שאלה: אני נשוי עם אשתי כבר למעלה מעשר שנים באושר ועושר ויש לנו ילדים ברוך ה’, בקהילתנו נהוג לקדש את האשה בטבעת העשויה זהב לבן וכך עשיתי, והנה לאחרונה אשתי שמה לב והבחינה כי טבעתה מאבדת את ציפויה העליון, ואז היא רואה כי תחת הזהב הלבן אשר הייתה הטבעת מצופה בו, מבצבץ ומתנוצץ זהב צהוב. ואנחנו נבוכים, האם אין בתגלית זו כדי לערער את עצם הקידושין, שהם נעשו על דעת שהטבעת עשויה כולה מזהב לבן.
תשובה: ראשית יש לציין, כי ערנותכם ראויה לשבח, ותמיד צריך שימת לב לדברים כאלה, בפרט בעניינים חמורים כאלו של קידושין ויסוד הבית היהודי.
לעצם הענין, כבר דנו הראשונים במי שקידש בטבעת כסף ונמצאת של נחושת, ולא הכריעו האם הקידושין בטלים מחמת זה. אלא שנתנו פתרון לדבר מלכתחילה שלא נבוא לידי ספק זה, שהבעל יאמר בשעת קידושין “טבעת זו שווה פרוטה”, או כפי שאנו נוהגים שמסדר הקידושין שואל את הבעל “האם הטבעת שווה פרוטה”, ובזה מוכח שהאיש והאשה מתכוונים להתקדש בטבעת זו אפילו שאינה שווה באמת כפי מה שנראה לעין אלא היא שוה רק פרוטה, וממילא כשנמצא שהיא רק מצופה זהב וכדומה אין בזה בעיה.
אמנם במקרה שלנו, יש לדון שהוא שונה מסתם מקרה, כיון שהיא התכוונה להתקדש דווקא בטבעת מזהב לבן משום שכך מנהג קהילתם וכפי הידוע הם עושים זאת מחמת הסגולה שבעניין, ואם כן אפשר שכאשר התברר שעיקר הטבעת אינה אלא מזהב צהוב, יש לה קפידא בזה והוי כקידושי טעות. אולם נראה שבאמת גם באופן זה שהטבעת רק מצופה זהב לבן מתקיים בזה המנהג והסגולה של קידושין בטבעת מזהב לבן, שזה מה שנראה לעין, ובפרט שבפנים היא עשויה גם כן מזהב ורק שזה סוג זהב אחר.
אלא שגם אם אין בעיה מצד האשה, יש לדון האם הבעל עצמו זכה בטבעת זו, מאחר ולא התכוון לקנות אלא טבעת מזהב לבן ולא טבעת שתוכה זהב צהוב, וכיון שהוא לא קנה את הטבעת, ממילא אינו יכול לקדש בה את האשה, והקידושין בטלים.
ונראה שאם המוכר עצמו לא ידע מכך, אם כן לא הייתה כאן מכירה, ויש מקום גדול לחוש שהקידושין לא חלו. אולם כפי הנראה, המוכר עצמו ידע איזו סחורה יש לו בחנות והוא זה שרימה את הקונה ונתן לו לחשוב שזו טבעת שכולה זהב לבן כאשר באמת תוכה רצוף זהב צהוב, וזה עצמו פתח הצלה לענייננו להחיל את הקידושין, משום שבודאי הבעל רוצה בקידושין אלו ואינו חפץ שהם יתבטלו מחמת שינוי סוג הזהב שבתוך הטבעת, ומכיון שהמוכר יודע היטב שהטבעת בפנים היא מזהב צהוב הרי הוא מתכוון להקנות את הטבעת אע”פ שאינה עשויה כולה מזהב לבן, ויש לנו כאן “דעת אחרת מקנה”, שהיא מסייעת להקנות לבעל את הטבעת אף שאינו יודע שתוכה שונה מציפויה, כיון שעכ”פ ניחא ליה בכך ואינו רוצה שיתבטלו הקידושין מחמת כן.
אמנם מכיון שאין הדברים מוכרעים לגמרי, יש להוסיף בזה עוד כמה צירופים לומר שאעפ”כ חלו כאן קידושין, ובכל זאת נראה שראוי לחזור ולקדש את אשתו שנית, אך יעשה זאת בצנעא כדי שלא להוציא לעז על בניו, ומכל מקום על מה שהיה עד עתה, הן לגבי חיי האישות שלו והן לגבי ילדיו, יכול הוא לסמוך שאכן נחשב שאשתו הייתה מקודשת לו כראוי, ויסיר דאגה מליבו.
מקורות
מדוע לא הוי קידושי טעות מצד האשה.
