מקורות:
מתוך ספרי הדל ללקוט שושנים חלק ו’: אודות בעל הרכב הנוסע עם פנסים מכובים בליל שבת קודש ר”ל, הנה לגבי פיקוח נפש כלפי הנהג עצמו, אף לדעת הפרמ”ג סי’ שכח’ מ”ז סק”ו וסיעתו ז”ל דאין לחלל את השבת כדי להציל מומר לחלל שבתות, ידועים דברות קודש של הגאון החזו”א יו”ד סי’ ב’ סקכ”ח דשאני אחינו התועים והטועים החילוניים בני ימינו דחשיבי תינוקות שנשבו (דקיי”ל דמחללין להצלתם). [והוא כדמצינו להדיא בפירוש המשניות להרמב”ם פ”א ממסכת חולין מ”ב לגבי ה”דור השני” של המינים והצדוקים והביתוסים, וז”ל הרמב”ם: “אבל אלו אשר נולדו בדעות אלה וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים ודינם דין תינוק שנשבה לבין הגוים שכל עברותיו שגגה.” עכ”ל, והובא ביתה יוסף או”ח סי’ שפה’. ואם לגבי הצדוקים כן (אע”פ שהיו בזמן הבית, שע”פ רוב עיקר הכבוד והשליטה היתה ביד הפרושים), על אחת כמה וכמה החילוניים בדור תהפוכות זו אשר יראי חטא ימאסו תחת ההסתה התקשורתית, וכל שומר מצוה ל”פרימיטיבי” יחשב בעיניהם, בשבתם וקימתם אנו נגינתם, ומה יעשה הנער ולא יחטא. וכבר אמרו חז”ל בסנהדרין דף צח’ ע”א “אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב” – ונתקיים בנו תרוויהו, דמפני שכולו חייב הרי שנעשה כולו זכאי, כי לכל העם בשגגה כנפסק ברמב”ם הנ”ל, ואכמ”ל]. ואם כי לגבי החילונים בימינו נחלקו בזה אשלי רברבי ומייתינן להו בספר הקטן ללקוט שושנים ח”ב עמ’ שג’ הערה ל’ (קחנו משם), ומ”מ מרן מלכא מאור ישראל זצוק”ל בכמה מספריו (שו”ת יבי”א ח”א חיו”ד סי’ י”א אות י”ב, וח”ד חיו”ד סי’ ז’, וח”ו חאו”ח סי’ ט”ו וסי’ כ”ב, ושם בחאה”ע סי’ א’, וח”ח חיו”ד סי’ כ”א וחאה”ע סי’ י”ב וסי’ י”ח, וח”ט חאו”ח סי’ צ”א וסי’ ק”ח, וח”י חאו”ח סי’ ד”ן וסי’ ה”ן, ועוד) כבר הכריע בזה דיש לסמוך על הסברא לומר דמומרי לחלל שבת בזמנינו רובם ככולם בגדר תינוק שנשבה.
איברא דגם לסוברים דיש דין פיקוח נפש כלפי הנהג, מ”מ הכא שסכנתו נובעת מעשיית איסור, לדעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל בשו”ת קובץ תשובות ח”ב סי’ כח’ (ד”ה ובסנהדרין) אמרינן בכה”ג הלעיטהו לרשע וימות (והיינו ימות כפשוטו), ואולם דברי הגריש”א בזה הם מחודשים ויש הרבה לישא וליתן בנועם אמריו בזה, כלך הבט נא בשו”ת מלואי שלמה עמ’ רפו’ ואילך, ולא כאן עת הכושר לעסוק במסכת ארכי”ן זו.
