שאלה: האם מותר לחמם תבשיל יבש על פלאטה חשמלית דלוקה, או יש בעיה של מחזי כמבשל שאסור מדרבנן?
תשובה: מותר לחמם בשבת תבשיל יבש מבושל כל צורכו על פלאטה של שבת, ואין בזה משום מחזי כמבשל. כיון שאין דרך לבשל על הפלאטה. אף על פי שיש טוענים במציאות אפשר לבשל על פלאטה כי יש נשים שבבוקר לפני יציאתן לעבודה מניחות עוף לא מבושל על הפלאטה ובשעה חמש אחרי הצהרים בחזרתן מעבודה כבר העוף מוכן, זה לא טענה, כי עדיין לא נחשב דרך בישול בכך, כי אף אחד לא מבשל עוף במשך שמונה או תשעה שעות באופן הרגיל, אלא תוך שעתיים, אם כן בכל אופן אין מחזי כמבשל בפלאטה.
וכן הדין שמותר להניח תבשיל לח מבושל כל צורכו שהתקרר על פלאטה כבויה בשבת שעל ידי שעון שבת שמכוון שעת הדלקתו, יתחמם התבשיל הלח, ואין נחשב בזה בישול אחר בישול בלח, כיון שהוי מחלוקת הראשונים אם יש בישול אחר בישול בתבשיל לח או לא, ומכל מקום ידי גרמא מותר, וגם אין משום מחזי כמבשל.
מקורות:
מובא במשנה (ראש פרק כירה לו:) כירה שהסיקוה בקש ובגבבה נותנים עליה תבשיל, ואם הסיקוה בגפת או בעצים לא יתן עד שיגרף או עד שיתן אפר. בית הלל אומרים חמין ותבשיל, בית שמאי אומרים חמין אבל לא תבשיל. בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים אף מחזירין.
הגמ’ שואלת “האי לא יתן” לא יחזיר הוא אבל להשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום וזה דברי חנניה היא כמו שמובא בברייתא: כל שהוא בן דרוסאי מותר לשהותו על גבי כירה אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום, או להשהות תנן ואם גרוף וקטום הוא משהין, בלאו הכי לא, וכל שכן שלגבי להחזיר בעינן גרוף וקטום?
הגמ’ אחרי שקלא וטריה לא פשטא בהדיא האם להשהות תנן או להחזיר תנן. רש”י פירש אנן דמשהין קדירה על גבי כירה שאינה גרופה, סמכינן אדחנניה, הואיל שסתם מתניתין כוותיה, כדאמר: הא קרמו שרי אף על גב דלא בשיל כל צורכו, אמר רב ששת משמיה דרבי יוחנן כוותיה, דמתניתין דפירקין משום “חזרה” הוא דבעי גרופה, אבל להשהות לא.
שיטות הפוסקים
- רש”י ור”י פסקו “להחזיר תנן”. דהיינו מותר להשהות על כירה אף שאינה גרופה או קטומה, וזה בתנאי שהתבשיל מבושל לפחות כמאכל בן דרוסאי, שבזה כבר אין חשש שמא יחתה בגחלים. וכן פסקו הרשב”א, הר”ן, רב האי גאון, אור זרוע, סמ”ק, סמ”ג, ספר התרומה ומהר”ם.
- הרי”ף והרמב”ם פסקו “להשהות תנן”, שדוקא שהכירה גרופה או קומה מותר להשהות עליה אף שהתבשיל לא מבושל כמאכל בן דרוסאי אלא פחות מזה, כיון שהכירה גרופה אין חשש לחיתוי בגחלים. אבל אם הכירה אינה גרופה דוקא תבשיל שמבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו, מותר להשהותו, בלאו הכי חיישינן אתי לחיתוי בגחלים, ולכן אסור להשהות על כירה זו. וכן פסקו שאילתות, ר’ ברצלוני והרמב”ן.
הרז”ה חידש אף שמותר להשהות על כירה שאינה גרופה תבשיל שמבושל כמאכל בן דרוסאי, דוקא ש”מצטמק ורע לו”, כי אם מצטמק ויפה לו בעינן שהכירה תהיה גרופה או קטומה, ואם מבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו תלוי במנהג. וכתב הרז”ה כיון שמנהג בני מערב להתיר, מותר להשהות אף על הכירה שאינה גרופה או קטומה.