עיין בבית יוסף ובדרכי משה בסימן ל”א מחלק אה”ע, בשם הרשב”ץ (ח”א סי’ קל) תשובות מיימוני (נשים סו”ס יט וסי’ כ) מרדכי (קידושין סי’ תפח) ורבינו ירוחם (נכ”ב ח”ד, דף רפח טור א) בענין מי שקידש בטבעת כסף ונמצאת של נחושת, ומסקנת הענין שזה ספק קידושין, וכמו שפסק הרמ”א בהגה על השו”ע שם סעיף ב.
והב”י הביא מש”כ באורחות חיים (הל’ קידושין סי’ יג) שלכך נהגו העולם לומר לעדי הקידושין בשעת קידושין בפני האשה “טבעת זו שוה פרוטה” שאם יהיה אף מנחושת אין זה טעות משהודיעו לה. ועוד הביא באורחות חיים בשם הרשב”א בתשובה (מכת”י סי’ קסג), שעכשיו נהגו בנות ישראל הצנועות שמכסות פניהן בשעת קידושין ואין מדקדקות אם בפרוטה אם בתרקבא, ומחמת זה נראה שתהא בודאי מקודשת. והובאו שני דברים אלו בהגהת הרמ”א שם, שנוהגים תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה, וגם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות ואינן מקפידות במה מקדש אותן.
ואכן מצאנו בספרי הפוסקים האחרונים שדנו בכל מיני מקרים שהתברר שהטבעת הייתה מצופה בדבר אחר ממה שהייתה עשויה בתוכה, והם פסקו להיתרא מחמת המנהג הנ”ל שאומרים לכלה שהיא מקודשת בשוה פרוטה ומכסים את פניה, ראה בשו”ת מהרש”ג (ח”ב סימן רמו) ופרי אליהו (זלוטניק, סימן עו) ומשפטי בצלאל (ח”ז סימן נח), וע”ע בשו”ת לבושי מרדכי (וינקלר, מהדו’ רביעאי סימן רעד אות א).
איברא שיש לדון דהכא גרע טפי ולא יהני מה שהסכימה להתקדש אף בשוה פרוטה, כיון שכאן היה ענין שתתקדש בטבעת מזהב לבן מחמת הסגולה שבענין, וכעת שמתברר שעיקר הטבעת אינה אלא מזהב צהוב. אולם נראה שבאמת סתם אשה אין דעתה על עניני הסגולות ורק החתן עושה בזה כפי אשר הורוהו מדריכיו והנהיגוהו הוריו. זאת ועוד, שיתכן שבאמת גם בכה”ג שהטבעת רק מצופה זהב לבן מתקיים בזה המנהג ובפרט שכולה מקשה זהב ורק שבתוכה הוא זהב מופז, עיין שו”ת דברי יציב (אה”ע סימן נב) שהענין לעשות זהב לבן הוא משום שיש מעליותא בזהב ומאידך כסף הוא מידת הרחמים ולכן משלבים ביניהם ע”י זהב לבן, ולפי”ז כשבפנים יש זהב צהוב ומבחוץ לבן יתכן שזה חלק מהשילוב, ודו”ק. וגם אם נחוש שמא היא כן מקפידה, הרי זה דברים שבלב, ולמעשה מסתבר דאדרבא אם באנו מצד אובנתא דליבא, אמינא דאינה מקפידה בכך בכדי לבטל את הקידושין.
אלא שבעיקר מה שסמכו הפוסקים על דברי האורחות חיים הנ”ל, יש להעיר ממה שכתב המאירי (קידושין ז: סוד”ה חכמי) בענין המקדש בטבעת שיש בה אבן, שאם היתה אבן של זכוכית והיא סבורה שהיא מרגלית, הואיל ואין דרך ליתן זכוכית בטבעת של זהב, הרי זה כאומר שמרגלית היא הואיל ורוב העולם סבורים כך ואינה מקודשת, ואפילו אמר לה בכל דהו שהיא סבורה שאמר לה בכל דהו על הערך, ואם כן צריך שיודיעוה בפירוש שהיא של זכוכית, או שיאמר לה בכלל שתתקדש בה אי זה דבר שיהיה הואיל ומכל מקום שוה פרוטה, וכן בטבעת של כסף והוא מוזהב, ואפילו אמרה בלבי היה להתקדש אף על דעת זה אינו כלום. עכ”ל. ומבואר בדבריו שאם יש שינוי במין הדבר לא מהני לומר לאשה שמתקדשת בכל דהו, ולכאורה מדקדוק לשונו וגם מצד סברת הענין לשיטתו נראה דלא מהני לומר לה שהטבעת שוה פרוטה, דאכתי זה רק בחינה של ערך ולא של מין וסוג, ומשום הכי הצריך לומר לה “שתתקדש בה אי זה דבר שיהיה הואיל ומכל מקום שוה פרוטה” ובזה מתייחס גם לסוג הדבר שלא יהיה בו קפידא, וצ”ע שבזמנינו לא מקפידים על כך אלא רק מזכירים ענין שווי פרוטה, ומסתמא גם בני זוג דידן הקפידו רק לומר שהטבעת שוה פרוטה אבל לא הדגישו לומר בחופה שהיא מוכנה להתקדש באיזה דבר שיהיה, וא”כ לא יהני לן אמירה זו כאשר התברר שהטבעת אינה עשויה זהב לבן. ואחר החיפוש לא ראיתי בפוסקים מי שעמד על דקדוק דברי מאירי אלו, אך לנחיצות הענין יש לדרוך בשבילא דהיתרא בהאי מילתא, דמלבד שכאמור באורחות חיים מבואר שאם אמר שהטבעת שוה פרוטה זה מהני לאופן שנמצאת נחושת וכדומה, וכדפסקו הרמ”א והאחרונים הנזכרים, ויותר מפורש הדבר בספר כלבו (סימן קמג) עיי”ש, זאת ועוד שאפשר שכאן כיון שכל הטבעת עשויה זהב ורק שיש חילוק בין זהב לבן לצהוב ובפרט שהציפוי הוא זהב לבן, כל כהאי גוונא אפשר שגם המאירי מודה שאין זה מעכב אלא סגי במה שאמר לה שהטבעת שוה פרוטה.