ברם אכתי יש לחוש לפיקוח נפש של אחרים הולכי רגל אשר אין עוול בכפם, דבודאי כל כה”ג שכיחא הזיקא ואינו חשש רחוק (ופוק חזי בשמירת שבת כהלכתה פרק מ’ סע’ ה”ן, ובילקו”י שבת כרך ד’ סי’ של’ סע’ ז’, דלענין נסיעה בהיתר, כתבו דבודאי שהדלקת פנסים מוגדרת כצורך הכרחי ופיקוח נפש, אלא דשם החשש הוא מהתנגשות עם מכונית אחרת), ואף לדעת הרב נודע ביהודה תניינא חיו”ד סי’ ר”י דאין מחללים שבת על סכנה עתידית, בנ”ד שהרכב כעת כבר בנסיעה ובכל עת ישנם עוברים ושבים, חשיב סכנה דהשתא והוי כחולה לפנינו, וז”פ.
ומה שטען כת”ר דיש לחוש לחילול ה’ במה שאדם חרדי לדבר ה’ מבקש מהנהג להדליק את הפנסים – אחר המחי”ר, אין בזה גדרי “חילול ה'” שדוחה פיקוח נפש, כיון ש”בקשה” זו איננה כרוכה בג’ העבירות החמורות ולא בשעת השמד, וממילא אין לחוש במקום פיקוח נפש, כשם שכל אדם “חרדי” אסור לו להמנע מעשיית מלאכת שבת בפרהסיא לצורך פיקוח נפש בטענה שאינו ניכר לעוברים ושבים שהמלאכה היא לצורך מניעת סכנה (ומה גם שבנ”ד ניכר שמצווהו מחמת הסכנה, דהרי זהו עיקר התכלית של הפנסים, גם אם לא יאמר זאת להדיא).
איברא דמובא בשם החזו”א בספר פאר הדור ח”ג עמ’ קפה’, דשייך גדר “חילול ה'” שדוחה פיקוח נפש אף שאינו בג’ עבירות ובשעת השמד, דהנה כתב שם לבאר את הגמ’ בסנהדרין דף קז’ ע”א שדוד המלך ביקש לעבוד עבודה זרה כדי שיחשבו שגם מתחילה היה חוטא וממילא לא יהיה “חילול ה'” על כל התלאה אשר מצאתו (כלומר שלא יהיה תמוה בעיני רבים שיש צדיק ורע לו, ולכן רצה לעשות את עצמו רשע), אלא שחושי הארכי מנע את דוד מלעשות כן בטענה שעבודה זרה זהו חילול ה’ טפי מחילול ה’ דצדיק ורע לו, ומן הכא חדית לן החזו”א, שמציאות שהיא היפך כבוד ה’, דוחה איסור עבודה זרה (לולי טעמו של חושי שזו גופא חילול ה’), וממילא כל שכן שדוחה פיקוח נפש דהרי עבודה זרה גופא דוחה פיקוח נפש, ומן הבא”ר פסק החזו”א, שמכונית של כבאות שאירע בה תקלה בשבת, אסור לתקנה בשבת טרם נתקבלה קריאה טלפונית לכיבוי דליקה אפי’ בעיר גדולה כמו תל אביב, משום דתיקון המכונית הוי חילול ה’ ודוחה פיקוח נפש. עכת”ד ספר פאר הדור. ומקופיא, בלכתך בדרך זה מקום יש בראש לקיים בנו טענתו של כת”ר, דבנידון של הנהג שלא הדליק הפנסים, שב ואל תעשה עדיף, מחמת חילול ה’. ואולם ידוע תדע, דאין לסמוך כולי האי על שמועות כאלו, ונהי