלי שעומד לכך לנאותו”. ומבואר שהצר צורה חייב, רק בכלי שהאומן מקפיד עליו ליתן בו צורה ונוי ובלא זה נמנע מלמוכרו ולכך הצורה היא חלק מהכלי. אולם כלי שאין האומן מקפיד עליו אף אם נתן בו צורה, אינו חשיב כגמר מלאכת הכלי, דחשיב כנגמרה כבר צורת הכלי. וכ”כ הר”ן (עה:): הצר צורה כולה או מקצתה, “בכלי שהוא עומד לצורה וחשיבותו בכך”. וכ”כ בפסקי הרי”ד: דרך כלים החדשים לציירן כדי לייפותן. וכן יש לדקדק מל’ הרמב”ם (פכ”ג מהל’ שבת ה”ז) שכתב, אסור לחוף כלי כסף בגרתקון וכו’, מפני שהוא עושה “כדרך שהאומנים עושין” ונמצא כמתקן כלי. וע”ע בגר”ז (סי’ שב ס”ה). וכ”כ להדיא בשער הציון (סי’ שב סק”ט), דכל דמצד האומן יצא מתוקן, תו אין בזה לתא דמכה בפטיש. ע”ש.

 

ח). וע”כ כל הני דוגמאות לא דמו לפותח בית הצואר, דשאני התם דאין הבגד נשלם כל עוד לא פתחוהו, וחשיב כפועל בגמר הדבר, ואפי’ לשיטת ר”ת ושאר ראשונים, דאיירי בפתוח ועומד אלא שחזרו וקשרוהו כדרך הנשים והכובסים, מ”מ הואיל ופעולה זו היא מהפעולות הנעשות תמיד בגמר הבגד, חידשו דאף זה חשיב גמר מלאכה, ודמי למאן דשקיל אקופי מגלימא דהגם דהיא פעולה קטנה של הסרת היבלת מהבגד, ועכ”ז חייב, ואפילו עושה זאת בעה”ב ולא האומן, מ”מ פעולות אלו בשם גמר מלאכה יקראו, מאחר וכן דרך האומנים לעשות.

 

ט). ומעתה בנד”ד הואיל ומוצרים אלו לא מיקרי שחסרים דבר בעצם גימורם, ובמה שפותחם אינו מתקנם דהא מתוקנים ועומדים הם, אלא דרך תשמישם כן הוא, תו אין לחייבו משום מכב”פ.

וגם אם לא נחתכו מעולם, מותר להפרידם. ולא דמי למפריד דפים חדשים המחוברים שלא נפתחו עדיין, וכן מצוי בנייר קינוח הנשלפים בזה אחר זה, שיש בהם שלא הופרדו ועדיין מחוברים בקצוותיהן, דאסור מה”ת להפרידם משום מכב”פ וכדמבואר בביה”ל (ד”ה חייב), דשאני התם דדרך האומנים לחותכם בסוף מלאכתן, ונמצא דאם לא עשה כן, המוצר לפגום ייחשב,  וע”כ אם האומן לא חתכו וזה בא וגמרו, כיון שעשה מלאכת האומן, הרי זה גמר מלאכתו, אבל בנד”ד אין דרך האומן עוד לגמרו ואדרבה ניחא ליה להאומן שיהיו מחוברים ורוצה הוא בכך, א”כ כיצד נאמר שלא נגמרה מלאכתן. ובפרט אחר שחיתוכם קל ובהנף ידו מפרידם קצה אחד מרעהו, ה”ז פשיטא דהוי סימן שנקרא כלי גמור לכל דבר. וע”ע במ”ב (סי’ שיז ס”ק כג) שכתב דרק אם קשר “הבגד היטב עד שאינו יכול להתירו אלא אם יחתוך החוטים או ינתקן”, ולכן חשיבה עתה כפתיחה מחדש וחייב משום מכב”פ.

 

י). ומטעם זה דעת הגרש”ז אויערבאך הובא בשש”כ (פט”ו הע’ רט), ובס’ בנין שבת (פי”ב או ג’), דשרי להסיר ולחתוך בגדים המגיעים מהמפעל כשהם קשורים יחד, כגון כפפות, גרביים, תויות של מחיר, פירמה של חברה וכד’, מכיון שהתויות הנ”ל מודבקות לאחר גמר ייצור הבגד, ואדרבה האומן רוצה למכור את הבגד עם התויות, ולכן לא נחשב הדבקתן כקלקול הבגד, וממילא אין בהסרתן משום תיקון. וע”ע בס’ שלחן שלמה (סי’ שיז סק”י). ושו”ר שכ”כ להקל בזה מהאי טעמא, בס’ ארחות שבת (פי”א סעיף יד הע’ כ). ולפי”ז ה”ה בנד”ד, דכיון שבעה”ב רוצה למוכרן כך, וכך היא צורת המכירה, אין בזה משום תיקון וגמר תיקון. ומטעם זה נראה דשרי לפתוח חולצה חדשה הגם שיש בה מחטים התכופים בבגד, ואין בזה משום מכה בפטיש.

