שאלה:
אדם שהיה לפני גיל בר מצווה, ופגע באדם אחר [פגע בכמה אנשים שונים עד שנהיה בר מצווה – כלומר במהלך בית ספר יסודי ועוד שנה אחת נוספת בבית ספר תיכון שנה ראשונה] בצורה מסוימת של מכות, השפלות, ביזיונות וכו’.
א] האם כשאותו אדם בגר, מחוייב מעיקר הדין לבקש את מחילתו של הנפגע?
ב] האם יש חילוק בעוצמת הפגיעה ובהשלכתה להמשך החיים שלו? ואיך ניתן לאמוד זאת.
(למשל: פגיעה באדם בכיתה באמצעות השפלה, או מאורע מסוים מכאיב לביטחון העצמי, דבר שגרר אח”כ פגיעה לכל החיים וכן כל כיוצ”ב נזק של ממש שמלווה את האדם לעיתים לכל החיים, ולעיתים בעוצמה גדולה).
ג] וכן, האם יש חילוק בין סוג הפגיעה למשל הוצאת שם רע או הלבנת פנים לעומת מכות?
ד] האם יש הבדל אם הפוגע, על אף שלא היה בגיל מצווה, היה מעל גיל מסוים, למשל מעל גיל 12? האם יש הבדל בזה מבחינת גילאים, או שכל עוד לא נעשה בר מצווה אין הבדל בדין?
ה] האם יש חילוק, למסקנת ההלכה מעיקר הדין, בין דיני אדם לבין דיני שמיים, למסקנת ההלכה בסופו של דבר [גם אם יש דעות לכאן ולכאן, מה המסקנה לדעתכם] ומה ההלכה אומרת כלפי הפוגע שיהיה זכאי גם בדיני שמיים. מה הדין, ומה הם גדרי חסידות, אם ישנם במקרה זה.
ו] האם הנפגע יכול להזיק בקפידא שלו לפוגע למשך החיים, למרות שהפוגע היה טרם גיל מצווה במעשה זה, והאם אי הפיוס לאחר שבגר יכול לגרום שהקפידא תזיק, אם עדיין ישנה, או שהקפידא לא יכולה לחול?
[כמובן שאני לא נכנס עקרונית לכל מקרה לגופו האם כדאי או לא כדאי לבקש מחילה כשבגר אולי לפעמים יועיל, ואולי יזיק להזכיר דברים לאותו אדם לאחר שנים וכו’]
]וכמובן שמדובר שהפוגע חזר בתשובה כלפי שמייא, והתחזק מאוד בבין אדם לחברו ומקפיד מאוד על הלכות אלו, ואינו עומד במריו ח”ו, אלא הרעיון להבין מבחינת ההלכה, איפה הוא עומד לפני יום הדין, מה מוטל עליו מעיקר הדין, ומה לא מעיקר הדין, ולעצם הבנת ההלכה האם אדם אחראי למפרע לאחר שבגר בענייני בין אדם לחברו [ושוב-מעיקר הדין], על נזקים שגרם בעודו טרם נהיה לבר מצווה].
תשובה:
קטן שלא הגיע לגיל בר מצווה, אם הזיק, הכה, פגע, או עבר כל עבירה שהיא, מעיקר הדין פטור מכל תשלום ומכל תיקון לחטאו אף לאחר שהגדיל, משום שקטן איננו בר דעת ואיננו חייב במצוות.
אמנם נחלקו הפוסקים האם לפנים משורת הדין או על מנת לצאת ידי שמים צריך לשלם או לתקן לכשיגדיל. להלכה דעת רוב הפוסקים שלאחר שהגדיל פטור מלשלם אף לפנים משורת הדין ואף לצאת ידי שמים, כך גם דעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל.
אולם ממידת חסידות, להסיר טומאת החטא מנפשו, הסכימו הפוסקים, שטוב שיעשה תיקון כל שהוא לחטאו לאחר שהגדיל לתקן העוון, ואם הזיק או גנב [והגניבה איננה בעין] טוב שיתן סכום כל שהוא לצדקה לכפר על חטאו.