די”ל דאמת נכון הדבר שהורה זקן זצ”ל דאין לתקן את המכונית של הכבאות, וגם יהיב טעמא משום חילול ה’, מ”מ אין “חילול ה'” האמור בזה כחילול ה’ שמצינו אצל דוד (כטענת השמועה), אלא נימוקו של החזו”א הוא כמבואר היטב בהמשך דבריו שבפאר הדור שם עמ’ קפו’ (וגם בספר חזו”א חיו”ד סי’ רח’ אות ז’ ד”ה בפת”ש סי’ שסג’, ובחזו”א על אהלות סי’ סב’ אות לב’, ובאגרות חזו”א ח”א איגרת רב’): דשיטת החזו”א היא, שאם נחלל שבת על סכנה עתידית[1] (כגון תיקון רכב כבאות לפני שנתקבלה קריאה), נתיר את השבת לגמרי, כי אין סוף לפעולות שניתן לעשות כדי למנוע סכנות עתידיות, ואז הוי כעין שעת השמד שיש בזה עקירת הדת, וממילא נכלל בדין “חילול ה'” שיש לקיים “יהרג ואל יעבור”. משא”כ בנידון של כת”ר, דכאמור הוי סכנה, ומקור הסכנה כבר מונח לפנינו, שוב הדרינן לכללין דיש לחלל את השבת מחמת סכנת נפשות, ואין לחוש מזה לעקירת השבת. והרי אם לא תימא הכי, נאסור לאדם בדמות “חרדית” להסיע את אשתו אשר אחזוה צירי לידה לבית החולים ברכבו הפרטי בשבת, יען כי העוברים ושבים אינם יודעים שנוסע לצורך פיקוח נפש וממילא הוי חילול ה’, אלא מחוורתא כדאמרן בדלותין.
ואמת אגיד, שקביעת הדבר שהענין נחשב כ”פיקוח נפש”, לא תמיד היא נכונה, ואם המקום הוא מואר בלא”ה ע”י פנסי הרחוב וכיו”ב, וכן אם נוסע לאט, הסכנה היא רחוקה יותר, וגם ידועים דברי המג”א שסכנה של אחד מיני אלף לא חשיב סכנה, ובמקום אחר כבר הרחבנו בזה, דסוף סוף הקדמונים התירו לעבור את הים הגדול ע”י ספינה של ימיהם לפני ד’ מאות שנה, כי לא איזה חשש לסכנה דינו כדין ספק פיקוח נפש, ואין כאן להאריך שוב בדברים אלו. ומ”מ גם האיסור בזה קרוב לומר דאינו מדאורייתא, דכיום רוב הפנסים הם לדים (ולכאו’ גם ברכבים הוא כך), ואין בזה אלא איסור מוליד דרבנן, וא”כ לענין זה הדעת נוטה דשפיר יש להתיר מפני הסכנה.
ומ”מ עדיף טפי אם ניתן, שתחת אשר אמור יאמר לנהג “תדליק את הפנסים”, יאמר נא ישראל “הפנסים שלך מכובים”, משום “ממצוא חפצך ודבר דבר”. ואם ניתן, יכול לומר “זה סכנה לנסוע עם פנסים מכובים”, שעי”ז מראה להדיא שאינו חפץ בהדלקת הפנסים כי אם מדין פיקוח נפש, דנהי דכבר כתבנו שאין בזה חילול ה’ לענין לדחות פיקוח נפש, מ”מ כל שיש לאל ידו לשמור על כבוד שמים מבלי לסכן חיים, למה שלא יעשה כן. וכמובן, כל זה היכא דאפשר.
