שאלה: המכיר בעצמו שיחסיר יום אחד מימי ספירת העומר מפני כל סיבה שהיא, האם יתחיל לברך?
תשובה: המכיר בעצמו ששוכח תמיד יום אחד למנות בימי הספירה, וכן היודע שיצטרך להחסיר יום מימי הספירה מחמת ניתוח וכדו’, מ”מ עתה חייב להתחיל לברך על הספירה. וכן מי ששכח למנות יום אחד, אע”ג שמכאן ואילך סופר ללא ברכה, מ”מ ברכותיו שבירך עד עתה, אינם לבטלה.
מקורות:
א). כתב החיד”א בספרו מורה באצבע (סי’ ז’ אות ריז) שיעשה כל אדם סימנים שלא ישכח לילה אחת כשאינו מונה בציבור, דאפשר שישכח גם ביום ולא יוכל עוד לספור בברכה, ולמפרע יהיו כל ברכותיו לבטלה. וא”כ י”ל לכאו’ לפי”ד דאם מכיר בעצמו ויודע שיחסיר יום אחד בספירה, שלא יתחיל לברך.
ב). אלא שיש לעיין בדבר ממ”ש התוס’ בכתובות (עב.), ומנחות (סה:), אמאי אין זבה מברכת על ספירתה כמו שמברכין על ספה”ע הלא כתיב ‘וספרה לה’, ותי’, דאיכא למיחש שמא תראה ותסתור והוי ברכה לבטלה. וצ”ב דהלא גם בספה”ע יש לחוש שמא ישכח באחד מן הימים ויהיו ברכותיו לבטלה. והיה נראה לומר דהתוס’ אזלי לשיטתם במנחות (סו.) דס”ל דכל יום ויום הוי מצווה בפנ”ע (אבל בספירת זבה כל הספירה לצורך טהרתה), ואנן לא קיימ”ל הכי אלא כדעת בה”ג וכמבואר בשו”ע (סי’ תפט סעיף ח’) דאם שכח למנות יום אחד אינו מברך עוד בשאר הימים.
ג). א”נ י”ל, דכוונת התוס’ בחילוקם דדמים מצויים באשה ולפיכך חישינן שמא תראה ותסתור, אבל חשש דשמא ישכח הוי אונס דלא שכיח ושפיר מתחיל לברך. ובזה מתיישב שפיר קושיית הרדב”ז ח”ד (סי’ כז) ע”ד התוס’ הנ”ל דהיק’, דמא”ש ממי שקיבל עליו תענית שלדעת הרבה פוסקים מזכיר בתפלת ערבית שחרית ומנחה ‘עננו’, ואע”פ שאפשר שיאכל ויסתור תעניתו. וע”ש מה שיישב, ודוחק. ומ”מ לפי המבואר אתי שפיר דשאני שכחה דהוי אונס דלא שכיח, לפיכך לא חשו רבנן לשמא יאחזנו בולמוס. וכ”כ ליישב הפרי חדש (סי’ תפט), והחק יעקב (שם סק”ו). ולפי”ז באופן שיודע שלא יוכל לברך בשאר ימים, כגון, שיערך לו ניתוח בשאר ימי הספירה ויהיה מורדם, או שמכיר ויודע בעצמו שישכח מפני כל סיבה שהיא, אין לו להתחיל לברך דומיא דזבה.
ד). עוד י”ל בכוונת התוס’ בחילוקם, דר”ל דכיון דאין הדבר תלוי בידה דשמא תראה ותסתור לפיכך לא תיקנו לה ע”ז ברכה, משא”כ בספירה שתלוי בדעתו ובידו הדבר, ולמיתה לא חישינן, לפיכך תיקנו ע”ז ברכה. ומ”מ א”ש דברי החיד”א דאם שכח למנות ברכותיו לבטלה למפרע. (אלא דלפי”ז הדרא קושיית הרדב”ז לדוכתא אמאי בתענית אין חוששים שמא יאחזנו בולמוס להני פוסקים, והכא אין הדבר תלוי בידו ובדעתו אם יתקפנו בולמוס. וי”ל, דרק בברכה לבטלה חישינן מפני חומרתה גם לאונס דלא שכיח, משא”כ בתפלה דגם אם אכל אחר אמירת עננו אי”ז ברכות לבטלה אלא הרי הוא כשקרן וכמ”ש רש”י בשם הגאונים שבת כד. ע”כ לא חששו בזה).
