שאלה: האם מותר לבן ספרד לומר לבן אשכנז לעשות עבורו מלאכה האסורה בשבת לפי דעת השו”ע ולדעת הרמ”א מותרת, וכגון, לחמם לו בשבת תבשיל שאין היד סולדת בו ולא נצטנן לגמרי? וכן המחמיר על עצמו שלא לאכול מאכל ב’הכשר’ מסויים, ויודע ומכיר בחברו שאינו מקפיד בדבר, האם רשאי ליתן או למכור לו המאכל?
תשובה: מותר לבן ספרד לצוות לבן אשכנז שיחמם לו מאכל שנתבשל כל צרכו, ויש בו רוטב שאין היד סולדת בו (בדרך ההיתר, היינו ללא חשש ‘חזרה’), וכן מותר ליתן או למכור לחברו, מוצרים שונים, שהוא עצמו חושש לכשרותם, אבל אם יודע בידיעה ברורה שמאכל זה אינו כשר, אין ליתנו לחברו אף שחברו אוכל מאכלים אלו. (ועי’ ביאורים).
א). ראשית במה שפתחנו האם בני ספרד ההולכים בתר הוראות מרן השו”ע ז”ל, רשאים לומר לבני אשכנז היוצאים ביד רמ”א לעשות עבורם פעולות האסורות לדידם ולדידהו שרי, כגון, לחמם מאכל שאין היס”ב דלדעת מרן (סי’ שיח ס”ד) אסור, ולדעת הרמ”א (שם סעיף טז) מותר כל עוד שלא נצטנן לגמרי, וכן להיפך. וה”ה בשאר איסורי תורה ודרבנן. ויש לדון בזה מג’ פנים. א. בדין איסור ‘אמירה’ ליהודי, ואם יש חילוק בין אמירה ליהודי לבין אמירה לגוי. ב. שליחות לדבר עבירה. ג. בדין ‘לפני עור’, ואציע הצדדים בס”ד בקצרה.
איסור אמירה: הנה לכאו’ מצד הסברא היה מקום לאסור לצוות ליהודי לעשות עבורו דבר האסור לו בשבת, דאטו מי גרע מאמירה לאינו יהודי שבות וכמבואר בשו”ע (סי’ שז סעיף ה’), אלא שמצינו ברשב”א (שבת קנא.) שלמד מהא דהתירו לומר בשבת לחברו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי, ואע”ג דהוא עצמו אסור לילך לשם, והוכיח משם הרשב”א, דה”ה למי שקיבל עליו שבת, דמותר לומר לחברו שלא קיבל עליו שבת לעשות עבורו מלאכה, ומותר לו ליהנות מאותה המלאכה. וכן פסק השו”ע (סי’ רסג סעיף יז). ומוכח מהרשב”א דליכא איסור אמירה בשבת היכא דלא נאסרה המלאכה לכל ישראל, וכ”כ להדיא הט”ז (סי’ רסג סק”ג בד”ה ולפי”ז) שאין איסור אמירה כי אם כשאסור לכל ישראל ואע”ג שאמירה לעכו”ם שבות, אע”פ שעכו”ם עושה בהיתר, הכא כיון שלישראל חברו מותר לא גזרו אמירה בזה. וכ”כ הפמ”ג (משב”ז שם). וביאור הענין נראה, דעכו”ם שעושה מלאכת ישראל בשבת יש על מלאכה זו שם ‘איסור’, אלא דהגברא אינו מצווה, משא”כ יהודי שעושה מעשה המותר לדידיה, איכא שם ‘היתר’ על מלאכה זו ולא גזרו רבנן איסור אמירה רק באמירת איסור. ושו”ר שכבר הקדימני בהסבר זה הלבושי שרד (סי’ שז ס”ק יב בד”ה ופשיט). וע”כ בנד”ד נמי אע”ג דלשניהם הוי שבת, מ”מ כיון דלחברו מלאכה זו מותרת, וגם המצווה סובר שלחברו היא מלאכה המותרת, ממילא אין חל על אמירתו שם של אמירת איסור, ושרי.
