שאלה:
גר שאפה פת קודם שהתגייר והוא רוצה לאכול פת זה אחר שהתגייר האם יכול לאוכלו על פי ההלכה כיון שאין בעיה של חתנות.
תשובה:
גר שאפה פת קודם שהתגייר, הפת מותרת באכילה אחרי שהתגייר בין לו ובין לאחרים.
מקורות:
א. הנה הטעם שנאסר פת עכו”ם, הוא כדי להרחיק עצמו מן הגוים בכדי שלא יבואו לקירוב דעת ולהתחתן בהם. וכמו שכתב הרמב”ם (פי”ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט): ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו”ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו לשתות עמהן וכו’, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן. ע”כ. וכן כתב השלחן ערוך (יו”ד סימן קיב ס”א): אסרו חכמים לאכול פת של עממים עובדי כוכבים משום חתנות. ע”כ.
וכתב הערוך השלחן (יו”ד סימן קיב סעיף א): חכמים גזרו ד’ דברים להרחיק א”ע מעובדי כוכבים ומזלות שלא האמינו בבורא עולם שלא לאכול פת שלהם ושלא לאכול מבישולם אף שמבשלין דבר כשר וגם אסרו החלב שחלבו מבהמה טהורה כשאין ישראל עומד על גביהן וגם אסרו גבינותיהם, ושתים אלה החלב והגבינות אסרו מפני חשש איסור ממש כמו שיתבאר בסימן קט”ו, “אבל פיתן ובישולן לא אסרו מפני חשש איסור אלא כדי להרחיק א”ע מהם”, שדברים אלו מביאים לידי קריבות הדעת ויבואו להתחתן בם. עכ”ל. ומבואר דאין איסור זה איסור עצמי אלא נאסר משום התוצאה שעלולים לבוא לחתנות.
ולפי זה יוצא שכאשר אין חשש לחתנות לא אסרו. והראיה מפת של נחתום המבואר בשלחן ערוך (שם ס”ב) שיש מקומות שמקילים בפת של נחתום, אבל אין להקל בשל בעלי בתים שעיקר הגזירה משום חתנות. וכתב הלבוש (שם סעיף ו): אף על פי שאנו נוהגין היתר בפת של גוים, יש לומר שלא פשט כל כך ההיתר אלא בפת של נחתום, שאין בו כל כך קירוב דעת, שכיון שהוא מוכר לכל אמרינן באומנתו הוא עוסק ולא יבא על ידי כך לידי חיתון. ע”כ. חזינן דבמקום שאין חשש חיתון קיל טפי.
ב. ואם תאמר הא בכל דוכתי אמרינן בטל טעם לא בטלה גזירה, ויש לומר דכאן ראינו דהותר מכללו היכא דאין שייך הטעם כגון בפת פלטר או כשאין פת מצויה (שו”ע שם סעיף ח) וכדומה. ומינה דס”ל להפוסקים דכל שאין את החשש דחיתון שפיר דמי.
ג. וראיתי בשו”ת לב אריה ח”ב (להרב אריה ליב גרוסנס, לונדון תשל”ג, סימן כה) שכתב לדון בנכרי שנתגייר אם צריך להגעיל כליו ומה דין מאכליו, ותחלה צידד להקל בזה כיון שכל הטעם הוא משום חתנות והכא בנתגייר לא שייך זה, ושוב כתב דכיון דלהלכה נקטינן שמאכלי עכו”ם אוסרים את הכלים גם בנותן טעם אם כן הוי איסור בישולי עכו”ם כשאר איסורי אכילה דרבנן וגם היכא דלא שייך חתנות אסור. ועוד כיון דלגבי ישראלים אחרים אסור המאכל שבישל הגר שנתגייר בעודו עכו”ם משום בישול עכו”ם דכל זמן שלא נתגייר שייך הטעם דחתנות, וא”כ כיון דנאסר לכל ישראל משום בישול עכו”ם אסור ג”כ עליו. ולכן העלה דהמאכל אסור וגם כליו צריכין הגעלה. ע”כ. ולפי מה שנתבאר לעיל יש לעמוד על דבריו.