שלטי הגיבורים כתב שהטור מבין שרש”י פסק כהרז”ה, ודיייק מדברי הטור שכתב בדעת רש”י: על כירה שאינה גרופה מותר להשהות תבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי, ואחר כך כתב הוא הדין תבשיל שמבושל כל צרכו ויפה לו שמותר להשהותו על כירה שאינה גרופה. הרי מאכל בן דרוסאי הוא מצטמק ויפה לו, אז למה שוב צריך לכתוב הוא הדין תבשיל שמבושל כל צרכו ויפה לו? אלא מכאן משמע תבשיל שרק מבושל כמאכל בן דרוסאי דוקא ש”רע לו” מותר, לכן הטור כתב אחר כך בדעת רש”י הוא הדין תבשיל שמבושל כל צרכו ויפה לו שמותר להשהותו על כירה שאינה גרופה או קטומה.
אבל שאר פוסקים (מובא בדרישה אות ז’) כתבו שאי אפשר לומר שרש”י פסק כהרז”ה, אלא לפי רש”י מותר להשהות תבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי אף שמצטמק ויפה לו על כירה שאינה גרופה ואין חשש שמא יבוא לחתות.
אפשר להסביר מה שהטור כתב הוא הדין תבשיל שמבושל כל צרכו ויפה לו מותר להשהותו על כירה שאינה גרופה, בא לאפוקי שיטת הרי”ף והרמב”ם, שאף בתבשיל מבושל כל צרכו ויפה לו להשהותו על כירה שאינה גרופה אוסרים. וכן הרשב”א והר”ן ושאר הפוסקים שהתירו להשהות על כירה שאינה גרופה תבשיל שמבושל כמאכל בן דרוסאי, לא חילקו בדבר ובפשטות אף ש”מצטמק ויפה לו”, ומותר.
הרא”ש כתב כיון שרבו דעות בהאי פיסקא וישראל אדוקין במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר, הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים אליבא דחנניה. וכל זה כמו שכתב רבינו חננאל שהשהה זו אינה הטמנה אלא כגון כסא של ברזל שהקדירה יושבת עליו ותלויה באויר, אבל הטמנה בגחלים לדברי הכל אסור, דקיי”ל הטמנה בדבר המוסיף הבל אסורה אפילו מבעוד יום.
שולחן ערוך בסי’ רנג סעי’ א’ בתור סתם הביא דעת הרי”ף והרמב”ם כירה שהסיקוה בגפת (פסולת של זיתים) או בעצים אסור ליתן עליה תבשיל מבעוד יום להשהותו עליה לצורך הלילה או עד למחר, שמא יחתה, אלא אם כן התבשל כל צרכו ו”מצטמק ורע לו”, שאין בזה לחוש שמא יחתה אלא אם כן הכירה היא גרופה (דהיינו שגרף ממנה כל הגחלים לחוץ) או שהיא קטומה (דהיינו שכיסה הגחלים באפר למעט חומם). ובתור יש אומרים הביא דעת רש”י ור”י שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, מותר להשהותו ע”ג כירה, אף שאינה גרופה או קטומה. כי לא בעינן גרוף אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי, או לעניין שאם נטל הקדירה מעל הכירה ובא להחזירה בשבת.
הרמ”א כתב שנהגו להקל כסברא אחרונה.
[יש לציין שלכו”ע מותר להשהות קדירה חייתה על הכירה שאינה גרופה או קטומה כיון שמסיח דעתו ממנו עד למחר, ובמשך הלילה יכול להתבשל ללא חיתוי]
ביאור הלכה (ד”ה ונהגו להקל) כתב אף שהבית יוסף העתיק דברי הרא”ש שכתב מפני שישראל אדוקין במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר, על כן הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים אליבא דחנניה, משמע מזה שלא רצה למחות, וכן הבית יוסף שהעתיק דעה ראשונה (הרי”ף והרמב”ם) בסתם ודעה שניה (רש”י ור”י) בשם יש אומרים, משמע שדעת השולחן ערוך עצמו נוטה להחמיר, מכל מקום אין בנו למחות במקילין שכבר נהגו העם להקל כ”יש האומרים” כמו שכתב הרמ”א. אמנם ביאור הלכה כתב לכתחילה בודאי טוב להזהר שיהיה התבשיל מבושל כל צרכו קודם חשיכה ולסלקו מן האש. אך אם אירע לו שנתאחר הדבר כגון שבאו אורחים קודם שקיעת החמה והוצרך לבשל איזה תבשיל עבורם, יכול להעמיד על הפיטפוט הקדירה כדי לבשל אף שלא יתבשל עד השקיעה רק חצי בישולו, סגי בהכי ויניחנו עומד על הפיטפוט עד שיגמר בישולו, ומותר לסלק ממנו בלילה, כי אינו עומד על הגחלים.