 

יא). וכיוצ”ב יש להתיר להפריד גביעי לבן המחוברים בשבת, והיינו משום שבית החרושת מחברם כדי שיהיה נח למוכרם, וברור שמצד בית החרושת הכלי גמור, ואין בחיבורם קלקול או חסרון, ולהכי גם אין בהפרדתם “תיקון”. וכ”כ בספר בנין שבת (מכה בפטיש עמ’ קסד) ושם בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל. וראה עוד בס’ שולחן שלמה ח”ב (עמ’ רה). ושו”ר שגם בס’ ארחות שבת ח”א (פי”ב או’ יב) כתב בטעם המתירים להפריד גביעי לבן, דהיינו מטעם הך סברא דחשיבי כבר כגמורים ואינם חסרים עוד מלאכת תיקון. ונראה לענ”ד דגם לדעות האוסרות הפרדתן משום מכב”פ, עי’ ארחות שבת (שם) בשם מרן הגריש”א זצ”ל, דווקא התם דמהודקים היטב וע”כ חשיב כתיקון בהפרדתם, אבל בנד”ד דמודבק בצורה קלה מאד, ובהנף יד מפרידו, לא חשיב כתיקון בגוף הדבר.

 

יב). וכיוצ”ב התיר הגרשז”א לנתק פקק הברגה מפלסטיק גם אם נפרד מחלקו התחתון התפוס בטבעת, וכתב בס’ שש”כ (פרק ט’ ס”ק עג), דהואיל והטבעת שבקצה עוד לפני פתיחתה ניכר שהוא דבר נפרד מגוף הפקק, ועשוי רק שיהיה ראוי לסגירה מוחלטת, ושיהיה ניכר אם מישהו פתח אותו. ע”כ. הרי דכל שכבר נגמר מלאכת הדבר, אע”פ שמודבק היטב, מ”מ אם דיבוקו הוא מחמת סיבה צדדית שאינה שייכת “לתיקון” בגוף הכלי, לא שייך בזה איסור מכב”פ. ועי’ בספר בנין שבת (מכב”פ עמ’ צד) שכתב שהקשה להגרש”ז על סברא זו, דמא”ש ממה שאסר ר”ת, לפתוח תפירת בית הצוואר, והתם נמי הרי ניכר וניפרד ועומד להינטל. ותי’ לו, דשאני תפירת בית הצואר שהיו הנשים והכובסים עושים כן לתועלת ולהגנת הבגד, ובכה”ג הוי “כחיבור” לבגד, אבל הטבעת המודבקת בתחתית הפקק אינה מביאה כל תועלת לגוף הפקק. ובנידון דידן דהשקיות שלפנינו נמי אין סגירתם וחיבורם מביאים תועלת לגמר המוצר.

ומאי דאסר הגרש”ז בשו”ת מנחת שלמה (סי’ צא או’ יב) לפתוח הפקק, ולא חשיב ליה כדרך שימוש, נראה משום דחשיב ליה כיצירה, היינו דעד עכשיו הפקק היה משמש “כסתימה” לבקבוק, ועתה בפתיחתו נהפך “לפקק” דאפשר לחזור ולסתום בו בקבוקים אחרים, ובהכי חשיב יצירה חדשה. (ואכתי קצת צ”ע לפי הסברא שביארנו).

 

יג). ומשום מלאכת מחתך נמי אין לאסור, לפי שאינו יוצר מידה חדשה, אלא פותחו במקום שכבר היה פתוח. ומה גם שאינו בכלל ‘מקפיד על המידה’ כיון שבמקום זה הוא המקום הנוח ביותר לפותחם, וגם אין החותך צריך את מידת הבגד אלא את מידת הפתח, וע”ע בשש”כ (פ”ט הע’ ל), ובס’ חוט שני ח”א (פט”ז סק”ב), ובשו”ת אול”צ ח”ב (פכ”ז תשובה ז’), ובס’ שולחן שלמה (סי’ שיד סעי’ ט’ אות יג). ובפרט אחר שאין בחיבורם הדבקה גמורה ובהינף יד חוזרים ונפתחים, דלא מסתבר כלל לדונו כיוצר מידה חדשה, ופשוט.

שאלה: בדבר מה שנתפשט הרבה לאחרונה בדברים העשויים מניילון כגון: מגבונים, שקיות תה, שקיות אשפה, טיטולים, [כל הנ”ל בחברות מסויימות], שנדבקים בקצותיהן ובשפתותיהן על ידי תיפור לחץ אויר [ואקום], או ע”י חום, והיות וחומר הניילון העשוי מנפט הוא קל הדיבוק, חוזר להתאחד ולהיות כגוף אחד באופן שאי אפשר להשתמש במוצר כמות שהוא, ובפתיחתן מפריד ומכשיר את המוצר לשימוש, האם מותרת פתיחתם בשבת?      