מדוע לא בטלים הקידושין מצד שהבעל לא קנה טבעת זו.
פש גבן לדון האם הבעל עצמו זכה בטבעת זו, מאחר ולא התכוין לקנות אלא טבעת מזהב לבן ולא טבעת שתוכה זהב צהוב, ואם לא קנאה אזי ממילא אינו יכול לקדש בה.
ומצאנו להב”ש (אה”ע סימן כח ס”ק ד) שכתב בדין המקדש בחפץ גזול, שאם לא היה יאוש בעת הקידושין לא מהני היאוש אחר כך, כיון שבעת הקידושין נתן לה דבר שאינו שלו, ואפילו אם אחר היאוש חזר ואמר לה לשון קידושין, יש לומר דלא דמי לאומר תתקדש לאחר שלשים יום, כיון דהכא בעת הנתינה החפץ אינו שלו. ועיין בשו”ת בנין ציון (סימן קמ) בענין שני חתנים שהחליפו ביניהם טבעותיהם בטעות, שהרחיב להוכיח דאף שאח”כ התרצו בדבר לא אמרינן בכהאי גוונא שהוברר הדבר למפרע שכל אחד קידש בטבעתו, אלא צריך כל אחד לקדש מחדש בטבעתו.
אולם מצאנו להב”ש גופיה (שם ס”ק מד) שהביא שמשמע בריטב”א קידושין (נב: ד”ה ההוא) שאם נטל דבר מחבירו בלא רשותו וקידש בו ואח”כ חבירו גילה דעתו דניחא ליה, זוכה בו מכאן ולהבא ואם איתנהו לקידושין ביד האשה בעין הרי היא מקודשת אילו לא היינו אומרים שאמירת הנותן הייתה משום כסיפותא, עיי”ש. וראה בשו”ת בית דוד הספרדי (אה”ע סימן כ”ב) גבי איש שהזמין טבעת לקדש בה את משודכתו ומסרה לידי השמש שיראנה לעדים, ובתוך כך קדם שמש אחר ולקח טבעת אחרת והביא לו והלה קידש בה בחושבו שזו היא הטבעת שהוא מסר לשמש הראשון, ואחר כך התבררה טעותו. וכתב שאין צריך לקדשה מחדש, וחיליה מדברי הריטב”א הנזכרים.
ואם כן לענייננו, לפי דברי הריטב”א אין צריך לקדשה שנית, אלא סגי במה שמעתה הוא רוצה לזכות בטבעת וממילא האשה זוכה בה ומתקדשת. אלא שזה לא יגהה מזור לכל הזמן שהיה עד עתה, וכי נימא שהיו בעילותיו בעילת זנות עם הפנויה ובניו שנולדו הם בני פנויה בלא נישואין. אכן נראה דהנה הבית דוד גופיה הביא שיש ראשונים החולקים וסוברים דלא מהני בזה אלא כאשר מקודשת למפרע, אך כתב שאפשר שבנידונו הן הם יודו דלמפרע ניחא ליה כדי שיחולו הקידושין, ורק כאשר נטל המקדש ממון של אחרים בלא דעתם בזה אמרינן דניחא להו רק מכאן ולהבא ולא למפרע. וכן מצאנו להגאון חתם סופר (אה”ע ח”א סימן קנז) בנידון שהאמא נתנה טבעתה לבְנה כדי שיקדש בה תחת החופה, והוא סבר שהטבעת היא מהכלה שהביאתה לאמו ולכן לא התכוין לקנות אותה מאמו. והעלה שם החת”ס, דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה דהיינו אמו, ואנן סהדי דאיהו בעי למיקני, משום הכי קנה אותה בהגבהתו. וכיוצא בזה כתב הגאון מסקאלא בבית שלמה (אה”ע סימן נג) גבי חתן שחשב בעת החופה שהטבעת היא שלו ולא ידע שאמו לקחה אותה מאיש אחֵר, עי”ש. ולאור דברים אלו, נראה לומר בנידון דידן, שהמוכר של הטבעת בודאי רוצה להקנות לאיש זה את הטבעת הזו, וכלפי האיש הגם שאינו יודע שבפנים היא זהב צהוב ולא זהב לבן, עכ”פ אנן סהדי שרוצה לזכות בה בכל גוונא בכדי שלא יתבטלו הקידושין מחמת זה, וא”כ יהני בזה דעת אחרת של המקנה, ויזכה הבעל בטבעת זו, וממילא האשה מקודשת.
