שאלה:
שלום הרב
נולד לי נכד ביום ששי כ”ה בניסן בשעה 11 בבוקר, והושלם זמן כ”ט ימים י”ב שעות ותשצ”ג חלקים (כ-44 דקות) במוצאי שבת ליל כ”ה באייר בסביבות השעה 12 בלילה.
האם אפשר לעשות את הפדיון בשעה 8 בערב, למרות שעדיין לא נשלמו כ”ט י”ב תשצ”ג. או שעדיף לדחות את הפדיון ליום ראשון.
מה דעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל?
תודה
תשובה:
שלום וברכה ומזל טוב
לדעת כמה וכמה מגדולי הפוסקים אפשר לפדות את הבן מיד בהגיע ליל ל”א, ואין צריך להמתין עד שיושלמו כ”ט י”ב תשצ”ג. ואמנם במקום שאפשר עדיף לצאת ידי כל הדעות, ולהמתין.
אבל במקום צורך, כגון שהשלמת כ”ט י”ב תשצ”ג תהיה בשעה מאוחרת בלילה, או מסיבה אחרת שאי אפשר להמתין, ניתן לפדות מיד בהגיע ליל ל”א, ולא ישהה המצוה, וכך היא דעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל.
מקורות:
א. הטור (יורה דעה סימן שה) כתב: אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום ואחר שלשים יום יפדנו מיד שלא ישהה המצוה. עכ”ל. והבית יוסף הראה מקורו ממשנה בבכורות (מט.) ע”ש. וכן פסק בשלחן ערוך (סימן שה סעיף יא): הזמן שראוי הבכור לפדיון הוא כשיעברו עליו שלשים יום, ואחר שלשים יום יפדנו מיד שלא ישהה המצוה. עכ”ל. ומה שכתב שאחר שלשים יום יפדנו מיד, כן כתב הרא”ש (שלהי בכורות) משום דכתיב (שמות יב, יז) ‘ושמרתם את המצות’ – אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה (מכילתא שם). וכן משמע בסוף פרק קמא דבכורות (יג.).
ב. ובגדר שלשים יום נחלקו הפוסקים, וכמה שיטות בדבר. ונבארם בקיצור בס”ד.
שיטה א – כ”ט י”ב תשצ”ג: לפי שיטה זו צריך שיעברו משעת הלידה, כ”ט ימים י”ב שעות ותשצ”ג חלקים, שזה כ-44 דקות. ושיטה זו היא דעת הב”ח, שכתב בתשובה (סימן קכה) בזה הלשון: מיהו נראה לפע”ד דמה ששנינו במשנה ומוכח בגמרא דאין לפדות הבן ביום ל’ אלא לאחר ל’ וכו’, לאו דוקא ל”א, אלא כל שעבר על הבן חודש שלם מעת לעת פודין אותו וכו’, ואם כן לא בעינן אלא ששלמו לבן חודש שלם, דהיינו כ”ט י”ב תשצ”ג, ואחר כך יתחייב בפדיון. והא דנקט הסמ”ג ביום ל”א מלתא דפסיקא נקיט, דאילו ביום ל’ גופיה צריך לדקדק אם הוא מבן חודש ומעלה אם לאו, ושמא יטעה בחשבונו ולהכי עדיף טפי לפדותו ביום ל”א דלא אתי לידי טעות, אבל בנ”ד וכו’. עכ”ל. ובדבריו שם מבואר שזהו הזמן העיקרי ולא ליל ל”א. ע”ש באורך. וכן הסכים הש”ך (סימן שה ס”ק יט). [אלא שמה שכתב כן בדעת השלחן ערוך, אינו מוסכם]. וכדבריהם מבואר בספר האשכול (הלכות פדיון הבן סימן מא) בשם יש מי שאומר, ובספר היראים (סימן שנג) [והובא בב”ח ובש”ך]. וטעמם מדכתיב “חודש”, וכל חודש בחודש לבנה קמיירי, שהוא כ”ט ימים י”ב שעות ותשצ”ג חלקים. ועיין בשו”ת שאול שאל (מונקאטש תרע”א. יו”ד סימן קפ וקפב) בבירור שיטת האשכול והיראים ועוד.
שיטה ב – משיגיע יום ל”א: המגן אברהם (סימן שלט סק”ח) כתב שאין נראה לו לסמוך על דבריהם, ולדעתו זמן הפדיון הוא משיגיע יום השלשים ואחד מהלידה. וטעמו דבבכורות (מט.) דרשינן מדכתיב בפרשת במדבר ‘מבן חודש ומעלה’, וגמרינן פדיון הבן ממדבר, ומה התם למעלה מחודש אף כאן למעלה מחודש, והאי ‘למעלה’ פירושו שצריך להוסיף על השיעור הנ”ל ולפדותו ביום ל”א. ע”ש.
ג. ויש שביארו דברי המגן אברהם ששיעור הזה הוא לחומרא ולא לקולא, דהיינו שאם עברו כ”ט י”ב תשצ”ג ועדיין לא הגיע יום ל”א אין לפדותו, אבל אם הגיע יום ל”א ועדיין לא עברו כ”ט י”ב תשצ”ג, [וכגון שנולד ביום ראשון בשעה 1 בצהריים, שלפי החשבון יחול יום הל”א בליל שלישי אחרי ארבעה שבועות מיד עם צאת הכוכבים, אבל שיעור כ”ט י”ב תשצ”ג עדיין לא יחול, אלא רק בליל שלישי בשעה 1:45 בלילה], בזה אין להקל ולפדותו אלא עד שיעברו הכ”ט י”ב תשצ”ג וכדעת הב”ח וש”ך הנ”ל.
