מקורות:
שאלה זו כבר נשאלה בקובץ “תורת האדם לאדם” גליון ד’ מדור “קושיא עצומה”, והשבנו עליה בקובץ ה’, והדברים נדפסו גם בספרי הקטן ללקוט שושנים חלק ו’, ואלם תוכן הדברים:
תחילה וראש יש להקדים, דלפי שיטת התנא דבי אליהו רבה סי’ יט’ (הו”ד בביאור הלכה סי’ תרח’ סע’ א’ ד”ה אבל) קושיא מעיקרא ליתא, דהרי ממתק לשונו יצאנו למדין שני דינים: א) מצות התוכחה אינה נוהגת אלא ברשע סתם, אך רשע שיצא מכלל עמיתך אינו בכלל האזהרה ואף אסור להוכיחו [ובזה בהסכמ”ה עלה לדינא הרב ביאור הלכה שם, ועיי”ש מדברי הראשונים כמלאכים ז”ל, וכעת לא ע”ט האסף]. ב) כמו כן מצות שנאת הרשעים אינה נוהגת כי אם באנשי בליעל שיצאו מכלל עמיתך [והיינו לא מבעיא שיצאו מכלל “אחיך”, אלא אף יצאו מכלל “עמיתך”], משא”כ רשע סתם אין לשנאתו [וכן מוכח מהרמב”ם בפירוש המשניות פרק יא’ דסנהדרין בסוף היג’ עיקרים, דכל שמאמין ביג’ עיקרים ולא יצא לגמרי מכלל הדת, אע”ג דהוא רשע ואינו אחיך במצוות, מצוה “לאהבו ולרחם עליו וכו’ ככל אדם מישראל.” עיי”ש. ויש מדייקים דהנה האי דינא דמצוות לשנוא את הרשעים, לא הביא הרמב”ם בהלכות דעות כי אם בהלכות רוצח פרק יג’ הלכה יד’]. ומעתה יאמר נא ישראל דאין מקום לתמיהה כלל, דאין כל סתירה בין שני הדינים.
אלא דהקושיא הנזכרת קמה וגם ניצבה לפום פשטות לישנא דש”ס דידן, דכאמור איתא בפסחים קיד ע”ב: “כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה, רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו.” ע”כ. הלא כל האר”ש לפניך דאפי’ על דבר ערוה לחוד, דמשמע שעדיין הוא בכלל עמיתך, מצוה לשנאתו, ודלא כהתנא דבי אליהו, וא”כ הוא פלוגתא דתנאי ואנן קיי”ל כהש”ס דידן. והכי מוכח מרוב ככל הראשונים כמלאכים ז”ל [כאשר אציין בהמשך דברינו בעזר משדי, דלא נחלקו הראשונים כי אם היכא דלא יצא מכלל “אחיך”, אך לכו”ע לא בעינן שיצא מכלל “עמיתך”]. ואף דהבאנו מהרמב”ם דמשמע כתנא דבי אליהו, כבר תמה ע”ז החפץ חיים זיע”א בספר אהבת חסד פרק ג’ בנתיב החסד סק”ב, ונשאר בצ”ע. [ויש שכתבו להעמיד דברי הרמב”ם היכא דעדיין לא התרה בו, עיי”ש, ועל פי הבא”ר אף הרמב”ם יוד”ה יוד”ה לשאר ראשונים דאף שלא יצא מכלל עמיתך מצוה לשנאתו. ומ”מ מילתא כדנא ארוכה מארץ מידה, ולא אחד בלבד עמד על דברי הרמב”ם לפרשן, ואכמ”ל]. ולפ”ז הדרא קושיא לדוכתיה.
