שאלה: האם מותר ‘לעובד זר’ לטפל באשה קשישה?
תשובה: במקום הצורך יש להקל ‘לעובד זר’ לטפל בנשים מוגבלות וקשישות לסמכם ולסעדם, וכן מותר ‘לעובדת זרה’ לטפל באיש קשיש הצריך סעד לתומכו ולסעדו.
הנה דבר זה נתפשט לאחרונה הרבה, ואע”ג דפשוט דאם ניתן ליקח איש שישמש את האיש ואשה לאשה שכן ייעשו, וכן הוא דרך איש הישראלי הצנוע, אולם דא עקא שמצד הרשויות מצוי עיכובים פעמים רבות במתן אישורים וכד’, ולא ניתן להשיג אלא איש או אשה, או ששני בני הזוג מטופלים וכדו’, ונדרשתי לעיין אם יש להתיר הדבר. ואכתוב בקצרה ממש.
א). מרן הב”י (אהע”ז סי’ כא) הביא דברי המרדכי בשם הר”ש ב”ר ברוך שכתב, שנהגו השפחות הגויות לרחוץ אותנו במרחץ שרוב בני אדם מצויים שם. והשיג עליו הב”י, דישתקע הדבר ולא יאמר ואין ספק שאיזה תלמיד טועה כתב כן בשם עצמו ותלה הדבר בשם רבו. וראה עוד בב”ח מה שהשיג ע”ז. והנה הרב הרמ”א למרות שראה חריפות השגת הב”י, העתיק את דינו שם בהגה לדינא. וע”כ דס”ל כמ”ש הדרישה (אות ה’) ליישב השגת הב”י, דכיון דהם דברים של שירות ועבדות, למה לא ישתמש בהם להסיר הלכלוך והצואה, שכידוע דברים אלו אינה עושה אשתו, כי אם עבדו. ומ”מ בנד”ד נראה דגם מרן הבית יוסף יסכים להתיר, דאיהו איירי על בני אדם בריאים שהיו משתמשים בשפחותיהם לרחצם, וע”ז יצא לחלוק, אבל בנד”ד שהוא חולה וזקן בא בימים, נראה דגם הב”י יודה להתיר, וכדאי’ בקידושין (פא:) רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה שקלה לבת ברתיה, אותבא בכנפיה, א”ל עבר מר אדשמואל דאמר אין משתמשים בנשים, א”ל אנא כאידך דשמואל ס”ל, דאמר הכל לשם שמים. וכתבו התוס’, דמכאן סמך למה שנוהגים אנו להשתמש בנשים, דהכל לשם שמים, ולא לחבבה. ומוכח דכל שימוש שאינו בשביל כוונת נגיעה אלא למטרה אחרת הרי היא בכלל לשם שמים ושרי. וכ”כ הריטב”א (שם) דכל שהוא לש”ש ואין לו כוונת נגיעה, מותר. והובא להלכה ברמ”א (אהע”ז סי’ כא סעיף ה’). וע”ע בב”ח (אהע”ז סי’ כא) בשם מהרש”ל, ובח”מ (ס”ק ו’), ובב”ש (ס”ק יא), גבי ריקוד עם כלה כדי לחבבה על בעלה. וע”ע בפת”ש (שם סק”ג).
ב). וכיוצ”ב פסק רבי יוסף חיים זצ”ל בספרו עוד יוסף חי (ש”ר פרשת שופטים אות כב), דמותר לאשה לנשק ידי החכם, כיון שכוונתה לש”ש כנישוק ס”ת ואינו דרך חיבה ותאווה. ועוד כתב שם, וכיוצא בהן אמרו, ברופא שמרפא אשת איש ונוגעת ידו במקומות המכוסים, כיון דבעבור מלאכתו הוא נוגע ועוסק שם לא יעלה על ליבו הרהור רע. ואף שרבים חלקו ע”ד הגרי”ח, ראה בשדי חמד (מערכת חתן וכלה סי’ יב) שכתב דהמנהג שנוהגות הנשים לנשק ידי הגדולים מהם רע ומר הוא, וכל שכן שאסור לנשואות, והביא שם שכ”כ מרן החבי”ף בספרו לב חיים ח”ב (סי’ ד’). והניף ידו בשנית בספרו חיים ושלום ח”ב (סי’ טז) שנשאל בנשיקת היד שנוהגות הנשים הפנויות והבתולות, ומסיק שלא יגע ביד אשה כלל ואם אי אפשר בלאו הכי, יהיה ע”י הפסק מפה וצריך שתהיה מפה עבה כדי שלא ירגיש בבשר. וע”ע בשד”ח (שם) שהביא עדות דכן היה יוצא הרב הנז’ עם כפפות ע”ג ידיו. וע”ע בספר הליכות עולם ח”ח (עמוד שלא), שיצא להעיר בזה ע”ד העוד יוסף חי שהתיר נשיקת ידי החכם, וכתב שצריך למנוע המנהג הרע הזה.
מ”מ במקום חולי וזקנה יש להתיר ולהיעזר בשפחה גויה הטרודה במלאכתה, הואיל ואין כאן נגיעה לשום חיבה וקורבה, וכיוצ”ב מצינו בשו”ע (יו”ד סי’ שלה סעיף י’) דבחולי מעיים אין האיש משמש את האשה, אבל האשה משמשת את האיש. והדרכי משה והב”ח שם פי’ הטעם, דפריצות הוא כשהאיש משמש את האשה בקינוח וכיוצ”ב, יותר מאשר אשה לאיש, כי יצרו של האיש גדול. ולפי”ז בעכו”ם שאין חשש זה מותר. גם לפי הטעם שפי’ שם הט”ז (סק”ח), שפיר יש להתיר בגוי המשמש את האשה. וע”ש עוד בברכ”י, שכתב, דבשאר חולי, מותר גם לאיש (אפילו יהודי) לטפל באשה, ורק בחולי מעיים אסרו. ע”כ. על כן נראה דבשעת הצורך יש להורות להקל ע”י גוי. וכיוצ”ב התירו הפוסקים לרופאים גויים לבדוק נשים במיני מישושים, ראה ש”ך (יו”ד סי’ קצה ס”ק כ). ולעיל (סימן א’) הארכתי הרבה בפרט זה וקחנו משם.
