שאלה:
אני מבין שלפי ההלכה אסור לאדם סריס להתחתן עם אישה, השאלה היא, אם הוא כבר נשוי, האם הוא נדרש להתגרש מאשתו.
קראתי שבשואה, רופאים נאצים לפעמים סירסו אסירים יהודים במחנה ריכוז. האם אסור לקורבנות יהודים כאלה של סירוס נאצי בכפיה להתחתן או להידרש להתגרש מנשותיהם אם הם כבר היו נשואים?
תשובה:
פצוע דכא וכרות שפכה אסור לבוא בקהל ה’, כלומר אסור לו לישא ישראלית כשרה שאיננה גיורת. גם אם כבר נשא אשה, ונעשה לאחר מכן כרות שפכה, עליו לגרש את אשתו.
אולם כל האמור באיסור זה הוא רק בכרות שפכה או פצוע דכא, כלומר שעבר פגיעה פיזית באברי ההולדה. אבל אדם שנעשה סריס בלי פגיעה פיזית באברי ההולדה איננו בכלל איסור זה.
מסיבה זו היהודים שעברו סירוס במחנות ההשמדה על ידי הנאצים ימח שמם וזכרם, אינם בכלל איסור זה של לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה’. שהרי הסירוס היה באמצעות תרופות ושיקויים שונים ובאמצעים כימים, ולא באמצעות פגיעה פיזית באברי ההולדה.
מקורות ונימוקים:
מיהו פצוע דכא וכרות שפכה
דברים פרק ג’ פסוק כ”ב “לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'”. ביאר רש”י, פצוע דכא היינו שנפצעו הביצים שלו או נדכאו, וכרות שפכה היינו שנכרת הגיד באופן ששוב אינו יורה הזרע כחץ אלא שותת ואינו מוליד.
ביתר ביאור הוא בגמרא ביבמות דף ע”ה: אמר רבא פצוע בכולן, דך בכולן, כרות בכולן. פצוע בכולן בין שנפצע הגיד, בין שנפצעו ביצים, בין שנפצעו חוטי ביצים. דך בכולן בין שנידך הגיד, בין שנידכו ביצים, בין שנידכו חוטי ביצים. כרות בכולן בין שנכרת הגיד, בין שנכרתו ביצים, בין שנכרתו חוטי ביצים.
כלומר אדם שנפצעו או נידוכו או נכרתו, אחד משלשה איברי ההולדה שהם הביצים, חוטי הביצים, או הגיד, אסור לבוא בקהל ה’. כך גם פסק השולחן ערוך להלכה אבן העזר סימן ו’.
עוד איתא בגמרא שם אמר רב יהודה אמר שמואל פצוע דכא בידי שמים כשר, אמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא קרינן הפצוע, במתניתא תנא נאמר לא יבא פצוע ונאמר לא יבא ממזר, מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם, ע”כ. וכן פסק השולחן ערוך להלכה שם אבן העזר סימן ה’ סעיף י’, בזה”ל, כל פיסול שאמרו בענין זה, כשלא היה בידי שמים, כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ וכיוצא בדברים אלו. אבל אם נולד כרות שפכה או פצוע דכא, או שנולד בלא ביצים, וגו’, הרי זה כשר לבוא בקהל.
לאור האמור מתבקש כי סריס שנעשה כך בידי אדם אסור לבוא בקהל ואסור לישא אשה מקהל ה’, למעט גיורת או משוחררת שאינה נקראת קהל ה’.
האם אדם שנעשה פצוע דכא לאחר נישואיו חייב לגרש את אשתו
בנוגע לשאלה האם אדם שנעשה סריס לאחר נישואיו צריך לגרש את אשתו, עיין בחקרי לב אבן העזר סימן ח’, שעמד בזה וכתב, נתתי לבי לחקור אם נשא בת ישראל ואח”כ נעשה פצוע דכא וכרות שפכה אם ישנו בלאו זה, אם י”ל לא אסר הכתוב אלא בפצוע דכא שלא ישא בת ישראל כדכתיב לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה’, אבל כהאי גוונא שנשאה בהיתר לא.
ומצאנו לדברי השפתי חכמים, שכתב לדייק ברש”י על הפסוק שנאמר מיד לאחר לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה, לא יבוא ממזר בקהל ה’, ופרש”י שם לא ישא ישראלית. כתב השפתי חכמים שם אות מ’, שרש”י פירש כן רק לגבי ממזר ולא לגבי פצוע דכא שנכתב לפניו באותה לשון: והיינו משום ש”ממזר שנוצר בעבירה לא יישא ישראלית כלומר אפילו אם נשאה כופין אותו להוציא, אך פצוע דכה אם נשאה לא יוציא”.