 

תשובה: מותר לפותחם לכתחילה בשבת ואין צריך להפרידם ולהכינם מערב שבת, אבל ‘נייר קינוח’, ספרים וכד’, שלא גמרו במפעל את חיתוכם עד הסוף ועדיין מחוברים בקצוותיהן, אסור לחותכם בידיו בשבת. 

 

הנה כיון שהדבר מצוי מאד כמעט בכל בית בישראל, ורבים מחוסר הבחנה לא נזהרים בדבר, יצאתי לתור אחר המראה הגדול הזה, ואם יש לעורר בדבר. ויש לעיין בסוגיא זו מתלת דפורענותא, מדין מכה בפטיש, קורע, ומחתך, וזה החלי בעזרת צורי.

 

א). ראשית יש לדון האם יש בזה משום איסור ‘קורע’, ולענ”ד יש להקל בזה מד’ אופנים א. דהנה ידועה היא פלוגתת הראשונים, האם יש איסור תפירה לזמן, דדעת רבינו ירוחם דאף לזמן יש איסור תפירה, ומאידך המרדכי (שבת סי’ תנח) הביא שיטת ר’ יואל וראבי”ה, דס”ל דליכא איסור תפירה לזמן, וה”ה בפתיחתם. והוזכרה פלוגתתם בב”י (סו”ס שיז). וכתב ע”ד, דאין להקל בפני ע”ה. וכן פסק הרמ”א (סי’ שיז סעי’ ג’). ומשמע דמעיקר הדין יש להתיר. וא”כ ה”ה בנד”ד, כיון דאלו המוצרים היו פתוחים רגע אחד בשעת ייצורם, אלא שחזרו ונדבקו, יש להתיר. ואע”ג שלפמ”ש השו”ע (סי’ שמ סעי’ ז’) דאין להדק חוט בית הזרוע, משמע דאף תפירה לזמן אסור, דהלא מטעם זה הביא שם בב”י בשם כמה ראשונים שהתירו, ולכאו’ דבריו סתרי אהדדי, ע”ש. אולם כבר יישב התהלה לדוד (סי’ שמ סק”ו) שדווקא לגבי קריעה וניתוק התפירה יש להקל, כיון שאינו קורע ע”מ לתפור אבל תפירה שאינה של קיימא, אסור. [ומה שהעיר בס’ חזו”ע שבת – ח”ה (עמ’ צ) על תי’ זה, שהלא הב”י (סי’ שיז) הביא דין זה גם גבי פתיחת בית הצואר והתם הוי איסור תורה משום מכה בפטיש. לפי מה שיתבאר בסמוך אות ו’ אתי שפיר].

 

ועכ”פ לדינא גם החזו”ע סמך להתיר בתפירה שאינה של קיימא. וכן דעת האור לציון ח”ב (פרק לו הערה טו) להתיר תפירה והדבקה שאינה של קיימא. ב. גם את”ל דאכתי יש לאסור לפמ”ש כמה אחרונים, דאם אין עשוי להתיר את התפירה ביומה, חשיב תפירה של קיימא, וכמ”ש הט”ז (שם סק”ה), והגר”ז (שם ס”ו), וכן הביא המ”ב (ס”ק כא) בשם י”א. מ”מ בנד”ד אין לאסור בזה משום קורע, לפמ”ש המג”א (סי’ שמ ס”ק יח) דאם נדבקו הדפים להדדי על ידי שעווה, או בשעת הקשירה, מותר לפותחן, כיון דלא נעשה לקיום, וכ”ש אם נעשה ממילא. וכן פסק המ”ב (סי’ שמ ס”ק מה). וא”כ בנד”ד, דפשוט דאין כוונת המפעל לדבקם יחד, (וכן אמרו לי בחברת טיטולי ‘האגיס’), ואין להם כל תועלת בדיבוקם ומצדם שלא היה, אלא שנעשה כן ע”י לחץ אויר הנקרא ‘ואקום’, ממילא אין לאסור. וכן ראיתי שכתב להתיר מטעם זה בנידון דידן בספר ארחות שבת ח”ב (פרק יא סעי’ כח), ובס’ שש”כ (פרק ט’ הע’ כא) בשם הגרשז”א. ג. עוד יש להוסיף טעם לשבח, דכל שנתחבר שלא על ידי תפירה, ולא על ידי הדבקה, אע”ג שמתהדק שפיר על ידי לחץ, אינו בכלל איסור קורע ותולדותיו, דלא הוי דומיא דמשכן. ועי’ במרכבת המשנה (פ”י מהל’ שבת הלכה יא). ד. עוד י”ל, דכל מאי דאמרינן דהמדביק ניירות הוי תולדת תופר, אינו אלא כשמדביק כולה לעשותה כגוף אחד ממש, ואז כשמפריד הוי קורע, משא”כ כשמדביק רק את שפת השקית והטיטול ע”ד שיהיה קל לפותחן דרך אותו מקום, לא חשיב תופר. וכן כתב בשו”ת אגרו”מ (חאו”ח ח”ב סי’ פד), וכ”כ השש”כ (פ”ט הע’ יט, ובמהדו”ב הע’ יא) בשם הגרשז”א.

