מקורות:
יען כי מרן מאור ישראל זלה”ה כבר האריך הרחיב בדין החממות בשביעית בספרו שו”ת יביע אומר ח”ט חיו”ד סי’ ל”א, ובספר משא עובדיה עמ’ צ’, ובחזו”ע תו”מ עמ’ מ”ג, אין מן הצורך להרחיב בדבר, ועכ”פ נציע בפני המעיין עיקרי הדברים ואידך זיל גמור.
בירושלמי פ”ק דערלה סוף ה”ב נספקו לגבי שביעית אם נוהג גם בתוך בית או רק בשדה (דכתיב “שדך לא תזרע”), ולא איפשיטא. וכתב החזו”א בהל’ שביעית סי’ כ”ב אות א’, דאע”פ ששביעית בזה”ז מדרבנן, מ”מ כיון שעיקר הספק הוא בדאורייתא (כשיש שביעית דאורייתא האם נוהג דיני שביעית בתוך בית), אזלינן ביה לחומרא, ועוד דהרמב”ם בפ”א הל’ מעשר ה”י סובר לענין מעשרות שאע”פ שמדאורייתא אינו נוהג אלא ב”שדה” ולא בבית מ”מ חכמים תיקנו שגם בזה יהיה חייב מעשרות מדבריהם, ואפשר דהכי נמי לענין שביעית, אם כי יתכן שהקילו חכמים בשביעית משום חיי נפש. ודלא כמו שכתב תלמיד הגר”א מהר”י ממשקלוב זלה”ה בפאת השלחן סי’ כ’ סקנ”ב דבזה”ז דקיי”ל ששביעית דרבנן, אמרינן בהאי ספיקא דהירושלמי ספק דרבנן להקל. ומיהו מרן מלכא זלה”ה בשו”ת יביע אומר הנ”ל העלה דהעיקר בזה כדברי הרב פאת השלחן, ודחה דברות קודש של החזו”א, שהוכיח שם מכמה דוכתי (כגון בשו”ע יו”ד סי’ של”א סע’ י”א, ובשו”ע יו”ד סי’ שכ”ה סע’ א’), דאף שעיקר הספק הוא מדאורייתא מ”מ כיון שהנ”מ היא בדרבנן, אמרינן ספק דרבנן להקל. ולגבי דברי הרמב”ם הנ”ל, סוף סוף לא מצינו שאסר אלא במעשרות, ולענין שביעית יש לחלק דלא תיקנו משום חיי נפש כנ”ל, ויש בזה ס”ס להקל, שהראב”ד חולק על הרמב”ם ומתיר אפי’ לענין מעשרות, ואת”ל דהלכה כמו הרמב”ם שמא לא אסר אלא לענין מעשרות.
וכתב שם ביבי”א להקל אף לענין חממות, דמה שכתבו כמה אחרונים דשאני חממות דאורחא בהכי לגדל בהם פירות וכו’, אין זה חילוק נכון דהרי הלימוד מ”שדה” הוא גזירת הכתוב ולא תלוי בסברות, וכמו שכתב הגרצ”פ פראנק זצוק”ל בספר הר צבי זרעים ח”ב סי’ ל”ד. וכן הגרי”י פישר זצוק”ל בספר אבן ישראל ח”ח סי’ ע”ד ד”ה אלא, כתב לדחות טענה זו באופן נוסף, דאף אילו היינו דורשים טעמא דקרא, עדיין חממות אינם בגדר “שדה” כלל, שהרי אף ע”י החממות יש חסרון הניכר בפירותיהם, שניטלה מהם המתיקות כראוי, מפני שחסרה להם השמש, הממתיקה את הפירות, עיי”ש. ובשו”ת מנחת אשר ווייס שביעית סי’ י”א אות ב’ כתב בזה סברא נוספת, דאמנם הוי דרך לגדל בחממות מ”מ אין זה הדרך ה”טבעי” אלא דרך “מלאכותי” שהאדם הוא השולט בכמות הגשם שהצמחים יקבלו וכיו”ב וממילא אין זה בכלל “שדה” עיי”ש (ועפ”ז רצה לומר דאם החממה היא רק “רשת” נגד החרקים בזה אין להקל, עיי”ש, ועכ”פ בנ”ד הוי גג גמור). וראה גם בשו”ת ישא יוסף שביעית להגר”י אפרתי נר”ו סי’ כ”ה שכתב דאם הוא בקיץ, שאז אין דרך לגדל בחממות, אזי יש יותר מקום להקל לגבי הטענה הנ”ל.
[ובשו”ת אור לציון שביעית פרק א’ עמ’ כ”ז כתב דהיתר זה אינו אלא חוכא ואיטלולא, דמלבד דעיקר הספק מדאורייתא כמו שכתב החזו”א וכו’, הרי שחממות אינם בית למגורים אלא בית לזריעה וכו’. עיי”ש. ואולם דבריו אינו מוכרחים לאור כל האמור לעיל. ובפרט מה שצידד שם דצריכים כל גדרי “בית” כמו לענין מזוזה וכו’ – לכאו’ תמיהה מילתא, דהרי דרשת הירושלמי איננה ש”בית” פטור, אלא דרשת הירושלמי היא שרק “שדה” חייב (דכתיב “שדה”), וממילא הדעת נוטה דכל שאינו בגדר “שדה” אף שאינו בגדר “בית” הינו בכלל הדרשה, כמו שאכן הביא שם מדברי האחרונים דאפשר דאפי’ מחיצות לא בעי].