וכל זה כתיבנא בדלותין בנוגע לעצם הדין של הדלקת הפנסים, אך ישנו דין נוסף, דכתיב “הוכח תוכיח”, ואולם כבר פשט המנהג כמבואר בתנא דבי אליהו רבה סי’ יט’, דמצות התוכחה אינה נוהגת אלא ברשע סתם, אך רשע שיצא מכלל עמיתך, אינו בכלל האזהרה [ומחללי שבת בפרהסיא הינו בכלל דינו של התנא דבי אליהו, וכמו שכתב בביאור הלכה סי’ תרח’ סע’ א’ ד”ה אבל, וז”ל: “ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ”א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות דוקא שהוא באקראי אבל אלו הפורקי עול לגמרי כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו וכן איתא בתנא דבי אליהו רבה וכו’. עכ”ל. ועיי”ש מדברי הראשונים כמלאכים ז”ל, וכעת לא ע”ט האסף]. ולכו חזו בשו”ת יביע אומר ח”ב חאו”ח סי’ טו’ אות ג’. ואף לפי מה שכתבנו דבימינו אנו יש שדנים אותם כתינוקות שנשבו, מ”מ לענין תוכחה, בזה”ז שאין יודעים להוכיח, יש לסמוך על כך שאין חובה להוכיח מטעם ספק ספיקא – ואכסה טפחיים כי אפס הפנאי להיות ידי מצג”ת כל הכתוב לחיים בפתגמא כהדין. ומה גם שהנסיון מראה באצבע שתוכחת מוסר למי שנוסע ברכב (כדרך אלו הצועקים “שאבעס” לכל רכב ופרשיו) מרחיקה את הנהגים מלהתקרב ליהדות, ופועלת היפך ענין התוכחה ממש, ולכן הוי שעת הדחק לסמוך על השיטות דאין מצוה למחות.
וזיל קרי בספר מעדני מלך (שיכתוב שיעורים ממרן הראש”ל הגרע”י זצוק”ל) ח”א עמ’ קיט’ שכתב וז”ל: “אם עוברת למשל מכונית של רשע מחלל שבת ואתה צועק לו ‘שאבס’ ‘שאבס’, מה יועיל לו ה’שאבס’ הזה, שום דבר לא יצא מזה, רק קנאה שנאה ותחרות” עכ”ל. וכן העלה בשו”ת שאלת רב ח”א פ”ג עמ’ ז”ך, דאין כל חיוב לצעוק “שבת” לרכבים העוברים. וז”פ. איברא דנ”ד גרע טפי, דכיון שאומר לו להדליק את הפנסים, נראה כמסכים לנסיעה (אם כי כאמור ניכר הדבר שאזהרתו על הפנסים היא מחמת הסכנה), ועל כן, אם הנהג שומע משפטים ארוכים, יאמר לו בנוסח שמראה שאין דעתו נוחה בנסיעה, ומ”מ מצד שני לא יאמר בנוסח של תוכחה (וכנ”ל), וכגון: “אם כבר נוסעים אז חשוב להדליק הפנסים משום סכנה”, וכיו”ב.
[ואם כבר דנים על הנוסח המובחר לאמירה לנהג, מן הנימוס והדרך ארץ הוא להדגיש שידוע שאי-הדלקת הפנסים נעשתה בשגגה ולא ברצון, וכגון “שכחת להדליק את הפנסים”, שעי”ז תהיה אזהרתו בגדר “תזכורת” ולא “הערה”, ובכך תתקבל ברצון לאזני הנהג – וכך ראוי לעשות גם בימי החול].
ובשו”ת ודרשת וחקרת ח”ג סי’ מב’ דן את הדין בנידון של כת”ר ממש, וכתב שם דבודאי הוי פיקוח נפש, אלא דהבין דיש גם למחות אם אפשר (בהתבסס על דברי הגרשז”א – ואכמ”ל), ועל כן העלה בזה”ל: “אם יש באפשרותו להאריך בדיבור, כגון שהמכונית עומדת ברמזור אדום וכדומה, יש לומר וכו’ שאסור לחלל שבת ואסור לנסוע ומ”מ משום פקוח נפש וסכנה אני אומר לך שפנסי המכונית כבויים, ואם המכונית עוברת, יש לומר לו בקיצור אתה מסכן בני אדם כשאתה נוסע בלי פנסים, ואם גם זה א”א, יסמן לו בידיו, כי בודאי חשש פיקוח נפש דוחה את התורה וכו’.” עכ”ל.
[1] ודעת החזו”א דהחיסרון בסכנה עתידית הוא משום דהחשש הוא רחוק ובלתי מוכרח.