ואשר אחזה לי ליישב בס”ד, דהנה נודע בשערים דברי התוס’ בערבי פסחים קיג’ ע”ב ד”ה שראה [אמימרא דרב נחמן בר יצחק דמצוה לשנאתו]: “ואם תאמר דבאלו מציאות (ב”מ דף לב’ ע”ב) אמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. והשתא מה כפיית יצר שייך כיון דמצוה לשנאתו. וי”ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו, דכתיב (משלי כז’) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר.” עכ”ל. הא קמן דישנם שתי הגדרות של שנאה, ישנה השנאה הנובעת מהמצוה לשנוא עושי רשע, והיא שנאה רצויה ולא שייך אצלה ענין כפיית יצר, וישנה שנאה נוספת שהיא הנקראת “שנאה גמורה”, ושנאה זו אינה רצויה וצריך אדם לכפות את יצרו. וישב על הבא”ר הגר”א ווסרמן זצ”ל בקובץ הערות סי’ ע’ [והניף ידו שנית בקובץ שיעורים בבא קמא דף צב’ ע”ב אות קד’. וכן דעת הגר”מ פיינשטיין זלה”ה בדברות משה בבא מציעא פרק ב’ הערה עז’. אולם עיין במחצית השקל ס’ קנו’ סק”ב] וכתב דאין החילוק בעוצמת השנאה, אלא שני סוגי שנאה נינהו, דכאשר שונאו בעבור איזה דבר אחר מהבלי העוה”ז, זו השנאה הרגילה הנקראת “שנאה גמורה”, וזו שנאה אסורה, משא”כ השנאה ששונאו מחמת עוונותיו הוא גדר בפנ”ע של שנאה. מבואר מן האמור, דבקושטא יש לאהוב את הרשע [דהא צריך לכפות את יצרו שלא ישנאנו שנאה דעלמא, דשייך אף לגבי הרשע לאו דלא תשנא – ע”ע לקמן במילתין], אלא דעם זאת, צריך לשנאתו שנאה של מצוה. ולכאו’ האי מילתא גופא צריכה תלמוד, דלכאו’ הם רגשות הסותרות.
ונראה להבהיר הנ”ל, דהנה המצוה לשנוא את הרשעים שורשה ומקורה באהבת האמת ושנאת הרע (וכן מבואר בדברי רבינו יונה בשערי תשובה שער ג’ אות רי”ח, ובספר החינוך מצוה תצז’, ובחובת הלבבות בהקדמתו ובשער אהבת ה’ פרק ה’), דהא עלינו להידבק במידותיו ית”ש, ואצל הבורא מציאות הרע היא מתועבת, וכן החוטא עצמו הוא מתועב לפניו ית”ש וכמו שכתב הרמב”ם בהל’ תשובה פ”ז הל’ ו’, דהא נטמא ע”י מעשיו המקולקלים. וע”פ הדברים האלה אין לשנוא כי אם החלק הטמא והמלוכלך של הרשע, משא”כ עצם מהותו ופנימיותו העמוקה הנה טבא היא וטבא להוי, כמו שמבואר ברמב”ם בסוף בפרק ב’ דהלכות גירושין, דכל רשע שבישראל חפץ אך ורק בטוב אלא דיצרו תוקפו. והכי מסתברא דהרי נשמת האדם היא חלק אלוה ממעל, ואף גופו הוא צלם אלקים, וא”כ בודאי דאף אחר החטא אכתי נשאר בו שורש קדוש ורצוי, דישראל אע”ג שחטא ישראל הוא. וכלך הבט להגאון מוהר”ח מוולאזין זלה”ה שער א’ פרק יט’, שכתב לבאר באר היטב דרק החלקים “התחתונים” שברוחניות האדם נפגעים ע”י החטאים, “אבל בחינת הנשמה אינה נפגמת כלל לעולם, כי מקור שרשה הוא בעולם המשומר ממגע זרים, וכו’, ואין מעשי האדם מגיעים כלל לקלקל ח”ו וכו’.” עכ”ל. ומעתה יובן היטב דשייך כלפי הרשע שתי רגשות לכאו’ סותרות, דעלינו לאהוב את מהותו ואת מעלתו כאדם מישראל, ומאידך לשנוא את החלק הפגום שבו.
[ושו”ר שכ”כ הרה”ג ר’ מאיר אריק בספר טל תורה על פסחים קיג’ ע”ב משם הטוב דהגאון שו”ע הרב, דעוברי עבירה אף שיש לשנאתם מצד הרע שבהם מ”מ ג”כ יש לאוהבם מצד הטוב שבהם, ורק האפיקורסים חייבים לשנאתם בתכלית השנאה, עיי”ש. וע”ע להרב דבר שמואל לפסחים שם].
ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת, ניחא שפיר הקושיא העומדת פתח השער [דהיאך אנו מצווים ועומדים להוכיח את הרשע, והלא תוכחה צריכה להיות ברגשי אהבה ורחמנות כלפי הטועה, ומצווה לשנוא את הרשעים], דבאמת עלינו לאהוב את עצמיותו של הרשע ואת הכחות החיוביים הטמונים בו, והשנאה אינה אלא כלפי החלק מאישיותו שנפגם מעוונותיו, וא”כ בודאי דניתן להוכיחו באהבה רבה ובנועם שיח. [ואין בזה כל סתירה בין הרגשות, דהרי שנאת הרע ואהבת הטוב שניהם נובעים משורש אחד שהוא אהבת האמת והיושר, ועל הכל אהבת הבורא ית”ש.
אלא דפש גבן ליישב מילתא אחריתא, דהרי לפי המבואר בתוס’ – מאחר ושונא את החוטא שנאה של מצוה לשם שמים, גם המא”ן הרע הזה יחזור וישנאנו, וכתוצאה מכך יעלה בלבו של המוכיח שנאה “גמורה” שאינה ראויה, וא”כ עתה במצב הנוכחי הרי נפסל מלהוכיח, דהא בנ”ד מן הסתם לא יזדמן לו מצות פריקה וכו’ כדי שיוכל לכפות את יצרו. ובשלמא אם יוכיח את הרשע תכף ומיד בראותו דבר ערוה אצלו, דאז איכא למימר דאכתי לא נעשה כל התהליך האמור, אך מה נדבר ומה נצטדק דמצוות התוכחה היא אף שלא בשעת המעשה, אלא כל עוד שהפושע הלזה לא חזר למוטב עליו להוכיחו כדת וכדין.
וה”ן לי פה להשיב בכמה אנפין. חדא, דהבחירה ביד האדם לעבוד על מידותיו ולכבוש את יצרו אף בלי תחבולות, והא דאמר רחמנא דיש קדימה לטעינת חמור שונאך כדי לכפות את יצרו, היינו יען כי סוף סוף הוא שונאך ועתה יש לו דרך סלולה ומועילה להכניע את היצר בנקל. ותו, דעצם מה שלעת עתה ניגש להוכיח את חברו, שהוא מעשה חסד גדול (ולא גרע מטעינה), בזה גופא כופה את יצרו ועי”ז באמת מוכיח מתוך עבותות אהבה בלבד.
ובר מן דין בחידושי הריטב”א לב”מ דף לב’ ע”ב (ובשיטה מקובצת שם) הובא בשם התוס’ דהא דאמרינן דבעל החמור יבוא ג”כ לידי שנאה משום כמים הפנים לפנים, היינו דוקא ע”י שקודם יפרוק חמור אוהבו, משא”כ במקרה דעלמא אין השנאוי שונא את שונאיו עד שיהיה גילוי לשנאתם. עכת”ד. והבט וראה להגר”י פערלא בביאורו לספר המצוות לרס”ג עשה יט’ דף קמב’ דכן נראה כוונתם הרצויה של התוס’ דלפנינו. וכ”כ הרה”ג זאב וולף מבוסקוביץ בספר סדר משנה על הרמב”ם הל’ דעות פ”ו ה”ה, דמש”כ הריטב”א הוא ג”כ ביאור דברי התוס’ שלפנינו. ועיין לכמוהר”ר משה בן אדרת זלה”ה בספר ברך משה בפסחים שם שכתב לבאר כן גם בדברי המג”א סי’ קנו’ סק”ב.
אולם אכתי יש מקום לבעל דין לערער על הנתבאר, דהא כל האמור הוא מבוסס על דברי התוס’ דס”ל דאין היתר לשנוא את הרשעים שנאה דעלמא כי אם שנאה של מצוה לחוד, והאי מילתא תלי וקאי בפלוגתא דקמאי ראשונים כמלאכים, ואפרש שיחתי בקצ”ר אמיץ.