ה. לעומתו בשו”ת אבני זכרון (להרב אלטר שאול פעפער. סיגט תרפ”ג. סימן פח) נשאל בכיוצא בזה, וכתב (באות א): עיקר טעם איסור בישולי עכו”ם הוא משום גזירת חתנות, וזה לא שייך אלא בעודן בגיותן, אבל לאחר שנתגיירו אפשר דאפילו לאחרים מותר גוף התבשיל וכל שכן הכלים, דעתה גרים גמורים הם ולא שייך איסור חתנות, ואפילו אם נימא דכיון דכבר נאסרו התבשיל והכלים טרם שנתגיירו לא פקע האיסור גם אחר שנתגיירו, מ”מ היינו דווקא לגבי אחרים אבל הם עצמם הרי לא נאסר להם התבשיל והכלים בשום פעם וליכא טעם לאסור עליהם אחר שנתגיירו מה שבישלו הם בעצמם מקודם. עכ”ל. והוא תנא דמסיע לן.
ו. ולפע”ד אפשר לומר עוד דגם לאחרים יהיה מותר עתה, ומהטעם האמור לעיל שכיון שכל האיסור הוא משום חתנות, ולא איסור בעצם, (שהרי אילו היה איסור בעצם איך הותר מכללו בפלטר וכדומה), ומעתה כיון שנתגייר ואין חשש חתנות יהא מותר לכל, דהן אמת שהיה אסור לישראל אחרים קודם שנתגייר לפי שאז היה חשש שמא יתחתנו בו, אבל עתה אחר שנתגייר פקע חשש זה ותו אין איסור לפי המבואר בס”ד.
ז. ומצאתי בחפיש’ה בספר משנת הגר (פרק יב סעיף מז) שכתב: “גר שנתגייר והיו לו מאכלים שבישל בגיותו אין לאסור עליו לאוכלם מחמת דין בישולי עכו”ם”. ובמקורות שם כתב דכיון שישנם שני טעמים לאיסור מאכלי עכו”ם, האחד שלא יהיה רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויבוא להאכילו דבר טמא (רש”י ע”ז לח.) ב’ כדי להתרחק מהם שלא יבוא להתחתן בבנותיהם (תוספות ע”ז לז:). ולכאורה שני טעמים אלו אינם שייכים בנידון דידן גבי גר. ואין לחוש ולומר דאחר שגזרו חכמים על בישולי עכו”ם הכל בכלל ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין, דיעויין בספר בדק הבית לרא”ה (בית ג שער ז) שכתב דבמבשל לחולה בשבת אין לחוש לאיסורא דבישולי עכו”ם ומותר לבריא לאכול מתבשילין אלו, דאין קירוב דעת בתבשיל שנעשה לצורך חולה. ע”כ. ומדבריו אלו יש ללמוד שלא אסרו בזה חכמים בכל גווני משום דינא דלא פלוג, אלא הדין חלוק בזה בכל מקום לפי ענינו. וכן נראה מדברי הרשב”א שם במשמרת הבית שהאריך לפלפל בעצם דברי הרא”ה האם אכן אין קירוב הדעת בתבשיל שנעשה לצורך חולה, ומוכח מדבריו דבעיקרא דהאי דינא הסכים עמו שאם אכן לא יבוא הדבר לידי קירוב הדעת אין סיבה לאוסרו. ולדבריהם ה”ה דיש להקל בזה לגר. עכ”ד שליט”א.
הנה חידש לנו שגם מגדולי הראשונים רואים יסוד זה, שכאשר אין חשש לקירוב דעת ולחיתון קיל טפי. ומעתה בנידון השאלה אם גר אפה פת קודם שהתגייר, הפת מותרת אחרי שהתגייר בין לו ובין לאחרים.