למרות האמור, ככל שהנפגע או הניזק מקפיד עליו עד עתה, [דבר שהוא נדיר בהחלט]. ראוי שיפייסנו הפוגע על מנת להסיר מעליו כל קפידא, כי הקפידא מסוכנת היא אף כאשר הפוגע איננו אשם.
מקורות ונימוקים:
קטן שהזיק או גנב פטור מלשלם כשיגדיל
מתני’ ב”ק פ”ז. חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והן שחבלו באחרים פטורים. וברמב”ם הלכות חובל ומזיק פרק ד’ הלכה כ’, כתב לבאר, דפטור הקטן מלשלם על חבלתו אף לכשיגדיל, משום שבשעת חבלתו לא היה בן דעת. כן פסק השולחן ערוך להלכה, חושן משפט סימן תכ”ד סעיף ח’.
מכאן למדו הפוסקים אף לעניין קטן שגנב שפטור אף לכשיגדיל. כך גם פסק השולחן ערוך חושן המשפט סימן שמ”ט סעיף ג’, שכתב בזה”ל, קטן שגנב, מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין, ואם אינו בעין, פטור אף לאחר שיגדיל.
קטן שהזיק או גנב האם חייב לשלם בדיני שמים או לפנים משורת הדין?
אמנם באור זרוע לב”ק פ”ח סימן שמ”ו, כתב לחלק כי כל האמור בגמרא הוא לעניין דיני אדם, אולם על מנת לצאת ידי שמים קטן שהזיק עליו לשלם לכשיגדיל. כן כתב גם בספר חסידים סימן תרצ”ב. אלא שבשו”ת שבות יעקב חלק א’ סימן קע”ז, כתב לבאר כי אין זה מעיקר הדין אלא לפנים משורת הדין. עיין ט”ז אורח חיים שמג, שכך הבין בדברי רש”י ב”ק צ”ח במעשה דרפרם שכפאו לר’ אשי לשלם משום ששרף שטרות בקטנותו. כך גם כתב המשנה ברורה או”ח סימן שמ”ג ס”ק ט’ שלפנים משורת הדין קטן שחבל או הזיק צריך לשלם.
אולם בשו”ת יביע אומר חלק ח’ חו”מ סימן ו’ כתב כי אין דעת הפוסקים מסכמת לדבריהם, והעלה כי קטן שגנב או הזיק בקטנותו איננו צריך לשלם מאומה אף לא לפנים משורת הדין ואף לא לצאת ידי שמים, אלא רק ממידת חסידות טוב שיתן סכום כל שהוא לכפר על עוונו ושב ורפא לו. כן העלה להלכה בילקוט יוסף הלכות חינוך קטן ענייני חושן משפט הלכה ז’.
כך משמע מדברי תרומת הדשן ב, סב, שלאחר שכתב כי קטן שהזיק פטור גם בגדלותו, הביא את דעת הגהות אשר”י המחייב, ולמד מכך כי “סימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו, לכך נראה טוב הוא שיקבל איזה כפרה” משמע שתרומת הדשן סובר כי אף לפנים משורת הדין ליכא, אלא רק מידת חסידות הוא.
גם בב”ח או”ח סימן שמ”ג הגדיר כך את סיבת התשלום: “לא טוב לנפש כי המשיך עליה טומאה מצד הרע”. כך גם משמעות דברי הרמ”א בהגהתו לשו”ע אורח חיים סימן שמ”ג להלכה, שכתב בזה”ל, וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שאין צריך תשובה כשיגדל, מ”מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין.
לכן להלכה קטן בכל גיל שהוא, אף לאחר גיל חינוך, ככל שלא הגיע למצוות, אם הזיק או הכה או עבר שאר עבירות בקטנותו, מעיקר הדין פטור ואף לפנים משורת הדין להלכה איננו נדרש לשלם, אולם ממידת חסידות להסיר מעליו את טומאת העוון, טוב שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה.
למרות האמור, ככל שהוא חושש שהאדם הנפגע מקפיד עליו עד עתה, [דבר שהוא נדיר עד למאוד], חשוב שיפייסנו על מנת להסיר מעליו כל נדנוד קפידא.