אימתי כבר יש ודאות שהבעל רוצה במקח כדי לקים הקידושין.
אולם יש כאן נקודת עיון, שהרי לכאורה במציאות אילו היה נודע לו דבר הזיוף והציפוי, הוא לא היה מוחל ומוותר על הטעייתו, אלא היה דורש להחליף לו את הטבעת לטבעת שכולה מקשה זהב לבן. וא”כ רק לאחר הקידושין ניחא ליה בזה כדי שהם לא יתבטלו, ויוצא שבשעת הקידושין לא הייתה סיבה שהוא יזכה אלא היה המכר בטל.
אכן יש לומר שהקידושין עצמם והזכות הזו שמכוחה הוא קונה את הטבעת באים כאחד, וברגע שהאשה קונה את הטבעת יש סיבה שהוא יקנה. וכעין דברי הרמ”ה לענין שלוחים שנותנים גט לאשה מממונם, שזכיית הבעל וגירושי האשה באים כאחת. וכעין דברי המגיד משנה (פ”ה מאישות ה”ז) גבי קידש את האשה בגזל שנתייאשו הבעלים, דאע”ג דקיימא לן (גיטין נה: וב”ק קיד.) יאוש בלבד אינו קונה, הכא שהוא ביד אשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות כשהיא בידה וכיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה. ואמנם בפוסקים מבואר שיש חולקים על הרמ”ה וכיוצ”ב יש שחלקו על הסבר הרב המגיד, ואכמ”ל.
אבל נראה דהכא אין צורך לומר שזה נעשה רק אחר הקידושין או בבת אחת עם הקידושין, אלא שפיר אפשר לומר שרגע לפני הקידושין בודאי ניחא ליה לזכות בטבעת כדי שיוכל לקדש בה, ומסתבר שכבר כשמגיע לאולם שבו ניצבת החופה ואין לו פנאי וזמן ללכת ולהחליף את הטבעת או למצוא טבעת אחרת במקומה איכא אנן סהדי שרוצה במקח, וא”כ באותו רגע נגמר המקח בצירוף הא דאיכא דעת אחרת מקנה.
[ואכתי קצת צ”ע דאפשר דלא מהני דעת אחרת מקנה אלא ברגע שמופעלת אותה דעת, משא”כ הכא שכבר עבר זמן משעת עשיית המקח ואין דעת המוכר לכך. אך אפשר שבאמת כבר ברגע המכירה הוא קונה אותה כיון שאינו רוצה שיתבטל המכר וממילא יתבטלו הקידושין, ורק שעל הצד שישתנה המצב ויתגלה לו הזיוף קודם הקידושין הוא רוצה לבטל, אבל כל שלא גילה הרי זה קונה למפרע, וצ”ע. ויש בזה אריכות דברים בגדר מקח שנמצא שנתן לו דבר אחר ממה שסיכמו, האם הוי מקח ורק שיש אפשרות לטעון נגדו ולבטלו, או שמא המקח בטל מצד עצמו. עיין במשנה בבא בתרא (פג ב), ושם ברשב”ם, בשיטה מקובצת שם בשם ר”י מיגאש ובשם הראב”ד, יד רמה, ר”י קרקושטא בשי’ קדמונים (פד. ד”ה ותנא), מאירי, ריטב”א, חידושי הר”ן, מגיד משנה פי”ז ממכירה ה”א, תורת חיים (שם פד: סוד”ה עד), ובספר הישר לר”ת (חידושים סי’ תרנג), וע”ע בספר ברכת שמואל (ב”מ סימן מו סוף אות א ובאות ד), וראה מש”כ ב’בית אהרן וישראל’ (קובץ קלח עמ’ מח) ובספר מבשן אשיב (חלק יב סימן יב) ואכמ”ל].