יש לדרוש ולחקור, מדוע אכן מותר ומצוה לשנוא את הרשעים, והלא נאמר בתורה “לא תשנא את אחיך בלבבך”. והנה שיטת היראים סי’ קנו’ [מז’] וסי’ קצה’ [ט”ל] בישוב קושיא זו, דרשע אינו בכלל “אחיך” כיון שאינו אחיך במצוות [והיינו דאע”ג דעדיין הוא בכלל “עמיתך”, מ”מ אינו בכלל “אחיך”. ומאפס הפנאי אין להאריך בהגדרות אלו כאן, והוא מהדברים שהזמן גרמא]. וכ”כ בשאילתות פרשת וישב שאילתא ז”ך (אלא דשם כתב להגדיר דאינו בכלל “עמך”. ומ”מ נראה דאף לדבריו אכתי הוא בכלל “עמיתך”). וכ”כ בהגהות מיימוניות ריש פרק ו’ דהלכות דעות. וכן דעת רבינו יונה בפירושו למשלי פרק יא’ פסוק י’. וכן ס”ל הסמ”ג עשה ט’. וכ”כ הרשב”ם על הפסוק ואהבת לרעך, וכ”כ בשו”ת מהרי”ל סי’ קצז’. ועוד. [וכן הבינו בפשטות כמה אחרונים חביבים, מהם הגאון או”ת בתומים סי’ ז’ סק”ט וסק”י, והמהר”ם שיק על תרי”ג מצוות מצוה רמג’, ועוד. וכן דעת הרב משנ”ב בספר חפץ חיים כלל ד’ בבאר מים חיים אות יד’. וע”ע להגאון מוהר”ד פארדו זלה”ה זיע”א בספר ספרי דבי רב, על הפסוק לא תאבה לו]. אמור מעתה, דלדעת אלו הראשונים כמלאכים זיע”א ההיתר לשנוא את אותם אינשי דלא מעלי הוא היתר גמור, דהא אין הרשעים בכלל האיסור דלא תשנא, ומותר לשנאתם אף שנאה על מילי דעלמא שלא לשם שמים [וכ”כ להדיא התומים הנ”ל].
משא”כ מדברי התוס’ דפסחים הנ”ל לפום ריהטא היה נראה דס”ל דגם החטאים האלה בנפשותם הרי הם בכלל “אחיך” (אלא א”כ יצאו מגדר “עמיתך”) ולפיכך אין היתר לשנאתם “שנאה גמורה” כי אם שנאה של מצוה, כדבר שנאמר לעיל, והיינו דגם רשע ישנו ב”לא תשנא את אחיך וגו’.” [כן ביאר בקובץ הערות וקובץ שיעורים הנ”ל]. והא דהתירו לשנוא את הרשע, צריכין לומר דחידוש הוא דחדתי לן חז”ל דאיסור לא תשנא נדחה מפני החטא דוקא (כן פירש הרב קובץ הערות הנ”ל, וכן נראה כוונת הרב מנחת חינוך ריש מצוה רמג’ בדעת עצמו). א”נ שנאה זו אינה בכלל האיסור כיון שהיא שנאה חיובית ולא שנאה שלילית (כן ביאר הרב דברות משה הנ”ל, דבכל האיסורים שבין אדם לחברו לא אסרה התורה כי אם דרך השחתה, אך לתועלת שרי, ושנאת הרע לשם שמים הוי לתועלת עיי”ש). ועוד שפר קדמי לבאר, דהא דאמר רב נחמן בר יצחק מצוה לשנאתו, בקושטא אינו אלא לשון מושאל, ד”שנאה” זו אינה בגדר שנאה כלל (לפי התוס’) דהא אינו מבקש רעתו ואדרבה אוהב אותו כנפשו, ורק דמשקץ ומתעב את הרע שבו, ואינו דומה לרגש של “שנאה” כל עיקר [והא דרב נחמן בר יצחק השתמש בלישנא ד”שנאה”, היינו כי כן לשון בני אדם, וכגון כדאמרי אינשי שמאכל זה שנאוי עלי, וכיוצא בזה]. ולפיכך אין זה בכלל “לא תשנא” האמור בתורה.