כן כתב באגרת ביקורת להגריעב”ץ ד”ט ע”ב. וראה בשו”ת בשמים ראש סי’ שמ וסי’ קמב, ובכסא דהרסנא שם.
אולם רוב ככל הפוסקים כתבו לדחות את דבריו מכל וכל, והעלו שגם פצוע דכא שנעשה כן לאחר נישואין עליו לגרש את אשתו. כפי שכתב הרב פני משה [אבן העזר סימן ה מראה הפנים ס”ק ג] על דברי השפתי חכמים: “ישתקע הדבר ולא יאמר.”
עיין בשו”ת חתם סופר (אבן העזר חלק א סימן יט) שהעלה שבוודאי אין שום פקפוק וספק בזה דלא קיימא לן כדברי השפתי חכמים, ואפילו נעשה פצוע דכא אחר שנשא בהיתר כופין אותו להוציא ככל חייבי לאווין, והאריך לבאר וליישב שם את דברי רש”י באופן אחר. [וראה עוד בשו”ת חת”ס שם, שהיא מחלוקת הרמב”ם והראב”ד איסורי ביאה ט”ו ב’, אם יש איסור על ביאה ללא נישואין, ודעת רוב הפוסקים כדעת הראב”ד שיוציא]. גם בשו”ת מהרש”ם (חלק ג סימן צה) מבואר בדבריו בפשיטות שאפילו אם היה נשוי ונעשה פצוע דכא צריך להוציא ועוד רבים.
גם בשאילתות (פרשת תצא שאילתא קנב) מפורש להפך משיטת השפתי חכמים, וזו לשונו של רב אחאי גאון שם: “ולא מבעיא פצוע דכא וכרות שפכה דאסיר ליה למינסב בת ישראל, אלא אפילו נסב איתתא ואית ליה בני בכשרותא ולבסוף הוה פצוע דכא או כרות שפכה כממזרא שויה רחמנא [וצריך להוציא]. כן נשנו הדברים גם בדברי בעל הלכות גדולות (הלכות מיאון דף סה).
עיין עוד בזה באוצר הפוסקים (אבן העזר סימן ה אות ב’) ועיין בשו”ת עטרת פז (חלק א כרך ג’ אבן העזר סימן ב’) שהאריך להביא הדוחים לסברת השפתי חכמים.
כן העלה בשו”ת דברי שלום חלק א’ סימן ח’ בזה”ל, נקטינן לדינא, כי מי שנשא אשה ואח”כ נעשה פצוע דכא וכרות שפכה, ישנו בלאו וחייב לגרשה כמו שהוכיח החקרי לב, וכן מבואר במאירי ובשאילתות וכן פסק הבה”ג כדברי השאילתות, ע”כ.
פצוע דכא אין פירושו סריס, אלא דווקא מי שעבר פגיעה פיזית באברי ההולדה החיצוניים
אולם למרות האמור כי אף מי שנשא בהיתר ונעשה כרות שפכה לאחר הנישואין צריך לגרש את אשתו, חשוב להבהיר כי איסור פצוע דכא בקהל ה’, היינו דווקא מי שעבר פגיעה פיזית באחד משלשת אברי ההולדה שהם הביצים, חוטי הביצים, הגיד. כאשר הפגיעה הפיזית היא באחת משלשת הדרכים, פציעה, מעיכה, או כריתה.
אולם כל פגיעה אחרת באברי ההולדה הפנימיים כגון האשכים שבילי הזרע וכדו’, אין בכך בכדי להגדירו פצוע דכא או כרות שפכה, ומותר לבוא בקהל. כפי שהעלה החזון איש אישות י”ב סוס”ק ז’, כן העלה גם בשו”ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן כח, על פי דברי החזון איש בזה”ל, השגתי ספר חזון איש על אה”ע וכתב ג”כ בסימן י”ב אות ז’ בד”ה והנה כפי, דבמקום שהשבילין בפנים הגוף אינם בכלל פצוע דכא ואינו נפסל אלא אם נפצע ונידך ונכרת בגיד וביצים וחוטין שבהם אבל לא החוטין הפנימים שבתוך הגוף ואף אם מסתרס ע”י כריתת השבילין בתוך הגוף מ”מ אינו נאסר בקהל, וכן כתב אח”כ בפירוש בנידון ניתוח זה בד”ה וע”ד הניתוח בחולי עצירת השתן ע”י סתימת שביל השתן הבא מנפיחת הבשר הידוע, (כוונתו על הפראסטאט), ולוחץ על צנור השתן וסותמו ובשעת ניתוח מוכרחים להפסיק גם שביל הש”ז המובלע בגוף אינו נאסר לבוא בקהל, הרי מפורש שפסק דליכא שום איסור דפ”ד בזה.
