שאלה: בן ספרד המתפלל עם בני אשכנז בימי הספירה ומנהגם שסופרים ספירת העומר מיד אחר הקדיש קודם עלינו לשבח, האם יספור תיכף עמהם, או שיספור ביחידות לאחר אמירת עלינו לשבח?
תשובה: עליו לספור עמהם ואחרי הספירה יאמר שיר למעלות ועלינו לשבח, כדי לספור עם הציבור.
א). כן נראה לענ”ד פשוט מכמה טעמי, חדא, דלכתחילה יש לקיים מצוות ספירה ברוב עם, כי ‘ברוב עם הדרת מלך’, וכשם שמצינו ביתר המצוות שמצווה לעשותם לכתחילה בכנופי בי עשרה, ראה ביה”ל (סימן תכו ס”ב ד”ה אלא), וה”ה בנד”ד. וכן ראיתי שכתבו השל”ה (פסחים נר מצווה ד”ה וכתב), והחק יעקב (סי’ תפט ס”ק טז), שיש מצווה למנות ספירת העומר עם הציבור.
ואע”ג שבני עדות המזרח נהגו לברך ולספור רק בסיום התפילה, צריך לידע, שמעיקר הדין השו”ע (סי’ תפט סעיף ט’) פסק, שיספרו אחרי קדיש תתקבל וקודם עלינו לשבח. ונראה שהטעם הוא כמ”ש המ”ב (סי’ תפט סק”ב) דמה שסופרים קודם עלינו לשבח, הוא משום דכל מה דאפשר לאקדומי מקדמינן כדי לקיים ‘תמימות תהיינה’. וכמ”ש התוס’ במנחות (סו. ד”ה זכר) שתמימות הולך על כל יום שסופר ובכך יש שלימות לספירה – לילה ויום, ולפי”ז כל שמקדים יותר את הספירה יש בזה יותר תמימות. ונראה דאין לחוש בזה להפסק, כיון שהתפלה הסתיימה מיד אחר הקדיש תתקבל, וחל מצוות ספירה. וכמ”ש הרב חק יעקב (שם ס”ק כ).
והנה אע”ג שבני ספרד נקטי בתר שיפולי גלימא דמרן הקדוש זיע”א, וראה בספר חזו”ע – יו”ט (עמ’ רלה) שכתב שמנהג זה שכתבו מרן, מסתייע יפה מדברי רב האי גאון המובא בארחות חיים (או’ ד’), ושכ”כ בספר נווה שלום – חזן, ובספר נהר מצרים, מ”מ אין אחר המנהג כלום. ובפרט שאינו מהפך בזה מסדר העולמות, ובכהאי גוונא שיפסיד עי”ז ברכה בציבור אין בזה קפידא. ומ”ש הכה”ח (ס”ק קב) דמה שנהגו בני ספרד לספור ספה”ע בסיום התפלה, הוא כדי שלא להפריע בסדר התפלה. אין כוונתו שיש בזה קפידא מצד סדר הקבלה וכיוצ”ב, דהרי כבר הסתיימה התפילה לאחר הקדיש תתקבל, וכמ”ש החק יעקב והאליה רבה (או’ כו), אלא על הצד הטוב לנהוג כבשאר ימות השנה.
ב). ועוד נראה שנכון לספר עם הציבור מטעם נוסף, לפי שמצוי הרבה שכשסופר לעצמו שכיח טעות במספר הימים, ויכשלו גם בברכה לבטלה, דהרי כשהציבור בירך וספר היה טרוד באמירת עלינו לשבח ולא שת ליבו אליהם, וכיוצ”ב כתבו בשו”ת שבט הלוי ח”ו (סימן נג), ובשבות יצחק – פסח ח”ד (סי’ ל או’ א’) בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל. וכן ראיתי שהעלה בנד”ד בספר הליכות מועד – מלכא (דיני ספה”ע עמ’ ת), והוסיף, דה”ה לענין אמירת ‘לשם ייחוד’ – אם רואה שעל ידי אמירתו יתעכב מלמנות עם הציבור, ידלג בכדי לספור עמהם. ונכון, דהרי אינו לעיכובא כלל, ועי’ בחק יעקב (סי’ תפט ס”ק יא), ובוודאי שברכה עם הציבור עדיפא.