ונראה דאפילו לא הופרדו מעולם, מותר לקרען, וכגון, בשקיות תה, ואין בזה משום קורע, לפמ”ש הביה”ל (סי’ שמ ד”ה ולא), דלא שייך קורע כי אם כשהוא מקלקל בעת הפעולה אלא שהוא מכווין לשום איזה תיקון, וכעין שהיה במשכן ביריעה שנפלה בה דרנא שקורעין בה ותופרים אותה, שהקריעה מקלקלת את היריעה ביותר אלא שעי”ז יוכל אח”כ לתופרה, אבל בפותח בית הצואר דמשוי לה מנא בגמר זה, אין חל ע”ז שם קורע כלל אלא שם משום מכה בפטיש. וגם בהפרדת דפי ספר, דעת הבה”ל (שם ד”ה וחייב) דאינו חייב משום קורע אלא משום מכב”פ, ומשום דאינו מקלקל בקריעתו אלא מתקן. ומיניה לנד”ד, וכל שכן הוא.

 

ב). ועתה יש לדון מצד איסור מכה בפטיש שהוא גמר מלאכת הדבר, דהנה לכאו’ כיון שאי אפשר בשום צורה להשתמש בהם כמות שהן ללא הפרדת הקצוות הללו, הרי שנעשה גמר מלאכת הכלי בידו, ודמי לספר שנשארו בו דפים והמוחש, שכתב הביה”ל (סו”ס שמ ד”ה חייב) שאסור לפותחם מדין מכה בפטיש. ואע”ג שנתבאר לעיל בשם המג”א דכל שאין לו כוונה בחיבור, שרי ולפיכך התיר לפתוח דפים שנדבקו ע”י שעווה, הרי דלא חש בכה”ג משום מכב”פ. אולם יש מקום לחלק, דשאני התם דהוי ב’ גופים המודבקים ע”י שעווה, ולא חשיבי כגוף אחד כל שאין לו כוונה להדביקם, אבל הכא הלא חוזר להתאחד לגוף אחד. ועוד יש לחלק, דהתם נדבקו הדפים אחר שכבר יצאו מבית האומן ונשתמש בהם, ע”כ א”א לחייבו משום גמר מלאכה, דכבר נגמרה מלאכתן אלא דחזרו ונדבקו בשנית, משא”כ בנידון שלפנינו שיוצאים כך מהמפעל אע”ג שכבר היו פתוחים זמן כל שהוא, מ”מ י”ל דזהו גמר מלאכתן, וחילוק זה מבואר להדיא ביש”ש (ביצה פ”ד סי’ ט’), ובמ”ב (סי’ שיז ס”ק כג). וראה להלן.

 

ג). והנה לכאו’ יש לצדד ולאסור לפי המבואר בסוגיא בשבת (מח.), ובמכות (ג:), גבי ההיא דפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת, ולפי דעת רוב הראשונים איסורו הוא משום מכה בפטיש, וכ”כ שם רש”י, והרמב”ן והריטב”א והמאירי, וכן פסק השו”ע (סי’ שיז סעיף ג’) דחיובו הוא משום מכב”פ. והנה שם נחלקו הראשונים, האם בית הצוואר היה פתוח פעם אחת וחזר ותפרו, או שלא נפתח מעולם, דדעת רש”י והיראים (סי’ קב) דאיירי התם בפותח בית הצוואר בתחילה ומעולם לא היה ראוי ללבישה, אולם ברמב”ן ובריטב”א (שם) מבואר כדעת רבנו תם, דלא איירי בפותח פתח חדש לגמרי דזה פשיטא דחייב, אלא איירי בפתח שכבר נפתח בחול אלא שסגרו אותו על ידי תפירת חוט או בגד באמצעיתו, כדרך שעושים מכבסי בגדים, או כמו שהיו רגילות הנשים לעשות בספרד, וחייב משום מכה בפטיש שהוא גמר מלאכה ואף על גב שכבר נפתח כיון שחזר ונתפר ואי אפשר ללבשו אלא בכך הא חשיבא מלאכה. גם מרן הכסף משנה (פ”י מהל’ שבת הלכה י’) הביא פירוש ר”ת. וכן דעת הרבינו ירוחם (נתיב יב חי”ד) הובא בב”י (סי’ שיז) וז”ל: זה פשיטא דלפותחו לכתחילה הוא מתקן כלי, אלא איירי הסוגיא כשהיה פתוח וקשרו בחוטין ואינו יכול להתירו אא”כ חותך החוטים, ואסור. וכן אם היה פתוח וחזר ותפרו כמו שעושים האומנים שתופרין אותו עד שנגמרו מלאכתן, אסור לפותחו ולהתיר אותה תפירה. ע”כ. ומ”מ נראה דאע”ג דהרי”ו מסכים בעיקר הדין לר”ת, מ”מ בהבנת דברי ר”ת למד אחרת מהריטב”א, דס”ל דרק כשחזר “האומן” ותפרו קודם שנגמרה מלאכתו ומעולם לא השתמש בו, אזי כשפותח הוי גמר מלאכה, ודלא כהריטב”א שפירש שאפילו נשתמש כבר בבגד, ואח”כ חזר ותפרו נמי חייב וכמ”ש “כמו שנוהגים הכובסים והנשים בספרד”. ונראה דהוקשה לו דאי איירי בגוונא שכבר השתמשו בו א”כ נמצא שכבר נגמרה מלאכתו, ואיך יתכן דיתחייב בזה משום מכב”פ. וכן כתב בתהלה לדוד (סי’ שיז סק”ח) דהריטב”א ורי”ו פליגי בדבר זה, ולדינא כתב דיש לחוש לדעת ר”ת. וגם הרמ”א הביא את דברי הר’ ירוחם דסבירא ליה דאפילו כבר נפתח רק שחזר האומן וקשרו או תפרו יחד כדרך שהאומנים עושים, חייב משום מכה בפטיש. ועי’ בגר”ז (סי’ שיז סעי’ ז’), ובתהלה לדוד (שם), ועוד.

