שאלה: לפני כשבוע עזבתי דירה בה התגוררתי בשכירות בשלש השנים האחרונות. בחוזה שכירות נכתב כי על השוכר לצבוע את הדירה, לכן תכננתי להזמין חבר שהוא צבע במקצועו שיצבע את הדירה. אלא שהמשכיר ביקש ממני לתקן בעצמו כמה דברים קודם לצביעה, הסכמתי להמתין, לבסוף המשכיר צבע את הדירה בעצמו, וכעת מבקש הוא ממני כסף עבור הצביעה. האם וכמה מוטל עלי לשלם לו.
תשובה: ככל שהמשכיר לא קיבל את הסכמתך שהוא יצבע ואתה תשלם לו, אינך צריך לשלם לו על הצביעה כלל.
מקורות:
בגמרא בבא מציעא ק”א. איתא היורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אם השדה עשויה ליטע, שמין כמה רוצה אדם ליתן בשדה זו לנוטעה. ואם איננה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה. כך גם נפסק להלכה בשולחן ערוך חושן משפט סימן שע”ה סעיף א’.
לאור דין זה, היה נראה לומר כי על השוכר לשלם למשכיר שצבע עבורו את הדירה, מדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות בשדה העשויה ליטע. שכאמור חייב השוכר לשלם כמה שרוצה אדם לשלם עבור צביעה כזו, כפי שביאר רש”י שצריך לשלם כשאר שתלי העיר, שבנידון דידן הוא גובה שכר איש צבע זול.
כעין זה מבואר גם בדברי הרמ”א בהגהתו לשו”ע חו”מ סימן רס”ד סעיף ד’, שכתב בזה”ל, וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר בחינם עשית עמדי הואיל ולא ציוויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו. מבואר כי אין השוכר יכול לומר למשכיר בחינם עשית איתי כי לא ציוויתיך, אלא עליו לשלם לו שכרו.
אלא דמאידך גיסא, מבואר בגמרא בכתובות ק”ז: כי הפורע חובו של חבירו הניח מעותיו על קרן הצבי והנפרע פטור מלשלם. ולמרות שנחלקו הראשונים אם פטור זה שייך רק בחוב מזונות אשה או בכל חוב דעלמא, כבר פסק השולחן ערוך חו”מ סימן קכ”ח סעיף א’, כי דין זה אמור בכל החובות ולא רק בחוב מזונות, יעויין שם בדברי הש”ך שהוכיח כן להלכה מפוסקים רבים.
מדין זה ניתן להסיק כי בנידון דידן, יהיה השוכר פטור מלשלם למשכיר על צביעתו את הדירה, שהרי המשכיר פרע בזה את חובו של השוכר לצבוע את הדירה. עלינו להתבונן אם כן, אימתי אמרינן לדין פורע חובו של חבירו, ואימתי אמרינן לדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות שחייב בעל השדה לשלם ל’יורד’.
מענה לשאלה זו, נמצא בדברי התוס’ בכתובות ק”ז: ד”ה חנן, שעמד בשאלה זו וכתב לחלק, חילוק יסודי. שכל האמור בחיוב תשלום בעל השדה מדין ‘יורד’, היינו דווקא כשהשבח בעין. אולם ככל שאין השבח בעין פטור כמבריח ארי וכפורע חובו של חבירו שפטור הנפרע.
כך גם מבואר בדברי נתיבות המשפט חו”מ סימן רס”ד ביאורים ס”ק ז’, דכל האמור שעל הנהנה לשלם למי שעשה לו טובה, היינו דווקא כאשר השביחו, כגון שאמר לו אכול עמי או דור עמי, אז חייב לשלם, כמבואר בדברי הר”ן בפרק שני דייני גזירות, אולם כשמצילו מן ההיזק דינו כמבריח ארי וכהשבת אבידה.
מדברי התוס’ ונתיבות המשפט ניתן להסיק, שבנידון דידן, אין לחייב את השוכר לשלם למשכיר על הצביעה מדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות, או מדין העושה טובה לחבירו שכתב הרמ”א הנז’ שחייב הנהנה לשלם לו על כך. אלא השוכר יהא פטור מלשלם, כדין הפורע חובו של חבירו שפטור מלשלם.
מאחר ובנידון דידן, לא מדובר בדירה של השוכר אלא של המשכיר עצמו, אם כן לא ניתן לומר כי השביח המשכיר את נכסי השוכר, אלא רק סילק חוב מעל השוכר. לפיכך לא דמי ליורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אלא דמי למבריח ארי, וכפורע חובו של חבירו שפטור הנפרע מלשלם לפורע. הואיל וכך, למעשה פטור השוכר מלשלם, כדין הפורע חובו של חבירו שפטור הנפרע מלשלם לפורע.