ה). ואכתי יש לדון לפמ”ש הריטב”א (חולין קו.) דהנוטל ידיו לאכילה וברך על נט”י ואח”כ נמלך ולא אכל, אין בכך כלום, ואין מחייבים אותו לאכול כדי שלא תהא ברכותיו לבטלה דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך וההיא שעתא דעתו היתה לאכול. ואף המחזיק ברכה (קונט”א סי’ קנח או’ א’) גופא הב”ד להלכה. וכן מבואר ברמ”א (יו”ד סי’ שכג), דיכול להישאל במקום צורך על החלה שהפריש. ובהלכות קטנות (סי’ מח) כתב נמי, דמי שהפריש תרומה ובירך על ההפרשה, מ”מ רשאי להישאל עליה ואין בכה”ג משום ברכה לבטלה מאחר שחל שם תרומה עליה לפי שעה אח”כ הוי כמו נשרפה. וכ”כ לבאר דברי הרמ”א בשו”ת חתם סופר (יו”ד סי’ שכ). וא”כ דברי החיד”א שכתב דברכותיו לבטלה, לכאו’ סתראי נינהו.
אולם יש לחלק בפשיטות, דשאני ההיא דנט”י וחלה, דמצוותם מצווה תמימה היתה מתחילה ועד סוף, וגוף מצוות הנטילה נגמרה בשלמות, וכמ”ש הריטב”א ‘דהא מכיון שנטל ידיו גמרה לה ברכת הנטילה שעליה הוא מברך’. וה”ה בתרומה, אבל בספירת העומר לא נגמרה מצוותו עד סוף הספירה לפי דעת בה”ג, לפיכך ברכתו לבטלה. וכ”כ ליישב בשו”ת יבי”א ח”א (חיו”ד סי’ כא בהערה אות ו’).
ז). והנה בעיקר הדין, יש לפרש בדעת בה”ג, דמה שלא ממשיך למנות בברכה אי”ז מטעם דכל המ”ט יום הם מצווה אחת, דהלא איך יתכן דעל מצווה אחת מברכים בכל יום ויום, ולשיטת בה”ג היו צריכים לברך בתחילה היינו ביום הראשון של הספירה גרידא. וע”כ מסתבר טפי דאף לדעת הבה”ג כל יום ויום הוא מצווה בפני עצמה, אלא דמ”מ צריך שכל המ”ט יום יהיו ברצף אחד, ואם חיסר יום אחד חסר בדין התמימות. וכ”כ בהבנת הבה”ג הגר”ש קלוגר בספרו קנאת סופרים (סי’ לט), (ונדפס בסוף שו”ת טוב טעם ודעת) ד’תמימות תהיינה’ כתיב, ולא תמימות יהיו, ומשמע דהוא צווי על האדם שישתדל שיהיו תמימות, והיינו ברצף אחד ולכן אם שכח יום אחד אין בידיו שיהיו תמימות, ומ”מ אין ברכותיו לבטלה. וכן כתב בהבנת הבה”ג בשו”ת אור לציון ח”א (חאו”ח סי לו), וח”ג (עמ’ קעט). ולפי”ז פשיטא דאין ברכותיו לבטלה.
ח). אולם גם אם נימא דהביאור בבה”ג דהכל הוי חדא מצווה, י”ל דאין ברכותיו לבטלה, וכמ”ש בשו”ת רב פעלים ח”ג (חאו”ח סימן לב), דיש חצי שיעור במצוות עשה, והוכיח כן ממה שתיקנו לברך על ספירת העומר בכל לילה והלא יש לחוש שמא ישכח לילה אחד ולא יספור ונמצא כל ברכותיו לבטלה, וע”כ דיש קצת מצווה בחצי שיעור דומיא דח”ש אסור מה”ת. ואע”ג דאין מברכין על חצי שיעור ובפרט היכא דלא חזי לאיצטרופי, וכמ”ש החיד”א בספרו חיים שאל (סו”ס ד’), והרב פעלים (שם), והערוה”ש (סי’ תעז או’ ג’), מ”מ ברכותיו אינם לבטלה.
