שלום
אני בת להורים אשכנזיים וכך נהגתי במנהגי אשכנז עד נישואי לבן העדה הספרדית, אז הורו לי הרבנים שעלי לקבל את מנהגי בעלי. עתה בעוונות בעלי ע”ה נפטר, ושאלתי האם עלי לשוב לנהוג במנהגי אשכנז כפי שנוהגים הורי, או שעלי להשאר עם מנהגי בני ספרד, להם כבר התרגלתי.
בתודה ובברכה
תשובה:
אשה שנשאת יש לה לנהוג כמנהגי בעלה. ואם נתגרשה או שנפטר בעלה, אם יש לה זרע מבעלה [ילדים או נכדים וכו’] ממשיכה במנהגי בעלה [שנפטר, או גרושה], ואם לא, חוזרת למנהגי בית אביה.
ולכן אם יש לך זרע קיים מבעלך ע”ה, ילד או ילדה, נכד או נכדה, עליך לנהוג במנהגי הספרדים, ואם לא, עליך לשוב ולנהוג במנהגי בית אביך.
מקורות
א. עמד על פתגמא דנא בשו”ת התשב”ץ (ח”ג סי’ קעט) וכתב שטעם איסור שינוי ממנהג המקום הוא משום לא תתגודדו, אך בקהלות חלוקות במנהגים הנמצאות במקום אחד ליכא איסורא, כדין שתי בתי דינים בעיר אחת כדאיתא ביבמות (יד ע”א). ואם נשא אחד מקהילה זו אשה מקהילה אחרת “אין ספק שהאשה נכללת עם בעלה בכל חיובין, דאשתו כגופו בכל הדברים, ונפטרה מקהלת בית אביה. ודבר זה מילתא דפשיטא היא, שלא יהיו שניהם מסובין על שלחן אחד חלוקין בעיסותיהן, האסור לזה מותר לזה. והשאלה אינה אלא אם תאלמנה האם חוזרת למנהג בית אביה”. ולחלק יצא בין אם יש לה זרע ממנו, שאז תשאר עם זרעה בכלל חיוביהם ותקנותיהם, וכדקי”ל (יבמות סז ע”א) בבת כהן שנישאת לישראל, שאם אין לה זרע, תשוב לבית אבי,ה ואם יש לה ממשיכה לאכול בתרומה בשביל זרעה. ועוד הוכיח כן ממסכת שמחות (פרק יד ה”ז) מדין קבורה, באביה רוצה שתקבר אצלו, ובעלה רוצה שאצלו, שנקברת אצל אביה [ולא אצל בעלה, אפילו שיש לה בנים ממנו. ומבאר שאין בזה סתירה לדבריו לעיל שהאשה נגררת אחר בעלה, ולא אחר מנהגי בית אביה, מפני שדין זה הוא דין מיוחד הנאמר בקבורה, שנוח לאדם להקבר בקברי אבותיו. וראייתו היא מהמשך מסכת שמחות שם, דאפילו הכי נפסק שם בהמשך…] ואם יש לה בנים והיא חפצה להקבר אצלם, ואילו אביה חפץ שתקבר אצלו, נקברת אצל בניה. ע”כ. הרי שהיא נגררת אחר בניה, ולא שבה לבית אביה. וה”ה לכל הדברים דינה עם בניה, כדינה עם בעלה. עכ”ד ועע”ש.
והכי סמך על דברי התשב”ץ בשו”ת ביבי”א (ח”ה או”ח סי’ לז אות ד) בשתי ידים, ומזכיר כמה פעמים מי שנקט כמותו ולא ראהו, ושמהתשב”ץ אבן ופינה [אם כי עסוק היבי”א לגבי שהאשה נגררת אחרי בעלה, ולא דן בנידו”ד, באם נפטר בעלה או שנתגרשה.]