חילוק מדין קונה דבר בחזקת בדיל ואח”כ נודע שהיה בו כסף או זהב
ובי מדרשא העירו בזה ממה שפסק הרמ”א בשו”ע חו”מ סימן רל”ב סעיף י”ח, שאם קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרו, ואח”כ נודע שהיה בו כסף או זהב, זכה הלוקח, כיון שלא זכה בו הסרסור מעולם הואיל ולא ידע בו. ומקורו מהמרדכי (ב”מ סימן רנח) והגהות אשירי (שם פ”ב ס”ט). ועיין בפתחי תשובה (שם ס”ק ח, וכבר ציין זאת בהגהות רעק”א שם) שבתשובת עבודת הגרשוני (סימן צד) רצה לחלק, שזהו דוקא כשהיה כסף מבפנים ומבחוץ היה מצופה בבדיל, משא”כ אם הכלי תוכו כברו הכל כסף רק שהקונה והמוכר לא היו מבחינים ומבינים שהוא כסף. אך שוב מצא שבלבוש (סו”ס רלג) פסק להדיא שאפילו הוא עצמו כסף לא זכה בו הלוקח מן הגוי כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנותו, וביטל דעתו מולו ופסק כמותו למעשה. ועיין בשואל ומשיב (מהדו’ רביעאה ח”ג סו”ס פט) מה שפסק, ומהרש”ם (משפט שלום שם ס”ק טז) העיר דנעלם ממנו דברי עבוה”ג הנ”ל. ולענייננו אף לולי מסקנת עבוה”ג, לכאורה צריך להיות הדין בטבעת המצופה, שאינו קונה את מה שבתוכה, כיון שאין כוונתו לקנות אלא כפי מה שיש בציפוי, והרי זה כזהב המצופה בדיל.
ואמנם יעוין לקמן ברמ”א סימן רס”ח סעיף ג’, שאין חצירו של אדם קונה לו מציאה כשלא אסיק אדעתיה שיכולה לבוא לשם, ובנתיבות המשפט שם (ביאורים ס”ק ג) כתב שכוונתו שמחמת זה אפשר שלא יבוא לידו כלל, דומיא דממון הטמון בגל ובכותל דלא מסיק אדעתיה לעולם לבקש שם מציאה ואפשר הוא שלא יבוא לידו ולכך לא קנה, ואם אין הפירוש כך א”כ דעה זו רק דעת יחיד וכל הראשונים חולקים עליה, עיי”ש. ולדבריו יש מקום ליישב, דשאני ציפוי טבעת מציפוי של בדיל בזהב, שלגבי בדיל זהו ציפוי עבה שלא עתיד להתגלות ולכן לא קנה את הזהב שבתוכו, משא”כ טבעת שהדרך היא שבמשך הזמן היא נשחקת ומאבדת ציפויה ואז עתיד להתגלות מה שבתוכו. ומיושב אמאי בטבעת לא אמרינן שלא זכה במה שבתוכה. אמנם בפשטות כיון דבתרוייהו איירי בציפוי של זהב, מאן ספין ומאן רקיע לחלק באיכות הציפויים, וצ”ע.
אבל נראה ליישב דחלוק דינא דהמרדכי והגה”א מנידון דידן, דהתם איירי שהקונה התכוין לקנות את הבדיל שהוא דבר זול ולא אסיק אדעתיה שיש בפנים דבר יקר כזהב, ומאחר ולא התכוין לזכות בו לכן לא זכה אף שהדבר היה בידו, משא”כ כאן הציור הוא איפכא, שהטבעת הייתה מצופה זהב לבן שהוא יקר ולא ידע הקונה שבפנים זה זהב צהוב שהוא יותר זול, ובכהאי גוונא אמרינן דכיון שהתכוין לקנות אותה בתור זהב לבן, לכן קנה את כולה דהיינו גם את הזהב הלבן המצפה אותה וגם את הזהב הצהוב שבתוכה, דאף שלא התכוין במפורש לקנות את הזהב הצהוב הזול יותר, מכל מקום הרי בכלל מאתים מנה, ובכוונתו לקנות טבעת מזהב לבן כלול בזה גם אפשרות קניה של זהב צהוב שמחירו פחות הימנו.
