שאלה:
שלום לרבני האתר.
עשיתי טובה לשכנים כאן, ופיניתי שלג מהמדרכה מול הבנין שלי, אלא שזה גרם שתיווצר “קרה” ברצפה. ואז אחד השכנים החליק ושבר את הרגל, ורוצה ממני פיצויים.
זה נכון שאני צריך לשלם? רק בגלל שעשיתי להם טובה?
ואם אני חייב לשלם, כמה אני צריך לשלם?
תשובה:
ראשית כל הכבוד לך על התושיה, לפנות את השלג לטובת מעבר השכנים, ראוי להערכה!!!
בנוגע לשאלתך, למרות ‘שהקרה’ נוצרה לאור העובדה שפינית את השלג מהמדרכה, לא אתה זה שיצרת את הקרה, אף לא אתה זה שגרמת ליצירת הקרה. תנאי מזג האוויר, ירידת הטל או הגשם וקפיאתם בעקבות הטמפרטורה הנמוכה, הם אלו שיצרו את הקרה.
לכן אינך נושא באחריות על הנזק שנגרם לשכנך, אינך נקרא מזיק בידים ואף לא מזיק בגרמא, אלא כמסיר מונע ומכשיר את נתוני הקרקע להיווצרות קרה מכוח עליון.
נוסף לכך ‘בור’ זה נחשב כאין תחילת עשייתו לנזק, בנוסף השכן נחבל מקרקע עולם ולא מן הבור.
לפיכך, עם כל הצער והכאב על שבירת רגל השכן, אין עליך חובה לשלם לו מאומה.
מקורות ונימוקים:
גורם ליצירת נזק מכוח עליון
ראשית עלינו להגדיר האם ומדוע לא ניתן לחייב את מפלס השלג מדין אדם המזיק. בהקשר לזה יעויין, בדברי הריב”ש בתשובה סימן תקי”ז בנוגע לבעל עליה שלא אטם את גגו וגרם שיכנסו מי גשמים לדירה התחתונה והזיקוה, בעל העליה פטור.
בטעם הדבר כתב הריב”ש, דמאחר והגשמים יורדים מאליהם מכוח עליון, אין לומר כאן גירי, שאין באין מכחו אלא מן השמים הן יורדין. כדאמרינן בפ’ לא יחפור ב”ב כ”ו בי בר מריון כי הוו נפצי כתנא. הוה קא אזלא רקתא דכתנא ומזקא אינשי. אתו לקמיה דרבינא. אמר להו כי אמרינן מודה רבי יוסי בגיריה, הני מילי דקא אזלי מכחו. הכא זיקא הוא דקא ממטי ליה.
עוד הוסיף הריב”ש שם, דלא דמי לאבנו וסכינו, שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו שחייב לשלם כפי המבואר בב”ק ג’:, דהתם ממונו הוא שהזיק ובפשיעתו שהניחן במקום שברוח מצויה ילכו ויזיקו. אבל בנדון זה אינן ממונו ואינו חפץ לזכות בהן. וגם אינן יורדים בפשיעתו ואינן לא גירי ולא גרמא דגירי.
כדבריו פסק הרמ”א להלכה בהגהתו לשו”ע חו”מ סימן קנ”ה סעיף ד’. שאם ירדו גשמים על העלייה ויורדין למטה, על הניזק לתקן שלא יוזק, ואף שמחיובי השותפין פעמים מוטל על העליון לתקן את גג עלייתו כפי שכתבו המפרשים במקום, אין זה אלא מחיובי השותפות, אולם מדין מזיק כו”ע מודו שפטור העליון, כפי שנימק הריב”ש.
בור שאין תחילת עשייתו לנזק פטור
בגמרא בב”ק דף ו: איתא הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטור מלשלם. בגמרא התבאר דהיינו טעמא שאינם דומים לבור, משום שאין תחילת עשייתן לנזק.
כן פסק השולחן ערוך להלכה חו”מ סימן תט”ז בזה”ל, הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים, פטור מלשלם, ואף על פי שהפקירם. לפי שאינם דומים לבור, שהרי אין תחלתו להזיק. ואם היו רעועין, ב”ד קובעים לו זמן ודווקא שהתרו בו בית דין, אבל בלא בית דין אף על פי שהתרו בו חביריו אינו כלום; מיהו אם חפר בכותל וגרם להפילו, חייב בנזקין דהוה ליה חציו ממש. ובהגהת הרמ”א הוסיף וסייג, כי כל זה כשבנאה מתחלה כראוי, אבל אם לא בנאה כראוי ומחמת זה נפל הכותל, חייב בנזקו, ע”כ.
מדברי הגמרא והשולחן ערוך עולה, כי חילוק גדול ישנו בין דין המניח אבנו סכינו ומשאו ברשות הרבים ונפלו ברוח מצויה, ולאחר שנחו הזיקו, שחייב המניח מדין בור. לבין בעל כותל שכותלו נפל והזיק לאחר נפילתו שפטור בעל הכותל מדין בור. טעם החילוק הוא משום שהבונה כותל אין תחילת עשייתו לנזק, בשונה מהמניח אסו”מ בראש גגו שתחילת עשייתו לנזק הואיל וברוח מצויה עתיד ליפול האסו”מ מראש הגג לרשות הרבים. לפיכך המניח אסו”מ נקרא כורה בור לכשיפול האסו”מ לרה”ר, בשונה מהבונה כותל שגם לאחר שנפל לא נחשב הבונה ככרה את הבור.
על פי חילוק זה עולה בידינו בבירור כי מפנה השלג ממדרכת הבניין איננו נקרא יוצר בור, שהרי לא הייתה תחילת עשייתו לנזק, ולפיכך גם אם השלג עצמו הזיק לאחר מכן על ידי תופעה כל שהיא, פטור. כל שכן כאשר פינוי השלג רק יצר תנאים שהכשירו יצירת קרה בקרקע.
יוצר בור חייב רק כאשר יצרו בעצמו ולא בגרמא
נוסף לטעמים הנזכרים, בגמרא בב”ק דף נ”א. איתא כי יכרה איש בור, איש בור ולא שור בור. מכאן שכאשר לא האדם יצר את הבור אלא הבור נוצר מכוח השור פטור בעל השור. כל שכן כאשר לא האדם יצר את הבור אלא הטבע יצר את הבור שפטור בעל הבור מכל חיוב.
קרקע עולם הזיקתו
טעם נוסף לפטור את כורה הבור, הם דברי הגמרא בב”ק כ”ח: מבואר כי החיוב על נזקי בור הוא דווקא כאשר ניזוק האדם מן הבור, כגון שהניח אדם אבן ונפל הנופל ונחבט מן האבן. אולם אם ניזק האדם מן הקרקע, פטור כורה הבור, כי קרקע עולם הזיקתו לנופל.
כן פסק השולחן ערוך חו”מ סימן תי”א סעיף א’, לפיכך גם מטעם זה יש לפטור את מפלס השלג מכל נזקיו של השכן שנפל ונחבל.
לפיכך בנידון השאלה, עם כל הכאב על השכן האומלל ששבר את רגלו. מפלס השלג פטור מכל חיוב, מכל אחד מהטעמים המבוארים לחוד וביחד.