ולפי”ז אין להקשות דכיצד זה יתכן דלבן ספרד יהיה אסור לצוות לגוי לחמם לו מאכל, וליהודי (מבני אשכנז) מותר לו לצוותו, דהנה כבר מצאנו בדיני יו”ט שני, דלדעת רוב ככל הפוסקים האחרונים, (וכמ”ש המהריק”ש בשו”ת אהלי יעקב סי’ צ, והביא ראיה מהרשב”א והשו”ע הנז’ סי’ רסג, וכ”כ בשו”ת מנח”י ח”ז סי’ לד, ובשו”ת מנחת שלמה סימן יט, ובשש”כ פרק לא או’ פ, ובשו”ת אגרות משה ח”ג סי’ עג, ובשו”ת באר משה ח”ז עמ’ רנח, ובשו”ת יביע אומר ח”ט סי’ מט), מותר לבן חו”ל לצוות לבני ארץ ישראל לעשות עבורו מלאכה ביו”ט שני וליהנות ממלאכתו, ואע”ג דלבן חו”ל אסור לצוות את העכו”ם אפילו ביו”ט שני שיעשה עבורו מלאכה שאינה צורך מצווה או מקום הפסד וחולי, וע”כ צ”ל כפי שנתבאר, דלגבי גוי יש על מלאכתו שם מלאכת איסור, כיון שהמלאכה אסורה אלא דהגברא לאו בר חיובא, משא”כ ביהודי שיש על מלאכה מלאכת היתר. ועי’ בדברי הגינת ורדים (חאו”ח כלל לד סי’ טז), ולפי המבואר אין דבריו מוכרחין. וכן מצאתי שכתב הפמ”ג (משב”ז סי’ רסג סס”ק ג’), דאין לומר לעכו”ם שמור לי פירות שבתחומך, ואע”ג שלישראל חברו מותר וכמ”ש הרשב”א (שבת קנא.), ע”ש. ובניד”ד בלא”ה י”ל, דגם לגוי מותר לצוותו לחמם לו מאכל שלא הצטנן לגמרי, וכמ”ש הברכ”י בשיו”ב (סק”א), והב”ד הביה”ל (סו”ס רנג).
ולפי האמור י”ל דלא דמי למ”ש השו”ע (סי’ שז סעיף כא), דאסור לומר לאינו יהודי בשבת הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך. ומקורו בדברי הרא”ש (פרק ז’ דבב”מ סי’ ו’). ועי’ בתוס’ (בב”מ צ.) דנימק, דכיון שאותו הדבר שאומר לאינו יהודי לעשות בשביל עצמו, הוא אינו יכול בעצמו לעשות, הוא בכלל אמירה לאינו יהודי וגזרו. דיש לחלק, דשאני התם, דהמעשה מוגדר כמעשה איסור וא”כ הוי אמירה דאיסור אלא שהגברא אינו מצווה ובכה”ג גזרו חז”ל, אבל היכא שהמעשה הוא מעשה היתר, אמירתו נמי הוי אמירת היתר.