עוד יש לחלק בזה, בהקדים מה שיש לדון, שלדוגמא אם אחד ביקש לקנות ארון וכדומה מסוג עץ מסוים והלה נתן לו ארון מסוג עץ אחר, דלכאורה זה דומה לדין הנזכר במשנה (ב”ב הנ”ל) שבעצים של זית ונמצאו שקמה, ששניהם יכולים לחזור, אך אפשר לחלק דלא דמי, דבמשנה מדובר שמוכר לו דבר שכל מהותו הוא עץ ולכן אם העץ הוא ממין אחר הרי יש כאן דבר אחר לגמרי, משא”כ ארון שעצם הדבר הנמכר זה סוג הרהיט ורק שהוא עשוי ממין עץ מסוים, ובזה כשנמצא שהוא ממין אחר של עץ אין זה נקרא שמכר לו דבר ממין אחר, כיון שלמעשה מכר לו ארון. וכיוצא בזה י”ל בענייננו, דהנידון דהרמ”א הוא במי שמכר נסכא של בדיל וכל המכירה כאן היא של חומר מסוים וכאשר נמצא שזה חומר אחר א”כ לא קנאו כלל, משא”כ בנידוננו שקנה טבעת ויש כאן מכירה של חפץ מסוים, ובזה אמרינן שאם למעשה נמצא שזה החפץ המדובר דהיינו שזו טבעת, הרי זכה בכולה ולא אכפ”ל שחלק ממנה הוא מחומר אחר, כיון ששֵם הדבר הנמכר הוא החפץ ולא החומר. ונראה, כי אף אם נתעקש לומר דלא אזלינן בתר שֵם החפץ ולעולם כל שהוא עשוי מחומר אחר הרי זה כמין אחר, ובפרט כשיש לו שֵם לוואי מחמת החומר, וכדוגמא דידן שנוהגים לומר “טבעת זהב” וא”כ החומר הוא חלק מעצם השם של החפץ, אכתי הכא עדיפא, כיון שבין הציפוי בין התוך היה עשוי זהב ורק שזה זהב צהוב וזה זהב לבן, והשינוי בין זהב לבן לזהב צהוב אינו חולק שֵם לעצמו, ומשום הכי אפילו היה מוכר לו נסכא של זהב לבן והתברר שהיא זהב צהוב וכדומה אי”ז נקרא מין אחר, וכל שכן הכא שמכר לו טבעת, דבין כך ובין כך טבעת של זהב היא. [ובמאמר המוסגר, יש לדון לגבי ארון, שנקרא “ארון עץ”, וא”כ כאשר נותן לו ארון מעץ ורק שהוא ממין עץ אחר עכ”פ הרי זה ארון עץ, ורק כשמכר לו ארון עץ והתברר שאינו אלא מפלסטיק או אלומניום (וכמצוי שיש כאלה שמצופים בטפט דמוי עץ וכו’) הרי זה שינוי בחפץ עצמו ולא רק בחומר, וכאמור שהחפץ נקרא בשם לוואי עם החומר. ולפי זה יל”ע במכר ארון עץ-מלא והתברר שהוא עשוי סנדוויץ’ או סיבית]. ודו”ק.
עוד נראה לומר בזה דבר נפלא, דהאי חילוקא דלעיל דדעת אחרת מקנה עדיפא, אהני לן גם בעניינא דידן. והיינו, שהרי זה ודאי, שבקנה בדיל והתברר שהיה שם זהב לא ידע המוכר שיש שם זהב, דאילו ידע לא היה מוכר לו אותו בחזקת בדיל אלא היה תובע שכרו מושלם, משא”כ הכא הרי מדובר שהמוכר ידע שתוך הטבעת עשוי זהב צהוב ורק מצופה היא בזהב לבן, וא”כ דעתו הייתה למכור לו את הטבעת על כל מרכיביה הן הציפוי החיצוני העשוי זהב לבן והן התוכן הפנימי העשוי זהב צהוב, ומשום הכי זכה בו הלה (ואף אי נימא דבעלמא לא זוכה כשמתברר שבפנים זה חומר זול יותר, משום שהוא התאנה, הכא דאמרינן דניחא ליה, שפיר זוכה ע”י דעת אחרת וכנ”ל), ולא דמי לבדיל שבתוכו זהב, שלא הייתה דעת אחרת שתתכוון להקנות את החומר הנסתר, ואה”נ אילו ידע המוכר מזה ומתכוין להקנות לו הרי הוא זוכה בו.
יש לדון שאף אם לא מקודשת מצד קבלת הטבעת עכ”פ מקודשת מצד א- משכון ב-קידושי שטר ג-קידושי ביאה