מכל מקום כף החיים ושו”ת יביע אומר כתבו שהמנהג כחנניה.
כתב שו”ת יביע אומר (ח”ו סי’ לב או”ח אות ב’), בשם ספר זכור ליצחק שאכן אנן וכל מידי אזלינן בתר מרן השו”ע ככל הוראותיו ומשפטיו, מכל מקום בהא לא עבדינן כוותיה דשו”ע, ואפשר שכך היה המנהג להקל בימי קדם קודם שנתפשטו הוראות השו”ע, וכמו שכתב הרא”ש שנהגו להקל משום מצות עונג שבת, לכן יש מקום ישוב למה שנהגו כן. וכן מנחת כהן הוכיח מדברי שו”ע (סי’ רנד סעי’ ד’) שהכי לדינא, ועיין שם שעוד כמה פוסקים כתבו שהמנהג להקל כחנניה.
בעניין החזרה על הכירה
לכו”ע בעינן שהכירה תהיה גרופה או קטומה.
מובא בגמ’ (לח:) חד אמר עודן בידו מותר אבל הניח את הקדירה על גבי קרקע אסור, וחד אמר הניחה על גבי קרקע נמי מותר. אמר חיזקיה משמיה דאביי הא דאמרת עודן בידו מותר דוקא שדעתו להחזיר על הכירה, אבל אין דעתו להחזיר אסור, מכלל דהניחה על גבי קרקע אף על פי שדעתו להחזיר אסור. איכא דאמרי אמר חיזקיה משמיה דאביי הא דאמרת הניחה על גבי קרקע אסור דוקא שאין דעתו להחזיר, אבל דעתו להחזיר מותר, מכלל שעודן בידו מותר אף על פי שאין דעתו להחזיר.
רוב הפוסקים כתבו אם אין קיים תנאי חזרה, אסור מדרבנן משום “מיחזי כמבשל”.
שיטות הפוסקים
- הרי”ף, הרא”ש, רבינו ירוחם, טור, והרב המגיד בשם הגאונים פסקו כלישנא קמא דחיזקיה מפני שהם דברים שקרובים לבוא לידי איסור דאורייתא לכן החמירו.
- הגהות מימוניות בשם ספר התרומה, הרא”ה, הריא”ז והמאירי פסקו כלישנא בתרא דחיזקיה, כי בדברי הסופרים אזלינן לקולא.
- הרמב”ם לא סובר כחזקיה אלא כדברי האומר בידו מותר ואם הניח על הקרקע אסור. דהיינו כשעודן בידו אף שלא היה בדעתו להחזיר מותר, ואם הניח על הקרקע אסור אף שדעתו היה להחזיר.
הר”ן כתב בשם ירושלמי מה שאמרינן הניח על הקרקע אסור או שעודן בידו ובעינן דעתו להחזיר זה איירי שנטל הקדירה מערב שבת ורוצה להחזירו בשבת, אבל כשנטל הקדירה בשבת מותר להחזיר את הקדירה על גבי כירה בשבת אף שהניח על הקרקע ולא היה בדעתו להחזיר, כל זמן שהתבשיל חם.
אבל הרמב”ם, תוס’, והרא”ש חולקים על דברי הר”ן בשם הירושלמי, וכתבו שאין חילוק אף שנטל בשבת בעינן תנאי חזרה. מכל מקום דרכי משה כתב שרבים נוהגים להקל כדברי הר”ן להחזיר על הכירה אף על פי שהניחו על גבי קרקע כל זמן שעדיין הקדירה רותחת.
שו”ע (שם סעי’ ב’) פסק: כירה שהיא גרופה וקטומה אף שנטל הקדירה מעליה בשבת, מותר להחזירה כל זמן שהיא רותחת. (הגה: ועודה בידו), ובתנאי שלא הניחה ע”ג קרקע. (הגה: ודעתו להחזירה), ומחזיר דוקא על גבה, ולא לתוכה.
מגן אברהם וביאור הגר”א הבינו ששו”ע פסק כהרמב”ם, שכל עוד שלא הניח את הקדירה על הקרקע מותר להחזירה אף על פי שלא היה בדעתו להחזירה, וכל זה בתנאי שהתבשיל מבושל כל צרכו (סי’ שיח ס”ד) ועדיין רותח, כרבנו ירוחם בשם רבנו יונה.