ב). אלא דאכתי יש לדון מדין שליח לדב”ע למ”ד בב”מ (י:) דהיכא דאין השליח בר חיובא, המשלח חייב, ומוכח מהרשב”א והשו”ע הנז’, גבי קיבל עליו שבת דחברו מותר לעשות עבורו מלאכה, ואע”ג דחברו אינו בר חיובא, ומוכח דליכא איסור מדין שליח לדב”ע, ובאמת ראיתי שהפמ”ג (שם) עמד בזה, דאמאי לא נאסור המצווה בזה מדין שליח לדבר עבירה היכא דהשליח אינו בר חיובא, וכתב, ‘ויש ליישב’ ולא ביאר. ונראה להסביר, דהתם י”ל כיון שאם היה רוצה חברו לקבל שבת מיד היה מקבל, א”נ י”ל, כיון דאח”כ יהיה בר חיובא, אלא שהזמן גורם, ע”כ חשיב כבר עתה כבר חיובא, וכן ראיתי שכתב ליישב בשו”ת פני יהושע (חיו”ד סו”ס ג’). אולם בנידון שלפנינו בבן ספרד ואשכנז, א”א ליישב כאמור. אולם מ”מ נראה דגם בנידו”ד אין לאסור מדין שלדב”ע, כמ”ש הבית מאיר (אהע”ז סו”ס ה’) דבשבת לא אמרינן איסור שליחות לדב”ע, כיון דלא הקפידה התורה אלא ‘למען ינוח’, והרי נח, והוי איסור על גופו, וכשם שבמצוות התלויים בגופו כציצית ותפילין, לא יכול חברו לעשות המצווה במקומו, ה”ה בעבירה שבגופו, וכיון שהקפידה התורה על אברי גופו שיעשה מלאכה, לא יוכל להתחייב עבור מלאכת חברו. וכ”כ בחי’ החת”ס (שבת קנא.), ובשו”ת חת”ס (חאו”ח סי’ פד ד”ה והנה, וע”ע בח”ו סי’ כד), וכתב ליישב הדברים גם אליבא דרש”י שכתב דיש שליחות לעכו”ם לחומרא, ע”ש. אלא דמדברי הנימוקי יוסף (בב”ק כב.) בסוגיא דאשו משום חציו, דהיק’ למה כל מדליק נר לא יתחייב בשבת משום מבעיר וכדין מזיק, ע”ש, משמע קצת דלא כדברי החת”ס דאל”ה מאי קושייתו, הלא כיון שגופו נח, מה לי מה שדולק והולך בשבת מכוחו. וכ”כ להוכיח בספר דברי יחזקאל (סי’ נז סק”ב), ובספר קהילות יעקב (ב”ק סי’ כא). (אלא שהקצוה”ח סי’ שצ שכתב להוכיח מדברי התוס’ בב”ק יז: ד”ה זרק דפליגי ע”ד הנימוק”י. וע”ע בהר”ן סנהדרין עז. ודו”ק). וע”ע במשב”ז (סי’ שז סק”א), ובשו”ת רב פעלים ח”א (חאו”ח יד).
עוד יש ליישב אמאי אין כאן שלדב”ע באופן אחר, דהתורה הקפידה במלאכות שבת על מעשה המלאכה ולא על התוצאה, ואע”ג דבעינן נמי דתיעשה תוצאה מן המלאכה, מ”מ אין זה אלא תנאי במלאכה, וכיון שכן, י”ל דלא שייך לשלוח שליח על פעולות, רק על חלויות או על דברים שתוצאת המעשה מתייחסת למשלח.