גם יש לסייע זאת מדברי מרן בשו”ת ב”י (בדיני יבום שאלה ב) שם עסק באשכנזיה שהיתה נשואה לספרדי ונתאלמנה ונפלה ליבום, וחפצה כמנהג עדתה בחליצה, ואילו היבם חפץ כמנהג עדתו. והובאו שם דברי הרדב”ז בתשובה הראשונה (שם הוא בשמו, ותשובתו נדפסה בשו”ת מהר”י בירב סי’ סא) שהולכים אחרי מנהגיה. וכן מרן שם כתב כמה טעמים להצדיקה, וסיים בזה”ל, מצורף לזה מה שטענה שהיא אשכנזית ואין מאכילין אותה דבר האסור לה. עכ”ל. חזינן דלכל הפחות לאחר מות בעלה חוזרים עליה מנהגיה הראשונים [ומיירי באין לה ילדים שהרי נפלה לייבום. אומנם מאידך יכול הטעון לטעון שמדברי האבקת רוכל אפשר שגם בהיותה נשואה עליה לנהוג כמנהגי בית אביה. ברם הכרח לכך ליכא. ולהלן יובאו עוד פוסקים רבים שסוברים שאשה בשעת נשואיה נגררת אחר בעלה.]
צ”ע בסברת התשב”ץ
ברם באמת צריך להבין את דברי התשב”ץ, שלכאורה אין לדמות דין כהונה שהוא דין תורה, לדין לא תתגודדו שאשה נמשכת אחר בעלה, שהוא נאמר מפני המחלוקת וכדלהלן, וממילא כשבטל הטעם, כנידו”ד שנשתחררה מבעלה מחמת מוות או גירושין ושוב אין מחלוקת, ישתנה הדין?
הטעם מפני המחלוקת
ב. שהנה המשנה בר”פ מקום שנהגו (פסחים נ רע”ב) כותבת בטעם האיסור לשנות ממנהג המקום “ואל ישנה אדם מפני המחלוקת” וכ”כ שם כל הראשונים, והכי הוא ברמב”ם (יו”ט פ”ח ה”כ) שהטעם שנוהג כמקום שבא אליו “אל יעשה ביישוב מפני המחלוקת” ושב וכ”כ בהמשך. וכ”כ בשו”ע (או”ח סי’ תסח סעיף ד) ובשו”ת אבקת רוכל (סי’ ריב) שהוא מפני המחלוקת, וכן כתב גם בתשובת התשב”ץ הנ”ל שבסמוך, שהוא משום לא תתגודדו ומשום המחלוקת.
אשה נגררת אחר בעלה
והטעם שאשה נמשכת אחר בעלה כתב בחזון עובדיה (פסח עמ’ פז הלכות מצרכי מזון אות י) משום שכשנשאה היא כהולכת למקום שיש מנהג אחר, הוא בעלה, ואין דעתה לחזור, ואף שיש גם בעיר הנוהגים כמנהגי בית אביה, מ”מ אשה נגררת אחר בעלה, שאל”כ בטל שלום בית, ואמרו חז”ל לא ישנה אדם מפני המחלוקת. וכדברי הרמב”ם (אישות טו, כ) שתהיה מכבדת את בעלה ביותר וכו’, ושכן הוא כתב במקום אחר, שאשה שנישאת נחשבת כנכנסת לרשות בעלה שנוהג כמקום שהלך לשם ולא ציין היכן [והיא תשובתו ביבי”א (ח”ה או”ח סי’ לז) כפי שכל הציונים דלהלן מופיעים שם ועוד קצת יותר. ועוד עסק בכך גם בשו”ת יחו”ד (ח”ז סי’ עו), וכן נקט בנו הבא אחריו שליט”א בילקו”י (פסח ח”ב סי’ תנג יא) ובעין יצחק (ח”ג עמ’ שנט) ובשלחן המערכת (ח”א עמ’ שפח). גם בשו”ת מנחת יצחק (ח”ד סי’ פג אות ד) כתב שאם הבעל מקפיד על האשה בכך, עליה לנהוג במנהגיו, שכן על האשה לשמוע לבעלה, כפי שציין לדברי חז”ל המורים כן ע”ש. ושם (אותיות ב, ו) שבנישואין האשה נחשבת כעוברת להשתקע במקום שנהגו אחרת, שעליה לנהוג במנהגי המקום]. ע”כ.