א. והנה בספר תשובות והנהגות (ח”ד סימן רצב) שנשאל באחד שקידש האשה בטבעת של כסף עגולה מבפנים ומרובעת בחוץ, ולאחר זמן נתקלקלה הטבעת ומסרוה לתקן, ובשעת התיקון נתגלה שהטבעת אינה של כסף כלל וכו’. וכתב שמצד הבעל אף שהטעו אותו והוי מקח טעות, נראה שהטבעת נחושת הרי היא משכון אצלו, שאם לא יחליף לו המוכר לטבעת כסף הרי היא מוכנה לו, וכ”ש אם יוותר בעצמו על כסף ויסתפק בשל נחושת מועיל, נמצא דיש לו זכויות בטבעת של נחושת, ויכול למסור לה ולקדשה בהאי זכות, דומיא דקידשה במשכון מקודשת, וה”נ מצי להחזיק בהטבעת כשלו ותהא כמשכון, ומהני כשבדיעבד ודאי מסכים שיחול כה”ג הקידושין. ומיירי דאינם מחזירים הטבעת, דאם היו מחזירים היינו נכנסים לספיקות כיון דדעת הרמב”ן (קידושין ח:) דאם מחזירים המשכון אינה מקודשת, אבל כשאינם מחזירים קנו כמו שקונים משכון וא”כ מקודשת. עכ”ד. ומה שנקט בפשיטות דיהני מדין משכון, לכאורה זה תמוה שהרי הבעל נחית לקדש בתורת נתינה והקנאה מוחלטת ולא בתורת משכון, ואיך נימא שיחולו קידושין שלא מדרך נתינה אלא מתורת משכון. ואמנם ראה בספר אבן ברורה ח”ג שיצא לאור כעת ששם בסימן כ”ח ס”ק ק”ז הבאתי שנחלקו הפוסקים לגבי מי שמקדש במשכון, האם צריך להודיע לה שאינו שלו אלא משכון הוא אצלו, משום דאם לא יודיעהּ יכולה היא לומר שאין רצונה להתקדש בדבר שאינו שלו, וכמו שנפסק שם בסעיף י”ט לגבי טבעת שאולה, או שיש לחלק בין משכון לשאלה. ובמקום אחר הבאתי שבנתיבות המשפט (סימן שמח ס”ק א) ובחתם סופר (אה”ע ח”א סימן פו) נראה דסברי דאפילו בשאלה מתקדשת בהנאת קישוט אע”ג שלא התכוין לכך, ונשארתי עליהם בצ”ע. ועכ”פ לכאורה בנידוננו הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים, האם כשהתברר שהדבר אינו שלו לגמרי אלא רק כמשכון אצלו אזי מתקדשת האשה בדבר מדין משכון. ואמנם אם באנו לדון מצד ההבדל שיש בערך הדבר בין קנין מוחלט למשכון ונמצא שלא קיבלה את מלוא הסכום אלא מעט פחות ממנו, נראה דאף דבעלמא ודאי דהוי גריעותא במעשה הקידושין כשמחסר מערך הדבר שניתן לה, ברם מאחר שכאמור נוהגים לפרש להדיא בפני הכלה שמקדשה בטבעת אפילו אם היא שוה רק פרוטה אם כן ליכא קפידא מצד השווי. אולם אכתי השינוי המהותי בין מתנה למשכון בודאי דהוי קפידא בדעת האשה המתקדשת. ובאמת נראה דהכא גם מצד הבעל גופיה יש בעיה שהוא לא התכוין לקדש במשכון אלא בחפץ עצמו, והמעיין יראה שיש לומר שבזה כו”ע מודו דלא מהני, וכל מה שיש פוסקים דמהני זה כאשר הבעל התכוין לקדשה מדין משכון ורק שהיא לא ידעה, ודו”ק. אולם בספר האירוסין והנישואין השלם (שוורץ, ח”ב עמ’ צ) דייק מדברי שו”ת מהר”ם מינץ (סימן מט הראשון) דאפילו הכי היא מקודשת, ששם נשאל בבחור אחד שקידש את הבתולה בטבעת שהייתה ממושכנת לאביו, ואיירי שאבי החתן העלים מהחתן ומהרב המקדש שטבעת זו רק ממושכנת בידו, ובכל זאת לא העיר ולא פקפק מהר”ם כלום אלא רק מצד שהמשכון היה בשעת הלוואה (כדלהלן בקטע הבא), הא לאו הכי מהני אע”ג שהמקדש לא ידע כלל שזה רק חפץ ממושכן, עיי”ש מה שביאר בדעתו וצ”ע.
עוד יש להעיר על מהלך זה לומר שהאשה מקודשת בטבעת מדין משכון שאצל הבעל, דבכהאי גוונא חשיב משכון בשעת מתן מעות שהרי נתבטל המקח והוי למפרע מעות הלואה, ובשעת מתן מעות לדעת הרא”ש ודעימיה (היא שיטת ‘יש אומרים’ שהביא הרמ”א בשו”ע שם סעיף יב) דלא קני משכון, ואמנם דעת הרמב”ם דקני משכון אף בשעת מתן מעות, וכן נראה דעת מרן השו”ע (שם), ובודאי שלא נוכל לסמוך על זה לכתחילה, וכמבואר בשו”ת מהר”ם מינץ (שם) שנשאל בבחור אחד שקידש את הבתולה בטבעת שהייתה ממושכנת לאביו, ודן בזה מצד הפלוגתא אי בע”ח קונה משכון בשעת הלוואתו, והסיק דכיון דאיכא כמה חילוקי דעות, אין להיכנס בספק זה, כיון דאפשר לתקן, ולכן יחזור ויקדשנה בפני עדים בלא ברכה, עיי”ש. וכל שכן אנן בני ספרד דסמכי אתכא דמרן השו”ע דכאמור. ועיין בספר אמרי נועם (נעמן, סימן לו) מה שהעיר עוד במהלך זה, ואכמ”ל.