ט). אולם צ”ע, דהא החיד”א גופא בספרו ברכ”י (או”ח סי’ תפב או’ ד’), ובמחז”ב (סי’ תעה או’ ד’) כתב להוכיח במישור מכמה דוכתי, דאיכא חצי שיעור במצוות עשה, ועכ”ז כתב, דבספה”ע אם שכח הוי ברכה לבטלה. ואין לומר, דאע”ג דעשה מצווה מ”מ ברכותיו לבטלה כשם שאין מברכין על חצי מצווה. די”ל דכ”ז לכתחילה דלא תיקנו רז”ל ברכה לכתחילה אם אין בידו גמר המצווה, אבל דוחק לומר דגם בדיעבד נחשיב ברכתו למפרע לבטלה.
ויש ליישב, דס”ל להחיד”א כמ”ש החינוך (מצווה שו) ‘דמכיון ששכח יום אחד הרי דכל החשבון בטל ממנו’. היינו דיש לחלק בין אכל חצי זית מצה, לבין דבר התלוי בחשבון, דמילתא דתלי בחשבון כשכח יום אחד בטל כל החשבון ואי”ז אפילו חצי מצווה ונתברר שלא ספר כלום, ולכך ברכותיו הם לבטלה.
י). והמ”ב (סי’ תפט סק”ג) כתב בשם ספר שולחן שלמה דנשים לא יספרו בברכה כלל, דהא בודאי ‘יטעו’ יום אחד, וגם אינם יודעים פירוש המילות. ומוכח דהיכא דיודע ודאי שלא יוכל למנות אין לו להתחיל לברך. אולם המעיין בתורף דברי השלחן שלמה יחזה שאי”ז כוונתו, דכתב, ודאי יטעו ביום “ולא יודעים הדין”. עכ”ל. ור”ל, דימשיכו לספור בברכה. משמע דליכא חשש דישכחו מלספור יום אחד. ובספר הליכות שלמה – אויערבאך (פסח פי”א או ט’) כתב, דגם מי שעתיד להפסיד ספירת יום אחד או יותר, סופר בברכה כל עוד שיכול. ושם הרגיש מדברי המ”ב הנז’, וכתב דשאני התם דפטורות מעיקר הדין, ולפיכך אין להם להחמיר ע”ע ולברך דקרוב לודאי דתשכח יום אחד, ונמצא חומרא דאתי לידי קולא.
ומה שנימק הגרשז”א זצ”ל שם, דכיון שעושה עכשיו מה שמוטל עליו אין זה ענין למכניס עצמו לברכה לבטלה. צ”ב, דהלא שם ספירה אחת היא, ואם ברור לו כעת שלא יוכל להמשיך את הספירה, א”כ עכשיו נמי אין זה חשיב עומד לפניו וכמ”ש החינוך דכל החשבון בטל ממנו, ולא דמי כלל לפלוגתת הרדב”ז והחכם צבי הנז’ בבאר היטב (סי’ צ ס”ק יא) גבי מי שהיה חבוש בבית האסורים ולא יכל לצאת אלא יום אחד, דפסק הרדב”ז דלא יחמיץ המצווה וימתין ליום כיפור, אלא מיד יצא ויתפלל בעשרה. דהכא מנין וספירת הימים מצווה אחת היא. (ושמא כוונתו למה שנתבאר לעיל). וכן דעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל בקובץ תשובות ח”ג (סימן פג), דבאופן זה סומכים על דעת התוס’ ודעימיה, דכל יום ויום הוא חיוב בפנ”ע ויש לו לברך. וכן פסק בשו”ת אור לציון (שם).
ולענ”ד נראה עוד לומר, דכיון דלעולם אפשר ואח”כ יוכל לקיים את המצווה כתקונה, וגם אם קבע תור לניתוח עיננו הרואות דהרבה פעמים נדחה קרי לה, ובמציאות אין דבר מסויים ‘שברור כשמש’ שיכול למנוע אותו מספירה, וא”כ י”ל דיברך מצד ספק ספיקא, ספק שמא יוכל לספור אח”כ, ושמא כל יום הוי מצווה בפנ”ע, ואע”ג דספק אחד מצד המציאות וספק אחד בדין עבדינן בכה”ג ס”ס, וכמ”ש השו”ע (סי’ תפט סעיף ח’) בשם התרומת הדשן, גבי ספק אם ספר ביום שעבר.