 

ד). והנה המג”א (סי’ שיז ס”ק יא) הביא דברי היש”ש (ביצה פ”ד סי’ ט’), דכתנות שנתקשרו המשיחות ולא יוכלו להתירן, שרי לכו”ע לנתקן, אבל כשחזר האומן וקשרו, אסור לנתק. ובסברת החילוק, כתב המ”ב (ס”ק כג), דכשקשרו האומן בשעת גמר מלאכה יש בזה משום מכה בפטיש כשחתכו ומנתקו אחר כך, הוא גמר מלאכה, אבל שאר קשירות שנקשרו אחר שכבר נגמר הבגד, אין שייך בזה משום מכב”פ כשמנתקו אח”כ. ונראה דס”ל כסברא שביארנו לעיל בדעת הר’ ירוחם, דכל שיצא כך מבית האומן ועדיין מיחסר תיקון כל שהוא, הרי שגמר המלאכה נעשה ע”י הפותח, אבל אם כבר נפתח ורק חזר הכובס וקשרו או תפרו, לא חשיב גמר מלאכת הבגד, מאחר שכבר נגמר פעם אחת. ועי’ בגר”ז (סי’ שיז סעיף ו’) דג”כ חילק בין אם “האומן” חזר ותפרו דבזה אסור לכו”ע וחיובא חטאת נמי איכא משום מכה בפטיש, לבין שאר קשירות אחר גמר מלאכת הבגד כגון, קשרי “הכיבוס”, דבזה מותר לחותכן מעיקר הדין, ואף בזה אין לעשות כן לפני ע”ה.

 

ה). וע”כ נמי אין להביא ראיה ממ”ש הרמב”ם (פ”ד מהל’ שבת הלכה יח) שני כלים שהם מחוברים מתחילת עשייתן, כגון שתי נרות או שתי כוסות, אין פותחין אותם לשנים מפני שהוא כמתקן מנא. (וי”ג מתקן מנא). ודייק המג”א (סי’ תקיד ס”ק יז) דמשמע דאם לא נדבקו בתחילת עשייתן רק אח”כ נדבקו ממילא דרך עראי מותר לפותחן. וכ”כ הא”ר שם, והגר”ז, דכל שנגמרו אחר גמר מלאכתן, אין לאסור לפותחם משום תיקון מנא.

דבנידון דידן יש לומר, דאפילו היו פתוחים רגע אחד, מ”מ כיון שמבית החרושת יצאו חפצים אלו כשהם והמוחש, חשיבי דאכתי לא נגמרה מלאכתן ומעולם לא קיבלו שם כלי, ועתה בפתיחתו הוא גומרם לכלי.

 

ו). אלא דאם כנים הדברים, אכתי צ”ע במה שנחלקו הראשונים גבי זוג של מנעלים האם מותר להפרידם, ודעת השו”ע והרמ”א (סי’ שיז סעי’ ג’), דרק בפני ע”ה יש לאסור, ומשמע דבעיקר הדין ס”ל להקל בדבר. והנה התם עיקר המחלוקת היא מדין אסור קורע וכמבואר בגר”ז (סעי’ ז’), ובמ”ב (ס”ק כה). וצ”ע, דאע”ג דליכא בכה”ג משום קורע כיון דהוי תפירה לזמן, ליתחייב משום מכה בפטיש. ומצאתי בתהל”ד (סי’ שיז סק”ט) שעמד בקושיא זו, דאמאי לא חשו השו”ע ורמ”א לדעת ר”ת. ותי’, דזוג של מנעלים התפורים יחד אין בהם משום תיקון כלי כיון שאינו מתקנו בגופו רק שתפור לחבירו, אבל אם גופו תפור אף שנעשה אחר גמר מלאכת הכלי, לא ידעתי אם אפשר להקל במה שלדעת ר”ת יש בו חיוב חטאת. ולפי”ז צ”ל דכל הפלוגתא הנז’ ברמ”א לא איירי אלא גבי מנעלים. ויש להעיר ע”ד, דמדברי הגה’ מרדכי הנז’ משמע להדיא דפלוגתייהו גם גבי פתיחת בית הצוואר, וכן הוא פשטות לשון הרמ”א, והתם הלא חוזר ומתאחד להיות כגוף אחד. ויש ליישב, דהראשונים שהתירו לא איירו בתפירה שתפרה האומן, אלא הכובס, ר”ל, דהתם כבר נפתח פעם אחת, ונשתמשו כבר במנעלים וכן בחלוק, לפיכך ליכא בזה משום מכב”פ וכמ”ש לעיל בשם הרי”ו, ולפיכך הנידון הוא רק משום קורע. והכי משמע בגר”ז (שם).