ועכ”פ מכיון שמידי ספיקא לא נפקא, א”כ לענין דיעבד יש כאן איזשהו צירוף מסוים דחזי לאייצטרופי לעוד סברות היתר
ב. עוד יש לצרף בנידוננו, שעד כמה שלא התקדשה על ידי הטבעת, הרי היא מקודשת לו בביאה, והיינו מה שבא עליה לאחר החופה, משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, וכדמצינו לענין מקדש בפחות משוה פרוטה או מקדש על תנאי וכנסה סתם, עיין בגמרא כתובות (עב:) ובתוספות יבמות (ב: סוד”ה או). ואמנם מהר”ם מינץ (שם ד”ה א”ת) כתב לדחות זאת, דשאני התם שיודע שאין קידושין פחות משוה פרוטה ולפיכך בעל לשם קידושין משא”כ הכא שסבר שיש בו שוה פרוטה, עיי”ש. וכוותיה פסק הגרי”ח ברב פעלים (ח”ג אה”ע ס”ג) לענין המקדש בטבעת שאולה ואח”כ בעל. אולם באוצר הפוסקים (חלק יא דף כה טור ב-ג) העירו דמצאנו שנחלקו בזה הראשונים, עיי”ש. ומצאנו עוד לענין מי שכנס אשה בחזקת בעולה ונמצאת בעולה דהוי קידושי טעות, שכתב הב”ש (סימן סח ס”ק כד) שצריך לקדשה פעם נוספת, אך הבית מאיר (שם) פליג והוכיח שאינה צריכה קידושין אחרים, עיי”ש וע”ע באבני נזר (אה”ע סימן כו). וראה להגאון רבי אשר וייס שליט”א בשו”ת מנחת אשר (ח”ב ס”פ) שכתב בנידונו שהוחלפה הטבעת והתגלה הדבר לאחר בעילה, דכיון דמידי ספק לא יצאנו, יש בזה צירוף לומר שאינה צריכה להתקדש שוב.
ג. עוד צירוף כתב שם במנחת אשר, שיש לומר שהיא מקודשת מדין שטר, דמצינו בארחות חיים (ריש הלכות כתובות) שכאשר יש בעיה בקידושי הכסף, מהני הכתובה מדין קידושי שטר, שהרי כך כתוב בה “הוי לי לאינתו כדת משה וישראל”. ואמנם הדברים חידוש, ולא שמענו מעולם שינהגו גדולי ישראל בסדרם חופה וקידושין לומר לחתן שיתכוין בנתינת הכתובה ליד הכלה לשם קידושי שטר [והגרי”ז מבריסק היה מקפיד שהחתן ימסור את הכתובה לכלה בפני עדים, וכתב בתשובות והנהגות (ח”ב סי’ תרנ) שאפשר שטעמו כאמור כדי שיהיה ראוי לקידושין, אמנם אינו מוכרח וכמובן], מ”מ מצאנו שיטה כזו בקדמונים, וכמובא בספר כתובה כהלכתה (עמ’ קו ועמ’ שי) שבסידור רב סעדיה גאון (עמ’ צז:) מבואר שנותן לה הכתובה לשם קידושין, ויש בזה צירוף לקולא. אמנם יש להעיר כי הגרש”א שטרן שליט”א בעל ‘כתובה כהלכתה’ איהו גופיה כתב בקובץ ‘שערי הוראה’ (חלק יז עמ’ קסה) לגבי מי שסבר לקדש בטבעת של כסף ונמצאת של זהב לבן, שאין לסמוך על כך להלכה ולמעשה, עיי”ש. אכן נראה שיש בזה צירוף מסוים להגדיל ההיתר.
מסקנת ההלכה.
לסיכום נראה על פי מה שהתבאר, שמצד האשה אין כאן טענה של קידושי טעות כיון שהסכימה להתקדש גם בפחות משוה פרוטה, ומצד קנין הטבעת ע”י הבעל מהמוכר יש אנן סהדי דניחא ליה בזה ובצרוף “דעת אחרת מקנה” של המוכר מהני. אולם כפי שהרגשנו במקומו, יש לפקפק לגבי קנין האשה מחמת דברי המאירי דבעינן שיאמר שמקדשה במה שיהיה ולא סגי למימר שמקדשה בשוה פרוטה, וכן לגבי קנין הבעל הדברים מאוד עדינים ואינם מוכרעים. ואע”פ שנטיית הדין נוטה להיתרא מחמת הטעמים שביארנו לעיל, מכל מקום הוספנו שלשה צירופי היתר, והמה כאמור קידושי משכון וקידושי שטר וקידושי ביאה. וכל זה לענין דיעבד, אבל לענין מכאן ולהבא נראה שיש לו לקדשה בצנעא, וכעין מה שמובא במסורת משה (ח”א אה”ע סימן עז) שיחזור ויקדשנה ויתן לה טבעת בפני שני עדים בלי ברכות ובלא מנין אנשים. וע”ע בשו”ת שבט הלוי (ח”ט סימן רעט אות א) ושו”ת קנה בשם (ח”א סי קכ), ואכמ”ל. וה’ יתבאר יצילנו משגיאות ויראנו נפלאות מתורתו.