ג). ובדין לפני עור: הנה מסברא יש לומר דכל שחברו עושה הדבר בהיתר, אין זה בגדר דלפני עור, דהלא חברו אינו עור בדבר, אלא עושה כן מכיון שתופס כדעת המתירין, ואע”ג דמההיא דהרשב”א דלעיל והשו”ע גבי מי שקיבל עליו שבת, דרשאי לומר לחברו, אין להביא ראיה מוכרעת להיתר בנידון שלפנינו, כיון דיש לחלק, לפי דהתם השבת לא קביעא וקיימא, ואין כאן איסור חפצא דהא אכתי ליכא לשבת בעולם, אלא דהגברא אסור במלאכה הואיל וקיבל ע”ע שבת. גם הרב בית יוסף (סו”ס רסג) אחר שהביא את השגת הר”ן ע”ד הרשב”א, כתב ליישב, דהכא נמי יכל שלא לקבל ע”ע את השבת, ע”ש. ומוכח לפום ריהטא, דכ”ז היינו דווקא בתוספת שבת דיכל שלא לקבל על עצמו, והוי כאריה דרביע עליה ואינו איסור חפצא, ולפיכך התירו האמירה דומיא דשמור לי פירות שבתחומך. וכ”כ הב”ח (ד”ה ובעל), (וע”ש נתכוון ליישב בזה קושיית הדרישה ושאר אחרונים על הב”י). ולפי”ד לא דמי לנד”ד דהוא איסור חפצא. וכן יוצא מבואר לפמ”ש הלבוש (סי’ רסג סעי’ יז ובהגה) דמה שהתירו לו לצוות את חברו לעשות עבורו מלאכה אחר שקיבל ע”ע שבת, הוא לפי שיכול לעשות התרה על קבלת השבת, דהוי כקבליה עליה בנדר דמצי להתירו. ולפי”ז אין להוכיח מכאן לנד”ד. וראה עוד בגר”ז (קונט”א סי’ רסג סעי’ יז). וכ”כ בשו”ת ציץ אליעזר חי”ח (סימן לב), דאין לבן ספרד לומר לחברו בן אשכנז לחמם לו המאכל אם אין היס”ב, ושאין הוכחה ממה שהתירו לומר לחברו שלא קיבל שבת לעשות עבורו מלאכה, וכנ”ל.
אולם באמת שאין דבריו מוכרחין כל עיקר, דהנה המעיין בט”ז (סי’ רסג סק”ג, ד”ה ולפי”ז) יחזה דבאמת גם הר”ן מסכים לדינא עם פי’ הרשב”א, אלא שכתב להשיג על ראיית הרשב”א, ולפיכך השו”ע פסק לדינא כהרשב”א, נמצא א”כ דגם מ”ש הב”י דהכא נמי יכל שלא לקבל עליו שבת, לא כתב זה אלא בכדי לדחות דברי הר”ן, אבל באמת עיקר טעם הרשב”א לאו משום בורגנין אלא מטעם דכל דלשליח מותר לעשות, ליכא איסור למשלח לצוותו. ודברי הט”ז הובאו במ”ב להלכה (ס”ק סד). וכ”כ בפשיטות המאמר מרדכי (סי’ רסא סק”ה, וסי’ רסג ס”ק יב) להכריח כן בלשון הרשב”א שכתב, דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת, מותר לומר ישראל חברו לעשות לו מלאכה פלונית ‘הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה’. ומוכח להדיא דעיקר טעמו כדביאר הט”ז דכל שלחברו מותר ליכא איסור אמירה, ואין נפק”מ כלל בהיתר המשלח, ולפי”ד יש ללמוד להיתרא לענין נד”ד. וכן ראיתי שמכח זה פסק להלכה בשו”ת שמש ומגן ח”ג (סי’ יד) דמותר לבן ספרד לומר לבן אשכנז לחמם לו מאכל שאין היס”ב. ע”ש.
ד). ובס’ חזו”ע שבת ח”ד (עמ’ שצז) כתב להביא ראיה לנידו”ד, ממ”ש השער המלך (פ”ט מהל’ אישות הט”ז) שהנזהר שלא להדליק סיגריה מנר של חלב, אסור ליתנו למי שנוהג בו היתר, כי הוא עובר בזה על לפני עור לא תתן מכשול, ואע”פ שהנוהג בו היתר סובר כדעת רוב הפוסקים המתירים. והביא דבריו מרן החיד”א במחזיק ברכה (סי’ תקיא סק”ב). ולפיכך הסתייג מלהתיר בנידו”ד מלבד במקום צורך גדול. ולענ”ד אי משום הא לא איריא די”ל, דהתם גם זה האוסר ס”ל דלחברו נמי אסור הדבר, אבל הכא האוסר ס”ל דלמתיר שרי כיון דאזיל בתר דעת המקלין, ואם יבוא בן אשכנז לבן ספרד וישאל אותו האם מותר לו לדידיה, פשיטא דמחויב להורות לו כדעתו, ולא דמי להיכא דמוכרע לו כדעת האוסרים. וחילוק זה יש ללמוד מדברי המג”א (סי’ רסג ס”ק לג) דכתב ע”ד הירושלמי והובא בטור (סי’ תרכד) שהעושה ב’ ימים יום הכיפורים, אסור לאחרים לבשל לו, דמא”ש ממי שקיבל עליו שבת, ותי’ המג”א, דלא דמי למי שקיבל עליו שבת, דמותר לומר לחבירו, דהתם דלפי דבריהם היום ספק יום הכיפורים א”כ המלאכה הזו נעשית באיסור דאסור לדעתו לכל ישראל לעשות מלאכה היום, אבל בקיבל שבת או בצאת השבת, שיודע שכבר עבר שבת ומותר רק שהוא לא הבדיל, אין לאסור. ושו”ר שבס’ חזו”ע שבת ב’ (עמ’ שעז) הרגיש בחילוק זה.