ועכ”פ הדרנא לדינא, דאין להקל מצד שהיה כבר פתוח פעם אחת. ופשוט נמי דאין לדמותו למאי דשרינן לפתוח ולקרוע אריזות מזון וכד’, דהתם טפלים לגבי המאכל וכדאי’ בשו”ע (סי’ שיד ס”ח) ודמי לשבירת אגוז כדי ליטול המאכל שבו. וגם משום מכה בפטיש בדבר הנזרק וחד פעמי אין להתיר, דהרי גם הקוטם קיסם לחוץ בו שיניו משליכו מיד לאחר מכן והרי הוא חד פעמי, ואפ”ה אית ביה משום מכב”פ וכדאי’ בגמ’ ביצה (לג:).

ז). אולם עכ”ז לאחר העיון דעתי להתיר הדבר, דהנה גדר האיסור במלאכת מכה בפטיש, הוא שמצד האומן החפץ אכתי מחוסר מלאכה אפילו כל שהיא כדי לגמרו, וכדפרש”י במתני’ (קב:) המכה בפטיש: שמפוצץ את האבן מן הסלע לאחר שחצב האבן מן ההר ומבדיל מן ההר קצת, הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת “וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן”, וכל הגומר מלאכה בשבת תולדת מכה בפטיש היא. ע”כ. וכן מבואר במאירי (שבת עג.): כללו כל גמר מלאכה שזו “דרך האומנים” כשגומרים מלאכתם מעיינים בה אם נשאר בה דבר מועט “להשלים תיקונו”, ומתקן בקורנס שבידו לעגלה, או להרחיבה, וכל שהוא גמר מלאכה באיזה ענין הרי זה התחייב מתולדה דמכה בפטיש. וע”ע במאירי (שבת עה. ד”ה הצר, ושם קב:) בביאור החילוק בין מלאכת בונה למלאכת מכב”פ. ומשמע, דכל שהמוצר גמור ולא מיחסר שום פעולה מצד האומן, תו לא נחשב שפועל בגמר עשיית הדבר. וכן מצינו בדין האי מאן דשקיל אקופי מגלימא (שבת עה:), דפי’ הר’ חננאל, “דכן הוא דרך האומן” כשמשלים מלאכתו לנקות הקיסמין ונימין הניתקים בעת האריגה. (וכ”מ מרש”י שם). וכן נראה מדברי רבינו ירוחם (נתיב יב חי”ד), שכתב, כיון “שהאומנים” מקפידין על ניקיון הבגד, חשיב שאין הבגד גמור עד גמר מלאכה זו. וש”מ דאם הכלי מצד האומן כבר נשלם, אי”ז גמר מלאכה. נמצא דהקפדת האומן שלא למכור את הבגד מבלי שינקה אותו תחילה, היא שמחשיבה את פעולתו לגמר מלאכה. וכן משמע מרש”י (עה: ד”ה הצר) על מה דאי’ בגמ’ הצר צורה בכלי, חייב משום מכב”פ: “בכלי שעומד לכך לנאותו”. ומבואר שהצר צורה חייב, רק בכלי שהאומן מקפיד עליו ליתן בו צורה ונוי ובלא זה נמנע מלמוכרו ולכך הצורה היא חלק מהכלי. אולם כלי שאין האומן מקפיד עליו אף אם נתן בו צורה, אינו חשיב כגמר מלאכת הכלי, דחשיב כנגמרה כבר צורת הכלי. וכ”כ הר”ן (עה:): הצר צורה כולה או מקצתה, “בכלי שהוא עומד לצורה וחשיבותו בכך”. וכ”כ בפסקי הרי”ד: דרך כלים החדשים לציירן כדי לייפותן. וכן יש לדקדק מל’ הרמב”ם (פכ”ג מהל’ שבת ה”ז) שכתב, אסור לחוף כלי כסף בגרתקון וכו’, מפני שהוא עושה “כדרך שהאומנים עושין” ונמצא כמתקן כלי. וע”ע בגר”ז (סי’ שב ס”ה). וכ”כ להדיא בשער הציון (סי’ שב סק”ט), דכל דמצד האומן יצא מתוקן, תו אין בזה לתא דמכה בפטיש. ע”ש.

