שאלה:
ברצוני לברר, אודות שאלה מצויה שאירעה לי פעמים מספר, זכיתי בס”ד שתורתי אומנותי, בד בבד אני מתנדב בזמני הפנאי בארגון המסייע לתקועים בדרכים(ארגון ידידים), לפי מידת היכולת, אך פעמים ומתקבלת קריאה לסיוע בשעות הבוקר, בשעות אשר אני צריך ללכת לכולל, או לסדר ענינים נחוצים, לאחרונה העירוני, שבסיועי יש מצות השבת אבידה, ואיני יכול להתעלם, עכ”פ אם כבר נתקלתי ברכב התקוע.
כמו כן, מתמצא אני בתיקונים במערכות המים וכדו’, ועוסק אני בכך בזמני הפנאי בתשלום, פעם אחת קרה שבשעות הלילה, אירע פיצוץ בדירת שכני לבנין, ואשתי אמרה לי שמחובת השבת אבידה אני צריך ללכת ולתקן לו את הצינור, אמנם ברצוני לשאול האם אני חייב להושיט סיוע בחינם, ואסור ליטול שכר כבהשבת אבידה, או שמא אינו מחויב.
תשובה:
במענה לשאלתו, בגדר חובת השבת אבדה, כל שבעליו עימו ויכולים לטכס עצה להזמין בעל מלאכה, או לקרוא לסיוע וכדומה, אין חיוב על הרואה מדין השבת אבידה, ונפק”מ שאף באדם בטל, או שלא בטל ממלאכתו במלאכה זו, מ”מ אינו מחויב בזה בהשבת אבידה . ומ”מ אם רוצה לשלם לו, מחוייב על כל פנים לשלם (מהצד השווה של טעינה). אולם אם הדבר באישון לילה ואפלה, ועד אור היום יינזקו חפציו או הרהיטים ללא תקנה, נראה דבזה יש דין השבת אבדה, כי יכול לומר אם אינו שם… (או שנמצאים שם וכמאן דליתא דמו. )
נימוקים:
א. הנה בגדר השבת אבדה, יש לעיין, האם מחוייבים גם באופן שהבעלים נמצאים לצד חפצם, אלא שאינם יכולים לתקן ההזק או התקלה שבאה על ממונם, אך בידם לשכור פועלים או לבקש עוזרים אם מחוייב מדין השב אבדה ממונו של חברו וכיוצ”ב.
ב. והנה היה נראה, דמעיקרא לא שייך בכה”ג השבת אבידה, דאינו אלא בנדחים ותועים כדכתיב בקרא לענין השבת אבידה, אך בכל דבר שבעליו עימו לא נאמרה מצות השבת אבידה אלא פריקה וטעינה, ובדבר שצריכים סיוע מאחר, אך בנדו”ד, השבת אבידה ליכא, שהרי אינם נדחים, ובעליו עמו, ופריקה וטעינה לא שייך ג”כ שהרי יש בידם למצוא פתרונות אחרים, ואינם זקוקים לסיוע זה דוקא, וא”א להם בענין אחר.
דהנה איתא בגמ’ בב”מ (לא.), למה לי למכתב הני תרתי, ולמה לי למכתב אבידה, [למה לי למכתב אבידה. השבת אבידה, לכתוב או הא או הא, וליגמר מניה, דהא כולהו אזהרות ממון ישראל הוא. רש”י]. צריכי, דאי כתב רחמנא הני תרתי משום דצערא דמרה איתא, צערא דידה איתא. אבל אבידה, דצערא דמרה איתא וצערא דידה ליתא, אימא לא. ואי אשמעינן אבידה, משום דליתא למרה בהדה. אבל הני תרתי, דאיתא למרה בהדה, אימא לא, צריכא. ע”כ. הרי מבואר, דליכא לעיקר חיוב השבת אבדה אלא בליכא למרא בהדה.