עוד פוסקים שכתבו שהאשה תנהג כבעלה
וכן פסק בשו”ת אדמת קודש (ח”ב בהשמטות דף קלו ע”א, הובא ביבי”א שם אות ו ושהיא תשובת בן המחבר, ואולם ביבי”א הנ”ל ציין שהיא בהשמטות סי’ ב דקט”ז ע”ג, ותוכנה, על מי שנוהג לאכול אורז הפסח ונשא מי שלא נוהגת, שדינה כאין דעתה לחזור למקומה, ויש לה לנהוג כקולי בעלה ואל תשנה מפני המחלוקת. ועע”ש האם דין זה נאמר גם במנהגים שנהגו לסייג, או רק במנהגים שפסקו כמ”ד. ושתנא דמסייע ליה הוא הרשב”ץ (הנ”ל). וכ”כ במועד לכל חי (פאלאג’י, סימן ב אות כג) [הובא ביב”א שם בסוף התשובה, שכתב משם ספר בן פורת יוסף (אות ק’) שהאיש יכול לכוף את אשתו שלא תנהג כמנהג בית אביה בחומרות פסח.] ובשו”ת השמים החדשים (טולידאנו, או”ח סי’ קג) [ביבי”א שם הביאו, על קהלות שנהגו להחמיר בשבת ט’ באב, שהאשה נמשכת אחר בעלה, שאשתו כגופו, ואין לה שום שייכות עם מנהגי אביה להחמיר. ושוב הביא לרשב”ץ הנ”ל] ובהתורה והמדינה (חי”א עמ’ שמג), וע”ע בשו”ת מנחת יצחק (ח”ד סי’ פג הנ”ל). [וביבי”א בסוף התשובה הוסיף שכ”כ האגרות משה (או”ח סי’ קנח), דהו”ל כהולך ע”מ להשתקע שנוהג כמנהגם אף להקל, והאשה נחשבת נכנסה לרשות הבעל, וכדאיתא בקידושין (ל ע”ב) “איש” אמו ואביו תיראו, ולא אשה, שאין סיפק בידה לעשות. ובגליון כת”י הוסיף שכן פסק בספר עיר הקדש והמקדש (עמ’ שלו) וע”ע בשו”ת אגרות משה (אה”ע ח”א סי’ נט).]
ממשיך החזו”ע, שעל הצד היותר טוב נכון לעשות התרה [כי לעיל סתר דבריו מהרמב”ם והשו”ע או”ח תסח שאף בדעתו שלא לחזור עליו לנהוג לחומרא גם כמנהגי המקום שיצא ממנו (וכן האריך ביבי”א (או”ח סי’ לז אותיות ב, ג) ע”ש שהב”י סותר משנתו, ושגילה דעתו גם באבקת רוכל (סי’ ריב) ושילמד סתום מהמפורש). וחילק בין אין דעתו לחזור ורק עובר במקום השני, לבין כשבדעתו להשתקע. ושהאג”מ חילק בין דעתו להשתקע במחשבה בלבד, לכאן שנישאה ועשתה מעשה שאין דעתה לחזור.]
ודלא כשו”ת שרגא המאיר (ח”ב סי’ לה) שהורה לההחמיר שתנהג כמנהגי בעלה לחומרא לא לקולא, משום שעולה עמו ואינה יורדת עמו גם ברוחניות. [ויש לסייע סתירתו משו”ת מהריב”ל (ח”ד סי’ ל) לגבי מנהגי ממונות המחולקים בין עדת הבעל לאשה שכתב, שאין כאן דין עולה עמו ואינה יורדת, לחייב את בעלה במנהגי הממונות של בני עירה.] אך בספרדיה שנשאת לאשכנזי, מתיר לה בבית אביה לנהוג כמנהגי בית אביה, משום שכאן בא”י הוא אתרא דמרן כמו שכתב ביבי”א (ח”ה או”ח סי’ לז ובמפתחות). ע”כ מהחזון עובדיה.