אבל הרמ”א פסק כהרא”ש שאף עודן בידו דוקא ש”דעתו להחזירה” מותר כי בלאו הכי אסור להחזירה. וזה בתנאי שהתבשיל מבושל כל צרכו ועדיין לא נצטנן לגמרי מותר להחזירה על גבי כירה גרופה או קטומה.
מבואר למעשה תבשיל שלפחות הגיע לשיעור מאכל בן דרוסאי או שמצטמק ויפה לו מותר להשהותו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה מערב שבת, ולא חיישינן שמא יחתה. מכל מקום אם נטל את הקדירה בשבת ורוצה להחזירה הסכימו האחרונים שלפי שו”ע בעינן שהכירה תהיה גרופה או קטומה ובתנאי שהתבשיל מבושל כל צרכו ועודן בידו ולא הניחו על הקרקע ועדיין רותח. ולפי הרמ”א אף שעודן בידו דוקא שדעתו להחזירה באופן שלא נצטנן לגמרי מותר להחזיר.
לפי זה יש לדון האם פלאטה של שבת או בלאך (פח שמכסים בו את האש) דינם כגרוף ובעינן תנאי חזרה או הוי כמניח כנגד המדורה שלא בעינן תנאי חזרה
- חזון איש (סי’ לז אות ט’) כתב שאם הניח כיסוי על גבי האש אין דינו כגרוף וקטום. והוכיח כן ממה שכתב רש”י (שבת לז. ד”ה גבה) שאיסור שהייה על הכירה זה דוקא כשמשהה הקדירה על עובי שפת הכירה או על גבי כיסוי שעל חללה, מוכח שכיסוי שעל גבי הכירה לא נחשב גרוף וקטום.
- אור לציון (בפרק יז בביאורים תשובה א’, וכן בפרק ל בביאורים תשובה יג) הביא הטעם שאסור ליתן תבשיל שכבר נתבשל על גבי האש, שזה תלוי במחלוקת הראשונים, שלפי הרא”ש (פרק ג’ סי’ י’) אסור להניח על גבי האש שמא “יחתה”, ולפי הר”ן הטעם משום ד”מיחזי כמבשל”. אבל להניח כנגד המדורה מותר, משום שאין חשש לחיתוי ולא מיחזי כמבשל. ופלאטה או בלאך (מכסה פח) דינם כגרוף וקטום, ולא שייך שמא יחתה. כי לגבי פח שמכסה את האש הביא ראיה משו”ע (בסימן רנג ס”ג) שכתב: המשכים בבוקר וראה שהקדיחה תבשילו, וירא פן יקדיח יותר, יכול להסיר ולהניח קדירה ישנה ריקנית על פי הכירה ואז ישים הקדירה שהתבשיל בתוכה ע”ג הקדירה ריקנית. ויזהר שלא ישים קדירתו ע”ג קרקע, ושתהיה רותחת. וקשה למה לא כתב שו”ע שתהיה גרופה וקטומה, שהרי להחזיר מותר, דוקא שהכירה גרופה וקטומה כמו שכתב השו”ע בסי’ רנג ס”ב ? על כרכך שהכירה נחשבת גרופה וקטומה שעל ידי קדירה ריקנית, ואם כן מוכח שעל ידי כיסוי שאין רגילות לכסות בו את הכירה חשיב הכירה כגרופה וקטומה.