וראה עוד בתוס’ שם (שם ע”ב ד”ה אבל) שהעירו ע”ד הגמ’, דהא מרבינן לעיל אין בעליו עמו בפריקה וטעינה, ותי’, דהיינו שהוא זקן או חולה, ונהי דאין יכול לעזור, יכול לשכור פועלים, ואימא לא, קמ”ל. עכ”ד. מבואר דקמ”ל דבפריקה וטעינה מחוייב לסייעו, אך בהשבת אבידה אף בזקן או חולה אינו מחוייב ביכול לשכור פועלים. וכ”כ המהר”ם שיף (לא. בקטע המתחיל והך צריכא) להדיא.
[אלא דא”כ הוא, יהיה במשמע עוד, שחיוב פריקה וטעינה הוא בצעב”ח דוקא. וכמו שנראה מלשון הש”ע הרב הובאה להלן סימן ער”ב בדין חובת הסיוע לרכב תקוע אות א’].
אמנם היה אפשר לדחות, דעד כאן לא אמרינן הכי אלא קודם דכתיבן תרווייהו, אבידה ופריקה וטעינה, אך מאחר וכתיבן ילפינן לחייב כל הצלת ממון חבירו מן ההפסד, מהצד השווה דשלשתן. וא”כ יהיה מחוייב מדינא אף באיתא למרה בהדה.
איברא דבלא”ה קשה בסוגיא דהתם, נכתוב אבידה ופריקה ונילף טעינה מנייהו, או נכתוב אבידה וטעינה ונילף פריקה מהדייהו. והני תלת ל”ל. ואכן הריטב”א בסוגיין כ’ בתחילה, דמילתא דאתיא מבינייהו טרח וכתב לה קרא. אך בגליון תוס’ הו”ד בשיטמ”ק (לא:) תי’ לשינויא בתרא, וז”ל: ועוד נראה לי, דלא שייך למילף מאבידה כלל אפילו במה הצד, כיון דאיכא מריה בהדה, ואהא אתינן למילף, ולא נכתבו כלל פריקה וטעינה אלא בדאיכא מריה בהדה, דבליכא מריה בהדה לא אצטריך דמאבידה שמעינן לה וכו’. ובגליון בשיטמ”ק שם כ’ בביאורו: פירוש, דהוה אמינא דייה כאבידה, אף על גב דבפריקה חייב אפילו מריה בהדה, היינו משום דאיכא צער בעלי חיים. עיי”ש שכ’ הגליון תוס’ שתי’ זה עיקר. וכיוצ”ב תי’ ר”פ הו”ד בשיטמ”ק לעיל שם, לתרץ הא דלא ילפינן פריקה מטעינה ואבידה, עיי”ש באריכות. וכ”כ הריטב”א לתי’ בתרא משם התוס’, וכ”כ המהר”ם שיף הנ”ל מדנפשיה. וכ”כ בין אי נימא דיתורא קאי אעיקר ובין אי נימא דקאי איתורא [אך הר”פ ס”ל דכל הסוגיא קאי אכפילות].
אשר מכ”ז מבואר, דליכא למילף לחייב היכא דאיכא למרה בהדה, דלאו דומיא דאבידה הוא, וליכא צעב”ח, דלאן דומיא דפריקה, ומטעינה ליכא למילף אלא בשכר, כן היה נראה. אלא דלפי”ז בשכר מיהא היה מחוייב עכ”פ מהצד השוה.