ג. שוב נדפס קובץ המשביר (ח”ז עמ’ רכו) בו מאמר ארוך על פתגמא דנא, וליקט את כל המדברים בזה קחנו משם, ובפרט המלקטים בזה בספרים בנים חביבים (עמ’ ק) להרה”ג אליהו ינאי ובספר טל אמרתי (טו, ג-ד עמ’ קפז) להרה”ג טל דואר. והנה שם כולם תלו דין אשה שנישאת לבן עדה אחרת בדין עובר ממקום למקום, שעליו לנהוג במנהגי המקום, מלבד הגרשז”א בהליכות ביתה (יח יא-יג) וביו”ט שני כהלכתו (פי”ט הלכה יח והלאה) ובהליכות שלמה (תפילה פ”א אות ז) שסובר שהאשה נמשכת אחר בעלה משום שיעבודה אליו [ולא משום מנהגי המקום], ושלכן אם בעלה מוחל לה, מותר לה להמשיך במנהגי בית אביה, כי שיעבוד ניתן למחילה.
עוד אספו שם גם את שמועות הגריש”א בספרים ישא יוסף (או”ח ח”ב סי’ קיא אות ו) ואשרי האיש (ח”ב נט), שאשכנזיה שנשאה לספרדי אסורה באכילת קטניות בפסח, ושאפילו התרה לא תועיל. וזאת אף שהוא סבור שיש בזה דין העובר ממקום למקום, דשאני מנהג זה שקבלו עליהם ועל זרעם עד ביאת גואל. ע”כ. והמלקט העיר, דצל”ע מה נשתנה גרעין אורז משאר מנהגי והליכי אשכנז [והיא תמיה נכונה. וראה בשו”ת מנחת יצחק (ח”ד סי’ פג אות א) דס”ל שבהכל יקבל עליו מנהגי המקום שבא לשם חוץ מחרם דרבנו גרשום שאינו רשאי להזניחו, ע”ש.] ושאומנם החזו”א ס”ל להקל, והסתפק האם צריכה התרה, כפי שהובאו דבריו בארחות רבנו (ח”ב עמ’ קג) וראה בשו”ת תשובות והנהגות (ח”א סי’ שד) שצריכה התרה [וכן דעת החזו”ע הנ”ל משום מדה טובה.] ושבשו”ת בנין אב (ח”ה סי’ כט אות ג) דן בבת חורגת אם תנהג כמנהגי אביה החורג.
ד. אחר עלות כל זאת, שהסיבה שעל האשה לנהוג כמנהגי בעלה הוא משום שנחשבת שהתיישבה במקום שנוהגים כן, יצא שכשנפטר הבעל, או אם נתגרשה ממנו, בטלה הסיבה, ועליה לשוב למנהגי בית אביה. [וכפי שנתבאר לעיל שכן טעם כל הפוסקים, חוץ מדעת שרגא המאיר שאשה נגררת אחר מנהגי בעלה לחומרא משום עולה עימו ואינה יורדת, ודעת ההליכות שלמה משום שיעבוד האשה לבעלה. ומ”מ גם לטעמיהם בעת גירושין או מוות ח”ו, פקע השיעבוד, ועליה לחזור למנהגי בית אביה], ואף שבאכילת תרומה נתבאר שישראלית שהיתה נשואה לכהן, אם יש לה ילדים ממנו אינה חוזרת לבית אביה ומותרת באכילת תרומה. היינו בדין קדושת כהנה, שהיות ויש לה זרע כהנה נשארה בכך דין תורה, ולמדו כן מפסוקים, משא”כ כאן שהוא מכח הסברא הנ”ל מפני המחלוקת שוב יש לילך בזה בתר הסברא.
