שנים שהדליקו אש שהתפשטה

שאלה:

בל”ג בעומר האחרון הדלקתי אני וחבר מדורת ל”ג בעומר שהכינו ילדי וילדי משפחת חברי ביחד. אני עמדתי בצד אחד של המדורה וחברי עמד בצד השני, ושנינו יחד הדלקנו את המדורה. איננו יודעים על ידי מי נתפסה האש במדורה ראשון, אבל בטוח ששנינו הדלקנו את המדורה, כל אחד מהצד שלו.

המדורה הזאת התפשטה מעט והזיקה לרכב שחנה לצד המדורה, לבעל הרכב נגרם נזק של 5,000 שקלים.

רצינו לשאול האם אנחנו צריכים לשלם לבעל הרכב על הנזק, ואם כן איך נחלק את התשלום ביננו, כי אני יודע שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואף אחד לא יודע מי היה הראשון שהדליק את המדורה.

תשובה:

ככל שהאש הודלקה במקום שהייתה עלולה להתפשט ולהגיע לרכב ברוח מצויה ואין ההתפשטות מוגדרת ‘כאונס’, על שני המדליקים לשאת בתשלום הנזק יחד שווה בשווה.

למרות שכלל הוא בדיני ממונות, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

מ”מ בנידון השאלה, ששני אנשים נפרדים עשו כל אחד מעשה שיש בו היכולת להזיק בלי מעשה חבירו, אף שאדם אחד מהם גרם לבסוף את ההיזק, כיון שכל אחד יצר מעשה נזק בפני עצמו, יש לו סיבת חיוב לשלם על כל ההיזק, אלא ששותפותו של השני מסייעת לו שיתחלק עמו במחצית הנזק.

לכן לא שייך בזה דין המוציא מחבירו עליו הראיה, ושניכם יחד צריכים להשתתף ולשלם על ההיזק שנגרם עקב הדלקתכם את המדורה.

מקורות ונימוקים:

המוציא מחברו עליו הראיה

כלל הוא בידינו כי בדיני ממונות, “המוציא מחבירו עליו הראיה”, לכן בכל מקום ספק הניזק איננו יכול להוציא ממון בלא ראיה. כפי שמבואר בש”ס בכמה וכמה מקומות.

ז”ל הגמרא ב”ק מו:, שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה ואינו יודע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה, משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד דברי סומכוס וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה.

במקור דין זה איתא שם, א”ר שמואל בר נחמני מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראיה אליהם. ורב אשי אמר, הא למה לי קרא סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא.

שנים שהזיקו יחד ואין ידוע מי מהם גם לנזק

למרות האמור, פסק השו”ע בחושן המשפט סימן שפ”ג סעיפים ג’ – ד’ בזה”ל:

שנים שהמיתו את הבהמה כאחד או שברו את הכלי כאחד, משלמים ביניהם.

חמשה שהניחו חמש חבילות על הבהמה כאחד, ולא מתה, ובא זה האחרון והניח חבילתו עליה ומתה, אם היתה מהלכת באותם החבילות ומשהוסיף זה חבילתו עמדה ולא הלכה, האחרון חייב; ואם מתחלתה לא היתה מהלכת, האחרון פטור. ואם אין ידוע, כולם משלמין בשוה.

כך גם משמע מדין הגמרא בב”ק דף י’: לגבי חמשה שישבו על ספסל אחד ושברוהו, שאם הספסל נשבר עקב ישיבת החמשה ללא שבא אדם אחר וגרם את השבירה, כולם חייבים בתשלום, כפי שפסק השו”ע חו”מ סימן שפ”א שאם ישבו כולם כאחד כולם חייבים וכן כל כיוצ”ב.

אלא שיש לתמוה בנידון שלפנינו, שמעשה אדם אחד היה בו די בכדי להדליק את כל המדורה לבדו, מדוע לא אומרים בזה המוציא מחבירו עליו הראיה, שהרי ככל שמעשה האחד גרם להדלקת האש מעשה השני איננו כלום, אם כן יש לנו להסתפק מי הוא הראשון שהדליק והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ועיין בזה בקצוה”ח סימן שפ”ג ס”ק א’ שהקשה קושיא זו, וטרח להביא מקור לדין זה של הרמב”ם והשו”ע. ואף הסמ”ע בסימן שט ס”ק ט”ז הקשה לקושיא זו על דברי הלבוש שהביא שם ונשאר בצ”ע.

ביישוב הקושיא ראה בספר פתחי חושן הלכות נזיקין פרק י’ סעיף ל”ג בהערה ע”א, שכתב שנראה שעפ”י דברי הגר”א שכתב כמקור לדין זה את דין חמש שישבו בספסל אחד, אין קושיא. הואיל ובנידון דידן ששני אנשים עשו שניהם מעשה נזק, אפשר ששניהם חייבים בכל הנזק, כי כל אחד עשה מעשה מזיק בפני עצמו, אלא משום דאמרינן שותפותאי מאי אהני לי, לכן כל אחד משלם חצי הנזק, ואם אחד יכול להוכיח שמעשיו לא גרמו לנזק, מוטל כל התשלומין על השני, אבל כל שאינו מוכיח נשארים שניהם שותפים בנזק. ואף על פי שבתוספתא ברישא איירי לכאורה כשעשו בבת אחת, ואילו הכא איירי בזה אחר זה, נראה מדברי הגר”א שבמקום שיתכן שהנזק נגרם ע”י שניהם, אף בזה אחר זה הדין כן.