ג. איברא דבתשובות מיימוניות לס’ נזיקין (סימן י) הו”ד בד”מ (כאן אות ב) כבר עמד בנדון זה ממש, והביא בזה מחלוקת ראשונים מפורשת בפי’ הך סוגיא, וז”ל: הרב רבי שמעון היה אומר, דאין אדם חייב בהשבת אבידה אי איתא למרה בהדה, מדגרסינן בפ’ אלו מציאות (שם), ואי אשמעינן אבידה משום דליכא למרה בהדה וכו’. אבל ר”י השיב לו, דאין חילוק בין בפניו בין שלא בפניו, דבכל ענין חייב בהשבה, והכא ה”פ, דהא דקאמר ואי כתב רחמנא אבידה, לא אתי לפרש אמאי איצטריך למיכתב פריקה וטעינה, אלא על הכפילות קאי, דאמאי איצטריך למיכתב הקם תקים עזוב תעזוב ללמוד אין בעליו עמו, נלמד מאבידה דסתם אבידה אין בעליו עמו, ועל זה מפרש, אי כתב רחמנא אבידה, משום דאין רגילות שיהא מרה עמה, ולכך יש לחייב בלא סיוע הבעלים, אבל בפריקה וטעינה דאיתא למרה בהדה אלא שהוא זקן או חולה, אף על פי שאין יכולין לסייע לא הייתי מחייב בלא סיוע הבעלים, דכיון שהן שם יש להם לבקש פועלים ולשוכרם. והשתא אין לדקדק מדקאמר ואי אשמעינן אבידה משום דליתא למרה בהדה, שלא יתחייב בפניו, דאפילו חייבתו בכל ענין, מכל מקום קאמר שפיר, דמשום השבת אבידה שהיא בלא בעלים, אין ללמוד בפריקה וטעינה שיתחייב בלא סיוע בעלים כדפרשינן. והלשון דקאמר למה לי למיכתב בפריקה למה לי למיכתב בטעינה משמע נמי כדפרישית דקאי רק אכפילות. עכ”ל.
ואת דברי ר”י הללו הביא הדרישה (סי’ רסה ד”ה אלא אם), שכ’ על לשון הטור, אלא אם הבעלים שם יתנה ויאמר כו’. גם מלשון הרמב”ם והרא”ש משמע, שגם אם הבעלים שם, חייבה התורה להשיב, ותמה מדברי הגמ’ הנ”ל דמבואר, דהשבת אבידה ליתא למרה בהדה, וכ’ דצ”ל, דהכי קאמר, אי לא נכתב פריקה וטעינה לא הוי ילפינן מאבידה, אלא כשאין בעלים שם, וכסתם אבידה, אבל השתא דנכתב פריקה וטעינה, גם באבידה נילף מינייהו, דחייב אפילו אם יש בעלים שם. שוב הביא תשובות מיימון בשם ר”י הנ”ל, והוסיף ביאור בדבריו, דאבידה משום דאין רגילות שיהא מרה עמו וחייבתו תורה, משום ה”נ, אף שישנן הבעלים, והן חולים או זקנים, יש לחייב בלא סיוע הבעלים.
וסיים הדרישה שם, מכל מקום נראה פשוט, דהיינו דוקא כשהבעלים אינם יכולים להציל דבר הנאבד מהם כמו זה האחר, או שצריכין לו לסייען, וכדמשמע מלשון תשובת מיימון זו.
ובדברי הסמ”ע יש להעיר, דלדברי הראשונים הנ”ל (אות ב’) בשיטמ”ק ליכא לחייבו אף מהצד השוה, וגם דעת רבי שמעון בתשובות מיימונית שם כ”ה, אלא שהוא הוכיח כן מעיקר הצריכותא [ולא עמד על הצד השוה].
עוד צ”ב בדבריו, דהא הטור כ’ שאינו מחוייב אא”כ פסקו לו שכר, והא לפמש”כ ר”י הנ”ל, וביותר למש”כ הדרישה בפי’ דבריו, הא מחוייב אפילו בחנם. דהא אף שישנן הבעלים, והן חולים או זקנים, יש לחייב בלא סיוע הבעלים. וצ”ל לשיטתו, דאיירי באדם בטל, או באופן שאינו בטל ממלאכתו, אך בבטל אינו חייב אלא בשכר. ומשא”כ לדעת החולקים פטור בחנם בכה”ג.