כמו כן גם כאשר הסירוס נעשה באמצעים כימים או על ידי תרופות או שיקויים אחרים, ככל שאין פגיעה פיזית באחד מאברי ההולדה החיצוניים שהם הביצים חוטי הביצים או הגיד, אין בכך בכדי להגדיר את האדם כפצוע דכא או כרות שפכה ומותר לבא בקהל ה’.
כפי שהביא בפתחי תשובה אבן העזר ס”ק ט’ בשם ספר ברית יעקב אות ז’ שהעלה כי מי ששתה כוס עיקרין ונסתרס מותר לבא בקהל. וכן הביא שכתב מהר”י הכהן בהגהת זרע אברהם א”ה סי’ י”א וכן הסכימו הרב מהר”י נבון בס’ קרית מלך רב ח”ב סי’ כ”ו ובס’ יד אהרן עכ”ל.
למרות שסיים הפתחי תשובה כי כפי הנראה דבר זה במחלוקת שנוי’ בין רש”י והתוס’ ע’ בסוטה דף כ”ו ע”א בפירש”י ד”ה קא משמע לן ובתוס’ שם ד”ה אשת סריס. לענ”ד לא ניתן להוכיח מרש”י שסובר כי המשקה כוס עיקרין לאדם הרי הוא פצוע דכא, והא דנקט רש”י בסריס חמה משום שחילוק זה מבואר הוא בהדיא בגמרא, אך לא ניתן להוכיח שכל סריס אדם ע”י כוס עיקרין הינו פצוע דכא.
כן העלה בהדיא באריכות ובקיאות מופלאה מרן זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק ח’ אבן העזר סימן י”ד, כי איש ששתה כוס של עקרים ונסתרס איננו פצוע דכא. עיין שם אות ה’ שכתב בזה”ל, ולעניין האיש השותה סם של עיקרין, שאז אינו יכול להוליד עוד, האם נידון כדין פצוע דכא, ואסור לו לבא בקהל, הנה ראיתי בשו”ת אדמת קודש ח”א (חאה”ע סי’ כג), שנשאל וכו’. ברם יש להעיר על האדמת קודש הנ”ל שלא זכר דברי התוס’ סוטה (כו סע”א) וז”ל: אשת סריס, פירש רש”י סריס חמה, אבל סריס אדם אסור לקיימה, ולא ידעינן מנלן דסריס אדם כגון ששתה כוס של עיקרין שיהיה אסור לקיימה וכו’. ע”ש. וע’ בחי’ הרש”ש שתמה עליהם מהא דיבמות (עט ב) דמוכח דסתם סריס אדם אסור לבא בקהל. וכן פרש”י שם. ע”ש. וע”ע בכסף משנה (פ”ב מהל’ סוטה ה”ו) שדעת הרמב”ם להתיר כדברי התוס’, ושאף רש”י י”ל שמודה להתיר. ולא מקרי סריס אדם אלא כששלטה יד אדם באיברי ההולדה. ע”ש. וכ”כ התורת חסד מלובלין (חאה”ע סי’ לח סוף אות ה), שצריך לחלק בין היכא שניכר הדבר ונראה שינוי באיברי ההולדה, לבין שתיית כוס של עיקרין, שאין שום שינוי באיברי ההולדה. ע”ש. ובס’ אפי זוטרי (סי’ ה ס”ק יד) כתב, שהשותה כוס של עיקרין אף על פי שאינו מוליד יותר, ודאי שכשר הוא, כמ”ש הרב יד אהרן. וברור הדבר, שהרי אינו לא מעוך ולא כתות, ובתורה לא נזכר אלא ביטול האבר ולא ביטול הכח. ע”ש.
והוסיף מרן היביע אומר כי אף שבשו”ת חקרי לב (חאה”ע סי’ ז), הביא דברי מהר”א יצחקי בשו”ת זרע אברהם, ודברי חתנו המהר”י הכהן הנ”ל, ואחר שפלפל בדבריהם, כתב, שלדעתו אין מקום להתיר, אלא אם שתה כוס של עיקרין לרפואה משום סכנה. מאחר ופצוע דכא ע”י סם לכו”ע איננו דאורייתא אלא דרבנן, יש להקל במקום מחלוקת הפוסקים בזה.