 

ח). וע”כ כל הני דוגמאות לא דמו לפותח בית הצואר, דשאני התם דאין הבגד נשלם כל עוד לא פתחוהו, וחשיב כפועל בגמר הדבר, ואפי’ לשיטת ר”ת ושאר ראשונים, דאיירי בפתוח ועומד אלא שחזרו וקשרוהו כדרך הנשים והכובסים, מ”מ הואיל ופעולה זו היא מהפעולות הנעשות תמיד בגמר הבגד, חידשו דאף זה חשיב גמר מלאכה, ודמי למאן דשקיל אקופי מגלימא דהגם דהיא פעולה קטנה של הסרת היבלת מהבגד, ועכ”ז חייב, ואפילו עושה זאת בעה”ב ולא האומן, מ”מ פעולות אלו בשם גמר מלאכה יקראו, מאחר וכן דרך האומנים לעשות.

 

ט). ומעתה בנד”ד הואיל ומוצרים אלו לא מיקרי שחסרים דבר בעצם גימורם, ובמה שפותחם אינו מתקנם דהא מתוקנים ועומדים הם, אלא דרך תשמישם כן הוא, תו אין לחייבו משום מכב”פ.

וגם אם לא נחתכו מעולם, מותר להפרידם. ולא דמי למפריד דפים חדשים המחוברים שלא נפתחו עדיין, וכן מצוי בנייר קינוח הנשלפים בזה אחר זה, שיש בהם שלא הופרדו ועדיין מחוברים בקצוותיהן, דאסור מה”ת להפרידם משום מכב”פ וכדמבואר בביה”ל (ד”ה חייב), דשאני התם דדרך האומנים לחותכם בסוף מלאכתן, ונמצא דאם לא עשה כן, המוצר לפגום ייחשב,  וע”כ אם האומן לא חתכו וזה בא וגמרו, כיון שעשה מלאכת האומן, הרי זה גמר מלאכתו, אבל בנד”ד אין דרך האומן עוד לגמרו ואדרבה ניחא ליה להאומן שיהיו מחוברים ורוצה הוא בכך, א”כ כיצד נאמר שלא נגמרה מלאכתן. ובפרט אחר שחיתוכם קל ובהנף ידו מפרידם קצה אחד מרעהו, ה”ז פשיטא דהוי סימן שנקרא כלי גמור לכל דבר. וע”ע במ”ב (סי’ שיז ס”ק כג) שכתב דרק אם קשר “הבגד היטב עד שאינו יכול להתירו אלא אם יחתוך החוטים או ינתקן”, ולכן חשיבה עתה כפתיחה מחדש וחייב משום מכב”פ.

 

י). ומטעם זה דעת הגרש”ז אויערבאך הובא בשש”כ (פט”ו הע’ רט), ובס’ בנין שבת (פי”ב או ג’), דשרי להסיר ולחתוך בגדים המגיעים מהמפעל כשהם קשורים יחד, כגון כפפות, גרביים, תויות של מחיר, פירמה של חברה וכד’, מכיון שהתויות הנ”ל מודבקות לאחר גמר ייצור הבגד, ואדרבה האומן רוצה למכור את הבגד עם התויות, ולכן לא נחשב הדבקתן כקלקול הבגד, וממילא אין בהסרתן משום תיקון. וע”ע בס’ שלחן שלמה (סי’ שיז סק”י). ושו”ר שכ”כ להקל בזה מהאי טעמא, בס’ ארחות שבת (פי”א סעיף יד הע’ כ). ולפי”ז ה”ה בנד”ד, דכיון שבעה”ב רוצה למוכרן כך, וכך היא צורת המכירה, אין בזה משום תיקון וגמר תיקון. ומטעם זה נראה דשרי לפתוח חולצה חדשה הגם שיש בה מחטים התכופים בבגד, ואין בזה משום מכה בפטיש.

 

יא). וכיוצ”ב יש להתיר להפריד גביעי לבן המחוברים בשבת, והיינו משום שבית החרושת מחברם כדי שיהיה נח למוכרם, וברור שמצד בית החרושת הכלי גמור, ואין בחיבורם קלקול או חסרון, ולהכי גם אין בהפרדתם “תיקון”. וכ”כ בספר בנין שבת (מכה בפטיש עמ’ קסד) ושם בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל. וראה עוד בס’ שולחן שלמה ח”ב (עמ’ רה). ושו”ר שגם בס’ ארחות שבת ח”א (פי”ב או’ יב) כתב בטעם המתירים להפריד גביעי לבן, דהיינו מטעם הך סברא דחשיבי כבר כגמורים ואינם חסרים עוד מלאכת תיקון. ונראה לענ”ד דגם לדעות האוסרות הפרדתן משום מכב”פ, עי’ ארחות שבת (שם) בשם מרן הגריש”א זצ”ל, דווקא התם דמהודקים היטב וע”כ חשיב כתיקון בהפרדתם, אבל בנד”ד דמודבק בצורה קלה מאד, ובהנף יד מפרידו, לא חשיב כתיקון בגוף הדבר.