אולם מש”כ הדרישה, דגם מלשון הרמב”ם והרא”ש משמע, שגם אם הבעלים שם, חייבה התורה להשיב, צ”ב, דהנה באמת הטור כ’ לשון: אינו חייב להשיב אלא אם הבעלים שם או ג’ שהן ב”ד יתנה ויאמר וכו’. דמשמע דבאיכא לבעלים איכא “חיוב”, וכן משמע מל’ בסמוך. אך הרמב”ם (פי”ב מהל’ גזילה הל’ ד) לא כתב אלא: ואם התנה עם הבעלים או בפני בית דין שיטול מה שהפסיד והרשוהו הרי זה נוטל. וכן הרא”ש (ב”מ פ”ב סי’ כח) כ’, אבל אם יש שם בית דין או הבעלים, והם אומרים לו הנח מלאכתך והשב או פרוק ויתנו כל שכרך, חייב ליתן לו כל שכרו, אף אם פוסק יותר מהראוי. עכ”ל. הרי דלא איירי אלא מחיוב הבעלים לקיים התנאי, ולא מחיוב ההשבה, כדתפס הטור בלשונו.
הן אמת, שמסדר ההלכה שם ברמב”ם היה נראה כן, שהרי איירי מדין שכר כפועל בטל באבידה, ומשמע שכל החילוק הוא, אם נוטל כל שכרו או לאו, אבל לא שחלוקים בעיקר הדין. אמנם מ”מ לא איירי אלא מדין השכר, ולא מחובת ההשבה, כמו שהוסיפו לכתוב הטור והרמ”א כאן, ועוד שמ”מ איכא חובת השבה מבמה מצינו מטעינה כנ”ל. ואין נפק”מ אלא לשמות האיסור, ובהא לא איירי.
ומה דמבואר מדברי ר”י, דסוגיין אכפילות קאי, מרש”י שם מבואר דקאי אעיקר קרא, ואף ר”פ שפי’ דקאי אכפילות, מ”מ ס”ל דליכא למילף מהצד השוה כנ”ל, וכ”ה בריטב”א, וכ”כ המהר”ם שיף בהדיא, אף אי קאי אכפילות.
והנה הראני ידידי הרב הגאון הרב שמואל כהן שליט”א לדברי החזו”א בהלכות נדרים (יו”ד סי’ קמד ס”ק ג), שעמד שם על לשון הר”ן בנדרים (מא: ד”ה אלא): וכשיש שם רופא אחר דאי לא שרי לרפאותה דהא תנן מחזיר לו אבידתו ואין לך השבה גדולה מזו אלא ודאי כשיש רופא אחר עסקינן ואפילו הכי מרפאהו רפואת נפש דהיינו גופו לפי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות והכי איתא בירושלמי. עכ”ל. וכ’ החזו”א שם, מיהו מה שחילק הר”ן באיכא רופא אחר אסור, צריך טעם, הלא במחזיר אבדתו לא שמענו חילוק בין איכא אחר לליכא אחר, וכן מקריב עליו קיני זבין אע”ג דאיכא כהן אחר, ונראה דגדר אבדה בזמן שהבעלים כאן, אינו אלא בזמן שאין ההצלה מצוי’ ורק יש יחיד שיכול להציל, אבל בזמן שההצלה מסורה לכל אע”ג דהבעלים עצמו אינו בקי ברפואה אין זה בכלל אבדה, אלא הבעלים שוכר רופא ומציל, שלא חייבה תורה לשמש את חבירו בחנם, ולפ”ז אין כוונת הר”ן לחלק בין יש אחר לליכא אחר, אלא לחלק בין הוא בבחינת אבדה לאינו בבחינת אבדה. עכ”ל. והוא ממש ע”ד משנ”ת בס”ד.
מסקנא דדינא
ד. הנה בס’ משפט האבידה בפתיחתו (אות י) הביא מח’ הראשונים הנ”ל אם חייב בכה”ג, וכ’ דלהלכה יש חיוב. ובמאזני צדק שם כ’, דנראה דהוי כגדרי אבידה דעובר בעשה ול”ת, ובשערי צדק (אות מו) הראה לדברי תשובות מיימוניות הנ”ל, וכן מוכח מל’ הרמ”א כאן שכ’: וצריך להשיב מאחר שרוצים לשלם דמי הפסדו וכו’. וכן מסיק בשו”ת בן יהודה (סי’ קיח), וכו משמע בשו”ת חכם צבי (סי’ קלב) בקו’ על מהרש”ל ממתני’ דשטף נהר, ואפשר דאינו מוכרח. וכאן (מאזני צדק ס”ק ז) כ’, דכשבעל האבידה נמצא כאן אינו מחוייב להתחיל ולומר לו, אשיב תמורת שכר, אלא רק כשהבעלים מבקשים. ושם הראה לד’ הדרישה והרמ”א.