אבל בספר ערוך השלחן (סימן שה סעיף מג) כתב שבכהאי גונא יש להקל לסברת המג”א ולפדותו בתחילת ליל הל”א. ע”ש. וכן העלה לדינא בשו”ת יביע אומר ח”ה (חיו”ד סימן כה). והוכיח שסברת הרמב”ם היא כך, שהולכים אחר הימים ולא אחר השעות. וכן כתב בספר האשכול ח”ב (עמוד קלט). וגם ספר היראים שהצריך כ”ט י”ב תשצ”ג ועליו נשענו הב”ח והש”ך, כתב בסוף דבריו “ולכן ספק בידי”, הרי שלא היה זה פשוט בידו ואין ספקו מוציא מידי ודאי של שאר ראשונים. ועוד שכתבו כמה אחרונים שאף הב”ח והש”ך לא כתבו לילך אחר שעות אלא כאשר לא הגיע יום ל”א, אבל אם הגיע יום ל”א גם הם מודים שאפשר לפדותו, וכמו שכתב מהר”ם שיק (חיו”ד סימן שב), וכן כתב החכם צבי (סימן קיד) אליבא דהיראים. וכן כתב בחמד משה (סימן שלט סק”ב) ובשדי חמד (מערכת פ כלל לט), וכן הסכימו להלכה הרבה אחרונים כמובא שם. ע”ש. וכן כתב בשו”ת ערוגת הבושם (יו”ד סימן רמא). וכן הסכים המשנה ברורה (סימן שלט ס”ק כז). וראה בספרי שו”ת ימין משה ח”א (חיו”ד סימן מב).
ולפי האמור יצא שבנידון השאלה, כיון שליל ל”א חל מיד במוצאי שבת, ואילו כ”ט י”ב תשצ”ג יחול רק בשעה 12 בלילה בערך, אזי אפשר להקדים ולפדות את הילד מיד בצאת השבת.
ד. והנה אין כדאי לדחות הפדיון, וכמו שכתבו הטור והשלחן ערוך הנ”ל, וכדקיימא לן (פסחים ד.) זריזין מקדימין למצוות, וכמו שהארכתי בספר תפארת הברית (פרק ד) לענין איחור הברית מילה.
ובפרט בענין פדיון הבן שהוא שמירה על הילד, ופודה נפשו מסטרא אחרא, וכמו שכתוב בהקדמת הזוהר הקדוש (דף יד ע”א): פקודא תליסר למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין, דתרין ממנן נינהו חד דחיין וחד דמותא וקיימין עליה דבר נש, וכד יפרוק בר נש לבריה, מידא דההוא מותא פריק ליה ולא יכיל לשלטאה עליה וכו’, ועל דא בההוא פורקנא אתקיים דא דחיים ואתחלש ההוא דמות, בפורקנא דא קני ליה חיים כמה דאתמר, וההוא סטרא בישא שבק ליה ולא אחיד ביה. [ובתרגום: מצוה שלש עשרה – לעשות פדיון לבנו לקשור אותו בחיים. ששני ממונים הם, אחד של חיים ואחד של מות, ועומדים על האדם. וכאשר יפדה האדם את בנו, מיד המות ההוא הוא פודה אותו, ולא יכול לשלוט עליו וכו’. ועל כן בפדיון ההוא מתקיים זה של חיים, ונחלש אותו של המות. בפדיון הזה קונה לו חיים, כמו שנתבאר. ואותו הצד הרע עוזב אותו ולא אוחז בו]. עכ”ל. ולכן ראוי להקדים הפדיון בהגיע עתו ולא יאחרנו אפילו לצורך ברוב עם או לצורך אחר. ועיין עוד בספרי תפארת הפדיון (פרק ג). ועל כן ימהר יחיש לקיים מצות הפדיון בתחילת ליל ל”א, ולא יאחרנו ליום ראשון בערב.
ואמנם אם ירצה לעשותו ביום ראשון בבוקר, אחרי שיושלם כ”ט י”ב תשצ”ג, יכול להמתין, וכמו שכתב בשו”ת יביע אומר הנזכר.
ה. וזכורני שהיינו אצל מרן רבנו עובדיה יוסף זיע”א, ושאלנו אותו על זאת, וכך היו צדדי הספק, כי הילד נולד ביום ראשון י”א חשון בשעה 12:50 בצהריים. וחל ליל ל”א ללידתו בליל שלישי י”ב כסליו, אך לא נשלם כ”ט יום י”ב שעות ותשצ”ג חלקים אלא בשעה 1:30 לערך, באותו הלילה, שאין שייך כלל להשהות את הקהל עד אז. ומרן זיע”א הורה לו שאין לחוש לזה שלא עברו כ”ט יום הנ”ל, ויש לעשות את הפדיון בתחילת ליל ל”א כדעת השלחן ערוך, ולא להפסיד המצוה בזמנה.