ה). ולפי”ז היכא שהדבר מוכרע לו לאיסור, ולא משום מנהג אבותיו, וכגון, שבירר המציאות או הסוגיא, אסור לו לומר לחברו לעשות דבר זה, וכן להגיש לו מאכלים אלו, דהא לדידיה הוא עור בדבר, ואע”פ שחברו אזיל בתר הוראת רבותיו, והם מתירים הדבר, מ”מ לדידיה גם רבותיו עורים בדבר וע”כ אין ליתן לו המאכל, אבל היכא דתלי במנהגים וכיוצ”ב, וכגון, מנהגי בני ספרד ואשכנז, כאן לכו”ע אין לאסור ליתן לחברו דהא אינו עור בדבר רק דתפיס ונקיט בתר רבותיו או אבותיו. וכעי”ז כתב הביאור הלכה (סי’ רצו ד”ה אם) דמי שנזהר משתיית שכר משום ‘חדש’, דאינו יכול לשמוע ולצאת י”ח ממי שמבדיל עליו, דלדידיה כוס זה הוא כוס של איסור, אם לא שקיבל על עצמו הזהירות בתורת חומרא. ע”כ. ושו”ר שכן פסק בשו”ת שבט הלוי ח”א (סי’ נג) דמי שמחמיר ע”ע לשמור ר”ת מכיון דס”ל דכן הוא שורת הדין, אסור לו לומר לחברו לעשות עבורו מלאכה, אבל היכא שרק מחמיר ע”ע, מותר. וחיליה מהמג”א הנז’. וכן פסק בנד”ד הגרש”ז הובא בספר מאור השבת ח”א (עמ’ תסג) שאם המחמיר שלא לעשן ביו”ט סובר מכח הכרעתו שאסור הדבר, מסתבר שצריך ג”כ לחשוש לאיסור לפני עור, אבל אם מחמיר על עצמו רק מפני מנהג אבותיו ורבותיו, בכה”ג אין לחוש לאיסור לפני עור, שהרי הוא יודע שחבירו אינו צריך להחמיר כמותו, וכל אחד נוהג כמנהג אבותיו, והוא הדין לנד”ד, שהספרדי שנוהג להחמיר כמנהג אבותיו ורבותיו, רשאי לומר לאשכנזי להקל, לפי שהוא נוהג להקל כדעת רבותיו. עכ”ל. וע”ע היטב בריטב”א סוכה (דף י’ ע”ב ד”ה רב חסדא).
וכיוצ”ב מצינו בפוסקים דהתירו לבן ספרד לענות אמן אחר בן אשכנז המברך ברכה שלדידם הוי ברכה לבטלה, ומשום דאף אם יבוא בן אשכנז לשאול את בן ספרד אם מותר לו לברך, יפסוק לו דחייב, ממילא גם רשאי לענות אמן אחריו, וכמ”ש בשו”ת אור לציון ח”ג (פ”ג תשובה ג’), ובספר הליכו”ש – אויערבאך (תפלה פ”ד דה”ל או’ כז, ובהל’ מועדים פ”ב דה”ל או’ כב), וע”ע מ”ש בספרי תורת הישיבה (מהדו”ב פכ”ד או’ לא) משכ”ב. וכן יצא זה עתה לאור שו”ת בית נאמן ח”א (סימן א’) מהגאון רבי מאיר מאזוז שליט”א וראיתי שהעלה כדברינו. ומיניה לנד”ד.