וצ”ע בדבריו, דמאחר ודעת ר”ש שפטור בכה”ג, ואף ר”י לא נחלק עליו אלא מאחר וס”ל שהצריכותא לענין הכפילות, ורש”י הא ס”ל כר”ש, וכ”נ מדברי הרמב”ן להלן (לא: ד”ה ולר’ שמעון דאמר), שכ’, דהא דאמרינן לעיל ולר”ש דאמר זה וזה בחנם מאי איכא למימר, לאו מכפילא פרכינן, אלא ל”ל למיכתב עיקר פריקה וטעינה פרכינן, כדפרכינן אבדה. ע”כ. וכן משמע מד’ התוס’ רא”ש (שם ד”ה אבל הני), שהביא להקשות משם הר”ש מדרויש, דא”כ לישתוק מן הכפילות בפריקה וטעינה ונילף מאבידה וכו’, ולא צריך למיכתב אלא בבעליו עמו, וכתב לתרץ משם רבנו מאיר, דאיצטריך למכתב בטעינה ופריקה בעליו עמו לדרשא דלקמן, א”כ לא סגי נמי דלא ליכתוב אין בעליו עמו, דאי לא כתיב לא אתו מאבדה דממעטינן ליה מעמו, דנימא עמו מיעוטא הוא למעוטי דלא ילפינן מאבדה. עכ”ל. ומשמע דצריכותא בגמ’, קאי על עיקר דין פריקה וטעינה, משא”כ אי קאי אכפילות, הא גופא צריכותא דגמ’.
אמנם אף לפי’ דקאי אכפילות, מ”מ הא חזינן דר”פ שפי’ דקאי אכפילות, מ”מ ס”ל דליכא למילף מהצד השוה כנ”ל, וכ”ה בריטב”א, וכ”כ המהר”ם שיף בהדיא, אף אי קאי אכפילות. א”כ לכל הני רבוותא הא ליכא בכה”ג חובת השבת אבידה כלל. מלבד דעת ר”י ומשמעות הטור. ומדברי הרמב”ם והרא”ש נראה שאין ראיה כנ”ל. [וגם שם לא הראה לדבריהם בזה].
ומש”כ הרמ”א בהגה, וצריך להשיב מאחר שרוצים לשלם דמי הפסדו וכו’. אינו מוכח כלל שהוא מחובת “השבת אבידה” לבעלים, אלא שמיירי בפועל “החזרת האבידה” לבעלים, גם לא כ’ הרמ”א לשון חיוב, אלא צריך. מיהו יש להראות שבערוך השלחן כאן (ס”ה), סתם כל’ הטור, דבכה”ג חייב להשיב. ואף החזו”א פשיטא ליה, דבזמן שההצלה מסורה לכל, אע”ג דהבעלים עצמו אינו בקי ברפואה אין זה בכלל אבדה, אלא הבעלים שוכר רופא ומציל, שלא חייבה תורה לשמש את חבירו בחנם. ומשמע דבשכר אינו חיוב השבת אבידה שחייבתו תורה.
על כן, כל שבעליו עימו ויכולים לטכס עצה להזמין בעל מלאכה, או לקרוא לסיוע וכדומה, ליכא חיובא על הרואה מדין השבת אבידה, ונפק”מ דאף באדם בטל, או שלא בטל ממלאכתו במלאכה זו, מ”מ אינו מחוייב. ומ”מ אם רוצה לשלם לו, מחוייב עכ”פ מהצד השוה דטעינה. ואם הוא באישון לילה ואפלה, ועד אור היום יוזקו חפציו או הרהיטים ללא תקנה, נראה דבזה איכא דין השבת אבדה, דמ”ל אם אינם שם, או שנמצאים שם וכמאן דליתא דמו.