ושיטה נוספת הלוא היא דעת הסמ”ק סי’ טו”ב שכתב בזה”ל: “שלא לשנוא את חבירו דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. ואינו בכלל ואהבת [לרעך כמוך. כלומר דיש חידוש בפני עצמו בלאו דלא תשנא שאינו כלול במצוות ואהבת לרעך כמוך, והיינו] שמזהיר אותנו על אותו שמותר לשנאתו כגון אם עבר עבירה אפי’ הכי אסור לשנאתו בלבו להראות לו פנים יפות אלא יראה לו שנאתו.” עכ”ל. ולדבריו לא קשיא ארב נחמן בר יצחק מלאו דלא תשנא, דאדרבה כוונת הלאו דלא תשנא הוא לאשמועינן דאף ברשע אין לשנאותו בלב בלבד. [ועיין למהרפ”י פערלא זצ”ל בהגהותיו לספר המצוות לרס”ג עשה יט’ דף קמב’, שכתב לבאר דזו ג”כ כוונת התוס’ דפסחים הנ”ל. וכ”כ הרב ברית משה החונה סביב לסמ”ג לא תעשה ה’ סק”ד, ועיי”ש. אולם ראה נא להגאון אור היר”ח זלה”ה בשו”ת חקרי לב חיו”ד ח”ג סי’ פ’ שכתב דהסמ”ק יחידאה הוא בסברתו, ועיי”ש דלמד דגם התוס’ לא ס”ל הכי. וכן הבינו עוד אחרונים ואכמ”ל].
ועלה בקב”ץ דמה שכתבנו לבוא לכלל ישו”ב, תליא באשלי רברבי, דשרים רבים ונכבדים חולקים על התוס’ וס”ל דהרשע יצא מכלל אחיך ולפיכך מותר לשנאתו על עניני העוה”ז שלא לשם שמים. וא”כ לכאו’ חוזר וניעור חומר התמיהה הנזכרת בראש אמי”ר, כמשפט הראשון אשר היית מקשה”ו.
אלא דלפענ”ד נראה הדבר פשוט וברור דגם הראשונים כמלאכים החולקים על התוס’, אין לומר דס”ל דיש “מצוה” לשנוא את הרשעים אף שנאה על מילי דעלמא, דהא אף שאינו בכלל אחיך ולא שייך גבי רשע לאו דלא תשנא את אחיך, עם זאת אכתי אין בזה מצוה כי אם רשות נתונה, והא דאמר רב נחמן בר יצחק ד”מצוה” לשנאתו, היינו שנאה על רשעתו דכאמור שנאה זו נובעת מאהבת הבורא ית”ש, משא”כ בנוגע לשנאה דעלמא בזה מודה רב נחמן בר יצחק לשיטת רב שמואל ב”ר יצחק אמר רב דאין בזה אלא רשות ולא מצוה. ועתה אוסיף ואומר בס”ד דהאף אמנם דאית לן רשות לשנוא את הרשע, אין רוח המקום ב”ה נוחה משנאה זו, דהרי קודשא בריך הוא תורה ציוה לנו לפרוק ולטעון את משאו של רשע, וא”כ אתה הראית לדעת דבקושטא מצוה לאהוב את החלק החיובי של החוטאים, כי גם בהמה קיימת עדיין שארית הפליטה של קדושה כדבר האמור לעיל. [ועוד עלה במחשבה תחלה להוכיח דלכו”ע מצוה היא לאהוב את הרשעים, מהא דאיתא בסנהדרין דף ב”ן ע”ב דחייבי מיתת ב”ד יש לברור להם מיתה יפה, וילפינן מקרא דואהבת לרעך כמוך. ברם שו”ר בשו”ת בית שערים חאו”ח סי’ סט’ שעמד ודחה ראיה זו, משום דשאני חייבי מיתת ב”ד, דהא כל המומתים מתוודים. עיי”ש. ותו חזינא למהר”ם שיק על תרי”ג מצוות מצוה רמד’, שיד הדוחה נטויה בדרך אר”ש נוסף, דשאני התם שבא לצערו בקום ועשה ועל כן צריך למעט כמה דאפשר, אך לאהבו ממש אין מצוה. ועיי”ש. ולכל הדברות, מהא דאמרינן שצריך להקדימו לפריקה יש להביא עולת ראי”ה דרצונו של מקום ית”ש הוא שנאהב את החלק ההגון שברשעים. צאינה וראינה בסמ”ג עשה פ’ – פא’ שכתב וז”ל: “שנראה בו דבר עבירה שמותר לשנאתו כשהתרה בו ולא חזר וכו’, ואע”פ כן הזהירה תורה לרחם עליהם ולעזרם בשעת הצורך. וכן אמר ירמיה הנביא (לא’, לו’) אם ימדו שמים ממעל ויחקרו ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו לי נאם ה’,” עכ”ל. וכן נקטו האחרונים להלכה. [ברם לפי דברי הרמב”ם פרק יג’ דהלכות רוצח הל’ יד’, אין בזה ראיה גמורה, וק”ל].
