מקורות ונימוקים:
בגמרא בכתובות צ”ח: ישנה מחלוקת בדין שליח שנשלח לקנות סחורה עבור משלחו והוסיף לו המוכר סחורה במתנה בלא תוספת תשלום, האם התוספת למשלח או לשליח. להלכה הביאה הגמרא לדברי ר’ פפא שאמר, הלכתא דבר שיש לו קצבה חולקין, דבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות.
טעם הדבר הוא, שכאשר רוכש השליח סחורה שיש לה מחיר קצוב, הרי שהתוספת שקיבל מהמוכר מוגדרת כמתנה, לפיכך מתחלק במתנה עם בעל המעות. אולם כאשר רוכש השליח סחורה שאין לה קצבה, הרי שהתוספת שקיבל בחנות מוגדרת כהנחה ומחיר מוזל על הסחורה, לפיכך כל הסחורה לבעל המעות. כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך חושן המשפט סימן קפ”ג סעיף ו’.
חילוק זה שמבואר בגמרא ובפוסקים, מתייחס למקח הנוסף שקיבל השליח בתמורה לכספו של המשלח. אולם בגמרא לא נמצאה התייחסות מפורשת למקרה בו ניתנה הנחה לשליח, למי שייך שווי ההנחה.
התייחסות לנידון הדומה לרכישה בהנחה ניתן למצוא בדברי הרמ”א בחושן המשפט סימן קפ”ג סעיף ט’ שהביא לדברי הגהות מרדכי בכתובות, שכתב על מי שנתן ביד חבירו חמישים זהובים בכדי להתפשר עם בעלי חובותיו, והצליח השליח להתפשר עמם בעשרים וחמש זהובים, המותר למשלח. עוד הביא שם הרמ”א שכך הדין גם אם נתן המשלח לשליח מאתים זוז לשלם לעובד כוכבים, והשליח הטעה לעובד כוכבים ונתן לו רק מאה, והעובד כוכבים סבור שנתן לו מאתים, דהכל למשלח, דהוה ליה כאילו מחל העובד כוכבים חצי החוב, דהוי של משלח.
מבואר שבכל מקרה בו מסיבה כל שהיא נותר כסף המשלח בעינו, חוזר הוא למשלח. יעויין בזה עוד בדברי השו”ע חו”מ קפ”ג סעיפים ח’ ט’, ובדברי הסמ”ע שם ס”ק כ”ה כ”ו.
יעויין עוד בספר מנחת שלמה שהסיק כך, שהנחה שניתנה לשליח, מותירה את הפרש מחיר ההנחה כולו למשלח.
אמנם עיין בספר פתחי חושן [חלק ג’ במהדורה החדשה] פרק י”א הערה כ”ו שכתב להסתפק במקום שהשליח טרח על מנת לקבל את ההנחה, שמא במקרה כזה צריכים לחלוק השליח והמשלח.