ויש מעלים חשש נוסף בכל זה, דהחזו”א בחוברת בית ישראל כתב שאם זרע את רוב הבית, בטל מתורת בית, ואולם הגר”ח קנייבסקי שליט”א כתב בדרך אמונה פ”א ממעשר צה”ל סקצ”ב שהחזו”א חזר בו מסברא זו, דהרי התיר גידולי מים שבתוך בית עיי”ש.
והנה אם הוא בעציץ נקוב, בוודאי מסתברא להיתר, דאף המחמירים בעציץ שביעית אינו אלא משום אטו אינו נקוב, וא”כ אית לן תרי דרבנן וקיל טפי טובא, ובכן אף החזו”א גופיה כתב דאם הוא בבית בעציץ נקוב המיקל יש לו על מה לסמוך (עיי”ש ובסי’ כ”ו סק”ד) ויהיב טעמא כיון שהאיסור שביעית בעציץ שאינו נקוב אינו מפורש בגמ’ עיי”ש. וכן הגרש”ז אוייערבאך זצ”ל, אמנם בשו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ נ”א אות ז’ כתב להחמיר בחממות, מ”מ בח”ג סי’ קנ”ח אות ז’ מסיק דבעציץ שאינו נקוב יש להורות להקל בחממות, אף לענין עבודות דאורייתא וקדושת הפירות, עיי”ש. ובשו”ת שבט הלוי ח”ח סי’ רמ”ה-רמ”ז (וע”ע בח”ט וח”י ואכמ”ל) כתב ג”כ דלכאו’ היה ראוי להקל בעציץ נקוב בתוך הבית ובפרט בגוש קטיף שהוא ספק א”י, אלא שחשש שאולי אין זה רצון חז”ל וכו’, אך התיר ע”י מכירת העציצים לגויים (דבזה לכו”ע לא שייך חשש דלא תחנם, כי הרי לא מוכן את הקרקע), וע”ע שם. וכן בשו”ת ישא יוסף אפרתי שביעית סי’ כ”ה כתב שבשנת תשנ”ד הורה הגרי”ש אלישיב זצ”ל הלתיר גידולי חממות בעציץ שאינו נקוב, ע”י שמוכר העציץ לגוי עיי”ש. ובשו”ת תשובות והנהגות ח”ד חיו”ד סי’ רנ”ח עמ’ ער”ה הוסיף דבעציץ שאינו נקוב מרווחים ג”כ להסיר את הטענה דדרך לגדל בחממות, כי הרי אין דרך לגדל בעציצים (שאין עושים כן אלא מפני השביעית) וממילא כיון שסוף סוף הוא מתחת לגג וסוף סוף במכלול צורך הגידול אין זה דרך גידול רגיל, הוי בכלל ההיתר של “בית”.
ועכ”פ מדברי מרן הגרע”י זלה”ה בשו”ת יבי”א הנ”ל נראה דיש להקל גם ללא צירוף זה של עציץ נקוב. ואולם מר בריה דרבינ”א מרן הראש”ל שליט”א בילקוט יוסף שביעית (תשע”ה) פרק ד’ סע’ כ”א כתב להקל רק בצירוף עציץ שאינו נקוב, ולאחר שפורס ניילות עבה מתחת לעציץ (במקרה שהוא ע”ג קרקע, אבל בנידון של הרב השואל דנן, לגבי מפרסת מקורה שמן הסתם יש בה ריצוף, פשיטא דאין צורך בניילון, ואף בעציץ נקוב לית לן בה).
וכתב עוד בילקו”י שם בהערות, דרק לצורך פרנסה וכיו”ב יש להקל בזה, ולא כדי להתלמד. עיי”ש. ולפ”ז בנידון של הרב השואל, שהמשפחה מגדלים תותים ועגבניות בחובבנות, לצורך הנאה בעלמא, ראוי יותר להחמיר בדבר.
ולהשלמת דין גידולי החממות (אע”פ שאינו נוגע לענין השאלה) ראוי לציין בזה מה שכתב ידידינו הרה”ג ר’ משה סאקס זצוק”ל בשו”ת מתנת משה חיו”ד סי’ צ’, שטענות החזו”א להחמיר בספק של הירושלמי הנ”ל וכו’, היינו כלפי חקלאים הרוצים לזרוע בחממות, משא”כ כלפי הלקוחות שרוצים לקנות מגידולי חממות, הרי שכלפיהם הוא דין ספק דרבנן בעלמא, דאזלינן ביה להקל, עיי”ש. [וזהו דלא כמו שכתב בחוט השני הוכמן (פסקי הגר”נ קרליץ זצ”ל) הל’ שמיטה עמ’ פ’ שכתב דיש דין “שמור ונעבד” בגידולי חממות, עיי”ש].