ולאור האמור בודאי דיובן לנכון שיש מצווה להוכיח בחיך מתוק וברגשי אהבה עזה גם את הריקנים שבכם, ולשון רכה תשבר גרם. ואין נסת”ר מחמת הא דרב נחמן בר יצחק, ותשקוט האר”ש.
[ומן הדא איכא למימר דלעולם אף התוס’ מודו ואזלי דהרשעים לאו בכלל “אחיך” נינהו, אלא דעם זאת כתבו דצריך לכפות את יצרו, כי נהי דרשות הוא לשנאתם, אפי’ הכי הלא הוי כנבל ברשות התורה. ועיין בשו”ת מהרי”ל דיסקין בקונטרס אחרון ריש סי’ ח’ דמה שתוס’ הקשו למ”ד מצוה לשנאתו, הוא משום דלמ”ד רשות לשנאתו שפיר שייך כפיית היצר, עיי”ש, והלא הוא הדבר אשר דברנו (ביסוד, לא בביאור דברי התוס’) דגם אי רשות איכא מ”מ כפיית היצר מיהת בעי. וע”ע להרה”ג ר’ דוד צבי זעהמן זצ”ל בשו”ת קב זהב סי’ ב’. ואכמ”ל].
עד כאן אמרתי בעוניי ליתובי דעתא מהקושיא הנזכרת. ועוד רחש לבי בקרבי איזה דרכים ליישב הנ”ל אך כבר באנו בארוכה יתר על המידה ועל כן אתן לפי מחסום ואסתפק באמור לפי שעה.
המורם מכל האמור (להעיר אוזן שומעת ולא לדינא), מצוה לשקץ ולתעב את הרשעות ואת הטומאה אשר באינשי דלא מעלי, משום דהם סמל היפך רצונו יתברך, ומהאי טעמא גופא מצוה לאהוב את הכחות הנכונות ואת הנשמה היהודית הטמונה ברשעים, ועל כל פושעי”ם תכסה אהבה [והגם דלדעת רוב הראשונים הרשות בידו לשנוא את הרשעים גם שנאה על עניינים פרטיים מהבלי העוה”ז, מ”מ כו”ע מודו דאין מן הנכון לעשות כדבר הזה, אלא צריך לכפות את יצרו למען לא יזכר עוד בלבו שנאה צדדית כל שהיא]. ואשר על כן חובה היא להוכיח את פועלי און בדברי חכמים בנחת כדי להחזירם למוטב, ויעשה כן ברגשי אהבה רבה, ומענה רך משיב חמה, שלום בתחלה ואהבה בסופה. במה דברים אמורים, בחוטא שלא יצא מכלל “עמיתך”, אך אם הוא רשע שאינו מאמין בעיקרי האמונה וכיוצא, יתכן דמצוה לשנאתו שנאה גמורה, ואין להוכיחו כלל אלא א”כ יקבל תוכחתו.
תוספ”ת כתוב”ה: לאחר מופלג שוב ראה ראיתי להגאון שר בית הזוה”ר סוב”ר הרזי”ם כמוהר”ר משה קורדוברו זלה”ה בספרו תומר דבורה פרק א’ סוף אות ה’, שכפי הנראה נתקשה ב”קושיא” הנזכרת, ועל כן כתב לחדש, דמה שאמרו חז”ל דהרואה דבר ערוה בחבירו מצוה לשנאתו, היינו דוקא לזמן קצוב, ואח”כ יש לו להשקיט את חמתו ושנאתו [דהרי חיובא רמיא להדבק במידותיו של הקב”ה, והוא יתברך ויתעלה “לא החזיק לעד אפו” אפי’ שרואה דבר ערוה בבניו], ואז, כאשר יסיר מלבו את שנאתו, “מצוה לקרב אותו באהבה” עכ”ל, עיי”ש.