ברם באמת יש להשיב על כך, שאף לטעם מפני המחלוקת, אחרי שנהגה במנהגי בעלה מפני המחלוקת, שוב עליה להשאר במנהגה, ודמי לאשכנזי שהשתקע אצל ספרדים או ספרדי אצל אשכנזים, שדינם לנהוג כמנהג המקום (כדאיתא בפסחים נא ע”א ובשו”ע יו”ד סי’ ריד ס”ב וכדלעיל), ואחרי שנים עברו דירה למקום שאין מנהג, כגון מקום שגרים בו רק גויים, כיצד עליהם לנהוג? ולכאורה נראה שינהגו לפי מנהג המקום האחרון שהיו בו, שממנו הוא חיובם. ואי תימא שעליהם לשוב למנהגם הראשון, הרי כולנו התגלגלנו ויש לנו מנהגים קודמים, שככל שנרחיק במשך הדורות כולם היו בני עדה אחרת, ויצא שעל כל אחד לשוב למנהג בית אביו הקדום, וזה לא יתכן [אם כי יש לחלק בין יש כעת במקומו מנהג קבוע, לעובר למקום נטרלי. אך אף לזאת יצא שהעובר למקום נטרלי עליו לברר את מנהגי העדה הראשונה שהיה שייך אליה, והוא דבר זר]. ואף הכא האשה “השתקעה” בבית בעלה ונהגה במנהגיו, עתה שהולכת למקום “נטרלי” [כי כיום ברוב העולם העדות מעורבות, וכל עדה נוהגת במנהגיה. ואכן אם עברה למקום מנהג ברור, פשוט שתחוייב במנהגי המקום, מדין המשתקע במקום מנהג, אך כאן במציאות חוזרת למקום שיש מנהגים חלוקים, והרי היא כחוזרת למקום “נטרלי”] שוב עליה להמשיך במנהגים האחרונים שהיתה נוהגת. [ואכן לו תחזור לגור בית אביה “להשתקע”, יחזרו עליה מנהגי בית אביה, וככל מי שיבא להשתקע שם, ולא משום שחוזר הדין לכבתחילה.] ולפי”ז עליה להשאר במנהגי בעלה. שוב ראיתי שלא כן בשו”ת אבקת רוכל (ס”ס ריב) שהוכיח מהירושלמי שכשעברו למקום נטרלי שאין לו מנהג, הם רשאים להתחיל במנהגים חדשים. ובין כה וכה, אין זה עולה עם דברי התשב”ץ הנזכרים, שתלה זאת באם יש לה זרע מבעלה, עליה להשאר במנהגיו ואם לאו חוזרת למנהגי בית אביה, ולא בשום דרך מהדרכים האמורים.
אולם בוודאי שנבטל דעתינו מפני דעתו דעת עליון, ברם צריך ביאור בטעם הדבר, שאחר שנתבאר שדין האשה להמשך אחרי בית בעלה משום לא תתגודדו, והוא דבר התלוי בסברא מפני המחלוקת, ממילא במת בעלה או שנתגרשה שאין מחלוקת, שוב ליכא לא תתגודדו, ועליה לשוב למנהגי בית אביה. הן לו יצוייר שאשה נישאת לבעל חילוני, וכי תצטרך לעשות מנהגי בית אביו? פשוט שלא, בגלל שאין כאן לא תתגודדו שאין מחלוקת, והרי שהכל תלוי בסברא, ולא מצאתי מי שהתחייס לכך.
ושמא כוונת התשב”ץ כפי שפתח, שפשוט לו שהאשה בטלה אצל בעלה, ולא משום הטעם הנ”ל מפני המחלוקת, כפי שלמדו רבים מן האחרונים הנזכרים לעיל, אלא מפני שהיא נכנסת לקהילתו בעת הנישואין משום שאשתו כגופו, וכלשונו בתחילה שכתב, “אין ספק שהאשה נכללת עם בעלה בכל חיובין, דאשתו כגופו בכל הדברים, ונפטרה מקהילת בית אביה”. ושוב בא לחזק זאת מצד הסברא מפני המחלוקת, אך לא שזהו הטעם העיקרי. ולכן אח”כ דן כשנפטר הבעל, האם חוזרת לקהילתה או לא, ופשט מדין כהונה.
