שאלה:
רציתי לשאול, איך הרבנים עונים על שאלות בחושן משפט בלי לשמוע את שני הצדדים?
תודה מראש על המענה.
תשובה:
שאלתך יפה וחשובה
אכן ישנו איסור לדיין לפסוק דין בדיני ממונות בלא לשמוע שני צדדים, יתר על כן אסור לדיין אפי’ רק לשמוע צד אחד מבעלי הדין שלא בפני חברו, כפי שדרשה הגמרא שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק, אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו.
אולם אין האיסור אמור אלא על דיין או על בית דין שיבואו שני הצדדים לפניו לדון ויקבלוהו כדיין עליהם, אך כל שאלה שאיננה דין, ולא יגיעו הצדדים לפני הרב הנשאל לדין תורה בפניו מכל מיני סיבות, אין איסור לרב לשמוע בעל דין שלא בפני חברו ואין לו איסור לפסוק בנידון.
אמנם חשוב תמיד לדעת, כי כל הוראת רב כזו על שאלה בדיני ממונות, היא הוראה לשואל בלבד בהתאם לנתונים שהוצגו בפני הרב, כהוראת רב בדיני איסור והיתר שהשואל מקבל הוראה מה עליו לעשות כלפי שמיא. אך אין לראות בתשובת הרב כפסיקת דין בין שני הצדדים, משום שיתכן והצד האחד הציג את הדברים בצורה שאיננה מדוייקת.
מקורות ונימוקים:
בגמרא בסנהדרין ז’: איתא, שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק אמר רבי חנינא אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חברו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו קרי ביה נמי שמע בין אחיכם.
מקור נוסף לאיסור זה דרשה הגמרא בסוטה דף כ”א: היכי דמי רשע ערום אמר רבי יוחנן זה המטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חברו.
ובגמרא בשבועות ל”א. דרשה מקור נוסף לאיסור זה, מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו ת”ל מדבר שקר תרחק.
מדברי הגמרא הללו עולה בידינו כי ישנו איסור ברור לשמוע דברי בעל דין בלא נוכחות בעל דין חבירו. השאלה העומדת בפנינו היא, האם דין זה שייך אך ורק כלפי דיין או בית דין שיבואו שני הצדדים אליהם לפסיקת הדין, או שמא שייך איסור זה גם בכל בעל דין ששואל רב מה עליו לעשות במקרה זה, כהוראת איסור והיתר, בעוד הצדדים אינם מקבלים אותו עליהם כדיין.
בנוגע לשאלה זו, נראה הדבר ברור מדברי הגמרות הנזכרים שאין האיסור נאמר אלא על הדיין שיבואו לפניו לדין, שהרי לא נאמר איסור זה אלא על דיין או על בית דין.
כן הוא בהדיא בדברי הרמב”ם הלכות סנהדרין פרק כ”א הלכה ז’ וכן פסק השולחן ערוך להלכה חו”מ סימן י”ז סעיף ה’, אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין האחד שלא בפני בעל דין חבירו.
יתר על כן כתב המהרי”ל בתשובה סימן קצ”ה, כי כל האיסור לשמוע דברי בעל דין אחד שלא בפני בעל דין חבירו הינו דווקא כאשר יודע הדיין שיהיה דיין בדבר, אולם אם שמע טענות האחד ואחר כך נתרצה השני לדון לפניו, מותר לו להיות דיין בדבר. ובהגהת הרמ”א הביא דבריו להלכה.
כן כתב גם הב”ח שאם שמע טענות האחד “דרך קבולה”, כשאינו יודע שיקבלוהו שניהם לדיין בדבר, אין לו איסור לשמוע, וגם יהיה מותר לו להיות דיין, באם יתרצה השני אח”כ.
ועיין בדברי הסמ”ע שם חו”מ סימן י”ז ס”ק י”א שכתב בפירוש דברי הרמ”א, דהיינו שהאיסור לדיין לשמוע דברי בעל דין אחד שלא בפני חבירו הוא כאשר יודע ג”כ שבעל הדין השני יצטרך לעמוד לפניו, כפי שכתב בהדיא המהרי”ל בתשובתו. אז לא ישמע לכתחילה דברי האחד, שמא לא יהא ניחא להשני שידון בדבר שכבר שמע טענה של שכנגדו, וגם כשיודע שיהיה דיין בדבר נכנסו דבריו באזניו. משא”כ כשאינו יודע שיהיה דיין בדבר מותר לו לשמוע, ואח”כ לא ידון אא”כ נתרצה גם השני לדון לפניו אף שכבר שמע. וגו’ אלא ודאי השמיעה מצד עצמה לית בה איסור, אלא במה שהוא דיין ויצטרך הלה לעמוד לפניו הוא דאסור, עכ”ל.
הואיל וכך, כל אדם שיש לו שאלה בדיני ממונות שהיא איננה ‘דין’ אלא שאלת רב כדרך איסור והיתר, בהחלט הינו רשאי לשאול רב הבקיא בדיני ממונות על מנת שיורה לו את הדרך בה ילך, וכך עליו לעשות על מנת שיהיה נקי כלפי שמיא, וידע את הדרך בה ילך, כפי ששואלים בהלכות איסור והיתר.
כגון במקרה שחבירו לא תובע אותו אלא שותק, או במקרה שחבירו כלל לא יודע מכך שיש לו שאלת ממונית הקשורה אליו, או במקרים בהם השאלה היא בדיני ממונות הנוגע לממון ציבור שאין לו תובעים, או כגון במקרה בו קיבל על עצמו השני שיעשה השואל מה שירצה, או שאמר לו שישאל רב ויעשה כדבריו, וכל כיוצ”ב מדוגמאות רבות.
רק במקרה בו השאלה בדיני ממונות היא דין תורה בין שני צדדים שמקבלים על עצמם את הדיין שידון להם דין תורה, ישנו איסור מוחלט לדיין לשמוע צד אחד שלא בפני חבירו.
מלבד האמור חשוב לדעת שתשובת רב בדיני ממונות היא תשובה לשואל בלבד כעין פסיקת הלכה באיסור והיתר, שהשואל מעוניין לדעת מה יעשה כלפי שמיא, אולם אין לראות בזה פסיקת דין. ראשית משום שלא קבלוהו על עצמם לדין, שנית משום שלעולם אי אפשר לדעת האם הפרטים שנמסרו לרב הינם הפרטים המדוייקים, שהרי כמעט תמיד כל צד רואה את הסיפור במבט אחר.