ו). ובשו”ת המבי”ט ח”א (סי’ כא) התיר מכירת פירות שביעית הגדלים בקרקע של גוי, למי שלא מקפיד ונזהר, וזה לשונו: מותר לקנות ולמכור להם ולא יחושו לומר שהם מוסרים להם דמי שביעית ולא יאכלום בקדושתם, וכן אם ימכרו להם מעט פירות שביעית שלא במדה לא יחושו עליהם על מה שלא יאכלום בקדושה, אעפ”י שהם מצווים לדעתינו האוכלים פירות שביעית בקדושה דהא דאסור למכור לחשוד או לע”ה פירות שביעית היינו משום דהוא מצווה כמונו ויודע שיש בהם איסור לאוכלם שלא בקדושה ואפ”ה אוכלים אותם, אסור ג”כ עלינו למוכרם להם כיון שאנו יודעים שהם חשודים ויהיו חוטאים בנפשותם על ידינו ואנו נותנים מכשול לפניהם, אבל כשהדבר להם היתר שסומכים על המורים להם היתר בדין תורה לא נדון אותם לדעתינו כעורים שלא לתת לפניהם מכשול בדבר הנראה לנו איסור ואנו נזהרים ממנו והם נראה להם היתר ואינם נזהרים. ויש לי ראיה על זה ממתני’ דפ”ק דיבמות ע”ש. וסמך סמיכה ע”ד בספר אור לציון – שביעית (מבוא או’ ה’).
ואע”פ שבשו”ת כתב סופר (חיו”ד סי’ עז) כתב להתיר ליתן לפני חברו הנוהג היתר אפילו בדבר ‘שמוכרע ליה לדידיה לאיסורא’, והביא ראיה מכמה סוגיות דמפורש שכמה חכמים כשבאה שאלה לפניהם לא רצו להורות איסור כדעתם, ושלחו את השואל לחכם שמתיר (עי’ חולין מד. וצט:), ואם אי’ הא קעברי אלפני עור. ולענ”ד אין ראיותיו בזה מוכרעות, די”ל דהנהו רבנן גופא ספוקי מספקא להו, ולא הוה ברירא להו לאיסורא, וכן מבואר במאירי (חולין מד. ד”ה חכם), שרב היה ‘חוכך’ להחמיר. (וע”ע ברש”י שם, שביאר שם במסקנא, שהתלמ שלחו את השאלה ולא רב, ודו”ק. א”נ י”ל, דכן קיבלו מרבותיהם וכבמחלוקת ב”ש וב”ה. (וכן הרגיש הכת”ס שם בדחיית הראיה).
ז). והיוצא מבואר מן האמור, דהוא הדין אם מחמיר על עצמו שלא לאכול הכשר מסויים, מחמת שסובר כדעת המחמירים וכשיטות ודיעות מסויימות, או מחמת שאינו מודע לטיב הכשרות, וחברו סומך על גוף הכשרות, או על הדעות המתירין, מותר לו לכתחילה ליתן לחברו ואין בזה חשש איסור, וכיוצ”ב כתב הגרב”צ אבא שאול זצ”ל בס’ אול”צ – שביעית (שם), גבי היתר מכירה. ומיהו אם בירר ובדק בעצמו וגילה שהמוצר בעייתי, או שראה שהכשרות הניתנת על המוצרים היא לעיכובא, והכשרות ניתנת על מוצרים המהווים איסור לכל הדעות, אזי אין לו להגיש או למכור הדבר לחבירו אף שחבירו סומך על גוף הכשרות, דהלא עור הוא בדבר.