וכתב אור לציון לגבי פלאטה כיון שאין אפשרות להגביה את מצב החום לא שייך חשש חיתוי ודינה כ”גרופה וקטומה” ומותר להשהות עליה בכל אופן, אבל פלאטה שיש בה כמה דרגות חום אף שאינו מפעיל את הפלאטה בחום גבוה ביותר, אינה נחשבת הפלאטה כגרופה וקטומה וצריך להשים על הפלאטה הפסק פח או נייר כסף עמיד שאינו נקרע כדי שתחשב הפלאטה זו כגרופה וקטומה. מכל מקום יש חשש מיחזי כמבשל גם בפלאטה או בבלאך, כיון “שדרך לבשל כך גם בחול” ויש לחוש לדעת הר”ן, ואין ליתן שם שום מאכל בשבת אלא במקום שאין תחתיו אש, שבכך אין דרך לבשל אף ביום חול ואין זה נראה כמבשל, ולכן רק מותר לשים על גבי פלאטה במקום שאין גופי חימום עוברים, או על הבלאך במקום שאין תחתיו אש, מאכל יבש ומבושל כל צרכו שנצטנן, שנחשב כמניח נגד המדורה ומותר. ובביאורים כתב אפשר שבפלאטה אין הבדל גדול בין מקום שיש תחתיו גוף חימום למקום שאין, כי כל השטח הפלאטה חשיב שיש תחתיו אש וטוב להחמיר בזה. מכל מקום מותר ליתן דבר מאפה כגון לחם או בורקס על הפלאטה או על הבלאך אף במקום שיש תחתיו אש, כיון שהאש מכוסה אין חשש אלא משום מיחזי כמבשל, מכל מקום בדבר מאפה לא שייך אף חשש זה, אמנם אין להניח (דבר מאפה) על הפלאטה או בלאך כדי לעשות צנימים בשבת, כי חיישינן לסברה שהוי מכה בפטיש ויש בזה חיוב חטאת ואין להקל בזה. וכל זה במאכל יבש שאין בו בישול אחר בישול, אבל בתבשיל שיש בו רוטב קיי”ל שיש בישול אחר בישול בלח ואסור להחזיר.
- ספר הישר כתב בשם הרב “שם חדש” (ח”א דף נח) שנוהגים בירושלים להניח בשבת בבוקר משקה הקפה שנתבשל מערב שבת וכן התבשילים שיש בהם רוטב שנתבשלו מערב שבת כל צרכם ונצטננו על גבי כירה קטומה שמונח עליה מערב שבת דף של מתכת, ומניח את הקפה או התבשיל עד שיתחמם כהולך ומצטמק ורע לו, ויש להם על מה שיסמוכו.
ספר ילקוט יוסף (עמ’ קד סי’ רנג) למד מכאן שאם האש מכוסה בפח (בלאך) הוא הדין בפלאטה חשמלית שאין חשש למיחזי כמבשל. ולפי זה מה שכתב שו”ע (שם סעי’ ב’) לגבי תנאי חזרה שבעינן לא להניח הקדירה על גבי הקרקע, איירי בכירה גרופה וקטומה, אבל בהפסק טס של מתכת או פלאטה חשמלית אין בזה משום “מיחזי כמבשל”, לכן אף שהניח את הקדירה על גבי הקרקע כשיש שאר תנאי חזרה כגון שתבשיל הוא דבר יבש ומבושל כל צרכו, רשאי להחזיר על הפלאטה בשבת. בפרט אם הניח הקדירה על גבי השיש במקום שהרגילות הוא להניח שם כדי למזוג לבני הבית מהתבשיל, שמותר שוב להחזיר לפלאטה בשבת אף על פי שהוא תבשיל לח כיון שעדיין הוא יד סולדת בו, מותר להחזיו שוב על פלאטה.
וכן מובא בשו”ת יביע אומר (ח”ו אורח חיים סי’ מח אות טז), ובשו”ת יחוה דעת (ח”ב סי’ מה), וכן כתב בספרו מאור ישראל הלכות שבת בכתב יד, דכל שרוב התבשיל הוא יבש אף שיש בו רוטב צלול חשיב כתבשיל יבש שאין בו בישול אחר בישול ומותר לכתחילה לחממו בשבת על הפלאטה או אש מכוסה בפח (בלאך) אף שנצטנן.
מכאן הוכחה שגם דעת מרן רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל שפלאטה הוא מצב יותר טוב [כנגד המדורה] מאשר כירה גרופה וקטומה, ולא בעינן תנאי חזרה.
ואפשר שגם לפי אור לציון יהיה מותר להניח על גבי הפלאטה בשבת תבשיל יבש מבושל כל צורכו על ידי שינוי, כגון ששנים ביחד יניחו על הפלאטה את התבשיל, על פי דברי מגן אברהם (סי’ ז’ סע”ק ז’) ששבות דשבות על ידי ישראל מותר לכתחילה לצורך מצוה. וכן פסקו רש”ש (שבת קכז) פרי מגדים, הגר”ז אוריירבאך ואור לציון. יוצא כיון לשיטת אור לציון להניח על גבי פלאטה בשבת הוי איסור דרבנן שהוי מיחזי כמבשל וכשמניחים שנים הוי שבות דשבות שלצורך סעודת שבת שהוי מצוה יש להתיר.