 

יב). וכיוצ”ב התיר הגרשז”א לנתק פקק הברגה מפלסטיק גם אם נפרד מחלקו התחתון התפוס בטבעת, וכתב בס’ שש”כ (פרק ט’ ס”ק עג), דהואיל והטבעת שבקצה עוד לפני פתיחתה ניכר שהוא דבר נפרד מגוף הפקק, ועשוי רק שיהיה ראוי לסגירה מוחלטת, ושיהיה ניכר אם מישהו פתח אותו. ע”כ. הרי דכל שכבר נגמר מלאכת הדבר, אע”פ שמודבק היטב, מ”מ אם דיבוקו הוא מחמת סיבה צדדית שאינה שייכת “לתיקון” בגוף הכלי, לא שייך בזה איסור מכב”פ. ועי’ בספר בנין שבת (מכב”פ עמ’ צד) שכתב שהקשה להגרש”ז על סברא זו, דמא”ש ממה שאסר ר”ת, לפתוח תפירת בית הצוואר, והתם נמי הרי ניכר וניפרד ועומד להינטל. ותי’ לו, דשאני תפירת בית הצואר שהיו הנשים והכובסים עושים כן לתועלת ולהגנת הבגד, ובכה”ג הוי “כחיבור” לבגד, אבל הטבעת המודבקת בתחתית הפקק אינה מביאה כל תועלת לגוף הפקק. ובנידון דידן דהשקיות שלפנינו נמי אין סגירתם וחיבורם מביאים תועלת לגמר המוצר.

ומאי דאסר הגרש”ז בשו”ת מנחת שלמה (סי’ צא או’ יב) לפתוח הפקק, ולא חשיב ליה כדרך שימוש, נראה משום דחשיב ליה כיצירה, היינו דעד עכשיו הפקק היה משמש “כסתימה” לבקבוק, ועתה בפתיחתו נהפך “לפקק” דאפשר לחזור ולסתום בו בקבוקים אחרים, ובהכי חשיב יצירה חדשה. (ואכתי קצת צ”ע לפי הסברא שביארנו).

 

יג). ומשום מלאכת מחתך נמי אין לאסור, לפי שאינו יוצר מידה חדשה, אלא פותחו במקום שכבר היה פתוח. ומה גם שאינו בכלל ‘מקפיד על המידה’ כיון שבמקום זה הוא המקום הנוח ביותר לפותחם, וגם אין החותך צריך את מידת הבגד אלא את מידת הפתח, וע”ע בשש”כ (פ”ט הע’ ל), ובס’ חוט שני ח”א (פט”ז סק”ב), ובשו”ת אול”צ ח”ב (פכ”ז תשובה ז’), ובס’ שולחן שלמה (סי’ שיד סעי’ ט’ אות יג). ובפרט אחר שאין בחיבורם הדבקה גמורה ובהינף יד חוזרים ונפתחים, דלא מסתבר כלל לדונו כיוצר מידה חדשה, ופשוט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לתשומת לב הגולשים:

אין ללמוד הלכה ממקרה אחד למקרה אחר, אלא על כל מקרה לגופו יש לשאול שוב ולקבל תשובה ספציפית, כיון שהדין עלול להשתנות בשל שינויים קלים בנידון. ובאופן כללי, עדיף תמיד ליצור קשר אישי עם רבנים, ולברר את ההלכות פנים אל פנים, ולא להסתפק בקשר וירטואלי ו\או טלפוני.
כל התשובות הינם תחת האחראיות הבלעדית של הרב המשיב עצמו, ולא באחראיות האתר ו\או ראש המוסדות.

פרסם כאן!
כל ההכנסות קודש לעמותת 'ברכת אברהם'. גם צדקה מעולה, גם פרסום משתלם לעסק שלכם.

לא מצאתם תשובה?

שאלו את הרב וקבלו תשובה בהקדם.

נהנתם? שתפו גם את החברים

מאמרים אחרונים

בטח יעניין אתכם!

סימן שאלה
במעגל החיים

קבורת שלייה

מקורות ונימוקים: בשו”ת אגרות משה (יורה דעה חלק א סימן רלא) הביא בשם הנו”ב תנינא (סי’ רט) שכתב בפשיטות שליכא

לתוכן המלא »

צור קשר

מזכירות:

סגולת מרן החיד"א זצ"ל להרמת המזל

הגאון ראש המוסדות שליט”א ביחד עם עשרות תלמידי חכמים מופלגים יעשו עבורכם סגולת החיד”א להקמת המזל, בעת פתיחת ההיכל.

בחסדי ה’ רבים נושעו מעל הטבע!

השאירו את הפרטים ובע”ה נחזור אליכם

הרב והאברכים בפתיחת ארון קודש